הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
למתגעגעות.
ועדיין, ממשיכות לקוות.
זה קרה יום אחרי הפרידה ממך.
אחות אחת, הגדולה והיחידה שלי. זאת שתמיד העלתה חיוך בפרצוף העצוב שלי.
שבי, נסעת.
זהו. לתמיד.
טבעתי בים של רגשות. הכל היה שם.
צער אינסופי, כאב שָקט. געגוע. אהבה. כעס.
הכעס הכיל את הכל. מה, מה חשבת שנסעת רחוק כל כך? שאסתדר כאן בלעדייך?
מה חשבת שעשית נגד אבא ואמא? נגד הדרך הסגורה שלנו?
בתמימותי שאלתי אז...את אבא, אם נשב עלייך שבעה רחמנא ליצלן, ואם יהיה אסור לעולם להזכיר את השם שלך...
אבא אמר בכעס שקט שלא. לא נשב שבעה. אנחנו בדור חדש.
אבל להזכיר את השם שלך בבית יהיה אסור.
כי מי שמרשה לעצמה לבגוד בבית שלה לא תוכל להיזכר כאן יותר.
ומאז לא הזכרתי את השם שלך. כי היה אסור. ופחדתי. אבל את לא נשכחת מהראש שלי, שבי. מהלב הריק שלי. אפילו לרגע.
כל כך התגעגעתי. אני מתגעגעת. כבר מנוסה עם הרגש הזה.
שבי, את היית פרח.
לא היית. את פרח. את מושלמת. את מדהימה. את טובה. את חכמה. את הכל.
כל מה שאחות רק יכולה לבקש.
את זאת שלא הבינה את סיפורי החברות שלך על שאין להן עצבים לאחים הקטנים והמעצבנים שלהם. לא יכולת לעכל את זה. הייתי הכל עבורך.
אחות יחידה, לב. אוזן.
ובשבילי היית מלאך. זו הייתה שבי. האחות שלי.
גם כשהתחלת להידרדר רוחנית, לעזוב הכל. להתפרץ לדלת סגורה. גם כשהיית עצבנית על כל העולם. עליי אף פעם לא.
היית חוזרת אחרי יום ארוך וועדות בסמינר, אחרי צעקות ועונשים של אבא ואמא.
וחזרת אליי, למיטה שלך שהייתה סמוכה אליי.
וחייכת. פתאום כל הרע נשכח ממך. "איך היה לך היום, ללוש?" בחיוך. באהבה אינסופית.
ויום אחד שאלתי אותך בתסכול מה יוצא לך מכל זה. איזו תמורה את מקבלת במרד הזה.
ורק לחשת חזרה ברוך. "לא מקבלת שום תמורה. רק רוגע נפשי ואהבה".
אהבה מאת מי בדיוק? צרחתי. לא הבנתי אותך.
ובלילה סיפרת בשקט שאת זקוקה לחום. משוועת אליו. ואז צרחתי שאני לא זקוקה אליו בחוץ. אני מקבלת אותו בבית.
ולא הבנתי שרק ממך אני מקבלת אותו. רק ממך. אהבתי אותך אהבת נפש. אבל שבי, היית זקוקה לחום מאדם גדול. לא רק מאחות קטנה כמוני.
והיית ריקה.
ואז בטיפשותי סיפרתי לאמא על השיחה שלנו. ואמא כעסה. השתוללה. חזרת הביתה באותו ערב ואמא צעקה מתי חסרה לה האהבה?
התכווצתי בחדר. רועדת.
בוכה בטרוף על מה שעוללתי לך במו ידיי.
את ואמא דיברתן בצעקות במטבח, לא הצלחתי לשמוע. הבכי סתם לי את האוזניים.
ואז נכנסת פתאום לחדר. חיכיתי שתצעקי עליי. שתכעסי.
ואת רק חייכת חיוך עצוב. ולחשת בשקט שאת אוהבת אותי. תמיד.
הר של כאב היה פזור בבית שלנו. אפילו בחדר השקט שלנו.
איך הלכת, שבי???
ויום אחד אבא הודיע ששבי לא יכולה להמשיך להיות כאן. את לא היית בבית.
