הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קלאוד יודע לעשות את זה טוב
ג'יפיטי לא מצליח בכלל
והצנע לכת' כיצד?
נמשלו גדולי התורה לכוכבי השמים, וכבר דרשו בעלי האגדתא שזוהרם של כוכבים אינו ניכר לעין ביום, אך דוקא בחשכת הלילה זורחים הם ומאירים. כך מימי נתינת התורה לישראל, הכול מסתופפים בהיכלות הישיבה, מי בבינה ומי בגאונות, הראשונים מעטים והאחרונים אף הם מעטים מאד. ואפילו 'משכימי קום' כלומר אלה שעמלים בתורה בכל כוחם מיום עומדם על דעתם, גם הם מתעלים או יורדים במעלותיה. יש שעולים גבוה גבוה במעלות התורה ומעלים את שמם איתם עד שהוא נהפך מנסתר לנגלה. ויש שנסתרים הם ואין מי שיודע גודל מעלתם חוץ מיחידי סגולה.
היו גאוני תורה שאמרו: הואיל ותורה מעלה יש בה, למה לא נכרוך אותה בגאונות ניכרת? ר' לייב מאלין היה מתמיד ושוקד על תלמודו, מחדש חידושים ומפרש דברי הראשונים, וכך מעביר ומנחיל את התורה לתלמידיו. שוקד בלימודו ומעמיק בהבנתו, ומביא אותה לידי תכלית האמת שלה; שבשביל זה היא ניתנה, שתושג בעמל ותבונה. ומפני שגם סכנת הישות יש בחריפות, על כן ירא היה מפניה ביותר, ונזהר מאוד לבלתי התגאות בפני תלמידיו. וכך היתה דרכו בקודש לעשות בכל יום ויום 'ביעור חמץ' בליבו, שגאוה אחת לא תישאר עימו. מְספרים, שפעם אחת, לאחר שיעור עמוק ומפולפל, ולאחר שכבר הלכו התלמידים לאוהליהם, עדיין אין מנוחה לנפשו ואין השקט בא אליו. כלום יש לו לגאון רגעים מיותרים לבזבזם בספיקות, והרי מאז ומתמיד הוא שוקד על דלתות התורה בכל רגע ורגע שנתן לו הקב"ה? או שמא יבוא וישנה מסדרי לימודו, לעסוק עכשיו בענין אחר? או שמא יכול הוא לוותר לגמרי על תירוצים והסברים נוספים לאחר ששיעורו כבר נמסר וכבר פירש הכל עד תכלית? ובכן, נתן את דעתו על הדבר לדעת על מה זה באו עליו הספיקות הללו, וחזר ובדק את עצמו היטב היטב, עד שמצא כי נכנסה בו קורטוב של גאוה על חידושיו. מה עשה? עשה עמל נפשו להשפיל את עצמו אצל תלמידיו למחרת, ולהראות להם שאף הוא טועה ומתקן, וכך מצא מנוח לנפשו.
ור' יונה מינסקער דרך אחרת היתה עמו. ודרכו פליאה ונשגבה מבינת רוב הלומדים, ורק מביני מדע השיגו אפס קצהו. אף הוא היה מלא וגדוש בתלמודו, ומלבד שהיה מקשה וחוקר בצנעא היה מברר ומבהיר בפרהסיא, וספרו הגדול 'יונת אלם' מלא פאר וכבוד מלכות תורה. אמרו עליו על ר' יונה שלא נמצא בעולם שכל עמוק כמותו. אם כן כל החכמה הזאת למה? אלא שבא להורות דרך חדשה בתהלוכות התורה: צריך האדם להיות שותף בבנייתה. לב שמח המסתיר גאונותו לא היה עוד רבותא לבעלי תורה, בא ר' יונה וחידש: לב עמל ורותח בבירור ההלכה...
וכדוגמתם היו גאוני תורה אחרים שהלכו כל אחד ואחד בדרכו שלו, והיו כולם מתעלים ומתגדלים ומגדלים עמם אותה 'מעלת התורה' ועושים ממנה כתרים וקשרים לשמה של תורה.
ועוד היו בעלי דעת שדרך אחרת עמהם ודין אחר דנו לעצמם, ואף הוא כולו לתורתם. הם אמרו: הואיל ושבחי הגאונות מכשולים רבים בהם, ושמץ מנהו כשנדבק שלא לשם תורה גורם לפגם גדול בנפש רוח ונשמה, מוטב להניח את העילוי בצד ולהצטנע לגמרי. גם את השמחה שיש בו לא נקבל וגם את הגאווה לא נקבל.
אחד מהם היה ר' חיים שעוד מימי נעוריו היה מתהלך בענווה, אף שגדולי תורה הרעיפו עליו שבחים. בשבתו בישיבת מיר בפולניה קראו לו 'דער גרויסער עילוי' - העילוי הגדול. והדברים מפליאים ומרעידים כל לב, שכן זה היה בין גדולי תורה וגאוני עולם שכל אחד מהם כספיר בשמים.
איש אחד בא פעם בישיבת אמשינאוו שבארץ ישראל, והוא נושא אתו דרישת שלום מ'לויק סלונימער'. זה היה ר'*******, אשר היה בעבר תלמיד בישיבת זכרון צבי, סניף ישיבת קמיניץ. ראש ישיבה היה שם הגאון רבי לוי קרופניא, חתנו של הגאון רבי ראובן גרוזובסקי, אשר הוא בעצמו היה חתן מרן רבי ברוך בער לייבוביץ, ראש ישיבת קמיניץ בפולניה לפנים.
בהגיע העת להיפרד ולעלות לארץ ישראל, נכנס אותו תלמיד לראש הישיבה, כנהוג, והשיחה נתגלגלה לעניין לימודיו העתידיים בישיבת אמשינאוו. כששמע זאת רבי לוי, אורו עיניו, ושאלו: "אתה הולך ללמוד אצל רבי חיים? תמסור לו דרישת שלום מלויק סלונימער."
והנה החל הגאון ר' לוי לספר בשבחו של ר' חיים, ופנה אל התלמיד ושאל: "האם אתה יודע איך קראו לרבי חיים בישיבת מיר?" וכאשר לא ידע, אמר לו: "כינו אותו בפולנית 'דער גרויסער עילוי'."
ואלה הדברים אשר הוסיף ר' לוי לאמור: "וכשמתבוננים בתואר הזה הרי זה מבהיל על הרעיון. כי הרי אז למדו במיר אריות ממש, גיבורים במלחמתה של תורה, כמו רבי לייב מאלין ורבי יונה מינסקער בעל מחבר יונת אלם ורבי אליהו חזן (מאוחר יותר ראש ישיבת תורה ודעת בארה"ב) שרבי חיים אמר לי אודותיו שהוא בעל כשרון כמו הגאון רבי אהרן קאטלער ראש ישיבת לייקוואוד ועוד הרבה עילוים. ובין כולם זכה רבי חיים בתואר דער גרויסער עילוי."
ומשנתבונן היטב, נראה כי דווקא מי שמבקש לכבוש את שמו ולהטמינו בין כותלי הישיבה, הוא אשר שמו נישא בפי כל. וכבר אמרו על כך חכמים "והצנע לכת עם אלוהיך", וכל המתגאה בחכמתו, חכמתו מסתלקת ממנו. אבל מי שמשפיל עצמו למען התורה, נותנים לו מלמעלה שם ותהילה בין חכמים שלא ביקש לעצמו כלל.
ג'יפיטי לא מצליח בכלל
והצנע לכת' כיצד?
נמשלו גדולי התורה לכוכבי השמים, וכבר דרשו בעלי האגדתא שזוהרם של כוכבים אינו ניכר לעין ביום, אך דוקא בחשכת הלילה זורחים הם ומאירים. כך מימי נתינת התורה לישראל, הכול מסתופפים בהיכלות הישיבה, מי בבינה ומי בגאונות, הראשונים מעטים והאחרונים אף הם מעטים מאד. ואפילו 'משכימי קום' כלומר אלה שעמלים בתורה בכל כוחם מיום עומדם על דעתם, גם הם מתעלים או יורדים במעלותיה. יש שעולים גבוה גבוה במעלות התורה ומעלים את שמם איתם עד שהוא נהפך מנסתר לנגלה. ויש שנסתרים הם ואין מי שיודע גודל מעלתם חוץ מיחידי סגולה.
היו גאוני תורה שאמרו: הואיל ותורה מעלה יש בה, למה לא נכרוך אותה בגאונות ניכרת? ר' לייב מאלין היה מתמיד ושוקד על תלמודו, מחדש חידושים ומפרש דברי הראשונים, וכך מעביר ומנחיל את התורה לתלמידיו. שוקד בלימודו ומעמיק בהבנתו, ומביא אותה לידי תכלית האמת שלה; שבשביל זה היא ניתנה, שתושג בעמל ותבונה. ומפני שגם סכנת הישות יש בחריפות, על כן ירא היה מפניה ביותר, ונזהר מאוד לבלתי התגאות בפני תלמידיו. וכך היתה דרכו בקודש לעשות בכל יום ויום 'ביעור חמץ' בליבו, שגאוה אחת לא תישאר עימו. מְספרים, שפעם אחת, לאחר שיעור עמוק ומפולפל, ולאחר שכבר הלכו התלמידים לאוהליהם, עדיין אין מנוחה לנפשו ואין השקט בא אליו. כלום יש לו לגאון רגעים מיותרים לבזבזם בספיקות, והרי מאז ומתמיד הוא שוקד על דלתות התורה בכל רגע ורגע שנתן לו הקב"ה? או שמא יבוא וישנה מסדרי לימודו, לעסוק עכשיו בענין אחר? או שמא יכול הוא לוותר לגמרי על תירוצים והסברים נוספים לאחר ששיעורו כבר נמסר וכבר פירש הכל עד תכלית? ובכן, נתן את דעתו על הדבר לדעת על מה זה באו עליו הספיקות הללו, וחזר ובדק את עצמו היטב היטב, עד שמצא כי נכנסה בו קורטוב של גאוה על חידושיו. מה עשה? עשה עמל נפשו להשפיל את עצמו אצל תלמידיו למחרת, ולהראות להם שאף הוא טועה ומתקן, וכך מצא מנוח לנפשו.
ור' יונה מינסקער דרך אחרת היתה עמו. ודרכו פליאה ונשגבה מבינת רוב הלומדים, ורק מביני מדע השיגו אפס קצהו. אף הוא היה מלא וגדוש בתלמודו, ומלבד שהיה מקשה וחוקר בצנעא היה מברר ומבהיר בפרהסיא, וספרו הגדול 'יונת אלם' מלא פאר וכבוד מלכות תורה. אמרו עליו על ר' יונה שלא נמצא בעולם שכל עמוק כמותו. אם כן כל החכמה הזאת למה? אלא שבא להורות דרך חדשה בתהלוכות התורה: צריך האדם להיות שותף בבנייתה. לב שמח המסתיר גאונותו לא היה עוד רבותא לבעלי תורה, בא ר' יונה וחידש: לב עמל ורותח בבירור ההלכה...
וכדוגמתם היו גאוני תורה אחרים שהלכו כל אחד ואחד בדרכו שלו, והיו כולם מתעלים ומתגדלים ומגדלים עמם אותה 'מעלת התורה' ועושים ממנה כתרים וקשרים לשמה של תורה.
ועוד היו בעלי דעת שדרך אחרת עמהם ודין אחר דנו לעצמם, ואף הוא כולו לתורתם. הם אמרו: הואיל ושבחי הגאונות מכשולים רבים בהם, ושמץ מנהו כשנדבק שלא לשם תורה גורם לפגם גדול בנפש רוח ונשמה, מוטב להניח את העילוי בצד ולהצטנע לגמרי. גם את השמחה שיש בו לא נקבל וגם את הגאווה לא נקבל.
אחד מהם היה ר' חיים שעוד מימי נעוריו היה מתהלך בענווה, אף שגדולי תורה הרעיפו עליו שבחים. בשבתו בישיבת מיר בפולניה קראו לו 'דער גרויסער עילוי' - העילוי הגדול. והדברים מפליאים ומרעידים כל לב, שכן זה היה בין גדולי תורה וגאוני עולם שכל אחד מהם כספיר בשמים.
איש אחד בא פעם בישיבת אמשינאוו שבארץ ישראל, והוא נושא אתו דרישת שלום מ'לויק סלונימער'. זה היה ר'*******, אשר היה בעבר תלמיד בישיבת זכרון צבי, סניף ישיבת קמיניץ. ראש ישיבה היה שם הגאון רבי לוי קרופניא, חתנו של הגאון רבי ראובן גרוזובסקי, אשר הוא בעצמו היה חתן מרן רבי ברוך בער לייבוביץ, ראש ישיבת קמיניץ בפולניה לפנים.
בהגיע העת להיפרד ולעלות לארץ ישראל, נכנס אותו תלמיד לראש הישיבה, כנהוג, והשיחה נתגלגלה לעניין לימודיו העתידיים בישיבת אמשינאוו. כששמע זאת רבי לוי, אורו עיניו, ושאלו: "אתה הולך ללמוד אצל רבי חיים? תמסור לו דרישת שלום מלויק סלונימער."
והנה החל הגאון ר' לוי לספר בשבחו של ר' חיים, ופנה אל התלמיד ושאל: "האם אתה יודע איך קראו לרבי חיים בישיבת מיר?" וכאשר לא ידע, אמר לו: "כינו אותו בפולנית 'דער גרויסער עילוי'."
ואלה הדברים אשר הוסיף ר' לוי לאמור: "וכשמתבוננים בתואר הזה הרי זה מבהיל על הרעיון. כי הרי אז למדו במיר אריות ממש, גיבורים במלחמתה של תורה, כמו רבי לייב מאלין ורבי יונה מינסקער בעל מחבר יונת אלם ורבי אליהו חזן (מאוחר יותר ראש ישיבת תורה ודעת בארה"ב) שרבי חיים אמר לי אודותיו שהוא בעל כשרון כמו הגאון רבי אהרן קאטלער ראש ישיבת לייקוואוד ועוד הרבה עילוים. ובין כולם זכה רבי חיים בתואר דער גרויסער עילוי."
ומשנתבונן היטב, נראה כי דווקא מי שמבקש לכבוש את שמו ולהטמינו בין כותלי הישיבה, הוא אשר שמו נישא בפי כל. וכבר אמרו על כך חכמים "והצנע לכת עם אלוהיך", וכל המתגאה בחכמתו, חכמתו מסתלקת ממנו. אבל מי שמשפיל עצמו למען התורה, נותנים לו מלמעלה שם ותהילה בין חכמים שלא ביקש לעצמו כלל.
