שיתוף - לביקורת שנה טובה? ואבדנו

  • הוסף לסימניות
  • #1
הקטע (סיפור / יצירה / אלגוריה / איך שתקראו לזה) נכתב לפני ר"ה, אך עדיין לא יכולתי לשתף אז בפורום.
מקווה שתיהנו.

תפוח גדול, עסיסי. אדום לחיים. העלה הירקרק המסורתי מתנוסס בראשו בזווית מדויקת, העתק ציורי מושלם.
וכל המשפחה סביב, מתמוגגת מריחו הענוג, המשכר. מלטפת אותו בשקיקה. מתפעלת משלמותו.
גם לו היו תפוחי-ראש-השנה מושלמים מדברים, לא היו שומעים דבר. למה מגיע למשפחה הספציפית הזו, להרכב האנושי שבה, שתפוח יפטפט איתם? האם עשו אי-פעם משהו, משהו קטן, למען תפוחים? למען הצומח? הם לא שווים את ניגוד הטבע הזה. וחוץ מזה, לו כן היו נפלטות מילה-שתיים, לא היו שומעים תפוח מדבר. היו נחרשים מתפוח זועק, צורח.

עוד כשישבו הפירות כולם בסלסילה הסגורה, האטומה, ותפוח בודד, מצפה עד בוש לשמש שתשזוף, מונח ביניהם, נהגו בליבת הפרי משפטים צולפים לנאום גדוש פאתוס. כמובן, רק למקרה בו נכבש מחסום הבושה, המיאוס, הפחד והשפה.
א', כך הלך הנאום, אני בכלל לא תפוח! אני תפוחה...
הם וודאי היו פוערים עיניים הלומות, עד כדי קריעה.
תפוח מדבר? סליחה, תפוחה מדברת?! אין מצב.
דמיונה הפורה, היצירתי, נהנה בהיגיון סדיסטי לשלב ברגע זה בן משפחה חמום מוח, מתקרב עם סכין כסף בוהקת, משוננת. לשם ייחוד מצווה, הוא ימלמל.
היא תגחך בנימוס ציני, תבקש להרחיק פעמי מלחמה. פניי לשלום, כך תציין בטון סרקסטי, טווה לעצמה תרחישים היפותטיים בשרניים.
הוא יסמיק, אך לא יאבד יותר מדי מתקיפותו הקנאית. כמה גרמים. אולי.
כמה ילדים סקרנים אימה מהתפוחה הססגונית, הנדירה, הין מרחיקים אותו תוך שימוש בכוח פיזי מתון. למה לא ליהנות מהאקשן? כך יטענו, יניאו אותו מכוונתו הזדונית בעל כורחו.
נשמה טובה אחת תאמר: שה! תנו לה לדבר!
וכולם ידממו שוב.
אוקי, תאמר התפוחה. תניד עלעל, תקרא להקשבה מושלמת.
ואז. אההה, ואז...
כאן היא תמיד מסתבכת. איך תמשיך?!
ליבת מוחה פועלת על טורבו, מסתובבת מאומצות. לאט, היא נרדמת.
תפוחה אומללה.

"ועכשיו", היא שומעת קול חגיגי, נשי. מתקתק עד בחילה. "עכשיו סבא שלנו ימרח דבש על התפוח, וכולנו...".
הסבתא המשיכה לפטפט את עצמה, לא מעיפה מבט על התפוחה המחווירה, מאבדת פעימות.
איך נרדמה? איך?!
ישנה לה ברוגע, בשלווה מושלמת, כשגורל נורא מרחף מעליה.
גיחוך עצי, קשה, מגרד בתוכה. תפוחה טיפשה.
אלו בטח הגרעינים, עוד לא בשלו מספיק. מגיע שלב בו לומדים כמה שקר יש בדברור אמיתות.
בלי תכנון, ללא התראה, צומחות מתוכה מילים. היא נלחמת על חייה.
"לאאאא!!! בבקשה-בבקשה-בב-ק-שה, אל תחתכו ככה. אתם טועים!".
אפילו היא לא ידעה שהיא מסוגלת לדבר. שהיא בכלל יכולה.
הנוכחים משותקים. יותר ממה שחזתה בהזיותיה המרחיקות ביותר, מופרעות לאין גבול. כמה ילדים בוכים, מבועתים.
סב קשיש, סנילי למחצה, נוקש על קדקודה בביטול. " ני... נארישקייטן", הוא חורק בקול עתיק. "בדור שלי היו מתעלמים. מקסימום, מסיימים את המעיישה עם פאצ' קטן". אומר ועושה.
התפוחה מתכווצת בפינת הקערה, מתגלגלת בדומייה. זהו. היא גמורה.
ברגע הזה קם אחד הנוכחים, דיבורו איטי, קולו חם.
"בבקשה, זיידע. בוא ניתן להם לדבר. אולי יש להם משהו חשוב לומר, שליחות".
להם?!
אה, הוא בטח חסידי. לא, לא ככה אומרים את זה. הוא בטח חוסיד.