ואני נכנסתי למקלחת. פתחתי את זרם המים. וצרחתי מבכי. מעבר לכל הכוחות שלי זה היה.
אני ללא שבי לא שווה כלום.
ויצאתי משם בנחישות, עם עיניים נפוחות. ואמרתי לאמא באומץ שזה לא באמת יקרה. זה בלתי אפשרי.
אמא כעסה עליי שאני מתערבת.
ואז חזרת, פתחת את הדלת ברעש. ואבא הודיע לך את זה בקור.
לא הגבת. היית אטומה יותר מקיר. "לא רוצים, לא צריך. יש לי לאן ללכת". לחשת לעצמך.
אבל אמא ואבא שמעו.
ידעתי שאת מחפשת מקום להיות בו. האזנתי לשיחות הטלפון השקטות. להודעות הקוליות שהיית מקליטה כל לילה.
וריחמתי עלייך כל כך. ויותר על עצמי.
את תמצאי איפה להיות. ואני אישאר כאן חסרת כל.
"שבי..." לילה אחד קטעתי אותך מאמצע הקלטה.
את חייכת. "כן, מותק?"
"אל תלכי". ביקשתי. התחננתי.
ואז פתאום לא ידעת מה לענות. פעם ראשונה.
"אבא ואמא לא מסכימים לי להיות כאן".
התרוממתי מהמיטה למצב ישיבה. "אז תחזרי חזרה, תזרקי את הטלפון. תחזרי לסמינר". תמימה מטופשת שאני.
"אני לא יכולה, ללוש". הנחת את הטלפון, הסתכלת לי בעיניים עייפות.
"אבל מה אני אעשה, שבי? מה?" בלעתי גוש של דמעות בגרון.
"תתפללי עליי, זהו". חתמת את השיחה.
חזרתי לשכב.
אחרי כמה ימים, בוקר אחד תפסת אותי מתארגנת ללימודים.
וסיפרת לי שיש לך טיסה עוד כמה שעות. כנראה לתמיד.
השתוללתי. צעקתי איך את יכולה לעשות לי את זה. מה יהיה איתי. איתך. ולמה רחוק כל כך?
"הכי רחוק שיכולתי". ענית. עם העיניים העצובות שלך.
ביקשת שאלווה אותך לשדה התעופה. רק אני. וכך יצאנו. עם המזוודה.
אני ואת. במונית. בלי שלום לאמא ואבא, בלי חיבוק. ריקות.
לא דיברנו שום מילה כל הנסיעה. זה היה עצוב מדי. סוער מדי. הגענו לשדה.
ישבנו בשקט. המתנו לטיסה.
לא ידעתי לאן את טסה, לא ידעתי למי. לא לכמה זמן. רק קלטתי פתאום שאת עוזבת.
ואז לא יכולתי יותר לסבול את השקט הזה.
"שבי, אני מתחננת אלייך. בבקשה ממך". התחלתי לבכות.
והסתובבת אליי. וחיבקת.
בכיתי עלייך, הרטבתי את החולצה הקצרה שלך. וחיבקת עוד יותר חזק.
"אני לא אשרוד, שבי". התייפחתי. אנשים הסתכלו מכל כיוון. לא היה לי אכפת.
"את תשרדי, ללוש שלי. מבטיחה". הבטחת. עד היום לא קיימת.
"נדבר בטלפון?" ידעתי שזו התקווה האחרונה שלי.
העיניים שלך הגיעו עד לאישונים שלי. עמוקות. "אבא לא מרשה לי. בשום אופן. אולי פעם ב...", זה היה קשה לך, כי מיליון דמעות ירדו מהעיניים היפות שלך באותו רגע. "אבל את יודעת שאני תמיד אוהבת אותך, לעולם. נכון, ללוש?"
"לא, שבי. זה לא יכול להיות. תביאי לי את המספר שלך". דרשתי. תקיפה. כמעט בצעקה.
הנדת בראש. "אני לא יכולה, הבטחתי לאבא. הוא דואג לך, שומר עלייך". את המילים האחרונות אמרת בזלזול משהו.
ומאז לא עניתי. לא דיברתי יותר.
לא יכולתי.
חיכינו עוד קצת. בשקט. עצב אינסופי רעד שם בינינו.
"הטיסה שלי, להתראות..." נעמדת. נשארתי לשבת.
הסתובבת. התחלת ללכת.
סובבת את הראש רק לפני שנעלמת לי לתמיד.
ונופפתי לך באומללות. בכיתי. שיוועתי שתחזרי.
נעלמת מהנוף. לא היית שם יותר. מאז חזרתי עוד כמה פעמים למקום הזה. בדיוק לספסל שישבנו בו. ולא חזרת לשם עד היום.
חיפשתי אחרייך בכל מקום. בכל חור.
אפילו ביום החתונה שלי. רק הצל שלך הלך איתי יד ביד. רחוק כל כך. קרוב.
אחת החברות הישנות שלך סיפרה לי יום אחד שאת בארצות הברית. התחתנת. השתנית. מתגעגעת.
ומאז ידעתי שתחזרי. שאנחנו עוד נחזור.
עדיין לא חזרת. אבל זה יקרה. זה ברור לי.
את אף פעם לא זנחת אותי, את יודעת כמה קשה לי. כל יום. כל שניה. כל שמחה משפחתית, כל אזכור קטן של השם שלך.
יודעת שכשהשמש זורחת כל בוקר הגעגועים אלייך מתעוררים מחדש.
כמה אני מחזיקה חזק כדי לשרוד. כמה אני מייחלת שתהיי כאן רק לרגע כדי לספר לך כמה קשה לי.
אני מתגעגעת, שבי.
אבל בכל יום אני מוצאת בי את הכוח לגבור על הכל, ולהקים משהו חדש. לבנות נפש נקייה.
זה עוד אחד מאלפי הפתקים שלי אלייך בכל השנים. פתקים שאף פעם לא קראת.
הבית שלי תמיד יהיה פתוח בשבילך. תמיד.
ואפילו עוגת האגוזים שאהבת כל כך תמיד נמצאת לי בתנור. מחכה לך.
אני מחכה לך.
ועדיין, ממשיכות לקוות.
זה קרה יום אחרי הפרידה ממך.
אחות אחת, הגדולה והיחידה שלי. זאת שתמיד העלתה חיוך בפרצוף העצוב שלי.
שבי, נסעת.
זהו. לתמיד.
טבעתי בים של רגשות. הכל היה שם.
צער אינסופי, כאב שָקט. געגוע. אהבה. כעס.
הכעס הכיל את הכל. מה, מה חשבת שנסעת רחוק כל כך? שאסתדר כאן בלעדייך?
מה חשבת שעשית נגד אבא ואמא? נגד הדרך הסגורה שלנו?
בתמימותי שאלתי אז...את אבא, אם נשב עלייך שבעה רחמנא ליצלן, ואם יהיה אסור לעולם להזכיר את השם שלך...
אבא אמר בכעס שקט שלא. לא נשב שבעה. אנחנו בדור חדש.
אבל להזכיר את השם שלך בבית יהיה אסור.
כי מי שמרשה לעצמה לבגוד בבית שלה לא תוכל להיזכר כאן יותר.
ומאז לא הזכרתי את השם שלך. כי היה אסור. ופחדתי. אבל את לא נשכחת מהראש שלי, שבי. מהלב הריק שלי. אפילו לרגע.
כל כך התגעגעתי. אני מתגעגעת. כבר מנוסה עם הרגש הזה.
שבי, את היית פרח.
לא היית. את פרח. את מושלמת. את מדהימה. את טובה. את חכמה. את הכל.
כל מה שאחות רק יכולה לבקש.
את זאת שלא הבינה את סיפורי החברות שלך על שאין להן עצבים לאחים הקטנים והמעצבנים שלהם. לא יכולת לעכל את זה. הייתי הכל עבורך.
אחות יחידה, לב. אוזן.
ובשבילי היית מלאך. זו הייתה שבי. האחות שלי.
גם כשהתחלת להידרדר רוחנית, לעזוב הכל. להתפרץ לדלת סגורה. גם כשהיית עצבנית על כל העולם. עליי אף פעם לא.
היית חוזרת אחרי יום ארוך וועדות בסמינר, אחרי צעקות ועונשים של אבא ואמא.
וחזרת אליי, למיטה שלך שהייתה סמוכה אליי.
וחייכת. פתאום כל הרע נשכח ממך. "איך היה לך היום, ללוש?" בחיוך. באהבה אינסופית.
ויום אחד שאלתי אותך בתסכול מה יוצא לך מכל זה. איזו תמורה את מקבלת במרד הזה.
ורק לחשת חזרה ברוך. "לא מקבלת שום תמורה. רק רוגע נפשי ואהבה".
אהבה מאת מי בדיוק? צרחתי. לא הבנתי אותך.
ובלילה סיפרת בשקט שאת זקוקה לחום. משוועת אליו. ואז צרחתי שאני לא זקוקה אליו בחוץ. אני מקבלת אותו בבית.
ולא הבנתי שרק ממך אני מקבלת אותו. רק ממך. אהבתי אותך אהבת נפש. אבל שבי, היית זקוקה לחום מאדם גדול. לא רק מאחות קטנה כמוני.
והיית ריקה.
ואז בטיפשותי סיפרתי לאמא על השיחה שלנו. ואמא כעסה. השתוללה. חזרת הביתה באותו ערב ואמא צעקה מתי חסרה לה האהבה?
התכווצתי בחדר. רועדת.
בוכה בטרוף על מה שעוללתי לך במו ידיי.
את ואמא דיברתן בצעקות במטבח, לא הצלחתי לשמוע. הבכי סתם לי את האוזניים.
ואז נכנסת פתאום לחדר. חיכיתי שתצעקי עליי. שתכעסי.
ואת רק חייכת חיוך עצוב. ולחשת בשקט שאת אוהבת אותי. תמיד.
הר של כאב היה פזור בבית שלנו. אפילו בחדר השקט שלנו.
איך הלכת, שבי???
ויום אחד אבא הודיע ששבי לא יכולה להמשיך להיות כאן. את לא היית בבית.
ואני נכנסתי למקלחת. פתחתי את זרם המים. וצרחתי מבכי. מעבר לכל הכוחות שלי זה היה.
אני ללא שבי לא שווה כלום.
ויצאתי משם בנחישות, עם עיניים נפוחות. ואמרתי לאמא באומץ שזה לא באמת יקרה. זה בלתי אפשרי.
אמא כעסה עליי שאני מתערבת.
ואז חזרת, פתחת את הדלת ברעש. ואבא הודיע לך את זה בקור.
לא הגבת. היית אטומה יותר מקיר. "לא רוצים, לא צריך. יש לי לאן ללכת". לחשת לעצמך.
אבל אמא ואבא שמעו.
ידעתי שאת מחפשת מקום להיות בו. האזנתי לשיחות הטלפון השקטות. להודעות הקוליות שהיית מקליטה כל לילה.
וריחמתי עלייך כל כך. ויותר על עצמי.
את תמצאי איפה להיות. ואני אישאר כאן חסרת כל.
"שבי..." לילה אחד קטעתי אותך מאמצע הקלטה.
את חייכת. "כן, מותק?"
"אל תלכי". ביקשתי. התחננתי.
ואז פתאום לא ידעת מה לענות. פעם ראשונה.
"אבא ואמא לא מסכימים לי להיות כאן".
התרוממתי מהמיטה למצב ישיבה. "אז תחזרי חזרה, תזרקי את הטלפון. תחזרי לסמינר". תמימה מטופשת שאני.
"אני לא יכולה, ללוש". הנחת את הטלפון, הסתכלת לי בעיניים עייפות.
"אבל מה אני אעשה, שבי? מה?" בלעתי גוש של דמעות בגרון.
"תתפללי עליי, זהו". חתמת את השיחה.
חזרתי לשכב.
אחרי כמה ימים, בוקר אחד תפסת אותי מתארגנת ללימודים.
וסיפרת לי שיש לך טיסה עוד כמה שעות. כנראה לתמיד.
השתוללתי. צעקתי איך את יכולה לעשות לי את זה. מה יהיה איתי. איתך. ולמה רחוק כל כך?
"הכי רחוק שיכולתי". ענית. עם העיניים העצובות שלך.
ביקשת שאלווה אותך לשדה התעופה. רק אני. וכך יצאנו. עם המזוודה.
אני ואת. במונית. בלי שלום לאמא ואבא, בלי חיבוק. ריקות.
לא דיברנו שום מילה כל הנסיעה. זה היה עצוב מדי. סוער מדי. הגענו לשדה.
ישבנו בשקט. המתנו לטיסה.
לא ידעתי לאן את טסה, לא ידעתי למי. לא לכמה זמן. רק קלטתי פתאום שאת עוזבת.
ואז לא יכולתי יותר לסבול את השקט הזה.
"שבי, אני מתחננת אלייך. בבקשה ממך". התחלתי לבכות.
והסתובבת אליי. וחיבקת.
בכיתי עלייך, הרטבתי את החולצה הקצרה שלך. וחיבקת עוד יותר חזק.
"אני לא אשרוד, שבי". התייפחתי. אנשים הסתכלו מכל כיוון. לא היה לי אכפת.
"את תשרדי, ללוש שלי. מבטיחה". הבטחת. עד היום לא קיימת.
"נדבר בטלפון?" ידעתי שזו התקווה האחרונה שלי.
העיניים שלך הגיעו עד לאישונים שלי. עמוקות. "אבא לא מרשה לי. בשום אופן. אולי פעם ב...", זה היה קשה לך, כי מיליון דמעות ירדו מהעיניים היפות שלך באותו רגע. "אבל את יודעת שאני תמיד אוהבת אותך, לעולם. נכון, ללוש?"
"לא, שבי. זה לא יכול להיות. תביאי לי את המספר שלך". דרשתי. תקיפה. כמעט בצעקה.
הנדת בראש. "אני לא יכולה, הבטחתי לאבא. הוא דואג לך, שומר עלייך". את המילים האחרונות אמרת בזלזול משהו.
ומאז לא עניתי. לא דיברתי יותר.
לא יכולתי.
חיכינו עוד קצת. בשקט. עצב אינסופי רעד שם בינינו.
"הטיסה שלי, להתראות..." נעמדת. נשארתי לשבת.
הסתובבת. התחלת ללכת.
סובבת את הראש רק לפני שנעלמת לי לתמיד.
ונופפתי לך באומללות. בכיתי. שיוועתי שתחזרי.
נעלמת מהנוף. לא היית שם יותר. מאז חזרתי עוד כמה פעמים למקום הזה. בדיוק לספסל שישבנו בו. ולא חזרת לשם עד היום.
חיפשתי אחרייך בכל מקום. בכל חור.
אפילו ביום החתונה שלי. רק הצל שלך הלך איתי יד ביד. רחוק כל כך. קרוב.
אחת החברות הישנות שלך סיפרה לי יום אחד שאת בארצות הברית. התחתנת. השתנית. מתגעגעת.
ומאז ידעתי שתחזרי. שאנחנו עוד נחזור.
עדיין לא חזרת. אבל זה יקרה. זה ברור לי.
את אף פעם לא זנחת אותי, את יודעת כמה קשה לי. כל יום. כל שניה. כל שמחה משפחתית, כל אזכור קטן של השם שלך.
יודעת שכשהשמש זורחת כל בוקר הגעגועים אלייך מתעוררים מחדש.
כמה אני מחזיקה חזק כדי לשרוד. כמה אני מייחלת שתהיי כאן רק לרגע כדי לספר לך כמה קשה לי.
אני מתגעגעת, שבי.
אבל בכל יום אני מוצאת בי את הכוח לגבור על הכל, ולהקים משהו חדש. לבנות נפש נקייה.
זה עוד אחד מאלפי הפתקים שלי אלייך בכל השנים. פתקים שאף פעם לא קראת.
הבית שלי תמיד יהיה פתוח בשבילך. תמיד.
ואפילו עוגת האגוזים שאהבת כל כך תמיד נמצאת לי בתנור. מחכה לך.
אני מחכה לך.
