- הוסף לסימניות
- #21
פתיחת האשכול היתה שווה בשביל הדברים הללו. אמירות ששווה לזכור, תודה רבה!אני חושב שיש כאן ערבוב בין תאוות כבוד לבין רצון להשפיע.
התיאור המפורט כאן, הוא של מי שרוצה להיות מפורסם, כי הוא חושק בגדולה והאדרה עצמית. איכשהו - הכבוד והתהילה נדמים בעיניו כמו פסגת האושר. הוא רוצה את הפרסום, הוא רוצה את התהילה, והוא לא מוצא בעצמו מה הסיבה שתגרום לאנשים לראות בו דמות, או להלל אותו. זה אכן תסכול, שהוא קצת לא נעים, אבל זה הרבה פחות מפחיד מהמחשבה על כך שהחלום יתגשם - והוא אכן יגיע, עם מלא הריקנות שבו, למציאות שבה הוא זוכה לשירי הלל ולמחיאות כפיים.
בצד הקיצוני של הנטייה הזו, יש את ההיפך המושלם שלה, שעל אף היותו הופכי - קווי דמיון מסוימים עלולים ליצור אשליה של דמיון מסויים עם התופעה האמורה.
ההיפך של הרצון לכבוד, הוא הרצון לתת.
לתת ממה שיש לך, ולא ממה שאתה סבור שההמונים ירצו שתיתן. לחלוק את האש הפנימית שלך עם אחרים, בלי רצון לקבל תמורה. בלי לצפות לפרסום. בלי לחשוק בתהילה שזה אולי יביא, או שלא.
ומה ההבדל?! הרי גם הזמר המפורסם מעניק לציבור את קולו, וגם הכדורגלן מעניק להם פורקן מחיי היומיום המעיקים?!
התשובה פשוטה.
כולנו היינו שמחים לנאום נאום חוצב להבות על בימת איצטדיון טדי, לשכנע את ההמונים במה שאנחנו מאמינים בו. אבל כמה מאתנו, היו מוכנים להשקיע את אותו מאמץ, כדי לסייע לבן משפחה קרוב, שאנחנו לא ממש אוהבים לשוחח איתו? לחבר מעיק, שאנחנו מסוגלים לסייע לו - אבל דווקא הוא, מעולם לא נחשב בעינינו למישהו ששווה לעשות את זה בשבילו.
אם המניע הוא נתינה - תתן. תתן לכולם, בשפע, לאלו שלצידך, לאלו שאתה מכיר. אל תחפש קהלים חדשים, אל תחפש מיליוני אנשים. זו לא חובתך. תתן. פשוט כך.
ואם הם לא רוצים לקבל?! - תשמח. זה אומר שהם לא זקוקים לתרומה שלך. כאשר אתה סובל מכך שאנשים לא באמת זקוקים לעזרה שלך, זה דומה לאותו מחמיר שהצטער צער נורא על זה שאנשים בבית הכנסת התעשרו, כי אי אפשר לתת להם מתנות לאביונים.
כשהמניע הוא אתה, כאשר אתה ממוקד רק בעצמך, אז מופיעות כל התופעות הבלתי הגיוניות המתוארות כאן.
כשאתה ממוקד בלשאוב מהסביבה במקום לתת. לשאוב יחס, לשאוב אהבה, לשאוב הערצה, לשאוב חיזוק להאדרה העצמית שלך - אתה מוצא את עצמך מתוסכל כשלא שומעים אותך, כשלא נותנים לך את היחס שאתה ראוי אליו - בגלל החלטה שהחלטת, שאתה טוב מאחרים, שאתה מבין יותר מהם.
כך אפשר למצוא בני אדם, שחיים באשליות, בדמיונות - שהסביבה שלהם היא הבעייתית, שהאנשים שאיתם הם אלו שלא מבינים, שלא מכירים. הם תמיד מחפשים את הפריצה, את הרגע שבו הם ייחשפו לקהל עצום שרק ירומם ויאדיר אותם.
אבל לא. ברוב המקרים זה לא יקרה, ובמיעוט - זה ייגמר מהר מאוד, בדיכאון של כלום ושום דבר. כי אם לא נתת - לא תרגיש באמת סיפוק, גם אם כל תושבי בני ברק יריעו לך. אתה פשוט תתחיל להאמין שהכול שקר, הכול זיוף.
אז איפה האושר? איפה המשמעות?
כשהאיש הראשון שנתת לו מעצמך - יצליח בחיים. יתגבר על אתגר שהוא לא היה מסוגל בעבר להתגבר עליו. ישיג הישג - שהוא אף פעם לא היה משיג.
אז זה יתחיל, ועם כל אחד נוסף - זה יתגבר. ויתגבר. ויתגבר.
אתה לא תמתין לראות אם הוא מעריץ אותך, מכיר לך טובה, מהלל אותך. ממש לא. אתה תדע אז, שהאש שלך בוערת בעוד מוקד, ועוד מוקד. מבעירה עוד ועוד. אבל בשביל זה - צריך שבפנים, תהיה לך להבה.
לכולנו יש, רק שהרבה פעמים אנחנו מכבים אותה. בכוח. כי אנחנו רוצים לרצות אחרים, שלא מעריכים אותה - את הלהבה האמיתית שלנו.
אל תתעלמו ממנה, אבל גם אל תכפו אותה על אחרים.
עד כאן להיום. מתנצל אם זה לא מאה אחוז קוהרנטי, ככה זה כשכותבים הגיגים לפנות בוקר.
בכל מקרה הם פחות נותנים מענה מדויק לפוסט, שהביא נושא קצת שונה, כזה שלא ניתן להתעלם ממנו - כי הוא קיים בעולם: נרקסיזם קיים, דחיה קיימת, וכן התעלמות מהזולת, התנשאות, וכדו' וההשלכה של כל אלו גם קיימות (למרבה הצער, כי לכל התנהלות לא נכונה יש השלכות פחות נכונות..)
אגב, כבוד הוא לא דבר שלילי, חלילה.
לכולם מגיע כבוד.
הפוסט בא לתת תשובה (לעצמי ושיתפתי את הציבור, אולי מישו ימצא בדברים ערך) אז הפוסט בא לתת תשובה לחשיבה תחרותית: כאילו יש דבר מה שלילי או חיובי בתהילה.
התשובה היא: אין, אז כדאי לא לפחד מהתהילה או מהפרסום, כי אין בהם ערך כלשהו.
אני לא ממש השתכנעתי, אני עדיין קצת שוללת פופולאריות ומתנגדת אליה.
ואם תגידו: אז למה לא לפעול ולעשות, במקום לחשוב על פופולאריות?
התשובה היא: יש עשיה שאדם צריך ליחצן את עצמו, מה לעשות? וזה קשה ומייגע... ואולי באמת עדיף למצוא מקומות של עשיה שלא דורשים פרסום...
הנושאים החמים