קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
התקומה החרדית.



כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.

אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.

אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.

מהפכות בדורות קודמים הכריזו:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...

*

אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.

התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.

*

כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.

ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.

עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.

המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)

*

הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.

וזה האתגר הגדול.

כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.

אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).

אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.

*

שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.

השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?

אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.

הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.

בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?

האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?

האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?

*

האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.

ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.

*

מצד שני – אפשר.

זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.

אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.

זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.

כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.

למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.

זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.
למה אנשים מצליחים לאורך זמן?

יש שני גורמים להצלחה:
רצון לקבל פרסום והכרה וכסף
גורם שני זה רצון לעשות טוב.

המניע הראשון מביא הצלחה רק בתנאים מסוימים לאנשים מסוימים בסיטואציות של יותר מזל ונסיבות מתאימות.

למניע השני קצת יותר קשה להגיע כי הוא מוציא את האדם מהמעטפת של עצמו לכיוון מקום יותר גבוה, אבל כשמגיעים אליו ומתחילים להביט על העולם באכפתיות מתוך הבנה שמה שאנחנו עוברים זו רק דוגמה למה שהעולם עובר ושכולנו בעצם אחד, משפיעים זה על זה בכל התחומים, בעיקר בתחום התודעתי, כך נצליח להגיע למקום נקי מאגו, כזה שרוצה להשפיע טוב כי זה מה שצריך ולכך נועדנו, וזה האור והשמחה של נשמתנו.

ברגע שנגיע ל'לשם שמים' לא יהיה גבול ליכולות שלנו כחברה וכיחידים, כי אדם שמגיע מתוך ראיית הזולת ורצון להשפיע (וגם ראיית עצמו זה לא סותר) הוא אדם עוצמתי וחזק שמצליח לחיות את החלום של עצמו בלי להתחשב בתוצאות או בנתונים האחרים, אלא אם הוא יתחשב בהם זה כדי למקסם את ההשפעה הטובה ולא מתוך מקום מסכן, צר ומתוסכל.
*
זה בעצם לימוד תורה:
בניגוד להבלי העולם שדורשים מהאדם להיכנע לאגו של עצמו, התורה דורשת מהאדם ללמוד אותה, וגם ללמוד את עצמו.
וכשאדם לומד תורה הוא לא מצפה לקבל תואר או משכורת או פרסום, אלא עצם הלימוד זה התכלית.
אותו דבר גם בהגשמה עצמית לשם שמים: האדם לא צריך לחיות סביב ציפיה לקבל דבר-מה, אלא עצם העשיה היא ההצלחה.
כמו שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו, ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.
כי כשאדם מכניע את הכוחות האחרים שרוצים להשתלט עליו, ומוכן להסכים שההצלחה היא בעשיה עצמה, וברצון לעשות טוב, הוא פשוט מקשיב למציאות ופועל על פי הקוד הזה שעושה טוב, ולא צריך באמת דבר מה.

כך הוא תמיד זוכה להצלחה תמידית, מתוך הבנה שהעשיה עצמה מחוללת פלאות בעולם גם אם לא רואים דבר, כל עשיה מקדמת את העולם, וככל שהיא יותר לשם שמים ובלי פרסום, הכרה או כסף, כך היא פועלת יותר ויותר!

אפילו אם אדם מתקן משהו רק מול עצמו – גם זה פועל על כל העולם לטובה.
ןכולנו רוצים לפעול ולעשות טוב, זו נקודת האושר הכי גבוהה של האדם.

זו עבודה קשה, תמידית, לא באמת קל או אפילו בלתי אפשרי וקצת משעמם להכניע את הרצון לפרסום והכרה וכסף, אבל זה מה שיניב תועלת אמיתית ויאפשר חיים אמיתיים של עשיה ואור לעולם כולו.


אתמול פרסמתי כאן
@קטע

קטע על: אבא שבורה נאבק להרכיב מילים כדי להסביר לבנו
שדודו אלן נעלם בטביעה, כשהבכי הפנימי שלו על האובדן הבלתי נתפס הופך לדמעות רבות כמו מי החוף.
ספציצפית השורות האלה נכתבון בג'י פי טי,
אבל הקטע נכתב בידי אנוש


כתבתי קטע מרגש,
על התמודדות עם דמעות, וכאב.

אני חושב לפרסם כמאמר,
אבל קיבלתי רק 5 לייקים ותגובה אחת.
האם כדאי לפרסם או לא?

לקריאת הקטע:
  • 21
  • ככותבים יש לכל אחד בעיות משלו: חוסר רצון לפרסם, או חשש לקבל ביקורת שלילית, או חוסר השראה, מחסור בזמן או מחסום כתיבה, ואפילו חשש אם הכתיבה נכונה ואם היא בסדר.

    וכמובן החשיבה של כל אדם, שהוא עולם אישי, ולא תמיד מובן או יובן בעתיד, והחשש איך העולם הזה יתקבל ואם בכלל יקבלו את העולם שלי, עד כמה להתאים אותו לסביבה, ואם לא ילעגו או יחושו דחיה וכו'.
    וכן גם הקושי ליצור משהו חדש שיתקבל, כי הרבה תוכן נכתב, ואיך ובמה ניתן לחדש? איך יקראו דווקא אותי? והאם צריך לקרוא אותי? מה התפקיד שלי בכל העולם הזה של כתיבה? של פרסום התכנים שלי?
    יש גם לי וכנראה לכל אדם, צורך להתבטא במשהו. אבל אף אחד לא מחכה לשמוע אותך. האם להידחף? לדבר ולחכות שיקשיבו לי? או עדיף כבר לשתוק?

    ההתמודדות העיקרית שלי יכולה להיחשב כברכה, ואני מודה עליה, אבל היא כן התמודדות: אני כותבת המון תוכן, ב"ה, חלקו מאמרים אישיים וחלק סתם רעיונות וכו'.
    יש שם גם רעיונות עם משמעות קצת מהפכנית, לדעתי, או חשיבה שלי על רעיונות ששמעתי.

    אז הבעיה שלי היא: מה לפרסם?
    איפה?
    האם לפרסם?
    האם חובה לפרסם?
    או חובה להשאיר אצלי?
    למי זה רלוונטי?
    וכו' וכו'

    אני חושבת שכותבים רבים מתמודדים עם בעיה כזו, או יתמודדו בהמשך, כשתהיה להם השראה רבה וכו'.

    ולמרות גאונותי הרבה, לא מצאתי לבעיה הזו פתרון.

    המציאות מוכיחה שצריך להשתדל פה ושם לפרסם.
    וצריך גם לא לפרסם כי אין קהל מתאים.
    וצריך לשמוח בעצם הכתיבה, מתוך הבנה שכתיבה היא ממש מרפא לנפש, וגם לפרסם את הדברים שלנו זה מרפא, מלבד זה שהיא דרך להעביר רעיונות, לשתף מתוך הבנה שכל אחד יכול לקדם משהו, אם לא בחוץ אז בתוך עצמו.

    וגם כשאנו קוראים אנו משתתפים בחשיבה של הזולת, לכן חשוב לקרוא תכנים שכתבו אנשים נאותים או בכל מקרה כשקוראים משהו 'לכבוש' אותו לכיוון של חשיבה טובה, שתעלה את מה שקראנו למקום של אמונה, השגחה, אחדות, לימוד ועוד
    האם אתם פְּלוֹטֵר, פֵּנְטְסֶר או פְּלֵנְטְסֶר בכתיבה?
    הסבר קצר (מג'ימני, אך אל דאגה, עברתי עליו):

    המונחים "Plotters," "Pantsers," ו-"Plantsers" מתארים גישות שונות של כותבים לתהליך תכנון העלילה (Plot) לפני או במהלך כתיבת רומן או סיפור.

    ספוילר: תכ'לס, מה זה אומר?

    1. Plotter (פְּלוֹטֵר - מתכנן עלילה)​

    • הגדרה: כותב שאוהב לתכנן את כל הסיפור בפירוט לפני שהוא מתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה.
    • הגישה: עובד עם מפת דרכים ברורה. הוא יוצר מתווה מפורט (Outline), סקיצות דמויות, ומפות עולם. הוא יודע בדיוק מה יקרה בכל פרק או סצנה, מתי יתרחש שיא העלילה, וכיצד יסתיימו קווי העלילה המשניים.
    • יתרונות: כתיבה מהירה יותר של הטיוטה (כי הדרך כבר סלולה), עקביות חזקה יותר בעלילה ובדמויות, ופחות סיכוי ל"מחסום כתיבה" מכיוון שתמיד יש תוכנית להמשיך ממנה.
    • חסרונות: תהליך התכנון יכול להיות ארוך ומייגע, ולעיתים קרובות הכותב מרגיש פחות ספונטני או פחות "מגלה" את הסיפור במהלך הכתיבה.

    2. Pantser (פֵּנְטְסֶר - מאלתר)​

    • הגדרה: כותב שבוחר "לכתוב מהמותן" (מהביטוי "Fly by the seat of their pants") – הוא מתחיל לכתוב עם רעיון בסיסי או דמות, ומגלה את העלילה תוך כדי כתיבה.
    • הגישה: הכתיבה היא מסע של גילוי. אין מתווה מפורט; הכותב נותן לדמויות ולקול הפנימי שלו להוביל את הסיפור. הטיוטה הראשונה מכונה לעיתים "טיוטת גילוי".
    • יתרונות: יצירתיות וספונטניות גבוהות, הפתעות מרגשות עבור הכותב עצמו (מה שמוביל לעיתים לטוויסטים מעולים), ואפשרות לקפוץ ישר לכתיבה בלי עיכובים של תכנון.
    • חסרונות: לעיתים קרובות נדרשים יותר תיקונים ועריכות מאוחר יותר (כדי לתקן חורים בעלילה, חוסר עקביות או עלילות משנה שננטשו), וקיים סיכון גבוה יותר להיתקע בלי לדעת מה לכתוב בהמשך.

    3. Plantser (פְּלֵנְטְסֶר - שיטת הביניים)​

    • הגדרה: כותב המשלב אלמנטים משתי הגישות – הוא מתכנן מעט כדי לקבל כיוון כללי, אך משאיר מקום רב לאלתור ולגילוי במהלך הכתיבה.
    • הגישה: לרוב יהיה מתווה רופף, תכנון של נקודות עלילה מרכזיות (כמו ההתחלה, נקודות מפנה חשובות והסוף), או הבנה כללית של הדמויות. הפרטים והדרך בין הנקודות המרכזיות נכתבים באופן ספונטני.
    • יתרונות: נהנה מהיציבות של תוכנית בסיסית ומהחופש היצירתי של כתיבה ספונטנית. זוהי גישה גמישה המאפשרת להתאים את עצמה לכל סיפור.
    • חסרונות: עלול להתמודד עם אתגרי שתי הגישות – לפעמים התוכנית הרופפת לא מספיקה, ולפעמים החופש מוביל לסטייה מהדרך המרכזית.

    ואם כך, באיזו שיטה אתם כותבים?
    רוצים להמשיך לדון, לפרט או לנמק? מוזמנים כאן למטה.
  • 30
  • בס"ד

    מוסר מוסר...
    אתה כנראה העיקר
    כשהלב נדלק הוא מדליק את כל השאר..

    חשבתי על לשון הרע...
    רגע של קלות ראש ו"הופס" זה יצא.
    ובאמת אין כוונתי רעה
    בסך הכל משליך איזו אשמה קטנה על השכנה
    ובלי לשים לב מדביק עליה עוד נקודה שחורה
    ואחרי כמה שנים של התמדה
    הנה לך "אדם רע".

    לכאורה רק בעיני הבריות
    אבל ידוע מאמר חז"ל
    כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו;
    וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – אין רוח המקום נוחה הימנו. (אבות דרבי נתן)
    וידועים דברי רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב שעל ידי שמוצא ברשע נקודה טובה מעלהו לכף זכות ממש. (ליקוטי מוהרן רפב)
    יוצא שהאדם בעצמו מכריע את גורלו של אותו אדם "רע" חלילה.
    משמע שכל דיבור רע על אדם,
    קטן או גדול, מכתים את האדם וגורם ל"אין רוח המקום נוחה הימנו" (עם אותו אדם שדיברו עליו)
    אוי לנו על מעשינו.
    אוי לנו על דעתנו המשובשת

    אך מנגד, כאשר האדם מקבל על עצמו לא לדבר לשון הרע,
    ומגדיל לעשות ומתאמץ לראות את כולם בעין טובה
    לא רק שאינו מכתים אנשים אחרים,
    אלא מנקה את הכתמים ממש!
    מעלה את אותם אנשים לכף זכות ממש,
    שנים של חושך ומזל רע נגמרים בגלל חמש שניות של עין טובה
    ולפעמים לא חייב אפילו לומר מילה
    יוצא שקיבלנו איש ניקיון אמיתי, חרוץ, יסודי
    שפועל כדי שאני, אתה, המשפחה והחברים שלנו נהיה יותר נקיים
    מנקודות שחורות שקיבלנו מאנשים אחרים,
    אז כולם מרווחים!

    דואגים לפארקים מסודרים ומלוקקים,
    חרדים על דגים שנחנקים מכוס פלסטיק,
    כאילו זה רצח כמעט (וכבוד הנושא במקומו)
    אבל את הנקיות הפנימית הרוחנית, לא זוכרים כמעט.
    מדברים חופשי ושוכחים את האמת.

    אבל זה הגיוני, וזה הכל בהשגחה,
    בדור כזה, עם בעיה חדשה כל חצי דקה
    מאן דכר שמיה להיות בן תורה
    ששומר על מעשיו לפי הרצון האלוהי
    ומשקיע בלנקות את העולם שלך ושלי,
    ולהשפיע מלמעלה שפע גשמי ורוחני
    וככל שהדור יותר נמוך, כך זה יותר מוערך בשמיים שתעשה כן

    בא אברהם, ולקח שכר כולם.
    שנזכה
    יש בעיה מוכרת בכתיבת קטעי פעולה, אני קורא לה בעית ה"הוא", יותר מדי פעמים צריך לכתוב הוא או את השם של הדמות שמבצעת את הפעולה!
    אשמח מאוד שתשתפו מנסיונכם האישי רעיונות לפיתרונות טובים כי אני ממש הסתבכתי בזה בקטע שכתבתי עכשיו.

    מצרף קטע מתוך מה שכתבתי בשביל הסיפור
    כאן אשמח אם תוכלו לתת עליו דוגמאות.

    הוא התיישב בעמדה שלו מזין למחשב שורה ארוכה של סיסמאות והתחבר למערכת של 8200, הוא פתח קובץ חדש וידיו נעו במהירות על המקלדת, ממלאות את הקובץ בשורות קוד ארוכות. הקוד שבנה במוחו שלטעמו היה פשוט וקל מדי, ולכן משעמם, קרם עור וגידים.

    מה שהוא היה צריך לעשות היה לבדוק שהמערכות החדשות לא העמיסו יותר מדי על פורטל הרשת של ישראל דבר שיגרום להאטה של התיקשורת עם הרשת הבינלאומית.

    הקוד שאביחי יצר היה כלי ששולח חבילות נתונים לכתובת ה-IP שתוזן למערכת, ומודד את זמן ההשהיה שלהן עד שהתקבלה תגובה. כך הוא רצה לוודא שזמן ההשהיה של פורטל הרשת עומד בסטנדרטים, ונע בין 80 ל-120 מילישניות.

    הוא המשיך להקליד במרץ, התיסכול והאכזבה שהיו בו לפני כן נדחקו לפינה אפילה, המוח היה כרגע בתיפקוד מלא. קבצים נפתחו ונסגרו בקצב מהיר ועשרות אלפי שורות קו נכתבו בידיו האמונות של אביחי.

    העבודה שהוא עשה מבחינה עקרונית היה מצריך שיתוף פעולה של שלשה מתכנתים רגילים, אבל אביחי לא היה מתכנת רגיל, כמו רוב רובם של המתכנתים בצוות שלו.

    הוא פתח את שורת הפקודה, והקליד במהירות פקודה כדי להפעיל את הפרויקט שיצר ברגעים אלו ולבדוק האם הכל פועל כשורה, הוא הזין למערכת כתובת ip של אחד מהשרתים שהשתמש בהם ולחץ על אנטר.

    הוא עקב בעיניו אחרי השורות שרצו במהירות על המסך השחור, מזהה את הפעולות ועוקב שהם פועלים כמו שצריך, לאחר כמה עשרות שורות הופיעה שורה בודדת בצבע ירוק, שהצביעה על כך שזמן ההשהיה היה שמונים ושש שניות, שרת מהיר יחסית.

    רק לאחר שסיים את השלב הראשון הוא הרשה לעצמו להוציא את הראש מהמסך, הוא הביט בשעון ונדהם, אבל זאת הייתה תדהמה שהוא היה רגיל בה, מאז סוף התדריך עברו שלש שעות ועשרים ושב דקות. כרגיל הוא שכח את עצמו במחשב.

    אביחי קם ממקומו והלך להכין לעצמו קפה, מזין את גופו באנרגיה שיצטרך לה בשעות הקרובות.

    הוא התיישב מחדש ליד מחשבו שננעל ברגע שקם, והזין מחדש את הסיסמאות הארוכות, הוא פתח תוכנת התכתבות פנימית וכתב, "סיימתי את השלב הראשון, התשתית מוכנה לסריקת יציבות שערים גלובלים" ההודעה טסה במהירות מצטרפת לעוד עשרות הודעות שהתנחלו במחשבו של אוריאל.
  • 69
  • אנשים רבים פוחדים לקנא בזולת, ואנשים רבים פוחדים שיקנאו בהם.

    במהלך היציאה שלי לאור כתבו לי כמה דמויות, בסיטואציות שונות, שהן מקנאות בי, והן פרטו גם מדוע.
    למרבה הפלא הן קינאו בי בדבר זהה:
    על היכולת שלי לכתוב על עצמי בגלוי, ולספר על הבעיות שלי וכו'.
    *
    האמת שגם אני מקנאה בהן, כי תמיד יש על מה.

    רציתי לכתוב להן שלא צריך לקנא בי, כי אם היו יודעות בדיוק מי אני, על יחסי האנוש המורכבים שלי ועל זה שאין לי חברות, בגלל האופי שלי. (כיום זה לא חסר לי, יש לי מכרות וזה מספיק לי).
    אם היו יודעות מה אני עוברת ועד כמה אני ריקה וחסרה וכמה בעיות יש לי הן לא היו מקנאות, כנראה.
    אבל לא כתבתי להן זאת.
    מכיוון שגם אני מקנאה ואני יודעת מאיפה זה מגיע, כך שלשכנע אנשים באופן שיכלי שאין צורך לקנא זה לא כ"כ יעזור.
    *
    אני עובדת על מידת הקנאה שלי, אבל לא מתוך מקום של שכנוע שאנשים מסכנים כמוני או יותר, ורק אני לא יודעת עד כמה... (זה אומנם מעודד אבל לא הייתי רוצה תמיד להתעודד מהמחשבה עד כמה הזולת מסכן יותר ממני).
    אלא מתוך הקשבה לעצמי והבנה שהקנאה היא התוצאה של הרצון שלי להתפתח ולהיות מאושרת ומחוברת לעצמי באמת.
    הקנאה היא בריאה כי היא באה לומר לי: יש לך פוטנציאל, יש לך את עצמך, תסכימי לעצמך לשבור את המחסומים, תתקדמי, בבקשה!!!
    *
    מה אכפת לי מהזולת?
    לא אכפת לי.
    ונראה לי שאני אמורה לשמוח מאוד שהזולת מצליח ומשגשג.
    אם אצליח לשמוח בפשטות בשמחת הזולת, אסכים לעצמי למצוא את הייעוד שלי בחיים ואסכים לעצמי להתקדם.
    כי מה שתוקע אותי בחיים זו האמונה שאסור לי.
    שאסור לי להיות באמת מאושרת.

    אם אסכים שמותר לזולת להיות באמת מאושר, שמותר לזולת לחיות באופן נכון עבורו, אסכים גם לעצמי להיות באמת מאושרת.
    ואז אחפש את הדרך שלי בביטחון עצמי מלא, בלי לבנות לעצמי מחסומים, אלא אקבל את העובדה שיש קשיים בדרך והקושי והאתגרים הם בעצם אמורים להקפיץ אותי בדרך.
    ואם יש אנשים מאושרים עלי לשמוח בכך כי זה מוכיח שמכיוון שגם לי יש חלק בעולם, אז גם אני יכולה להיות מאושרת.

    והאושר האמיתי - הוא ההסכמה שלי לעצמי שמותר לי לחיות, להרגיש חלק עם העולם, לתרום בדרכי ולהתקדם מהמקום שלי.
    כולנו אוהבים לקבל פרגונים, זה ממש כמו דלק עבור עשיה.
    בעיקר עבור כתיבה.

    לפעמים שולחים לי תודות על ספרים שכתבתי. (גם ביקורות בונות).
    בהתחלה הרגשתי מבוכה שיש אנשים שרוכשים את הספרים או שקוראים אותם, וגם הפידבקים היו מביכים אותי (זה משמח אבל גם מביך). תחושה של: אבל לא אני באמת כתבתי... למה צריך להודות לי?
    או: באיזו זכות אני מקבלת תודות? למה שיודו לי? ועוד מחשבות מקטינות.
    ותחושת התנגדות: למה מגיע לי יחס?
    מסתבר שצריך ללמוד להיות בצד שמקבל יחס ופרגונים, זה קשה, אבל אפשרי.
    *
    מצד שני, גם קשה לי לפרגן לכותבים באופן גלוי. תחושה שהכתיבה היא משהו אישי, וכותבים לא באמת צריכים את התודה שלי, בנוסף, לפעמים התרומה של הקריאה כל כך גדולה וקשה להגדיר במילים עד כמה הכתיבה מדהימה וכו'.
    וכן, אני חושבת שככותבים אנחנו לא באמת אמורים לצפות שיקראו אותנו או כדי לקבל הערכה, אלא צריכים לכתוב ולצאת לאור כי זה מה שצריך, כמו שעובדים אחרים עושים את עבודתם כי צריך ולא משנה אם הם מבלים מחמאות או גערות. (למשל ראש הממשלה מקבל הרבה ביקורת שלילית אבל הוא פועל מתוך תחושת שליחות, כך צריך בכל מקצוע, אמנם אפשר להקשיב לביקורות אבל להקשיב יותר לעצמך)
    כך שמי שיש לו כשרון כתיבה או יש לו מה לומר - שיעביר הלאה.
    לא צריך לצפות לאישור ולא לחשוש כ"כ מדחיה.
    אבל לפעמים כן יש ערך לומר תודה רבה, לא רק עבור הכותבים, אלא גם עבור הקוראים שיכולים לצאת נתרמים ומחפשים חוות דעת לראות מה כדאי ומתאים להם לקרוא.

    אולי כאן באשכול הזה תכתבו תודות לכותבים, או תעלו תודות שקיבלתם (באישור השולחים, למרות שזה אנונימי חשוב לדעתי לבקש רשות).
  • 111
  • נתקלתי במודעה המציעה לסופרים עצמאיים שספריהם יישלחו לאוניברסיטאות בארה"ב בהתנדבות. החתום על המודעה הוא אדם בשם שלמה פישמן, שמציע לשלוח ספרים של סופרים ישראלים ללא תשלום.
    שלחתי לו רשימת ספרים והוא ציין לפי תאריכי הוצאה לאור, כמה עותקים לשלוח מכל ספר.
    זה היה מזמן, אבל עדיין לא שלחתי כי אני נוהגת לדחות דברים לא חשובים.
    מידי כמה זמן הוא שלח לי תזכורת, והשבוע החלטתי שהגיע הזמן לשלוח את הספרים.

    לפני ששלחתי הוא כתב לי שיבדוק אולי הספרים כן קיימים באוניברסיטה.
    להפתעתי - כן! הספרים שלי הגיעו למחלקות העבריות של האוניברסיטאות בארה"ב.
    הוא שלח לי צילומי מסך שהספרים: במה ללא קהל, קוד נפוליאון, הצעה לסדר, וסדר הפוך מקוטלגים כספרים מהמניין בהרווארד.
    "אם זה בהרווארד זה באוניברסיטאות נוספות", כתב לי.

    מי יכול לשלוח לשם? זו תעלומה... אולי יש אנשים שעוסקים בזה? אבל גם ספרים חרדיים? מעניין מאוד.

    חשבתי שזה רק הספרים שלי בגלל חשיבותם הרבה, אולי מישהו זיהה את הפוטנציאל הרב שלהם וכו'.
    אבל כתבתי לו שמות של סופרות נוספים והוא שלח לי צילומי מסך של הספרים שלהם מקוטלגים. (כנראה כמעט) כל הספרים החרדיים הגיעו לאוניבסיטאות בארה"ב.
    קצת מעניין כיצד הגיעו הספרים לשם, וכשהפליאה חלפה הבנתי שיתכן שאף אחד לא קורא שם את הספרים, כי בטח זה הרבה מאוד ספרים, וכמה זמן יש כבר לאנשים כדי שלקרוא את כולם?

    בכל מקרה מר שלמה פישמן שולח ספרים לארצות הברית, לספריות באוניברסיטאות, הוא רואה בזה שליחות.
    שאלתי אם ירצה שאכתוב את הפרטים בפורום כתיבה,
    הוא שלח את הנוסח הבא:

    שלום וברכה
    מי שהוציא ספר ורוצה שהוא יהיה בספריות באוניברסיטאות בארצות הברית ( מחלקות עבריות)
    מוזמן ליצור קשר
    עם שלמה פישמן
    0525244497

    התלבטתי אם לעלות את הפוסט הבא, המסכם את המאמרים שהעליתי סביב האתגרים ביציאה לאור.

    " כתבתי כאן שאני לוקחת הפסקה מכתיבה ברשתות עלי לעמוד בזה, אמרתי לעצמי, "אם לא - כולם יתפסו אותי כדמות לא אמינה"

    "אני לא מחפשת להיות אמינה, כי זו פרשנות של האנשים, אני רוצה להקשיב לעצמי וחשוב מבחינתי אמנם לעשות הפסקה מכתיבה ברשת, אבל גם חשוב לי מאוד לתת את המאמר המסכם הזה, כדי שהמסרים שהגשתי עד כה יהיו מדויקים יותר", השבתי לעצמי..

    אז החלטתי כן לפרסם את המאמר, אתם מוזמנים לדון סביב הנושא הזה, יתכן שלא אשתתף בדיון באופן רציף כי המחשב עם חיבור לרשת נמצא במגירה ואני מעדיפה להשתמש במחשב החדש בו יש לי וורד חדש...

    בדיון הזה יש הרבה צדדים מרתקים, ובטח בפוסט הזה הגשתי רק צד אחד של הנושא: את זווית הראיה שלי.

    ואולי אולי, יום אחד, אוציא לאור את המאמרים שכתבתי על הגשמה עצמית בתור ספר עבור הציבור, אם יש כאן אנשים שיש להם אפשרות לסייע בהפקת הספר, שילחו לי מייל. (הסיוע הנדרש: כריכה, שיווק, וכו')


    האומץ להיות מצליח.


    בשכונת מגורי יש בתים שונים, מגוונים ולא אחידים:

    יש בתי-קרקע, וילות ישנות, בניינים חדישים, בניינים ישנים מאוד.

    ויש וילה חדשה שנבנתה בשנתיים האחרונות, היא היתה חורבה לא מאוכלסת, ואני ליויתי מרחוק (מאוד), מהמרפסת, את הבניה.

    בתחילת המלחמה, כשרק מנהרות היו מול העיניים, ראיתי את כמויות העפר שפינו באמצע הלילה והייתי בטוחה שחופרים שם מנהרה עד לבנון.. ואז הבית קם ולבש צורה, עד שבחודש האחרון עברתי שם ונוכחתי לראות שהתוצאה אינה בית רגיל, אלא בלי עין הרע קסום מאוד, נראה כמו ארמון קטן (בעיני).

    ואז כמובן התחלתי לחשוב:

    חשבתי על האומץ לבנות כזה מבנה מפואר באיזור רגיל.

    חשבתי אם אני מקנאה, ועניתי לעצמי שלא, אני מרוצה מהמקום בו אנו מתגוררים, שמתאים לנו מאוד.

    חשבתי לעצמי אם היו משכירים לי כזה בית והייתי צריכה לגור בו, אם הייתי מרגישה בנוח, התשובה שעניתי לעצמי: לא!

    אני לא מרגישה בנוח באיזור של יופי נוצץ מידי, של רושם, שבולט מעל השאר.
    ואז חשבתי כמה אומץ (או, אולי חוסר מחשבה) יש לאנשים שמתבלטים על פני השאר.

    זה אומץ להצליח.

    כן, כן, זה אומץ להיות יחודי, ללכת עם האמת שלך, עם החשיבה שלך, ו'לא לספור' אף אחד בדרך.

    לא לחשוב על אנשים שאין להם קמצוץ ממה שיש לך, לא לחשוב על אלו שבצללים שלהם אין רבע ממה שאתה מציג לראווה.

    זה אומץ, וזו התנהלות נכונה אם אדם פועל לפי המצפן שלו ויש לו מטרה טובה.
    הכוונה – שאדם יכול להצליח ולהיות יחודי גם אם חלק מההצלחה והייחודיות שלו זה לחיות בבית פאר (כדוגמה לחיצוניות) כל עוד הוא חי חיים פנימיים של חסד, אהבת הזולת ורצון להיטיב.

    כי גם יופי נוצץ או גם הצלחה יוצאת דופן וגם חוסר ברק או כשלון הם כלים, והמטרה היא שאדם יזכה לחיות את עצמו ברוגע, באמת, ביציבות נפשית ובשאננות תוך כדי הגשמה עצמית...
    בימים אלו אני מוציאה לאור ספר נוסף אחרי ההצלחה היחסית של הספר גיבור הסיפור.
    לספר יקראו "דמות משנה" ויהיו בו מאמרים עוצמתיים בנושא פיתוח אישיות חזקה והגשמה עצמית.
    לא פעם אני מציינת שלספרים שלי אין קהל ואין הפצה ולמרות זאת אני משתדלת להוציא אותם לאור, (לא את כולם, אבל מה שנראה לי).

    איך אפשר להפיץ בלי קהל מתעניין?
    1.הסכמתי לעצמי להשקיע כסף במיזם הזה.
    2. ה' שלח לי כסף, אמנם אין לי בלי חשבון כך שהפקת הספר מתעכבת (כל חודש אני יכולה להשקיע כמה מאות שקלים בהפקת הספר שזה יפה מאוד אבל דורש היערכות).
    3. את ספרי הקודמים הדפסתי כמות מסוימת וחילקתי חינם.
    4. חלק מכרתי או תרמתי לסיפריות.
    אולי לא מספיק, יש מקום לעוד, אבל אני עושה מה שיש ביכולתי, למרות עצלנותי הרבה.
    *
    מה שעוזר לי להמשיך ולא להתייאש זה:
    1. הכרה בערך שיש בדרך ובעשיה, ולא דווקא בתוצאה, שזו הבנה שגם כתובה בספרים עצמם ועוזרת לי להמשיך פה ושם לנסות עוד דרך חדשה, אולי לנסות שוב את הדרך הישנה, אולי הפעם משהו כן יעבוד.
    2. הבנה בכוח של כל מילה כתובה, אם יש הרבה חומר לא ראוי מבחינה רוחנית שיוצא לאור, למה שלא להוציא לאור גם חומרים טובים? אויבי היהדות פועלים במרץ, בלי להתעצל או להתנצל, גם לאוהבי היהדות יש מקום!
    3. הבנה שזו הדרך להביא את המשיח ואת הגאולה.
    פעם, בעבר, ציפיתי במשך שנים לגאולה, כמו רבים, ובצדק.
    אבל לאט לאט הבנתי שהגאולה לא באה כי כנראה ה' מחכה לכל אחד מאיתנו שיעשה משהו למען הגאולה.
    אפשר להמשיל את זה לשבת:
    תארו לכם, שבת מגיעה, כולם הכינו משהו לכבודה ורק שניים לא עשו כלום.
    מה הם ירגישו? קצת לא שייכים... אולי זרים, אולי אפילו פספוס וצער שאין משהו שהם תרמו, אפילו רק לטאטא או לשטוף או להכין משהו קטן עם כוונה של לכבוד שבת קודש,
    אם הם כן עשו משהו לכבוד שבת או אפילו אם הכינו מאכל אז התחושה הרבה יותר טובה. תחושת שייכות, אושר.

    אותו דבר בגאולה, כנראה.
    כשהגאולה תבוא כל אחד יבין מה הוא עשה לכבוד עם ישראל: תיקון המידות, עשיה לשם שמים להפיץ את האור והאמונה, מחשבה טובה, ויתור, תהליך, תפילה ותקווה לגאולה, איזה משהו שיגרום לו לחוש שמחה ולחוש חלק מהעם.
    אבל אם יש אדם שלא חשב על הגאולה או לא קיווה, או לא פעל במשהו (הגשמה עצמית זה לדעתי חלק חשוב בגאולה פרטית).
    אז כשהגאולה תבוא הוא יחוש בחוץ, לא קשור לכל השמחה.
    ושמחת הגאולה היא משהו גדול ששווה ליטול חלק, ולהשתדל אפילו אם אף אחד לא מתעניין בהשתדלות הזו.
    כי כשאדם משתדל לעשות משהו טוב בעולם רוחני זה לא עבור תוצאה, למרות שתוצאה היא דבר מאוד חשוב, אלא עבור ה', שמספיק לו מאמץ ורצון טוב.

    לפי דעתי, רוב העשייה של רוב האנשים לא באמת זוכה להצלחה משמעותית מאוד אלא חלק קטן.
    ומה שחשוב זה להכנס לתודעה של הבנה שצריך להמשיך להשקיע כל הזמן, אולי תימצא דרך טובה יותר.
    *
    לגבי ההצלחה שלי, קיבלתי אתמול הודעה מהעורכת של אתר קול כבודה (שהסיפור מסדר מלחמה מפורסם שם כרגע בהמשכים) שנתנו לי במה קבועה לעלות מאמר מידי שבוע.
    זה הגיע כזה בדרך אגב, למרות שהשתדלתי וחשבתי לראות תוצאה במישורים אחרים, אבל זו תוצאה שהגיעה אחרי שהשתדלתי הרבה, ועברתי מסע שמבין שצריך לעשות כל מה שיכולתי, ולא לצפות יותר מידי, כי התוצאה בידי שמים.
    אני יודעת שיש שמקבלים תוצאה מהירה יותר בפחות עבודה ומאמץ, אבל לדעתי כיום, התוצאה לא חשובה כל כך כמו הנכונות של האדם להבין שאסור לו לכלוא את עצמו בגלל מחשבות שהוא לא שווה כלום, אלא יש לו משהו יחודי להעביר הלאה, ואולי מישהו יקרא מתישהו וזה יקדם אותו זה כבר טוב כי כל אחד עולם מלא.
    *
    אני רואה את החיים שלנו כאן, כמקום של תיקון.
    תיקון המידות, המחשבה והאמונה.
    שבירת הצמצום ונסיון להגיע לחשיבה שמאמינה בשגשוג לכל העולם, לאו דווקא לי.
    ואני? חלק מהעולם.
    אני מאמינה שהעולם טוב, ואשמח להגיע למקום טוב של בריאות, גם נפשית, וחיים טובים, אבל ללא ספק זה כבר כאן, הבריאות ןהחיים הטובים, זה לא בעתיד, זה כבר כאן.
    צריך רק לפתוח את הלב למושג שנקרא צמיחה, שגשוג, אמונה בטוב.
    צריך להתעלות מעל החשיבה הרעה ולהגיע לחשיבה טובה בעזרת ה'.
    לא בגלל שאין בעולם קשיים, אלא בגלל האמונה בה' וההבנה שרק הוא נמצא בכל מקום, והוא טוב וחפץ בטוב.
    *
    העולם מלא באנשים כמוני, אני מקבלת כל הזמן מיילים שנרשמת אליהם, שרוצים לסייע לזולת לפרוץ החוצה, להגשים חלומות, להקים עסק וכדו'.
    אף אחד לא צריך אותי או את האמירות הללו, כי הן בכל מקום, מה שצריך זה שעוד ועוד אנשים יכנעו לטוב ולאור שיש בהם.
    ויגיעו לתהליך בו הם מבינים שהם כן שווים, למרות העולם ממעיט בערכם או מתעלם מהם, הם מאוד מאוד שווים, לפחות כמו נשיא ארצות הברית, לא רק בגלל שהם יהודים והוא גוי, אלא בגלל שאם יש אדם אחד 'שווה' בעולם, אז כולם כמותו, כי במהות כולנו בעלי ערך זהה.
    ואף אחד לא יתן לנו מקום, אם לא נסכים לתת לעצמנו מקום.
    קראתי את החלק הראשון של דופליקטים ונורא התאכזבתי.
    עלילה מלאת חורים וסתירות.
    אשמח אם מישהו יוכל ליישב את כל האיבעיות דלהלן, או להוסיף תמיהות על הסיפור.
    הבהרה קטנה: כ"כ התאכזבתי (אחרי כל הטררם על הספר) שלא קראתי את חלק ב, וייתכן שחלק מהשאלות מתורצות שם. ועדיין אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה:
    א. אם אינני טועה זירו בועט איזשהו דופליקט מצוק והוא מת. היכן הסקנדר בועת האוצרים שמחוייב להציל אותו???

    ב. יש למסדר כל מיני דוקלרים ואוצרים בלתי נראים שמגיעים ממקום למקום בין-רגע. למה אף אחד מהם לא יכל להגיע לזירו ולראות אותו (או לחסל - אבל זה כבר עניין אחר), וצריך שמישהו ינקסם למוח של דני (דבר שלא הצליח, כידוע, כי הוא היה סקנדר)?? למה לא פשוט 'להתעתק' לשם (או מה שלא יהיה הפועל של י. ספיר) ולראות????

    ג. קייזר לא רוצה לתת לדני את המיקום של הכדור, כדי שזירו לא יחדור לו למוח (ככה כתוב) וישאב משם את המידע. איך בדיוק???

    ד. ולמה בסוף הוא נותן לו את המידע???? מה עם כל הפוזה של "שבועת היורומנטום, אתה יודע"...? איפה זה נעלם??

    ה. בסוף הספר, בשורה האחרונה (אאל"ט) כתוב שזירו כבר נגע פעם בכדור הטונגו!!!! אז למה הוא לא דופליקט?? ואם תרצה לומר, שהוא נגע בו פעם שניה ויצא מהמסדר, הרי שכתוב שם מפורשות שזו הפעם השניה!! אפילו נכתב ש"בפעם הראשונה הוא היה חסר את המידע מה קורה למי שנוגע בכדור". מידע? הוא הרי הפך לדופליקט! מה היה חסר בדיוק?



    אם למישהו יש עוד כאלה, או תשובות, אשמח מאוד!!
    בעז"ה

    אז
    אחרי שדיברנו על חשיבות ההשפעה של כל סצנה על העלילה (באופן אל חזור), על היופי של אקספוזיציה והשתהות בסצנה ועל החשיבות של סיכונים האמיתיים ברגעי מתח, בואו נמשיך לעוד תובנה, שקשורה למושג "מידה כנגד מידה".

    רובנו מכירים את המושג "מידה כנגד מידה" באופן כללי, וכאן נרחיב על האופן בו הרעיון הזה יכול לשדרג ולתת איכויות נוספות לסיפור שלנו. אבל לפני שנדבר על איך ליישם אותו בעלילה, קודם כל נברר קצת יותר לעומק את משמעותו.

    בגמרא מובא כי "מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה." משמעות הדבר היא שכאשר אדם מקבל עונש או שכר משמיים, העונש והשכר באים בהלימה מדויקת למעשה: הם כעין המעשה עצמו. בפרשת השבוע שלנו ניתן לראות זאת בבירור: פרשנים רבים עוסקים בהלימה המדויקת בין העונש והמעשה בקשר לעונשים שהוטלו על אדם, חווה, הנחש והאדמה. המהר"ל למשל מסביר כיצד עונש הנחש היה מדויק לחטאו: הנחש, שהלך בקומה זקופה, מרד והמריד את האדם נגד הקב"ה- שלא לכרוע כביכול למול רצונו של השם, ומשום כך נלקחה ממנו קומתו הזקופה. כלומר, העונש לא היה רק בהתאם ל"גודל" החטא, אלא גם למהות החטא. זוהי המשמעות של מידה כנגד מידה: כשם שאדם נוהג, כך, באותו אופן, נוהגים איתו מלמעלה.

    אבל מה השבח, בעצם, של מידה כנגד מידה? מהי המעלה בצורת התגמול הזו, עד כדי כך שזוהי צורת התגמול שבה נוהג כביכול הקב"ה בעצמו?
    מידה כנגד מידה היא בעצם הביטוי לצדק המושלם. קודם כל, האדם עצמו הוא זה שגזר על עצמו את התוצאה. העונש אינו קנס על המעשה, אלא תוצאה ממנו. בנוסף, בהנהגת מידה כנגד מידה הצדק מדויק – הן בכמות והן במהות – למעשיו של האדם, ולכן אין כאן חשש לשמץ של דין לא מוצדק.

    הנה דוגמא מחיי היום יום: אם כתבתי תשובה לא מדויקת במבחן והמורה הורידה לי חמש עשרה נקודות, אני אוכל להתווכח איתה על כמות הנקודות שכדאי להוריד, כיוון שאין קשר ישיר ומהותי בין הנקודות למעשה שעשיתי; אבל אם פטפטתי באמצע השיעור והפרעתי לכולן, והמורה ביקשה שבשיעור הבא אני אעביר סיכום של השיעור הקודם לכל הכיתה, אני אבין את ההלימה העומדת מאחורי העונש: עליי לתקן בדיוק את מה שקלקלתי- להשלים את השיעור, ולעזור לאחרות, להן הפרעתי בשיעור הקודם, להבין את החומר. זוהי מידה כנגד מידה: תוצאה הנובעת מהמעשה, וקשורה אליו מהותית.

    אז מה הקשר בין מידה כנגד מידה לבין כתיבת סיפור?
    בדיוק כפי שבבריאה הצדק מתממש במידה כנגד מידה, כך גם בעולם הסיפור – אנחנו נמשכים אל צדק מדויק ואל סגירת מעגל אפית. כאשר, למשל, הנבל הרצחני מת לבסוף ביריה, זה נחמד. אבל אם הוא מת מהנשק הקטלני שהוא עצמו פיתח- זה מספק. אם הדמות המשפילה מובסת, זה נחמד, אבל אם היא מובסת על ידי הדמות שהייתה הכי מושפלת- זה מספק. זה עובד כך גם לכיוון החיובי: אם הגיבור שלנו ניצל בעור שיניו זה מעולה, אבל אם הוא ניצל כתוצאה ישירה מהקורבן שהקריב במאמץ כל כך גדול- זה מספק.
    זו הסיבה, למשל, שאנחנו אוהבים סיפורי "גלגל חוזר בעולם". אדם עושה מעשה מסוים, ולאחר כמה השתלשלויות- זה חוזר אליו באותו אופן. אנחנו אוהבים לראות את הצדק נעשה; ואנחנו אוהבים אותו מושלם.
    מידה כנגד מידה בעצם מביאה את ההתרחשויות לאיזון, ובשקט בשקט, גם מביאה לידי ביטוי את האמונה הכמוסה והתת מודעת של כלל המין האנושי: העולם הוא לא ג'ונגל. מתרחש בו כל העת הומאוסטזיס אמיתי ועמוק, כיוון שהוא מנוהל על ידי הבורא.


    לסיכום, מידה כנגד מידה זהו כלי איכותי, שגורם לתחושת סיפוק, חוסך תמיהות עלילתיות ויכול להעניק גוון כמעט אפי להתרחשויות. כדאי להשקיע ולבחון כיצד הרעיון הזה יכול לבוא לידי ביטוי בעלילה. בהצלחה רבה!
    אני מרתיחה מים בקומקום

    נושמת עמוק

    עמוק

    מנסה להיאחז בשקט השברירי

    שימשיך

    שימשיך

    שימש



    "א מ א"

    הקריאה מצלצלת באוזני

    במנגינה הידועה



    די!!!

    משהו בי פוקע

    אני רוצה כבר שקט

    שקט!

    שקט!!



    אני נושכת שפתיים

    בכוח

    ומשהו מריר מתפוצץ לו בלב



    "מה עכשיו?"

    אני כבר פחות נחמדה מתחילת הערב



    הוא (שוב) רעב

    היא מפחדת

    ובת השמונה

    נזכרת משהו דחוף

    שצריכה לעשות עכשיו

    עכשיו

    אחרת המורה תצעק עליה מחר



    "היא לא תצעק, אני אכתוב לך פתק"

    אני מתוסכלת

    בלשון עדינה



    מתנהל משא ומתן קשוח (מצדי)

    ועיקש (מצידה)

    התוצאות ידועות

    מראש

    והיא חומקת החוצה בלאט



    "אני גם רוצה לצאת!"

    והוא גם

    המרירות בליבי עולה על גדותיה

    והתוצאות ידועות

    מראש

    כמו משחק מכור



    כל ערב זה ככה

    כול ערב

    כול פעם זה בצורה אחרת

    לפעמים הקיטור פורץ החוצה בעוצמה

    ולפעמים אני שומרת הכול בתוכי



    בסוף האירוע

    גם אם הוא עבר בהצלחה

    תמיד אני מוצאת את עצמי זרוקה על הספה

    עייפה

    מרוקנת

    וכמובן

    מרגישה אימא רעה

    רעה



    יום אחד בעיצומו של יום

    סיפרתי להם על הלל הזקן

    לא הסיפור עם השלג

    על איך שניסו להכעיס אותו



    כמה פעמים שמעתי את הסיפור הזה?

    הרבה



    פתאום קלטתי אותו

    בעומק

    השם האיר את עיני

    וכמו אלפי ברקים הבזיקו לי בראש

    פתאום תפסתי



    השם מנסה אותי

    אף אחד לא מתכוון באמת לעצבן אותי

    בטח לא הילדים החמודים

    (בטח לא בשביל כסף...)



    אבל זה ניסיון

    לא ליום אחד

    כמו להלל בסיפור



    כול יום

    כול יום



    אין מזה פרסום

    רק השם יתברך ואני בסיפור

    והסבלנות שלי

    שמשתוקקת להיוולד

    כול יום

    מחדש



    כך נהייתי ביום בהיר אחד תלמידה של הלל

    קראתי עליו עוד

    התעמקתי בדמותו

    והתפללתי הרבה ללכת בדרכיו





    נהיה שקט

    אני מקווה שזה (סוף סוף) סופי

    אחרי הרבה הלליות שהכנסתי הערב

    סבלנות

    סבלנות



    אני מתחילה לקפל כביסה

    השקט בחדר הילדים נשמר

    משהו בי מתרפה



    אני כל כך באמצע

    פתאום



    "א מ א!!"

    (מי כאן הלל? מי כאן הלל?)



    משהו ישן ונרגן פורץ בסערה

    זה כבר מוגזם!



    אני נזכרת שוב בהלל

    הוא גם היה באמצע

    באמצע

    נזכרת בסבלנות שרוצה להיוולד

    בניסיון



    "אני לא מצליחה להירדם"

    (מדוע רגליהם של האפריקנים רחבות?)



    די

    נמאס

    כול הערב היא שגעה אותי

    שתשכב קצת בשקט עד שתירדם



    הלל הזקן כמו קורץ לי בתודעתי

    סבלנות

    סבלנות



    רגע ליפני שהר הגעש גולש

    אני מעלה על פני חיוך רחב

    הללי כזה

    ואומרת מבפנים בקול חביב ומכבד

    "שאלה יפה שאלת בתי"



    היא בוחנת אותי במבט נדהם

    ואני נועצת בה מבט כנה

    סבלן

    המבט שבדמיון שלי הלל הביט בטרדן שהפריע לו

    באמצע



    שנינו מתגלגלות מצחוק

    היא

    מבינה שמשהו בכללי המשחק השתנה לטובה

    ואני

    משהו עמוק של סבלנות נולד בי

    מחדש

    וזה טוב כל כך ונקי

    אישי עם השם




    שעת ההשכבה נשארה שעת ההשכבה

    עם הקושי שלה

    אני לא הלל הזקן

    עדיין מתפרקת לפעמים

    אבל זה כבר משהו אחר

    לגמרי




    הסבלנות לא נשארה בתחום השכבת הילדים

    אט אט היא התחילה ללכת איתי לכול מקום

    כול היום



    התור במכולת

    בבנק

    היחס שלי לעצמי

    למשפחה

    אני נינוחה יותר

    פנויה יותר

    סבלנית



    היום אחרי שעת ההשכבה

    גם אם אני לא גומרת עליה את ההלל...



    אני נכנסת לחדר הילדים

    עוברת בין המיטות

    מיטיבה השמיכות

    מחייכת חיוך פשוט

    ולוחשת לעצמי עמוק ללב

    (לא כמו אותו טרדן במעשה שהכניס אור לחיי:

    "אם הלל אתה שלא ירבו כמותך בישראל")

    שירבו כמותך בישראל
    בעז"ה


    היי,
    מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
    הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


    1. סיכון = מחיר
    כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
    זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

    2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
    יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

    כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

    ...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



    ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
    זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
    הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

    אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
    סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


    תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
    אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה