שיתוף - לביקורת תוגה בחדר אפל

[שירת הכוכבים]

טוב, האמת שמדובר בקטע שכתבתי לא מזמן, כחלק מסיפור ארוך.
הקטע נכתב בסגנון קצת שונה מזה שאני רגילה אליו, וחשוב לי לשמוע ביקורת עליו.

.....​

האפלה שלטה בכל חלקי החדר.
מן אפילה מוחשית, כזו שאפשר למשש.
החדר מלא גם בעצב. תוגה אמיתית, שנמרחה על הקירות, על הקרקע, על התקרה. על הכל.
היא ישבה בקצה, בפינה. היא לא הייתה לבד.
מהצד השני של החדר היא שמעה יללה חנוקה. הוא בוכה.
היא הזדקפה, מנסה לראות אותו. לא מצליחה.
היא נאנחה, ואחר התרוממה ממקומה. "איפה אתה?".
קול חלש נשמע. הוא לא ענה לה.
"אתה מרגיש טוב?" היא המשיכה לשאול, דאוגה מעט.
"עזבי אותו, אמאנס" קול אחר קרא אליה ממקום אחר בחדר, "את לא באמת יכולה לעזור לו".
היא התעלמה ממנו, מאחיה הגדול. פסעה אל עבר אחיה הקטן. התיישבה לידו.
"אמאנס" הוא נאחז בזרועה כבחבל הצלה, "את כאן..." ושוב הוא ייבב.
היא פתחה את פיה, והחלה לשיר. קולה היה רך ושקט, ומילא את החדר כולו. משהו מן התוגה שאפפה את החדר- נמוג.
היא שרה עוד, מגלה פתאום שאחותה הקטנה גם היא נצמדת אליה. "שירי עוד, אמאנס".
אמאנס חייכה קלות. אפלת החדר כמו נסוגה מעט אחורנית, כשהיא פתחה שוב את פיה.
בסוף גם הוא הגיע, מתיישב לצידם. אחיה הגדול.
"אמאנס" הוא לחש, "את בחורה מיוחדת".
היא הביטה אל אחיה הקטנים. הם נרדמו.
"לא מגיע לך... להיות כאן" הוא המשיך ללחוש, "את... צריכה להתחתן".
היא העוותה את פיה קלות, "גם אתה".
"לך זה מגיע יותר ממני" הוא לחש, קולו נחנק מעט. "את-".
דלת החדר נפרצה פתאום. ריבוע של אור מסנוור חדר פנימה, חושף ארבעה אחים ותוגה גדולה.
"אמאנס..." אצבעותיו של בן השבע עשרה התהדקו על זרועה של אחותו. "את צריכה-" הוא לא המשיך עוד לדבר. איכשהו, הם הבינו שניהם שפתיחת הדלת על ידי חוטפיהם לא מבשרת טובות.

.....​

כמו שכבר כתבתי למעלה, אשמח לביקורת!

 

[מה שניחשת]

יש המשךךךך????
פליזז זה לקח אותי חזק

 

[שירת הכוכבים]

יש המשךךךך????
פליזז זה לקח אותי חזק

יש המשך, אבל הוא לא ישיר וגם ארוך... זה חלק מסיפור ארוך, כמו שכבר כתבתי. אם יהיה ביקוש אני אוכל אולי להעלות עוד כמה קטעים עליה

 

[שירת הכוכבים]

וחשוב לי לשמוע ביקורת עליו.

מישהו?
כי אני לא מאמינה שאין...

 

[ilan p]

"לא מגיע לך... להיות כאן" הוא המשיך ללחוש, "את... צריכה להתחתן".
שניהם שפתיחת הדלת על ידי חוטפיהם לא מבשרת טובות

כתיבה מאוד יפה ומרתקת --עד המשפט האחרון זה נשמע כמו אחים שמדברים בינהם על העתיד וכ"ו
המשפט האחרון ב"זבנג "אחד --מעביר אותנו לעולם אחר לגמרי
זה בהחלט אתגר מעניין להמשיך את הסיפור -- ופליז שיהיה אפי אנד

 

[שירת הכוכבים]

לא הפי אנד בכלל, אבל גם לא אנד.
זה קטע שבכלל לא אמור להיכנס לסיפור, ונכתב כהמשך לקטע הקודם.
אני לא בטוחה שאעלה עוד קטעים כאלו, אבל אולי אני אעלה קטעים דומים שקשורים לזה.

.....​

החדר לא קטן מאוד.
בכל זאת, כשנכנס הבחור הנמוך אל החדר, ישבו ארבעת האחים יחד.
אמאנס זיהתה את חוסר ההבנה בעיניו של החוטף, שידע שכשהכניסו אותם, כמה שעות קודם לכן, אל החדר- הם הושיבו כל אחד בפינה אחרת.
היא הניחה שהוא לא מבין מפני מה להצטופף כך, כשיש מספיק מקום ברווח לכולם. הוא לא מבין, כנראה, שקרבתם של בני משפחה ברגעים מפחידים כל כך- הינה דבר נחוץ כמעט כבר אוויר לנשימה.
טאביאן, לידה, המשיך להדק את אצבעותיו על זרועה, וכשהביטה אל עיניו, ראתה בתוכן את האימה.
הנמוך עמד בפתח החדר רגע נוסף, ולאחריו נכנסו שניים נוספים אל החדר. אחד מהם היה צעיר ממש, ואמאנס העריכה שגילו לא עולה על זה של טאביאן.
השני היה גבר. תווי פניו דארשריים באופן מובהק, עיניו מצומצמות ועל לחיו צלקת גדולה וארוכה, שנראית כתוצאה של מפגש בלתי נלבב עם חרב.
אמאנס לא הישירה מבט. ולא כי פחדה, אלא כי הניחה שאל לה, לבת ישראל צנועה, להישיר מבט עז אל תוך עיניו של גבר דארשרי נוכרי, שמן הסתם חפץ מאוד לשלוף את חרבו המעוקלת מן הנדן, ולשסף את גרונם שלה ושל אחיה.
טאביאן רעד לידה. "מה אתם רוצים ממנו?" קולו לא היה בטוח כשם שאמאנס ציפתה שיהיה, והיא נתנה בו מבט מעודד. שיידעו שהם לא מפחדים מהם..
"מכם?" הצעיר הנמוך, דארשרי אף הוא, בעל בלורית בהירה ועיניים שחורות, השתומם ממש. "למה שנרצה מכל משהו? מה יש לכם לתת לנו, בכלל?".
אמאנס הגתה בכך לרגע. באיזשהו מובן הוא צודק, על אף שמן הסתם הוא לועג להם כעת. אין להם מה לתת לו, ולחבריו שגיחכו לשמע דבריו.
לא כסף- לפחות ממה שידוע לה, כי כספם כולו נמצא בפארמז המשוחררת- אי שם אצל סבא וסבתא, לא מידע- כי באמת שהם לא יודעים דבר, גם לא טאביאן, ולא שום דבר אחר שעולה על דעתה.
לשם מה הם מחזיקים אותם כאן, בכלל?
את אמא הם רצחו. אמאנס הידקה את שפתיה זו לזו, מתאפקת שלא לעצום גם עיניים. המראה שעולה בעיניה הוא גם כך פרי מוחה, פרי זכרונה.
אמא רק רצתה להגן עליהם. על הילדים שלה. מה לא טוב בכך? איזה פשע ביצעה אם, שניסתה להבריח את ילדיה מגורל אכזר?
הגבר הדארשרי הגבוה, זה שנותן בהם מבט מלא בוז עכשיו, פשוט נעץ בה את חרבו. כך, פשוט.
מאז מיליאה בכתה כל כך הרבה, עד שיבש מעיין דמעותיה והיא השתתקה כששמעה את קול שירה של אחותה הגדולה. עד שנרדמה.
"אתם בטוח רוצים ממנו משהו" קולו של טאביאן עולה באומץ, מקבל גוונים מימים ישנים, בהם לימד אותו אבא לירות בקשת, לרוץ מהר כמעט כמו החץ עצמו... בימים בהם הם גרו בבית קטן ושליו בצפון פארמז. בית תם, היא כינתה זאת בינה לבין עצמה.
"בטוח אתם רוצים" שב טאביאן ואמר, אחרת לא הייתם חוטפים אותנו, והו-" הוא עצר.
והורגים את אמא שלנו. אמאנס העבירה ליטוף זעיר על לחיו של אגליאר בן העשר. טוב שהם ישנים עכשיו.
הצעיר גיחך. "לא, לא חטפנו אתכם סתם".
הגבר חיכך את כפות ידיו זו בזו. "תביאו לנו את הילד".
"לא!" אמאנס לא ידעה איך הפיקה צרחה כזו, ובטח שלא הצליחה להבין איך מיתרי הקול שלה נשמעו תקינים כשהיא הוסיפה ואמרה בקול גבוה: "אתם לא נוגעים בילד!".
טאביאן נדרך לידה, ושמט את אצבעותיו מזרועה. "אל תקחו את הילד" פסק, מלכסן מבט אל אגליאר הנם את שנתו בתום ילדות, "אני יותר חכם ממנו, יותר חזק ממנו ויותר גדול ממנו. אין לכם מה לעשות איתו".
"באמת?" הלעג בקולו של הנמוך שטף את החדר בגלים, "ואם נגלה לך שאנחנו לוקחים דווקא את הכי קטן, מכיוון שאם ניקח את הגדולים ראשונים- הקטנים פשוט לא ישרדו? ועוד בלי אמא שלהם".
המילים הסתחררו בחדר רגע או שניים, ורק בתומם חדרה משמעותם, זו הסמויה, למוחה של אמאנס, שהידקה את זרועותה על אחיה הקטן במגננה. "ממש לא" היא זעקה, "אני לא אשרוד בלעדיו!".
טאביאן נשף לידה. "שקט, אמאנס" הוא דיבר אל תוך אוזנה, מילותיו מעורבות בפארמזית מדוברת ובזו העתיקה, "תני לי להסתדר לבד, אי אפשר שייקחו דווקא אותך".
"ואי אפשר שייקחו דווקא אותו" אמאנס פלטה יבבה, רועדת. האמת היא, שגם אם היו הרשעים רוצים לקחת את מיליאה היא הייתה אומרת את אותו הדבר, וכך גם עם אגליאר.
אבל הילד... הוא תמים כל כך, וטוב לב באופן שפעמים רבות מעלה דמעות בעיניה. ועיניו הגדולות כשהוא מביט בה... היא חושבת שכל התום והטוהר בעולם עומדים בעיניים החומות של בן העשר.
טאביאן הניע בראשו לשלילה. "קחו אותי" הוא אמר שוב, מתעלם מהשלישייה הקרבה, "לא אותו. אם תהרגו אותו, זה ישבור את ליבנו ולא נוכל להמשיך ולחיות".
מילותיו היו יבשות, ואמאנס העריכה אותו על כך. הדארשרים לא מעוניינים ברגש. אולי כך צריך לדבר איתם.
אבל השלושה לא התרשמו כלל. רק על שפתיו של הנמוך עלה חיוך לועג.
הגבר משך את בן העשר הישן מזרועותיה של אחותו, מעיר אותו באחת.
אגליאר פקח עיניים מבועתות, "אמאנס! טאביאן!".
זעקותיו הדהדו בחדר, חודרים אל אוזניה של אחותו וגורמים לה לנשוך את שפתה התחתונה בעוצמה.
הדלת נסגרה בקול רעש, ואמאנס עצמה את עיניה.
דמעה אחת זלגה מעינה, והיא התעלמה מאחיזתו החוזרת של בן השבע עשרה.
"לא בטוח שהם יהרגו אותו, אולי הוא סתם אמר כדי להפחיד אותנו" טאביאן לא היה נשמע משכנע בכלל, ואמאנס אפילו לא השיבה לו.
בכיו של אגליאר נשמע מעבר לקיר העץ, והופסק באחת.
אמאנס פקחה עיניים, מוצאת את עצמה מביטה הישר אל תוך עיניו של אחיה הגדול, שנצצו אליה מתוך החושך.
בעיניים ההן, הירוקות, עמדה כל הזוועה שבעולם.

.....​

ביקורת...

 

[מה שניחשת]

הדבר היחיד שאמרתי בסיומו של הפרק זה "אמאלה"..
הוא מת כאילו??

 

[מה שניחשת]

גם לא טאביאן, ולא שום דבר אחר שעולה על דעתה.

מה זאת אומרת.. טאביאן זה לא אח שלה? כאילו לתת אותו?

 

[מה שניחשת]

אבל הילד... הוא תמים כל כך,

חזרו פה פעמיים על המילה ילד ותאמת אני לא בדיוק הבנתי איזה ילד זה.. או שזה בגלל שאני עצלנית ואין לי כוח לגלול למעלה כדי לחפש סורי, קלטת שאחר כך כתוב..

מאז מיליאה בכתה כל כך הרבה, עד שיבש מעיין דמעותיה והיא השתתקה כששמעה את קול שירה של אחותה הגדולה. עד שנרדמה.

אני לא ממש הבנתי את ההקשר אחר כך של המשפט על השיר. מה הקשר לזה שיבש מעיין דמעותיה?

לקחת את מיליאה היא הייתה אומרת את אותו הדבר, וכך גם עם אגליאר.

האמת שבקריאה ראשונית זה היה נראה כאילו יש עוד אח ששמו אגליאר. ככה קלטתי בהתחלה. זה לא כל כך מובן- הייתי מציעה פשוט להוריד את "כך גם עם אגליאר"

בכיו של אגליאר נשמע מעבר לקיר העץ, והופסק באחת.

משהו בניסוח קצת הציק לי.. הייתי מחליפה ל"מופסק באחת"

אמאנס זיהתה את חוסר ההבנה בעיניו של החוטף, שידע שכשהכניסו אותם, כמה שעות קודם לכן, אל החדר- הם הושיבו כל אחד בפינה אחרת.

לא בדיוק הבנתי מה לא כזה מובן.. זה נשמע לי מתבקש שארבעה אחים חטופים כלואים בחדר ירצו להיות ביחד, זה בסיסי, לא? או שזה קשור למנהגי המקום ממנו באו החוטפים אז אני לא יודעת..

וכשהביטה אל עיניו, ראתה בתוכן את האימה.

בעיניים ההן, הירוקות, עמדה כל הזוועה שבעולם.

הרגישה לי חזרתיות מסויימת..

לסלוח לי על זה שהחלטתי לקחת את קטע הביקורת (מדי) ברצינות.. את ביקשת

 

[תמרוז]

ווואו. הייתי קונה כזה ספר. איזה כתיבה. עלילה. (תחקירים?) ניחוח.
ממש ממש אהבתי.

 

[שירת הכוכבים]

מה זאת אומרת.. טאביאן זה לא אח שלה? כאילו לתת אותו?

טאביאן זה אח שלה. לא הבנתי את השאלה, אבל במשפט שציטטת היה נכון יותר לכתוב, כנראה, 'אפילו לא טאביאן', ולא 'גם טאביאן'. הם לא יודעים כלום, ואפילו טאביאן, למרות שהוא גדול ואמור לדעת משהו, לא יודע.

אני לא ממש הבנתי את ההקשר אחר כך של המשפט על השיר. מה הקשר לזה שיבש מעיין דמעותיה?

הניסוח של המשפט באמת יצא קצת בעייתי. אין לי כוח עכשיו לחשוב על ניסוח אחר, אבל מבחינה כרונולוגית- בהתחלה מיליאה בכתה בדמעות, אחר כך בלי דמעות- רק התנשפה ויבבה, ואחר כך- קצת לפני שאמאנס התחילה לשיר- היא הפסיקה לגמרי. אמאנס מניחה שאם היא לא הייתה שרה, מיליאה הייתה מתחילה לבכות שוב, כי זו הייתה רק הפוגה.

האמת שבקריאה ראשונית זה היה נראה כאילו יש עוד אח ששמו אגליאר. ככה קלטתי בהתחלה. זה לא כל כך מובן- הייתי מציעה פשוט להוריד את "כך גם עם אגליאר"

זו הייתה טעות שלי. הכוונה שם היא לטאביאן.

משהו בניסוח קצת הציק לי.. הייתי מחליפה ל"מופסק באחת"

המילה 'נשמע' נכתבת אותו דבר בהווה ובעבר, רק הניקוד משתנה מקמץ לפתח. במשפט הזה היא בעבר, ולכן כתבתי 'הופסק'. לך זה הסתדר בתור הווה, ולכן הסתדר לך 'מופסק'.

לא בדיוק הבנתי מה לא כזה מובן.. זה נשמע לי מתבקש שארבעה אחים חטופים כלואים בחדר ירצו להיות ביחד, זה בסיסי, לא? או שזה קשור למנהגי המקום ממנו באו החוטפים אז אני לא יודעת..

החדר היה גדול וחשוך, הם היו צריכים ממש ללכ. אחד אל השני, והבחור הנמוך הופתע מזה שהם עשו את זה בחושך. חוץ מזה שהם ישבו מכווצים בתוך עצמם, כאילו הם בתוך צינוק בלתי נראה... אבל אולי באמת הייתי צריכה לתאר את זה קצת יותר, שיהיה מובן. כי אחרי הכל, באמת מתבקש שהם יהיו ביחד.

לסלוח לי על זה שהחלטתי לקחת את קטע הביקורת (מדי) ברצינות.. את ביקשת

לגמרי סולחת, זה מה שביקשתי. הכל טוב. יכולת אפילו להיות יותר קשוחה...

 

[מה שניחשת]

טאביאן זה אח שלה. לא הבנתי את השאלה, אבל במשפט שציטטת היה נכון יותר לכתוב, כנראה, 'אפילו לא טאביאן', ולא 'גם טאביאן'. הם לא יודעים כלום, ואפילו טאביאן, למרות שהוא גדול ואמור לדעת משהו, לא יודע.

אה. אז יכול להיות שהמילים אחר כך

ולא שום דבר אחר שעולה על דעתה.

בלבלו אותי קצת. כאילו (אני יודעת שאני חופרת..) קודם דיברת על זה שהיא לא מבינה מה אפשר לקחת מהם, אחר כך על זה שאפילו הם לא יודעים מה לקחת מהם ואפילו טאביאן ואז את חוזרת לרעיונות של 'מה לקחת מהם'
אני יודעת שאני קצת מבולבלת אבל את מוזמנת להתעלם.. היו אנשים שהצליחו.

אוקיי.. עכשיו מובן לי הכל איזה כיף להיות מטרידה.. חח