אני משנסת כוחות, נכונה למשימת חיי, זו שתחרוץ את גורלי.
מכחכחת קלות, פוזלת לצדדים באימה. חרדת קהל קלה. מזרזת את עצמי, זה לא זמן טוב לפחד, למות מלחיץ יותר.
"אההמ, מה אתם מתכננים לעשות איתי?!". לא המשפט המושלם, אבל זה מה שאפשר לסחוט ממני כרגע.
מקהלת ילדים מאומנת קשות עונה לי במקהלה מתוזמנת: "הגננת/מורה/רב'ה אמר/ה שנשים דבש, נחתוך ונאכל. ואזזזזז (כאן באה הטעמה מרשימה, מודגשת זי"ן) תהיה לנו שנה טובה ו-מ-תו-קה (שוב, הנגנה מתארכת)".
המבוגרים שותקים, המומים.
"אז... זהו, שלא. אתם טועים. לא בזכותי תהיה לכם שנה טובה, שנה מתוקה. להיפך. אני תפוחה רקובה!".
כמה חכמולוגים מאתרים מהר מדי את לשונם, נחפזים להשתמש בה. "חחח! תמצאי מישהו אחר לעבוד עליו, לא עלינו. גם מדברת, גם רקובה. את אדומה לגמרי!".
"בטח שאני אדומה. כי אני מסמיקה!". מתרגזת. תכננתי שהעניינים יתקדמו אחרת. לגמרי אחרת.
אפס רגישות, אפס אמפתיה.
גורל עגום.
"טוב, עזבו אותה", מצפצפת אחת הנשים, שני פעוטות אוחזים בכוח בידיה הדקות, כמעט ותולשים ממנה טבעות מזהב ומכסף. אני מבינה בקטעים האלו. לא נמכרתי באיזו חנות ירקות עלובה, אני מ'אושר-עד'. "הילדים רעבים, כבר מאוחר, בואו נדפדף את העניין הזה ונתקדם הלאה". ידה הימנית
נמשכת בתנופה בידי התינוק בחליפת ארמני, והיא מסתובבת בעקבותיו. אופס, שכחה לגזור את הטיקט מהשמלה, חבל. האישה בטח לא שווה ₪1,390.
גבר בזקנקן מטופח, בעלה כפי הנראה, ממהר לאחוז בדעתה בהתלהבות דווקנית.
אוזניי המחודדות מהקשבה תמידית מאולצת קולטות את אחד הנערים לוחש לזה שלידו בטון מחוספס, מתחלף עדיין: "סיפור הזוי. בטוח שאני לא חולם עכשיו? רק לי נדמה שנרדמתי איפשהו בין התפילות?". פרץ צחוק קולני מדי. הלחשן מקבל צביטה עזה מאחיו, לבדיקת ערותו, ערנותו. כמעט מכות, נס שראש השנה היום. אהההמ, נס?!
מבט נוזף ננעץ. לא מצידי, מצד הקהל הצעיר יותר. הם גם משתיקים את כולם שוב ושוב, מסוקרנים.
"די, תקשיבו. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל בבקשה. אני מתחננת. אני לא אמורה להיאכל בראש השנה הזה. מבפנים, אני רקובה כולי, זה רק האיכר שמרח עליי לכה שקופה, מבריקה. תולעים כוססות בי! שמנות, מתעגלות, שבעות. כולי חורים". זבובים בכנפיים ירקרקות-מתכתיות משהו מרחפים סביבי, מאשרים את דבריי. והציבור לא רואה, לא מסתכל.
נושמת. נושפת.
חם לי נורא, משיבה עליי רוח עם העלה שלי, הדבר היחיד בי שעדיין שווה משהו.
"הנה. תראו", אני מוכנה אפילו להשיל מקליפותיי בשביל לשכנע, להוכיח. "למה אתם לא מאמינים?!".
גניחות צחוק, צניפות בוז.
הם לא רואים. הם לא רואים.
נדמה לי שאין טעם לפנות לראש שלהם. אין להם אחד כזה.
אנסה דרך הלב.
"תראו אותי", דמעות זולגות ממני, נוצצות, יהלומיות. "תסתכלו על מי שאני, כי אני לא פרי ההילולים שדימיתם לעצמכם. כתפוחה, לא כסעודת החג שלכם. לא כמפתח לשנה טובה. לא כבסיס לדבש. על הפרי שבי. עליי. אל תתקעו בי סכינים. בבקשה". מילותי נשברות בתחינה, מתרסקות להברות. מתפוררות. בוכות את עצמן.
מעולם לא הבנתי את הביטוי: לדבר אל הקירות, כנראה שהייתי מעדיפה להישאר בבורותי.
"ונגיד שאת תפוחה, ונגיד שאת רקובה, ונגיד שנרחם עלייך. נגיד. מה ייצא ממך בכלל?!", פוצה הסבתא
הדביקה, ילדותית משהו, את פיה הרחב. אוךךך, דחוף תותבות / הלבנה. "את תלכי לפח!".
עפעוף מהיר. מנחה את הגבעול להתכופף, לתת לעלה למחות את הרטיבות ממני. חייבת להיות חזקה עכשיו.
"לא, אני לא! אתם תשימו אותי באדמה, ומישהו טוב לב ישקה אותי, ואם לא יהיה כזה, אני אמצא דרך. לבד. עם הגשם, עם מי התהום. בקטע הזה אני כבר אסתדר, אל תדאגו. תמיד אני שורדת בסוף. ויום אחד ייצא ממני עלעל וגבעול ופרח. ואחרי כמה שנים, אני אהיה עץ. עץ עם המון פירות, וצל. אחד כזה שסופג זיהום, מטהר אותו. עצה טובה ורעננה שתעשה רק טוב בעולם. מבטיחה. אני רק צריכה את האדמה הנכונה. רק צריכה שישתלו אותי".

הסבא מתנער, מזדקף בכיסאו המרופד, נדמה לי שנמנם עד עכשיו. שולח אליי יד מגוידת, ממשש. עיניו
האדומות, טרוטות, מרפרפות עליי במבט מעורפל.
"וואו איז די האניג, מוטקל'ה?" הוא תמה בקול צרדרד, עייף משנים.
צנצנת דבש מוגשת, מעיפה בי מבט מלוכסן, מתנצל. אני יודעת, אין לה ברירה. "לא! אני לא רוצה! לא מסכימה! יש עוד מספיק תפוחים על העץ. אל תיקחו דווקא אותי!!! דווקא אותי אל תיקחו, כי אני אהיה הטובה ביותר! אבל בייעוד אחר, במקום אחר, מזוית אח---".
הם לא שומעים. לא מסתכלים. לא חושבים. לא מנסים לראות מעבר, להבין עמוק. מילותיי גוועות, נובלות באין אונים, אין עונים.
ואצבעותיהם, גסות ועבות ותפוסות שרירים מחלידים, ממששות בי, מורחות עליי עוד ועוד דבש. סכריני, מתקתק, סמיך.
עוד שכבה, עוד קליפה, עוד שקר.
נחנקת ממלאכותיות, מזיוף.
ועוד דבש. הם לא פוסקים מלמרוח.
מאבדת נשימה. נאבקת על רגעי חיים.
מנסה לצעוק, הם חוסמים לי את הפה.
מבקשת לברוח, הם תולשים ממני פיסות חיים.
ועוד דבש.
עוד.
מצפים ומצפים. מורחים ומורחים.
עיניי מכוסות בהררי מתיקות מחליאה. מזווית מבחינה בסכין מונפת, סכין מורדת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הסיפור הזה נכתב על הבן האחר. לפעמים הוא נשר מהעץ, לפעמים הוא פשוט שונה.
הוא לא מוצא את המקום שלו במשפחה.
וקשה לו. רע לו.
יש מקרים שבהם תפוחים כאלו נזרקים הצידה, נזנחים לנצח. עד רקבונם המלא.
יש פעמים שהמשפחה משקרת את עצמה. לא נותנת לו לצמוח באדמה המתאימה לו. מורחת עליו דבש, עד שנחנק.
זה קשה תמיד, בכל וריאצייה.
מה הוא רוצה?
הוא רוצה הכרה.
הוא לא רוצה שיחתכו את דינו.

בבקשה, תסתכלו עליו. על התפוח הזה, החריג.
לא כפרי הילולים, לא כמפתח.
תסתכלו עליו, אליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הסיפור הזה נכתב על הבן האחר. לפעמים הוא נשר מהעץ, לפעמים הוא פשוט שונה.
הוא לא מוצא את המקום שלו במשפחה.
וקשה לו. רע לו.
יש מקרים שבהם תפוחים כאלו נזרקים הצידה, נזנחים לנצח. עד רקבונם המלא.
יש פעמים שהמשפחה משקרת את עצמה. לא נותנת לו לצמוח באדמה המתאימה לו. מורחת עליו דבש, עד שנחנק.
זה קשה תמיד, בכל וריאצייה.
מה הוא רוצה?
הוא רוצה הכרה.
הוא לא רוצה שיחתכו את דינו.

בבקשה, תסתכלו עליו. על התפוח הזה, החריג.
לא כפרי הילולים, לא כמפתח.
תסתכלו עליו, אליו.
מסר נוקב.
נראה לי שהמסר/ אלגוריה היה נקלט טוב יותר אם הדו שיח היה מתנהל עם תפוחים אחרים - משפחה,
ולא אם בני אדם - אויבים עם סכינים.
מצד שני במקרה כזה קטע הכתיבה היה מאבד הרבה מיופיו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת רד ג'לי
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
יריתי את החץ.
הוא פגע.

המטרה נוקבה, וחור דק נוצר. שביבי עץ זעירים עפו לכל כיוון, מתפזרים על הקרקע היבשה וממלאים אותה גם ביובשם שלהם.

חייכתי, מושך בחץ נוסף, פוגע גם איתו.
טראח. טראח. טראח.

עוד חץ. ועוד חץ. ועוד אחד. עד שנגמר לי מלאי החיצים בנרתיק העגלגל שעל גבי, והמטרה שהוצמדה לעץ כבר נוקבה מחיצים.

העץ זעק בכאב, מדמם את השרף אל בין סדקי האדמה הגבשושית. אני המשכתי לחייך, נוטל את המטרה ממנו ושולה מתוכה את החיצים הדוקרניים.

העץ העתיק הביט בי במבט מתחנן. אני, לעומת זאת, לא חננתי אותו אפילו בזה. העלווה ירוקה שריפדה את הדשא ברכות רשרשה תחת רגלי, ואני נפניתי להתיישב על גזע עץ כרות ויבש שניצב מרוטש על צדה של הדרך, מכניס תוך כדי את המטרה בחזרה לנרתיק העגלגל ומוציא ממנו את מעט האוכל שעוד נותר בקרבו.

עצי האלון התמירים שעמדו סביב נדמו כמגנים בגופם העבות על שאר העצים החלושים ששמם ומוצאם בלתי ידוע לאיש. הם סוככו בכנפי העלים הענקיות שלהם על שמי התכלת, וכיפתם הסבוכה הסתירה כל מוצא מכיפת השמים הריקים.

והם גם הסתכלו עלי במבט עצבני.
מאוד עצבני.
אוי לא.

"מ.. מה את רוצים?" אמרתי בקול מבוהל, שעה שכמעט ונחנקתי מפרוסת הלחם הדקה שאחזתי בין אצבעותיי. אך הם המשיכו להביט בי בכעס, ולא ענו ולו מילה אחת.

רגע, חשבתי לעצמי, היום קוטיקמוטי (טו' בשבט), ראש השנה לאילנות! אולי בגלל זה הם מעוצבנים עלי.

כן, בטח. הם כנראה רוצים שאני אברך אותם בשנה טובה.


"שנה טובה," קרקרתי, כשאני ממשיך ללעוס בכוח חתיכה קשיחה של לחם שגודלה לא אפשר לה להיבלע בגרוני.

הם עדיין היו עצבניים.
מאוד עצבניים.
אוי אוי אוי.
אולי הם מעוצבנים על זה שתקעתי בחברם הישיש את המטרה והחצים, הבריקה בי המחשבה בפתאומיות, טוב, בסדר, אם הם מתעקשים, אני אבקש מהם סליחה.

"וסליחה אם פגעתי," המשכתי את דברי, בולע את פירורי הלחם האחרונים שנשארו בכפות ידי.

הם עדיין כעסו.
מאוד כעסו.

כל כך כעסו, עד שרימון היה נראה חיוור מבחינתם.
כל כך כעסו, עד שהם העלו את צמרתם למעלה, כך שנותרתי חשוף לפגעי השמש והחום.
כל כך כעסו, עד שחסמו לי את היציאה.
גזעניים.


יומיים ישבתי שם, מנסה לכופף את הענפים הדקים והעבים, לצאת מבין סבכי העלים המקיפים את חלקת האדמה עליה אני נמצא.

שום דבר.

אחרי עוד יום-יומיים כבר ישבתי מיואש על אותו גזע יבש, מביט בקרקע ובוטש ברגבי החול בעצבים ובעוצמה.

כשלפתע נפל לי האסימון.

טוב, אין מה לעשות. לפחות ננסה. עצת השם היא תקום.

ניגשתי באיטיות אל עבר העץ הזקן והחבול, שהשרף הזולג ממנו כבר התייבש זה מכבר, והוא נותר מדמם אך בליבו. העצים הניעו את ענפיהם, מפלסים לי דרך ומעבר.

התכופפתי. ואז אספתי בכפות ידי את שאריות השרף היבש שנשרו על העלווה המרשרשת שעל האדמה. גירדתי אותה מבין סלעים, מגזעים יבשים ומתוך סדקי האדמה.

ואז ניגשתי אל הנרתיק העגלגל, מוציא משם פיסת בד לבנה כשלג, קושר אותה כשק, ומניח בתוכה את השרף.

העץ התכווץ ממרחק מכאב שלווה בחשש. התקרבתי אליו בשנית, מלטף את גזעו הישיש בעדינות בידי האחת, בעוד השנייה מחזיקה בבד.

העץ ניסה להתחמק, אך אז תפסתי אותו במקומו במהירות. הוא נרתע בבהלה מפוחדת. חייכתי לעברו.

הבד שבידי השנייה החל להכביד. פתחתי אותו והוצאתי ממנו את גושי השרף. החורים הדקים שבעץ ניבטו אלי מכל כיוון. נשכתי את שפתי ותחבתי את הגושים לתוכם, מכסה וקושר בבד הלבן והעדין.

"סליחה." אמרתי. "סליחה, עץ. זה לא... לא ידעתי... לא התכוונתי... זה... זה היה בטעות... ת'מבין?"

אך זה לא עזר לי, העץ הביט בי בזעם שגבר מרגע לרגע, ובשנייה שבאתי להתרחק, הוא הנחית את עצמו עלי במכה פוגענית.

בקושי הספקתי לפלוט 'אאוצ'' וכבר כל עצי החורשה שמסביב קרבו אלי בענפיהם, חובטים בי כל אחד לפי תורו.

זה לא יעזור עכשיו, הכתה ההבנה במוחי, הייתי צריך לבקש סליחה מוקדם יותר.

וכך העצים המשיכו לחבוט בי, עד אשר ירד הליל והם התעייפו מזעמם, כך שבנס הם לא חסמו את דרכי אל החופש.

