מידע שימושי תרומת כליה - זה נהנה וזה לא חסר

[קדיתא]

גוגל מספר שזמן השימור של שתל כליה הוא לכל היותר 24 שעות.
אולי הכוונה למאגר של מח עצם, או למאגר של צי'זבטים.

 

[ארנבת]

משהו הזוי פה בכל הסיפור. לא ייתכן, לא אפשרי, מוזר ומטורף.

אולי היא הייתה צריכה כסף ו"תרמה" את הכליה לגופים עברינייים...

ואולי למישהו יש איזה חשבון לא סגור עם "מתנת חיים" והוא מנסה להשמיץ אותם.

נראה לי הבנאדם התבלבל בין מח עצם לבין כליה.


תודו שזה הרבה יותר הגיוני.

 

[לבן]

נראה לי הבנאדם התבלבל בין מח עצם לבין כליה.


תודו שזה הרבה יותר הגיוני.

!!!

 

[חני יוספי]

נראה לי שהניק חיים הופמן התכוון שהיא רק רצתה לתרום ואולי אושרה לתרום
אבל לא תרמה בפועל

 

[שולה]

גוגל מספר שזמן השימור של שתל כליה הוא לכל היותר 24 שעות.

הכרתי מקרוב סיפור קשה של אדם חולה כליות שהמתין להשתלה. אחד מקרובי המשפחה שלו שהיה מתאים לתרומה ועבר את כל הבדיקות הרלוונטיות (אך לא עשה זאת בהוראה ספציפית של רבו מסיבות מסויימות) ל"ע התמוטט ועבר ארוע מוחי שכתוצאה ממנו מת המח, אך הגוף המשיך לתפקד על מכונות במשך עוד כיממה. אז עלתה הצעה לקחת את הכליה ולהשתיל אותה, כמובן הנושא נידון אצל גדו"י ואצל גדולי הרופאים. מה שאני זוכרת זה שעד שלא ניתנה תשובה סופית אם המהלך אפשרי עוד לא, חולה הכליות אושפז במיוחד בבית החולים מחובר לדיאליזה, בצום ומוכן לניתוח היות ובאמת זמן השרידה של הכליה מחוץ לגוף הוא כל כך קצר ובזמן הזה היו צריכים עוד להטיס את הכליה הנ"ל מקצה אחד של ארץ לקצה השני.

 

[לבן]

נראה לי שהניק חיים הופמן התכוון שהיא רק רצתה לתרום ואולי אושרה לתרום
אבל לא תרמה בפועל

אשרי המאמין שיש כאן סיפור אמין---

מדי הרבה סתירות, חוסר אמינות וחוסר התיכנות מוחלט בערבוביה.

 

[תמיש]

נראה לי שהניק חיים הופמן התכוון שהיא רק רצתה לתרום ואולי אושרה לתרום
אבל לא תרמה בפועל

אז מהיכן נלקח המידע שזמן ההחלמה הוא 4 חודשים?

 

[לבן]

אז מהיכן נלקח המידע שזמן ההחלמה הוא 4 חודשים?

מויקיפדיה.

לשקר אין רגליים. אבל יש לו ריח.

 

[ה. בקר]

תודה רבה על המידע.

במקרה הזה, היא קיבלה אישור של עובדת סוציאלית, אין לי מושג מטעם מי, האם של הוועדה או של בית החולים, אני נחשפתי למקרה, כיוון שתמכנו בה באותה תקופה, התארחה אצלנו בחגים וכו' וביקשה מאיתנו לווי לאחת הבדיקות הרפואיות הדורשות מלווה.
מכיוון שהיה נראה לנו מוזר שאשה במצבה תכניס את עצמה, לתהליך הזה, בררנו אצלה, האם שאלה רב, מתשובתה הבנו שהיא לא שאלה רב, אלא קיבלה מהעמותה את חוות הדעת של גדולי ישראל התומכים בדבר, הסברנו לה, שלדעתנו היא חייבת לשאול רב המכיר אותה אישית ויכול לענות לה אישית, האם זה מעשה נכון או לא.
כפי שציינתי בהודעה הראשונה, התשובה שקבלה, שלמאגר אסור לתרום. ליהודי שאינך מכיר, אין מצווה. לקרוב או ת"ח, זו מצווה.

לא, במקרה שלה היה מדובר בתרומה למאגר כללי

אז בסוף היא לא תרמה.
אהה.

אז אתה לא באמת יודע שלוקח ארבעה חודשים להתאושש.
לעומת זאת, יש כאן באשכול שלושה תורמים שכתבו [למען דעת, אברהם וגעציל] וכולם מידיעה ומלמעשה שבענין חולקים עליך. הבנתי.

אני מאחלת לכם שלא תהיו במצב הנזקק לכליה אי פעם......

 

[אמא ומתכנתת]

אני לא באה להגן על הניק חיים הופמן, אני לא מכירה אותו והסיפור שלו אכן נשמע תמוה למדי.
אבל בעיון בהודעה הראשונה שלו על המקרה, תוכלו לראות שאת המידע על תקופת ההחלמה הארוכה הוא ציטט מהאתר של כללית

 

[pnina912100]

----

 

[ה. בקר]

...

 

[געציל]

אני לא באה להגן על הניק חיים הופמן, אני לא מכירה אותו והסיפור שלו אכן נשמע תמוה למדי.
אבל בעיון בהודעה הראשונה שלו על המקרה, תוכלו לראות שאת המידע על תקופת ההחלמה הארוכה הוא ציטט מהאתר של כללית

וגם שם לא מופיע 4 חודשים....


"עם זאת מומלץ לא לעסוק בפעילות פיזית מאומצת בשלושת החודשים שלאחר הניתוח."

 

[נוי]

מ"אש התורה":

מדי שבוע, אלפי אנשים מתעוררים מהמאמרים המפורסמים באתר אש התורה. יש מי שלומד על ההיסטוריה היהודית, יש מי שמתעורר מעומק החוכמה היהודית כיצד לנהל חיים יותר רוחניים ואחרים מוצאים רעיונות מעשיים להורות נכונה או עצה טובה להיכרויות.
במקרה שלי, מאמר באש התורה עורר אותי להציל חיים.
סיפורי מתחיל לפני כ-10 שנים. בעלי, חנן קאופמן, היה שולח בכל שבוע פקס על פרשת השבוע לאלפי נמענים. הפקס, שהיה גדוש בחוכמה יהודית, היווה עבורו דרך אפקטיבית במיוחד להכיר אנשים חדשים. במטרה לגייס כספים לתוכנית שלו, חנן היה שולח פקס לתורמים פוטנציאליים, ואחר כך יוצר איתם קשר טלפוני.
כשבעלי התקשר לאנטוני וביקש להיפגש איתו, אנטוני אמר, 'בטח'.
אנטוני, נשוי ואב לילדים קטנים, הפך לתורם קבוע, וחנן יכול היה לסמוך על תרומתו השנתית. אולם בכל זאת הוא נותר בגדר ידיד רחוק, שחנן היה יוצר איתו קשר לא יותר מפעם או פעמיים בשנה.
הקיץ, כשחנן הלך לבקר את אנטוני ושאל מה נשמע, הוא זכה לתגובה מטרידה.
"אתה יודע שאני סובל ממחלת כליות גנטית שהרגה את אבא שלי? גם אחי סובל ממנה. חשבתי שאצלי היא תישאר במצב רדום עוד הרבה שנים, אולם מסתבר שהיא מתפתחת בקצב מדאיג, ואני זקוק כבר עכשיו להשתלת כליה כדי לחיות."
מה שמחזיר אותנו למאמרים באש התורה שהזכרתי קודם. לפני כשנתיים, קראתי את מאמרה של לורי פלטניק, שמתאר את ההתנסות שלה בתור תורמת כליה. המאמר עורר אותי מאוד, וגרם לי לחשוב שאולי גם אני אוכל לאזור די אומץ כדי לעשות את אותו הדבר.
בעלי תיעד את כל העניין בירכתי מוחו
זמן קצר אחר כך, שמעתי על אישה מהקהילה שלי שזקוקה לכליה. חשבתי שזאת עשויה להיות הזדמנות מצוינת. אולם לצערי לא נמצאתי מתאימה, וכך כל הרעיון נשאר על אש קטנה. חזרתי לחיי היומיום, בעוד שבעלי מתעד את העניין בירכתי מוחו.
לכן, כשחנן חזר הביתה וסיפר לי על מצבו של אנטוני, אמרתי שאני רוצה להיבדק. שמעתי כל מיני סיפורים על תהליך הבדיקה, אולם במקרה שלי הוא התקדם במהירות וללא כאב. צוות בית החולים היה הכי נחמד והכי מקצועי שיכול להיות. הם הבינו שיש לי סדר עבודה דוחק, וארגנו את הבדיקות בצורה שתפריע כמה שפחות.
כשהתבשרנו בחדשות של "התאמה", אנטוני היה נרגש, וכפי שהוא תיאר זאת - "מבולבל". קבענו תאריך להשתלה. תוך 60 יום אנטוני יהפוך מאדם שממתין לקיצו... לאדם עם כליה חדשה.
רוב האנשים שסיפרתי להם על התוכנית שלי, התפעלו, חלק מהם חשבו שאני משוגעת, והילדים שלי גילו תמיכה וחשבו שזוהי נתינה מדהימה.
כמה שבועות לפני הניתוח, הרגשתי שמשהו לא ברור מטריד אותי, ואז הבנתי שאני זקוקה לחיבור רגשי - להכיר את אנטוני ומשפחתו. אני זוכרת שקראתי במאמר של לורי איך היא בילתה שעות בהיכרות עם מקבלת התרומה... וגם אני רציתי להכיר את שלי.
אז הזמנו את אנטוני ובני משפחתו אלינו לסעודת שבת – הוא, אשתו ושלושת ילדיהם הצעירים. זה היה ערב מקסים, ואני הרגשתי הרבה יותר מחוברת. אשתו נהדרת - מדברת ברכות, ומקסימה גם פנימית וגם חיצונית, ומעל לכל, כל כך אסירת תודה כלפיי. מה שנתן לי עידוד נוסף לעזור.
בשבוע שבו הניתוח היה אמור להתבצע, הכתה בי המציאות
ואז, בשבוע שבו הניתוח היה אמור להתבצע, הכתה בי המציאות: מה אני עושה. האם אני יכולה להתחרט? באמת רציתי להמשיך, אבל הייתי מבועתת. התפללתי והתפללתי.
הניתוח עצמו עבר בלי תקלות. ברגע שאנטוני קיבל את הכליה שלי הוא הרגיש טוב יותר, וכבר למחרת נראה כאילו שהוא הצעיר בעשר שנים. זה באמת היה מדהים.
עבורי, באופן אישי, לא די אם אומר שזה היה זמן מיוחד. פחדתי, דבר נורמאלי, אבל אלוקים אחז בידי בכל צעד בדרך, עודד ודרבן אותי לנצל את ההזדמנות המיוחדת הזאת.
למרות שהתעוררתי בכאב רב (זה כמו ניתוח בבטן), רחצתי בזוהר שלאחר נתינת חיים – פשוטו כמשמעו. מעולם לא חשתי הנאה כזאת בעבר. כמה נפלא שאלוקים נתן לנו כליה מיותרת, כדי שאוכל לעבור את החוויה המיוחדת הזאת.
החיבור שהיה לי עם אלוקים בחודשים הללו הוא משהו שאליו אשאף כל חיי. הצלחתי לדחות את פחדיי ודאגותיי ולשים את מבטחי באלוקים. הענקתי את מתנת החיים, ובתמורה קיבלתי מתנה נפלאה לא פחות.

 

[נוי]

גם מ"אש התורה", אררררוך, מלחיץ, אבל שווה קריאה עד הסוף.

כליה למסירה
מדוע תרמתי את כלייתי לאישה שאני לא מכירה.
מאת לורי פלטניק

אם בא לכם להכניס לשוק את מי שמדבר אתכם, פשוט תגידו שאתם מתכוונים לתרום כליה, ושאתם אפילו לא יודעים למי.
זה בדיוק מה שעבר עליי.
הכל התחיל בקולורדו לפני שלוש שנים, כשחבר טוב של בעלי נזקק לכליה. מסיבות שונות, אף אחד מבני משפחתו לא יכול היה או לא התאים לתרום לו כליה. כל מי שסבל בעבר מאיזושהי מחלה בכליות, מי שחלה במחלות שונות כמו סרטן למשל, מי שסוג הדם שלו שונה מזה של המקבל הפוטנציאלי, כבר אינו יכול לתרום לו.
באחד הלילות התעוררתי בשעה מאוחרת, וניגשתי לשאול את "הרב גוגל" כמה שאלות בנושא תרומת כליה. רק רציתי לברר במה בכלל מדובר. מצאתי שם המון מידע, והתחלתי להבין שעל פי הדרישות וההגבלות, מסתבר שאני בעצם מועמדת טובה לתרום כליה.
סוג הדם שלי הוא +O, מה שהופך אותי בעולם התרומות, לתורמת אוניברסאלית. אני יכולה לקבל תרומה רק מבעלי דם O, אבל אני יכולה לתרום לכולם. סוגי דם רבים יכולים לתרום רק לסוג הדם שלהם. חלקם, כמו AB, נחשבים למקבלים אוניברסאליים - הם יכולים לתרום רק לסוג הזהה להם, אבל יכולים לקבל מכולם. אני, כך הבנתי, נחשבת לתורמת אוניברסאלית, דבר שבהחלט מצא חן בעיניי. מה שנותר לי לברר כעת הוא האם אני יכולה להביא את זה לכלל מימוש.
אם יש ברפואה נושא שתמיד ריתק אותי, זה נושא תרומת האיברים. בתורה קיימים איסורים ותנאים רבים הקשורים לנושא התרומות, ולכן בכל מקרה צריכים להתייעץ עם סמכות הלכתית כדי לברר מה מותר ומה אסור.
לפני שנים רבות, כשגרתי בטורונטו, ניהלתי קמפיינים לחיפוש אחר מוח עצם עבור גבר צעיר מניו-ג'רסי, שחיפש תורם מתאים כדי להחלים ממחלת לוקמיה. למדתי המון על הנושא, וקראתי בהתלהבות לאנשים להצטרף לבנק מוח העצם. שנתיים אחר כך, פנו אליי בתור בעלת התאמה אפשרית למישהו. מאוד התאכזבתי כשלאחר בדיקה נוספת נמצאתי לא מתאימה.
ואז התעורר בי הרעיון לתרום כליה, ולאחר שדנתי בכך עם בעלי ועם הרב שלנו, החלטתי להציע את הכליה שלי לאותו ידיד. הוא נורא התרגש ולא ידע איך להודות על ההצעה. מייד נכנסנו למסלול הבדיקות הרפואיות, אולם, כבר בהתחלה החליט הצוות הרפואי שמכיוון שהגוף שלו הרבה יותר גדול משלי, הכליה שלי לעולם לא תצליח לתמוך בו. נדחיתי והתאכזבתי.
כמה חודשים אחר כך עברנו לוושינגטון לעבודה עבור אש התורה. יום אחד ראיתי מייל, שהסתובב ברשת הפנימית של אש התורה, שסיפר על ילד חולה מאוד בן 5 שזקוק לכליה. הגבתי למייל והסברתי שכבר ערכתי את הבירורים הדרושים, ושאני מרגישה שאני יכולה להיות מועמדת טובה לתרומת כליה.
איך אני יכולה לומר 'לא' למישהו אחר רק בגלל שאני לא מכירה אותו?
כמה ימים אחר כך קיבלתי תשובה שבסופו של דבר הילד יותר מדי חולה מכדי לעבור השתלה, אבל האם אני מוכנה להיבדק לתרומה עבור אנשים אחרים?
מי שענתה למכתבי הייתה חיה ליפשיץ, יהודייה שומרת מצוות מניו-יורק. לפני מספר שנים היא תרמה את כלייתה למישהו, ואחיה, יוסף, עשה את אותו הדבר. כעת היא מקדישה את זמנה כדי לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר.
זאת הייתה הדילמה המוסרית הראשונה בה נתקלתי. לחבר שלנו, כן. לילד קטן, כן. איך אני יכולה לומר 'לא' למישהו אחר, רק בגלל שאני לא מכירה אותו?
מילאתי טפסים ושוב נכנסתי לתהליך הבדיקות. המועמדות לתרומה היו שלוש נשים מניו-יורק, בשנות השלושים והארבעים לחייהן, שלכל אחת מהן כמה ילדים. כל השלוש היו חולות מאוד ונזקקו להשתלה באופן נואש.
עברתי את השלב הראשון, והגשתי בקשה להתקבל בתור "תורמת אלטרואיסטית" (שאין לה שום קשר למקבל/ת). עכשיו הייתי צריכה לדון על זה עם בעלי.
הסברתי לו שלא בדיוק ברור לי למה אני רוצה לתרום כליה, אבל אני באמת רוצה. הסברתי שבכל רגע הבדיקות עשויות לגלות שאני תורמת מתאימה. הוא לא התלהב וביקש לדון על כך זה עם הרב שלנו, אבל הסכמנו שבינתיים אני אמשיך להתקדם.
באותו שלב, רק מעטים ידעו מה אני מתכוונת לעשות, וכמעט כולם הגיבו באותה תגובה שלילית: איך אני יכולה לסכן את החיים שלי? יש לי ילדים ובעל ואחריות. מה אני חושבת? מה אם אני אצטרך יום אחד כליה? מה אם אחד מילדיי יזדקק לכליה ואני לא אוכל לתת לו?
ניסיתי להסביר להם שהסיכון לתורם נמוך מאוד, בערך זהה לכל ניתוח אחר שכולל הרדמה מלאה. שמשך ההחלמה דומה להחלמה מניתוח קיסרי (בלי תינוק קטן שצריכים לטפל בו 24 שעות ביממה). הסברתי שבהחלט חשבתי טוב, וגם ערכתי בירור מקיף. ושאם אתה תורם כליה, ומאיזושהי סיבה תזדקק בהמשך הדרך לכליה בעצמך, במקום לחכות בתור הארוך שנמשך מספר שנים, מקפיצים אותך לראש הרשימה... ובכן, זה ביטוח טוב (למרפאת תרומות הכליה, במרכז מונטיפיורי, היה רק מקרה אחד כזה במשך 20 השנים בהן הם עוסקים בהשתלות).
שאלתי את פט, האישה המקסימה שמנהלת את מרפאת ההשתלות, מה אם אחד מילדי או הוריי יזדקק לתרומה בעתיד? היא סיפרה לי שששה חודשים אחרי שהיא קיבלה את תפקיד ניהול מרפאת ההשתלות, אחיה חלה ונזקק לכליה. היא החליטה לתרום לו את שלה ולהציל את חייו. כמה שנים אחר כך, היא חלתה בסרטן והתגברה על המחלה. היא אמרה לי שאם היא הייתה מהססת ומתעכבת עם התרומה, היא כבר לא הייתה יכולה לתרום אותה בגלל הסרטן. במילים אחרות, ה' מנהל את העולם, וכשעומדת לפנינו מצווה, אפשרות להציל חיים, צריכים למהר ולתפוס אותה. יתכן שההזדמנות לעולם לא תחזור. לא לעשות כלום ולחיות בעולם של "ומה אם...?" עלול לעלות במחיר חיים.
הסברתי גם לכל השואלים, שהרבה יותר נוח לי לתרום את הכליה דווקא לאדם שאני לא מכירה, ולא למישהו שאני כן. תארו לעצמכם שהייתי תורמת כליה לחברה, ואחרי כמה חודשים הייתי מבקשת ממנה לעשות לי טובה ולהסיע במקומי את הילדים לבית הספר. היא הייתה אומרת שהיא עסוקה מדי ולא יכולה לעשות את זה. מה הייתי חושבת אז? אני נתתי לך את הכליה שלי, ואת לא יכולה להחליף אותי יום אחד?!
בדיקות 1-2-3
מרפאת התרומות העבירה לי במייל ובטלפון רשימה ארוכה של בדיקות רפואיות שאני צריכה לעבור, לפני שאוכל לממש את רצוני – ממוגרמה, בדיקות CT, סריקות כליות... – הבהירו לי שאני יכולה להתחרט ולסגת בכל שלב. ואני עדיין לא סיפרתי כלום למשפחה הרחבה שלי. לא רציתי שהם ידאגו. ומה אם בסוף יתברר שאני לא מתאימה?
חלק מהבדיקות נערכו במרפאה הרגילה, אבל את חלקן הייתי צריכה לעבור במרכז ההשתלות בניו-יורק. כשחזרתי לארה"ב לאחר ביקור בארץ, הייתה לי שם חניית ביניים, ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהישאר שם במשך יומיים כדי לעבור הכי הרבה בדיקות שאפשר.

רבקה, החברה שאיתה נסעתי לישראל, נשארה איתי בניו-יורק. היא מאוד דאגה מכל "עניין הכליה הזה", כפי שהיא קראה לו, אבל בתור חברה טובה באמת היא הסכימה להישאר איתי כדי לעודד ולתמוך.
בסופו של דבר, תפקידה היה הרבה יותר מעידוד ותמיכה. אחת הפרוצדורות כללה בדיקה שריתקה אותי למיטה במשך 24 שעות, בחשש שמא תנועה כלשהי תפגום בתוצאותיה. רבקה הייתה צריכה לצאת ולחפש עבורי מזון כשר, ולהמתין לי במשך 24 שעות.
החלק הקשה ביותר ביומיים האלה היה דווקא עם הגעתנו לארה"ב. חצינו זה עתה את העולם מישראל עד ארה"ב, הגענו אחרי מסע מסחרר והיינו זקוקות למקלחת הגונה. נחתנו בשדה התעופה ע"ש קנדי מוקדם בבוקר, ביום בו טורנדו מוזר חלף על ניו-יורק.
העיר הייתה בכאוס והכבישים ממש סיוט. בתנועה הזוחלת בקושי, לקח לנו 5 שעות להגיע משדה התעופה לרובע ברונקס. במשך הנסיעה ניסינו לעודד את הנהג, שנראה יותר תשוש ומסוחרר מאיתנו. הוא בהחלט לא רצה להיות בדרכים ביום הזה, ואני חששתי שהוא עוד מעט יעצור ויגיד לנו 'עד כאן', אז שלפתי את "קלף הכליה" בתקווה לעורר את אהדתו.
"למה אלוקים נתן לנו שתי כליות אם אנחנו צריכים רק אחת?" עניתי לו: "אחת בשבילנו ואחת כדי לתרום לאחרים"
הנושא ממש ריתק אותו והוא שאל, "למה אלוקים נתן לנו שתי כליות אם אנחנו צריכים רק אחת?" "אחת בשבילנו ואחת כדי לתרום לאחרים", עניתי לו מייד, כשאני מצטטת את ד"ר גרינשטיין, רופא שומר מצוות מהמרפאה.
כשהגענו סוף סוף – מרושלות, סחוטות וחלשות עם כל המטען שלנו – מתאם ההשתלות הגיע לקבל את פנינו בלובי בית החולים. הוא העיף מבט אחד אל רבקה ושאל אותה, "את מקבלת הכליה?"
כל אחר הצהריים עבר עליי בבדיקות כאלה ואחרות, ובינתיים, רבקה ארגנה לנו חדר במלון שסיפקו לנו, בקרבת בית החולים. מאוחר יותר באותו לילה צחקנו איך חשבו שהתרומה מיועדת לה.
"את יודעת, רבקה", אמרתי ברצינות פתאומית. "אם את היית צריכה כליה, הייתי נותנת לך את שלי".
"כן", היא אמרה, "אני יודעת".
"אז איך אני יכולה לא לתת את הכליה שלי, רק בגלל שמדובר בנשים שאני לא מכירה? מישהו מכיר אותן. הן הנשים של מישהו, אחיות, חברות ובנות."
"בסדר", היא אמרה. "אני מבינה".
מבדיקות להשתלה
המשכתי לעבור את שלל הבדיקות ולהתקדם בשמחה לשלב הבא. היה נעים גם לדעת שברוך ה' אני בריאה מכף רגל ועד ראש. סיפרו לי שהרבה פעמים חייו של תורם פוטנציאלי ניצלו, כשבבדיקות ההכנה התגלו אצלו דברים שעלולים היו לא להתגלות אלמלא כן.
בעלי עדיין לא היה לגמרי משוכנע לגבי הצעד שלי. הוא ניהל מחקר אישי משלו, שוחח עם נפרולוג (רופא מומחה למחלות כליות) והתייעץ עם הרב שלנו. הרופאים הבהירו לו שאדם יכול לנהל חיים תקינים ונורמאליים לחלוטין עם כליה אחת. הרב אמר לו שהצלת חיים היא מצווה גדולה, ושהוא צריך לתמוך בי בכל דרך אפשרית. בעלי נסע למרפאה, פגש את צוות המשתילים, ונתן לי 100% תמיכה.
התקשרו אליי ממרפאת ההשתלות כדי ליידע אותי שהם בישרו למקבלת שנמצא עבורה תורם ושההשתלה אמורה להתבצע בתוך שבועיים. הם לא סיפרו לה עד לרגע האחרון – משום שקשה מאוד לשמוע שנמצא עבורך תורם, ובסוף מאיזושהי סיבה זה נופל.
מה הסיבות לביטול תרומה? הסיבה העיקרית היא שהתורמים הפוטנציאליים מתחרטים, מתוך ספקות וחששות אישיים ו/או מלחץ שלילי שלפעמים מופעל עליהם מהמשפחה והחברים. בשני מקרים שונים אנשים בעלי כוונות טובות ישבו איתי וניסו לשכנע אותי לא לעשות את "עניין הכליה הזה". אם לא הייתי עורכת קודם בירורים מקיפים כל כך הסותרים את חששותיהם, ואם לא הייתי מגיעה להחלטה חד-משמעית לעשות את זה, גם אני הייתי מתחרטת.
במרפאה שאלו אותי אם אני מעוניינת לשוחח עם האישה שעתידה לקבל את הכליה. "כן... לא... כן!"
היו לי רגשות מעורבים בהחלט. מה אם היא לא תמצא חן בעיני? מה אם היא תהיה שיפוטית? או, כפי שהזהירה אותי ידידה אחת, מה אם היא משתמשת בסמים או מעשנת בין המשפטים? ויותר מזה, חששתי ששיחה כזאת עלולה להיות מוזרה מאוד.
בסופו של דבר החלטתי שאני רוצה לדבר איתה, אבל רק בתנאי שהיא מרגישה נוח לדבר איתי. ביקשתי שיתנו לה את המספר שלי, ויגידו לה שהיא לא צריכה להרגיש שהיא חייבת לדבר איתי.
בשני הימים הבאים לא ניתקתי את הנייד שלי לרגע, אפילו כשלימדתי. הלב שלי ממש ניתר בכל פעם שהוא צלצל. אבל זאת לא הייתה היא. בסופו של דבר, בלילה השלישי, הטלפון צלצל בדיוק כשנכנסתי לכיתה, וזאת הייתה היא.
קבענו לשוחח בעוד שעה, אחרי השיעור. מסרתי את השיעור נסערת מאוד, ואחריו נכנסתי למשרד ועניתי לשיחה. שוחחנו במשך ארבע שעות.
"אין מילים", היא פתחה.
בנקודה כלשהי היא שאלה אותי, "מי את?"
"את ליד המחשב? שאלתי אותה. "תיכנסי לאתר שלי – ובכן, זאת אני."
רצינו לדעת הכל זו על זו – הילדים, העבודה, הכל. זאת הייתה אחת השיחות המשמעותיות ביותר בחיי.
גיליתי שהיא אישה אמיצה במיוחד, ואם לשבעה ילדים. שהיא מבוגרת ממני בשנה, ושלפני שנה וחצי, בבדיקות דם שגרתיות לקראת ניתוח שבר, היא גילתה שהיא חולה במחלת כליות קטלנית, KPD.
בישראל, זקוקים כ-1,000 איש לתרומת כליה. רק 150 כליות מושגות מנתיחה שלאחר המוות ומתורמים חיים גם יחד
התרופה היחידה למחלתה היא השתלת כליה. דיאליזה, שיכולה לקיים את הגוף במשך חמש עד שבע שנים, הורסת את המערכת החיסונית של האדם וכובלת אותו לחיי ייסורים. בארץ למשל, ממתינים בין 500-700 איש לתרומת כליה, ומספר דומה של חולים עובר ניתוחי השתלה בחו"ל. רק כ-150 כליות מתקבלות מידי שנה מנתיחות שלאחר המוות ומתורמים חיים, ובינתיים, נפטרים בכל שנה כ-10% מהממתינים. בארה"ב המספרים גדולים כמובן פי כמה וכמה. כ-70,000 איש ממתינים להשתלה, ורק 6,700 כליות מושגות בכל שנה.
תרומת כליה מאדם חי מכפילה את סיכויי הקליטה, מכיוון שהכליה בריאה וטרייה. ואם אדם מקבל כליה לפני שהוא מתחיל לעשות דיאליזה, סיכויי ההחלמה שלו מוכפלים שוב. המון אנשים נפטרים מידי שנה תוך כדי המתנה.
נסעתי להשתלה בניו-יורק עם חברתי רבקה, שהתנדבה ללוות אותי כדי שבעלי יוכל לטפל בילדים בחזית הביתית. קהילת התלמידים והחברים התלכדה וארגנה עבורם ארוחות והסעות, כדי להסיר מליבי את העול. בשלב זה, כל כך הרבה אנשים התגייסו לעזור ולתמוך בנו.
הניתוח נקבע ליום חמישי, ואני הייתי צריכה להגיע לשם שלושה ימים קודם, כדי לעבור בדיקות אחרונות. ביום שני בו הגענו, התקשרה אליי מקבלת הכליה, והזמינה אותנו אליה לארוחת ערב משותפת. הייתי נרגשת ולחוצה גם יחד. הרגשתי כאילו אני עומדת לפגוש אחות תאומה שהפרידו ממני בלידה. בילינו ערב נפלא במיוחד איתה ועם בעלה.
אנחנו כל כך דומות בתחומים רבים, ובעלה אפילו הזכיר לי את בעלי! ברור שזה היה שידוך משמים. היא הכינה עבורנו סעודת בריאות מדהימה ביותר, ומובן שהיא לא יכלה לאכול ממנה אפילו פירור. הדרך היחידה בה היא הצליחה להימנע מדיאליזה, הייתה שמירה קפדנית על התזונה. מהיום בו התגלתה מחלתה, היא לא צרכה גרם אחד של חלבון, מוצרי חלב, פירות הדר, אשלגן ורכיבי מזון רבים אחרים. היא סיפרה לי שבשבילה ארוחת צהרים זה חסה עם פריכיות אורז. לפינוק, היא שמה טיפונת מיונז מעל.
מזוויות מסוימות הפגישה הייתה מוזרה, אבל יחד עם זה, היא גם הייתה מאוד מעוררת. במשך השנה וחצי שבהן היא חולה, היא חיתנה שלושה ילדים. היא הראתה לי את אלבומי החתונה, ואחר כך שאלתי אותה על מה היא חשבה בחתונות, כשהיא יודעת שהזמן שלה הולך ואוזל. "בכל חתונה ידעתי שהילד הזה יהיה בסדר. הם נישאו לאנשים טובים. אם אני צריכה למות, אולי יהיה להם קשה, אבל הם יוכלו להמשיך הלאה. רק רציתי לחיות מספיק, כדי להספיק לחתן את שאר הילדים. ואז אוכל ללכת בלב שקט."
לא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי חזקה כל כך. מול מצבה המפחיד, היא תמיד שמרה על חיוך; אמונתה באלוקים מעולם לא התרופפה, ולמעשה, רק התחזקה; היא המשיכה לעבוד כרגיל, והייתה בלי ספק מקור הכוח של המשפחה.
בלילה שלפני הניתוח היא התקשרה כדי לומר לי שאני לא חייבת לעשות את זה. "לורי, את לוקחת סיכון ואני רוצה שתדעי שאת באמת יכולה לשנות את דעתך. ואני אבין אותך."
כל כך התפעלתי, אבל הבטחתי לה שמחר ב-6 בבוקר אני אגיע לבית החולים כמתוכנן.
באותו לילה התקשרתי אל הוריי ואחיי וסיפרתי להם בפעם הראשונה מה אני עומדת לעשות. הם אמנם הופתעו, אבל תמכו בי באופן יוצא דופן. התנצלתי שזרקתי את זה עליהם ברגע האחרון, אבל לא רציתי שהם ידאגו.
גם אחותי לכליה ספרה לילדיה על הניתוח ברגע האחרון. כמה חודשים קודם, חשבו שנמצאה לה תורמת, אבל יומיים לפני הניתוח התרומה בוטלה. נמצא חלבון בשתן של התורמת, דבר שמפחית את סיכויי ההשתלה, והאכזבה שברה את המשפחה שלה.
היום הגדול
הרבה אנשים שאלו אותי אם אי פעם התעוררו בי ספקות. היה רק רגע אחד שבו היססתי. זה היה כשצעדתי עם האחות אל חדר הניתוח. נכנסנו למבוא הסטרילי למחצה, שלפני חדר הניתוח עצמו. "הגענו", היא אמרה.
"רק רגע", אמרתי. "אני צריכה להתפלל."
עצרתי שם ואמרתי קריאת שמע, וביקשתי מאלוקים לתת לי לחיות ושהניתוח יהיה מוצלח במיוחד, ושגם היא תחיה.
"בסדר", אמרתי. "אני מוכנה".
ראיתי את האורות, את שולחן הניתוחים הארוך עם הרצועות, וקפאתי. "מה אני הולכת לעשות?"
ואז היא פתחה את דלתות חדר הניתוח, ואני נבהלתי למצוא שם כל כך הרבה אנשים, כולם מתרוצצים ועושים כל מיני דברים עם ציוד ומכונות. ראיתי את האורות, את שולחן הניתוחים הארוך עם הרצועות, וקפאתי. "מה אני הולכת לעשות?" ואז עצמתי את עיניי ואמרתי לעצמי, "פשוט תעשי את זה. פשוט תעשי את זה".
נשכבתי על השולחן, והדבר הבא שאני זוכרת היה בחדר ההתאוששות בו סיפרו לי שהניתוח הצליח ושהכל בסדר.
הכל עבר. אבל באמת רק התחיל.
החיים שזה נתן לי
זה היה ניתוח לפרוסקופיה, ואני נשארתי להתאושש בבית החולים רק כמה ימים. באותו זמן, ילדיה הגדולים של אחותי לכליה, ומשפחתה הנרחבת זרמו לחדרי. הם בכו והודו לי שהצלתי את חייה. כשהרגשתי טוב יותר, הייתי צועדת במסדרון כדי לבקר אותה. היא התקדמה מצוין, והיא שוב אמרה לי, שאין לה מילים. הצורה היחידה שהיא יכולה לתאר את מה שהיא חשה, זה שהיא הרגישה כאילו משאית ענקית דוהרת לעברה במלוא המהירות, ופתאום אני הופעתי משום מקום, הושטתי ידיים ובלמתי אותה.
ה' נתן לי הזדמנות לתת לה חיים, והכרת התודה שהיא ובני משפחתה חשו כלפיי הייתה אדירה. הבנתי שצריכה להיות לי אותה הכרת תודה כלפי הוריי, שנתנו לי חיים. התביישתי לגלות באיזו פשטות אנחנו מקבלים את עובדת היותנו כאן, וכמה מעט הכרת תודה יש לנו לאנשים שאפשרו למציאות הזאת להתקיים.
אני עדיין מעבדת את כל החוויות, ומרגישה מאוד קטנה מול פני האימה וחוסר היציבות שבחיים ובמוות.
לא לכל אחד מתאים לתרום כליה. יש כאלה שפשוט לא יכולים, בגלל היסטוריה רפואית אישית או משפחתית. אבל כמו שאמרה לי מישהי קצת לפני שיצאתי לבית-החולים, "לורי, אולי אני לא אתרום את הכליה שלי, אבל בזכות המעשה שלך, אני אהפוך לאדם שנותן יותר".
תודה לא-ל שאני שוב על רגליי ומתכוננת להסיע את הילדים מחר ללימודים - בחזרה אל החיים הרגילים. אני משוחחת עם אחותי לכליה כמעט כל יום, והיא מתקדמת מצוין. מדד הבקרה לחולי כליה הוא רמת הקראטינין בדם. ברמה 10, חייבים לקבל דיאליזה. כשהיא נכנסה לניתוח היא עמדה על 9. 24, כמה שעות אחרי ההשתלה היא הגיעה ל-2. ביום בו היא יצאה מבית החולים היא עמדה על 1.6, ה' ברא את הגוף שלנו בצורה מופלאה. קשה לי ולה לראות אנשים שאוכלים אוכל לא בריא או מעשנים - איך הם מסוגלים להשחית גוף נפלא ויקר כל כך?
בני אדם יצרו מכונות דיאליזה גדולות כדי לסנן את הפסולת שהכליות שלנו לא מצליחות לסנן. ועדיין, הן מצליחות לעשות רק 15% ממה שהכליה הקטנה שה' ברא מסוגלת לעשות.
תיהנו מהחיים שלכם. אבל תשמרו על החיים שקיבלתם. ובבקשה, עשו מה שביכולתכם כדי לעזור לאחרים לשמור על שלהם.

 

[Mix]

מיותר????? חס ושלום....
הוא ברא לנו איבר על מנת שנוכל לתרום אותו...זה ברור כשמש
וכן - המחקרים והרפואה (2017)לא מצאו אף סיבה הגיונית מדוע יש לנו 2 כליות

אולי כליית גיבוי?

 

[למען דעת]

אולי כליית גיבוי?

1. יש מקרים בודדים מאוד שכליה אחת תפסיק לתפקד בעוד השניה בריאה.
2. אז למה אין כבד גיבוי? לב גיבוי?

 

[שולה]

1. יש מקרים בודדים מאוד שכליה אחת תפסיק לתפקד בעוד השניה בריאה.

על פי המחקרים הרפואיים יש לכך סיכוי של בערך 1:1,000,000

1. אז למה אין כבד גיבוי?

אולי כי כבד אפשר לתרום אונה בלבד ולא את כל הכבד

 

[למען דעת]

אולי כי כבד אפשר לתרום אונה בלבד ולא את כל הכבד

זה תשובה לדברי? אני התכוונתי לומר שאם הכליה השניה לגיבוי - למה לא נתנו לנו גם כבד לגיבוי.

 

[efrat1]

זה תשובה לדברי? אני התכוונתי לומר שאם הכליה השניה לגיבוי - למה לא נתנו לנו גם כבד לגיבוי.

והיא ענתה לך שאין צורך בכך
בגלל שתורמים רק אונה והתורם נשאר עם הכבד שלו.