קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב"ה

/גַּנָּן בַּגַּן

גַּנָּן גִּדֵּל דָּגָן בַּגַּן,
הִשְׁקָה וְגַם נִכֵּשׁ.
דָּגָן אֵינוֹ צֶמַח מוּגָן,
גַּנָּן זִהָה מוֹקֵשׁ.

הִמְשִׁיךְ גַּנָּן בְּגִדּוּלוֹ
לְלֹא כָּל הֲפוּגָה,
וְדָגָן נָגוּעַ הִגִּיעַ לוֹ
לְתוֹךְ הָעֲרוּגָה.

בִּקֵּשׁ גַּנָּן וְאַף הִפְצִיר
לְהַרְחִיק דָּגָן נָגוּעַ.
הוֹפִיעַ דָּגָן עִם תַּצְהִיר
אוּלַי גַּם לְעוֹד שָׁבוּעַ.

אָז מָה?
אָז כְּלוּם! אָז הַגַּנָּן
זֵעַת-אֵימָה נוֹטֵף,
חוֹשֵׁשׁ מִן הַדָּגָן.
וְהַדָּגָן בְּ'כֵּיף'
מַגִּיעַ הוּא לַגַן,
אֶל הַגַּנָּן הַמְּלַטֵּף...

וְהַגַּנָּן מְאֹד נִבְהָל,
אַךְ עוֹד לִטֵּף וָעוֹד.
וְהַדָּגָן בַּגַּן גָּדַל,
עַד שֶׁאֶת הַגַּנָּן חֲדַל
לִרְאוֹת.

לְחַפֵּשׂ אֶת הַגַּנָּן
כֻּלָּם מִיָּד הִתְחִילוּ,
הָיוּ גַּם שֶׁהוֹדִיעוּ
לַמִשְׁטָרָה אֲפִילּוּ.

רַק שֶׁלְּבַסּוֹף, קָרָה שֶׁהַגַּנָּן
הָלַךְ לְגַמְרֵי לְאִבּוּד.
בִּגְלַל מוֹקֵשׁ אֶחָד קָטַן
שֶׁלֹּא רָאָה בִּידוּד.

וּמִשְׁפָּט כָּזֶה מִן, לֹא נִתְפָּס
לְהוֹצִיא מִן הַשְּׂפָתַיִם:
'גַּנָּן גִּדֵּל דָּגָן'
וּטְרָאַח!

הַלֵּב נִשְׁבָּר לִשְׁנַיִם.
א.

בדרך כלל כשאני חוזרת הביתה בשעה כזאת אמא מתקשרת לשאול מה קורה איתי, מתי אני חושבת לחזור, ובכלל, את שומעת, יקרה שלי? בימים כאלה לא כדאי להסתובב בחוץ עם חברות. את מקפידה על המסכה, כן?

טוב שהיא לא התקשרה היום. התייאשתי מלנסות להסביר שוב שאני עובדת ולא מסתובבת ובטח שלא עם חברות.

איזה יום ארוך. טוב שהגעתי הביתה.

"שלום!" זאת חני גיסתי שיושבת על הספה בסלון ומאכילה את התינוקת שלה.

אני סוגרת את הדלת מאחוריי.

"אה, אתם כאן. איזה נחמד!"

לא, רק לא זה. אין לי כח. לא עכשיו.

"בכזאת שעה את חוזרת הביתה?" נתנאל יוצא מהמטבח, מנגב ידיים. "אני כבר לא בטוח שכדאי שחני תעבוד בחברה הזאת אם זה מקום כזה קרייריסטי."

"זה לא מקום כזה. לא דיברנו על זה?"

למה התחלת, אני אומרת לעצמי. למה.

"אבל הצלחת לדבר עם מישהו בכיר שם?" מאז שחני יצאה לחל"ת הוא חופר על זה, לא משנה שפיטרו בחברה שלנו עובדות ולא מגייסים אף אחת כבר כמה חודשים, ולחני אין בכלל את הניסיון הרלוונטי לפרויקטים אצלנו, ואולי אני גם לא נורא משתוקקת שהיא תעבוד איתי באותה החברה- לא, זה לא נכון. אני הכי רוצה בעולם שהיא תמצא כבר עבודה ואני כל הזמן מעבירה אליה מיילים עם הצעות. אני עושה מה שאני יכולה, בסדר?

"עזוב אותה, נתנאל. היא לא חייבת לטפל בזה מייד."

היא ממש נחמדה, הגיסה שלי. "דיברתי והעברתי קורות חיים. אמרתי לך את זה אתמול. איפה אמא?"

"מכינה ארוחת ערב ומדברת בטלפון. רגע, אבל אתמול אמרת לי שלא דיברת עם המנהל עצמו."

אני בוחרת להתעלם והולכת לכיוון החדר שלי. חני מתרוממת מהספה, רצה אחריי.

"תקשיבי, ממש סליחה, יעקב נרדם ולא רציתי שהוא יתעורר והיה פה רעש מקודם אז השכבתי אותו במיטה שלך---"

החדר שלי חשוך אבל אני מצליחה לראות את התלתלים הבהירים של יעקב, האחיין הכי מתוק בעולם, על המצעים שפרשתי רק אתמול. מישהו הזיז את ערמת הבגדים שהשארתי הבוקר על המיטה והניח אותה- איפה בעצם?

"אני מקווה שזה בסדר מצידך," חני עדיין מאחוריי, "אכפת לך אם נסגור את הדלת? אני כל כך רוצה שהוא יישן טוב."

אני תוהה מה לומר כשהיא כבר נכנסת לחדר שלי, מנשקת את הבן שלה ויוצאת, משאירה אותי במסדרון, התיק של העבודה עדיין על כתפי.


.
היה זה עוד ערב שחור וקסום. שמענו חדשות מהרדיו של השכנים וְקָבַלְנוּ להנאתנו על עוד יום של כאוס ישראלי.

לאחר תפילת מעריב נרגשת על נדנדה בגינה וכביסה קצרה למסכה החד פעמית המשפחתית, פָּנִינוּ לשינה עם תקווה סמויה ליקיצה רצינית מתקופת הבלהות הזו.

ואז צרם לו הטלפון, אשתי ענתה, הייתה זו הודעה ממשרד הבריאות שהודיעה לקונית ש'קורנגליך יוסף' שזה לגמרי אני, "נדרש להיכנס לבידוד מיידית".

אין לי משהו ספציפי נגד משרד הבריאות אך אם k300 היה יעיל מן הסתם הייתי גומר עליהם בקבוק. בודד ומתוסכל התקשרתי אליהם, ולאחר המתנה של חצי שעה על הקו ענתה לי פקידה מנומנמת.

"משרד הבריאות שלום מדברת נאווה", שמתי אותה על ספיקר.

"שלום, מדבר יויסף קורנגליך, קיבלתי עכשיו הודעה שאני צריך להכנס לבידוד, ואני ממש מעוניין לדעת, למה?"

"על פי איכוני השב"כ ביום שני בצהריים היית בקרבת חולה מאומת במסעדת 'שיפודי השלום' ברעננה", אשתי משפדת אותי במבטיה.

"אִכּוּן שְׁמִּכּוּן, לא הייתי בשום מסעדה בחיי, אפילו לא בפגישות לפני החתונה", ניסיתי לשכנע את הפקידה ואת פרצופה החושד ומפקפק של אשתי.

"סליחה אדוני, אלו הנתונים, אתה יכול להגיש ערעור אם אתה רוצה".

"איפוא מגישים את הערעור?"

"במוקד. אני כבר מעבירה אותך, בהצלחה", אמרה וזרקה אותי אל הצלילים.

"משרד הבריאות שלום מדבר אבי, במה אוכל לעזור?"

"שלום, מדבר יויסף קורנגליך, קיבלתי הודעה שאני צריך להיכנס לבידוד בגלל שהייתי בשיפודי רעננה, כלומר לא הייתי אבל אמרו שהייתי, בקיצור, קרתה כאן איזו טעות".

"אדוני היה ביום שני בשעה 14:30 ב'שיפודי השלום' ברעננה, כך כתוב פה. אחלה מסעדה דרך אגב".

"כשר שם בכלל?"

"לא יודע, אבל הייתה לי שם פעם מסיבת יום הולדת והנוף שמה מטריף".

"מי צריך לאכול עם נוף? העולם השתגע, עשו מהאוכל אישיו, אוכל הרי נועד רק כדי לחזק את הגוף למיצוועס ולימוד תוירה".

"צודק. בדיוק השבוע התחלתי ללכת לשיעור אצל הרב אמזלג, נופת צופים. אתה מכיר אותו?"

"אה יפה, בורוך השם, כן כן, מה לומדים?"

"ותן חלקינו, פשוט תענוג, מתקרבים, לא יכול להתחיל את היום בלי זה".

"ובקשר לבידוד", נזכרתי במטרת השיחה, "אתה יכול לבטל את זה? לא הייתי באזור רעננה בחמש השנים האחרונות".

"סליחה הרב יוסף, אני מצטער, אני יכול רק לכתוב את הערעור שלך ויחזרו אליך לאחר שיבדקו את הנושא, בינתיים אתה חייב להישאר בבידוד"

"איך אני אהיה בבידוד בדירת שלשה חדרים עם שבעה ילדים?"

"מה הבעיה? סגור לעצמך חדר קח אתך טלפון ותשמע שיעורים של הרב אמזלג, תאמין לי, נופת צופים".

עכשיו יש לי קוצר נשימה, זה תמיד קורה לי כשאני בהיסטריה. תמיד שוקולד עוזר אך משום מה כעת אני לא מרגיש שום טעם.
ויתכן אפילו שזה המשך שמחפש התחלה...
או סתם פרק בודד כערער בערבה---
כל תגובה, כיוון, רעיון, יתקבלו בברכה...
################################

היא מכירה אותו מאז שהוא מכיר את עצמו, ומשהו מלפף את חוט השדרה שלה בצמרמורת עבה, דוקרת. "יודה? אתה רוצה לשתות?". רוצה לשתות. רוצה לשתות. המילים מרחפות סביבו, נוחתות על הסורגים, מקפצות לרצפה, נבלעות בה. "מה יש לשתות? זה עלול להשפיע על התשובה, את מבינה" משהו ישן, קונדסי מפציע בעיניים שהוא מרים אליה. "מממ... מה ירצה הוד מעלתו לשתות, ועל מה ישיב תשובה חיובית למשרתיו המעריצים?" רק קידה חסרה, היא חושבת.

הוא מושך בכתפיו. "הברונית, המעריצה," כחכוח קל, רב משמעות, "רשאית להחליט, הברון רשאי להטיל וטו. מוסכם?" , כן האמת שזה בעיקר מה שהוא עושה רוב החיים, היא חושבת, משועשעת כשהיא מחפשת קוקה לא זירו, בין כל שחורי התווית, מצביעי הקלון המגלים את חרפת המשפחה העגולה. מטיל וטו. על חברים, על שידוכים... קמט מתהווה בצד פיה. מריר. "הנה לברון, הקוקה שלו. עוד משו?" עכשיו מצטרפת גם הקידה הזכורה לטוב של קודם, וכל אלה מרככים את הברון, המזמין אותה להצטרף אליו לשתיקת המחשבות. עיניו בוהות באותה נקודה בבניין שממול, רגליו שטוחות על רצפת המרפסת.

"את בטח מתוחה, סקרנית שכמוך". הוא לא מסב אליה את ראשו. משפיל את מבטו לרצפה. "לא, מה פתאום. ממה יש להסתקרן, הרי. הכל כל כך משעמם..." היא מחבקת אליה את ברכיה. סקרנית ממש לא מדויק. מתוחה עד העצם, מדויק יותר. עיניה, גדולות מתמיד, נעוצות בו. בחור חכם, נאה למדי, מתמיד, אהוב... נכון, המשפחה משתייכת אל 'בעלי המידות' וגם הוא, אבל זה לא פגם שאי אפשר לדלג מעליו!. "טוב, אז היא ממש חמודה. היה מתאים לך לאהוב גיסה כזאת." הוא מגרד את אפו "אבל..." היא משלימה, מיואשת כמעט. איך היא מצליחה תמיד לחדור את חומת ה'וטו' של הבחור הנחמד הזה, ולמה עוד לא באה הבחורה שתצליח לעשות את זה. אוף. ועד מתי עוד יהיה הבית הזה מלא בילדים גדולים מדי, שלא יכולים לתת את הסבתאות המיוחלת לאמא שלה המתוקה. " רגע, חכי, דווקא הפעם אני לא בטוח שהגענו כבר לאבל..." הוא חותך את חוט מחשבותיה המתרקם, וברק ציפייה מחודש עולה בעיניים הירוקות מולו. למה הוא עושה לה את זה, למה. למה לבחורות שאתם הוא נפגש כבר למעלה משנתיים. למה לעצמו. הנה, אולי זה עוד רגע נגמר – הוא עונה לעצמו, מפחד להיישיר מבט למציאות.
היא לא מספיק דרמטית, לא הבחורה, לא המציאות. לא ככה דמיין את עצמו, רווק מזדקן בראש שיירה... נאנח אנחה כבדה.

שוב הוא שוקע לתוך עצמו, מתכנס. שושי בוחנת אותו שוב, לא, זה לא זמן טוב עכשיו. "לילה טוב, אחשלי, תזכור שאנחנו איתך במה שתחליט—" "ומעדיפים שתחליט החלטות מאוד מסויימות" הוא נועץ בה מבט קשה, לא מוגדר. מאוכזב?. הדלת נסגרת מאחוריה. הברון מתחיל להטיל גם עליה וטו? הצעדים שלה כבדים, עייפים מהחיים. "שושי, אני אשמח שתגהצי פה איזה חולצה לבני... יש להם מחר סיום" .
בוחנת את תווי פניה היגעים של אמא עוד רגע ושניים, אחר כך נוטלת את החולצה בשתיקה. מגהצת, תולה.
אוף עם החיים האלה.

################################
אבא יורי הוא כמו אמא בשבילי. הוא מכין לי אוכל, שם לי לפעמים עוד משהו טעים בתיק, הוא רוצה שאהיה עורך דין ושאצליח מאוד.
אבל לא כזה הולך הולך לו, הוא יודע טוב טוב שהוא סתם חיקוי של האבא השני שלי.
אבא יורי גם קצת מפחד ממני, שנינו יודעים את זה. לפעמים לוקח לו זמן לפתוח לי את הדלת, והוא חושב שאני לא יודע שזה בגלל שהוא מחביא את הדברים המעניינים שלו, ככה שגם אני וגם האבא השני שלי לא נדע עליהם.
לא שזה עוזר לו, כמובן. אני יודע בדיוק מה הוא מחביא שם! אני לא רוצה לספר לאבא השני שלי על הדברים שם כי אבא יורי באמת אוהב אותי, ואני צריך אותו. לא רוצה שהאבא השני שלי יסלק אותו מהבית.
אבא יורי הוא לא רק אבא. הוא גם קצת כמו אמא בשבילי, ואני עדיין בגיל שאני צריך אמא, אני עוד לא יכול להסתדר בלעדיו, מה אני אעשה. מקווה שאגדל מהר מהר.

אני לא נעלב. אני יודע למה אבא יורי מנסה להסתיר ממני דברים או שהוא לא מחבק אותי באמת או משתף אותי בסודות הקטנים שלו. הוא יודע מצויין שאני לא שלו. שמי שאני באמת אוהב זה את האבא השני שלי. הגדול והחזק. אבא שיש לו הכל. לא רק דגים חצי מקולקלים או בגדים ישנים ובית עם ריח של עובש, אלא אוכל אמיתי וטעים, מיטות נוחות, נעליים חזקות. הכל.
האבא האמיתי שלי גם מאוד חזק. כי בזמן שאת אבא יורי שלי אף אחד כמעט לא מכיר, את האבא האמיתי שלי כולם מכירים. כל יום כותבים עליו בעיתונים דברים יפים, והוא עצמו כזה יפה ונאה ומרשים. לא סתם מוזנח ואפור כמו אבא יורי.
האבא השני שלי, האמיתי, נו, הוא החלום שלי. כשאגדל, אני רוצה להיות ולהיראות בדיוק כמוהו. לא רוצה להיראות כמו יורי המסכן. אני רוצה להצליח בחיים.
היום אני מאוד שמח ומרוגש, כי אתמול האבא שאני מעריץ הגיע לבקר אותי בבית הספר. לפני שהוא הגיע החליפו חצי מצוות ההוראה. כולם מכבדים אותו. מסתכלים עליו במבטים מלאי כבוד והערצה. יורי יכול רק לחלום שככה יסתכלו עליו.
ובאמצע הביקור, מתי שהמורים הפסיקו שניה להתחנף לאבא שלי, הוא פתאום התקרב אליי וצבט לי בלחי!
אז המורה מייד שאלה אותי איזה אבא אני יותר אוהב.
אני אפילו לא התלבטתי לשניה אחת, וצעקתי: אני אוהב רק אבא אחד. את אבא סטאלין!
קבענו להיפגש בערב ליד גן השעשועים הסמוך לבית הכנסת השכונתי.

כשהגעתי, הוא כבר היה שם, רכון על הפלאפון, שקוע כולו בהתכתבות נמרצת. רק אחרי כמה דקות שעמדתי לידו הוא הרים את הראש ונבהל לרגע. ״וואלה סליחה, הרב, לא שמתי לב״ הוא סידר במבוכה את כיפת הסאטן הבוהקת שעל ראשו, ״פשוט בדיוק התווכחתי עם יניב בפייסבוק אם יש עניין לתת לייקים״.

״ומה אתה חושב?״ זרמתי איתו.

״בטח יש עניין״ השיב בלהט, ״זה נותן אחלה הרגשה טובה״ נימק.

״חוץ מזה הרב, איך לימדת אותנו? צריך להכיר טובה למישהו שנהנית ממנו, נכון? אז אם נהניתי מפוסט או סרטון שמישהו העלה, בטח שאני צריך לתת לו לייק!״ סיים את נאומו הקצר, מתנשף.

״יפה, אתה זוכר טוב!״ החמאתי, ״ואם כבר מדברים על הכרת הטוב ועל זיכרון טוב, אתה בטח זוכר מה למדנו בנוגע להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא.״

״בטח!״ מיהר להפגין את ידיעותיו, ״הכרת הטוב לאלוקים זה יעני לא בשבילו. זה בשבילנו. שנדע להכיר טובה. וזה למה אנחנו כל הזמן מברכים, שנתרגל בהכרת הטוב״.

ואז הוא הנמיך את קולו ושאל ברצינות, ״תגיד, הרב, כל הברכות שאנחנו מברכים זה בעצם לתת לייק לאלוקים, לא?״


* נכתב בהשראת טורו הקצר והקולע של מנחם פינס במגזין משפחה: 'קלם פינת ברדיטשוב'.
(לשם הגיוון הייתי נותן כותרת אחרת, אבל לא מצאתי שם יותר קולע).
כְּשֶׁאֶתְפַּזֵּר⁠ לְכָל⁠ עֵבֶר⁠ בַּאֲבֵ⁠דָה⁠,
דַּעְתִּי⁠ תִּתְפָּרֵד⁠ לְלֹא⁠ מַטָּרָה⁠,
אֶשְׁתּוֹמֵם⁠ לְאָ⁠בְדָן⁠ ⁠'אֲנִי'⁠ וְלִ⁠בִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לֶ
אֱגֹ⁠ד⁠ וְלֹא⁠ לְפַתֵּחַ⁠

כְּשֶׁאֶשְׁלַח⁠ יָדִי⁠ לְהָקִים⁠,
אֶשְׁאַף⁠ אֶל⁠ עַל⁠ לְהָרִים⁠,
אֶתְקַשֶּׁה⁠,⁠ תִּרְעַד⁠ יָדִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
בְנוֹת⁠ וְלֹא⁠ לִשְׁבֹּ⁠ר⁠

כְּשֶׁעוֹצַמְתִּי⁠ תָּפוּץ⁠ לְכָל⁠ עֵבֶר⁠,
אֶתְאַמֵּץ⁠, אֲחַפֵּשׂ⁠ לְאַחוֹת⁠ שֶׁבֶר⁠,
אֲנַסֶּה⁠ לְהַשִּׂיג⁠,⁠ יִרְעַד⁠ גּוּפִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
גַיֵּ⁠ס⁠ וְלֹא⁠ לְהָפִיץ⁠

כְּשֶׁשֶּׁקֶט⁠ יִגְדֹּ⁠שׁ⁠ צְלִילִים⁠,
יַעְדְּרוּ⁠ מֵהֶגְיוֹנִי⁠ מִ⁠לִּים⁠,
אוּבַךְ⁠,⁠ אֶתְבַּיֵּ⁠שׁ⁠ כֻּ⁠לִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
דַבֵּר⁠ וְלֹא⁠ לִשְׁתֹּ⁠ק⁠

כְּשֶׁתִּ⁠מָּהוֹן⁠ עָמֹ⁠ק⁠ מַעֲשַׂי⁠ יִצְבַּע⁠,
מוּזָר⁠ הָיִיתִי⁠,⁠ פִּ⁠שְׁרִי⁠ לֹא⁠ אֵדַע⁠,
אֲחַפֵּשׂ⁠ מְקוֹם⁠ מִפְלָט⁠ לִסְפִינָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
הָכִיל⁠ וְלֹא⁠ לִפְלֹ⁠ט⁠

כְּשֶׁאֶתְבַּלְבֵּל⁠ בְּתוֹכִי⁠ כְּשִׁ⁠כּוֹר⁠,
אָחוּשׁ⁠ לְלֹ⁠א⁠ מוֹצָא⁠ וּמָקוֹר⁠,
אֲעַלֵּם⁠, לֹא⁠ אֵדַע⁠ מוֹצָאִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
וַ⁠דָּאוּת⁠ וְלֹא ⁠לִסְפֹּק

כְּשֶׁיִּ⁠דָּרֵשׁ⁠ סָפֵק⁠ עַל⁠ שְׁמִי⁠,
יוּטַח⁠ רֶפֶשׁ⁠ לְעֶבְרִי⁠,
אֶתְבַּיֵּ⁠שׁ⁠,⁠ אֲחַפֵּשׂ⁠ כְּבוֹדִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
זַכּוֹת⁠ וְלֹא⁠ לְחַיֵּ⁠יב⁠

כְּשֶׁאֶהְיֶה⁠ מְפֻ⁠זָּר⁠,⁠ מְפֹ⁠רָד⁠,
בְּעִ⁠זָּבוֹן⁠ אֲבַלֶּה⁠ וְאֻ⁠טְרַד⁠,
אָחוּשׁ⁠ תָּלוּשׁ⁠,⁠ רוֹעֵד⁠ בְּפַחְדִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
חַבֵּר⁠ וְלֹא⁠ לְהַפְרִיד⁠

כְּשֶׁאֶקְרַע⁠ לִשְׁנַיִ⁠ם⁠ וְיוֹתֵר⁠,
אֶתְפַּלֵּג⁠ לְסִפְרָה⁠ לְלֹא⁠ פּוֹתֵר⁠,
אָחוּשׁ⁠ רַע⁠ בְּעֻ⁠מְקֵי⁠ נִשְׁמָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
טְווֹת⁠ וְלֹא⁠ לִקְרֹ⁠עַ⁠

כְּשֶׁרוּחַ⁠ נֶעְדֶּרֶת⁠ מִמִּפְרָשׂ⁠ חַיַּי⁠,
וְאֵין בִּי כּוֹחַ⁠ לְהַחֲזִיק⁠ צְעָדַי⁠,
אֶמְעַד⁠,⁠ לֹא⁠ אֶאֱחֹז עַצְמִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
יַיבֵא⁠ וְלֹא⁠ לְיַיצֵא⁠

כְּשֶׁזּוּהֲמָא⁠ תְּכַסֶּה⁠ יֹ⁠פִי⁠ שְׁמִי⁠,
אֶתְלַכְלֵךְ⁠ בִּסְחִי⁠ עֲדֵי⁠ רֹאשִׁי⁠,
בֹּ⁠שֶׁת⁠ מָוֶ⁠ת⁠ תְּכַסֶּה⁠ חִנִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
כַבֵּד⁠ וְלֹא⁠ לְבַזּוֹת⁠

כְּשֶׁקֶּרַח⁠ יְעַטֵּר⁠ לוּחַ⁠ לִיבִּי⁠,
הַ⁠'כְּלוּם'⁠ יִגְדֹּ⁠שׁ⁠ כָּל⁠ חֲלָלִי⁠,
אָחוּשׁ⁠ רֵיקָן⁠ וּמְיֻ⁠תָּר⁠ בְּאַדְמָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
לַבֵּב⁠ וְלֹא⁠ לִקְפֹּא

כְּשֶׁהַסַּעַר⁠ יִפְרֹ⁠ץ⁠ חוֹמוֹתַי⁠,
הַגַּלִּים⁠ יַקְרִיסוּ⁠ הֲגַנּוֹתַי⁠,
אָחוּשׁ⁠ מְפֻ⁠זָּר⁠ וּפָרִיצִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
מָגֵן⁠ וְלֹא⁠ לְפָרֵז

כְּשֶׁבְּצַעֲרִי⁠ אֶתְלֹ⁠שׁ⁠ גִּ⁠נָּתִי⁠,
בְּדִ⁠כָּאוֹן⁠ אָרוּץ⁠ לְהַשְׁחִיתִי⁠,
מְתֻ⁠סְכָּל⁠ אֶדְמַע⁠ לְמַרְאֵה⁠ גַּנִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
נְטֹ⁠עַ⁠ וְלֹא⁠ לַעֲקֹ⁠ר⁠

כְּשֶׁבַּהֲלִיכָתִי⁠ אֲבַקֵּשׁ⁠ עֶזְרָה⁠,
אֶסְתַּרְבֵּל⁠ בְּצוֹעֲדִי⁠ לַמַּטָּרָה⁠,
אֶתְחַנֵּן⁠ יָמִין⁠ וּשְׂמֹאל⁠ לְסַעֲדֵנִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
סְמֹ⁠ךְ⁠ וְלֹא⁠ לְהַפִּיל⁠

כְּשֶׁמִּשְׁעוֹל⁠ שָׁנַי⁠ יַעֲלֶה⁠ קִמְשׁוֹנִים⁠,
אֹ⁠פֶק⁠ לִיבִּי⁠ יְכֻ⁠סֶּה⁠ חֲרוּלִים⁠,
אֶבְכֶּה⁠ לְעֶזְרָה⁠ שֶׁתְּרַפֵּא⁠ יְכָ⁠לְתִּי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לַ
עֲזֹ⁠ר⁠ וְלֹא⁠ לְהִ⁠מָּנַע⁠

כְּשֶׁאָבָק⁠ יִגְדֹּ⁠שׁ⁠ יָדַי⁠,
אֶתְרַפֶּה⁠ מִכָּל⁠ מַעֲשִׂיּוֹתַי⁠,
אָחוּשׁ חִדָּלוֹן, אֶבְלֹם מַעֲשִׂי -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
פְרוֹת⁠ וְלֹא⁠ לְהַמְעִיט⁠

כְּשֶׁאֶתְעַיֵּ⁠ף⁠ מִלַּעֲלוֹת⁠ בָּהָר,⁠
וְאֵין⁠ בִּי⁠ כּוֹחַ⁠ לַחֲצוֹת⁠ נָהָר⁠,
אֶשְׁכַּב⁠ חָלוּשׁ⁠,⁠ נֶעֱלַם⁠ מִ⁠רְצִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
צְעֹ⁠ד⁠ וְלֹא⁠ לָנוּחַ⁠

כְּשֶׁגֵּוֵ⁠י⁠ יִכָּפֵף⁠ לְמַכּוֹת⁠ מָעֳבָרִים⁠,
קוֹמָתִי⁠ תִּ⁠כָּנַע⁠ לְסוּפַת⁠ הַחַיִּים⁠,
אֶתְגַּבֵּן⁠,⁠ אֲאַבֵּד⁠ צוּרָתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
קוֹמֵם⁠ וְלֹא⁠ לְכוֹפֵף⁠

כְּשֶׁמֵּרַגְלִי⁠ יִמְנַע⁠ שִׂמְחַת⁠ חַיִּים⁠,
לֵאוּת⁠ תִּתְאָרֵס⁠ לִי⁠ בַּאֲבָרִים⁠,
אֶשְׁכַּב⁠⁠ בְּצַד⁠ הַדֶּרֶךְ⁠, עָצוּב⁠ לִי -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לִ
רְקֹ⁠ד⁠ וְלֹא⁠ לָשֶׁבֶת⁠

כְּשֶׁבִּיגוֹנִי⁠ אֲבַקֵּשׁ⁠ לִפְרֹ⁠ץ⁠ גֶּדֶר⁠,
אֲפַּלֵּט⁠ לִי⁠ מִשּׁוּרַת⁠ הָעֵדֶר⁠,
אֶרְעַד⁠ מֵהַשְּׁאוֹל⁠ הַנִּפְתָּח⁠ לִקְרָאתִי⁠ -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠
לְ
שַׁמֵּר⁠ וְלֹא⁠ לְהַחֲרִיב⁠

כְּשֶׁאֶתְחַלֵּק⁠ לִנְטִיפֵי⁠ חֶלְקִיקִים⁠,
אֶתְנַפֵּץ⁠ בִּכְאֵב⁠ מִגָּבְהֵי עֲנָקִים⁠,
מְרֻ⁠סָּק⁠ אָחוּשׁ⁠ בְּכָל⁠ גּוּפִי -
הֱיֵה⁠ עִ⁠מִּי⁠,⁠

לְתָאֵם⁠ וְלֹא⁠ לְהַפְרִיד
עיר אחת קטנה צפונית מזרחית משום מקום, קראוונים של בתי כנסת מקשטים אותה - כתמים של לבן לצד בניני שיכון כעורים שנצבעו בבורדו כדי לשמח את ליבותיהם הקודרים של התושבים. כולם קשי יום, אין אפילו קבלן עשיר אחד לרפואה, רק בניינים ועוד בניינים, ומרכז מסחרי וכלב אחד שוטה, והמון גרפיטי מרושל מראה.

מתוך קטנותה, כולם מכירים שם את כולם, וכינויים כמו צ'רלי המנסר, ואסתר הצדקת עפים בין המניינים לבין הבניינים.
תושביה היו חילונים כולם, וחזרו בתשובה ביום אחד, כשדרשן אחד לוהט הגיע אל העיר, הפך ארגז וטיפס עליו, והקהיל קהילות ברבים.
פתאום כולן עם כיסויי ראש, מספרה הפכה מכון לשביסים, בחנות הוידאו מוכרים סרטי צדיקים, בבית הקולנוע הישן נפתח גמ"ח מוצצים, כולם באורות כולם נוצצים.
"רבינו" הם צועקים מתוך דלת נפתחת, "תעשה מצווה בוא תשלים מניין אתה פה עשירי!"
"התפללתי כבר", אני משקר, והולך אל הדוכן של משה המאביס.

הוא בכלל לא נמצא, רק חלק מתריסר הילדים שלו מתרוצצים סביב בביגוד מאתגר, מושכים שורטים מכים נושכים מלקקים סוכריות מלחימים קרשים, משחקים שוטרים וגזלנים, מקלפים תפוחים, ומשה המאביס יושב ולומד מסילת ישרים בקראוון של רחוב הארבעים.

לא רוצה להפריע לו, למשה המאביס, שנראה כל כך יפה בפינה של הבית כנסת, אור שמש צהוב מציץ עליו מבעד לויטראז' מאולתר שהודבק עליו ביד עילגת של חולה פרקינסון עם עיוורון צבעים. והוא קורא בקול נעים דווקא את השורות שכולם מכירים, "שיתברר ויתאמת אצל הבן אדם, מה הקטע שלו בעולם", הוא מסרס ומעוות את המקרא, מרים את העיניים הטובות שלו מהספר ואומר לי את ה"מה נשמע" שכולם מכירים, קול חם ונעים.

"באת לאכול", הוא מבין עניין, שולח נשיקה ענקית לספר, משאיר עליו סימן לח, ותוחב אותו לתוך הלוקר שלו, ועכשיו זה רק הספר, טלית ישנה וקופסת מנטולים, והנשיקה של משה המאביס, בילוי נעים.

הוא לוקח אותי לחדר צדדי, מרים שמיכה ישנה של סוסים, ואחריה עוד אחת ממחנה פליטים, מגבת שמישהו שכח במקווה, שאריות חלוק וסדין נגוס וחרוך, ומתחת לכל המבנה הזה מציץ סיר ענק מבעבע ומדיף ניחוחות.
"שב בצד", הוא מצווה באותו קול חם, ואני מצטנף על כסא גננות צולע שעמד באותו צד, ומביט בתנועותיו: איך הוא לוקח תרווד, כף ומצקת, ומלהטט בהם כאילו היה קוסם במופע, יד מקפיצה, יד יוצקת, והצלחת מתמלאת בחמין האגדי, בטשולנט הספרדי הריחני, עם הקישקע המתובל והבשר הנימוח, הוא גם לא מוותר על שתי ביצים חומות מאוד, שם לי למעלה, מכה על קודקודי ואומר לי: "תאכל חמוד".

ובכל ביס הוא מסתכל, כמו אבא שרואה איך הבן שלו מתחיל ללכת, וזה טעים כל כך, אני פולט גניחות השתאות, והעינים שלו מתעגלות בעונג. "עונג שבת", הוא מניף את היד ומביט לפלורוסנט, "מעין עולם הבא"!
אני זוכה לעוד צלחת, אבל משה לא מנסה אפילו לדבר, פשוט בוהה בכל כף שעושה את דרכה אל הפה שלי, אני רוצה שהוא יביא לי את הסיפור, והוא עוקב אחרי הגריסים - מהופנט.

כשאני מנסה לחשוב על טקטיקות, מגיעים כל מיני הסחות דעת, כמו אישה עם בובו גבוה וסיר ביד, שמקבלת ממנו מנה נכבדת ומסתלקת לפני שמישהו יספיק לראות אותה, היא ירדה ממכונית סובארו פורסטר בצבע טורקיז, שנראתה מבריקה יותר מהשמש, ועל כל אצבע היו לה שישה טבעות זהב במשקל כבד, היא מהעיר הגדולה, מדברת במבטא אריסטוקרטי שאין כאן בנמצא.

מנסה להשחיל מילה, ושני ילדים עם נעלים מרופטים בלי שרוכים ואף מלא נזלת, קיבלו צלחת ואכלו את החמין הלוהט בשקיקה, אחד מהם אמר למשה תודה, השני בהה בו בלי לומר מילה, כשיצא מבית הכנסת ונהם לעבר אחיו הגדול, הבנתי שהוא אילם.

"למה הפכת לנו את הבית כנסת!" אני שומע קול גבוה ומעצבן, ומשה מתחיל קצת להחוויר, אבל לא זז מהפינה שלו.
"הא קסלסי?!" הוא פונה אל הגבאי הגבוה בעל הפה הפעור ברישול, כל הגבאים הם קסלסי, בכל הסיפורים. "תראה איזה חסדים שעם ישראל צריך בכל רגע ורגע לחיות, רק בגלל זה אין לנו כאן צרות ורק ברכה".
"משה אתה לא מחובר לרצפה, הא?" קסלסי מביט מלמעלה אל משה, "יש צו סגירה על הבית כנסת, זה לא מספיק צרות בשבילך?"
"זה כי אנחנו לא מכבדים את גדעון מהעיריה בפתיחת ההיכל", ניסה משה להסביר.

"איזה פתיחת, ואיזה היכל?" קסלסי מתרגז והוא דופק חזק מדי על שולחן מסכן שנקרה לדרכו, "גדעון מגיע לכאן פעם בחודשיים, לבדוק אם כבר סידרנו את הסידורי אבטחה לתהליך של ההריסה, פתיחת הקלסר הוא עושה פה".
"תן לו פתיחת ההיכל", אומר משה, "מה אכפת לך לתת לו אפילו שהוא מגיע בתשע וחצי?!"
"כי הוא רע לבריות ורע לעולם, טוב לא שלא בא לעולם, נמלה סרוחה הימנו, נזם זהב באף קרנף, בור וקורא הארץ, רשע מרושל, ארכי נבל, כולו רודף בצע ושלמונים וטיסות לחול ווועדי עובדים.... " כשקסלסי משרשר גידופים אי אפשר לעצור אותו, אלא אם כן חולף ברחוב הג'יפ של גדעון, מהעיריה.

וכמובן שהוא חולף, והעיניים של קסלסי נדבקות לחלון, הוא מתחיל להקריא את האותיות הקטנות של הדגם ורמת הגימור המפנקת של הסדרה, עד שהמכונית נעצרת ממש כאן ליד הבניין, גדעון יורד מהג'יפ ואחריו יורדים בסך הכל 7 חרדים מסוגים שונים. "ליקטתי אותם מטרמפיאדות מצומת המוביל עד מחסום תרקומיא".

"מה אתה מחפש כאן אדון גדעון", התרומם פתאום קסלסי והשתי מטר וחמישה שלו הביעו זעם חריף
"נסעתי בכביש", התחיל גדעון לספר, וקסלסי הסביר לו שהקטע הזה מובן לו, גדעון המשיך: "נזכרתי ביאר צייט של אחותי עדנה עליה השלום, מתה במיתה משונה, וזה יוצא היום וצריך לעשות לה אזכרה כמו שצריך".
"חבר עירייה מתפלל בבית כנסת שהוא עצמו הוציא לו צו סגירה?" תמה משה, "אתה יודע איזו כותרת זה ב"קול העמקים והקריות", הסנסציה הראשונה של מ. לוגסי, כתב הפלילים הספורט, האוכל והתברואה של קול העמקים והקריות".
"אל תדאג", אמר גדעון, "מ' לוגסי זה אחיין שלי, הוא בכלא וצריך קצת דמי כיס, אז אני כותב כתבות בשמו ושולח לקול העמקים, זה איזה 50 שקל לכתבה, אבל לוגסי מתחיל להיות מפורסם, אם יעלו על הסיפור שלו, הוא יכול להיות אסיר מקצועי, ולקבל כסף מהמדינה על כתבות תדמית שהוא יעשה לשב"ס למשל".

גדעון הזה לא מפסיק לחייך, מעניין אותי אם כשהוא הולך לישון הוא מוציא מהפה את הפלסטיקים שמחזיקים את החיוך שלו, משה המאביס קונה את החיוך הזה, ומתחיל לפרוש מפות ניילון על השולחנות של חדר הקידושים.
אחרי חמש דקות של הכנה חפוזה, גדעון, קסלסי, ושבעה בחורים עם פיאות באורכים שונים, יושבים סביב השולחן הערוך ואוכלים את הטשולנט של משה המאביס, שקט בחדר, רק לעיסות והמבט העוקב של משה אחרי כל כף שנכנסת לכל פיה, יש לו חלוקת קשב נפלאה כשהוא מגיש אוכל.

גדעון קיבל את פתיחת ההיכל, את ההגבהה, את תקיעת השופר והרחת הבשמים, וקסלסי היה כל כך נחמד אליו עד שהוא התחיל קצת לפחד.
משה המאביס משך קצת זמן כשהוא התחיל לשיר במבטא אשכנזי כושל את השיר "יה אכסוף", כשהבחורים עוזרים לו בקולות שניים כאילו לא עמדו כאן חלק מהם למשך כל היום באיזו צומת שכוחה בלי מטען נייד ובלי בננה להשיב את הנפש
אחרי שכולם אכלו ושבעו, וקסלסי ששכח שהוא שתי מטר וחמישה, ניסה להרים את גדעון על הכתפיים, מה שאילץ את גדעון לקפוץ ולברך ברכת הגומל.
אבל כלום לא עזר, גדעון סיים את האזכרה, החזיר את הכיפה למדף, אמר לכולם שלום יפה - והלך אל המכונית הטרמפיסטים התאדו מהאזור.

ומיד הוא חזר, מחזיק את הקלסר הארור, שולף מתוכו דף מודפס, "צו הריסה התראה שניה"
קסלסי מתעלף, ומשה מרים לו את הרגליים, גדעון בינתיים מביא את הצו למשה, עושה שלום והולך.
משה רודף אחריו, ומחזיר אותו אל תוך בית הכנסת, תוך כדי שהוא מרים לקסלסי את הרגלים, הוא לוקח את הצו, שם אותו בתוך צלחת חרסינה לבנה, לוקח מצית ושורף אותו לאפר.
הוא מעביר חלק מהאפר לצלחת שניה, הולך לעבר הסיר הגדול, שולה מתוכו שתי ביצים, חומות חומות כמו תמיד, מקלף אותן לאט לאט, ולבסוף מתגלה המנה: ביצה בתוך אפר של צו הריסה.
"שב על הרצפה", הוא מורה לגדעון ומתיישב על ידו, "תאכל".
ושניהם יושבים על הרצפה הקרה והדביקה של חדר הקידושים העלוב של הקראוון ברחוב הארבעים ואוכלים ביצים קשות באפר, וזה טעים כמו כל דבר שמשה המאביס מכין, ומהעיניים של משה זולגות דמעות לתוך האפר, והוא מציע לגדעון לטעום ביצה טבולה באפר ודמעות.
השמש עוד לא זרחה, אבל הוא כבר ער.

מביט לשמיים הכחולים כשעמוד השחר מתחיל לאותת בהם. עוד יום שיבוא ויחלוף ויבוא למחרת אחר, עוד יום שלא מביא איתו אף בשורה מדשנת עצם. סתם יום.

הוא נושם נשימה עמוקה, סופג לתוכו את האויר שעוד רגע ויהפוך לדחוס, ובזריזות ממשיך בהכנותיו לקראת עוד יום עבודה, מחשבה מהירה ואמיצה עוברת לו בראש 'איפה הימים שהיית קם בשעות האלה בשביל להתפלל בנץ? בקושי את מילות ההתפילה אתה ממלמל תוך כדי עבודה, איפה אתה? חיים?' הוא הודף את המחשבה במהירות, רק זה מה שחסר לו להתחיל ברגל שמאל יום את היום השמאלני הזה.

ריצה קלה וזריזה מביאה אותו לפתח המאפייה בדיוק כשאיתיי, מסיים לפתוח את המנעולים הרבים, הוא מנופף בידו לשלום חביב לאיתי, ופונה לעמדת הסינרים.

שוב פעם השאירו לו את הסינר המלוכלך, הוא לא אוהב לעבוד ככה, בפרט כשהוא צריך להתפלל עכשיו. אין זה ראוי לעמוד ככה לפני המלך. 'אה' קול לגלגני בתוכו צוחק 'פשוט מאוד ראוי לעמוד ולהתפלל כשידיך מלאות בצק ופרצופך מדושן בקמח' אנחה מתגלגלת מתוכו,

"חיים צריך עזרה שם עם הסינר? אתה יודע לקשור לעצמך, או שצריך שאני יבוא יעשה לך פפיון?" אבי, נהנה מההברקה, הביט בו במבט סבתאי "קרה משהו חיימ'ל? שתית שוקו הבוקר?"

"שתוק כבר אבי, לפני שאנפה גם אותך" חיים הלביש על פרצופו את החיוך המבודח הקבוע. ופנה ללוש את הבצק. זו העבודה השנואה על כולם ואהובה רק על חיים. טוען הוא בכל אחת משיחות הרעים תוך כדי עבודה, שאפשר ללמוד ממה שקורה עם הקמח והחומרים, כמה שמרביצים להם הם יוצאים מאוחדים, חזקים, ובנויים.

השירים האלה, מפריעים לו לחשוב, "נחמן, עשה טובה, סגור את השירים האלה, אני לא יכול ככה על הבוקר" נחמן מרים מבט מזוגג מהפלאפון "נו בחיאת, אחי, זרום, רק זה מה שמעיר אותי"

אבי פרץ בצחוק קולני והתיז בציניות "למה זה מעיר אותך? לשבת ולקלוץ? אתה יודע שאני יש לי פה.... אני יכול ברגע לקרוא לאיתי, אה אני לא צריך לקרוא לך, הנה אתה פה, ברוך הבא לחדרון הבצק, הקמח והפלאפון"

איתי גיחך בקול, וכשמבט מיואש זרוק על פניו, אמר "נחמן, אולי תואיל בטובך לכבות את הפלאפון כשאתה בא לעבודה, גם ככה הלקוחות לא אוהבים לראות בשכונה הזו לא אותך, ולא פלאפון שכזה, יאלה קום בחור עצל"

השירים כובו, ורק זמזומי הסרק של אבי, התנגנו באוויר. חיים מעיף מבט לכיוונו של נחמן, הוא נראה לא טוב, עובר עליו משהו, "נחמן, מה איתך? מה אתה עייף?"

"חה, מה אני עייף, לילה לבן, אח שלי, נסעתי עם חבר לטיול" עוד ערימת בצק ללחמניות מוכנה להתפחה.

"על מה אתה שורף את הלילות? מתי תישן נורמלי? הגוף והנפש שלך דורשים את זה"

הוא הרים מבט עייף ונוגה מהלחמניות המגולגלות ואמר בלא קול "כי אין לי איפה לישון. אולי הוד מעלתך ירים את הכפפה ויזמין אותי לשנת לילה רצופה תחת קורת גגו?"

שקט חתך את האויר, אפילו פזמוניו של אבי חדלו מלהישמע. אווירה של התכתשות החלה מרחפת, זה ויכוח שחוזר על עצמו ברוטינה כזו או אחרת, מי מסכן יותר.

" תקשיב לי טוב נחמן, גם אותי ההורים זרקו מהבית, ואני מבין אותם. גם לי אין כסף, ומשום מה בדיוק כמוך אני מתפרנס מהמאפיה המלוכלכת הזו. אולי תתפוס את עצמך ובמקום לכלכך את הכסף שלך על סיגריות ואלכוהול תתחיל לעשות עם עצמך משהו?"

החומרים כבר התקשו לבצק, אך חיים המשיך בלהט, לא שם לב למעשיו "יכולתי להיות כמוך, הומלס, זרוק, ישן אצל חברים, מבזבז את הכסף על בשרי כל יום. אבל-"

נחמן הרים את ידו, מנסה לעצור את המילים שידע שיבואו, בלע את הרוק ואמר בנחרצות

"אבל אתה, אתה נולדת בבית חרדי, למה עזבת? אתה אומר שאני יכול בלה בלה בלה....אבל אתה יכולת- יכולת להיות גדול הדור, אמרת שהיית בישיבת 'דרך תמימה', אתה יודע איך בחורים יוצאים משם? מה שבטוח, שלא כמוך! ואתה מעז לבוא ולהטיף לי על מה שאני?"

האמירה הזו הכתה בו, זה חרג כבר מכל הויכוחים הנושנים, והיה קצת יותר מידי. חיים שתק, בולע את האמת שבדברים.

נכון, הוא יכל לצאת הרבה מעבר למה שהוא היום, יש לו ראש חריף, ונפש רגישה, רגישה מידי. הוא לא אשם ששמו בו נפש רגישה כל כך, שלא עמדה במעמסה החברתית הסוחפת, שלא עמדה בלחצים הלימודיים, הוא לא אשם בכלום, הוא רק זרם עם החיים, והם הובילו אותו לפה.

השמש שקעה כבר מזמן, והם עדיין ערים.

אבי עזב בשניה שיכל, טען שיש לו חתונה של חבר.

"אולי תבוא איתי לכותל, נעשה ערבית בציבור?" נחמן תולה בו עיניים שואלות.

" עזוב, נחמן אני מחוסל, התפילות שלי ביחיד טובות יותר"

"נו, תבוא?"

"נו, נבוא, אף אחד לא מחכה לי"

הדרך לכותל יפה כמו תמיד, החומות מטילות צללים רכים על המדרכה החלקה, צלילים מרוחקים מחוצות היוצר חוצים את דממת העיר העתיקה.

קרקוש קופת המתכת של זקן חסר שיניים מעירות את השניים מן השתיקה,

"אז חצי שעה וגמרנו?!"

"חצי שעה."

שעת חצות. נצנוצי כוכבים, וירח חצוי מאיר.

אברכים מזוקנים כבר יושבים על רצפה, נעליהם מונחות בצידם. נהמה בוכיה ממעמקי תיקון חצות עולה מאחד מהם.

וחיים עודנו עומד ודומע, ותפילה שהחלה בציבור ונגמרת לבדה עולה לאיטה לרקיע השחור.

מילותיו של רבי שלמה איבן גבירול צפות בו, וגופו רוטט:

ירדתי לתחתיות ואבד נצחי

סרה צפירת תפארתי וציצת מצחי

פקו מורי פליליה ועיבטו אחרי

בחלתי נאום סלעי, ונאסף בחטאי ירחי....

כבת קול, הדי קולות האברכים המבכים את הגלות על הרצפה לצידו, מגיעים לתוך נפשו, כמים קרים, כאש להבה; 'קומי, רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה''

הוא פנה לאחוריו, שוב לא מסב גב אל הכותל, מוצא את נחמן ישן, וסידור שמוט בין ידיו.
תגידו את האמת לתלמידים שלכם.

תודו כשאתם טועים,

זה לא יגרום להם להעריך אתכם פחות.

תוסיפו סימן שאלה כשאתם לא בטוחים,

זה לא יגרום להם להאמין לכם פחות.

תבקשו סליחה כשצריך,

זה לא יגרום להם לכבד אתכם פחות.

ותנו להם לבחור -

מה מתוך כל מה שאתם מציעים מתאים להם לקחת.

זה רק יגרום להם לרצות

יותר.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

שהחיים לא מושלמים,

וגם אתם לא.

שהלוואי והיה קל כל כך לדעת מה נכון.

שתמיד מותר להרגיש,

ותמיד מותר לשאול,

ושאין לכם את כל התשובות.

גם אם אתם יודעים שישנן, בוודאי.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

כמה צבעים יש בעולם,

כמה פנים שונות.

כמה זה מבלבל לפעמים,

וזה בסדר.

זה בסדר. זה מותר.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

שאתם בני אדם.

רוצים ונפגעים ומקווים וצודקים וטועים,

כמו כולם.


תגידו את האמת לתלמידים שלכם,

כי אם לא תעשו את זה –

מתישהו הם יפסיקו לשמוע.


בעקבות היצירה של @anotherית עלו כאן מספר תגובות. חלקן ספרותיות יותר, (כמו זו) חלקן פחות, אבל כולן אותנטיות. וכואבות. מאוד.

קראתי ברגשות מעורבים. היה קל להזדהות עם הכעס והתסכול, עברו לי בראש גם שניים שלושה סיפורי ילדות שהזכירו לי רגעים דומים.

אבל לא הרגשתי שאני יכולה להסתפק בזה. ולו בגלל שגם אני, בעוונותיי, מורה.

נו, אז?

מה אני עושה עם זה?

איך אני יודעת שהלכתי לעבוד היום כדי לעשות טוב, ולא לפצוע? כדי לתת ולא לקחת משהו שאולי אי אפשר להחזיר?

אז זאת התשובה היחידה שלי: כנות.


אשמח מאוד לביקורת.
שבי טראוורס או למבורגיני פיקנטו?

בקיץ הראשון שלי עם חברים אמריקאים, הבעתי את התלהבותי מאמריקה הגדולה. ״יאללה, לאן הקיץ? גרנד קניון? ניאגרה פולס? יוסמיטי פארק או מאונט וושינגטון? רק תגידו ואנחנו בדרך!״
הם הסתכלו אחד על השני ואז עלי, כחכחו בגרונם בנימוס ונתנו לי להבין שלשכנע אותם לא יהיה קל.
לא יהיה קל? בלתי אפשרי!
״עזוב״ אמרו לי, את כל זה אתה יכול לראות בתמונות. אנחנו 'אין דה סאמר' רוצים להיות 'אין בֶּד!'״
״תגידו לי, אתם מחזיקים מעצמכם שפויים?״ פערתי זוג עיניים בתימהון, ״יש כ”כ הרבה לראות במדינה הענקית הזאת, ואתם רוצים להיות במיטה? יעני מה עובר עליכם?״
הם לא כ”כ הבינו מה הכוונה 'יעני', אבל את התהום הפעורה בין הישראלי הטיילן לאמריקאי הרבצן קשה היה לפספס.

בתור בחור ישראלי, לא היה מסלול או נחל שלא שבע מפטריות רגלינו, לא היה מפל או מעיין שלא זכה לחזות בזיו חצ׳קוני פנינו, ולא היה הר או גבעה שלא העפלנו אליו עם כל משמנינו.
את כל הארץ חרשנו לאורכה ולרוחבה, שלא לדבר על תחרות מילוי בקבוקים ריקים מארבעת הימים שבארצנו הקטנטונת. הכל כמובן מדין הליכה בדרך אברהם אבינו ומצות ד׳ אמות חדשות בארץ ישראל, וזה בטח גם חלק ממצוות יישוב ארץ ישראל על הדרך. הכל לשם שמים כמובן, עם במבה ופופקורן כשרים למהדרין בטעם בד״ץ.

האמריקאים האלו, גם כשהם כבר מוכנים לצאת לאיזה טיול, זה חייב להיות ברכב מושכר, חדש וממוזג כיאות. אה, וגם ענק כמובן. שבי טראוורס מינימום.
כן, נסעתי איתם פעם במפלצת האמריקאית הזו. כל אחד קיבל כורסת מנהלים לעצמו, עם 'קופי', 'קאוק' ו'סלש' ענק, ואיך לא? מגש אישי בגודל של שולחן ישיבות קטן ל'המבוRגR אנד פרנצ׳ פרייז' עצומי המימדים. כמובן שאח"כ היה לנו מקום לישון בטנק הזה ברווחעס׳, בדרך ל'קינג סייז בֶּד' המרווח במלון.

אחח, איפה התחרויות היפות מי מגיע ראשון ל'רבי שמעון' בלי שקל שחוק בכיס?! בסוף ולדנהויז ויוסמאכער ניצחו, אבל זה לא הוגן - הם קיבל טרמפ יחיד ישר לציון. אנחנו לעומתם השתרכנו בששה טרמפים שונים - כולל קיבוצניק מהשמו״צ (שומר הצעיר) שהתרתח למה אנחנו ״לא עושים צבא״. לך תסביר לו שהיינו רוצים, אבל מה לעשות שאין שם מקווה וטשולנט בליל שישי - ועדיין הגענו לשם תוך ארבע שעות בלבד!
לימים כבר השגנו רכב, קיה פיקנטו ישנה וחבוטה, או למבורגיני פיקנטו - כדברי ה'משכיר-בשחור' שניסה לעודד את רוחנו ולהבטיח שגם חמישה שמנים כמונו נתאים שם ברווח. אחחח... כמה שהוא טעה. הצלקות הנפשיות שנחרטו עמוק בשומן שלנו הותירו את רישומם לעין כל, וכבר הבטחנו לפצוח בדיאטה נמרצת לקראת המסע הבא. מה שלא צלח כמובן, זאת בגין השניצלים רוויי השומן בישיבה, מהם יכולנו לסחוט בקבוקי שמן מוסדיים.

עודני מתחבט אם להעדיף נסיעה מפונקת בטראוורס או דרך חתחתים גיבורה בלמבורגיני, נעלמו להם החברים. אלו ל״בֶּד״ ואלו למעיין הסמוך.

תעזרו לי להחליט? :(
אזור המגורים שלי צבעוני למדי, מצבעי החולצות וסריגת הכיפות ועד לגווני העור השונים המתקתקים בכפכפי אצבע.

נכון שבאופן רשמי אנחנו 'בני-ברקים' אבל במציאות אנחנו פריפריה לא פחות מדימונה, ובמחשבה שניה אנחנו יותר פריפריים מדימונאים ותיקים, כי להם אין את ה'יוצאים-להליכה'.

כשבני ברק משמינה על גדותיה לעת ערב, היא מתחילה להשפך טיפין טיפין דרך הרחובות שלנו בואכה איזו ריאה ירוקה או קניית אושר עד ועד בכלל.

תנועות הידיים המתנפנפות לכל עבר שורפות אנרגיה ושומנים כמו כלום, גם הצעקות לתוך הבלוטות' על השידוך של 'שמערל'ה' שורפות לפחות איזו קלוריה ורבע.

החשמל שנשפך ממסדרונות העיריה כנראה מתעייף אי שם על גבול ז'בוטינסקי יחד עם מנקי הרחובות, התאורה דלה וחשוכה, ואין מי שיאיר לכבודות ממוסדות נחשבים המדוושות על גלגליהן בקול צחוק גדול, כאילו היו אלו אופני כושר במרתף הסמינר.

כש'בני-ברקי' מרגיש בריזה קלילה שמבדרת את זקנו, סמוך ובטוח הוא שהגיע לאזור ללא עיניים, אזור ללא כבוד או קוד לבוש, אזור ללא ילדים שמתעוררים מכל רחש.

זה ששילמנו כמה מאות אלפים פחות מכם על הדירה המרוטה שלנו לא אומר שלקחנו אתכם בחשבון, הילדים שלנו לא צריכים לראות כמה השלום-בית שלכם נהדר.

יהודי בכל מקום נשאר יהודי. אם אתם מרגישים צורך לצאת, לפרוק קצת, להתפרק קצת, לכו עוד שני קילומטרים למקום שבו החינוך הוא 'כבוד-האדם-וחירותו' ותושביו סובלים מעיוורון צביעות.
ישיבה מזרחית על המיטה. הכתפיים שמוטות, העיניים דומעות והלב... אוי הלב...
המחשבות רצות בראש, מקוות, מצפות, כאובות... אולי הוא יבוא, אולי הוא יפתיע פתאום, אולי הוא שוב יהיה לצידי.
אולי.

מתרפקת על המחשבות, על הזיכרונות ועל הגעגועים. צלצול טלפון צורם נשמע בחלל החדר 'אולי זה הוא? אולי הוא חזר אלינו?'. מבט מהיר אל צג הטלפון מחזיר אל המציאות, הוא עזב ולעולם לא ישוב.
יודעת שהוא היה רוצה שאני ארפה, אשחרר ואתחיל לשמוח גם בלעדיו. יודעת שהוא לעולם לא יחזור, אך הלב ממשיך לצפות אולי יקרה נס...
אחח, קשה לשבת שבעה, קשה להיות בלי אבא.

ישיבה על החוף, הכתפיים שמוטות, גוש גדול בגרון והלב... אוי הלב...
כמעט חודש עבר אך הכאב עדיין צורב עמוק בלב. מביטה בגלים ונזכרת בשיט עם אבא, בתחרויות ריצה על החוף, ביום חמישי ההוא שהלכנו יחד לדוג....
עוזבת את החוף עם דמעות בעיניים.
קשה להיות יתומה, קשה להיות בלי אבא.

ישיבה על סלע בקצה היער, ישיבה זקופה, דמעה קטנה בקצה העין והלב... אוי הלב...
המחשבות בראש נעות על כל ציר החיים. איך אוכל להמשיך את חיי בלי אבא? איך אוכל להתנחם?
קשה להיות לבד, קשה להיות בלי אבא.

יושבת על הספה, אלבום תמונות פתוח, הדמעות מציפות את העיניים והלב... אוי הלב...
סגירת מעגל ל-

בלילה האחרון, לא שיקרנו על עצמנו. ידענו שזה הסוף... שלא נזכה עוד להיות ביחד.
חרש לחשתי לך, "אל תדאג, אל תפחד, עוד יהיה טוב".

עיניך השיבו בדממה, 'אני לא דואג, אך ליבי עליך. מה יהיה איתך? התישאר בודד?'

אך לדבר הבא לא פיללתי. את ידי תפסת בחולשה, "תבטיח שלא תעזוב אותי, שלא תשכח ממני". וואוו.

נדהמתי. נפעמתי. לא האמנתי.

לא יכולתי להבטיח. לא יכולתי שלא. והבטחתי.

לילה למחרת זה קרה…

אני הייתי בין האחרונים שעזבו את המקום, לא יכולתי להיפרד. ביגון נפשי, נשענתי על גדר בחוץ, לא מעשן, לא נושם, לא כלום. מנסה לחוש איך חיים אחר המוות.

שני בחורים שהכירו אותנו מהישיבה, בלי ידע מוקדם בחכמת הפרצוף, קראו על פני את האבל, וניסו לבוא לנחמני, לעודד.

בעיני אחד מהם קראתי גם את ריח השכול, ולא אזרתי כוח ואומץ לגשת אליו. לא. די לי בשלי. די.

הבנתי שלא תשוב עוד. לא עיכלתי עדיין, בכלל לא, אך הבנתי שלהישאר כאן על הגדר לא יביא לי שום תועלת. ותיכף יאיר היום, פניתי לישיבה. פעם ראשונה שאני שב לבד… זה צרם והציף אותי במשהו מלוח.

הסתובבתי בעיר סחור סחור, בדרך למיטה, מחפש ת'עצמי, אין את מי למצוא. נגמרתי סופית.

בדרך 'התעלק' עלי מישהו. הרצון שלי היה להבהיר לו, "אני עצוב! שבור ומרוסק! לא מעוניין להאמין שיש עוד משהו בעולם. לא רוצה חברים. הסתלק לך", אבל גם זה לא הייתי מסוגל.

הגענו בסוף לישיבה, חלף שם יום ושבועיים, וכלום לא קרה. האמנתי שיבוא יום ותשוב. והאמנתי שזו פתיות חולנית גסה.

הבדידות אכלה אותי, היכתה בי, פצעה. לילה לילה, בכל השעות. האימון בבני האדם נסדק ועוות.

ו...יום אחד - לילה אחד, טלפון, אתה על הקו, דשן ורענן כמו תמיד, זחוח מעט, "אתה רוצה שנרד לליפתא?"...

יש חיים לאחר המוות. נקודה.
היא אוהבת להישען עלי, לא פיזית, אוהבת להיות בחברתי, סתם כשאין לה מצב רוח או צריכה יעוץ, או כשמשעמם לה לפעמים אז אני הכתובת, ולא משנה מה מעסיק אותי או מה קורה איתי באותו רגע...

"בואי איתי לים, לא טוב לי היום"... ואני מרחמת וחסה על נשמתה הזועקת – והולכת איתה ונותנת לה את כל כולי, קונה לה עוגות טעימות כדי שיהיה מה לאכול כשיושבים על הסלעים וצופים לעבר האופק התכול והמרגיע הזה, כשמתמקדים בכל גל וגל קוצף, אפשר לדבר על הכל ולשפוך את הלב, ולבכות אם צריך, "אני מרגישה שזה טוב לי, לשוחח, לצאת, לאוויר הזה, לאווירה – עם חברה"...

"אין לי נפש קרובה", היא ממשיכה, וכאן אני שומעת ומצטמררת, כל כך כואבת אותה, כל כך מרגישה, דומעת איתה, על חברויות מתחלפות עם העונות.

"רבקי הייתה חברה קרובה קרובה, היינו מדברות המון, היא על כאביה ואני על מכאובי, היא מחכה לילדים ואני עוד קודם, ל"הוא" שלא הגיע עדיין, ושערי מלבין.... היינו מתפללות אחת על השניה בכותל, בוכות יחד וממתינות לישועה, היא נושעה ועזבה... התקשרה לבשר על השמחה, ונטשה...

גם גיטי הייתה שותפה הדוקה, סבלה מחוסר אחר, הייתה איתי בסבל, וכשהגל עבר עליה נטשה אותי לאנחותי לבדי, עכשיו היא לא צריכה אותי לביחד, לא צריכה סעד, היא רוקדת ואני מאחור, מוחה דמעה.

למה הן עוזבות? אין חברה אמיתית שיכולה לעמוד מולי וללוות אותי באמת? עד כדי כך העולם חושב על עצמו? "
היא שאלה -- והשאלה נשלחה לכחול האין סופי הזה, והגלים ענו לה בשתיקה מתנפצת, והרוח ענתה במשב נעים ודומם, והסלעים לא זזו כמו ידעו שזה לא המקום ולא הזמן.

ואני יושבת ומאזינה, לבי פתוח ומלא רחמים והערכה אדירה למתמודדת הזו, שאין לה כלום אבל יש לה המון, יש לה כח לקום ולהמשיך, עוצמות פנימיות אדירות לנהל חיים תקינים ומחייכים, כשבפנים בוער ותוסס ים של דמעות שעולה על גדותיו.
קר היה במערה. קר ובודד. אף שמוקף היה באנשים, באנשיו – בכל-זאת הרגיש כאילו נמצא בגוב אריות, בגוב לבאים. האם יצליח לא ללמוד ממידותיהם – ולא להשחית את זרע הקודש?



קר היה במערת הלב שלה. קר ובודד. אנשים רבים היו סביבה, אפילו בשם "משפחה" הם נקראו, אך היא לא הרגישה שייכת. לא הרגישה מסוגלת לעמוד עוד בחיצי הלשונות המחודדות שלהם, העוטפים אותה מכל עבר.



הרים עיניו לשמי המערה, נשא שפתיו בתפילה. ביקש שתחסה נפשו בצילו, שיחזיקהו עד תעבור הוות הצרה הזו. עד שייעלמו שאול ואנשיו – ואיתם התהיות הדוחקות של אנשיו שלו.



כשעוד חץ אחד, מגולגל ומשוח היטב ברעל מלגלג, נשלח לעברה, היא ידעה שלא נותרה לה בררה.

לברוח מכאן לא תוכל – בגידה משפחתית כזו לא תיסבל כאן – אבל להרים עיניים לתקרה רוויית המנורות, היא יכולה. ולבקש. לבקש שתוכל להחזיק את לבה כשהוא חלקלק משמן טוב, ואת אוזניה כשהן אטומות בשעוות-נגד-לשון הרע.

התפללה שתצליח לא לספוג את רכילויותיהם. התפללה שתצליח לצאת מכאן שלמה בנפשה, וטהורה.



הרשת התהדקה. שאול כבר היה ממש כאן. רומה על שמים, אלוקים, ביקש בעודו זוחל בדממה לעברו, השאר את לבי נכון אליך.

סכינו רעדה תחת ידו בשעה שכרת את כנף המעיל. הוא ידע שניצח.



בנות-דודותיה הזמינו אותה בחיוך רחב לשבת לצדן בשולחן הסעודה.

"עד שאנחנו נפגשות כולנו!" השפתיים של צרויה נפשקו בהזמנה רחבה, מפתה. הרשת נכרתה לפניה, והיא לא יכלה להימלט.

ישבה ליד השולחן, ניסתה להרעיש את אוזניה בלעיסה מתמדת. מעליה ריחפו הערותיהן המתגלגלות מצחוק של דודניותיה.

היא הרימה את המפית שליד צלחתה, מפית בד משובח, וקרעה אותה בכוח.

וכשעיני כולן נסובו אליה בפליאת תדהמה, היא ידעה שהיא ניצחה. תשומת-הלב הרע הוסבה.



כשהכול שקט הוא נטל את הכינור, ונתן לו לעורר אותו. אצבעותיו פרטו ולבה נפרט בתודה עצומה. "רומה על שמים אלוקים, כי גדול עד שמים חסדך."



התזמורת החלה לנגן שירים חרישיים. "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור, אעירה שחר."

היא זמזמה עם התזמורת חרישית לעצמה, וידעה שסוף-סוף התעורר השחר על חייה.
בכל ערב מחדש זה קורה.
השמש האהובה, המאירה, המחממת,
גולשת אט אט במורד ההרים
אורה מתעמעם, נחלש...
היא מנסה להיאחז בכל כוחה
בשמיים המוורידים,
מתאמצת להפיק מעצמה
קרניים של אור וחום,
אך אינה מצליחה.
היא מרגישה שהיא מאבדת את כוחותיה,
נסחפת בלי שליטה,
נגררת בחוסר אונים.
מדרדרת מטה מטה...
ושם –
ממתינים לה בשצף קצף,
גליו הסוערים של הים
המשחיר באיום.
העננים המתכהים
מביטים בעצב על השמש.
השמש הטובה,
ששוקעת לה בחוסר אונים
במצולות הים האפל.
נבלעת אט אט בין הגלים,
המרחשים בשמחה
לאידה - - -

***

בסוף זה קרה.
כעבור זמן ארוך, שנדמה כנצח.
השמיים כבר השלימו
עם צבעם האפל
וחשבו שישארו כך לעולם.
העננים הקטנים התרגלו
להתמקד בכוכבים המאירים,
שנתנו להם אור וחום,
עידוד ונוחם.
כולם חשבו שזהו,
זה המצב,
והוא בלתי ניתן לשינוי.
ואז - - -
זה קרה.
הסימן הראשון היה
הדגדוג העדין
שחשו השמים באזור צד מזרח.
דגדוג רך, מלטף, מבשר טוב...
כולם הפנו את מבטם לשם.
כמה דקות של מתח...
והנה –
קרן.
קרן אור.
דקיקה, מהוססת, חלשה...
אך בטוחה.
מבקיעה לה אט אט
דרך בשמים השחורים.
ובעקבותיה עוד אחת.
ועוד אחת.
ועוד...
השמיים מתרווחים בתחושת עונג.
מתמכרים לרגשות הקסומים.
שמשפיעות הקרניים סביבן.
העננים הקטנים
פוערים עיניים בתדהמה
למול הפלא המתרחש.
הצבעים.
האור.
החמימות.
הזריחה - - -
כמה טוב,
לוחשים העננים לשמיים הזוהרים.
כמה טוב
שאתמול שקעה השמש...
תקשיבו לי רגע.
אני מבולבל לגמרי. אני גר באיזה שכונה בבית שמש, לא משנה איזה. גרים שם בעיקר אנ"ש.
וכל יום באים שוטרים רשעים נאצים לצעוק עלינו שנלבש מסכה. אבא שלי אומר אלהי מסכה לא תעשה לך. ממש איסור. זה יהרג ואל יעבור, בשלמא אם הרב'ה היה אומר ללבוש מסכה, א ודאי, הייתי לובש, אבל כיון שהגזירה מגיעה מהציוינים, ממילא אסור באיסור חמור.
ויש לי כמה שכנים שקיבלו דוחות על קידוש השם, נעבעך.

אבל מה שמוזר לי, הרב'ה בחיידר סיפר לנו על אח של סבא שלו שנהרג בשואה, וילד אחד שאל מי הרג אותם, והרב'ה אמר: הנאצים ימח שמם.
אני לא תופס איך יהודים יכלו להרוג יהודים בשואה. מה, הם לא יהודים? כנראה שהם היו ציונים גם כן.

אבל מה שהכי בלבל אותי, אתמול קרה לנו פריצה בבית. היינו בשאבעס בירישלים ואיך שאנחנו חוזרים אנחנו רואים בלגן בכל הבית. אבא שלי רץ מיד לאיזה מקום מאחורי הש"ס וראה שגנבו לו משם מלא דולרים. הוא חשב שאני לא יודע מה הוא מחביא שם. את כל הכסף מההסעות והאוכל בליל ששי הוא שם שם.
והוא דיבר עם אמא אם כדאי להזמין משטרה, בסוף הזמינו.
ואבא שלי קיבל אותם כל כך יפה! את הנאצים הרשעים האלה!
היתה שם גם נאצית אחת ואמא שלי חייכה אליה. חיכיתי כל הזמן לראות אולי זה מלכודת, ועוד מעט הוא יתחיל לצעוק עליהם, אבל הוא רק הסתובב איתם בשקט בכל הבית.
אחרי שהם הלכו, חשבתי שאולי הנאצים לא כאלה רשעים, ובטח הרב'ה בחיידר התבלבל.



נ.ב. אין בכתוב לעיל משום הבעת דעה האם יש אפליה נגד חרדים או לא. המאמר נועד לעורר את לב המעיין בלבד ואין לסמוך עליו הלכה למעשה.



‏‏לכידה.PNG
09:00- היא נכנסת לחדר האורחים. מסיטה את הכיסא ומתקרבת לשולחן המחשב, פותחת את תיבת המייל ואת יומן המשימות במקביל. תוך כדי נחיתה על הכיסא היא מרפרפת על סדר היום, מציבה סדרי עדיפויות, ועונה ללקוח לחוץ במייל סבלני.

09:14- הנוקיה שלה מזמזמת, היא פוזלת לצג. "אימא של ברוך". פותחת קובץ אקסל של לקוח ועונה. "אימא של איציק? בוקר טוב. הם מסיימים היום ב-12, נכון?" בטח נכון. מהבוקר היא מתכווננת לכך, חושבת על רעיונות מקוריים לתעסוקה של איציק, לא רוצה לסיים לעבוד ב-12. אימא של ברוך גם לא רוצה לסיים לעבוד ב-12, הבוסית תכעס. "אז חשבתי, אולי תוכלי לקחת גם את ברוך, שעה וחצי שעתיים, עד שבעלי חוזר. יש מצב?" בתזמון מפתיע שולחת לקוחה הזמנת עבודה דחופה להיום. "אני אקח אותו", היא אומרת לאימא של ברוך. "זה בסדר".

09:55- המרוץ להשלמת הפרויקט של הלקוח הלחוץ בעיצומו. בדיוק כשהיא סוגרת לו קובץ נוסף מתקשרת גם אימא של יאיר. "לא נעים לי לבקש, יאיר יוכל להיות אצלכם עד שתיים?" היא תוהה לעצמה איך אימא של יאיר בכל זאת דילגה על אי הנעימות וביקשה. מאשרת גם את יאיר. שיהיה. עוד אחד, פחות אחד, לא באמת משנה.

10:26- זה לא באמת קורה! הנוקיה שלה שוב מהבהבת, היא רואה רק "אימא של", לא רוצה לראות את ההמשך. עונה בקושי לאימא של שלומי, שותקת קצת ארוך כשאימא של שלומי מסיימת לבקש. מבט ביומן נוסך בה אומץ והיא מגמגמת משהו על העבודה שלה. "אבל אם לא תסתדרי", מדבר המצפון מתוכה, "תתקשרי אליי".

10:43- אימא של שלומי לא הסתדרה בכלל. כנראה שכל אימהות כיתה א' הן שכירות שלא יהיו היום ב-12 בבית. היא לא יכולה לומר לה לא, מה פתאום. אז היא אומרת כן, חלש ולא בטוח, אבל אימא של שלומי קולטת אותו בכל זאת ומרעיפה תודות.

11:13- המרוץ צובר תאוצה ומגביר הילוך. למה היא מזיעה? שולה את השלט מערימת המסמכים שבקצה השולחן, המזגן נענה. בעוד 47 דקות נפתחת הקייטנה, היא חייבת להספיק משהו, להתקדם משמעותית.

12:59- היא בחדר הילדים, שולפת משחק קופסא ליאיר ואיציק שלה ומשדלת את ברוך ושלומי להגיע להסדר על חלקי הקליקס. לא מנסה אפילו לחזור למחשב. אין סיכוי. מתעלמת מצלילי הדואר הנכנס, מבטיחה ללקוחות בליבה שתחזור אליהם בערב, על חשבון הכלים בבשרי.
"אני לא אשכח לך את זה," היא זעקה, הניעה את ידיה בתיאום מושלם, "אני לעולם לא אסלח לך!"

"מה כבר עשיתי?" הדמות שמולה רקעה בתום על רצפת העץ. "מה את רוצה ממני?"

"את יודעת טוב מאוד מה עשית!" התלהטו פניה של הראשונה. "ואני לא אסלח לך, לא..."

היא נסוגה אחור, התיישבה על הכורסה המושכרת בדמים מרובים, והליטה את פניה בין ידיה.

"אם את לא רוצה להסביר לי למה את מתכוונת, אז לא!" גם פניה של השנייה הסמיקו. היא אצה על הרצפה החורקת, ויצאה בעד הדלת שבקצה, טורקת אותה מאחוריה.

הדלת התנודדה בצורה מסוכנת, ואני נמלאתי חרדה. רק שלא תקרוס פתאום, רגע לפני המופע הגדול.

הבכי המעושה של היושבת על הכורסה הדהד באולם. לא טוב, ממש לא טוב.

"מה עכשיו?" היא הרימה מבט מתוך ידיה המליטות ולחשה בדחיפות, "אני כבר לא זוכרת!..."

מצחי נמלא בזעה. אצבעותיי עלעלו בדפים שלפניי. מחר! מחר המופע! מה זה לא זוכרת?

"אני רוצה לחזור," הופיעה השנייה לצדי, מבעה מלא תקיפות. לא סתם ליהקתי אותה לתפקיד. "אני רוצה לחזור – ולומר לה מה דעתי!"

"אבל – זה לא בתסריט... ההשלמה אמורה לבוא רק בסוף..." גמגמתי.

"לא אכפת לי," שלחה ידיה, ערבלה את דפיי הקמוטים. ניסיתי למשוך בחזרה, להחזיר את המושכות לידיי.

הם התעופפו אל-על, קרועים לחלקים, ריחפו רגע ארוך בשמי האולם החשוך למחצה, ונחתו ארצה בקול לחישה רך.

"מה קרה?" היא קמה מהכורסה בחוסר זהירות. גם היא עלולה להישבר בסוף. "למה לא ממשיכים?"

"כי זה לא כמו שאני רוצה!" קראה התקיפה.

"אני חיברתי את הדמויות שלכן," לחשתי בייאוש.

רעש טפיפות רגליים עלה מחוץ לאולם. חבורה של בנות חדרה פנימה.

"הגיעה כבר המערכה שלנו?" קראה המתולתלת שבהן.

"אני רוצה כבר לעלות!" דרשה הג'ינג'ית.

"אל תבכי, אמא, אני כבר אטפל בזה!" קראה ברוב פאתוס הבלונדינית הנמוכה.

ברעש שהן יצרו כמעט לא שמעתי את קריסתה הסופית של דלת העץ הצבועה בגואש. אך כשהבחנתי בזאת, נמלאו עצמותיי בזעם שקט. קמתי על רגליי באחת, מנסה לגבור עליו.

"שקט!!"

הן שתקו. הביטו חליפות בי, הבמאית שמעולם לא העזה, ובבמה, שעוד תפאורה קרסה בה ברעש בולט על פני הדממה החדשה, וברצפה זרועת-הדפים הכתובים בצפיפות קרועה.

הם שהעניקו לי את הרעיון.

"קדימה," לחשתי, ולחישתי עוצמתית הייתה פתאום, כלחישת פיתון. "קדימה, בואו כולכן לכאן."

והן באו. נעמדו בשורה מולי, והדפים שלי ריפדו את רגליהן.

"קדימה," המשכתי ללחוש, צוברת ביטחון, "פנימה."

ביד רכה ותקיפה נגעתי בראשיהן אחת-אחת. הנשים הממוטפחות נכנסו ראשונות, ולאחריהן שלוש הילדות, שמגע שערותיהן השונות צמרר והינה אותי כאחת. דחפתי עוד ועוד, בעדינות ובנחישות, עד שהן נעלמו מעיניי. עד שהדפים בלעו אותן כאילו נבראה בהם בריאת-פה חדשה.

עד שהן שוב היו סדורות מולי, עשויות מילים-מילים.

"אמא, למה את בוכה?" ליטפה בתה את ידה, והניחה את ראשה הבהיר בחיקה במחוות התרפקות.

היא השקיעה עצמה עמוק יותר בכורסה, חושבת על העלבון, חושבת על הכעס, חושבת על אי-הכפרה, חושבת על בתה העדינה, שלא מגיע לה לחוות כעס מכלה שכזה בביתן.

"אני אתגבר," היא לחשה לה וליטפה אותה בחזרה. "אולי – אולי אלך אליה עכשיו. כן. אדבר איתה. אסביר לה. אבקש ממנה ישירות מחילה."

היא הסיטה בעדינות את ראשה של הילדה מחיקה, הכינה את גופה לגבורת ההתרוממות.

"ואני מבטיחה לך, מתוקתי," מילותיה צברו עוצמה, "אני מבטיחה לך – הכול יהיה בסדר."

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה