קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד



כן, מסתבר שהתשובה היא כן.

ולא, אני עדיין לא מעכלת את זה, זה לא מובן לי מאליו. בכלל.


רגע, רגע, איך זה הגיוני שהסיפור הסתיים רק מלפני חודש והוא כבר יוצא כספר?

תוך כדי העלאת הפרקים בפרוג הפרקים הקודמים עברו תהליך שכתוב רציני ועריכה של
@ליאורהA המדהימה (ממליצה בחום, אגב, לכל מי שבתהליך), כלומר, הכל קרה במקביל להעלאת הסיפור.

אז מה, כל ההערות שלנו, והביקורת, היו לשווא?!

לא. ממש ממש לא. לקחתי את ההערות והביקורת לתשומת ליבי והיו כאלו שאף השפיעו באופן משמעותי על מהלך העלילה. ממש בסוד, אני יכולה לספר לכם שאפילו היה קטע משמעותי שכבר עבר עריכה ולמרות זאת, שונה עקב הארות משמעותית שלכם.

איזו התרגשות! מתי הספר יגיע לחנויות?

ממש בשבוע-שבועיים הקרובים כבר תוכלו לראות את הספר בחנויות הספרים בעזרת השם.

אפשר לראות את הכריכה?

בטח! רק חיכיתי שתבקשו:) תודו שהיא מדהימה. תודה ענקית להדסה האלופה מסטודיו @BRIZA .

1771841158736.png

אז תודה רבה לכם שהייתם איתי ועם תהילה לכל אורך הדרך הזו, מודה ומעריכה.
בלעדיכם זה לא היה קורה.

מקווה בעז"ה שניפגש בקרוב בסיפור הבא:)

אביגיל.

...
מי לא מכיר את הסופרת ג'יי קיי רולינג. סופרת הילדים הנערצת והמוכרת ביותר בעולם. סדרת ספרי הפנטיזה 'הארי פוטר' שברה כל שיא אפשרי בתחום הספרות. ספריה נמכרו במאות מיליוני עותקים בעשרות שפות ברחבי העולם. ולא בכדי. לרולינג יש כתיבה ייחודית. היא כותבת ברמה בלתי נתפסת. אפשר לדגום באופן רנדומלי כל פסקה מאחד מאלפי העמודים שכתבה ולנתח מדוע היא כתובה נכון, מדוייק ועובד.
כל מי שמבין בכתיבה עומד ומשתאה לנוכח האמנות הוירטואוזית שלה. היא לא כותבת בסגנון ייחודי, זה לא שייקספיר או עגנון. היא כותבת בסגנון רגיל, כמו כולם, רק הרבה יותר טוב מכולם.
וגם 'המון העם' שלא מבינים בכתיבה ולא יודעים לנתח מה היא עושה ואיך, נסחפים אחרי העולמות המופלאים והקסומים שהיא יוצרת.

אבל יום אחד נמאס לה מההילה המטורפת סביבה. היא החליטה להוציא ספר בשם עט ולבדוק האם הקהל מתלהב גם בלי שהוא יודע שמדובר בג'יי קיי רולינג האגדית. (מזכיר קצת את
הניסוי של הכנר ג'ושוע בל).

היא הוציאה לאור ספר בלשי בשם 'קריאת הקוקיה' תחת שם העט רוברט גלבריית'. הספר נמכר ב-1500 עותקים. בשוק הספרים החרדי 1500 חתיכות זה הצלחה סבירה, בשוק הספרים הכללי זה אפילו לא בדיחה.
כמה מבקרי ספרות שראו את הספר התרשמו למדי ונתנו לו ציונים די טובים, אבל שום דבר לא התקרב להיסטריה סביב הארי פוטר.
לאחר ארבעה חודשים, רולינג חשפה 'בטעות' שהיא המחברת של הספר. המכירות קפצו ב-150,000% והספר זינק מהמקום ה-4709 ברשימת רבי המכר של אמזון, היישר אל המקום הראשון.

קראתי את הספר, הוא אכן כתוב ברמה הבלתי-אפשרית של רולינג. אבל אני ממש לא בטוח שהייתי מבחין בכך אילולא ידעתי שמדובר בספר של רולינג.

המסקנה היא שצריך לעבוד ממש קשה על מוניטין, אבל אחרי שצוברים מוניטין החיים יפים וקלים יחסית.
אם מ. קינן תוציא היום ספר חדש, כל ספר שהוא, אין ספק שהוא ייחטף. גם אם הוא לא האיסתרק הבא. רק שבגלל שכתוב על הכריכה שלו מ. קינן. כי היא כבר צברה את המוניטין שלה.
אבל בואו נדמיין שלא היו כותבים על הספר מי המחבר שלו. כל ספר היה יוצא בפני עצמו. יכול להיות שהרבה ספרים של סופרים מוכרים לא היו מי-יודע-מה מצליחים, ולעומת זאת ספרים ראויים של סופרים לא מוכרים היו מצליחים להגיע יותר גבוה.

כך שכקוראים, עניין המוניטין משחק גם לטובתנו וגם לרעתנו. לטובתנו - כי הוא עוזר לנו ליהנות מיצירות של יוצרים מוכרים. לרעתנו - כי הוא מפריע לנו ליהנות מיצירות של יוצרים לא מוכרים. אנחנו מתרגלים לשפוט יצירה לפי היוצר ולא לפי היצירה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
לא הייתי בטוחה איך להגדיר את המקדם.
בתור שיתוף לביקורת או דיון.
אז תרגישו חופשי לכתוב את דעתכם האישית, או/ וגם לכתוב ביקורת על התוכן וזווית ההסתכלות.


יש את חודש אדר, חודש שנכפל בו "אך שמח", במיוחד בשנה מעוברת כמו זאת.
יש את פורים. לכאורה החג הכי עליז בשנה.
ויש את סיפור המגילה.
סיפור של תקומה, של ניצחון.
הקדמת רפואה למכה, ניצחון היהודים על אויביהם, עץ גבוה חמישים אמה שעליו נתלה המן ועשרת בניו.
"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש ודורש טוב לאחיו, ודובר שלום לכל זרעו."
הפי הנד מושלם, לא?

אבל זה לא הפי הנד, לא באמת.
כי יש דמות שגורלה נשאר לוטה בערפל.

אסתר המלכה.
אסתר התחתנה עם המלך אחשוורוש, נגד רצונה. היא נחטפה ואולצה להינשא לו.
מרדכי אומר לאסתר- "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות."

ואסתר בחרה, כל יום מחדש.
ללכת למלך אחרי שלושים יום שלא נקראה אליו
לעמוד מולו ולהזמין אותו למשתה.
להזמין אותו למשתה היין השני,
להצביע במשתה השני על המן, בתור איש צר ואויב שרוצה להרוג את עמה.
כל מעשה היא התעמתה עם הקולות הפנימיים שלה, עם החששות והפחדים.
וכל פעם מחדש היא התגברה, ובחרה בטוב.

היא עשתה את מה שנדרש ממנה.
רווח והצלה אכן עמדו ליהודים, העם שלה ניצל.
אבל היא לא.
היא נותרה נשואה למלך גוי,
מרדכי -שלו היא היתה נשואה לפי חלק מהמפרשים- לא יכל לחיות עימה.
והיא נשארה בארמון, ומנישואיה לאחשורוש נולד דרייווש
( הזוהר אומנם חולק על כך. אבל מפרשים רבים טוענים זאת.)

וזה היה השכר שלה. זה מה שהיא קבלה.
אז כן, מעשים טובים לא תמיד נושאים פרות בעוה"ז.
ויש מושג של "צדיק ורע לו" וכנראה באמצעותה נתקן רע שהיה צריך להיתקן בעולם.
אבל היה לה רע. היא בחרה טוב וקיבלה רע כתמורה.

יש את הסיפור שתמיד תפס אותי בהקשר הזה,
סיפור עם על מושקה והפריץ
מושקה חכר מהפריץ בית מרזח,
לא היה לו כסף לשלם. הפריץ דרש את הכסף
מושקה יצא לשדה, פרש ידים לשמיים, וביקש והתחנן מאלוקים שישלח לו ישועה.
הוא היה סמוך ובטוח שכך יקרה.
אחרי יומיים הגיע הפריץ לבקתה של מושקה ודרש לקבל מידית תשלום.
מושקה הודה שאין בידו אפשרות כזאת, וביקש והתחנן על חייו.
לא עברו כמה רגעים, והפריץ זרק אותו ואת משפחתו אל הצינוק.

הם חיו בצינוק העלוב, עשר שנים. בתוך תא חשוך ודלוח, עמוס ברטיבות, פרעושים, ושאר מרעין בישין.
מושקה סיים שם את חייו, אשתו חיה עוד שנתיים אחריו, והילד הקטן שבנתיים בגר,
המשיך לראות תקרה חשוכה מעליו
הוסיף לאכול מנה זעומה של אוכל להחיות נפשו.
ונשאר שם עוד הרבה הרבה שנים.

זה הסיפור שאני הכי אוהבת בעולם.
זה הסיפור של החיים האמיתים.
מושקה מאמין באלוקים, באמונה שלמה, נושא עיניים לשמים, מתפלל ומתחנן, ואלוקים גוזר עליו אחרת.
לא תמיד אנחנו יכולים להבין למה קורים דברים רעים.
לא תמיד אנחנו מסוגלים לדעת חשבונות שמים.

הרמח"ל בדרך ה', מסביר שיש סיבות וגורמים שונים לכך
יכול להיות שהיסורים הם יסורי הערה, לעורר את האדם להתבונן על חטאיו ולשוב בתשובה.
יכול להיות שהם באו עליו עקב עוון אבות, שעליו לתקן.
עוד סיבה אפשרית הינה- שעל האדם לתקן את חלק הנשמה שנמצא בו, שאולי לא הצליח להיתקן בגלגולים קודמים.
וגם, יכולה להיות סיבה שהייסורים באים על האדם בשביל לזכות את עמ"י בגאולה.
נתלים בו נשמות עמ"י שלא זכו להיתקן ולתקון
והוא מזכה אותם, בעצם היסורים הוא מתקן את הרע.

("שלא יוחלט הדבר, שרק מי שיגיע בכח שלו עצמו אל השלימות יהיה מן הנמנים בקיבוץ בני העוה"ב, אלא גם מי שכבר יגיעוהו מעשיו שבהתלותו באחר זכאי ממנו, יוכל ליהנות בשלימות."
דרך ה', פרק ג')

אסתר עשתה את מה שנדרש ממנה.
היא בחרה נכון, ואמיץ, לכל אורך הדרך.
ואלוקים רצה לתת לה סוף אחר, מורכב ומסובך. לאו דווקא שמח וורוד.

ואולי זה הלקח.
ואולי זה השיעור.
אנחנו עושים את מה שנדרש ממנו.
וזהו.
חוץ מזה אנחנו לא יודעים כלום.
ב"ה

@Avigail Amram
איך לא סיפרת לנו?
כולנו שמחים כל כך בשמחתך!!

שיהיה בשעה טובה ומוצלחת,
מתרגשים איתך!

הנה - בקרוב!
לא קוראים לי בת של - אביגיל עמרם
"באיזה אולם האירוסין יהיו?" אני שואלת, מתיישבת על יד שולחן המטבח. ההצגה ממשיכה. גם בבית, ואולי אף ביתר עוז.
"'כתר' בפתח תקווה".
"'כתר'?" אני מתפלאת, מפסיקה לשיר. "זה אולם ענק!"
"יש הרבה מוזמנים".
"מהצד של איילה?"
"מהצד של אבא", אימא צוחקת. "את לא מכירה את אבא שלך?"
. . .
"למה הנושא הזה מעסיק אותך כל כך?"
"איזה נושא?" אני מיתממת ביובש.
שמואל אינו מתרגש. "מה שדיברנו עליו עכשיו".
"מי אמר שמעסיק?" אני גומרת את מלאי ההיתממות היומי שלי, סוחטת אותו עד תום.
"נו, באמת", הוא אפילו לא מתאמץ להחדיר בקולו נימה מבטלת.
אני שותקת. שתיקתי כבדה, משרה אווירה מעיקה שחונקת את כל אוויר הלילה הקריר, מנתבת אותו לכל מקום שהוא לא המרפסת הזאת, שפתאום נראית לי צפופה מדי בשביל שני אנשים. "כי אלו החיים שלי", אני מחליטה לענות לבסוף, כאילו בפשטות, מחפה על המון כאב שפועם תדיר.
"אלו גם החיים שלי", מזכיר שמואל בשלווה. "ובכל זאת... איך אגדיר את זה?" הוא שולח מבט קטן אל שמי הלילה החפים מכוכבים. "ובכל זאת אני תופס את חיי בצורה שונה משלך".
אני בולעת את רוקי, חשה חסרת משמעות מתמיד. "אל תשווה אפילו".
. . .
היא אף פעם לא הייתה תהילה, כמעט תמיד הייתה רק הבת־של.
כאילו אין לה אישיות או אופי, כאילו הדבר היחיד שיש בה, הוא היותה בתו של אביה.
ככה לפחות היא טוענת.

החיים שלה מורכבים, בכלל לא נוצצים וזוהרים כמו שצריכים להיות.
כל האנשים שסובבים אותה סוברים שהיא מדמיינת, חיה באשליות.
היא בטוחה שלא.

כולם מסרבים להבין אותה, ואולי גם היא את עצמה.
עד שמגיעה צביה.
הוכחה חותכת לצדקת דרכה של תהילה.
עד שהיא כבר לא.


1771841158736.png
  • תודה
Reactions: אוראל סולטן1 //
2 תגובות
עד היום אני כותב את הספרים שלי (בעז"ה) על הגדרות ברירת המחדל של וורד (דף A4 רגיל), אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על הפער שזה מייצר מול התוצאה הסופית.
מצד אחד, A4 הוא נוח ביותר למסך ולעבודה רגילה. מצד שני, כשהטקסט עובר לעימוד של ספר (A5 ומטה), הכל משתנה – אורך השורות, חלוקת הפסקאות והתחושה של "כמה באמת כתבתי".

רציתי לשאול אתכם:
  1. על איזה גודל דף אתם כותבים את הטיוטה שלכם? (A4 הקלאסי או שאתם מגדירים מראש גודל של ספר?)
  2. האם אתם מתחשבים בפונט ובגודל שלו כבר בזמן הכתיבה (למשל פונט 12 סריפי), או שזה משהו שאתם משאירים רק לשלב העימוד והדפוס?
  3. למי שעבר מ-A4 לפורמט קטן יותר בזמן הכתיבה – האם זה שינה לכם את קצב הכתיבה או את הדרך שבה אתם בונים פסקאות ודיאלוגים?
וכן, אני יודע שספירת מילים היא בד"כ הקובעת, אבל הרעיון לדיון נובע מכיוון שיש קצב קריאה שניתן לכוון לפי העמוד, ואני לא יודע האם הסופר לוקח בזה חלק או שזו האומנות והתפקיד של המעמד?

בונוס (לא קשור, אבל עדיין מעניין אותי): מה מניע אתכם להמשיך לכתוב גם כשיש משברים?
  • 63
  • הצטרפתי, סוף סוף לאחר המתנה ארוכה, אל מועדון קוראי הדופליקטים 2.
    היה יפה, מותח ומסחרר ובגלל שאני כבר לא זוכרת את השאלות שעלו לי בדופליקטים 1, אין לי דרך לדעת אם נמצאו להן תשובות בדופליקטים 2
    בכל אופן, צצו לי כמה שאלות. אולי לא הייתי מרוכזת מספיק כדי להבין, אבל אם מישהו יוכל ליישב לי - אשמח.
    רובן מתמקדות איכשהו בסוף, בערך בעשרים עמודים אחרונים. לא יודעת למה, הרגיש לי שהכול רץ שם. רק אני?
    1. כשהלן אומרת לדני: גיבור שלי, זה בעצם כי היא ידעה שהוא אוצר הקייבלס? מתי הספיקה להבין? או שרק אני חיברתי בין שניהם?
    2. לא מספיק הבנתי למה דני היה צריך להפוך לאוצר קייבלס? מתי *גוף הבייס* שלו ניצב מול סכנת חיים? ואיך זה שמישהו הופך לזה בלי רשותו? סתם כך, אם אני הייתי דופליקטית נקמנית והייתי שונאת מאד מישהו מסוים וגם הייתי בכירה - לא הייתי יכולה פשוט להפוך אותו לאוצר קייבלס על מישהו שהוא אוהב ולסגור איתו את הסיפור לתמיד?
    3. אם דני הוא לא דופליקט מכוח הירושה - אז גם להי לא? חשבתי אולי מייקל לא אבא שלו, אבל כבר מופרע לחשוב שמייקל לא אבא של אף אחד מילדי הארט.
    4. כל מה שקרה עם אבישי - לדני אין נקיפות מצפון? לאבישי אין כעס איום עליו? כאילו, מה דני חשב לעצמו? ואם אבישי ויתר על כוח העל שלו - אז למה בעצם ישי נותר בחיים, הוא לא היה אמור לימס באותו רגע מרצון?
    5. אם השחרור של הקשר מלאי היה כל כך מורכב, איך היצירה שלו הייתה כל כך פשוטה? ובכלל, מה הקשר בינה לבין הריקורדום? מינאה לא עשתה משהו כזה.
    6. מה הייתה התועלת בתפיסתו של רופיו - למה רק אחר כך פרץ זירו אל הקארצ'ר? או שאין קשר בין השניים?
    7. שאלה כללית -לא היה ברור לי מספיק הקטע של סקנדר-בייס. היו קטעים בהם היה נראה שהסקנדר ובייס מחליפים ביניהם מידע, מתייעצים וכו'. מצד שני - דני מפעיל אותם ממש אחרי הזימון (הייתה פעם אחת שהוא התעדכן מהסקנדר שלו) - אז הם תודעה אחת או לא?
    את מתפללת מכל הלב. צדיקה ומסורה.
    עושה הכול בשביל זה.
    אבל גם מפריעה לבורא עולם.

    זה מה שהיא הספיקה לשמוע רגע לפני שעמדו להוציא את ה“כן” להצעה של בחור שהגיע פתאום, כמעט בהיסח הדעת, ככה, ברגע אחד.
    היא עמדה שם, עיניים עצומות, והרגישה את המתח חודר לכל תא בגופה.
    הזמן נדמה כאילו עצר, וכל היקום כולו מחכה למילה אחת.
    כן.
    גם היא, כמו רבות אחרות, כבר הגיעה לשלב שבו הילדים שלה עומדים ברשימה מסודרת מראש, אחד אחרי השני.
    שנה אחר שנה חלפה. הצעות עלו וירדו, והיא חיכתה. קיוותה. התפללה על כל אחד מהם בלב נשבר, שיגיע הזמן הנכון, שתזכה.
    שלחה תפילות, המשיכה לבקש, להתחזק, לעשות ככל שביכולתה כדי להביא את הישועה הזאת, שכל כך התבקשה לבית הזה.
    השנים עברו, והילדים התקרבו לגיל שלושים.
    והיא הרגישה איך הנשמה שלה מתחלקת לחצאים קטנים.
    על הראשון שכבר קרוב לשלושים.
    ועל השני שדופק על דלת עשרים ושתיים.

    הימים התגלגלו.
    ברכות מרבנים, נסיעות לקברי צדיקים, הפרשות חלה, קופת העיר.
    והטלפונים וההצעות עלו וירדו שוב ושוב, וזה לא היה זה.

    ובלילות הייתה דומעת, מתפללת ומתחננת:
    ריבונו של עולם, תן להם. רק תן להם. רק אל תעכב.
    ויום אחד, הטלפון צלצל בזמן לא מתוכנן.
    זה היה השדכן. ההוא שכבר הציע את כל האפשרויות הקיימות.
    היום יש לי הצעה טובה ממש, הוא אמר. צריך לזוז. עכשיו.
    היא הקשיבה, והלב הקדים את הקול.
    יד אחת החזיקה את הטלפון, השנייה כבר חיפשה אוטומטית את המחברת.
    אותה מחברת מוכרת, עם הסדר, עם השאלות, עם השליטה.
    אבל היד חזרה ריקה.
    המחברת איננה.
    היא ניסתה לבקש כמה דקות לחיפוש,
    אבל הוא התעקש. הזמן לחוץ, ההורים כבר בדקו, ניתנה תשובה חיובית, חבל על הזמן.
    ואם זה הגיע עכשיו, אולי זה סימן.

    את מתפללת מכל הלב. צדיקה ומסורה.

    עושה הכול בשביל זה.

    אבל גם מפריעה לבורא עולם.

    זה כאב כמו חץ בלב.
    והיא שתקה.
    כי מה בסך הכול היא מבקשת.
    רוצה לברר. לדייק. לעשות את הטוב ביותר לכבודו יתברך.
    לבנות בית שיהיה כלי לשכינה.

    והיא חזרה להתפלל.
    לבקש. להתחנן.
    איך אפשר בלי מחברת.
    ומתוך החשיכה, מתוך הדממה, מתוך התפילה עצמה
    עלה קול אחר. שקט. ברור.
    כן.
    בלי מחברת.
    בלי רשימות.
    בלי לדעת הכול מראש.
    ויום אחד אחר כך הם נפגשו.
    פנים אל פנים. לב אל לב.
    בלי מחברת.
    והשמיים חייכו.
    שמש עטפה רחוב רטוב ביום גשום אחד.

    ואז, כמעט בלי רעש, נשברה הכוס.
    לא כרעם. אלא כלחישה.
    וזה לא היה רק שידוך. וזה לא היה מזל.
    זו הייתה הסכמה אחת קטנה להסיר ידיים.
    המחברת נעלמה,
    ואיתה הצורך לדעת, לבדוק, לשלוט, להגן.
    ובין הדפים החסרים נפתח מקום.
    שם נכנס ריבונו של עולם.
    לא ברעש, לא בהוכחות. בשקט של אמת.
    הוא לא ביקש הרבה. רק דבר אחד.
    שתסכימי לא להפריע. שתניחי.
    שתאמיני שגם בלי להבין, הוא מבין.
    שגם בלי רשימות, הוא מדייק.
    ושכשהלב מפנה מקום,
    הישועה יודעת להיכנס לבד.

    הלוואי שנזכה.
     תגובה אחרונה 
    בין אבחון לרצון

    תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

    והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

    הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

    אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

    המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

    באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

    למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

    מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

    וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

    שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

    אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

    אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

    אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

    נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

    איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

    האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

    בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

    אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

    ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

    בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

    הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

    ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

    התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

    הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

    נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
    לא יודעת למה אני רואה שאין דיון על הנושא.
    ובכן, כמה מילים שלי:
    נניח ואני סופרת מתחילה ואני מחפשת לעצמי רעיון לפתח אותו.
    מדע בדיוני -מעדיפה להיכנס עם משהו אחר ופחות --- (תשלימו אתם).
    מתח - פחות בנושא של אקדחים וכו' אולי בהמשך.
    פנטזיה - נשאיר ליונה ספיר.
    רגש - איך מוצאים משהו מעניין שלא נחפר עד היסוד?
    היסטורי - עכשיו אנחנו מדברים!
    (פספסתי משהו?)

    (הדגשה קטנה - זה לא אני!!! זה נניח! מי אני? מישהי אחת בשם אינפרא שכותבת עכשיו)

    יתרונות - לא נחפר עד היסוד, לא פנטזיה עם מאה בעיות שאני לא אגלוש אליהן עכשיו, לא מדע בדיוני שפחות מתאים להתחלה, לא משהו שבכח אצטרך להיכנס למשהו שהוא לא אני. הוא מעניין, מחדש ומעורר עניין.

    אז למה אנחנו לא מוצפים בזה?

    חסרונות - תחקיר, תחקיר ועוד פעם תחקיר. והכתיבה עצמה: קשה, קשה ועוד פעם קשה. כל מילה חייבת להתאים בהתאם לתקופה, כל משפט לא יכול לכלול את המילה אוקי וכו' כל הנושאים, השיח, הכל שונה וקשה. אי אפשר לגלוש עכשיו בכתיבה בלי לברר קודם. זה עושה את זה מעיק וחסר סיפוק.

    ואני הדלה, לא כותבת תחת דד ליין קשוח ומערכת ביקורת וקוראים שכל טעות קטנה הופכת את הקערה המלאה במאמץ לעיסה בלתי מזוהה, לא חייבת לאף אחד כלום ובמקרה הכי רע - אעלם באוושה לצללים.

    ובכן, אם יש לכם שיג ושיח פה, ויכולים להגיד על כל נושא יתרונות, חסרונות, רעיונות פיתוח וכמה מילים על תחקיר -
    מוזמנים להגיב.

    מדובר בכתיבת סיפור בהמשכים או ספר ולא סיפור קצר. סיפור קצר זה שיח נפרד ושם גם הכל הרבה יותר קל:)
    ספר עם בערך 100 טורים שזכיתי לכתוב. הומוריסטיים, עם הרבה אפיון של הדמות המרכזית (המספר).
    חלק מהטורים פורסמו כאן עם השנים, (
    דוג') חלק ברשימת התפוצה, חלק הקטן טרם.
    נוסיף להם איורים תואמים, דברי פתיחה. עטיפה יפה. כמובן עריכה חוזרת ורצינית.

    אז זה לא מתח, לא סדרת מתח, לא ספר שלום בית (ואף אשה לא תחשוב אחרי קריאת הספר שבעלה פסיכופט או הפרעת אישיות גבולית).
    רק טורים.

    מה הסיכוי שתקנו?
    האמת שהמחשבה נפלה לי דווקא אחרי כמה קוראים שכתבו לי כך, אבל אתם - אל תרחמו עליי.
    כיתבו ישירות וברור את דעתכם.
  • 36
  • כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
    מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

    אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
    1. הרגל
    2. התמכרות
    3. רצון לשנות את העולם
    4. אכפתיות אמיתית
    5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
    6. רצון להכרה ותשומת לב
    7. רצון להשתלט
    8. חשיבה מסוימת
    9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
    10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
    11. מחשבה שאני משהו מיוחד
    12. חשיבה שיש לי שליחות
    13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
    14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
    15. פחדים וחרדות
    16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
    17. רצון להשפיע
    18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
    *
    למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
    כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

    היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
    בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
    אולי זה הכל ביחד.
    זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
    וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
    ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
    *
    אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
    אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
    כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
    ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
    עד כמה?
    ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
    האם אני לא משתלטת על המרחב?
    *
    אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
    כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
    גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
    אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
    מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
    אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
    *
    כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
    כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
    ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
    כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
    אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

    כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
    זה הכי חשוב, תמיד.
    וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
    לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

    אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

    מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
    חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
    *
    זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
    כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
    בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
    וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
    כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
    האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
    *

    מסדרון אווירי

    פרולוג

    "האם שומע"?
    "כאן דור שומע עבור."
    "פזר את המפגינים".
    "את כולם?"
    "כן, את כולם!"


    דור הביט לעבר המפגינים.

    שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
    דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
    "לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
    "את כולם".
    *
    דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
    סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
    הם לא זזו מיד.
    עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
    אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
    הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

    *

    מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
    אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
    גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
    הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

    הם עמדו אלו מול אלו.
    עיניהם אמרו הכל.
    אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
    "היי, דילן".
    אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
    *
    הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
    "אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
    "אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
    "אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
    "גם וגם"
    "יופי, אז קדימה, תתגייסו".
    "במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

    דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

    רוי חש שזה מגיע.
    חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
    הדופק של רוי החל להלום בפראות.
    עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
    קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

    זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
    חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
    הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
    תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
    הם סך הכל טובים.


    "אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
    "עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
    הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

    רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
    זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


    גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
    הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

    התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

    "מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
    "עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
    "למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
    "אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
    רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
    "אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
    אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
    "ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
    "בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
    "איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
    "אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
    האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
    "אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

    "לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
    *
    "אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
    מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה