הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הקטע (סיפור / יצירה / אלגוריה / איך שתקראו לזה) נכתב לפני ר"ה, אך עדיין לא יכולתי לשתף אז בפורום.
מקווה שתיהנו.
מקווה שתיהנו.
תפוח גדול, עסיסי. אדום לחיים. העלה הירקרק המסורתי מתנוסס בראשו בזווית מדויקת, העתק ציורי מושלם.
וכל המשפחה סביב, מתמוגגת מריחו הענוג, המשכר. מלטפת אותו בשקיקה. מתפעלת משלמותו.
גם לו היו תפוחי-ראש-השנה מושלמים מדברים, לא היו שומעים דבר. למה מגיע למשפחה הספציפית הזו, להרכב האנושי שבה, שתפוח יפטפט איתם? האם עשו אי-פעם משהו, משהו קטן, למען תפוחים? למען הצומח? הם לא שווים את ניגוד הטבע הזה. וחוץ מזה, לו כן היו נפלטות מילה-שתיים, לא היו שומעים תפוח מדבר. היו נחרשים מתפוח זועק, צורח.
עוד כשישבו הפירות כולם בסלסילה הסגורה, האטומה, ותפוח בודד, מצפה עד בוש לשמש שתשזוף, מונח ביניהם, נהגו בליבת הפרי משפטים צולפים לנאום גדוש פאתוס. כמובן, רק למקרה בו נכבש מחסום הבושה, המיאוס, הפחד והשפה.
א', כך הלך הנאום, אני בכלל לא תפוח! אני תפוחה...
הם וודאי היו פוערים עיניים הלומות, עד כדי קריעה.
תפוח מדבר? סליחה, תפוחה מדברת?! אין מצב.
דמיונה הפורה, היצירתי, נהנה בהיגיון סדיסטי לשלב ברגע זה בן משפחה חמום מוח, מתקרב עם סכין כסף בוהקת, משוננת. לשם ייחוד מצווה, הוא ימלמל.
היא תגחך בנימוס ציני, תבקש להרחיק פעמי מלחמה. פניי לשלום, כך תציין בטון סרקסטי, טווה לעצמה תרחישים היפותטיים בשרניים.
הוא יסמיק, אך לא יאבד יותר מדי מתקיפותו הקנאית. כמה גרמים. אולי.
כמה ילדים סקרנים אימה מהתפוחה הססגונית, הנדירה, הין מרחיקים אותו תוך שימוש בכוח פיזי מתון. למה לא ליהנות מהאקשן? כך יטענו, יניאו אותו מכוונתו הזדונית בעל כורחו.
נשמה טובה אחת תאמר: שה! תנו לה לדבר!
וכולם ידממו שוב.
אוקי, תאמר התפוחה. תניד עלעל, תקרא להקשבה מושלמת.
ואז. אההה, ואז...
כאן היא תמיד מסתבכת. איך תמשיך?!
ליבת מוחה פועלת על טורבו, מסתובבת מאומצות. לאט, היא נרדמת.
תפוחה אומללה.
"ועכשיו", היא שומעת קול חגיגי, נשי. מתקתק עד בחילה. "עכשיו סבא שלנו ימרח דבש על התפוח, וכולנו...".
הסבתא המשיכה לפטפט את עצמה, לא מעיפה מבט על התפוחה המחווירה, מאבדת פעימות.
איך נרדמה? איך?!
ישנה לה ברוגע, בשלווה מושלמת, כשגורל נורא מרחף מעליה.
גיחוך עצי, קשה, מגרד בתוכה. תפוחה טיפשה.
אלו בטח הגרעינים, עוד לא בשלו מספיק. מגיע שלב בו לומדים כמה שקר יש בדברור אמיתות.
בלי תכנון, ללא התראה, צומחות מתוכה מילים. היא נלחמת על חייה.
"לאאאא!!! בבקשה-בבקשה-בב-ק-שה, אל תחתכו ככה. אתם טועים!".
אפילו היא לא ידעה שהיא מסוגלת לדבר. שהיא בכלל יכולה.
הנוכחים משותקים. יותר ממה שחזתה בהזיותיה המרחיקות ביותר, מופרעות לאין גבול. כמה ילדים בוכים, מבועתים.
סב קשיש, סנילי למחצה, נוקש על קדקודה בביטול. " ני... נארישקייטן", הוא חורק בקול עתיק. "בדור שלי היו מתעלמים. מקסימום, מסיימים את המעיישה עם פאצ' קטן". אומר ועושה.
התפוחה מתכווצת בפינת הקערה, מתגלגלת בדומייה. זהו. היא גמורה.
ברגע הזה קם אחד הנוכחים, דיבורו איטי, קולו חם.
"בבקשה, זיידע. בוא ניתן להם לדבר. אולי יש להם משהו חשוב לומר, שליחות".
להם?!
אה, הוא בטח חסידי. לא, לא ככה אומרים את זה. הוא בטח חוסיד.
אני משנסת כוחות, נכונה למשימת חיי, זו שתחרוץ את גורלי.
מכחכחת קלות, פוזלת לצדדים באימה. חרדת קהל קלה. מזרזת את עצמי, זה לא זמן טוב לפחד, למות מלחיץ יותר.
"אההמ, מה אתם מתכננים לעשות איתי?!". לא המשפט המושלם, אבל זה מה שאפשר לסחוט ממני כרגע.
מקהלת ילדים מאומנת קשות עונה לי במקהלה מתוזמנת: "הגננת/מורה/רב'ה אמר/ה שנשים דבש, נחתוך ונאכל. ואזזזזז (כאן באה הטעמה מרשימה, מודגשת זי"ן) תהיה לנו שנה טובה ו-מ-תו-קה (שוב, הנגנה מתארכת)".
המבוגרים שותקים, המומים.
"אז... זהו, שלא. אתם טועים. לא בזכותי תהיה לכם שנה טובה, שנה מתוקה. להיפך. אני תפוחה רקובה!".
כמה חכמולוגים מאתרים מהר מדי את לשונם, נחפזים להשתמש בה. "חחח! תמצאי מישהו אחר לעבוד עליו, לא עלינו. גם מדברת, גם רקובה. את אדומה לגמרי!".
"בטח שאני אדומה. כי אני מסמיקה!". מתרגזת. תכננתי שהעניינים יתקדמו אחרת. לגמרי אחרת.
אפס רגישות, אפס אמפתיה.
גורל עגום.
"טוב, עזבו אותה", מצפצפת אחת הנשים, שני פעוטות אוחזים בכוח בידיה הדקות, כמעט ותולשים ממנה טבעות מזהב ומכסף. אני מבינה בקטעים האלו. לא נמכרתי באיזו חנות ירקות עלובה, אני מ'אושר-עד'. "הילדים רעבים, כבר מאוחר, בואו נדפדף את העניין הזה ונתקדם הלאה". ידה הימנית
נמשכת בתנופה בידי התינוק בחליפת ארמני, והיא מסתובבת בעקבותיו. אופס, שכחה לגזור את הטיקט מהשמלה, חבל. האישה בטח לא שווה ₪1,390.
גבר בזקנקן מטופח, בעלה כפי הנראה, ממהר לאחוז בדעתה בהתלהבות דווקנית.
אוזניי המחודדות מהקשבה תמידית מאולצת קולטות את אחד הנערים לוחש לזה שלידו בטון מחוספס, מתחלף עדיין: "סיפור הזוי. בטוח שאני לא חולם עכשיו? רק לי נדמה שנרדמתי איפשהו בין התפילות?". פרץ צחוק קולני מדי. הלחשן מקבל צביטה עזה מאחיו, לבדיקת ערותו, ערנותו. כמעט מכות, נס שראש השנה היום. אהההמ, נס?!
מבט נוזף ננעץ. לא מצידי, מצד הקהל הצעיר יותר. הם גם משתיקים את כולם שוב ושוב, מסוקרנים.
"די, תקשיבו. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל בבקשה. אני מתחננת. אני לא אמורה להיאכל בראש השנה הזה. מבפנים, אני רקובה כולי, זה רק האיכר שמרח עליי לכה שקופה, מבריקה. תולעים כוססות בי! שמנות, מתעגלות, שבעות. כולי חורים". זבובים בכנפיים ירקרקות-מתכתיות משהו מרחפים סביבי, מאשרים את דבריי. והציבור לא רואה, לא מסתכל.
נושמת. נושפת.
חם לי נורא, משיבה עליי רוח עם העלה שלי, הדבר היחיד בי שעדיין שווה משהו.
"הנה. תראו", אני מוכנה אפילו להשיל מקליפותיי בשביל לשכנע, להוכיח. "למה אתם לא מאמינים?!".
גניחות צחוק, צניפות בוז.
הם לא רואים. הם לא רואים.
נדמה לי שאין טעם לפנות לראש שלהם. אין להם אחד כזה.
אנסה דרך הלב.
"תראו אותי", דמעות זולגות ממני, נוצצות, יהלומיות. "תסתכלו על מי שאני, כי אני לא פרי ההילולים שדימיתם לעצמכם. כתפוחה, לא כסעודת החג שלכם. לא כמפתח לשנה טובה. לא כבסיס לדבש. על הפרי שבי. עליי. אל תתקעו בי סכינים. בבקשה". מילותי נשברות בתחינה, מתרסקות להברות. מתפוררות. בוכות את עצמן.
מעולם לא הבנתי את הביטוי: לדבר אל הקירות, כנראה שהייתי מעדיפה להישאר בבורותי.
"ונגיד שאת תפוחה, ונגיד שאת רקובה, ונגיד שנרחם עלייך. נגיד. מה ייצא ממך בכלל?!", פוצה הסבתא
הדביקה, ילדותית משהו, את פיה הרחב. אוךךך, דחוף תותבות / הלבנה. "את תלכי לפח!".
עפעוף מהיר. מנחה את הגבעול להתכופף, לתת לעלה למחות את הרטיבות ממני. חייבת להיות חזקה עכשיו.
"לא, אני לא! אתם תשימו אותי באדמה, ומישהו טוב לב ישקה אותי, ואם לא יהיה כזה, אני אמצא דרך. לבד. עם הגשם, עם מי התהום. בקטע הזה אני כבר אסתדר, אל תדאגו. תמיד אני שורדת בסוף. ויום אחד ייצא ממני עלעל וגבעול ופרח. ואחרי כמה שנים, אני אהיה עץ. עץ עם המון פירות, וצל. אחד כזה שסופג זיהום, מטהר אותו. עצה טובה ורעננה שתעשה רק טוב בעולם. מבטיחה. אני רק צריכה את האדמה הנכונה. רק צריכה שישתלו אותי".
הסבא מתנער, מזדקף בכיסאו המרופד, נדמה לי שנמנם עד עכשיו. שולח אליי יד מגוידת, ממשש. עיניו
האדומות, טרוטות, מרפרפות עליי במבט מעורפל.
"וואו איז די האניג, מוטקל'ה?" הוא תמה בקול צרדרד, עייף משנים.
צנצנת דבש מוגשת, מעיפה בי מבט מלוכסן, מתנצל. אני יודעת, אין לה ברירה. "לא! אני לא רוצה! לא מסכימה! יש עוד מספיק תפוחים על העץ. אל תיקחו דווקא אותי!!! דווקא אותי אל תיקחו, כי אני אהיה הטובה ביותר! אבל בייעוד אחר, במקום אחר, מזוית אח---".
הם לא שומעים. לא מסתכלים. לא חושבים. לא מנסים לראות מעבר, להבין עמוק. מילותיי גוועות, נובלות באין אונים, אין עונים.
ואצבעותיהם, גסות ועבות ותפוסות שרירים מחלידים, ממששות בי, מורחות עליי עוד ועוד דבש. סכריני, מתקתק, סמיך.
עוד שכבה, עוד קליפה, עוד שקר.
נחנקת ממלאכותיות, מזיוף.
ועוד דבש. הם לא פוסקים מלמרוח.
מאבדת נשימה. נאבקת על רגעי חיים.
מנסה לצעוק, הם חוסמים לי את הפה.
מבקשת לברוח, הם תולשים ממני פיסות חיים.
ועוד דבש.
עוד.
מצפים ומצפים. מורחים ומורחים.
עיניי מכוסות בהררי מתיקות מחליאה. מזווית מבחינה בסכין מונפת, סכין מורדת.
