קהילת כתיבה מקצועית

נכתב ע"י ר' יעקב ישראל:

פרק 5 – בין השורות​

יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים, נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל 'אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו'. חושב שמבין.

ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה, טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על ליבי כעופרת.

מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

"תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה שאינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שידרה, אין אופציה כזאת.

האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג 'לשתף'. לא ידעתי שאני לא מכיר.

הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי היה חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהוריי ליום הולדתי העשרים ושלוש.

מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותיי ותחושותיי על גבי המחברת הפתוחה, בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיניי, כשננערתי לבסוף משרעפיי. הבטתי בהם במט תמֵה, כמבקש לשאול "מי כתב אתכם?"

אבל התחושה, אוי התחושה, זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת 'שלום עליכם משה אהרן', ברוך הבא לעולם האמיתי.

הכתיבה.

כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

גוונים כה רבים לה. אותיות מצטרפות למילים, יוצרות בהצטברותם משפטים ופיסקאות, שיש בכוחם למתוח את האדם עד קצה גבול הסיבולת, לרגש אותו עד דמעות, להותיר אותו טרוף נשימה במסע בין ארץ לשמיים בפסגות הרי ההימלאייה. להכיר לו אתרים, נופים, ארצות, בהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עימו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

ועוד טרם דיברנו, על היקף המילה הכתובה בשדה הספר התורני, חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועל הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי, בתחומי עניין רבים ומגוונים.

אחת מסגולותיה הנדירות והבלתי נודעות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת בעקבותיה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, מחשבתו מושכת אותו אחת הנה ואחת הנה, עיתים נוטה הכף לטיעון אחד, ובמשנהו נוטה אל הפכו, והאדם שרוי בעין הסערה, אינו מוצא מנוח שינחהו בהכרעתו.

הקסם מתרחש כאשר עולים הצדדים ובאים, זה למול זה, על נייר מכתבים פשוט, כשלפתע בהירות מכה כברק, מתווה דרך, מסלקת ספק ומספקת פיתרון חד וברור.

זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמותו.

לעומתו, ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת, כתיבה רגשית. שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה, עם הצונאמי הרגשי הגואה מתחת לסף התודעה, ומאיים להציף אותו.

קשה לאדם מן הישוב, לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לתחזק מסיכת הצלחה מושלמת ללא רבב, מכסה שכבה על שכבה כל ניצן של חלום להתייעץ, חונקת אותו בעודו באיבו.

אפילו אם התגבר מיודעינו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם בעל שאר רוח, המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות ישארו כספות נעולות וחדרים סגורים, אליהם לא יכניס איש מלבדו.

לכאן נכנסת הכתיבה עליה דיברנו.

הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע בצקצוק שפתיים, ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

הכתיבה אינה סובלת זיופים ועקמומיות, היא משייפת ומשחיזה עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי יציקה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת, של עולמו הפנימי של האדם וסערותיו.

עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן, אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

והבונוס המשמעותי ביותר הוא, תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הריגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

'שלשה דברים', אומרת הגמרא בבא מציעא, 'באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב', ואני, מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

קרבה אל נפשי גאלה.

לחצ/י כדי להרחיב...

פרק 5 – בין השורות​

יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים, נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל 'אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו'. חושב שמבין.

ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה, טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על ליבי כעופרת.

מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

"תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה שאינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שידרה, אין אופציה כזאת.

האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג 'לשתף'. לא ידעתי שאני לא מכיר.

הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי היה חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהוריי ליום הולדתי העשרים ושלוש.

מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותיי ותחושותיי על גבי המחברת הפתוחה, בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיניי, כשננערתי לבסוף משרעפיי. הבטתי בהם במט תמֵה, כמבקש לשאול "מי כתב אתכם?"

אבל התחושה, אוי התחושה, זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת 'שלום עליכם משה אהרן', ברוך הבא לעולם האמיתי.

הכתיבה.

כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

גוונים כה רבים לה. הכתיבה הספרותית תפקידה להעביר לאדם חוויות ורשמים, למתוח אותו עד קצה הגבול, לרגש אותו עד דמעות, להכיר לו אתרים, נופים, ארצות, בהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עימו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

לצידה, נמצאת הכתיבה התורנית, חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועימה הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי, בתחומי עניין רבים ומגוונים.

אחת מסגולותיה הנדירות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת על ידה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, כשמוחו מעלה צדדים לכאן ולשם בנושא הנידון, ללא יכולת להגיע להכרעה ברורה.

אך כאשר מועלים הצדדים על גבי הכתב, לפתע, כאילו קסם התרחש, בהירות מכה כברק, מסלקת את הספק, ומספקת פיתרון חד וברור.

זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמוהו.

לעומתו, ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת, כתיבה רגשית. שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה, עם הצונאמי הרגשי שמאיים להציף אותו.

קשה לאדם מן הישוב, לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לשמור על תדמית מוצלחת ומושלמת, גודע באיבו כל רצון להתייעץ ולהיחשף רגשית.

אפילו אם התגבר מיודעינו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות הוא ינצור בליבו תחומים ופינות, אליהם לא יכניס איש מלבדו.

לכאן נכנסת הכתיבה עליה דיברנו.

הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע מן הנכתב על גביו, ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

הכתיבה אינה סובלת זיופים ורמאויות, היא מחדדת עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי הבנה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת, של עולמו הפנימי של האדם.

עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן, אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

והבונוס המשמעותי ביותר הוא, תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הריגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

'שלשה דברים', אומרת הגמרא בבא מציעא, 'באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב', ואני, מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

קרבה אל נפשי גאלה.

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י ר' יעקב ישראל:

פרק 4 – ההווה ניסיון​

מקווה שלא יצא לכם לחוות פיזיותרפיה.

במבט מן הצד, זה נראה פשוט. על גבול המגוחך.

אדם בוגר מתרגל תנועות פשוטות, שכל ילד בגן-תת-חובה מבצע כלאחר יד, ולמרבה הפלא, גם בכך הוא מתקשה.

אולם האמת היא, שמדובר בסבל עצום וקושי רב.

הן מבחינה פיזית, כשהתחושה היא ש'אין סיכוי בעולם שאני עושה את זה'. והן מבחינה נפשית, התסכול העצום על כך, שאין ביכולתך לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שקיימות.

אך אם יש משהו יותר מתסכל מפיזיותרפיה, זו הפיזיותרפיה שאני עברתי.

הייתי צריך לבצע את כל התרגילים הפשוטים הללו, כשאני לא מרגיש שום קושי או אתגר.

שכן, מטרת הפיזיותרפיה במקרה שלי הייתה, לשמר את השרירים, על מנת שיוכלו להתמודד עם החמרה במצב, שאולי תתרחש בשלב כלשהו בעתיד.

בפוזיציה כזאת, אתה מרגיש שוטה מושלם.

חרוטה בזכרוני, אחת הפעמים בהן ביקרתי בבית החולים, לצורך התירגול עם הפיזיותרפיסט שלי, אורי.

שוב ושוב אני מבצע תרגיל מטופש בסגנון: 'תרים את היד עד לגובה הכתף, ותוריד', מרגיש שסבלנותי מתקרבת לקצה גבול הסיבולת שלה.

"תגיד אורי, עד מתי אצטרך להמשיך עם הפזיותרפיה המשמימה הזאת"? נשפתי בתסכול.

בתמימותי חשבתי, שמדובר בתרגול קצוב בזמן, כפי שנהוג לאחר תאונת דרכים או פציעה אחרת.

"מה פירוש עד מתי" ענה אורי בפליאה, " זה לכל החיים! כמו לימוד התורה שלכם...".

הוא היה אדם שמח ומצחיק, כך שהייתי בטוח שזה עוד אחת מההלצות הלא-מוצלחות שלו.

אך תדירות הטיפולים שהלכה והתמשכה, גרמה לי במשך הזמן להבין, שהוא אכן התכוון לכך ברצינות.

כאן נולדה ההחלטה, 'לא עוד'.

הפסקתי את התירגול היומיומי, משום שבהווה לא היה בכך שום צורך, ואילו ה'עתיד' לא היה בלקסיקון שלי.

וטוב שכך.

אתם ודאי תמהים, כיצד ניתן להצדיק ולשבח, התכחשות והתעלמות מוחלטת שכזו. אך בהתבוננות מעמיקה, גיליתי שהיה זה חלק מוכרח ובלתי נפרד, מהתהליך שעברתי.

לכל אחד מאיתנו, ישנן דאגות וחששות ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, מחשבות ותכנונים, תרחישים ותבחינים.

זה יכול להיות בתחומים כלכליים, כמו "מה יהיה עם יוקר המחיה?", ו"איך נחתן את הילדים?", או ביחס לחינוך ילדינו, "איך אפשר לגדל ילדים שמורים בדור כזה?", ו"מה יהיה עם ישיבה/סמינר לתינוק שזה עתה נולד לנו?", ועוד ועוד תחומים ועניינים, בהם חרדות ופחדים מציפים אותנו, ביחס לעתיד העלום שלפנינו.

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במחלה נוירולוגית המאובחנת אצל האדם, שכן מחלה כזאת מעצם טיבה, אינה צפויה בעליל. אינך יכול להשוות את עצמך לחולים אחרים באותה המחלה, משום שכל אחד מהם חווה אותה בצורה שונה לחלוטין.

ובפרט מן הפרט, בטרשת נפוצה. זוהי מחלה שהפערים בה בלתי ניתנים לגישור. החל מאנשים, שהרושם היחיד של המחלה הוא דף האבחון, ואורח חייהם בריא לחלוטין, ועד כאלה שמשותקים לחלוטין ל"ע. כשבין הקצוות נמצאים כמובן אנשים רבים, שחווים כל אחד בדרכו, את אותותיה ומגבלותיה של הטרשת.

כך, שאם אתחיל לדאוג לגבי העתיד, ולהעלות במוחי את כל תרחישי האימה האפשריים, שיתכן ויזדמנו לי בהמשך הדרך, סביר להניח שיאחז אותי פחד משתק שאין דרך להשתחרר ממנו.

הניסיון לחזות את העתיד, ולדאוג את דאגת המחר הוא לא רק מפחיד ומיירא, הוא גם לא ריאלי.

משום שהעתיד לא נמצא בתחום האחריות האישית שלנו. לאו דווקא מבחינה אמונית, שה' מנהל את הכל והכל יהיה לטובה – שזה שלב מתקדם יותר בעבודה הפנימית- אלא פשוט מעצם כך, שבהתבוננות מועטה אפשר להבין, ש'כל דבר שאינו בשליטתנו, לא נדרש ממנו לטפל ולעסוק בו'.

החובה המוטלת עלינו, היא ההתמקדות בהווה. לפעול ולעשות את אשר נדרש מאיתנו, בנקודה בה אנחנו עומדים. כשבכך כלולות גם הפעולות הריאליות שעלינו לעשות בהווה לצורך עתידנו.

בחסדיו של הבורא יתברך, לכל אורך התהליך המעצים שעברתי, מעולם לא עמדתי למול השאלה הקיומית המייסרת "מה יהיה בעתיד"? תמיד ההתמקדות שלי הייתה בהווה, ובעתיד הקרוב הנראה לעין.

זה לדעתי ההסבר, מדוע הפסקתי את הפזיותרפיה.

העיסוק התמידי בפזיותרפיה, שמטרתה חששות עתידיים ספקולטיביים, ללא השפעה במציאות העכשווית, הכניסה אותי למסלול מחשבתי ורגשי לא בריא של 'חרדת עתיד', שכפי שהארכתי להסביר, יש בה רק מן הנזק. ועל כן מה שהיה נכון לי באופן אישי, הוא להפסיק את הפיזיותרפיה 'המחלישה' הזאת.

העבר אין, העתיד עדיין, וההווה ניסיון (הגרא"א דסלר).

לחצ/י כדי להרחיב...