קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אני באמצע לכתוב את הספר השלישי בטרילוגית "הצעה לסדר".
"הצעה לסדר" היא באופן כללי סדרת ספרים שהייתי מכנה אותה "משיחית"...

בספר הראשון נתנאל הלל אמור להיות מלך ואפילו "משיח" כהגדרת שוקי מלכה.

בספר השני יש אנרכיה, ו... יש מנהיג לאנרכיה. כי גם אנרכיה צריכה מנהיג.

בספר השלישי - "מסדר מלחמה" אני מתלבטת איך לסיים את העלילה המורכבת מאוד.
פתאום נפל לי האסימון שבגלל שהספר מציג את סיפורה של המלחמה האחרונה הרי שהסוף הכי מתאים יכול להיות בביאת משיח, ולא רק זה גם... טוב, לא אגלה יותר מידי.

השאלה אם מותר לכתוב כזו עלילה...
אם זה לא כפירה, או משהו כזה.

כי בדרך כלל ספרים כאלה מסתיימים ב... נחכה למשיח האמיתי!
אני רוצה שבספר הזה תהיה גאולה אמיתית. עם משיח אמיתי.
השאלה אם זה אפשרי ונכון לעשות זאת, ואם זה לא נחשב 'לתקוע מקלות' בגלגלי הגאולה חלילה.
(מי דמותו של משיח? זה יכול להיות כל גיבור בסיפור! חכו להפתעות!)

אומנם זה רק משל, כי רבנים רבים, ביניהם הינוקא, שהוא רב שמקובל על החרדים, הצהירו שמשיח זה "תודעה כללית"
לכולנו, אבל בכל זאת משיח אמור לבוא גם בדמות אדם, כפי שכתב הרמב"ם. השאלה אם כדאי לכתוב זאת בספר.

אגב, מאז מה שהעם שלנו עבר עם משיחי השקר המילה "משיח" נעשתה שלילית בעיני רבים מהעם, משהו שמתקשר
לכפירה, לסגידה לבן אדם ועוד. כך שאני יודעת עד כמה הנושא הזה נפיץ, ובצדק.

משיח - גם מתקשר למושג של מתמודדי נפש.

בכל זאת מעניין אם מדובר במושג קדוש שאמור להישאר רחוק או אפשר לכתוב על זה בתור דמות בספר.
מה דעתכם?

נ.ב. בגלל שעכשיו ערב חג יתכן ולא אוכל לענות על התשובות כי לא אוכל לשבת ליד המחשב, כך שאענה רק אחרי החג או שבוע הבא אחרי שבת.
בכל מקרה דעתכם חשובה.
דעתי האמת נוטה יותר לתשובה שזה לא מתאים, למרות זאת זו העלילה שהכי מתאימה לסיפור.
אם כי אפשר להשאיר את סיום העלילה פתוח עם תקיעת שופר ברקע, או עם אמירה מעורפלת, מה שלא אעשה כי "מה ששנוא עליך"...
בד"כ כשאני נתקל בשני דמויות קרובות, או שעובדות ביחד, אני (האם רק אני?) חושד באחת משניהם, לרוב בשותף של הגיבור, כי המספר ירצה שאני אאמין שהגיבור - הוא הגיבור. לגבי החברים שלו - כולם יכולים להיות בוגדים.
עכשיו, זו טכניקה ספרותית ידועה.
יש את ה'אדם הטוב' שחשבנו שרוצה לעזור לנו, ואז מתברר שהוא סוכן כפול, הוא שיבש דברים מלכתחילה, והקורא אמור להיות בשוק ובהלם, ולומר 'אוי, איך לא שמתי לב לזה'.
העניין הוא שגם אם הוא לא שם לב באמת, הוא אולי חשד.

וזו השאלה שלי:
נניח ואני הסופר, מתכנן דמות שהיא 'סוכן-כפול', אבל אני לא רוצה שיחשדו בו מלכתחילה. האם ואיך אני יכול לגרום לקורא להאמין שהוא 'גיבור מספר 2', בלי שיחשדו בו (טריקים, דיאלוגים, פעולות - שיכולות לשכנע, כל רעיון שיש לכם), ואז בסוף העלילה לגרום לו להוריד את המסכה ולומר בניצחון מרושע, 'כן, עבדתי עליך, באמת, אני סוכן כפול'.

או שאי אפשר באמת לשלוט על האופציה שהקורא יכול לחשוד בכולם, וצריך לקוות בעז"ה שהסופר יצליח לשכנע והקורא ישתכנע שזו 'דמות תמימה'.


תגובתכם. החכימו אותי.
אילו הרב זריצקי
היה חי בדור שלנו
יתכן שהוא היה שולח
את כתביו
להוצאות לאור
והן היו דוחות אותם.

ולא היה לנו מושג
על כתיבתו של הרב זריצקי.

*
יש איזו מישהי שכותבת ממש טוב. מבחינתי הכתיבה שלה גבוהה לרמה שלי.. כי אני מחפשת לקרוא כתיבה מסוימת.. הסגנון המועדף עלי הוא של לאה מייזל או שרה לאון, רחל שור וכו' (אין קשר ביניהן אך מדובר בכתיבה קלילה ותכליתית)
.
בכל מקרה הכותבת הזו (שהיא קרובת משפחתי) שלחה אלי את הקובץ של הספר החדש שלה (היא כתבה אותו מתוך ענווה גדולה, אומרת כל הזמן שזו לא היא.. ) ובגלל שהספר לא ארוך והיא עשתה לי טובה גדולה פעם אז קראתי את הספר כדי לחוות את דעתי.
'הכתיבה שלך מזכירה לי קצת את הספרים של הרב בן ציון פירר ואולי של הרב זריצקי, רק מתאימה יותר לדורנו'.
אמרתי לה. ספר באמת מופלא. מאוד מיוחד. אולי אני משוחדת כי היא קרובת משפחתי אבל את שני ספריה הקודמים לא הערכתי כמו את הספר הזה.

היא שלחה את הספר להוצאות לאור וכולן דחו אותו. ויש סיכוי שאם היא תחפש הפצה היא לא תמצא בדומה לי.

כנראה אעזור לה ואכוון אותה להדפיס את הספר ואם היא תרצה אמכור אותו באתר שלי. (היא בהחלט רוצה אבל אומרת לי שאין לה כח להתעסק עם שיווק.. והיא רוצה שהספר יימכר בחנויות וזהו)

שאלתי אותה והיא לא מעוניינת שאציין כרגע את שמה. (רציתי לכתוב כאן ביקורת על הספר שלה... ) אם זה ממש מעניין אתכם אשאל אותה שוב, ואולי אעלה לכאן קטע מהכתיבה שלה.

בכל מקרה חשבתי לעצמי איך בדור ההוא הרב זריצקי הגיע לקהל, איך הספרים של סופרים הגיעו לקהל?

ומה היה קורה אילו הם היו חיים היום והיו צריכים להתמודד מול מונופול קשוח.

ההפסד הוא של ציבור הקוראים שלא זוכים לספרות מגוונת אלא לספרות שנתונה לשיקולי רווח והפסד ועוד שיקולים.

אני חושבת שזה בידיים שלנו.
(כאן כתבתי משפט שיכול להתפרש לא טוב אז מחקתי אותו כי לא הייתי שלמה אתו...)
אני כותבת כאן את הדברים כי שתיקה היא הסכמה עם עוול, וצריך לדעת שיש מקום להביע ביקורת אם היא באה מתוך מקום חיובי שרוצה לבנות ולשפר את המצב.
וגם כי העניין הזה נוגע לכולם. מונופול זה דבר מתבקש, הוא קורה בכל מקום. אי אפשר להילחם נגדו או להכניע אותו.
כן אפשר לדבר עליו, ואולי לגרום לאנשים שמפעילים את המונופול להיות קשובים למציאות ולרצון האמיתי של הציבור ושל הבורא יתברך.
דוגמאות למונופול: הבנקים, החברות הגדולות, ועוד.

האמת היא שיש מקום לכולם, צריך רק להפנות את תשומת הלב של האנשים שיש להם כח, והם יכולים להיות קשובים ולפעול באחריות מתוך רצון לעשות טוב.
ואין לך טוב יותר מכך שאתה נותן לאנשים במה, ואפשרות להעביר הלאה את האומנות שלהם, ודרך כך לפעול טוב אצל אנשים אחרים.

וזה נדרש דווקא משומרי המצוות כי אין לי תלונות כלפי ידיעות אחרונות למשל, כן אפשר לבקש מאנשים שמאמינים בתורה לפעול מתוך מקום ששם את הבורא יתברך במרכז, ואת טובת הכלל.
וטובת הכלל אומרת את דברה בפוסט זה...
מיסודי נפשי - הגשמת חלומות מנהלי - הורי - מגדלי ושאר מכווני.
והיות וכן, הנני להגשים את חזון מנהלינו הנכבד
@ניהול קהילת כתיבה באומרו -
ברוך שובך עם הברוך שבך.
ולהוציא לאור מעט מה'ברוך'.

להלן דיון שמציק לי אחר ימים רבים, שרעיתי בשדות זרים, ושבתי וראיתי והנה לצלמים היינו למאיירים דמינו...

בשנות השמונים היינו מעבירים ביקורת סמויה בכתב ומילים ברורות, בק"ק דפה, על כמה מקצועיים אנו, חכמים ונאורים, ולא כמו השכנים...
(לא כותבים ככה, נו נו נו), מגיבים לעניין, מעירים ומאירים.

לעניינו, אני מניח הצעה לסדר, שיותר להתייחס לאיך נכתב מאשר מה נכתב.
יותר לבקר ולהאיר מלאשר להחמיא, מחמת שהמחמאה משורשה הינה שומנית, ומחליקה כל מכשול ולא מאירה את המאורות האפלות.

ואדרבה, הדבר רק יועיל ויוסיף לחדשים ולישנים, ויקדם יותר מהמילים הטובות - שגם נצרכות - אבל רק בתור הקדמה ל"ואחרי כל זה..."

וככבש ראשון הנני מושיט ראשי, ואשמח למנות ביקורת גדושות ודקדקניות, אף משכיננו הדווקנים החסומים מפורום דקדוק המקביל, להעיר ולשחוט את לשון פוסט זה מכל צידיו. (לעיתים מתעורר בי החשק לעשות איזה שגיאת דקדוק גסה, ואז לשבת מולה ולדמיין את כל השכנים מתפתלים בכיסאותיהם מולה).
מאז פרוץ Chat GPT לחיינו בסערה בחודש כסליו תשפ"ג, נדמה כאילו הר געש התפוצץ והוא משפריץ את לבתו הרותחת לכל עבר. לא רק הר געש אחד אלא שרשרת הרי געש רדומים שנדלקו אחד אחרי השני ואחד בעקבות השני. בשלב הראשון היה נראה שאחרי שבעים שנה של פנטזיות על מכונות חושבות, לפתע כל חברות הטכנולוגיה בעולם הצליחו לפתח לפחות אחת כזאת משל עצמה. פתאום מתכנתים שפעם היו כותבים את הקוד שלהם בעצמם התחילו לשחק בחלקי לגו תוצרת GPT או Copilot ואנשים שמעולם לא פתחו פוטושופ מלהטטים עם יצירות פאר.

הרעידות הסיסמיות החזקות השפיעו גם על תחום הספרות וסיפורי בינה מלאכותית החלו להתרבות בקצב מהיר במיוחד, הז'אנר הזה – מכונות חושבות – קיים זמן רב אבל בספרות החרדית היא לא הופיעה, לפחות לא בהיקף כזה. היו ספרים שבהם הופיעו מחשבים גם היו לפעמים גם האקרים מומחים, אבל לא מכונה שחכמה יותר מהאדם.

הספקתי כבר לקרוא כמה וכמה סיפורים כאלו, הם נגמרים בטוב--- הספרות החרדית חייבת הפי-אנד וזה נהדר, אני שונא סיפורים בלי סוף טוב. אבל בכל הסיפורים האלו יש נבל, והנבל הזה הוא מחשב-על ובינה מלאכותית שמשתלטת על כל העולם. ואני שואל מאיפה בא להם הרעיון הזה, איזה חוק טבע מחייב שמודל בינה מלאכותית שמפתח מודעות ירצה להשתלט על העולם ולהרוג את כל האנשים?

האם יש איזה רציונל מאחורי המניע הכמעט עובדתי הזה? בכל הסיפורים זה פשוט קורה, כאילו טבעי שזה יקרה – אם אתה מפתח ייצור אינטליגנטי ברור שהוא ירצה להשתלט על כדור הארץ ולשעבד את כולם, לא?

אני לא סתם שואל, יש לי חלום לכתוב סיפור על בינה מלאכותית שהשלטתה על העולם – אני יודע שזה בנאלי אבל להיות קלישאה זאת אהבת חיי – אבל אני חייב לתת סיבה טובה לבינה לעשות את זה, אני לא יכול סתם להניח שזה מה שצריך לקרות...
יש שתי אפשרויות לכתוב סיפור בגוף שלישי:
1. מספר יודע כול.
2. כתיבה מנקודת מבטו של הגיבור.
מספר יודע כול מכיר את כל הדמויות ואת מה שהן חושבות, מלהטט ביניהן ובין מחשבותיהן ("אני לא מסכים," אמר אבי וחש את הבערה בתוכו. "למה אתם לא מסכים?" שאל יענקי בעוד קרביו מתהפכים) - בעצם מעין אלוקים קטן, להבדיל.
בנקודת מבט של הגיבור כותבים רק את מה שהוא חושב ומרגיש. הוא יוכל רק לשער מה האדם השני חושב, אבל מחשבותיו לא יבוטאו בםני כצמן על הכתב. זו בעצם כמו כתיבה בגוף ראשון, רק שהיא נעשית בגוף שלישי. כמובן, יכולים להיות כמה גיבורים, אבל מחשבותיהם לא יופיעו ברצף באותו קטע, אלא לכל אחד יוקדש "פרק" משל עצמו.

עד כאן ההסבר הטכני, ועכשיו לדיון:
אני סוברת שכתיבה מנקודת מבט של הגיבור היא טובה יותר ואף נכונה יותר. היא מחברת את הקורא אל הגיבור, ויותר מזה - לא מבלבלת אותו עם רצף של מחשבות מנוגדות.
באופן אישי אני נמנעת מכתיבה בצורת מספר יודע כול, אבל כעת השאלה שלי היא על ספרים שאני עורכת (מבחינה ספרותית) - איזו שיטה נכון לנקוט במקרה כזה?
האם באמת ההרגשה שלי (הנה, אני כותבת מנקודת מבטי :)) נכונה, ובאמת כתיבה של מספר יודע כול היא טעות בעיקרה?

אשמח לשמוע את דעתכם...
אחת המתנות בלהיות משווק עצמאי של הספרים שלך היא העמידה הישירה והבלתי אמצעית מול הקהל.
ובגלל שאני אמורה לשווק את הספרים שלי, התחלתי לגשת לספריות ולמכור להן ספרים.

וכך קיבלתי טלפון מספרנית אחת: "תקשיבי, מישהי קראה את הספר שמכרת לי וממש התרגזה", אמרה לי ישירות.
"למה?" רציתי להבין.
לא נבהלתי כי מדובר בספר מעולה.
הספרנית ניסתה להסביר, לא ממש הלך לה ההסבר. הבנתי אותה, כי רוגז זה משהו רגשי שעולה בלי שנבין מדוע.
"אני מוכנה לקחת את הספר בחזרה ולהחזיר את הכסף", אמרתי בנדיבות.
"לא מה פתאום, לא התכוונתי להחזיר", אמרה.

האמת שזה בסדר שלא אוהבים ספר. גם אני כיום לא אקרא כל ספר אלא אבחן שהוא מתאים לי. וקורה לי לא פעם שאחרי שני פרקים לא נתתי צ'אנס לספר.. לא היה לי חיבור עם הלך הרוח.
בניגוד לעבר, אז קראתי כמעט כל דבר, מלבד ספרים בודדים.

בכל זאת ניסיתי להבין למה אנשים יכולים להתרגז על הספר סדר הפוך, וקצת הבנתי אותם:

אני עברתי תהליך
מתוך קושי הגעתי לחירות תודעתית (עדיין בתהליך)
שברתי המון אמונות מתוך רצון לבנות משהו יציב ומחובר לבורא יתברך בלי אינטרסים של אגו.
אני מקפידה לשמור על קלה כבחמורה, יש לי השקפה חרדית ממש, אבל היום אני מבינה שכדי להגיע לעולם מתוקן צריך לבחון מה לשם שמים ומה סתם מסיט אותנו מהמטרה (המטרה היא שיהיה טוב בכל הרבדים: הפיזי, הנפשי, הרוחני, ולהיות שמחים!).

וקריאת התיגר הבלתי ישירה הזו לא כיפית וגם מרגיזה.
בתחילת הדרך, כשהתחלתי להבין לאט לאט את האמת, הרגשתי גם חוסר נחת, וחוסר שקט. התעצבנתי גם בשם כולם. חשבתי מה תהיה התגובה של אנשים אם הם יתחילו להבין כמה דברים...
במיוחד הפליא והכעיס אותי להיווכח שיש אנשים שמדברים רוחניות גבוהה ומדהימה והם מחוברים לעצמם ולבורא והם לא חרדים (ויש להם גם קצת שקר, מה לעשות). זה הפריע כי הבורא הרי של החרדים שמוסרים את ה'עולם הזה' לכבודו!
כעסתי גם על עצמי, הרגשתי שאני לא אמורה לכתוב חידושים כי זה רק של לומדי התורה. זה הביך אותי ממש. הם אנשי העמל האמתיים ולא אני!
היה לי קשה מאוד להבין דברים מסוימים. לא הסכמתי עם הרבה תובנות אמתיות כי הן נראו לי לא צודקות במבט ראשון.

אז הכל בסדר, מותר להתרגז, רק צריך לזכור שלא אנחנו או החשיבה שלנו היא המטרה.

וכן, הדרך לאמת האישית של כל אדם עוברת גם בהליכה על שברי זכוכיות של שקר. וזה מפריע ואפילו מרגיז מאוד לפעמים, חוסר הנוחות הזה משותף לכולם. גם לי לא תמיד נוח עם זה, אבל זו המציאות, וזו האמת, אי אפשר להתכחש לאמת לאורך זמן.

כיום אני מבינה שכולנו בעצם שליחים, ותו לא, להעברת מסרים מהבורא. לא משנה מה המראה של הכלי ומה הציבור ממנו בא. והכל תלוי בקהל. אם הקהל ראוי אז הצינורות, כביכול, משמיעים דברים טובים.
כמו בלעם שלא הצליח לומר דברי שטנה בגלל רמתו הרוחנית של העם.
כך שהחידושים וכו' הם פונקציה של המאזינים. ככל שיהיו יותר מתעניינים ויותר קהל שירצה לקבל מסרים בתורת הגאולה (והתרבות המשלבת מודעות עצמית היא כנראה חלק מתורת גאולה, כי גאולה היא בעצם גילוי, וחלק מהגילוי זה מודעות, גם עצמית וגם חברתית ולאומית), ככה היא תלך ותגבר ותגיע לעוד מימדים מדהימים.

אז הכל בסדר, אפשר להישאר חרדים ואפילו מאוד, ובד בבד להבין שהמטרה של הבורא היא שנמליך אותו, וכדי להמליך אותו צריך לדעת מי הוא. והבורא נמצא גם בעולם החרדי, אבל הוא מחיה גם את שאר חלקי הבריאה. ויש סיבה לכל דבר.
ואני ספציפית, או כל אדם אחד, או ספר כזה או אחר, לא חשובים ברמה שאמורה להרגיז אנשים אחרים חלילה, אלא צריך לבחון את הדברים ממבט גבוה.
לי עצמי ממש קשה לפעמים להבין כמה אני טועה. זה לא אומר שלא צריך לעמוד בכנות ולומר, טעיתי, בחרתי בתורה של עצמי ולא בתורה שלך, ריבונו של עולם.
והתורה של הבורא לא מתבטאת דווקא בספר "סדר הפוך" חלילה, היא נמצאת בתוכנו, מאחורי כל הקליפות של ה'מה יגידו' וה'מגיע לי' או 'לא מגיע לי כלום'... וה'אני בסדר' או 'אני לא בסדר'.
היא אמת ברורה וכיפית, קצת מאתגרת ודורשת משמעת וכשמוכנים להיכנע להבנה ולהבין שה' הוא טוב ומיטיב, ומידותיו י"ג מידות רחמים, הכל מסתדר.
כי לכל דבר יש אמירה, ויש תפקיד (והינה, מהטלפון של הספרנית יצא מאמר:))
ובעקבות התגובה שלה עיצבתי פרסומת לספר "סדר הפוך" אם תרצו אעלה את הפרסומת כאן.
לחם זה מאכל משמעותי ביהדות.

אנחנו נוהגים להתייחס אליו בחרדת קודש.

לא כדאי לזרוק לחם, עדיף לכסות בשני כיסויים ולהניח בפח בכבוד.

הברכה על הלחם פוטרת את כל הברכות.

הלחם אוכל מרכזי.



עד ערב פסח.

ככל שפסח מתקדם, הולך מפלס החרדה ומתגבר.

והלחם – המאכל הקדוש – הופך לאויב מספר 1.

כל פירור, כל חשיבה אולי היה כאן פירור, הופך אותנו לפקעת של עצבים.

*

הלחם ישאר מאכל משמעותי גם אחרי פסח, אנחנו בחרנו להתייחס אליו ככה כי התורה ציוותה לבער את החמץ, ולקדש את המצה.

*

אנחנו בוחרים איך להתייחס לכל דבר, אנחנו עושים יחסי ציבור לכל דבר.

כשהייתי ילדה, גדלתי לתוך רגשי נחיתות בגלל המראה שלי, היום אני גאה בעצמי.

האם השתניתי?

החשיבה שלי השתנתה! עשיתי לעצמי יח"ץ שאני בסדר.

*

גדלתי לתוך מציאות של עולם שקידש דברים מסוימים, וזלזל בדברים אחרים.

אם אתה:

נראה טוב, יש לך ביטחון עצמי, באת מהמגזר הנכון, אתה בריא מנטלית ונפשית, יש לך כסף, יש לך עבודה מכובדת או אתה מקורב למישהו מכובד – אתה שווה.

אם אתה נעדר מהדברים הנ"ל – אתה סוג ב'.

בחודשים האחרונים, בגלל הספר "סדר הפוך" חיפשתי דרכים לשווק את הספר (וגם את עצמי). ומצאתי בסיעתא דשמיא איש יח"ץ שהסכים לשווק אותי.

הוא בא מהמגזר ה'אחר', יש לו השפעה, יש לו הרבה דברים שאין לי.

אודה ולא אבוש - חששתי שכשהוא יבין 'מי אני' - הכוונה שהוא יראה עד כמה אין לי כלום - לא כסף או מעמד, שהוא ישמע שאני מתמודדת נפש ועוד חרדית - הוא יחליט שלא מתאים לו לייצג אותי.

הופתעתי לטובה. היחס נותר מקצועי ומכבד. מדהים!

שלחתי לו השבוע ארגז עם הספרים שלי, לבקשתו, כי חלק מעבודת היח"ץ זה לשלוח את הספר לסוקרים ולעיתונאים, והוא התקשר מקודם והביע את התפעלותו מהספר.

"תשלמי לי מעט כסף כי אמרת לי שאין לך, אני בא מתוך נקודה שאומרת: אני יכול, יש לי אפשרות, לך אין, למה שלא אעזור לך?" אמר, "אבנה לך תיכף תוכנית עבודה, ואשלח בין השאר את הספרים להפצה בתל אביב".

"אין לי כרגע כסף לשלם עבור הדפסת ספרים נוספים", הבהרתי.

והוא אמר: "זה בסדר, גם ככה לוקח הרבה זמן עד שהם עונים תשובה".

הודיתי לו, אמרתי: "אתה שליח של בורא עולם".

והוא ענה: "גם אני נתקל לפעמים ב'שליחים', כמו שאת קוראת לזה."

מדובר בעיתונאי, אולי שמאלני, חילוני, שיש לו טענות קלאסיות על חרדים, כנראה שאדם הכי לא קשור לעולם החרדי .

*

"הספר נראה ממש טוב, עברתי עליו קצת מלמעלה, אקרא את הספר ואכתוב סקירה, זה יכול לקדם אותו"... התגובה הזו הוכיחה לי שוב פעם, בפעם האלף אולי, שיש אנשים טובים בעולם.

סיפרתי לו את המשל הנ"ל על הלחם והחמץ, ואיך זה נראה לי קשור לעבודת היח"ץ שלו.

ואם מעניין אתכם מה שמו, אשלח לו קישור לפוסט הזה ואבקש אישור לכתוב כאן את פרטיו, לתועלת הכלל.

בינתיים חשוב לציין שמדובר באדם, בן אנוש, יהודי עם רצון לקדם דברים בעולם.

וזה מאוד יפה וראוי לשבח, לדעתי.
פוסט זה נכתב בשת''פ שלי ושל @ספריה בהכחדה12



פסח מתקרב, וכבר מתחילים לשמוע את שיר הילדים-
'שמחה רבה, שמחה רבה. אביב הגיע פסח בא...'
ואנחנו חושבות על שני ילדים חמודים.
ג'ינג'ים.
שלא יכולים לשמוע את השיר הזה, וגם לא למחוא כפיים, לקול המנגינה.
אריאל.
כפיר.
כל העם שלנו חושב עליכם.
מרגיש אתכם.
בוכה בשבילכם, במקומכם.
אתם הילדים של כולנו.
והחג שמתקרב הוא פסח. חג החירות.
האם תזכו לצאת לחירות?
שגם אתם תחגגו איתנו, בני חורין.
זה בידיים שלי. שלך. של כולנו.
בוא נעשה את ההשתדלות מצידנו, ונתחיל לומר כל יום את פרק ב' ופרק ה', שהם כנגד הגיל שלהם.

בשנה הזאת כולנו בני חורין.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה