- ירושלים -
הרבנית אביגיל שרעבי תחי'
ירושלֵם כלילת היופי, קריה למלך רב
לב כל אדם לך יכמַה, וזכרך לו יערב
אשריו של אנוש אל גבולייך קרב
כי עצמה קדושתך וטוהרך רב.
מקדמת דנא היית לתל פיות
אור לישראל ולכל הגויים כּוֹנַנְתְּ להיות
הילה והוד קדומים נסוכים על פניך
שלוה בחילך, ורב שלום כל בנייך.
עשרה קבין של נוי אָתָיוּ לעולם
ואת נטלת תשעה מתוך כולם
ועוד עשרה של חכמה ירדו-
כשט' מתוכם עבורך נועדו.
מה יפו פעמי בת נדיב אל שערייך
כַּחֲלאים מפוארים נקבצו לקריותייך
מעולם לא צר בך המקום לאדם
וקול דבר ה' מחצרייך לא נדם.
מה רבתה יפעתך, שושנת השרון
וכבוד ה' מחופף כענק על גרון
כי עיר הנצח הינך ,קרתא דשופריא
עיר הקודש אַתְּ ציון, נאוה, יפהפיה.
אך אויה כי היה לחרפה ולאין
ולשְאיה הפך כל מחמד עין
ותעולל ירושלים לעפר את קרנה
כי הועם זיוה, ונגדע גאונה.
ואוי לה לספינה שאבד קברניטה-
הן העיר ירושלם למשוש לבב היתה
ועתה בעוונותינו בידי עוינים נשבתה
ולנו לא נותר, כי אם נפשנו שכלתה.
אבוי, אהה, עיר מלוכה!
היאך חרבת, שָמַמְתְּ, איכה?
התעטפה רוחנו לך עיר התהילה
ונפשנו לבניינך עורגת וכלה.
אולם זכור נזכור כי העיר ירושלים
היא מקום קיבול תפילות, וזה שער השמים
מן כותל המערב לא משה השכינה
אשר על כן נשפוך שיח ונפיל תחינה:
"היטיבה ה' את ציון ברצונך
ש'פלטין של מלך' כיניתו - בעבורך
ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה
בבֹא פדויים ברינה אלי העיר הגלמודה".
לא נשכחך ירושלים, כי ימיננו תשַָכַח
עד ישוב לך הנזר אשר ממך נלקח,
עדי בוא רגלי מבשר בנין עירך
ושבו עטרתך, זיו הודך והדרך.
כי הנה יחשוף זרוע קודשו, קל עליון
ולא עוד יסתתר הוא בשפריר חביון
כי בקרוב לַבן יקיר לו - יחיש הפדיון
יכונן צבי תפארה בתחומייך, עיר ציון
תחזינה אז עינינו בבנין אפריון!
אכי"ר.