ברחתי משם כל עוד נפשי בי. העצים, למזלי, לא התעוררו, ואני הצלחתי להתחמק מן היער ולהגיע למקום ישוב סמוך.

כעבור שנים שבתי לשם, ועץ ישיש ועייף עמד מולי, ויישר כשראה את פני, חייך.

"זה אתה?" שאלתי.

הוא הנהן לחיוב. ואז סימן לי בענפיו להביט אל האדמה.

עלווה ירוקה כבר לא הייתה שם, אך במקומה, על האדמה התחוחה, החל העץ לחרוט מילים.

סליחה שהייתי כפוי טובה אליך, רשם, פשוט הייתי יותר מדי מרוכז בעצמי ובאגו שלי מכדי להבחין שגם אתה סובל ממני, ולא רק אני ממך.

סליחה שלא מחלתי לך מיד, הרי בזכותך אני חי. וסליחה על זה שהייתי צריך לבקש סליחה, ולא ביקשתי ממך עד עכשיו.


וכך המשיך וכתב, מחק ורשם ומחק, עד שרגבי האדמה התשושים נראו כמו סדקי פניו הישנות יותר מאשר כמו רגבי חול קשים.

"גם אני צריך לבקש ממך סליחה," אמרתי, והופתעתי איך קולי שלי יצא כזה חד ובהיר, "אני זה שלא התנהג אליך בסדר. אני זה שבגללו נחבטת ונשרטת. אני זה שבגללו נזל ממך לב. אני האשם, לא אתה."

שוב שפתי ננשכו, כמו ביום ההוא, ושוב קרבתי אליך, נוגע בעדינות בפיסת הבד הלבנה והקרועה, שעדיין נותרה מן הפעם שעברה.

"סולח?"

העץ הנהן לעברי בחיוך מאושר, ומשהו רטוב החל נוגע בשפתי. הנחתי את ידי מתחת להן, ולא האמנתי למארה עיני הבוכות, עד כי קלטתי שזהו העץ המזיל עימי דמעה.

הדמעות שלי נקוו גם הן. התקרבתי עוד יותר אל העץ הישיש וחיבקתי אותו חיבוק עז. העץ חיבק אותי חזרה בענפי, ושנינו בכינו.

"רגע," אמרתי, והתרחקתי מחיבוקו. ואז הורדתי את הנרתיק העגלגל מכתפי, "אני רוצה להביא לך משהו."

הכנסתי את ידי וחייטתי בתאים, ובסוף נתקלתי במשהו קשיח ועגול. הוצאתי אותו.

העץ הביט בי בתמיהה. המטרה הייתה מונחת בכף יד, קטנה ומחוררת כמו אז, כאילו מתביישת בעצמה שזהו תפקידה, לספוג חיצים מאחרים ולשתוק.

"הנה," אמרתי, והגשתי את המטרה לעץ, "קח את זה בשבילך. אני לא רוצה יותר להמשיך ולפגוע ללא מטרה. כלומר... עם מטרה ללא מטרה. כלומר... הבנת אותי."

העץ הנהן.

"זה מגיע לך," הנחתי את המטרה בין ענפיו של העץ, שלקח אותה בדממה, "אתה עמדת איתי בגבורה ענקית, יחסית לעץ שפגעו בנפשו. אני לדוגמה לא יודע מה הייתי עושה במקומך... אתה גיבור עץ. אתה חזק. רק תאמין שאתה טוב, ותצליח להמשיך ולשרוד."

הבטתי בעץ. סדקיו זהרו כאילו אור זהוב ומסנוור יוצא מביניהם. מכל סדק וסדק, מכל שבר ושבר, הוא צמח, והתעצם. מכל התגברות, מכל מחילה שלי, אני התעצמתי.

חץ ישן וקטן נגלה לפתע על הרצפה למול עיני. אחזתי אותו בידי, ושפשפתי איתו את כפותי בחום.

וישבתי שם, על גזע יבש, והבטתי בעץ זקן.
ושברתי את החץ.



מוקדש לכל המתגברים. לכל המוצאים בעצמם את הכוח למחול. לכל העומדים איתנים למרות שנפגעו, כדכתיב: "אוהביו כצאת השמש בגבורתו." לכל השורדים באמונה, השותקים בתפילה והעומדים במסירות. יהי שכרכם הרב משולם מן שמיא.

אנצל הזדמנות זאת לבקש מחילה וסליחה מכל חברי פורם פרוג בכלל, ומכל חברי קהילת כתיבה בפרט במקרה ופגעתי בהם, בשוגג או שמא ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקיימים, ולומר שאני מוחל מחילה גמורה לכל אדם באשר הוא יהודי אם בטעות ח"ו יצא שנפעתי מדבריו, בין בשוגג בין ח"ו במזיד, בכל פרטי ודקדוקי הדינים הקימיים.

שנה טובה ומתוקה.


(שכוייח גדול ל
@הווה פשוט על ההשראה לסיפור.)
הפרטים טושטשו, הסיפור אמיתי בפרטים שאני יודעת/ שמעתי/ ראיתי, חלק כמובן שונה.

אני הולך בעולם שלכם.
מסתובב בעולם שלכם.
רואה את העולם שלכם.
אבל חיי את העולם שלי.

בעולם שלי כולם רעים.
בעולם שלי אין טובים.
בעולם שלי הכל שחור.
בעולם שלי אין לבן.
בעולם שלי גם אין צבעוני.
הכל שחור, מר, בלתי נסבל.

רואים אותי, אומרים משוגע.
מסתכלים עליי, צעד אחורה לוקחים.
מביטים בי- איפה הכלבה? שואלים.
מי אני בכלל? לא מנסים להבין.

שומעים אותי מדבר כבת,
רואים אותי לובש עגיל, ולא באף,
צופים בי עונד על ידי טבעת
מזהים לצווארי אפילו שרשרת.

אולי אתם לא יודעים,
אולי אתם לא מעוניינים
לדעת על מה ולמה כל זה.
למה בכלל אני נראה כזה.

אספר לכם סיפור קטן.
ילדים טובים ה' לי נתן.
ילדי חמד, כיפה לראשם.
נמצאים הם אי שם.

גדלתי בבבית, שני הורים לי.
שכנים לידי, שכנים ממולי.
בית קטן וחמים לי משלי.

בא הזמן, חלף לו ועבר.
הלכו הילדים
הלכה גם האישה.
הלכו ההורים
הלכו גם האחים.
הלכו כולם לדרכם.

ואני לבדי נותרתי
אני והכלבה
הכלבה ואני.
הייתה לי כבת.
שמרתי עליה כבבת.
אני מצטער שאני כותב לך את זה בערב יום הכיפורים, זה לא זמן מתאים למריבות!
אבל אני מרגיש שהגיעו מים עד נפש! ואני כבר לא יכול לחכות עם זה אפילו שניה...



אוף!
תעזוב אותי כבר!
מה אני קשור אליך?
אתה נדבק אלי כאילו נולדתי איתך ביחד, כאילו שאני חלק ממך, ואני לא!
אני לא סובל אותך, ולדעתי אתה גם לא סובל אותי...
אתה סתם מתוסבך ולא מוצא את דרך לרדת מהעץ ולהגיד לי שאתה שונא אותי ושנמאס לך ממני

הנה אני אומר לך את זה בצורה הכי מפורשת -
אני רוצה לנתק איתך כל קשר, לא רוצה יותר להכיר אותך!
וזה לא רק בשבילי, זה גם בשבילך, אתה תרגיש הרבה יותר טוב כשתהיה לבד
אתה תחיה חיים הרבה יותר טובים כשתהיה בלעדי.

המצב כרגע הוא בלתי אפשרי!

אני לא מבין איך הפכת אותי לחלק בלתי נפרד מהחיים שלך
מבחינתי תחשוב עלי שאני סתם אבק, אל תתייחס אלי, אל תסתכל לכיווני, אל תפנה אלי, ואל תדבר עלי!

נמאס לי מזה שאתה סוחב אותי אתך לכל מקום.
תשחרר אותי!
תשתחרר ממני כבר!
זה כבר מזמן הגעיל אותי! אבל זה הגיע למצב בלתי נסבל, אז אנא ממך תעזוב אותי!

תעזוב אותי!
בבקשה!


על החתום -
החטא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה