קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אבא שלי זצ"ל ניחן בכושר דרמטי משעשע. הוא גדל במשפחה שעלתה מפרס, וללא ספק ירש את הכשרון הדרמטי ממשפחתו.

כל סיפור שסיפר היה מותח ומצחיק. וכשהיה שב מהכולל, היה מספר לנו אגדות מהגמרא. אם אינני טועה בלי פרשנויות והסברים, אלא את הסיפורים כמו שהם.

הוא היה אדם נחבא אל הכלים מצד אחד אבל גם נהג פה ושם לעשות שטויות ולפדח את עצמו (ואותנו...). הוא התמודד עם קשיים רבים, בכל התחומים כמעט, ולמרות זאת היה אוהב לשמח - אולי ההומור האמיתי נובע מתוך קושי וצער ולאו דווקא מתוך שמחה. הוא היה אכפתי ודואג על כולם.

גם את סיפורי התנ"ך ממש אהב לתאר, ואחייניו החילונים מספרים עד היום איך היה חוזר מהישיבה ומספר להם על אברהם אבינו, דוד המלך וכו'.

אחד הסיפורים שסיפר בדרמטיות היה את הסיפור הבא:

היה איזה אדם ששונאיו רצו לזרוק אותו לים, הכניסו אותו לשק, בדרך הוא בכה בתוך השק בקולי קולות:" אני לא רוצה להיות מלך, לא רוצה להיות מלך" (כאן קולו של אבי הפך לדרמטי, והוא הכריז את המשפט בקול בוכים).

השונאים הלכו לאכול, והאיש ישב בתוך השק ובכה שהוא לא רוצה להיות מלך.

עבר שם אדם לא מקומי ושאל את האיש למה הוא בוכה ומה הפירוש שהוא לא רוצה להיות מלך.

ענה לו האיש שיש להם מנהג במדינה להמליך מלך אקראי והוא לא רצה להיות מלך אז הכניסו אותו לשק בכוח ועכשיו ישחררו אותו בארמון.

"אני מוכן להיות מלך", הציע האיש את עצמו.

"אז תשחרר אותי מהר ואכניס אותך לשק במקומי".

ההצעה התקבלה על ידי האיש המסכן. שנלקח לים...

הבכי הזה של האיש והמשפט "אני לא רוצה להיות מלך" הובילו אותי למסקנה ילדותית שלא כדאי להיות מלך כי אתה לא יודע לאן המסע ייקח אותך...

*

אז כעת פתחתי הוצאה לאור לשם שמים, שזה סוג של מלוכה, ואני ממש מקווה שהמסע הזה חיובי ויקח אותי למקומות טובים.

אם אתם כותבים שמחפשים הוצאה לאור אתם יכולים לשלוח את כתב היד להוצאה לאור החדשה והמבטיחה.

מכיוון שאני ממש לא בכיוון כרגע של להוציא לאור, גם בגלל הקטע הכלכלי, הרי ההוצאה לאור מיועדת לכותבים הבאים:


1. פניתם להוצאות לאור אחרות והן דחו את כתב היד משלל סיבות (דחיה של ההוצאות לאור לא מעידה על איכות פחותה של הספר).
2. אתם שומרי מצוות
3. מוכנים להשקיע כלכלית בספר.
4. מבינים שמדובר בהוצאה לאור חדשה עם החסרונות והיתרונות.
5. מבינים שעבודת השיווק באחריותכם, האתר של ההוצאה לשרותכם, ולאתר יהיה שיווק אי"ה.
6. אתם אחראים לשלוח את הספר לקונים, יתכן שבהמשך זה ישתנה.

השלבים של כתב היד ב"פרי הוצאה לאור":

1. הספר ישלח לקוראי בטא שיאשרו שהתוכן בסדר.
2. במידה ויש אישור הספר יישלח להגהה, עימוד וכל מה שצריך.
3. האחריות היא שלכם. אם תרצו יש אנשי מקצוע שעוסקים בהפקה, אבל זה עולה כסף.
4. אתם יכולים להפיק את הספר לבד ולשלוח אותו לפרסום באתר.

הספר יעלה לאתר של "פרי הוצאה לאור".
התשלום לאתר - עשר אחוז ממכירות הספר.

בנוסף - האתר שלי לשירותכם, אם אתם עוסקים בתחומי הכתיבה: עימוד, פרסום, הפצה, הגהה, עריכה, אם יש לכם מוצר או שרות וכו'
בקרוב תפתח באתר אי"ה קטגוריה של פרסום חינמי לעוסקים בתחום הכתיבה.

המייל שלי peri33550 שטרודל ג'מייל נקודה קום
  • 334
  • לכל אחד מאתנו יש תחום מסוים בו יש לו יתרון ויכולת השפעה על הסביבה ומחובתנו כחברה לתת כלים לכל אדם לממש את היכולות שקיבל.
    השלב המשמעותי של היציאה לאור זה לחיות בהרמוניה ובאיזון מול הפנים והחוץ.
    לייצר אומנות ולהנות מאומנות בלי שיקולי פופולאריות/רווח/הפסד/מעמד.

    כדי להגיע לשם צריך שהממשלה תתערב ותיתן אפשרות כלכלית בסיסית לאנשים להתקיים. כך שכל אחד יוכל להשקיע במה שהוא טוב בו בלי שיקולי פרנסה ומשכורת.

    את העובדה שכולנו נועדנו לצאת לאור ולהשפיע ניתן לראות בכך שאנחנו מאוד מתעניינים בדעת הקהל והסביבה.

    האם יש מטרה בציפיה?
    בהמתנה?
    האם אנחנו כאנשים או כאומנים זקוקים לכל מחיאות הכפים?

    התשובה היא:
    זה מיותר.
    אנחנו לא זקוקים לכלום.
    למרות שזה נהדר לקבל עידוד והערכה -
    יכול להיות לנו נהדר עם עצמנו בלבד.

    אז מדוע אנחנו כן מתעניינים?
    נזקקים?
    מחפשים קהל?
    כמהים לתשומת לב?

    זה בגלל האבולוציה של המימוש העצמי.
    אנחנו צריכים לממש את עצמנו.
    חייבים, ממש כמו אוכל ושינה, לממש את הכשרונות שלנו, ואם יש לנו התמודדות כלשהיא אז גם לצאת לאור, לתקן משהו בעולם, להשפיע.

    כמו שהרעב אין לו מטרה בפני עצמה אלא הוא נועד להבטיח שנאכל וגופנו יתפקד.
    כך הרעב לקהל אין לו מטרה אלא הוא נועד לגרום לנו לתפקד ולממש את עצמנו.

    ככל שנשקיע יותר במימוש עצמי במקסימום ובכל הכח -
    כך הרעב לקהל, לתשומת לב, לפידבק וכו' יפסיק להטריד אותנו, הוא פשוט לא יצטרך להתקיים.
    וזה לא משנה אם נקבל פידבקים או לא.
    כי אנחנו לא זקוקים לקהל כמו שאנחנו לא זקוקים לאוכל.

    היעוד של היציאה לאור נועד להבטיח שנממש את יכולת ההשפעה שקיבלנו.
    ושנצא לאור.

    הממשלה יכולה לסייע לאזרחים למצוא את התחום בו הם יוכלו להשפיע. העולם גדול וניתן לסייע לאזרחים לייצא את האומנות שלהם.
    ספרים תורניים יכולים להיות משווקים באמזון, תרבות חרדית יכולה להיות משווקת למדינות חוץ, להשפיע מוסר ומידות טובות לעמים האחרים ותוך כדי כך להכניס כסף לקופת המדינה.
    כי האיכות האנושית חשובה לא פחות מאיכות ההייטק.
    ואם אנחנו כמדינה מייצאים טכנולוגיות וכו' אין סיבה שלא נייצא גם תרבות דתית של יוצרים דתיים שמלמדים מוסר, מידות טובות וצדק.
    (החלטתי להוסיף גם סקר).

    פעם הייתי יותר כותב תיאורים (כי אני מאוד אוהב את הצד ה'טכני' בכתיבה).
    אבל אז הבנתי שהדמויות שלי הן יותר ניצבים מאשר שחקנים.
    אז התחלתי לכתוב יותר דיאלוגים, ואולי התמכרתי לזה... אני לא כל כך יודע...

    אז השאלה שאני מציב היא:
    איך לשלב ביניהם הכי טוב?


    ואני טיפה אשתף במחשבות שעולות לי בראש:
    לדוגמא, ספר אקראי, רפרוף מהיר באיסתרק, מראה לי המון פסקאות - דבר שיש מתקשר לי להרבה תיאורים, ואין ספר שמ. קינן טובה בתחומה. מנגד, (שוב, ספר אקראי), המצולע של י. ספיר, יש בו יותר 'אנטרים'.
    זה קשור לעימוד? יותר רווח בין השורות? אני לא בטוח, לכן אני פתחתי את הדיון הזה.

    אני יודע שיגידו את כלל הזהב, לתאר את מה שהדמות מרגישה על כל חושיה בסצנה ובלוקיישן (מקום), אבל
    איך אני משלב את זה עם הדיאלוג?

    העירו לי בעבר לתת לכל דובר בדיאלוג שורה משלו.
    בני: שמעת מה הלך בפרוג?
    "לא, אין לי מושג", השיב לו גדי.
    "פרסמו גמרא פורימית על פרוג", בני ממש התלהב.
    "
    , אז לשלב פתאום פסקה ארוכה, נראה לי מאיים מדי.
    (מישהו אמר לי (ואני מכבד את דעתו) שהפסקאות של איסתרק מעייפות אותו, כך שהוא 'מדלג' על קטעים, כי אין לו כוח...).

    בקיצור, סיכום החפירה כאן למעלה:

    1. איך לשלב בין דיאלוג לתיאורים?
    2. מהי המידה הנכונה של תיאור?
    3. עוד טיפים?...


    תודה לכל העונים.
    לפני מספר רב של שנים עבדתי אצל אישה מבוגרת מטעם חברת מטב.
    היא היתה אישה קשת יום שעברה ועודנה עוברת וראתה בי ידידה.
    יום אחד היא חייכה אלי בעיניים בורקות ואמרה לי שהיא רוצה לשתף אותי בסוד.
    היא הובילה אותי לארון כתר פשוט, פתחה אותו ושלפה ממנו ספרון קטן.
    את הכריכה אינני זוכרת. הספר הכיל שירים.
    'אני כתבתי' היא סיפרה לי בהתרגשות ובגאווה ותלאותיה הנרגנות נעלמו למספר רגעים ארוכים.
    התלהבתי כנדרש. לא סיפרתי לה שגם אני כותבת שירים אלא שקעתי בעיון ובקריאה בספרון.

    שאלתי אותה:
    מכרו את הספר בחנויות?
    איך הדפסת?
    יש לך עוד עותקים?

    העברית שלה היתה מעט עילגת.
    היא סיפרה שהיא הדפיסה בדפוס בעיר מגוריה הקודמת.
    שהיא חילקה את העותקים למכריה הקרובים והרחוקים.
    ולא, הספר לא נמכר בחנויות.

    לא שיתפתי אותה (אולי כן, לא ממש זוכרת...) בחלום הבלתי מציאותי שלי דאז להוציא לאור ספר.

    התרשמתי עמוקות מהאומץ של אשה פשוטה כביכול שיש לה סיפור מורכב, היא דלת אמצעים או קשרים וגם לא יודעת לדבר עברית תקנית, להוציא לאור ספר שירים משלה.
    השבוע כשחשבתי עד כמה כל אדם חייב לכתוב או לבקש ממשהו לכתוב עבורו ספר, על פי חוק.
    נזכרתי באשה הזו.
    הגיבורה.

    תארו לכם שהיה חוק כזה שכל אדם מחויב לכתוב ספר. אמנם 'מחויב' זו לא הגדרה נכונה. אולי כל אדם שיכתוב ויוציא לאור ספר במימון המדינה יקבל מלגה.

    אפילו 3 ספרים:

    עד גיל 20 (ואת המרץ של גיל הטיפש עשרה הם יוכלו להשקיע בחיפוש רעיונות על מה לכתוב את הספר!) לקראת גיל 40, ובגיל הפנסיה.

    כך היינו מצדיקים את הכינוי 'עם הספר'.
    היינו מתפתחים אז באופן לא פרופורציונלי.
    היו שיתופי פעולה בין כותבים לציירים או צלמים ועוד...

    ולא צריך להדפיס הרבה עותקים אלא מספיק שכל אחד ידפיס כמה עותקים ויגיש באתר יעודי מטעם המדינה אפשרות להזמנה והדפסה למתעניינים.

    תחשבו על התמורה הרגשית לכולנו: אנשים כותבים הם אנשים רגועים יותר.
    הכתיבה מרפאת ומעבירה מידע.

    תחשבו על התמורה הכלכלית והמדינית: הספרים ימכרו ברחבי העולם
    תחשבו על התרומה הכלכלית שוב: יהיו אלפי עבודות במשק לעורכים ובתי הדפוס וכו'
    תחשבו על הערך העצמי של כל אחד מאיתנו

    ועל כמויות הידע הזמין: ההיסטורי המדעי הפילוסופי והסיפורי.
    ועל מגוון הסגנונות שהעולם יזכה להנות מהם:
    ספרי ילדים, אגדות, בדיחות, ספרי בישול שונים, ביוגרפיות, תמונות מעניינות, קומיקסים, ספרי מדע, עצות, ראיונות ועוד.. השמים הם הגבול.
    ולגבי הסופרים - ספריהם יוכלו להימכר בחנויות, ומידי פעם יכנסו לחנויות גם ספרים שיצאו לאור בחסות החוק לכתיבת ספרים.

    *

    ואם חשבתם -
    האם מדובר בחלום או בדמיון - הרי מדובר ברעיון לא מציאותי כרגע.
    התשובה היא:
    נכון, כרגע מדובר בחזון לא ריאלי.
    אבל הוא יוכל להיות ריאלי אם יקראו את הדברים אנשים שמקורבים למקבלי ההחלטות,
    ויעזרו לסייע לחוק כזה לעבור, וגם כמובן לבצע אותו.
    אפשר לבקש ממשרד התרבות לקחת חסות על המיזם המשמעותי הזה.
    אמנם התכתבתי בעבר עם משרד התרבות, הם חמודים ממש אבל לא עזרו לי בבקשה הספציפית שלי (כמדומה לי שהבקשה היתה לקחת חסות על אחד הספרים שלי...) אבל במשרדי הממשלה יש אנשים נדיבים וטובים, ואם מישהו כאן מוכן לנסות לקדם את הענין זה יהיה לתועלת כולם.
    אומנם מרבית הדברים לא מתקדמים בד"כ כמו שרוצים כי העמל חשוב ולא התוצאה - על זה נאמר - יגעת ומצאת - תאמין.
    שנזכה לכתוב דברים טובים, קודם כל לתועלת עצמינו אבל גם לתועלת הכלל כמובן.
    השבוע כתבתי שיר, עם הרבה משמעות, הוספתי לו הסבר קצת אישי,
    והתלבטתי אם לפרסם אותו.

    תמיד כתבתי למגירה.
    המורות שיבחו אותי בשיעור הבנה, כי הבעה היה אחד המקצועות שהבנתי היטב.
    כתבתי לעצמי סיפורים במחברות ונתתי לחברה טובה לקרוא, מזל שהיא אהבה לקרוא.
    היא אפילו הצליחה לבקר את הכתוב ואמרה שהכל בסיפור מושלם מידי... וזה לא ככה במציאות. היינו בכתה ו'.

    כך במשך שנים ארוכות כתבתי לעצמי, זה מאוד לגיטימי לכתוב לעצמי.
    כעת כשאני כותבת לעצמי זה עדיין ממש נפלא, יש לי הרבה חומר שלא צריך לראות אור משלל סיבות.

    הבעיה שפתאום אני ממש רוצה להעביר את הכתיבה הלאה ולפרסם.

    ואז יש קונפליקט אמיתי.

    האם מה שכתבתי ראוי?
    הוא יכול להתפרש באופן לא נכון?
    האם יש בו כיוון שלילי?
    למה לפרסם בכלל?
    פרסמתי מספיק את החומרים שלי, לא?
    ואולי זה מיותר?
    ודי כבר! הגיע הזמן להיות בשקט!
    מה היה חסר לך בחיים אנונימיים בהם שמרתי את המחשבות והדעות שלי,
    או מקסימום שלחתי 'מכתבים למערכת' שלפעמים פורסמו?

    בתור מי שנוכחת יותר ויותר בעובדה עד כמה כל אחד חי לעצמו, ומחויב לתת דין וחשבון לעצמו בלבד,
    עולה לי מחשבה: מי אמר שזה חיובי להעביר את הדברים הלאה?
    זה העולם שלי, זו ההבנה שלי, אלו החיים שלי, החשיבה שלי.
    עד כמה אני באמת מוסמכת לכתוב לציבור?

    מי נותן למי סמכות לכתוב?

    הקונפליקט גדול דווקא אצלי בגלל שאני מחפשת לבטא ייחודיות ושואפת לשבור את המוסכמות שאנחנו מאמינים בהם,
    מתוך הבנה שיש הרבה מוסכמות של שקר שאנחנו שם כי ככה זה, לשם גדלנו.

    וגם בגלל שהכתיבה שלי סוג של משקפת את המציאות, אמנם מתוך הזווית שלי - אבל הראי לא תמיד מחמיא כשאנחנו לא במיטבנו מה לעשות...

    כך לפני תקופה החלטתי לגנוז שיר (לא בדיוק שיר.. ) - שובר מוסכמות - כי לדעתי זה לא מתפקידי לשבור לאנשים אמונות או הרגלים או להעמיד מולם מראה, למרות שאני מפנה את הדברים כלפי עצמי, וגם כי יש בכנות הזו משהו ציני, לפחות להבנתי.

    הכתיבה שלי לדעתי קצת יותר מידי כנה. אני אוהבת כנות מוחלטת (בגבול מסוים) אבל עדיין חווה התלבטות
    כל פעם מחדש, כשאני צריכה לבחור בין שיתוף של דברים שלא תמיד הייתי שמחה לשתף כאמור בגלל
    שאני לא בטוחה שזה בסדר כי הם מידי כבדים/משמעותיים/יחודיים,

    לבין התחושה שדי כבר!!
    מספיק שנים אנשים שתקו ושתקו והעולם לא התקדם לשום מקום.
    אולי זו חובה לכתוב ולשתף וכל אחד יקרא מה שמתאים לו ויקדם אותו.

    *

    אז המלחמה הזו, הפנימית, היא עצומה ומייגעת.
    דווקא בגלל שכל השנים התרגלנו לצנזר, אני לא מתכוונת שהתרגלנו לצנזר דברים שצריכים צנזור,
    אלא בכל מקום יש את המבטים שאנשים סוקרים אותך כשאת אומרת משפט קצת לא שגרתי... או כשיש לך קול מוזר, או כשאת לא כמו כולם, התרגלנו יותר מידי להיות פוליטיקלי קורקט, לשמור על אופי אחיד לכולם, לפחות כלפי חוץ, ואומנות זה הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש.

    למה אני כותבת את כל זה?

    גם בגלל שזה אחד הקונפליקטים העצומים והצודקים
    שאני מתמודדת איתם מרגע שהתחלתי להיות רצינית בכוונה שלי לצאת לאור,
    מדובר בהתמודדות בלתי פוסקת שאין לי כל כך מושג מאיפה היא נובעת ומה המניעים שלה.

    כשאני רואה יוצרים שיצאו לאור, כמו למשל לפני זמן מה כשהאזנתי ברדיו לשיר של רבי שלמה קרליבך, חשבתי לעצמי: האם הם גם התמודדו עם זה?

    וגם בגלל שאני משערת שאין כאן תשובה ברורה.

    יתכן שאני פשוט לא שלימה עם המקום הזה בו אני נדרשת לכתוב לציבור,
    משהו בי עדיין מתעקש להישאר במקום הישן, בו אין לי אחריות ציבורית.


    אני יודעת שבכל מקרה כל הבלאגן הזה הוא אצלי, אין לו קשר לעולם מסביב.
    אני זו שלא בטוחה במקום שלה, ולא בטוחה שזה נכון לכתוב.
    ההתלבטות הזו חשובה בעיני, כי גם כשדוהרים תמיד צריך בלמים שיזכירו לנו
    מי אנחנו באמת ומה בעצם המטרה לכל זה.

    המטרה עצמה לא ענקית, אלא יותר בכיוון של להגיע לחיים יציבים, (חוץ מהמטרה המשנית, והיא הרצון לשנות את העולם,
    שזה באמת משהו זוטר...)
    כך שאולי גם כל ההתלבטות הזו מיותרת, כי אם המטרה לא ענקית למה שהדרך אליה צריכה להיות כל כך מאתגרת?
    ואולי ההתלבטות אינה מיותרת, ופשוט ישנה איזו נוסחה שפשוט צריך למצוא אותה ולהתנהל בצורה של:
    זה מתאים, זה פחות, ומה שבגבול האפור להקשיב ללב ולפעול לפי המצפון והרצון.

    אין לי כרגע מושג מה הדרך הטובה.

    נ.ב. גם את הקטע הזה כתבתי אתמול, והחלטתי לא לפרסם. במחשבה נוספת אני כן מציגה אותו לקריאה, כי יש בו תוכן חשוב
    שקשור לקונפליקט סביב היציאה לאור.

    בגלל שיש לכל אחד מאיתנו מסע משלו, אני מאמינה שרוב הכותבים לא מתמודדים ברמה כזו עם מחשבות והתלבטויות.
    זה או שיש רצון רציני לצאת לאור ואז פשוט פועלים ומשתדלים, או שמחליטים לגנוז את הכתיבה לזמן מתאים. (מישהי שלחה לי שירים ממש נדירים וכתבה לי שיש לה חלום להוציא ספר שירים לאור, אין לי מושג אם יש לה ניק בפורום ולמה היא לא מפרסמה את השירים, נראה לי שכדי לצאת לאור אנחנו צריכים שכנוע פנימי רציני שהכתיבה שלנו מאוד מאוד תתרום לקוראים, או להבין שהעולם צריך אותנו, או פשוט למצוא את המניעים שיגרמו לנו לצאת לאור, למרות זאת ההתלבטות תמיד קיימת. האם המילים מתאימות? רוח הדברים מתאימה? איך אפשר לדעת? ממש סיבוך פנימי. ולפעמים באמת אולי עדיף כמה שפחות לפרסם, או למצוא איזון מתאים.)

    בנוסף, היום חשבתי על זה שכתיבה זה אחד המקצועות הכי בלתי מתגמלים שיש (חוץ מתחושת סיפוק) זאת אומרת, המדינה צריכה לתגמל את הכותבים או הציבור צריך לתגמל אותם, כי אני לפחות לא ראיתי עדיין שיש בתחום הזה תגמול כספי משמעותי.
    כך שהכותבים הם סוג של מתנדבים... לפחות כותבים כמוני.
    אני חושבת שעם הזמן אם אדם מתמיד במקצוע שלו הוא מרוויח, אבל כן צריך לשים לב לכך שיציאה לאור היא משהו שקשור למימוש עצמי, ואין בה כל כך תגמול כלכלי.

    אם יש לכם מה להוסיף או להעיר ולהאיר, אשמח לשמוע.

    חשוב לציין שהקונפליקט קיים, ויתכן שהוא ישאר כי אולי יש בו משהו חיובי שנועד לרסן את הכותבים ולהזכיר להם מי הם, ושיש גבולות.
    במיוחד בתחום של כתיבה שמטבע הדברים יש בתחום הזה הרבה כוח ועוצמה.

    אם יש כאן עורכת או מישהי שמבינה בכתיבה שמוכנה שאעביר לה חומרים לפני שאפרסם אותם, כדי לראות אם הם מתאימים (הכוונה קטעים לא ארוכים, ולא תמיד, רק כאלה שממש אני לא יודעת אם הם מתאימים, ומחליטה לגנוז אותם ואולי הם כן צריכים להתפרסם) אפשר ליצור איתי קשר במייל בחתימה.
    חִידוֹן חֲנֻכָּה:



    1. הִיא לָאו בְּהֶכְרֵחַ רְחָבָה

    אֲבָל תָּמִיד מַרְחִיבָה

    קְשׁוּרָה לְתָמָר וְאַהֲבָה

    וְתָמִיד אֶקַּח אֶת הַשָּׁוֶה.

    מִי אֲנִי?

    2. אֲנִי לֹא נָבִיא אַךְ מִתְחָרֵז

    לֹא מַצְבִּיא אַךְ מִזְדָּרֵז

    עַל גְּדוֹלִים אֲנִי מֵעֵז

    כִּי בְּהַ' אֲנִי אוֹחֵז.

    מִי אֲנִי?

    3. שְׁמִי מִסְּפָרַד

    וּזְמַנִּי קָצוּב

    בִּי חַיָּב כָּל אֶחָד

    וּמְקוֹמִי חָשׁוּב.

    מִי אֲנִי?

    4. אֲנִי מֵקֵל בְּרֹאשִׁי

    וְנֶחֱשָׁב כְּפְּרוּשִׁי

    אַךְ בַּיּוֹם הַחָפְשִׁי

    לֹא הָלְכוּ כְּפֵּרוּשִׁי.

    מִי אֲנִי?

    5. אֵינִי סַפוּר

    וּלְכֻלָּם מָסוּר

    בִּי אֵין סִפּוּר

    וְאֵין אַף אִסּוּר.

    מִי אֲנִי?

    6. אָנוּ מִשְׁפָּחָה

    והמְסִירוּת לֹא פָּסְחָה

    וְהַקָּטָן שֶׁחִנְּכָה

    לֹא הִרְכִּין לֹא שָׁחָה.

    מִי אֲנִי?

    7. גְּבוּרָתִי בְּמוֹתִי

    לֹא אֶמְסֹר אֲחוֹתִי

    וּבְתֹם מִלְחַמְתִּי

    בְּרֶפֶשׁ גּוּפָתִי.

    מִי אֲנִי?

    8. אֵינִי בָּרוּחַ

    אַךְ אַל לִבְטֹחַ

    וּכְשֶׁגָּדַל הַכֹּחַ

    עֲלֵיכֶם לִבְרֹחַ.

    מִי אֲנִי?

    9. אֲנִי חַג וּמוֹעֵד

    מִסְּבִיבִי נוֹהֲגִים לְהִתְאַגֵּד

    אֲנִי סִפּוּר גְּבוּרָה מְאַחֵד

    רוֹאִים בִּי הַרְבֵּה כְּשֶׁהַבַּיִת מִתְכַּבֵּד.

    מִי אֲנִי?

    10. זוֹ תְּפִלָּה לְתִשְׁעָה

    וְחֶלְקָם לַעֲשָׂרָה

    זֶה בִּטּוּל הַרְשָׁעָה

    וְאֵינִי חוֹזֵר כְּשֶׁחָסְרָה.



    מִי אֲנִי?
    יש לי התנגדות והתלבטות סביב הכתיבה של עצמי, החלטתי לפרסם בכל זאת את המאמר מתוך הבנה שגם אם מדובר בדברים לא מדויקים הקוראים מספיק חכמים כדי להחליט מה מתאים ומה פחות, ומתוך הבנה שאם בורא עולם שולח לאדם איזו תובנה או הארה טוב להעביר את הדברים.

    ומבחינתי אפשר להעביר את הדברים הלאה גם בלי קרדיט. שנזכה לגאולה שלימה במהרה, אמן!

    *


    משה רבינו כתב על עצמו את הפסוק הבא: "והאיש משה ענו מכל האדם".

    האם זו לא גאווה?

    לפי התשובה המקובלת הוא הכיר בכוחות של עצמו ולהכיר במי שאתה זה לא גאווה.


    אם נתבונן נראה שצדיקים נוספים תיארו את הכוחות שלהם:

    רבי נחמן אמר על עצמו: "אני פלא... חידוש כמוני לא היה מעולם".

    גם הרבי מחב"ד אמר או רמז שהוא המשיח.

    וכאן שוב נשאלת השאלה אם זו לא גאווה.

    התשובה נמצאת בכך שגדולי האומה שלנו ידעו שכל אדם חי לעצמו – כך שהוא לא יכול לחיות/למלוך/להורות דבר מה אצל הזולת. (אם כי מצד שני כולנו ערבים זה לזה) בנוסף – בגלל שכל אחד חי לעצמו הרי שאין מושג כזה גאווה אלא זה רק רגש ואין בו אמת. כי האדם לא יכול להיות מעל אף אחד, כי לכל אדם יש נתונים שונים.

    אם כך – כיצד מנהיגי האומה מנהיגים אותנו?

    התשובה – נקודת הצדיק.

    כשמשה רבינו כתב על עצמו "עניו" הוא בא להעיד שהוא כבש את פסגת הענווה וכל אדם שרוצה להיות כמותו להגיע לדרגה שלו – זה אפשרי אם הוא יהיה עניו.

    ובגלל שלהיות עניו מכל אדם זה גאווה גדולה – הרי שמדובר בנקודת 'ביטול' עצמי. (ושמעתי בהרצאה - איך אדם ידע אם הוא בענווה נכונה – אם יש שמחה בגלל הענווה אפשר להבין שזה ביטול נכון ואמיתי).

    כשרבי נחמן אמר שהוא פלא גדול ואין חידוש כמותו – זה נקודת הצדיק שלו.

    הוא השיג בעמל רב את נקודת החידוש וההתחדשות וכל אדם שרוצה לזכות בכך יכול להשיג זאת בקלות מעתה והלאה, על ידי לימוד תורתו.

    כשהרבי מחב"ד אמר או הסכים עם האמירה שהוא המשיח הוא בא להעיד שהוא השיג את נקודת המשיח בעולם – שזה שליחות ללא פשרות וללא התחשבות בשום כח שבעולם – וכך אדם שיזכה ללמוד את תורתו ולהתחבר לדמותו יזכה ביתר קלות לממש את יעודו ולגאול את עצמו וממילא את העולם.

    למה צריך בעולם אנשים שישיגו השגות כדי שכל העם יזכה לכך? בגלל שכל אדם הוא עולם, הרי שהעולם נמצא בתוכנו בקטן, כך שאם התורה מבקשת למחות את זכר עמלק – כידוע שהציווי הוא בעיקר למחות את עמלק שבתוכנו.

    וכן אם יש בעולם אנשים שהאידיאל שלהם זה לגנוב - אז למרבה הצער הם נמצאים גם בתוכנו ועלינו לתקן אותם.

    ואם יש בעולם – או היה בעולם צדיק – הרי שהכח שלו עצום וקיים בתוכנו ועלינו להשיג את הנקודה שלו על ידי חיבור לעבודתו בעולם.

    ויותר מכך – בגלל שכל אחד מאיתנו יחודי הרי שיש בכוחו להשיג השגה או לחדש משהו בעולם מתוך עבודתו – והדבר הזה ישפיע על העולם כולו באופן רוחני.

    ההבדל בין רשעים לצדיקים:

    רשעים פועלים בעולם נקודה של רשע- שצריך למחות ולתקן

    צדיקים פועלים בעולם נקודה של צדיק – שצריך ללמוד ולהתחבר.

    בסוגריים נראה שכשמבקשים 'קרב יום שהוא לא יום ולא לילה' הכוונה שיגיע היום בו לא יהיה מושג של רשעים וצדיקים כי 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' זה כאשר הבריאה כולה תכיר במלכותו יתברך ותתבטל לפני בורא עולם ותפעל ללא הפסקה לקיים את רצונו, אז היום והלילה לא יהיו קיצוניים, כי הכל יהיה מאוזן.

    דוגמאות לצדיקים שפעלו את הנקודה שלהם:

    רחל אמנו – הסמל של הדמעות והתחינה : "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". התפילות של אם על בניה התחילו אצלה.

    כל שבט זכה לפסוקים שהגדירו את הכח בו פעל וחידש בעולם.



    לכל אחד מאיתנו יש נקודה שהוא יכול לפעול ולקדם איזה חידוש או הארה או תיקון ובכך להפוך לנקודת אור שתנציח את עבודת המידות הספציפית ותרומתו לעולם.

    הבשורה הטובה – שכנראה לא צריך להיות מפורסמים בשביל שאותה נקודה תאיר. כי העבודה של הצדיקים משפיעה באופן מהותי על העולם. כך שזה לא ממש משנה אם מתפרסמים או לא, אם כי יש צורך לפרוץ הלאה ולהפיץ ככל שיותר.

    זו נקודת איזון משמעותית בין לזכור שהמטרה היא התכנסות פנימה ויחד עם זה לא להסתפק בפנימיות אלא לפרוץ החוצה ככל שניתן.

    יתכן שבדור שלנו או בדור הבא נצטרך להיות כמו בינה מלאכותית - בתחום של עבודת המידות – יש לנו יכולת לקחת את המידות והנקודות של צדיק שנקנו בעמל וביזע גדול ולהשתמש בהם למימוש העצמי שלנו.

    כל המידות לרשותנו – חידוש, ביטול עצמי, משיחיות, גבורה, תפילה, בטחון ואמונה וכו'.

    מה שצריך זה ביטול עצמי שהוא הבסיס לקבל את התורה האישית שלנו.

    בתור אחת שבעבר התודעה שלה היתה במקום הזה של 'מה יגידו עלי', ככל שאני לומדת עד כמה באמת אף אחד לא אומר עלי כלום והכל בדמיון שלי – אני מבינה כמה אנחנו מפספסים את החיים האמיתיים של חיבור ויצירתיות – לטובת כל הדמיונות הללו שבאיזה שהוא מקום יש אנשים שמתבוננים עלינו וחושבים עלינו, או שאנחנו צריכים לשאוף להגיע למקום בו אנשים יסתכלו עלינו.

    כי כל אדם, מטבעו, חושב רק על עצמו והתפקיד של כל אחד זה לעשות את המקסימום שלו בעולם כדי להתפתח ואולי לפתח את הסביבה והחברה, ולתרום לסביבה מכשרונו (גם אם הסביבה לא מתעניינת – זה לא אמור לעניין אותו כי ההשתדלות היא לפעול ולעשות ולהפיץ ולא לקבל את התעניינות הסביבה – שכבודה במקומה מונח אבל היא לא המטרה).

    כשאנחנו צריכים לרצות לפתח את החברה זה מתוך מקום אינטרסנטי כי יש לנו אינטרס עליון שהחברה תתנהל כמו שצריך, כי זה יתרום לרווחה האישית שלנו.

    לכן כל אדם שהוא בעמדת השפעה (וגם אם אין לו עמדת השפעה...) טוב יהיה אם יחשוב תמיד בגדול ויפתח את העיניים לראות הלאה, מה אפשר לתקן, מה בעולם צריך לשפר, איפה אני יכול לתרום, והכל בלי לצפות לתמורה כי את השכר האמיתי יכול רק בורא עולם לתת, ולא אף אחד אחר.

    ומכיוון שהעולם גדול וקשה להבין מה העולם צריך - אפשר להתבונן מה אני צריך לתקן? ומתוך תיקון אישי לפעול ולהפיץ הלאה את האפשרויות לתיקון כללי. זה לא פשוט ואפילו מאתגר בהתחלה, אך מעצים מאוד.
    בס"ד

    לפעמים לוקח לאסימון זמן-מה ליפול.
    אני מדפדף מהמבשר, מצפה לבשורות טובות מהמלחמה, ולצערנו כמו ימים רבים אחרים כתוב גם על חיילים שנפלו.
    נהרגו על קידוש ה', יהי זכרם ברוך.

    באחד העמודים הפנימיים, מופיעה כתבה שגרתית אודות משהו, מין כתבה שיווקית שאף אחד לא קורא, רק מרפרף מלמעלה.
    היום, לא יודע למה, העמקתי בה.

    אתה קורא את הכתבה, ומנסה להבין מה החדשות פה, מה העניין לציבור שיש כאן?
    לפעמים, מדובר בכתבה המהללת קהילה או מוסד. שזה הגיוני. עיתון שעל מנוייו נמנמים, נניח, 10,000 איש, צריך לתת תשומת לב לארוע בו 200 איש עורכים חגיגה לכבוד משהו. אולי סיום.

    לעיתים, זוהי פרסומת של העירייה – לעצמה.
    בכתבה שלפנינו, מאוד מהר שמתי לב שמוזרות בה שמות רבים, לצד שובלים רבים של מחמאות. (להשערתי – מוצדקות. במיוחד לאלחנן פדר ולגב' יזדי. סתם תחושת בטן לאחר קריאה נשנית וחוזרת של הכתבה)
    כלומר – מטרת הכתבה הייתה לחלוק כבוד לאנשים מסויימים. בונוס על העשיה שלהם.
    די מצחיק שהכתבה כנראה ממומנת על אותם אישים עצמם (ישראל פרוש- סליחה, כן?), אבל בסדר.

    אז מי קיבל כן כבוד? סימנתי בצבע צהוב.

    צריך להבין שמה שאנחנו רואים כאן הוא לא עיתונות, אלא שימוש מקורי וחכם במדיה מודפסת למטרות מסויימות.
    אין כאן כל קשר לחדשות, לעיתון, למידע שמישהו מעוניין לקרוא. נטו הזדמנות של עיריית אלעד/מארגני תכנית 360 או משהו, לחלוק לאנשים שלהם קצת קרדיט.
    במקום לתלות את המודעה במשרד, תולים אותה בעיתון במסווה חדשותי. מצחיק – אבל אוקיי.

    אלא מה, שיש לי תמיהה רבתי.

    ככל הנראה, האישים המוזכרים בכתבה, אינם קשורים בהכרח זה לזה. לא פועלים תחת אותה מטריה, ולא מקבלים משכורת מאותם גופים. (יעקב אלברט ופנחס ברייער, לדוג')

    אז... מיהו הארנק ששילם על הכתבה – ולמה?

    image001.png
    הם היו שניים, שווים במראה, בנתונים, בשושלת הייחוסין. שני עיזים תמימים, חסרי בינה או יכולת בחירה.

    גובהם זהה, אין בהם כל שוני, אחד מהם נבחר להתעטר, להיות קודש, השני – נבחר להיות טמא, ללכת לעזאזל.

    וכאן השאלה: למה?

    מה מפריד ביניהם? מה המטרה?

    *

    במשך שנים ארוכות היו לי מחשבות והתלבטויות סביב השאלה: מי אני?

    האם אני טובה? האם אני רעה?

    התנגדתי להמן, וגם את הנאצים שנאתי כמובן, אך מחשבה מרדנית היתה עולה בי: ומה אם הייתי נולדת חלילה ביתו של המן? ואם הייתי נולדת חלילה למשפחה גרמנית ועוברת את המסלול של נוער היטלרי ממוצע? גם אז הייתי שונאת? את מי? מה אשמים הרעים שנולדו להיות כאלה?

    האם אני מנסה להצדיק את הרשע במחשבות הללו? לדון אותו לכף זכות? זה מותר?

    השאלות היו קשות, ניסיתי להתעמת מולם.

    מי מחליט מי יהיה רע? מי ייוולד למשפחה של 'רעים' ויקבל חינוך 'רע'?

    מה אשם קים ג'ונג-און שהוא נולד עם נתונים של רודן מושחת ועם חשיבה של רודן ועם אמונות מסוימות וכו'?

    השאלות היו קשות, כי התחלתי לחשוב על הרעים מתוך מקום של – מה היה אם אני הייתי שם? זאת אומרת – דנתי אותם מתוך נקודת מבט ששמה אותי חלילה במקומם.

    התשובה לוקחת אותנו לשני עיזים – אחד מהם נבחר בגורל אקראי להתרסק בעזאזל והשני נבחר להגיע לפסגה הכי גבוהה ולהיות קודש לה'.

    האמת היא שהם חסרי בחירה, ואין כאן חשיבות לא לעז הנבחר ולא לאף אחד אחר.

    יש כאן את בורא עולם, אין טובים ואין רעים, יש את האינטרס של בורא עולם (חלילה, לא אינטרס רגיל כמובן אלא יש את הרצון של הבורא שיהיו חיים מתוקנים בעולמו ונזכה לעולם הבא)

    וכדי שהתוכנית האלוקית תמומש העולם מתחלק לטובים ורעים. יש רוע ורשע והם צריכים להיות מושמדים בעזאזל, לכבוד הבורא יתברך.

    לאנשים שדוגלים ברוע וברשע אין שום דבר בפני עצמם. אין בהם שלילה או חיוביות, הם נבחרו להיוולד לתוך מציאות כזו, גם לאלו שדוגלים בטוב ובחסד, אין שום דבר, אין בהם חיוביות ובטח לא שלילה, הם נבראו לשמש קונם.

    אנחנו באמת כלום, המטרה היא להיות עבדי ה', לחיות בביטחון ובאמונה, להימנע מרגשות שליליים ולהכניס חשיבה חיובית של אמונה בטוב, שמחה, עין טובה וכו'.

    ויחד עם זה לכופף את עצמנו ולהבין שאין בנו שום יתרון כלשהו. אנחנו בלי כלום, והמטרה היא שיהיה טוב בעולם, בשביל זה צריך למחות את עמלק, את הרע - גם בתוכנו.

    ואז – כשהטובים יפסיקו להיות טובים אלא יבינו שהם צריכים לגייס את הרוע ולהיות מתוחכמים נגד הרע – אז גם הרע יפסיק להתקיים ומי שיזרוק את העז לעזאזל לא יטמא, כי גם עזאזל וגם הקודש – שניהם יהיו בעצם קודש כי רק ה' ימלוך.

    כנראה שהדברים אינם פשוטים כמו שהוצגו, הם הרבה יותר רחבים ומשמעותיים, בטח יש הסבר לכל דבר, בכל מקרה כתבתי את הדברים מתוך זווית הראיה שלי.

    חשוב לציין את המסקנה העולה מהדברים:

    כשעם ישראל בכו במדבר בגלל חטא המרגלים ונענשו, הם לא היו רעים.

    הם היו אנושיים, הם התנהגו באנושיות. גם הבורא לא כעס עליהם, העונש הוא התוצאה.

    אין אדם שהוא 'צדיק' ואדם שהוא 'רשע'.

    יש התנהלות שמובילה חלילה לאבדון, זו התנהלות שבדרך כלל נעשית מתוך אנושיות טובה, בלי מחשבה, מתוך אינסטינקט. בדרך כלל כולנו סובבים שם, במקום האנושי הזה, מדברים מתוך הרגל, מרגישים רע כל היום גם כשממש טוב לנו, מחפשים לעלות עוד ועוד, לזכות, להרוויח ושוכחים להנות מהרגע, מהטוב שיש לנו כבר עכשיו.

    ויש התנהלות שמובילה לחיי עולם הבא, זו ההתנהלות בה אנחנו משקיפים בעיני השכל התכליתי: מה יצא לנו מכך? מה המניע? מה המטרה? מה בורא עולם מצפה מאיתנו ברגע זה? זו התנהלות בה אנחנו מבקשים עזרה מאת הבורא יתברך שיכוון אותנו לדרך הטובה, זו התנהלות בה אנחנו כל הזמן מחפשים את האיזון בין הרצון (האנושי) להרוויח רווח אישי מכל דבר, לבין הרצון האלוקי שחפץ שנחיה בטוב, נתרום לסביבה ונזכה גם להיתרם.
    אוקי.
    אז יש לנו תקציר לסיפור, יש לנו דמויות, יש לנו עלילה. מה חסר?
    אופי.
    המון זמן שאני מנסה לחשוב, איך בעצם מאפיינים בן אדם?
    הגעתי למסקנה, (ותודה גדולה למאמר של
    @Angular בלינקייה ) שבעצם אופי טוב, זה כשיש לי סיטואציה, ואני פשוט יודעת מה הבן אדם הולך לעשות, כי אני מכירה אותו כל כך טוב!

    א-ב-ל! (וכאן אתם נכנסים לעניין..)
    אנחנו יודעים מהי המטרה, ומהו האפיון האידיאלי, אבל איך למען ה' אנחנו מגיעים אליו???

    שורה תחתונה, אני אשמח מאוד מאוד אם תעזרו לי לחשוב איך אני מאפיינת את גיבור הסיפור שלי.
    בעדיפות לדברים קונקרטיים, ולא 'תנסי להיכנס לראש שלו ולהבין מה הוא עובר' כי אין לי מושג לאיזה ראש אני אמורה להכנס... :sne:

    בקיצור, איך מאפיינים גיבור???
    והנה. המודעה הזו יצאה. באתר של יונה ספיר. צילום מסך 2023-09-08 125801.png
    אני שמחתי.
    זו הודעה שכולנו חיכינו לה מאז נגמרה הסדרה מרגל להשכרה.
    אבל משהו בכל זאת העיב על השמחה שלי.
    לא יודעת. התרשמות שלי ואל תתבעו אותי על זה אבל משום מה העיצוב והקונספט הזכירו לי ספר ילדים מאד מוכר אצל הציבור הכללי והמבין יבין.
    קראתי והרושם הראשוני נתקע לי עוד יותר.
    הנה הודעה שכתבתי לחברה מייד שראיתי את הספר וקראתי את הפרק לדוגמה. תגידו לי אם אתם חושבים שאני צודקת:

    ''ואחרי שקראתי את הפרק לדוגמה זה עוד יותר נראה לי הארי פוטר בגרסה החרדית שלו רק עם כתיבה גרועה. מה קרה לה? מה זה הכתיבה הזאת?
    שמת לב שגם כשמיה וגם יונה כשהן יוצאות מאזור הנוחות של הכתיבה שלהן שמים לב שהיא מאולצת?
    לא יודעת. זה לא זרם.
    וגם ההדגשה הגדולה בדבר האורתודוקסיות של הגיבורים. ההדגשה הייתה מאולצת. כאילו היא ממש מפחדת להוציא פנטזיה אז היא מדגישה מאד את העובדה שזה קשור ליהדות ולא גרסה שלה להארי פוטר. אבל זה כל כך מאולץ ולא טבעי, שזה מדהים.
    אבל בכללי נשמע שיש שם נבל טוב. וסיפור טוב. ושום הורים אחראים ברקע. שזה טוב. ועולם פנטזיה מאוחרת מושלם.
    זהו. מה עוד צריך?''

    רק שתבינו. אני ממש לא רציתי לפגוע באף אחד. אני רק מנתחת את הרעיון הספרותי הזה.
    ומי יודע. אולי אני טועה וזה יהיה סדרת העל הבאה שכולם יחכו לה.
    אבל זו הספקולציה שלי לגבי זה.
    מה אתם אומרים?

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה