קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אז אחרי שאנחנו החלטנו על שם (לפחות זמני... קרדיט ל @ח.ד. וחלק ) שהוא - 'שטח אפור' - לשאלה הבאה, מה עדיף, חלק 1, סדרת ספרים בהמשכים, או סדרה שכל חלק בפני עצמו?

תגובות, הארות והערות יתקבלו בברכה.
  • תודה
Reactions: ח.ד. וחלק1 //
9 תגובות
ממש נשבר לי הלב כשקראתי בסוף הספר שהחייל הערבי, בנו של טרוריסט - מת,

זה היה ספר בשם "אני הייתי שם" מאת הסופרת נחמה קרמר.

הספר הביא את סיפורה של משפחה תימניה שאחד מבניה, תאום, נחטף כשהיה תינוק ונמכר למשפחה חשוכת ילדים מאיטליה.
הילד התימני גדל במשפחה בה האם התייחסה אליו נהדר עד שהגיע לגיל 10 אז נולדה להוריו המאמצים תינוקת והאם התחילה להתנכר אליו, בלי שהוא ידע שהוא בעצם מאומץ.

האב התייחס אליו בסדר, אבל זה לא חיפה את תחושת העלבון הכבד שחש הילד.

היה לו חבר טוב. ממוצא ערבי, הוא היה הולך אליו הרבה, מאוד אהב אותו. אביו של החבר היה מוזר, מסתגר הרבה בחדר, כנראה מרגל, או טרוריסט.

אני לא ממש זוכרת את כל הסיפור, אבל במהלך הספר, הילד גדל ואיכשהו פוגש את התאום ואת משפחתו.

בסוף הספר יש סצנה כבדה ומאוד מרגשת, בה הוא מתגייס לצבא ונלחם לצד אחיו, הם נלחמים באחת המלחמות (קראתי את הספר מזמן, שכחתי פרטים), והוא פוגש באחד הבתים הנטושים אחד מחברי הילדות שמספר לו שהחבר הטוב שלו, נמצא בבית סמוך.
בינתיים בבית, עומד התאום שלו מול המחבל, חברו לשעבר, יש שם דו שיח מרגש סוחט דמעות, במהלכו המחבל שואל את אחיו התאום אם הוא חייל ומה הוא עושה כאן, ואז מישהו או הוא (לא זוכרת) יורה באחיו התאום (משהו כזה).
גיבור סיפורנו נכנס לבית, רואה את ידידו האהוב, עם מדי צבא אויב, וקולט את אחיו התאום על הרצפה.
הוא זועק ובוכה, ואז מישהו יורה בידיד לשעבר-המחבל. (או הוא או חייל אחר).

ואז אחיו התאום זז, מסתבר שהוא פצוע, אנחת רווחה וגם בכי.

כמה בכיתי! בכיתי על הסיפור הזה, על דמות שחיבבתי כי היתה טובה סך הכל (הידיד - טרוריסט היה ממש טוב כלפיו), בכיתי, כנראה כי זה היה לי מורכב מידי.

הסופרת הצליחה להעביר לי דמויות שהתחברתי אליהן כל כך,
היה לי קשה לקלוט עד כמה המציאות יכולה לגרום לאנשים להיות אויבים.

גם היום כואב לי, קשה לי לראות אנשים שיכלו לקבל תרבות טובה, וניזונים מתרבות של ג'יאהד, וגורלם, אותו יצרו בשבילם אנשים צרים, נחתם.
נקווה שהעולם יתעורר, ישלול חינוך לאלימות שמקדשת מוות וסבל, ויקנה חינוך לשלום לכולם.

אני מבינה שזו חשיבה נאיבית, כי ברור שה' רוצה שנלחם בערבים, לא?
מצד שני, יתכן שה' כן מצפה שנהיה אור לגויים בדרך של שלום, אם כבר להלחם ברע, אז שזה יהיה מתוך חינוך לשלום ומתוך אהבה, ולא מתוך מלחמה.
יתכן...
מאז שפתחתי הוצאה לאור קיבלתי פניות של כותבים המעוניינים להוציא ספר לאור.
כמובן תמיד אני שמחה לייעץ מניסיוני.

אני חושבת שעולם הכתיבה והספרות מכיל גוונים שונים:
1. יש מחשבה שזה מקום בו ניתן להרוויח כסף.
2. מימוש עצמי, מקום לביטוי כשרונות.
3. רצון לקבל במה לשנות את העולם.
4. שאיפה להעביר הלאה ידע.
5. ספר זה כרטיס כניסה יוקרתי לעולם עצמאי.
6. הספר עצמו, שמגיע לקוראים פוטנציאלים שמחכים לקרוא.

כל הסעיפים נכונים, אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, כיום בדור שלנו נדיר מאוד למצוא מישהו שיסתכל לכיוון שלנו, הכותבים.

לכן, את עיקר העבודה, הכותבים צריכים לעשות בעצמם. וזה תהליך מאוד אמיץ, שדורש הרבה דלק והרבה סיבות טובות לעשות את זה.

לגבי כסף - בדרך כלל רק סופרים שיש להם קהל נאמן או יכולת שיווק וכמובן סיעתא דשמיא - יכולים להרוויח.

השאר - מתנדבים או תורמים. זה לא כל כך נורא להתנדב ולתרום, במידה ואדם מודע שזו אפשרות מתקבלת על הדעת ומנמיך ציפיות ובא מתוך גישה אלטרואיסטית ונדיבה, ומתוך רצון לשנות ולשפר את העולם, אות שיקראו את כתביו. וכמובן מתוך אמונה שה' מנהל את הכל וה' רוצה שאנשים יפעלו ויצאו לאור.

חשבתי כמה טוב אם תוקם אגודה לסופרים וכותבים חרדים.

אגודה זה ארגון משותף של חברים שכולם שווים. אין היררכיה אלא כל אדם נוטל חלק ומשתתף מהמקום בו הוא יכול/צריך לתרום או לקחת.
האגודה יכולה לפעול בכך שהיא תתן לחברים יכולת להתאגד ולסייע זה לזה.
אגודת הסופרים העבריים, לדוגמה, (נראה לי) מפעילה בין היתר כנסים בהם הסופרים מגיעים ומציגים את הספרים שלהם.. בנוסף יש אפשרות לתמוך, לעזור במכירות או בפרסום ועוד...

תחשבו על אגודה שמפרסמת בעיתונות רשימת ספרים חדשים...
המפעילה חוגי בית אליהם ניתן להזמין סופרים לפי בחירה שימכרו שם את הספרים שלהם ויתנו הרצאה/דיון/ פעילות.
וכן ספריות יכולות להזמין סופרים להרצאות ולהציג את הספרים שלהם.
אגודה כזו יכולה להיות לעזר לכולם.

לשם כך צריך שהיא תהיה שיתופית, אין כאן רווח לאדם ספציפי אלא כל אדם תורם את חלקו.
בשביל אגודה כזו צריך שהחברים שנרשמים באגודה, מוכנים לבוא מתוך תחושת שותפות ורצון לתרום מהיכולת שלהם.
צריך להקים אתר מסודר של האגודה וכנראה להירשם כאגודה.

אמנם זה רעיון שאני מעלה לכאן אבל אני לא רואה את עצמי כאחראית או מנהלת האגודה. היא כאמור שיתופית. במידה ויש הוצאות הן מתחלקות בין כולם... מה שיכול להוזיל עלויות אבל דורש רצון טוב ואמונה בשיתוף פעולה כמשהו שיכול לקדם את עולם הכתיבה החרדי.

מוזמנים לכתוב איך אתם רואים את הדברים. מי יכול להקים אתר לאגודה, ואם אתם רואים בה פוטנציאל כלשהו ותרצו להצטרף ובשלב זה לתרום (לא כסף, הכוונה לתרום רצון טוב) כדי שהיא תתבסס.

אגב, כיום יש אפשרות לכל אדם להוציא ספר לאור ולעלות אותו בחינם למכירה באתר בוקפוד שזה אתר שקצת מגשים את החזון של: 'כל אחד יכול לכתוב ספר'. (יש את העלות של הגהה, עימוד וכריכה וכמובן שיווק כך שזה לא חינם, וכמובן עדיף להוציא לאור בדרך המקובלת).

אגודה לסופרים חרדים היא דבר מתבקש דווקא בגלל ההזדמנויות המדהימות שיש כיום בעולם המתקדם שמוכיח שניתן להגשים חלומות ב"ה.
  • 833
  • כבר מזמן שמתי לה שאחרי שאני שומעת שיר מסויים
    אני מוצאת את עצמי מלבישה עליו בראשי מילים מעצמי,
    אז בחמישי האחרון הזדמזם לי השיר רק עוד רגע של עקיבא
    ותוך כדי התלבשו לי על הלחן מילים
    אז כתבתי אותם ככה בלי ליטוש או דיוק

    מודה ומתוודה, יש אי אלו אי חיבורים בין בתי השיר מבחינה לוגית וזרימת עלילת שיר,
    אבל כפי שאמרתי, לא נגעתי בו מעבר למה שעלה לי בראש באותם דקות…

    הרקע למילים:
    כחלק מהעבודה בעיצוב גרפי
    זה לשים דגש על קונספט, אוירה ורגש בתוצרים
    מה שגורם לי להשתמש המון בחוש הדמיון שלי
    ולנסות להעביר לויזואליה את התחושות והרגשות…

    (מומלץ לקרוא יחד עם הלחן ולהרגיש את הקצב -יש לי חולשה לקצב מדויק…)


    פשוט. מרגישים

    הי זו אני כאן
    ששרה
    מחפשת השראות

    להפתיע
    כל לקוח
    ולתת לו רגשות

    מרגיש לי קצת כמו חלום בערך
    החיים שלי יפים ככה
    זוכה לחיות אותם עם ערך

    תדעו באמת
    שמתחת כל המודעות
    אני אחת עם ים דמיונות

    רוצה כל רגע
    להגשים חלומות

    מחפשת כל הזמן חיבורים
    בין חומרים, מרקמים
    וצבעים…

    עד הרגע
    שרואים תוצרים…

    - - - -

    אבל זו אני כאן
    ששרה
    וצריכה מילה טובה

    שתמיס בי את הפחד
    לבקוע ת׳תקרה

    כמו זריחה שקורית בקסם
    גם המבול הזה שבי
    עוד יפרוץ בקשת

    תדעו באמת
    שמתחת עיצובי כרזות
    יש לב, בן אדם, רגשות
    הוא רק מגיע
    להעביר רגשות

    מחפשת כל הזמן חיבורים
    בין רגשות, אוירה, עומקים

    עד הרגע
    שפשוט. מרגישים
    אני בכל אופן כן.
    ורגע לפני שתגידו: "המוח שלי? החכם מכל אדם? מתנוון?? או לא. ממש לא", אני רוצה שתחשבו עם עצמכם שניה אם אתם באמת חכמים מכל אדם. סתם נו, אם באמת באמת המוח שלכם בכושר כמו שהיה בעבר.
    אחרי שחשבתם קצת, אני יכולה להגיד לכם את הדבר הבא (כמובן שהכל לא מבוסס על מחקרים אמיתיים ואין לקחת את מה שנכתב כאן כתורה למשה מסיני וכו'): אם אתם מאלה שמשתמשים בבינה מלאכותית על בסיס ''כל מכתב לסבתא נכתב שם'', או "את הרעיון לקטעים שלי CatGPT כותב'' כנראה שכמה שרירים במוח שלכם יצאו לחופש, והבינה המלאכותית החליטה לעבוד במקומם.
    ועכשיו באה השאלה שלי: הרי המוח שלנו הוא חכם, הוא יכול בקלות לענות על שאלות כמו 'מה עדיף תפוח או שוקולד?' (מקווה בשביל כולכם שהתשובה היא חד משמעית שוקולד), אז למה כשהוא מגיע לדברים טיפה יותר מורכבים, בעל המוח (אתה או את) מחליט שזה יותר מידי בשביל השכל החמוד שלו ויש לבקש עזרה מהבינה המלאכותית?
    ככל הנראה התשובה לשאלה הארוכה והכמעט אין סופית הזאת היא שהמוח פשוט מתעצל מידי ומעדיף הקלות.
    וכאן נכנסת הבעיה, כשאיבר כלשהו נח הרבה זמן, הוא אממ, מתנוון.
    זה לא קורה בבת אחת, לא מיד ואולי לא בכלל.
    אבל זה לגמרי אפשרי.
    ואחרי שקצת חפרתי לכם, הגיע הזמן לשאלה שדגדגה לכם בראש כל הזמן, מה אני רוצה ממכם ולמה בכלל כתבתי את כל המלל הזה?
    התשובה היא כזאת: א - התחשק לי להאיר את עיניכם.
    ב - נמאס לי לראות בנאדם שפותח אשכול בפרוג על ''תעזרו לי לכתוב מכתב לאחותי הקטנה'' ומישהו כותב לו ''הנה עזרה מרובי הבוט''. תפעילו קצת את השכל, ה' ברא אותו כדי שישרת אתכם ויעזור לכם.
    המוח האנושי לא נברא רק כדי להפעיל איברים, אלא גם בשביל לחשוב, ליצור ולהבין.
    הבינה המלאכותית היא כלי נחמד, אבל שימו לב שהיא לא מחליפה אתכם, את הלך החשיבה שלכם, את היכולות לחשוב.

    זהו, עד כאן המלל הארוך שלי.
    אשמח להערות, הארות, תשובות נגד או סתם הסכמה.
    תודה שקראתם:)
  • 197
  • מי שרוצה להבין-כאן


    1727604721632.png

    הנה לאחר שהייה ממושכת

    קראוני ליצור יצירה מושכת

    כזו שחלק יעצרו מלכת

    ולא איזשהי הדבקה ממתכת


    על האתגר היה תגמול

    האמת, כזה שיוצר בלבול

    האם רק במחיר היקר הדילול

    ואולי גם באינטלגנציה זלזול


    מיד הושבתי על הכיסא תינוק

    היוצרים נהנו וסימנו בצחוק

    אהבו שהלכתי קצת רחוק

    לסגנון קצת יותר עמוק


    אך אוי ואבוי בום טראח

    הכיסא מהאתר לא נלקח

    ולא כמחשבתם נרקח

    מישהו שם את הראש פתח


    אומנות היא לא מוגבלת

    לחשוב כך זו איוולת

    קצת דרכתי על יבלת

    וכבר סגרו בפני את הדלת


    הפירסומאים אינם רימו

    באספמיא קצת חלמו

    את האומנות עיוותו

    ובכנות, מהנורמה התעלמו


    איני בוכה על כסא משרדי

    שניתן באופן 'בלעדי'.

    אלא על אתגר ייחודי

    באתר מדהים חרדי
    הכל בציניות. לתשומת לב המנהלים...
    בס"ד


    (כאן צריך לצחוק).

    הסוגה הספרותית בציבור החרדי הייתה, עד לפני כמה שנים, מאד מוגבלת.
    השנים שעברו עליה הרחיבו אותה וכיום גם ספרי פנטזיה (שאפשר לומר שזה ה'טרנד' החדש בספרות החרדית), אליגוריה ומדע בדיוני אינם מוצרים נדירים על המדף.
    לפי קצב ההתקדמות נתן להאמין שבשנים הקרובות גם המותחנים ינדדו מן האקשן והאימה אל הפוליטיקה ואפילו הפסיכולוגיה, וספרי רגש- שגם ככה לא נדירים- יעמיקו בנושאים שעד היום לא פתחו (זה גם 'טרנד' לאחרונה. האם זה טוב ובאיזה אופן- נושא לדיון אחר).

    נשארנו עם ענף אחד, שאי אפשר לומר שלא נכתבו בו ספרים, כן אפשר לומר שהוא אולי הענף הקשה ביותר לכתיבה איכותית. ובדגש על איכותית- כי בדיחות לא מאד קשה לכתוב, ספר קומדיה- כן.

    אז- איך נגשים לענף הזה?
    סיפור קומדי טוב, דמות ראשית, דמות משנית, סיפור שבאמת גורם לצחוק ולא באילוץ.
    אחד הסגנונות הנפוצים הוא סאטירה- אבל הוא לא היחיד.

    אז מה אתם חושבים?
    על מה כדאי לשים דגש? איך להזהר (כי קומדיה דורשת זהירות רבה. מאד. ואשרינו שאנחנו בציבור שמכיר בזה.)?
    איך כותבים קומדיה טובה? והאם נראה לכם שיש לענף הזה צפי לפרוח?
    דעתכם המקצועית- כאן.
    בס"ד

    מכירים את זה שאתם באמצע לכתוב דו שיח בין דמויות, יכול להיות גם תלת שיח או יותר. ואתם מרגישים צורך לכתוב משהו אחרי סגירת המרכאות כדי לא לעבור סתם למשפט הבא, מצד שני לפעמים זה מרגיש מאולץ להוסיף מילים. וככה נתקעים בלולאה של אי ודאות.
    שמתי לב ש
    @יונה ספיר משתמשת הרבה באפקט של דו שיח בין שתי דמויות בלי להוסיף מילה.
    מצד שני מיה קינן כן מרבה במלל אחרי כל ציטוט.
    את שתיהם אני אוהבת וכל אחד מתאים בדיוק לז'אנר כתיבה.
    מה אתם אומרים, איך ניתן לראות בעין נקייה אם חסר מלל אחרי הציטוט כשאנחנו כותבי הטקסט, לפעמים זה ממש קשה לדעת בעצמינו.
    והאם בכלל כדאי להמעיט כמה שאפשר או להוסיף כמה שיותר.
    מצרפת בו שיח בין שתי דמויות שאין בו כמעט מלל נוסף.






    בלילה ללא תאורה,התלחשו שתי דמויות שחורות במשכן המשרתים שבאחוזה.

    "תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו"

    "אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום".

    "הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום"

    "הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

    "קיבל אישור, אתה צוחק עלי ? אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפח לפני שיתן אישור לדבר כזה".

    "יש בזה משהו".

    "לפחות על דבר אחד אנחנו מסכימים".

    עשר שניות של שתיקה סמיכה.

    "אז מספרים ?"

    "תקשיב לי טוב, אני עשיתי הרבה דברים לא טובים בחיי, אבל אני לא מלשן, בטח לא על אדם כמו תום. כבר שכחת כמה שהוא היטיב איתך ? כיצד לדעתך התינוקת שלך הייתה בחיים היום אם הוא לא היה מעביר לך את המעטפה השמנה ההיא עם הכסף, הא? "

    גם דרך העלטה הוא יכול היה לראות את חברו משפיל מבט.

    "אתה צודק, אבל החיים מעל הכול, אני לא רוצה להשאיר את אותה התינוקת יתומה".

    "ואילו חיים יהיו לך בדיוק אחרי שתהרוס את חייו, הא ג'פרי ?"

    "חיי אשפתות, אבל חיים".

    "אם אשתך תדע, היא לא תסלח לך בחיים".

    "היא לא תדע".

    "אז אני אדאג שתדע".

    "היא תבין את החלטתי".

    "היא לא".

    "אולי".

    "איך הוא יוכל לדעת שידעת ?"

    "הוא יודע שזו משמרת הלילה שלי, הוא לא טיפש".

    "אתה אמרת, וגם אם לא, תוכל לומר לו שהיית בטוח שיש לו אישור".

    "אתה יודע שהוא לא יקנה את זה".

    השניים עמדו בדממה טעונה.

    "עשה מה שתרצה, אני לא ראיתי ולא שמעתי. רק אחר כך אל תבוא לבקש ממני לנקות את הלכלוך שהשארת מאחוריך" אמר והתחיל לפסוע משם.

    "סתם כך, בגלל עניין שולי תפרק את הידידות ביננו בנג'י, אחרי כל השנים ?".

    "אם זה נחשב בעיניך כעניין שולי ג'פרי, מעולם לא הייתה ביננו אחת כזו".






    מה אומרים ? מובן מה קורה בכלל, חסר מלל, או שטוב ככה.
    אשמח לדעתכם על הסוגייה באופן כללי.
    שלום!
    אני באמצע כתיבת ספר פנטזיה. זה לא מדע בדיוני ולא עוסק בעולם שלנו עם כל מיני כוחות על. זה ספר פנטזיה אפית בסגנון ימי הביניים על עולם אחר לגמרי, ועניין אותי לשמוע את חוות דעתכם באיזה עניין.
    כמו שידוע לכולם ספרי הפנטזייה בציבור החרדי זה לא משהו ששמענו עליו עד לפני שנים בודדות, דבר שהביא לכך שהחלוצים שאזרו אומץ ונטלו על שכמם את המשימה לכתוב ספר מהסוג הזה התמודדו עם שאלות לא פשוטות על ההנגשה של הסיפור לציבור. אני לא רוצה לנקוט דוגמאות, אבל בחלק מהמקרים היוצרים נאלצו להלחים בצורה די בוטה (לטעמי) את היהדות או חלקים ממנה לסיפור, גם כשלא היה בזה קשר.
    אני אבהיר: ודאי שכסופרים לציבור חרדי מוטל עלינו להגיש לפני הקורא חומר שמור ואיכותי התואם את אורח חייו, השאלה היא מה לא נכלל בהגדרה הזאת.
    ברור לכולם שאם אכתוב ספר על עולם דמיוני בו אין ירח, איש לא יבוא אלי בטענות על כך שביטלתי את מצוות קידוש החודש על ידי הלבנה, וכן אם אכתוב ספר על עולם שאין בו בהמות עם סימני טהרה של מפריסי פרסה ושסועי שסע אף אחד לא יטעון שאני מעודד אכילת טריפות. ומאידך גיסא: אם אניח את הגיבור באיזה פונדק בו הוא יאכל חזיר להנאתו ברור לכולם שזה ישמע רע מאד, ובצדק. השאלה היא מה קורה כשהשטחים יותר אפורים, כמו למשל הכיפה שיכבוש הגיבור לראשו באותו עולם, אם בכלל. או התפילות של שחרית ומנחה שהוא (לא) ילך אליהם באיצקוביץ'.
    יש צד (והוא האמת הצד שאני נוטה אליו) להתעלם מהצרכים הללו, לא להפגין בפומבי את החוסר שלהם, אלא לדעת להתעלם מהם באלגנטיות. הרי בסופו של יום לא מדובר בעלילה על בחור מישיבת חברון שגילה נבל נורא שמנסה לכבוש את העולם, אלא על משהו אחר מיקום שונה לחלוטין, בו אין מפעל כיפות של 'אלטמן' ושיטבל של איצקוביץ'. כמובן שהספר יהיה מלא וגדוש בתכנים ערכיים ומוסריים ואפילו אמוניים, האמונה בבורא זה לא דבר שאמור להיצמד לשחרית שהגיבור התפלל או לא, אלא משהוא הרבה יותר בסיסי.
    ויש צד שני: שבכל מה שהגיבור לא יעשה יש להיצמד לכללים והדינים של היהדות. דהיינו שהגיבור יברך לפני שהוא יאכל, יהיה לו ציצית (גם אם לא יקראו לה כך בסיפור) יספרו על הכיסוי ראש שלו וכן על כל הדברים שאנו מכירים מאורח חיינו היהודי.
    מה דעתכם?
    אתה חייב לפרסם כאן מאמר על 'ניקוד במקלדת ווינדוס 11- איך עושים את זה בלי להסתבך' כמוני
    מה, אין פתרון אחר - רק לקחת את כל התשלום מראש?
    למה זה פתרון מופרך כל כך? נשמע לי הוגן מאוד, כל עוד המצב הוא שאנשים נסחבים בתשלום חצי שנה
    מה אנשים חושבים כשהם שולחים חומרים לעיתון?
    יש אצלינו עלון חודשי שכל העוסקים במלאכה מתנדבים. כולם כולל כולם. וגם אני הקטנה. (אני אכתוב להם מחודש הבא סיפור בהמשכים, חידות וסיפור קצרצר של השגחה פרטית).
    לעורכת אמרתי שמידי מאוחר לי לשלוח לה חומרים. אבל היום היא מתקשרת אליי- אני צריכה עזרה דחוף! בואי.
    הגעתי.
    היא פותחת לי מחשב, יש בו סיפור שאמור להיות סיפור בהמשכים. הכותבת גם שלחה למרווה והתלוננה שלא קיבלו את מה ששלחה.
    היא גם טוענת שהוא עבר עריכה.
    בפועל, מה שהולך שם.... איך העורכת אמרה לי? קיבלתי את זה חשכו עיני- את זה אני אמורה להכניס לעלון?
    אבל לא רוצה לפגוע בכותבת, אז...
    בקיצור ישבתי על פרק אחד כמעט שעה.
    שגיאות כתיב ולשון, סימני פיסוק שחסרים על ימין ועל שמאל. שפה יומיומית פשוטה. חוסר מודעות מוחלט להבדל בין "ש" ל"כש".
    כמעט לא הייתה שורה שלא השתנתה לגמרי.
    אני מבינה שככה זה כשכל הכותבות מתנדבות, אבל בכל זאת- אל תטענו שלא צריך עריכה. (ככה היא טענה!)
    תכירו ביכולות שלכם. תנסו ובסוף תצליחו, אבל אל תעופו על עצמכם.
    זכרתי שאחד הניקים כתב על משהו עם מג'דל שאמס
    אז נכנסתי חזרה לאתגר וראיתי ש @אליהו פ כתב על אירוע שיהיה שם ועל זה לא יוכלו לשתוק
    אז בקטע הזה הוא גילה יכולת חיזוי :)
    שמתי לב לאחרונה בכתיבה שלי, או בחלקה, שאני מתמקד יותר בדיאלוגים, בשיחות, ופחות בתיאורים (סביבה, מקום, וכו'). מצד אחד זה נחמד שאני טוב בדיאלוגים, אבל התיאורים הם מה שמחייה את הסיפור והספר, ואני ממש רוצה לתרגל ולהשתפר בזה.

    מה אני מחפש ממכם?
    אם למישהו יש רעיונות לתרגול כתיבת תיאורים.
    טיפים.
    מדריכים.
    דעה וכל דבר אחר שיכול לעזור.

    ממה אני חושש?
    אני לא רוצה שהתיאורים שלי יהיו תיאורים של עיתונאי - תיאורים שטחיים שמזכירים תסריט לסרט (פנים. יום. חוץ. - כלומר, זו דוגמא מוגזמת, אני לא כותב כך. אבל אני לא רוצה להרגיש שהתיאורים שלי שחוקים וחסרי צבע. מצד שני אני לא מצליח להבין (וזה מה שאני מחפש לדעת) איך לכתוב תיאורים חיים (כמו בספרות המקצועית :)) בצורה מאוזנת שלא מורגשת ומעצבנת את הקורא.

    אחדד: אני מחפש לדעת איך לתאר לדוגמא סביבה באופן שהקורא יבין למה התכוונתי וממש יוכל "לראות" את
    הסביבה.
    מנגד, מה אתם חושבים, עד כמה כדאי/צריך להשאיר לקורא מרחב לדמיון עצמי (כלומר, לא לתאר את הכל בפירוט ממש קפדני)?

    מקווה שהבנתם פחות או יותר מה אני מחפש.
    תודה לכל המסייעים.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה