קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
@נ. גל ציינת לפני זמן מה שהיית שמחה לפתוח דיון על ספרים שונים וביניהם על הספר הזה. קראתי אותו לפני שנים ויצאתי בתחושה לא ברורה, אבל מהר מאוד שכחתי ממנו לגמרי (על השכחה עוד אפרט בהמשך). בגלל שהעלית אותו בדיון אחר שלפתי אותו ממדף שכוח וחזרתי אליו בחודש האחרון.

אני לא מספקת כאן ביקורת שלימה עם ניתוח מבני ותמאטי מלא ככל שניתן, כמו שאני מנסה ומתאמצת לעשות בד"כ. זה יותר קובץ הרהורים על הספר המהרהר הזה, והזמנה לדיון עליו.
@נ. גל תודה !
שלום לכולם :)

הדבר ידוע שיש כאן, בקהילה הפורחת הזו, משוררים ומשוררות שהם אלופים בכל קנה מידה. אלופים הכוונה במלוא משמעות המילה, תרתי משמע. באמת רמה מטורפת של אמנות השירה, ההשחזה, הקליעה, החיתוך, הדימוי, ההגשה, והכל.

אממה, יש מה שמפריע לי בכל החגיגה. חלקם לכל הפחות, ובלי לנקוב בשמות ניקיהם, עסוקים תמיד, אבל תמיד, או כמעט תמיד, אך ורק אך ורק, בשירה העוסקת בכאב. ברע. ברוע. ברוע שחור משחור.

אז נכון שבעולם השירה יש מקום עננקקקק לכל זה, כי איפה ומה יכיל את הכאב הזה, אם לא העולם העמוק הזה. אבל בכל זאת, כקוראים נאמנים, שכל כך הרבה כואבים את הכאב, סופגים את החיצים, ופעם אחר פעם פותחים את הכפתורים לחלוץ את הלב לשיר נוסף שיפלח אותו כאילו היה תפוח, זכותנו לטעום את האיכות הבלתי שגרתית הזו גם בפן חיובי. שירה יכולה גם לבטא שמחה, וגם סתם רגשות של יומיום כאלה ואחרים. לא רק עצב, כאב, בגידה, וריסוק טראגיים כל כך.

אני מבקש וקורא מעל במה נכבדת זו, מהמשוררים הרואים את עצמם שייכים להנ"ל, לפרגן לנו כאן באשכול הזה - שיר שמח. אבל היי! איכותי לא פחות מהמדממים ביותר שלכם!!

אשמח כמובן גם לתגובות כאן באשכול על עצם טענותיי.

חושב שלפחות באחד המקרים כאן, מדובר באמת בעט שנושא על גבו מטען אדיר של כאב. ואני, ובטוח שגם אחרים, שמח להטות שכם ולשאת מעט שבמעט מהכאב, בקריאת הקטעים הפוצעים. אבל גם חושב שלנסות לשיר שמח זה בעצמו יכול להפציע תחת לפצוע...
פה ושם הוצרכתי לתעד זמן עבודה. משהו שכל פריליאנסר מכיר... ויש, באמת באמת, הרבה כלים טובים לכך. גם בחינם אגב למי שחוסך.

אפשר רישום בסיסי באקסל.

אבל רציתי תוכנה. קליק פתיחה, קליק סגירה. חישוב זמן ורווח אוטומטיים.
אז בניתי משהו בבינה, שיפרתי עם הזמן. ועוד שפור ועוד אחד. מלא זמן לקח. ואז הגיעו עוד בקשות מחברים, ושיפרתי עוד וכו'. בסוף יצא משהו ענק עם מליון אפשרויות וכלים וכו', כרגע הוא בפיתוח מקצועי אצל מתכנת כדי שיהיה באמת כלי אמין. בתפילה ותקווה.

איני מוכר אותה, וגם אם כן לא רוצה לפרסם אותה פה - זה מעשה מכוער ממש - אבל מביא פה כמה צילומי מסך.
למה?
כי בד"כ מי שכותב תוכנה אלו מהנדסים. ולכן כל מה שקשור לתוכנות כתוב בשפה כל כך לא נעימה. כל כך לא מזמינה.
באפליקציות ב"ה המצב שונה. ועדיין, מאוד מצוי במחשב שפתאום קופצת איזו הודעה לקונית מפוצצת....
זוכרים את "המסך הכחול"? זו הייתה תקלה שגרמה למחשב "למות", והייתה עולה אז הודעה כחולה מבעיתה.

זה קצת קשור למיקרו-קופי (הדבר הכי כיף בלהיות כותב תוכן, רק אומר). בעבר אתרי אינטרנט של מכירה, בשדה התשלום, היו מאוד לקוניים, וממש היו עצבניים כאשר טעינו בפרט מסויים בתשלום.
היום יש הרבה הודעות עדינות וכו, במיוחד כאשר אנו טועים ושוכחים לציין כתובת או משהו.

קיצור הנה כמה צילומיסך, מעניין האם הייתם רוצים לראות הודעות כאלו ב"וורד" או תוכנות אחרות שאתם עובדים עליהם ביום-יום, או שזה רק מעיק?

מוזמנים לכתוב כאן בשפה מקצועית ועם צילומיסך. מתי נתקלתם בהודעה גרועה ממש ומאיימת שרמה לכם לרצות ולברוח מהאתר/אפליקציה/תוכנה/תפריט?


1756116264696.png.


1756115834151.png1756115826396.png



1756115865739.png
1756115884321.png




1756115906938.png
1756115927089.png

כאן ממש חיפשתי תקלה נדירה שיכולה לקרות, ואז ניסחתי מחדש את ההודעה המאיימת (משהו בסגנון תקלה! זהירות! הודעת מערכת)
1756115961083.png

ואחרון חביב.
לאחר כל העבודה, עם הזמן נוספו לתוכנה המון פקדים וכפתורים.
יום אחד נמאס לי, החבאתי את כולם בכפתור אחד, ונתתי לו את השם...
תראו כאן...
1756116009936.png

ב"ה קיבלת בינתיים מ 10 איש בערך שמנסים אותה, המון פידבקים, אבל בעקר הם מצאו שהם נהנים לעבוד איתה רק בגלל השפה...
מעניין!
לאתגר:
כהמשך לדיון המעניין שהתחיל באשכול הזה אשמח לשמוע את דעתכם.
האם אתם מנקדים את השירים שלכם. האם כשאתם קוראים שירים שכתבו אחרים אתם מעדיפים שהם יהיו מנוקדים.
או שלדעתכם הניקוד מיותר או אפילו מפריע.

בגלל ששיר, מטבעו, מכיל מילים לא מוכרות או שכתובות בצורה שונה מהרגיל.
הוא עשוי להכיל מילים החוזרות על עצמם אך בניקוד שונֶה ובמשמעות שונָה.
לכן אעדיף כן לנקד אותו.
  • 72
  • קראתי את הספר ופשוט התלהבתי!
    אומנם קראתי אותו לפני כמה שנים אבל אז הייתי עדיין קטנה..
    מה אתם אומרים על הספר?
    מה שבמיוחד אהבתי שהוא מצליח להיות סובב סביב נקודה אחת - (כיבוד הורים) כל הספר ועם זאת לא להיות מטיף וחופר מידיי (לדעתי) אלא מגיש את אותה מצווה מסגנונות שונים ואפילו הפוכים! אסף ואביו - איתיאל ואביו - ואפילו הסולטן..
    והמסר חזק ונגע בי..
    ועוד 2 נקודות:
    1. למה טאריק נעץ באסף מבטים ממושכים? הרי הוא בסה"כ הכל אחיין של הרופא, ואפילו איתיאל - בנו של הרופא לא החשיד אותו כ"כ. ואם הוא יותר דומה אפילו מהבן זה היה צריכ להיות מודגש..
    2. פעם קודמת סגרתי את הספר בתחושה שאסף הצליח ובסוף שיווקו הצליח להגיע ומטרתו (מול המושל) התגשמה. הפעם התחדדה לי הבנה מסויימת - עד כמה זה כיבוד הורים זה מציל ונכון בפרטים הקטנים, המקריים - לא הגדולים. אפילו אם האבן הייתה יהלום רגילה, (ולא כמו ה'בום' שקיבלנו כשגילינו שזה אבן מהמקדש) והכל היה מסתדר -
    זה לא היה טוב.
    כי אז הם היו מפורסמים, ולא היו יכולים להוות מחסה לאיתיאל וטאריק,
    וגם השטיח לא בטוח היה מוצא חן בעיניו - בגלל העוגרים ורק היה מתסיס את זעמו על היהודים.
    לאומת זאת - דווקא הדבר ה"טפשי" לכאורה של אבא שלו - להביא עובד מוסלמי - חוץ מהדבר הגדול וההצלה שזה הביא לכל העם -
    בדבר הקטן - זה עזר להם, לחווה שלהם, לבת שבע..
    לסיכום - מה שבאמת - לפי ההיגיון, דרך הטבע, נשמע גאוני והגיוני - היה סכנה.
    מה שבא בזכות קבלת עול ומצווה, אפילו שהיה נראה הכי טיפשי ומסוכן שיש, וצריך להזהיר אותו!! זה פשוט פיקוח נפש!! - היה הצלה..
    בסופו של דבר כיבוד הורים עוזר לא רק כשקורים ניסים הזויים - אלא בכל דבר קטן..
    תמיד רציתי למצוא את ההר הבודד הזה, שיש עליו דשא רך, וטרי. שכל מה שמקיף את ההר הזה יהיה עוד הרים.
    ששום אדם לא ישהה בקילומטרים הקרובים אלי.
    להרגיש לבד.
    לבד עם השם.
    אני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליהם תודה, ואני רוצה לדעת אותם, להטמיע בתוכי את המציאות הזאת שסובבת אותי, שהיא רק טוב.
    כולם יודעים שאין רע יורד מלמעלה.
    לפעמים לא רואים שזה טוב, וחושבים שזה רע. לכן אנחנו מבקשים לראות את הטוב בעיניים שלנו.
    עכשיו, בגלות, זה כל כך קשה!
    עוד חייל, ועוד ילד.
    ומשפחה.
    וזה כואב, ושורף. ומסתיר לנו על האמת. ואנחנו באמת חושבים שזה רע. כי איך שבעה חיילים שנרצחים בתוך טנק - זה טוב??
    ואני יודעת שאני לא יכולה לומר כלום כי מה אני מבינה ולא חוויתי (ב"ה!) שום דבר מזה. ונכון.
    אני רק יודעת על עצמי, שכשאני מסתכלת על המציאות שאני חייה בה, על הפרטים הקטנים שיוצרים את החיים שלי, אני קצת קצת מתחילה להבין, שהחיים שלי טובים!
    ולא רק כי הקב"ה לא מוריד לנו רע.
    כי גם בכישלון פה, ובהחלטה השגויה שלי שם, ובטעות הנוראית שלי, ובהתחבטות שמושכת את הלב שלי - בכל מקום הוא מזכיר לי:
    אם את שם עכשיו, אז את שם.
    ועשיתי את זה בשבילך גם אם זה לא נראה לך טוב, וגם אם את עכשיו עצובה, זה כי אחר כך את תרוויחי מזה. ויש תוכנית שלימה שמורכבת מכ-ל כ-ך הרבה פרטים שאת לא יודעת עליה כלום.
    רק תסמכי עלי.
    תעשי את מה שאת צריכה לעשות, ואני כבר אדאג לכל השאר.
    השם שולח לנו מלמעלה את כל הצרכים שלנו.
    ומה הוא מבקש מאיתנו?
    תמלאו את החלק שלכם בהסכם.
    אז, כשעמדתם מסביב להר סיני, הבטחתם:
    "נעשה ונשמע".
    נתתי לכם את התורה. שנותנת לכם חיים.
    אבל, כשאתם מקיימים את רצוני. כשאתם פועלים לפי ציווי התורה.

    אז אני משתדלת, לא משקרת שיש לי נפילות. יש.
    אבל אז אני חושבת.
    השם איתי תמיד, אוהב אותי, ושומר עלי.
    הכל ממנו, והכל בהשגחה פרטית.
    קמתי בבוקר, הוא החזיר לי את הנשמה שלי. את הנשימה.
    המשפחה שלי איתי, חיה וקיימת.
    יש לי מה ללבוש.
    יש לי מה לאכול.
    יש לי בית, מקום שבו אני מוגנת.
    אני חווה הצלחות.
    ודי טוב לי בסך הכללי(y) (מה שקשה לראות ברגע של דכדוך או תסכול).
    ואני חושבת על זה שהכל ממנו, וכמה אני צריכה לומר לו תודה על דברים שנראים בעיניי כל כך מובנים מאליהם.
    והמון פעמים אני שוכחת.
    ורק כשמגיע משהו לא טוב אני נזכרת לומר לו על מה שכן.
    ואני רוצה לומר לו תמיד.
    השם, תודה!
    לפרוס את הידיים שלי לצדדים ולחבק אותו. ולהרגיש חזק את האהבה שלו שעוטפת אותי, ולא לעזוב לעולם.
    ואני רוצה שתבוא הגאולה, שלא יהיה עוד עצב בעולם, וכאב.
    ושכל אחד יהיה שמח, ומאושר.
    ושיהיה לו טוב, גלוי.
    בבקשה השם.
    ותודה.

    נ.ב
    אני אשמח לשמוע מעוד זוויות שונות על דברים פשוטים שאני יכולה לומר עליהם תודה.
    תודה!
    "על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
    על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
    ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
    (ספר האגדות הגדול של נ. גל)

    אז מה טוב בממלכה במבחן?
    שהיא מיתולוגיה.
    המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
    מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
    יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
    מה רע בממלכה במבחן?
    שהיא מיתולוגיה.

    לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
    אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
    אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
    בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
    אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
    כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

    1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
    אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

    2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
    דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
    האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
    על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
    על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
    זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
    פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
    כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
    ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

    3. אקספוזיציה.
    זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
    אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
    כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
    אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
    מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
    סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

    יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
    4. גברים ונשים.
    יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
    נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
    אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
    גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
    זהו טבעה של מיתולוגיה.
    בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
    בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
    הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
    לצערנו, גם בממלכה במבחן.

    ובקצרה, עוד כמה נקודות:
    5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
    6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
    7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
    8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
    9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
    10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
    11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
    @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
    12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

    בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
    כך נכתבת מיתולוגיה.
    ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
    כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
    ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
    בעז"ה בנספח זה תעלו את תגובותיכם לגבי הסיפור, ונקים את דיוני "מאחורי הקלעים" שלו.

    כמו כן ניתן לכתוב כאן רעיונות להמשך הסיפור, למסרים שאפשר להכניס בתוכו, או לכל דבר אחר.

    אלו שלא הבינו דבר מה בסיפור, או שצורם להם שם משהו - גם כן יכתבו את דעתם כאן, ובעז"ה אני אשתדל להיענות לדרישותיהם.

    בעז"ה מדי פעם יועלו כאן דיונים לגבי הסיפור והמשכו, ושאר מיני ירקות...

    אז לא נותר לי אלא לאחל לכם בהצלחה וקריאה מהנה!
    לסופרים והסופרים, הכותבים והכותבות!
    פתחתי
    סקר דעת קהל, שנראה כי מאד יעזור לנו להבין דברים, לא נראה לכם כך?
    בכל מקרה, כיון שיש כאלו שקוראים דוקא את הפורום הזה, מעלה את הסקר גם לכאן.
    אנא עזרו לי (ואני מאמינה גם לעוד סופרים וסופרות רבים) להבין עד כמה חשוב עיצוב הספר, הטקסט האחורי, מספר העמודים ועוד נתונים חשובים.
    ענו בבקשה לפי אלו קריטריונים בחרתם ספר קריאה שקניתם לאחרונה?
    (בחירה מרשימת אפשרויות ומיינו לפי סדר החשיבות בעיניכם)

    1. שם הסופר/הסופרת.
    2. לפי המלצה של חברים/משפחה.
    3. שם הספר + תיאור מאחורה.
    4. מקריאת קטעים ומדיפדוף.
    5. עיצוב הכריכה.
    6. מספר העמודים. (העובי של הספר)
    7. אחר.
    יכולה להעיד על עצמי:
    1, 3, 4, 2.

    וכאן נוכל לדון גם על תוצאות הסקר. כי בינתיים נראה כי לעיצוב הכריכה למשל רב העונים שם לא נתנו משקל... מה אתם אומרים?
    כתבתם ספר, כמעט הגעתם לסוף, אתם מתחילים לסגור קצוות סבוכים. לפרק. הקוראים כבר מחכים לשמוע את הפתרון שבשבילו הם קנו את הספר.

    אתם מגיעים לשלב שבו צריך להסביר לגיבור (וגם לקורא) מה קרה כאן בעצם. (שעבדו עליו כל הסיפור או משהו כזה...)

    אבל אז אתם מסתבכים.

    ...​

    מוכר לכם?

    אם כן, אתם בחברה טובה.

    אומנם אין לתופעה הזו שם בעברית, אבל באנגלית קוראים לה: The Saga of the Third Act. (שזה מושג שהמצאתי הרגע, אבל הוא נשמע מצוין בשביל לעבוד עליכם כדי לגרום לכם לחפש עליו בגוגל...)

    ואני אסביר:

    סיפור צריך להיות אמין, מקורי, ומרתק.

    אם תתנו לנבל לספר הכל - כשאקדחו מכוון על הגיבור - הסיפור לא יהיה אמין. (כן, גם אם אין מכשירי הקלטה מתחת לשולחן שיתעדו את התוודותו בזמן אמת...)

    אם תתנו לגיבור הראשי להסביר הכל בסוף - זה יכול לעבוד בקושי (זה יתקע במיוחד אם הסיפור מסופר בגוף ראשון / על ידי מספר יודע כל.) אבל גם אם כן, הסיפור לא יהיה מרתק.

    ואם תתנו לדמות שלישית לעשות את זה - יכול להיות שזה יהיה אמין ומרתק, אבל זה לא יהיה מקורי. (רולינג, לשם שינוי, הצליחה לעשות את השניים האחרונים בספרי HP, ולהשאיר את הסיפור מסקרן ומותח. אבל זה אחד למיליון...)

    אז מה עושים?

    אשמח לרעיונות, עצות ושאר מיני ירקות מכל חברי הקהילה, ובמיוחד מהסופרים שבינינו.
    כמה שירים מדהימים, עמוקים ומרגשים,
    אבל גם כואבים עד העצם,
    פורסמה בקהילה לאחרונה,
    והביאו אותי לתהות על קנקנה של הנטייה האנושית,
    להנציח על הדף רגשות עצב, כאב, אשמה,
    הרבה יותר מאשר רגשות הפוכים.

    האם זה בגלל העובדה שהאדם חש פחות צורך בפורקן של רגשות חיוביים?
    או שבגלל אי נעימות ו/או חוסר יכולת לפרוק את הרגשות השליליים בציבור,
    מגייסים את הדף והעט השתקניים והבלתי שיפוטיים למטרה?

    כך או כך, ניסיתי להיזכר בשירים בעלי נימה חיובית מתחילתם ועד סופם.
    לא הצלחתי.
    יש שירים, בעיקר ישנים יותר, שמתארים את הכאב,
    אך נותנים לו מענה בצורה של סיומת אופטימית ומקווה,
    זאת בשונה מהכתיבה המודרנית, ש"לא חייבת לאף אחד",
    ומרגישה בנוח לשפוך את כל הכאב על הדף וללכת (ואני כל כך אוהבת את זה!).

    אבל גם אלו לא השביעו את רצוני.
    חיפשתי שיר שכל האמירה שלו חיובית, מעודדת, מקווה.

    ואז נזכרתי בשיר הזה,
    כתבתי אותו פעם פעם פעם,
    יהיו שיגידו שהוא נאיבי, אבל אני אוהבת :)

    אשמח לשמוע את דעתכם,
    על השיר ועל הנושא באופן כללי.

    בְּקַו הָאֹפֶק, מָקוֹם מְרֻחָק,
    רָאִיתִי כֶּתֶם גָּדוֹל זָהֹב,
    נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו, מַבָּטִי מְרֻתָּק,
    עַד אֲשֶׁר נִצַּבְתִּי קָרוֹב.

    רָאִיתִי שָׁם, לְנֶגֶד עֵינַי,
    הֲמוֹנֵי שִׁבֳּלִים כְּמִקְשָׁה,
    רוּחַ חֲרִישִׁית שֶׁנִּשְּׁבָה בְּפָנַי,
    הֵנִיעָה אוֹתָן בְּאִוְשָׁה.

    יָרֵחַ מָלֵא עָמַד בַּשָּׁמַיִם,
    וְהֵפִיץ לְכָל עֵבֶר אוֹר,
    וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר פָּקַחְתִּי עֵינַיִם,
    רָאִיתִי זְרָעִים וְצִנּוֹר.

    רָשַׁמְתִּי לִי כְּלָל לַיָּמִים הַבָּאִים:
    צָרִיךְ רַק חֹם וְעָמָל,
    צִנּוֹר שֶׁל מַיִם, קֹמֶץ זְרָעִים,
    וּשְׂדֵה שִׁבֳּלִים כָּאן יִגְדַּל!
     תגובה אחרונה 
    מאת הניק @סיפור סיקור :

    שלום לקהילת המקצוענים/יות היקרה.
    הפנו אותי לפורום זה, וראיתי שיש כאן אנשים האוהבים את המילה הכתובה, ומבינים בכתיבה.

    יש לי רשימת תפוצה של סיפורים שונים שקרו בעולמנו, ובנוגע לזה רציתי להציע בפניכם מספר שאלות, אודה לכל תגובה, גם למה שבעיניכם נתפס כמובן מאליו.

    1. בכתיבה על דמות מסויימת, נתפוס כדוגמא את הודיני, האם נכון לתת רקע על האישיות כגון ילדותו והתפתחותו, הורים ומקצוע, או שמספיקה הכתיבה רק על פעלוליו וקסמיו?
    2. בכתיבה על אנשים שבצעו אתגרים כמו ריגול למשל וכדו', האם לתאר גם הרגשות ומחשבות או רק פעולות?
    3. לדעתכם, עד איזה אורך של כתיבה אנשים שומרים על ריכוז קריאה?
    4. האם יש עניין לכתוב תאריכים ומיקומים?
    5. אשמח בנוסף לזאת, לטיפים ותובנות נוספות.

    תודה מראש לכל המגיבים המשקיעים מזמנם וכוחם.
    @סיפור סיקור
  • 135
  • יש סדרות קומיקס היסטוריות, ביניהן סדרות על השואה. (לא קראתי).
    יש גם את הסדרה "חרב מרגליות", שמציגה את השואה מזוית משעשעת מעט, כאילו זה קיטנה קסומה, עם אנשים אמיצים ושימפנזה עם כוחות על שאוהב יהודים ושונא נאצים. (קראתי חלק 1)
    וכן, כותבים נוספים מגישים גם כן סיפורי שואה, חלקם דמיוניים, או סיפורים על ימים אפלים אחרים.
    הסיפורים לא תמיד מזעזעים מספיק, ולא תמיד מעבירים את רוח המציאות, כפי שמתבטאת בסיפורי הניצולים.

    האם זה טוב?
    האם הדרך הזו של לשנות את המציאות הכבדה למחויכת או להקליל אותה, זה דבר חיובי?
    פעמים רבות עולות טענות שזה לא טוב, זה לעוות את ההיסטוריה וכו'.
    מצד שני, היתכן שבעצם - ספרי הקומיקס הללו- מקיימים את מצוות מחיית עמלק?

    לפניכם מאמר שכתבתי בנושא:

    מה צריך לעשות מול זכר עמלק?

    זיכרון זה עניין חשוב ביהדות.

    ובעוד שאת יציאת מצרים הצטווינו לזכור:

    לערוך סדר בליל הסדר פעם בשנה, שלוש פעמים בשנה לעלות לרגל, להזכיר בכל יום בשלוש תפילות, בברכת המזון וכו'

    את זכר עמלק אנו מצווים למחות.

    ולמחות, זה אומר: לא לזכור.

    לשכוח.

    למחוק, לא לתת כח לאלימות.

    לא לתת מקום לרע, בתוכנו.

    הזמן היחיד בו אנו אמורים לזכור למחות את עמלק זה בחודש השמח בשנה, בחודש אדר.

    עמלק מוזכר בזמן שמח, כדי שיהיה כח להתגבר עליו.

    עמלק זה גם עצב, מחשבות רעות, כל מה שהוא ההפך משמחה.

    לא מחייב שתמיד ניתן להתגבר על העצב, אבל אפשר לבקש מה' עזרה, ולהתחבר לטוב המוחלט של ה', שלא חפץ ברע.

    עמלק הגיע לעולם בעקבות זה שזיהה רפיון בדרך.

    הכח להתגבר עליו זה להוסיף באמונה במרץ ובמלוא הכח, לא לתת מקום לרע, לצמצם אותו ולהעלים אותו מהאמונה ומהתודעה, להגיע למצב של הודיה ושמחה ותחושה של שלימות מתמדת. ככל שנעלים את עמלק מתודעתנו, לא יהיה לו יותר כח גם בעולם, והוא ייעלם לגמרי, בחסד ה' יתברך שחפץ בטוב.

    פירוש נוסף ל'למחות את עמלק' - זה להפוך אותו למוח, לחשיבה, ולא לאנרגיה או לרגש.

    לטפל ברע על ידי חשיבה, ולא על ידי רגש, זו הדרך הטובה למחות את עמלק, ולהפוך אותו למי שהוא באמת: חסר משמעות.

    *

    נאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק... אשר קרך בדך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"
    ואז: "תמחה את זכר עמלק".
    לזכור - זה את הסיבה, את הסיטואציה, כדי לא להיות בת יענה.
    למחות - את הזכרון שלו, את הרגש הכבד שהותיר בנו.
    למצוא את האור ואת הטוב, ולמחות את הרע.

    לא להתעלם מהרע, לזכור שצריך למחות אותו.
    כן למחות את הרגש שהותיר בנו - ולא להשאיר ממנו כלום.

    לא נסלח ולא נשכח,
    אבל גם לא ניתן לו להשפיע עלינו לחוש רע.
    אמנם כשרע - מרגישים שרע ואי אפשר למחוק את התחושה,
    אבל לא צריך לשחזר את הרע - אלא לנסות להבין מה הוא בא לספר לנו.
    ולהכנס לחשיבה שה' טוב ומיטיב ורוצה לתת רק טוב.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה