קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הדבר השני הכי קשה לי - אחד אחרי להתחיל סיפור - הוא לגמור אותו.
אשמח לביקורת על הסיום, הצעות חילופיות וגם כמובן ביקורת בכללי על הסיפור.

קבלו אותו:



ט' חשוון תש"פ

על לוח השנה במטבח כתוב בכתב ידך "כשדלת אחת נסגרת, דלת שניה נפתחת". לפעמים, דלתות נסגרות בטריקה ואפילו ההדף של הטריקה לא פותח דלת חדשה.
אני עוזב. הולך לסגור בפעם האחרונה את דלת הפלדלת החומה, להביט בפרידה בשלט הבריסטול שרחלי הכינה בגן. להתחרט אלף פעם שאין לי את האומץ להסתכל לך בעניים ולהגיד "שלום". הולך. ואל תשאלי לאן כי אין לי מושג. רוצה להגיד תודה על שנים שגידלת אותי באהבה, על העיניים שתלית בי בציפייה והתאכזבת. רוצה חזק ויודע שלא תדעי לעולם כמה אני רוצה, ואוהב. יודע שבחיים לא אתן לך לדעת.



י"א כסליו תש"פ

אני עובד בחנות פלאפונים. כן אני אוכל. אני ישן בדירה עם חבר. לא אני לא רוצה לחזור.
אם היית פוגשת אותי ברחוב זה מה שהיית שואלת אותי. רק על "טוב לך, ילד שלי?" אני לא יודע לענות. אין לי מושג מהו טוב, בקושי אני יודע מי אני. מסתובב סביב עצמי כמו קרוסלה, הסחרחורת מאיימת להטביע ואני שורט בציפורניים זבות דם. מנסה להיאחז עוד קצת בסחרחרה של החיים האלה. מנסה להיות ראוי לחיות אותם. נזכר בנרות חנוכה הקרב, מחפש אור בחושך.
יהיה טוב. נכון, אמא?



י"ט שבט תש"פ

זוכרת את רב'ה ויטר? הוא פגש אותי היום. הוא בטח הגיע לכאן לצורכי רפואה או משו. סיפר לי שרואים בי את התמימות מאז. אמר לי כמה הוא אהב אותי תמיד. צייר לי עתיד. שיקר.
אין תמימות בפני השזופות. קשה מאוד לראות דרך הבלורית ומשקפי השמש את שרוליק של אז. אבל רב'ה ויטר תמיד ראה הכל, כמה שניסינו להסתיר, אולי באמת נותר פירור תמימות על פני?



ר"ח אדר תש"פ

חודש אדר בפתח. פורים ראשון שלי בחוץ. אין משלוחי מנות לאנשי צוות מהישיבה, אין קריאת מגילה ונזיפות אחריה "וייס, על המצפון שלך שחצי בית כנסת לא שמע מגילה? פיקה אחת בכל המן לא מספיק?" אין אבא חיוור קורא שוב את המגילה לשכנות. אין בחורי ישיבות רוקדים שיכורים ואבא שכותב עוד צ'ק שמן לזכות שרוליק'ל שלי. אין סעודת פורים המונית ודודים שמנסים לקרב, לבדוק מה קרה לשרוליק הפרח שככה החל לנבול.



ד' ניסן תש"פ

הווירוס הסיני הכריח אותנו להגדיר לעצמינו בית. מקום שאסור לצאת ממנו. פתאום גיליתי שיש לי שניים מהמצרך הנדיר הזה, בית שאסור לצאת ממנו ובית שאסור לבוא אליו, לא ככה, בכל אופן. הגדרתי לי בית. קטן, טחוב, לבד. בית שמותר בו הכל. בית שחוץ מלחשוב אין מה לעשות בו. אז אני חושב, חושב המון. מחליט בלב מאות פעמים ביום לא לבוא לליל הסדר. לא לגנוב אפיקומן. להקשות קושיות לעצמי. כאן, בבית הקורונה שלי, מותר לשאול הכל. ואין את אבא שיענה ויפרוך קושיה ועוד קושיה.



ל"ג בעומר תש"פ

זוכרת את המדורה בסוף הרחוב? את העצים שסחבתי חודשיים? את המכנסיים שנקרעו סוף כל סוף עם סיבה? את הגאווה בעיניים שלי עומד ליד אבא ופני צורבות מחום הלפיד שאחז? מל"ג בעומר יש בי רק זיכרונות טובים. ניסיתי לשחזר אותם, יצאתי עם החבר'ה למנגל, לא הצלחתי.



ט' אב תש"פ

אני כאן, במלונית הקורונה הנדמית כתחנת מסע שהרכבת עקפה עליה. אני בחדר עם עוד שני בחורים ובחדר לידי שלושה בחורים נוספים שלא גומרים לקטר על המלונית הלא חרדית שהגיעו אליה. אני איתם. בתשעה באב. רואה אותם קוראים איכה, הולכים יחפים, מדברים בלחש על החורבן, על כך שדור רחוק לא יוכל להבין. רוצה לצעוק להם – הנה החורבן, עומד פה ובוהה בכם. לא מעז. ניגש בשקט, מוריד נעלי עור חומות, מוותר על ארוחה, קורא איכה. ילד של חורבן.
תקווה היא בת סודי. לכל מקום היא הולכת איתי, תמיד ביחד.

לכל מחשבה שלי היא עולה. מנפחת, מתנפחת, גורמת לי לרצות.

ובעצם, לקחת אותה, להטות - לקוות.

אמרו לי תמיד, תקווה היא טובה. היא לא מייאשת, היא מצמיחה. תהיי גדולה- בזכותה, רק תקשיבי לה.

לא אמרו לי שהיא בועה. בסך הכל בלון גדול מלא אוויר, שייתכן והוא יעוף, ואולי גם יתפוצץ לי בפנים.

וכך גדלנו, התיידדנו. אני והיא, היא ואני, כרתנו ברית שלום בינינו. היא גדלה מאוד מאוד, ואני שמחה מאוד מאוד.

עברו ימים, הלכנו יחד. קראו לי מדומיינת, אולי קצת בשקט 'לא מפוקסת'. אבל אני האמנתי בכל ליבי שהיא ואני, אני והיא לא נאכזב אחת השניה. אני דואגת לה למזון שתגדל תתנפח, והיא דואגת להתגשם. זה היה עיקרו של הסכם.

ואז הגיעו ימים מלאים, וקראתי לתקווה להצטרף למיזמים. היא הגיעה. אוהו הגיעה, נפנפה לי רוח, צבעה לי אודם, הפריחה סומק. אמרה בלי קול 'אני כאן ובגדול'.

שמחתי, נו מה, הנה הסכם חתום, דופק. זה היה חוזה טוב.

ולא חשבתי לרגע שהיא בסך הכל בועה, בלון גדול מלא אוויר. סיכה אחת ותתפוצץ, לא חשבתי, המשכתי.

ובום.

זהו. נפלתי שבורה, צעקתי עליה, חבטתי בה. אך היא נחתה לנגד עיניי עם רסיסי חידלון שהיו כלואים בתוכה.
שאגתי עליה, קראתי את שמה, היא לא הגיבה, פתאום נעלמה.

תקווה שאבדה ואיננה.

הלכתי לישון. מלאת כישלון, עצובה ממורמרת על תקווה שהלכה בלי להודיע מראש.

קמתי. שפשפתי עיניים, סילקתי כורים. והנה היא מולי נפוחה, תקווה. לרגע שמחתי, היא שבה חשבתי, ואז נזכרתי ביום האתמול.

הוצאתי לשון, ואף וגרון. והיא לא הלכה רק התיישבה לידי, סיפרה לי סיפור והרגיעה אותי.

ופתאום היא לא נראתה לי בלון, היא הייתה יציבה, שקולה אמיתית. חתמנו שוב על הסכם של שלום.

ושוב, בום.

ואלה החיים.
אור לבן מסנוור משתחל דרך חלון קטן מסורג למשעי, מפינות החדר ממצמצות מצלמות אבטחה בעיניים אדומות. נראה כמו מתקן צבאי סודי.

מאז שהאנשים בשחור טרקו את הדלת מאחורינו אני בפאניקה מוסווית, אני לא יכול להיות חלש או עצבני מול בני הבכור למרות שבאשמתו נקלענו לכאן.

שכבנו ומיששנו כל בלטה ובליטה, ליטפנו בעדינות כל קיר חיוור שיגלה את סודו, ונקשנו עליו בחזקה אולי בכל זאת ייפול חלל.

אחי הוציא מכשיר קשר מכיסו הסתודד עמו בפינה ולאחר מכן מלמל מכורכם, "הקודקוד מבחוץ אומר שיש כאן פצצה שאנחנו צריכים לנטרל אותה"

"וזה למה?", שאלתי מאופק.

"החדר ממולכד אם ננסה לברוח מבלי לנטרל אותה, היא תתפוצץ יחד אתנו, זה כל כך דאעש".

"אנטישמים".

כשהחברה התחילו לרוקן את ארוניות הברזל מפחיות הנפט מבקשים מחילה או מנהרת מילוט, אני נשכבתי בלאות על מיטת העץ המאובקת, כשאני לחוץ אני עייף.

"תעירו אותי אם תצטרכו לחפור או משהו", אמרתי ונרדמתי.

מתוך חלום זוועה משכו אותי החוצה, בני אוחז בידי ולוחש לי שהכול בשליטה והם הצליחו בסייעתא דשמיא לנטרל את הפצצה, לקח לי זמן להסדיר את נשימתי.

"הי", קרא מישהו מאחוריי.

זינקתי בבהלה, "מה אתה רוצה ממני?"

"אתם רוצים לשלם? פשוט יש לי עוד שתי קבוצות היום"

אנטישמים.
בס"ד

הרב'ה שלו נפטר...

"מה? מתי? איפה אני? מה השעה?"

מוש בוטש ברגליו, מנער את הציפה הדקיקה. מנסה לסדר מחשבות, אבל הראש שלו דופק משאריות של אלכוהול ועוד כמה חומרים.
פותח עיניים כבדות. כבר רבע לשתיים. ושלוש מאות הודעות חדשות.

לפני דקה קיבל שיחה מאח שלו, הרב נפתולי שווראץ, המשפיע, "אז אתה שומע מוישי? תתעורר! הרבה שלך נפטר אתמול, המחלה הכריעה אותו. ניסנו להשיג אותך, כרגיל לא הייתה תגובה. בכל אופן ההלויה עוד שעה. בבני ברק".
-"בסדר בסדר לא הערת אותי" שיקר "טוב ביי".
-"שולם שולם. בשורות טובות".

מוש-מוישי מזנק סופית מהמיטה, בוחן את סביבתו. מתבהר לו בזיכרון, שהתחוללה פה אתמול בלילה מסיבה קטנה. הדירה שלו נראית בהתאם, בא לו לסדר ולארגן קצת. אבל הוא צריך להגיע לבני ברק להלוויה.

"יש זמן להתגלח?אין זמן."
"יש גארטעל? איזה גארטעל? נתרם לאחיין."
"יש חליפה? מקומטת. אין מה לעשות".

נכנס למקלחת, ומוצא שם את הארנק של דוידי. זה מה שחסר לו עכשיו. שדוידי ירצה את הארנק בחזרה, מרגיש שחייב לדוידי הרבה, אבל לרב'ה הרבה יותר.
תוך כדי התארגנות, החלו המחשבות לרוץ. היה כיף אתמול. החבר'ה האלה, דוידי ופינטו, יודעים להרים מסיבות. אבל בתוכו נזכר, שכשהוא היה על הקרשים, אף אחד מהם לא היה לידו.

הרב'ה כן היה לידו. הרב'ה לא הפנה גב, לבחור שמזמן כבר לא נראה החסיד הכי אותנטי. לאברך שמאז גירושיו, נתן גט גם להרבה ענייני חסידות ויהדות. ולא, המשפחה שלו לא מוברגת חזק בחסידות, הם חסידים בחצר אחרת. אבל לרב'ה היה אכפת ממנו. זה התחיל בדבש של ראש השנה, ששיגר לו במיוחד לפני כמה שנים. והמשיך עם כמה עצות וברכות שהעמידו אותו על הרגליים . הדרך חזרה נראתה סלולה, עד שמוש התמוטט.

כשהתמוטט, המשפחה שמרה בסוד על מיקום המחלקה שבה אושפז. רק הרב'ה ידע את כל אשר נעשה. הוא שלח חסידים שיעודדו, ועסקנים שיתעתסקנו. ולא וויתר על נשמה טהורה שסובלת ועל נפש מתייסרת.

בזכותו, הוא קם מהקרשים. בזכותו הוא שומר בשיניים על מה שמצליח לשמור. וגם את רעיון החבל שמחכה לו בארון למעלה, למקרה שימאס לו סופית, הוא די זנח. הכל בזכות הרב'ה. כמה בכה, התפלל והתחזק, שהרב'ה יהיה בריא. ועכשיו הוא הסתלק הלך לגן עדן עם כל הצדיקים.. ביחד עם הרב'ה הקודם הזקן זיע"א, עכשיו שניהם זיע"א.

הוא מוציא מהכיס, סיגריה קטנה מגולגלת, ושם בזהירות בארון. זה לא מתאים עכשיו.

כשכמעט יוצא, הטלפון מטרטר. דוידי על הקו, זועם בטירופים.

"תגיד לי! מה הסטורי שלך?! שלחתי מאתיים הודעות.... אני חייב את הארנק שלי. אני יורד היום לאילת".
- טוב תרגיע, תבוא מהר.
- אחי אני בבת ים, עד שאני אגיע אליך יקח לי שעה.
-אז עזוב עוד שעה אני בבני ברק.
-מה חזרת לי לבני ברק פתאום? תישאר בדירה אל תזוז. תעשה טובה לחבר.
- סורי אחי. אבל הרב'ה שלי נפטר, אני חוזר בערב.
-קללה. ניתוק מהיר.


מוש משאיר את הארנק של דוידי, ואת דוידי עצמו בצד.
מוישי מניח תפילין, מנשק את המזוזה, ויוצא ללוות את הרב'ה שלו.

לזכר האדמו"ר ר' ישראל משה פרידמאן זצ"ל מסאדיגורא. זכותו תגן עלינו
"שולמית! שולמית!"

הקול הצרוד רדף אחריה כשרצה במעלה הרחוב, בורחת מפינתו, בורחת מאוכלוסייתו, בורחת מקופסת הפח המרשרשת שנתקעה מתחת אפיהם של אנשים זרים.

לא להביט לאחור, לא להראות סימן קטן של היכרות, לחזור הביתה, לאבא ולסבתא המגוננת, שהתנחלה אצלם בבית מאז מחלתה של אמא, ומאז – לא דרכו אצלם כפות רגליים של חברות.



"שולמית! שולמית!"

הפנתה את מבטה אינסטינקטיבית, לא הצליחה להאט, לא הצליחה להסדיר את נשימתה כדי לפנות מקום לחיוך. מול לאהל'ה חייבים לחייך. אחרת כל המעמד החברתי אבוד.

"לאן את רצה ככה?" לאהל'ה השיגה אותה בסוף, גלגלה את קולה בצחוק המסמן אותה בהיכר.

"סתם..." התנשפה, "איזו קבצנית אחת... היא ניסתה להכריח אותי לתת לה כסף..."

"ובטח יש לך דברים טובים יותר לעשות עם הכסף שלך מאשר לממן סיגריות של איזו קבצנית," שוב צחקה לאהל'ה. "בואי, אני נכנסת פה לחנות 'הדר מלכות', אני חייבת לקנות כמה בגדים חדשים, משהו יפה, מכובד, את יודעת..."

הצחוק של לאהל'ה היה רב משמעות. היא הצטרפה אליו, קיוותה שהיא לא תרגיש את הזיוף.

ובעודה מדפדפת בין השמלות שמעולם לא תחשוב לקנות – ולא כי מצבם הכספי לא מאפשר זאת – התיישב לו גוש של פח בצורת כוס-נדבות על לבה.

מי – מי ירצה להתחתן איתה.



"שולמית! שולמית!"

יהודה ורחל הקטנים חיבקו את שתי רגליה, נתלו על ידיה, ביקשו לראות מה יש לה בשקית. איך בסוף התפתתה לפרנס את הבעלים של 'הדר מלכות'.

הניחה את השקית על מדף גבוה – שרק אמא לא תראה כשתחזור, אם כי סבתא מיד תאמר לה שמצוין שהיא קנתה, שמצוין שהיא מפנקת את עצמה – חיבקה את שני אחיה הקטנים, ניסתה להעניק להם חום אימהי חסר, שסבתא, עם כל רצונה הטוב, לא תוכל להעניק.

ובעצם גם היא לא.



"שולמית! שולמית!"

נאנחה. הרימה את עיניה משעה של נחת רגעית מעם הספר החדש מהספרייה.

"כן, אמא." התייצבה למולה, משפילה את עיניה, לא מסוגלת להסתכל על הפנים שהזדקנו מרוב עישון ומלאי סוכרים. מרוב חולי.

"תהיי ילדה טובה, שולמית, תלכי לקנות לי קצת שוקולד. וגם קופסה של סיגריות. אין לי כסף, את יודעת."

היא ידעה. הרימה את עיניה. הביטה על שתי העיניים, שכל אחת מהן זועקת אישיות אחרת. חשבה על סבתא, ששומרת אצלה את הכסף, אפילו על אבא לא סומכת שלא ייכנע לרחמיו על האישה שהייתה לו לפני שהתנחלה אצלם הסכיזופרניה – והיא צודקת. חשבה על הזִקנה המוקדמת, שקפצה מסבתא אל אמא, חשבה על החיים שעוד זכרה, לפני המחלה.

נסוגה לאחור. לא מסוגלת לעמוד מולה. לעמוד על שלה.



"שולמית..."

קול רך ערבב את ענן חלומותיה, הרגישה את רכותו ואת רכותו של עורה. כמה טוב להיות תינוקת, כמה טוב להיות בת בכורה שאמא שלה מעניקה לה באהבת-אין-קץ את שמה.

"שולמית..."

קול עדין עיצב את ענן החלומות לשמלה לבנה, הרגישה את עדינותה, את ההדר והחן שהיא העניקה לה. כמה טוב להיות כלה, כמה טוב להיות אישה שמישהו הכיר בה באמת, מצא את גבורתה, ידע את מקורה.

כמה טוב לחלום.

שולמית!

וכשהתעוררה – סוף-סוף דיברה לעצמה. סוף-סוף עמדה מול עצמה, וידעה את שעליה לנהוג.

מחר, כשהיא תפגוש בפינת הקבצנים את אֵם חלומותיה שהפכה את עורה, היא לא תברח.

מחר, כשהיא תעמוד באומץ מול גורלה, תפסע באהבה אל אמה הנושאת את גורלה-היא – היא תדע:

זה הצעד הראשון שלה להיותה כלה.


(מבוסס על סיפור אמיתי שאת שמעו קראתי.)
vlcsnap-2020-08-14-02h58m58s070.png

"הבאת עשרים שקל?"

היא חוסמת לי את המעבר.

אני רק רוצה לשבת עכשיו. "עשרים שקל?" מה היא רוצה ממני?

"נו, הכסף למתנות למורות של המגמה, הזכרתי לך על זה אתמול."

"אה, נכון." אוי, לא. לא זה.

"אז הבאת?"

"אני צריכה לבדוק אם יש לי מזומן בארנק."

אני לא צריכה לבדוק. יש לי שם מטבע של עשרה שקלים ומטבע של חמישה, בהם אקנה אחר הצהריים שקית חלב וירקות לארוחת הערב.

"טוב, תבדקי. ואם שכחת תביאי לי מחר. אל תשכחי, כן?"

שוב מטפס גל בחילה במעלה הגרון שלי. רק לא להקיא כאן. לא כאן.

היא רוטנת משהו כמו "חבל שלקחתי את זה על עצמי בכלל," ומסתובבת, אני שומעת אותה שואלת את רותי משהו על הסיכומים של השיעור האחרון, צריך להגיש את העבודה עד סוף השבוע, נכון רותי? רוצה שנעבוד על זה ביחד? תבואי לישון אצלי, בטח. יהיה כיף.



אחרי המבחן אני רצה לאוטובוס. יש לי הרגשה שהפאה זזה קצת. לא היה לי זמן להתארגן. אני בטח נראית זוועה. המבחן היה ארוך. כל כך ארוך! לקראת הסוף השורות הטשטשו לי מול העיניים, אפילו לא היה לי זמן לקרוא מה כתבתי, מי מתקשר אליי עכשיו?

"תמר," אני עונה, מפהקת.

"איפה את? אני מחפשת אותך בכל מקום."

"אני באוטובוס."

"כל כך מהר סיימת?"

"כן, לא הייתה לי ברירה. אני בדרך לריאיון."

"חרוצה שכמותך. חברתך היקרה אפילו לא התחילה לשלוח קורות חיים."

"את רצינית?"

"אמרתי לך, אני חייבת קצת מנוחה אחרי כל הטרפת של החדשים האחרונים. ויש את כל הפרויקטים גם."

לא זכרתי שהיא אמרה לי את זה, ועל הפרויקטים שיש לי להגיש אני מעדיפה לא לחשוב כרגע.

"את שומעת?" היא לוחשת פתאום, "רציתי לספר לך על הבחור ההוא".

"איזה בחור?"

"נו, זה שנפגשתי אתו ביום חמישי."

משהו מדגדג לי בקצה המח, אבל אני לא ממש מצליחה להיזכר במה מדובר.

"בקיצור, זה ירד."

אני לא יודעת מה להגיד, לא זוכרת אם היא רצתה שזה יירד ומה היה הסיפור ואיזה מספר פגישה זו בכלל. "ואיך את עם זה?"

"בסדר. בכיתי קצת אתמול. טוב שהוא הוריד."

"אז יופי." מעניין איך זה מרגיש כשבחור מוריד אותך.

"יופי זו מילה שמחה מידי, אבל כן. זה טוב."

מה אני אמורה לומר עכשיו, ואיך זה שבשיחה עם תמר אני לא מוצאת מילים?

"זה בעלך בממתינה?"

"מה?"

"יש לך ממתינה, את לא שומעת?"

"אה, כן." אני מציצה בצג. "תמר, סליחה, זה בעלי, אני עוברת אליו. נדבר."



היא מנתקת מיד. אני מחכה שלושה צלצולים, אולי ארבעה, לפני שאני עונה.

"איך את מרגישה? את בדרך כבר?"

"כן, אני בדרך."

"אה, מצוין. ואיך את מרגישה?"

"בסדר. אכלת משהו?" שוב לא הכנתי לו משהו לכולל. אוף.

"אכלתי, אל תדאגי. החברותא שלי הביא עוגיות ממש טעימות."

"אה. טוב. טוב שאכלת."

"איך היה המבחן?"

"בסך הכל בסדר." בסדר זה מושג יחסי.

"כן? איזה יופי. התפללתי גם על זה הבוקר. וגם על הראיון כמובן."

"ברור."

"אמא שלי מסרה המון בהצלחה."

"אה."

"היא אמרה גם שחייבים כבר להתקדם עם המשכנתא."

"כן."

"אז אם תתקבלי לעבודה יהיה לך תלוש ואז נוכל לקבוע עוד פגישה בבנק."

"אם אני אתקבל."

"אה, למה שלא תתקבלי." אני מדמיינת אותו נשען על הקיר בחצר של בית הכנסת, מחייך לעצמו.

"יכולות להיות הרבה סיבות, אתה יודע. זה שאין לי ניסיון למשל."

"אל תחשבי ככה. תחשבי חיובי. אה, עוד משהו חשוב, לא בטוח שאני יכול ללכת איתך היום לתור."

"מה? למה?"

"אומרים שתהיה ביקורת של הדתות. הראש כולל הודיע שאף אחד לא זז מהבית מדרש ויהי מה."

"מה? אבל אני לא רוצה ללכת לבד לרופאה הזאת."

"אולי אמא שלך תוכל לבוא?"

"אבל אני רוצה שאתה תבוא."

"יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג. תדברי עם אמא שלך."

אני רוצה לרדת מהאוטובוס ברגע זה. אני רוצה להשליך את הטלפון, את התיק, את הארנק עם הכסף, את הפתק עם הכתובת של המשרד ההוא, שם מחכים לי כבר, מן הסתם, כמה פרצופים קשוחים, שישאלו אותי מלא שאלות, והרגליים שלי ירעדו, אני רוצה להשליך הכל ולרדת מהאוטובוס וללכת רחוק.


.
אם להגדיר את זה ככה: אפשר לומר שהמוות הוא חלק מהחיים שלי.

לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי, שהלוויה שלי מתעכבת, שעוד לא קברו את התקווה הקלושה שלי תחת שכבות של אדמה.

אני חווה את המוות כל יום – אם אפשר לקרוא לזה ככה, במילים של רגש ותחושה – לפעמים אני תוהה, האם הכאב לא נפסק עם המוות? האם אני לא אמורה להרגיש חופשייה? ולמה שוב יש לי דמעות, האם גופות לא אמורות לבכות, האם הן לא קרות וחסרות תחושה.
אולי אני מתה, אבל במקום להגיע לגן עדן, אני עוברת שוב ושוב את שבעת מדורי הגהינום.

אני מתה כשאני לא יכולה לחזור הביתה, כי נגמר הכסף ברב-קו ובארנק אין אפילו 10 אגורות, אני מתה מרעב כשאני עוברת ליד פיצה מהדרין אבל לא יכולה לקנות אפילו זית, אני מתה, כשאני לא יכולה לשלם אפילו 5 שקל בשביל מסיבת כיתה ומתה שוב מבושה כשהבנות האחראיות לא מבינות איך כל יום מחדש אני שוכחת את הכסף בבית, אני מתה כי אני משקרת וכי גם אני יודעת שנמאס להן לרדוף אחרי. אני מתה כשאני עובדת כמו חמור, אבל בסוף נותנת את הכסף להורים שלי כדי שלא ינתקו לנו את החשמל וכדי לקנות לחם.
אני בטוחה שיש לי הרבה יותר נשמות מאשר לחתולה שתוקעת בי עיניים מהקצה השני של הרחוב.
בעצם איזה נשמה בראש שלי? סתם איזה פיסת התלבשות עלובה שמנשימה אותי עצמונית.

היום אני מציינת 17 שנים לחיים המתים שלי.
לבנתיים נראה שאלוקים שם למעלה חושב שמגניב לראות אותי סובלת. או שהוא לא שם לב שצינור השפע שלי סתום. כי למי אכפת ממני בכלל.

ולמה קול קטן עוד לוחש לי חלום על טירה וורודה עם המוני משחקים. וחתונה מפוארת עם תזמורת של 7 כלים. וכל החסכים שחשבתי שכבר שכחתי אותם והיום אני משמרת אותם במסווה של 'לילדים שלי יהיה'.
וכל יום להתאכזב מחדש וזה כבר בלתי נסבל……
אבל יום אחד, יום אחד אני אטבול בערימות זהב.
ואקום לתחיה.
מבטיחה.
הִגִּיעוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ וּבְרֵרָה לֹא נוֹתְרָה

הוּשַׁבְתִּי אַחַר כָּבוֹד עַל הַסַּפָּה הַהֲדוּרָה

אֶל מוּלִי הִתְיַשֵּׁב בִּמְלוֹא הַבִּטָּחוֹן וְהַהוֹד

ד"ר כָּצֵנְשְׁטֵיְן הַפְּסִיכוֹלוֹג, בּוֹחֵן לְבָבוֹת וָעוֹד

"אָז מָה שְׁלוֹמְךָ הַבֹּקֶר", שָׁאַל בְּקוֹל עָמֹק

"מָה מְבִיאֲךָ הֲלוֹם, נִרְאֶה אַתָּה כְּאָחוּז אָמוֹק"

פֵּרַטְתִּי לוֹ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי וּמַצְּבֵי רוּחִי הַשּׁוֹנִים

סִפַּרְתִּי גַּם אֶת סִפּוּרֵי חַיַּי הַמְּהַנִּים וּמְעַנִּים

קִמְטֵי חֲשִׁיבָה נֶחְרְצוּ בְּמִצְחוֹ שֶׁל הַדּוֹקְטוֹר

וְהוּא אָמַר לִי בִּשְׁבִיל פִּתְרוֹן תִּקְבַּע עוֹד תּוֹר

נִפְרַדְתִּי מִסַּךְ שְׁבַע מֵאוֹת הַשְּׁקָלִים שֶׁהָיוּ בְּכִיסִי

בְּתִקְוָה, כִּי בַּתּוֹר הַבָּא, הַדּוֹקְטוֹר יָבִיא אֶת נִסִּי

וּבְהַגִּיעִי אֶל הַמִּפְגָּשׁ הַבָּא, חָרֵד, מְצַפֶּה וְנִרְגָּשׁ

פָּגַשְׁתִּי בַּדּוֹקְטוֹר, יוֹשֵׁב נִנּוֹחַ, מִיָּד לִמְלָאכָה נִגַּשׁ

"אָז הַסִּפּוּר שֶׁלְּךָ פָּשׁוּט לְמַדַּי," כָּךְ פָּתַח וְאָמַר

"שִׂמְחָתְךָ הַגּוֹאָה אֵינָהּ אֶלָּא כִּסּוּי לִיגוֹנְךָ הַמַּר,

וְיָגוֹן זֶה לֹא בָּא אֶלָּא כְּתוֹצָאָה מִמֻּפְנָמוּת הַיֶּתֶר

וּמְיֻתָּר לְהַסְבִּיר כִּי מֻפְנָמוּת מְשׁוּלָה לִישִׁיבָה בַּסֵּתֶר

וְהַהִסְתַּתְּרוּת אֵינָהּ אֶלָּא תַּסְמִין שֶׁל פַּחַד וַחֲרָדָה

וְאֵלּוּ, בַּמִּקְרֶה שֶׁלְּךָ, נוֹבְעִים מֵחֹסֶר אַהֲבָה וְאַהֲדָה

וּמַדּוּעַ אֵינְךָ זוֹכֶה לְהִתְקַבֵּל בַּחֶבְרָה כְּשָׁוֶה בֵּין שָׁוִים

זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁאַתָּה מָלֵא בְּתִסְכּוּל וְחָשׁ בֵּין זְאֵבִים

תְּחוּשׁוֹת אֵלּוּ הִצְטַבְּרוּ אֶצְלְךָ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת

כָּל אֵרוּעַ טְרָגִי בְּחַיֶּיךָ סִיֵּעַ לַתְּחוּשׁוֹת לְהִתְלַבּוֹת

וְכָךְ הֵסִיר קְלִפָּה אַחַר קְלִפָּה עַד שֶׁנּוֹתַרְתִּי עֵירֹם וְעָנִי

מָחַק אֶת יֵשׁוּתִי וּבִטֵּל מַהוּתִי, יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ אֵיפֹה אֲנִי?
ב"ה.

"המורה, אפשר להיכנס למים?"

"עדיין לא."

הקבוצה התרחקה, מאוכזבת. כעבור שתי דקות, קבוצה נוספת ניגשה.

"המורה, אפשר כבר להיכנס?"

"לא."

כולן כבר היו מתוסכלות ומיובשות מההמתנה המתישה. אחרי לילה ללא שינה ומסלול מפרך, הן רק רצו להתפרק, לקפוץ למאגר המים הקטן שבסוף המסלול ולהנות. אך הקבוצה הקודמת סירבה לצאת מהמים והן היו מוכרחות להמתין.

"אוף, בסוף נצטרך לחזור לאוטובוסים לפני שנספיק להירטב," התלוננה שרי לחמש החברות שהקיפו אותה במעגל הדוק.

"נכון, אוף!" הדהדו אחריה החברות המעריצות בסתר ובגלוי בהסכמה מלאה.

לפתע הן שמעו קריאה נרגשת מכיוון המים. "סוף סוף!"

חמישים בנות היטיבו את נעלי המים שלהן, השאירו את חפציהן לשמירה אצל אלה שהעדיפו לוותר על התענוג ולא להירטב, וקפצו למים. צווחות אושר נשמעו ברדיוס של לפחות עשרה מטרים, הושתקו לשניות בודדות על ידי המורות שהיו צרודות ואדומות מהמאמץ, וחזרו שוב כעבור כמה רגעים. הבנות השפריצו מים לכל עבר והרטיבו אחת את השניה, עד שהגיע הזמן לחזור למסלול.

"בנות, לצאת! לצאת עכשיו!! לא עוד רגע, לא עוד שניה, עכשיו!! המדריכות מחכות לנו!"

החבורה הנוטפת טיפסה החוצה בצייתנות, התעטפה במגבות והתחלקה בשוקולד שלושת-רבעי נמס בזמן שהמורות קראו שמות.

רחלי ישבה בצד. אכלה מהשוקולד של עצמה ואפילו לא התאכזבה שלא ביקשו ממנה קוביה או שתיים. כשהמורה הודיעה שזזים, היא הכניסה את בקבוק המים המלא שלה לתיק, וצעדה לבדה. טיפסה מעל עצים כרותים ודילגה על אבנים שעמדו בדרכה. מסביבה דיברו בנות כיתתה בקולי קולות ופתחו עוד שקית של דוריטוס חמוץ-חריף.

היא סובבה את ראשה אחורה, מתעלמת מהדמעות שטשטשו את שדה ראייתה, מתעלמת מהכובד של ילקוטה המלא בחטיפים שלא נאכלו. הביטה בחברות הנהנות ביחד, הביחד הזה של הטיול שהיא אף פעם לא טעמה ממנו, אפילו לא לק אחד. הנה, הן מדברות על היריד, מתי הודיעו---

האבן שהייתה נראית יציבה וחזקה התנדנדה לרגע ואז החליקה ממקומה. רגלה של רחלי התעקמה וכמעט גרמה לה ליפול ארצה בחבטה. דידתה על רגל אחת לאבן קרובה, קצב הדמעות מכפיל את עצמו.

היא לא יכולה לזוז. בנות עברו לידה, מדברות על נושאים שונים ומשונים, לא שמות לב שחברתן פצועה ולא מצליחה לקום. עוד קבוצות ועוד, תכף היא תישאר פה לבד, ואפילו לא ישימו לב שהיא חסרה.

"רחלי, הכל בסדר?" קול רך קטע את הרהוריה הבהולים. לאה. הצדיקה של הכיתה.

"לא," היא ענתה. אם הכל היה בסדר לא הייתי יושבת פה בוכה באמצע המסלול. "אני חושבת שנקעתי את הרגל."

"אוי, מסכנה! אני אקרא למורה, חכי פה רגע."

"לא, לא, אל תקראי למורה, רק תעזרי לי לקום." לאה הושיטה את ידה ורחלי קמה בזהירות.

"איי!!" זעקת הכאב הפתיעה גם אותה.

עיניה של לאה נפערו. "רחלי, את לא יכולה לעלות ככה את העליה. שרהלה סיפרה לנו שאחותה התעלפה במסלול הזה שנה שעברה. אני הולכת לקרוא למורה."

רחלי בלעה את רוקה. "נו, תעלי איתי, אני אהיה בסדר, רק אל תקראי למורה."

"אז לפחות תני לי לסחוב לך את התיק."

"די, נו. בואי."

כמעט שעה ארך הטיפוס שלהן. אבנים גדולות חסמו את המעבר, ענפים חתכו את רגליהן, והעלייה הקשתה על נשימתה של רחלי, שגם ככה לא הייתה משהו אחרי הבכייה הממושכת.

כשהגיעו סוף סוף למקום חניית האוטובוסים, רחלי קרסה על האדמה הקשה וטמנה את ראשה בכפות ידיה המאובקות.

כשהרימה את עיניה, ראתה שבנות כיתתה מסתכלות עליה כעל מוצג במוזיאון במקרה הטוב, או כעל חיה בגן החיות במקרה הפחות טוב.

"מה?"

"את סגולה!" יידעה אותה מלכי, מזועזעת.

עשרות בנות הקיפו אותה ברגע. ההודעה הקולנית של מלכי עשתה להן משהו. הן הציעו לה מים, חטיפים, מאוורר עם בטריות, הכריחו אותה לשתות, שפכו עליה מים, קראו בקולי קולות למורה האחראית על עזרה ראשונה שתבוא מהר כי 'מישהי פה התעלפה והתייבשה ושברה את הרגל'.

הן עלו לאוטובוס, רחלי מקפצת על רגל אחת, משני צדיה חברות שלקחו על עצמן את תפקיד החובשות הלא מוסמכות.

המורה עלתה אחריהן, בדקה את הרגל הכאובה ועטפה אותה בתחבושת. החברות עדיין הקיפו אותה, מנסות להרגיע אותה ומספרות לה כמה היא מסכנה שהיא צריכה להפסיד את המסלול הבא.

רחלי אפילו לא שמה לב ליחס הנדיר שהורעף עליה. היא הייתה עסוקה כל כולה ברגל הדואבת. הכריחה את עצמה לשתות טיפה נוספת של מים לפני שהמורה תבוא ותלעיט אותה בעוד ליטר וחצי.

דעתה הייתה מוסחת מסביבתה עד כדי כך שהיא כמעט ולא שמעה את אחת מבנות הכיתה המקבילה שעברה לידה ופלטה, "אה, באמת נפצעת? הייתי בטוחה שסתם עשית את עצמך כדי שיתייחסו אלייך."
שרירו דאבו, מאותתים לו בכל תזוזה מזערית על שהנחיל להם בדקות הסבל האחרונות. יונתן ביצע תרגילי מתיחות, מרפה ומקל קמעא על עצמותיו התפוסות.

"תן לי גלגול כתף". גיל טפח על שכמו, מפריח בנגיעה זו את המנוחה נטולת הדרור בה התאווה יונתן לשקוע.

"דחוף לעכשיו?" הקשה בקול ילדותי מתרפס, שפתו העליונה משתרבבת בחנופה.

גיל חייך, שיקול דעת ניבט מבת שחוקו. "אם לא בא לך על משברי משימה שוודאי, כאזרח נעדר קואצ'ינג, לא תגבר עליהם, אזי שתרגולי לחימה אלו המצרך הנחוץ לך מכל".

יונתן כיווץ גביניו, לא קולט את הפירוש המילוני לקונספט שהנחית עליו הסוכן. "קואצ'ינג?"

"אימון אישי". גיל שילב ידיו, כפו הימנית נטויה לפן החלוני שבחלקה, מרמז ליונתן להסתער על השטיח.

יונתן הפנים את עובדת צורך התקופה והתרומם, חדור אנרגייה, לנגלת הדרכה ממוחזרת. גיל המדריך התביית על קונג-פו – לוחמה סינית. תחילה רצה ללמד את הבחור קראטה, אך זה השמים אותו באליפותו הקרבית בנינג'סטו וקראטה. גיל נדהם מיכולותיו של יונתן בהתאם לגילו הטינאיג'ר. הוא השתאה כנגד תרגילי הבסיס וכלה במאתגרים והמורכבים מעבר בהם שלט יונתן הנהגה טוטלית כבקיא ושנון, לא משתמט מקוצם של חוקי הברזל. ידיו נעות בלולניות בזק, כצלליות שקופות, נדמות לרוח רפאים.

"יונתן! היכן הוכשרת לקרבות? אתה מאסטר!" גיל דרש ממנו לבצע מיני קטגוריות תרגול בלוחמות להן נחנך, לא מעניק לו מרווח נשימה נקי כשהבעתו מוכת התדהמה אוזרת תעצומה. "מי אימן אותך?"

יונתן, מגיר זעה ממצחו, עצמות לחייו מוברשות ממאמץ, התיישב על רצפת העץ המבודדת בגלי חום, מהווה לו מקור לכבשן מאופף. חרף הקרירות השוררת בחוץ, גופו בער, זועק על שיעור כושר מפרק. הוא לקח בתודה ממחטת בד מידו המושטת של גיל, מוחה את צווארו הבוהק.

הסוכן - שהתמודד במאבק כצמד ליונתן - הזיע אף הוא, אך פניו לא העידו על השקעת משאבי חוסן פיזי מכבידים. הוא עוגן ובוצר לקרבות דמים מסכנים ואלימים בלייב. גיל הביט על יונתן, מצפה להסבר שיניח את דעתו. בפיטר צעיר כמותו, עוד לא פגש.

"אמא שלי שלחה אותי למדריך הטוב ביותר בארץ שיאמן אותי". הוא עפעף, נזכר באימו שבביתו הקט בישראל. עיניה החומלות מתבוננות עליו מתוך ענן אפור, גשום. "היא הכינה אותי למקרה ש... למקרה שאבא יצוץ בפתאומיות".

"אהה". גליה נקטה בתבונה. בוודאות חרוצה. "אמא חכמה יש לך".

יונתן חייך, אישור נחזה מאישוניו הכהים, כמיהה נשקפת מהמסגרת הבהירה. "זה נכון".

"אני משער לעצמי שהיא מגוננת עליך באלף עיניים".

"מליון. אמא שלי כובלת אותי על בריח במה שרק אפשר". חיוכו התעמעם ומבעו התכרכם. "לפעמים אני מרגיש לידה תינוק".

"למה? כיוון שהיא דואגת לך?!"

"אלא מה?" יונתן הניח את הממחטה המוכתמת על השידה והזדקר על רגליו. "נראה לך נחמד לצאת לטיול עם החברה מצוייד במשא שאמא שלך בבית מתוחה על קפיץ?!"

גיל הביט בו. הזדהות, אמפתיה ורגש כובש קולחים מעיניו בתדרים לליבו של הנער הפגיע, זה שהתבגר בחודש והתחסן במגן קשקשים משוריין קליעי מידע מפוצץ, מחשמלים את כל ישותו. "אתה צודק, יונתן. בהחלט. אבל חשבת על אמא? על הפחד בו היא שרויה, יום-יום, רגע-רגע?"

"מה השאלה?!" מבטו של יונתן נדד אל החלון הפתוח, אדניותיו יפהיפיות באור השמש. שדות ירקרקים ועצים גזומים לצורות סימטריות קרצו לו על שלל צבעם המושך בפנורמה הפסטורלית שנחזתה לפניו. "לכן אני פה".

גיל לא ירד לסוף דעתו. "מה?"

"אם לא הייתי חושב על אמא, לא הייתי נוטש את ישראל".

"מה הקשר? הרי הוטסת לכאן בשל העזרה שעליך לתמוך מקרוב. אמך התנגדה, כך הבנתי".

יונתן פסע לחלון לשאוף אוויר צח, נושם את החופשיות הזמנית הנתונה לו. "נכון. אך אם לא הייתי טס בסופו של דבר בגין הפיגוע, אני סמוך ובטוח שהייתי מגיע לפה בנסיבות אחרות".

גיל הסתקרן. בחור מעניין יונתן. "ומה הן , אם אפשר לדעת?"

"אחי". פוני קדמי קצוץ בקפידה, בלונדיני חלק, הסטיר למצחו בנשיפת הבריזה.

"אחיך?" גיל התקדם לכיוונו, זהיר בדיבורו. "אתה מתכונן לשלוף אותו משם?"

יונתן בוש בדמעה שתלתה בזוית עינו, משיט מבטו הצדה. "לא הייתי מגדיר 'לשלוף'. נשמע קל מדיי".

ליבו של גיל נצבט. מסכן יונתן. הוא מעז להתפרע בדמיונו, מרחיק לכת. לעולם לא יצליח לחלץ את לאון מצפורני אביו. אחיו הבכור שבוי בדעות האיסלאם. לשכנע אותו ביהדותו אין זה מן הרדוד שבמבצעים. סאלים ממגנט כל אדם ברדיוס הקרוב אליו, אם כי גם הרחוקים, ובעת שמעלים בפניו סממן 'כפירה', הוא פשוט מנתץ את המגנזיום.

"יונתן". גיל נשם, מרים עיניו השמימה. "אסור לך לחמם אותו. אביך בעל פתיל קצר אם קיים בכלל, כפי שתיארו בפניך יודעי דבר. ברגע שתנסה לפתח עם לאון שיחה שלא תמצא חן בעיניו, הוא יפעל בכל האמצעים שברשותו נגדך, ותאמין לי שיש באמתחתו רבים".

יונתן תחב ידיו בכיסיו, בולם בכך את הרעד שחלף בהן. "אני יודע. אבל אעשה הכל עבור אימי. לאון הוא בנה. ולכל הדעות, היא כשירה מאבי לגידול הילדים".

"נכון". הרטט הקל שפקד את גופו של יונתן לא נפלא מעיניו של הסוכן. "אבל, יונתן. כלל יסוד שלמדתי בסוכנות ואין לעבור עליו הוא: לדחפים אמוציונאליים אין חלקה פנוייה. הם מבלבלים אותנו. מסלפים את המציאות. אתה מחוייב למדינה שלך. לאחיך היהודים. אל תשכח את זה".

הבחור התמיר ניצב זקוף, עיניו שבות לאלו של גיל. העצבות, הבדד והסבל נילחמים בהן כנגד המחוייבות, קיום מצות 'הצלת נפשות ישראל'. צבען הבהיר מצטלל, טהור וזך יותר. "אני יודע. ואני מתפלל לאבי שיגיש לפניי את הזכות ליישום שני משימות אלו. ואין האחת נופלת מחברתה".

"אביך?"

"כן, גיל". יונתן חייך, מרשים באצילותו. "גם שלך".
רבגוניות אחידה
- סיפורה של מצלמה -


תמונה 1.

מדרגות תלולות ומחליקות בואכה רחבת הכותל המערבי, מאכלסות צעירים מישיבת אש התורה, בחורות סמינר ירושלמיות, זוגות צעירים - טריים על המדף, מבוגרים מקשת רחבה של מגזרים וכמה קבצניות המחלקות חוטי שָׁנִי שהקיפו את קבר רחל ז' פעמים תמורת מטבע לישועה; ומתישות עד כאב בעלי עגלות למיניהם, העמלים נואשות לסחוב מרכבות מאסיביות מעלה ומטה בשלל וריאציות, על עולליהם המפורקדים בתוכן במלכותיות מפונקת וְתַמַּת מבט.

תמונה 2.

זוג מאבטחים – האחד אתיופי נונשלנטי עטור שיער חינני המתולתל בצפיפות, השני צַבָּר חם-מזג וזעוף-פנים – עומדים בפתח, ומאבטחת נוספת על מסך מכונת השיקוף. הצַבָּר עונה לטרדן כלשהו בקוצר רוח המהול באופייניות בכעס רגוז, האתיופי לועס מסטיק בחולמניות שאננה, והגיימרית תולה זוג עיניים עייפות במסך המשעמם המרצד צורות גאומטריות נעדרות ריגוש מולה. מאחור נדחקים כעשרים אנשים, נשים וטף, ובחור מיתמם אחד שמנסה לעקוף חֵרֶף מבטם הזועם של זוג מבוגרות חבושות כובעי קש רחבי תִּתּוֹרָה ופרצופו התמה של תייר בריטי שורשי.

תמונה 3.

משפחה מסורתית אשכנזייה עם קורטוב תימניות חריפה מסבתא שמחה בת התשעים ושש שבתווך, ישובה על ספסל האבן הארוך ולועסת במרץ כריכי טונה מיונזת ופלחי אבטיח עסיסי מהשוק הערבי. לראשי הגברים כיפות סאטן לבנות של מורשת הכותל, לכתפי הנשים מטפחות ראש מבד שיפון שקופה-סגולה מְדֻגָּמוֹת בכחול כהה מעוטר.

תמונה 4.

קבוצת צעירים אמריקאים לבושים בטישרט כחול ומכנסיים קצרים, מלווה בכובע קאובוי שמתחתיו מדריך עם מכנסי חאקי, מצטלמים על רקע הכותל בשילוב כתפיים וחיוכי רקה לרקה. שניים מהקצוות מניפים זרועות וזוקרים אגודלים, וחמישה במרכז אוחזים שלט ענק מעוטר בדגלי ישראל תכולים וסמלי I Love Israel עם לבבות אדומים:

בְּרוּכִים הַבָּאִים לַקֹּתֶל הֲמַאֲרָבִי
קבוצת נגילה

תמונה 5.

ארבעה אנשים סביב כיור נטילת הידיים: בריסקער חמור סֵבֶר ששליש משרוולי ידיו סחוטות; בחור ישיבה חנוט בכובע אפרפר מאובק וחליפה שחורה-חומה שראו ימים יפים יותר ופחות; איש עסקים מגולח למשעי עם חולצה תכולה מפוספסת של הַ'בְּיֹקֶר', שקוע בשיחת טלפון; וסיני עם כיפת קרטון מסורתית – שותה לתומו מספל הנטילה.

תמונה 6.

יהודי מבוגר, שזקנו הלבן משתפל ומזדקר חליפות בחוסר סדר, יושב עם סלים ושקיות לרוב ומחזיק בידו האחת אישור לאיסוף צדקה מבית התמחוי האזורי, ובידו השנייה כוס חד פעמית משומשת עם מספר מטבעות מקרקשים, ומתחנן בקול צרוד לעוברים ושבים, שיחוסו על אלמנה ושבעה יתומים ויתרמו שנקל או שניים. איש העסקים מהתמונה הקודמת נראה מפשפש בכיס חליפתו, אברך חסידי צעיר עם זקנקן ג'ינג'י מדובלל מקרב אליו את בנו המנומש בן השלוש שבידו מטבע שחוק, וצ'אלמער מפוספס מושיט ידו נכחו.

תמונה 7.

רעמת שיער שמעליה מונחת תפילין וכיפת סרט שחורה גדולה, ומתחתיה שוכן לו פרצוף אירופאי תוהה עם חיוך קטן עד בלתי נראה בקצוות, מביט בעיניים נבוכות מבעד לחרכי אצבעותיו לעבר פניו של חב"דניק דָּבֵק ונלהב שידו מכסה על עיניו, מתאמץ בעילגות כושלת לעקוב בשפתיו אחר דברי בעל הקנייטש המשולש. לצידם ניצבים שני בחורי ישיבה סקרנים, הבוחנים בהתעניינות בולטת את תנועות פניו של מניח התפילין הטירון.

תמונה 8.

חסיד כבן שלושים ברעקל וקאפעלוש, מחווה בידו לעבר מנין צבעוני במרחק כמה מטרים ממנו, המורכב מכמה בחורי ישיבות, סב ונכד דרום-אפריקאים ממגזר המודרן-אורתודוקס, שני תיירים דרום אמריקאים מיוזעי מבע, ויהודי ממוצא אתני בלתי מפוענח עם פראק תכול משובץ וכיפה סרוגה לבנה המבצבצת מתחת להמבורגו. לצידו, בכוננות צעידה לכיוון הנידון, עומד דתי-לאומי נמוך כבן שישים עם כרס משתפלת וכיפה סרוגה שטוחה המקיפה את ראשו העגלגל, ובידו סידור רינת ישראל קטן.

תמונה 9.

יהודי מבוגר, צהוב-שפם, לבוש סחבות בלויות בלתי מזוהות, עטוי סירטוק גמלוני בצבע ירוק זית משובץ בטלאים חרדליים וחבוש כיפה סרוגה ענקית שהייתה פעם לבנה, אוחז בידו שופר תימני שוקו-וניל מסולסל קרן, פניו אדומות ממאמץ והוא קורא בעיניים בוערות ושפתיים דולקות קטעים נבחרים מתוך סידור הרש"ש המונח על סטנדר רעוע העומד נכחו. לידו נראה ילד חסידי כבן חמש עם כיפת רעבאראלאך מְפֻנְפֶּנֶת ואגודל תחוב לפיו, מביט בו בעיניים ענקיות מבוהלות, מוכן לברוח לכשתגדש סאת סקרנותו. ברקע נראית קבוצת עולי אתיופיה בלבוש לבן מסורתי וכמה כלי נגינה טיפוסיים, קוראים מתוך מגילת קלף בכיסופים בולטים של אנשים שראו צער ומכאוב.

תמונה 10.

למרגלות הכותל, בשורה רצופה נפולת אפיים: חייל גבוה במדי זית וכיפת הירדן כלשהו; איש נטורי קרתא עצום ממדים עטוי קאפטן מפוספס וחגור באבנט מצויץ חדש למראה; פיליפיני שחום-עור מחויך העומד מאחורי כיסא גלגלים, עליו ישוב בכבדות יקיר ירושלים כבן תשעים עם ראש כפוף בעקומה אלכסונית חדה, שזקנו הצחור יורד לו על פי מידותיו הצנומות; צעיר אוסטרלי במכנסי נַיְק קצרים, כפכפי אצבע וכובע שמש בזווית צדדית של תשעים מעלות מקדמת הראש; אברך ספרדי צעיר ורזה לבוש חליפה קצרה הנראית כתלויה על קולב, עם ילד קטן וכמה שקיות בר-כֹּל תחובים בינו לקיר; מו"ץ בני ברקי כָּבוּד עם כרס קטנה ופראק שחור דהוי במקצת; אדם כפול-עורף עם קרחת נוצצת, שרוואל מְדֻגָּם אש בוערת, גופיית סבא עם עיטור ענק של דרקון ומספר עגילים בכל אוזן; ובחור חרד"ל עם כיפה סרוגה גדולה וסנדלי שורש חומות שראו מסלול או שניים בקצוות הערבה הלוהטת – מספרים את מסעי אבות האומה.
הוא הבטיח לה לקנות סוכר וניל בדרך הביתה. היא רוצה לנסות את המתכון לבלינצ'ס שקיבלה אתמול. מפשפש בכיס, יש שם עשר שקל. מקווה שיספיק.

המזגן מקבל אותו בברכת שלום קרירה. הוא סוקר את המדפים, מחפש סוכר וניל.

"הי, רבי, חם בחוץ, מה?"

נתי מסתובב, מגלה את ירמי לוי, בעל המכולת. מהנהן אליו לשלום.

"שרב היום, ואתה עם חליפה!"

ואתה עם טישרט קרוע. לא יודע מה עדיף.

"מתי הורדת לאחרונה את המגן אפוד הזה? והקסדה השחורה?"

נתי מצמיד שפתיים, מבכר שלא לענות.

"תענית דיבור?" צחוקו של ירמי רועם. "שיהיה בהצלחה".

הוא מוצא סוכר וניל, בודק את ההכשר. לא שלהם. סוג נוסף, אין.

חוי עונה מיד. "צהרים טובים! אתה בדרך הביתה?"

"אני במכולת", הוא לוחש לטלפון הכשר היחיד ברדיוס הקרוב, "אין פה סוכר וניל בהכשר טוב".

"אויש". הוא שומע את האכזבה בקולה. "ואין לך כח ללכת לסופרמרקט, נכון?"

"זה רחוק".

"אז בוא הביתה, אני אכין את הבלינצ'ס פעם אחרת".

"את בטוחה?"

"מאה אחוז. מחכה לך".

הוא מנתק, חש את עיניו של ירמי עליו. "יש מבצע עכשיו בפלאפונים של גבי, סמארטפון בהנחה של עשרים אחוז".

"לא, תודה".

"זה פרימיטיבי, זה. יש לך בכלל קליטה?"

נתי מתלבט אם לענות או לשמור על הכוחות לתפילת ערבית. בוחר באפשרות השניה.

--

הכיפות הקטנות לא מצליחות להסתיר את החליפה היחידה בבית הכנסת. נתי מצמיד עיניים לסידור, מתעלם מהמבטים המשפדים אותו. קוץ בשכונה צבעונית, הם קוראים לו. הוא חש כשושנה בשכונת קוצים.

"הפרומר הזה", לוחש מישהו מאחוריו, "הצדקנות שלו מוציאה אותי מדעתי".

"ששש".

"אשתי אומרת שאשתו סנובית. לא מדברת איתה כאילו היא פוחדת להתקלקל".

"אשתך בוגרת בית יעקב, לא?"

"כן, וזה מה שהכי מתסכל. כאילו, היא לא יהודיה אם היא לא למדה באותו סמינר?"

"בטח יהודיה".

"בדיוק. למה הם גרים פה בכלל? אם לא נאה להם, שיעברו לשכונה אחרת".

"הדירות פה זולות, אתה יודע".

"אז שיאסוף צדקה וילך לשכונה שמתאימה לו. הוא עושה לי שחור בעיניים".

לחיו של נתי מסמיקות לתוך סידור התפילה.

"דוקא נראה לי שהאוזניים שלו אדומות".

"ששש. הוא שומע".
אסופת המכוניות החבוטות כביכול יצאו ממוזיאון 'סוסיתא' התנענעו בקצב בלתי אחיד. הטיוטה התכולה הובילה את השיירה למעבה יער עין קובי, סוללת לה דרכים משלה באופק השחור. בתוכה ישבו נכבדי הכולל ודנו בפלפול האם להמשיך לרדת לנקבת הנחל או לחנות בסמוך לשולחנות קק"ל הקרובים. הדיון היה אמור להמשך עד אור הבוקר לולא הפלאפון שצלצל פתאום, "הרב פרידמן, הניסאן של הנדלר נתקעה. נראה לי כדאי לעצור פה". פרידמן הנהן בראשו, והטיוטה עצרה באחת. נותנת ליושבי הרכב לטעום במעט ממה שעברה בשעה האחרונה. בזה אחר זה נעצרו הרכבים כולם. הדלתות נפתחו ופלטו כמות מכובדת של אברכי משי עדינים. מלל החל לשטוף את היער השקט והחשוך. "רובין, בוא לפה רגע, תבוא נוציא את ה... נו, איך קוראים לזה?", רובין יישר את החליפה, ואמר, "אקדחים". פרדימן הנהן בראשו ופתח את הבאגז' המאובק, "הרב פרידמן, אני חושב שצריך עוד ידיים" הרב פרידמן חכך את זקנו והמהם, "טוב, אקרא לעוד כמה". הוא תופף בעדינות על כתפו של חג'בי ולחש לאוזנו "חג'בי צריכים אחד כמוך בבאגז'. לך תעזור לרובין, וקרא לעוד כמה".

לאחר התארגנות קלה, והתמקמות לאור פנסי הרכב המגוונים. פתח הרב פרידמן במשא המרכזי, "רבוייתי, וקווי ה' יחליפו כח. ברוך השם שנתן לנו גבאי מסור כמו אנגל שדאג לנו להתאווררות קלה ביער. הרב אנגל הביא לנו גם איזה משחק של קפצ'ונים..." "אקדחי לייזר, הרב", נשמע קולו המתנשף של אנגל ממרחק. "נו, שיהיה אקדחי לייזר. אז הרב אנגל אתם מוכנים להסביר מה עושים במשחק?", אנגל התקרב למרכז, נעמד על גזע עץ קטום והחל מסביר. "יש פה בעצם כמו מלחמה. אנחנו מתחלקים לשני קבוצות, כל קבוצה היא צבע נפרד. כל אחד מקבל אפוד ורובה עם אורות בצבע של הקבוצה שלו. צריך לירות אחד בשני, ולהזהר שלא ירו בו. ובסוף יש קבוצה אחת שמנצחת". כולם שתקו, וגרייבר הקשה, "רגע, איך יורים?" אנגל הסביר בסבלנות כיצד לאחוז את האקדח בצורה נכונה, ולאחר הבנה כללית, החלה החלוקה לקבוצות.

"הרב פרדימן אני מקיים מחאה, זה לא הגיוני שנהוראי וארוש יהיו באותה קבוצה, הם היו בצבא ובטח הם יחסלו אותנו". הנדלר, גי'נג'י נמרץ. צייץ את דבריו לראש הכולל. הרב פרידמן הרהר בדבר ברצינות ופסק, "אצלכם יש יותר צעירים. תראה אני בקבוצה השניה ואני כבר לא בן עשרים..." הנדלר הנהן בראשו, ופנה לשטח את טענתו של הרב בפני הקבוצה הסוערת.

אנגל נתן את האות, ופנסי לייזר החלו לחצות את חשכת היער. זעקות שבר ושמחה נשמעו באחת, וצרחות עורבים מנומנמים שקצו משנתם התערבבו בהם. הרב שור הזיז את זקנו הלבן באקסטזה, מונע ממנו להפריע לאקדח לעשות את שלו. כהן הצליף בקבוצה השניה ממרומי העץ עליו טיפס בחדוות נעורים. והנדלר ניסה לנענע את העץ להוריד את האברך הסורר שגילה יצירתיות יתר. אנגל התרוצץ בין הקבוצות, בידיו כוסות מים לנלחמים בקרב העקוב מלייזר. והרב פרידמן נאבק ללא הרף באברך לא מזוהה שהחליט להתנקם בראש הכולל כנראה על מלגה שלא שולמה. גולדמן, שאף פעם מימדי גופו לא היו מן הזעירים, ניסה להסתתר מאחורי אבן בנונית שעמדה לה על אם הדרך, ומשגילה כי העוקב אחריו הוא מקבוצתו, הם חיבקו האחד את השני בחום. ממלמלים פרקי הודאה על הנס שאירע.

שריקה חדה נשמעה, ופנסי הלייזר הפסיקו מטרטורם.

אנגל שכבש לא מכבר את הגזע הקטום, צעק בקול צרוד, "רבוייתיי, מפאת כובויד התוירה, ובהוראת ראש הכולל שליט"א. הוחלט כי שני הקבוצות ינצחו! שנה הבאה עוד הפעם!"

מחיאות כפיים מילאו את היער. באנרגיה מתפרצת ובאיחוד הלבבות פצחו אברכי הכולל בריקוד חסידי עליז. ובמלוא גרונם זימררו, 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

חבשו המגבעות, לבשו החליפות, היטיבו את גמרת הכיס במקומה. וחזרו לתלמודם.
שוב פעם הוא בכה, ובלי לומר מילה, הסתובב והלך לחדר, והיא, מה כבר אמרה?

אף פעם לא לימדו אותה מה עושים בכזה מקרה. אמרו לה שהיא תיזהר שלא לבכות מדי, כי זה ילחיץ אותו. אבל מה לעשות כשהוא בוכה? זה מעולם לא סיפרו לה.

ובכלל, איזה מוזר זה גבר שבוכה כל כך הרבה, אפילו היא לא בוכה בכזו כמות.

מעניין, אולי יש לו חסכים שהיא לא מכירה? כאילו, הרבה היא כבר זכתה להכיר, ישתבח שמו, די בכורח, אבל אולי יש משהו יותר מזה, פיווו, מה שהיא מגלה בתקופה כזו קצרה. כבר ככה זה מקח טעות. היא לא ידעה כלום על ההורים שלו. והוא, בכלל אדם אחר מאז החתונה.

והם כולה נשואים ארבעה חודשים.


היא מנסה לשחזר מה היה פה היום, מבולבל לה.

מה כבר ביקשה ממנו?

בסדר, אז הזכירה אחר כך שעכשיו היא מבינה למה ההורים שלו נפרדו, ברור שאמא שלו ברחה אם אבא שלו דומה לבעלה אפילו קצת. והיא, לא הייתה נוהגת אחרת.
בסדר, אז היא רמזה לו קצת שהיא לא מבסוטה ממנו, אז מה? מה כבר קרה? אף אחד לא מושלם בעולם הזה. גם היא לא. ובכלל, מושלמות זה הפך הטוב.

והוא, כמו נקבה, ברח לחדר שינה וננעל בה.

היי, רגע, מי אמר בכלל שבכה? הרי דמעה אחת שברחה לו, לא באמת נחשבת בכי. באמת. והוא עוד גבר, אז כנראה סתם היה נראה לה שהוא בכה.

ובכלל, בא לה נורא נורא נקטרינה, ובמצב שלה, מותר לה, ויאללה, שיתבגר קצת, לא יזיק לאף אחד, אם לא יהיה תינוק עכשיו, גם ככה הוא כל כולו ילד.


היא פונה לחדר. הדלת נעולה, אויש. נו, מה יהיה איתו? וככה היא צריכה להסתדר עוד מאה שנה? אין מצב, היא לא תשרוד. נס שאמרה לו קודם שהיא לא הולכת לסחוב עוד הרבה ככה ושיעשה משהו עם עצמו. ארבע חודשים כאלו הספיקו לה כדי לקלוט שצריך לעשות לזה סוף.

היא דופקת, משחקת עם הידית. הוא לא פותח, נאחס.

"אתה מוכן לפתוח לי בבקשה? אתה לא באמת מתכוון להשאיר אותי בחוץ, נכון?"

קולות התארגנות בפנים, הוא פותח. יאוו. עיניים אדומות! לא הגזים, אה?

"כמו ווייבעלע אתה".

הוא שותק.

"אם כבר היית מדבר גם כמו אישה ולא רק בוכה כמוה, היה לשנינו טוב יותר".

הוא עדיין שותק.

"טוב, חמש דקות ותתאושש, אוקיי?" תמיד אמרו לה שהיא מעשית. "ואחר כך תרד לקנות לי כמה פירות, עדיף נקטרינה. תהיה גבר, פעם אחת כמו שצריך, יש? ותעשה את זה מהר. כי ממש בא לי. סבבה?"
חמש וחצי בבוקר, עץ שיקמה גדול פורש כנפיו מהחלון, מלא כל הארץ דשא, ציוץ של ציפורי שיר וילדה אחת שנמאס לה לנסות להירדם יוצאת אל המרחב, אני יוצא בעקבותיה.

גם אני התהפכתי על משכבי, האדמה הקשה, החמה עוד מיום האתמול, אוהל הניילון האוגר לתוכו גזי חממה דליקים, הכלבים של השכנים שבכל פעם שמישהו זר עבר באזור נבחו את נשמתנו גם לא הוסיפו שלווה לילדי העיר הדוסים שרק רצו לישון.

על קו המים יושב שכן שמי היה מאמין שיש בו לחלוחית עם טלית ותפילין רגליים מטופפות במים, והוא כולו מחובר למעלה, תכלת דומה לים, מים ושמים.

הכינרת, מלא כל האופק כבודה, השתכנו בצד הרחב של האגס, טבריה מימין והגולן משמאל. המים לא קרים בימים אלו של השנה, טבילת בוקר עסיסית. אנחנו נתפלל אצל רבי שמעון, בכל זאת מנין וקפה אצל שניצר.

אנחנו עוד שבעים מאתמול אמא דחפה לנו חבילה של חזות עוף מתובלת ונקניקיות עוף, כנפיים ופרגיות כאילו היינו השבט ממול שהגיע עם ארבע אוהלים, גנרטור, ומאווררים, וגיטרה אקוסטית, היה להם קפה שחור גם לבוקר, הם חיממו באמגזית גם את הדגים של הלילה, אנחנו נפנפנו מנגל חד פעמי ויצאנו ידי חובה.

אתמול פגשנו בנחל אל על, סבא עם גופיית סבא יורד אל המפל השחור, עם סבתא ועד זוג בגילם. "קראת לי זקנה?" היא נופפה לעברי בכעס מבויים עם מקל הליכה מאולתר מקנה סוף, כשפירגנתי על היכולות, בעודי מתזכר כמיטב המסורת את בנותי שאני חייב לחזור לכושר.

על הארץ שם ליד הנחל נחו מיטב נערי הארץ הזאת בעיקר חובשי כיפות שחורות ושאינם כאלו ומשפחות משפחות, בדרך היו תאנים, זיתים ועצי דקל, תמרים, לולבים וכמובן ערבות, ערבי נחל.

היום לפני הירידה לנחל כזיב דרוזי חמוד שקטף לנו רימון חמצמץ. והראה לנו את הדרך, לא אל תרדו בסימן האדום זה ארוך ואתה לא נראה לי כמו אחד שבא עם אנרגיות, לכו דוך, בדרך של הג'יפים. ירדנו, שכחנו שצריך גם לעלות. הוא לעומתנו הסתפק בשאכטה ופחית בירה למעלה.

אז פעם הבאה שמספרים לכם "ישנו באוהלים והיה כיף", תוסיפו את המילה 'לא'.

'לא ישנתי באוהל הלילה' רק עליתי בשעה מאוחרת יותר לג'רמק, שם שלחתי את הצאן לסובב את הפיסגה, נזרקתי על הארץ וחרפתי. התעוררתי מהקור, הם אכלו בשקט ארוחת בוקר לא להעיר את אבא. והייתי צריך לשתות עוד קפה בכביש שש חזור, מסוכן להירדם בדרך.
כשרפי מתיישב מאחורי ההגה ברכב השכור, פותח את הכפתור העליון בחולצה, ומרכיב בתאטרליות לא מעושה את משקפי השמש הממותגות שהיא קנתה לו, מרגישה חגית שהחופש מתחיל.

הילדים חגורים מאחור, אוחזים שלוקים ארוכים ארוכים שיספיקו עד מוצא לפחות, וחגית פותחת חלון כדי חרץ, לתת לרוח לבדר את שולי המטפחת המודפסת בדוגמא קיצית עדכנית.

ככה היא אוהבת. וכשרפי משתחרר גם היא משתחררת, האוירה של החופש באה עם הרוח, ואופפת אותה בנעימות שהרבה זמן לא שכנה בה. ביד קלילה היא לוחצת על הפאוור של הרדיו, מכוונת לתחנה עם שירים שהרבה זמן לא שמעה. היא שולחת פזילה לכיוונו של בעלה. אחרי הכול, אברך עם מעמד כשלו בכולל 'זבולון בצאתך' לא אמור להתנדנד לצלילים כאלה. אבל רפי של בין הזמנים זה רפי של חופש ושחרור. ובלי סתירה יש לו בכיס של החליפה המונחת מאחורה, משניות כיס. גם הכונן של 'אויצר החוכמה' מחכה לו במזוודה, אבל את הכבדות האברכית הוא השאיר ברמות, במתלים של הקרוון של הקהילה. מחכה לו שישוב, ממתינה ליד הבית של הראש כולל.

מיד במוצאי תשעה באב. הראש כולל התקשר. התגעגע. "ר' רפאל, מה יש להגיד על כזה שטייגען, היה לי ממש גישמאק ללמוד איתך חברותא. מה אתה אומר שנמשיך בבין הזמנים, בטלפון בסדר שלישי? הייתי רוצה לסכם איתך כמה סוגיות. ותגיד לאשתך, שבזכותה גדל פה תלמיד חכם עצום"

אז הם סיכמו שבין נופש שלו לנופש של הראש כולל הם ילמדו. "מעניין איפה הרב דוכבינדר נופש"? תהה רפי כשנזכר בראש כולל שלו. חגית התחילה לצחקק "אני מדמיינת אותו עם אשתו המחנכת הנודעת, מטיילים בקוממיות ליד הרפת, ומתפנקים על פטל קר... וואי רפי תגיד סגרת כבר עם הצימר? איך בא לי כבר ים. מצאתי באיזה פורום, המלצה לרצועת חוף מתאימה למשפחות.

"ברור שהכל מאורגן" הוא קורץ לה. "הבטחתי שבחופש יהיה חופש ואת תתפנקי. וגם אני חייב להשתחרר, אני מרגיש לפעמים שהלחץ הלימודי ולפעמים גם החברתי יושב לי על המוח. איך מתאים לי לדחוף רגליים לירדן עם איזה נרגילה טובה."

כשרפי נזכר בבילויים הקטנים שלו מהישיבה, יודעת חגית סופית שהחופש הזה יהיה ממש כיף.

גם הילדים מצטרפים לאווירה ומתחילים לשיר בקולי קולות "שבת אחים ואחיות"

"יאללה מגנום". פוסק רפי, ועוצר בתחנת דלק. "ולא משנה המחיר", הוא מסביר לחגית, "איך אומרים? לחופש אין מחיר!". הילדים קיבלו ארטיק קרח ועוד לק מהארטיק של אבא. בגבעת אולגה הם מצאו חוף עם נוף. שעתיים של כיף.

שזופים ועייפים הגיעו אחרי הצהריים לחיפה, 'אחוזת הכרמל' ניצבת באיזור הכי רחוק מהשכונות החרדיות. לאחר שהעמיסו את הילדים הישנים למיטות המוצעות. ירד רפי להעלות מזוודה אחרונה מהאוטו.

הטלפון טרטר, מי מצא זמן להתקשר? שיבינו שהאברך החשוב ברח לצפון. הווו זה הרב דוכבינדר. "הלו, שולם הראש כולל"

-"ר' רפאל מה שלומכם"?
-"חסדי ה'" עונה החברותא המתמיד, עם הבגד ים והחולצה הקצרה.
-"תגיד לי, זכור לי שיש לך איזה בן דוד בחיפה על הכרמל".
- "כן" עונה רפי. חושד קלות.
-"פשוט נסעתי לחופש, ואני יושב בדירה שלי, חושב אם שייך כאן חברותא. וכמו שאני מסתכל מהחלון, אני רואה איזה שבבניק חרדי עם בגד-ים מתחת לדירת נהופש שלי. הוא קצת דומה לך, נזכרתי בך. אולי זה בן דוד שלך או משהו?" אהה? ר' רפאל אתה שם?
ר' רפאל המדובר, כבר במדרגות, כפכפי האצבע מדשדשים על ריצפת הדירה. מזנק לאישתו שכבר מתנדנדת במרפסת מול הים.

"תתכונני, אולי נצא למסעדה עם המחנכת הנודעת".
הלכתי לישון מאוחר. כן, אני יודע ששינה מועטת הורסת את הבריאות, פוגעת בזיכרון, מעודדת השמנה ועוד כהנה וכהנה תוצאות איומות, אבל אתמול חטאתי לבריאותי והפרתי את הכללים ברגל גסה.
הפרתי את הכללים הברורים כל כך, ובמקום להיכנס למיטה בשעה שמונה אפס אפס נכנסתי רק כעבור כמה שעות.
אחרי כמה שעות שינה מרובות התהפכויות (כי ככה זה, כשהולכים לישון מאוחר), קימות (כי הייתי צמא ורעב וכו' וכו'), וכניסות חוזרות ונישנות לטלפון הצצתי לחלון הפתוח ונחרדתי לגלות שבמקום השחור שחור הזה הוא צבוע בתכלת עמומה.
עמימות עייפה פשטה בי, פיהוק של בוקר נשלח לחלל החדר, אבל רק כשבתכלת החלו להיראות תסמיני צהבת התעשתתי, הנחתי את הפלאפון בצד לא לפני שהצצתי לבדוק מה השעה והתכסיתי בשמיכות הפוך.
שמיכת הפוך תמיד היתה מקום המפלט עבורי בשעות קשות, ממש כמו השעה הזאת- שש בבוקר.
שש בבוקר! השעון הביולוגי צועק עלי ממעמקי בטני, ואתה צריך לקום בשבע!
אני צריך לקום בשבע, לחשתי נפחד. העברתי במחשבותי את הסיבות שמחייבות אותי לשעה מוקדמת כל כך, והשעון הביולוגי תקתק בעצבנות קדימה, נוזף בי שאני מפסיד זמן שינה במחשבות חסרות תועלת!
אכן, מחשבות חסרות תועלת. בכוח סגרתי את קופסאת המוח, עצמתי את עיניי השורפות וכפיתי על הגוף להירדם תוך נשימה שטוחה ואיטית.
נשמתי לאט. עם כל שאיפה אני דורש- לישון! ולכל נשיפה אני מוסיף- זה רק שעה. לא להיסחף. וכך אני נושם שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה עד שבסופו של התהליך נעצמו ארובות עיני הפנימיות ונרדמתי.
נרדמתי ובחלומי אני מגיע לעבודה באיחור. הבוס צועק עלי בחרון אף וקונס אותי בשעות נוספות מול כל העובדים. אף אחד לא יוצא לעזרתי. לא ניתנת לי זכות הדיבור ואני מרגיש כנאשם במשפט ראוה מכור מראש. אני אוזר את כל הביטחון העצמי שלי ובהחלטה נחושה אני מודיע שבעוד חודש אעזוב את המשרד.
לאחר חודש אני מגיע למשרד, זהו יום עבודתי האחרון. באמת אני לא רוצה לעזוב כאן. המקרה היה לגיטימי בשל האיחורים הרבים שלי, וכף הזכות נטתה לכיוונו של בעל הבית.
בעל הבית פוגש אותי בכניסה, משחרר לי חיוך ומציין בשקט: אם תתחרט תמיד תוכל לשוב הנה, עובד כמוך זה נכס.
עובד כמוני זה נכס כי אני מהנהן בראש ונכנס פנימה כאילו מחר אני לא עוזב ומסתער על העבודה הקבועה, תוהה בשקט איפה כולם.
איפה כולם זו שאלה שהטרידה כנראה גם את הבוס, כי הוא קרא לי למשרד שלו, ביקש שאשב ואטלפן לכל העובדים, לברר מה קורה.
מה קורה? אני שואל את נחום. ונחום משיב שהוא פיספס את התחנה ולכן עלה על אוטובוס חזור ובקיצור תיכף יופיע.
תיכף אופיע! צוהל באוזניי מוטי. אל דאגה חביבי, הכל בסדר!
הכל בסדר? אני שואל את אברהמלה, שומע קולות האנקות וגרירה. כן כן רב איד, הכל בהשגוחע! נו, אני ממלמל, בהחלט נשמע כך…
זה לא היה נשמע כך. לא, זה לא. כשיצאתי מהמשרד הפנימי חיכה לי על השולחן סידור פירות מרשים, במרכזו אבטיח מגולף עם כיתוב: יודל, אל תעזוב אותנו! האמת שהתרגשתי.
התרגשתי באמת! לא כל יום חברים לעבודה עורכים לך מסיבת פרידה בהפתעה! לא כל יום אתה מרגיש סוף סוף העובד המועדף!
העובד המועדף, קרי אני, מנסה למצוא את מילותיו האבודות בתוך סבך הקולות המקיפים אותו, קוראים באהדה ובעידוד שוב ושוב בשמו, והאמת שהוא מתקשה בכך.
אני מתקשה בכך וממצמץ פעם ופעמיים בעיניי, ואחר מסתובב, פותח אותם באיטיות בדיוק אל מול חבורת ילדיי שצועקים לי:
אבא, כבר שמונה!
מקום מופלא להעמיד בו תזמורת, כך חשב בעודו מניח את מערכת התופים על גדות הנהר, ומסדר את השולחן שעליו יונחו הכלים העדינים יותר. גם תשועה מופלאה הייתה כאן, הזכיר לעצמו והבריק ביד עדינה את החצוצרה. תשועה שדורשת שיר חדש. שיר חדש ותפאורה חדשה.

הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להודיע בגויים את תהילתו וצדקתו של אלוקיו, את החסד הגדול שעשה עמו, ומה טוב יותר משימוש בכישרון שניתן לו משמים, כישרון הנגינה?

הוא עצמו זכר את חסדו ואמונתו. זכר את היום שבו התעורר סוף-סוף לאחר התאונה שריסקה את ידיו, וגילה שנכונה לו עוד דרך ארוכה. זכר את הרגע שבו קלט שאולי לעולם לא יכול עוד לאחוז בכינור, ללטף באצבעותיו את חורי החצוצרה, לחבוט בידיו בתופים. אפילו קול השופר ששמע מפתח חדרו בבית-החולים, שבוע לאחר שהתעורר, העלה דמעות בעיניו. אולי לעולם לא יוכל להסתובב כך בבתי-חולים, להתנדב כבעל תוקע.

שנה אחר-כך הוא עמד מצדה השני של הדלת, וידיו רעדו ופיו רטט כשקירב את השופר לפיו. אף-אחד מן השומעים לא יכול היה לדעת אלו צלקות ושכבות בשר מושאל מכילות ידיו הנתונות בשרוולים לבנים ארוכים. אף-אחד מהם לא יכול היה לדעת בכמה מאמצים ובכמה ספקות זכה להגיע ליום הזה, לרגע הזה של תקיעת השופר העצמית.

תקיעת השופר הייתה רק הראשונה בשרשרת ההודיות הפרטית שלו. התזמורת שלצד הנהר, הגדול כמו ים, הייתה אחד השלבים הבאים.

עוד מעט יגיעו לכאן מעט מחבריו ובני משפחתו, אלה שהיו נכונים למסיבת הודיה בלתי-שגרתית כזו. עוד מעט הוא ילהטט בין הכלים האהובים עליו. עוד מעט הוא יפליא עליהם את השיר החדש, שיר התודה על הפלא. ובינתיים הוא מביט בנהר הקטן, ומאמן את אצבעותיו לקראת המופע הגדול של חייו.

הריעי לה' כל הארץ! רצה לקרוא ברוב התרגשותו המצפה. הנהר כאילו נענה לו. החל לרעוש ולגלוש כאילו היה אחד מנהרות חוץ-לארץ. לו היו לו כפיים – היא מוחא אותן בחדוותו. לו היה הוא ים – היה מרעים בקולו.

ההרים באופק הרחק הצטרפו גם הם לרננה, כולם עמדו לפני ה', אשר בא לשפוט את הארץ, בחסד וברחמים. והוא, ביחד איתם, הצטרף והודה שוב על המישרים.
"אבא", אני קוראת לו בפעם אחרונה, אבל הוא התרחק כבר, ולא שומע. אני מסתכלת עליו, הולך עם המזוודות, נעלם מעיני. אבא, אני רוצה לצעוק שוב פעם, שיסתובב עוד פעם אחת וינופף לי, רק עוד חיוך אחד. אבל הוא כבר הלך.

"שנה שלמה". אני מסננת בקושי. שומרת חזק על עיניים יבשות.

"תרגעי, יש פלאפונים היום", אלי עומד לידי, מנסה להרגיע.

אני מתעלמת.

גם כן פלאפונים, נמאס לי להסביר לו איך זה לחיות בארץ עם אבא בארצות הברית, ובכלל, כאחד מתוך ארבע עשרה, הוא לא יבין לעולם איך זה להיות בת יחידה. ואין לי כוח לפרט לו הכל מהתחלה ואני רוצה את אבא שלי כאן ועכשיו. לידי.

"מתי הוא יבוא שוב פעם?" אני שואלת אותו בשקט, כשאנחנו חגורים והוא מתניע.

"שנה הבאה".

"מה שנה הבאה?" אני צועקת.

"אלישבע, די, באמת, כל שנה אותו סיפור?"

אני מהדקת שפתיים, ללא הצלחה.

"אלי, אני רוצה את אבא שלי", השליטה שלי בדמעות אבדה, והן זולגות חופשי. "לא מסוגלת לחכות שנה, אני אשתגע עד אז".




"את בוכה?" אני שומעת את אלי מתוך האוב. מרימה ראש מהכרית, עדיין חשוך בחוץ. ועד שהגעתי למיטה היום, באמת כדאי לי לנסות להירדם. חבל על היום מחר שילך לי.

"אלי, עוד כמה זמן זה יוצא שהוא מגיע?"

"אם עברו ארבעה חודשים מאז שעזב, אז נשאר שש וחצי חודשים".

הפשטות הגברית שלו מוציאה אותי מהדעת לפעמים. חשבון אני גם יודעת.

"אני מתגעגעת", הלחישה שלי צרודה. "נראה לך יש סיכוי שיגיע קודם?"

"את יודעת שלא, נכון?"

אני מהנהנת בעצב. שוכחת שהוא לא רואה בחושך. תינוקת מגודלת שכמוני, חמישה ילדים ובעל, וצריכה את אבא שלה כל כך. הדמעות שלי, אלוקים. לא עוצרות.



"עוד ארבעה חודשים", אני מנופפת לו מהספה בלוח שנה שלי, כשהוא נכנס הביתה בערב. הוא נאנח ומתיישב על הספה לידי.

"תגיד, זה נראה לך נורמלי, שאבא שלי לא מגיע לגור כאן?"

הוא שותק. אני ממשיכה.

"ויש לו רק בת אחת! אחת! והוא מוותר עלי ככה בקלות. מה אני אמורה לחשוב? נראה לך שאני לא חשובה לו? אין לי אף משפחה חוץ ממנו, אין לי אחים, אחיות, דודים ובני דודים. כלום".

"הוא מגיע ומפנה לך חודש וחצי בשנה". הוא מזכיר לי.

"פחח, ואז הולך, ואני יושבת כאן, וסופרת את הדקות, עם נשמה שיוצאת מגעגוע".

"ומי אמר לך שהוא לא?"

"אז שיגיע יותר!" אני צורחת. "אני הבת היחידה שלו".



המקפיא שלי מתמלא בעוגות, מתעלם בנונשלנטיות מכך שאבא שלי סוכרתי. אני מקשטת שוקולדים ועוגיות לכבודו, מספרת לו בכל תו וזילוף כמה אני אוהבת אותו. חמישה צבעים של שייק פירות אני מתכננת להכין, שיהיה טרי, וכמובן את הלחמניות כוסמין שלי שאבא שלי כל כך אוהב.

"אליייי", אני צועקת, מנסה לגבור על רעשי המיקסר. "מה עם הכיור שדולף בהול?"

"אני אגיע לזה, לא לדאוג", הוא קורא לי חזרה, ממקום שבתו.

"תנסה שלא לדחות את זה, טוב?"

אין תגובה מצידו.

"אלי??? תוכל לעשות את זה היום?"

"מה הלחץ? יש עוד שלושה שבועות?" הוא מגיע חסר סבלנות למטבח.

"כי צריך גם לתקן את התמונה שהוא קנה לנו שנה שעברה, היא לא יכולה לעמוד ככה שבורה כשהוא מגיע, והסיוד בחדר אורחים, מחכה, ובכלל, מה עם הידיות שביקש ממנו להחליף?"

"אשתדל", הוא נאנח ויוצא.



"אבא", הקול שלי רועד.

"אני אגיע, לא לדאוג, אבל אצטרך לעמוד מרחוק, ולא להתארח אצלכם בבית, קורונה..."

גיחוך נחנק.

"אלישבע".

העיניים שלי צורבות. אני ממצמצת.

"אלישבע?"

"אבא, אני הכנתי לך הכל... כל כך... הרבה, אבא", אני מייללת לתוך הפומית, "אתה באמת לא תגיע אלי?"

"אני אגיע מותק. אבל מרחוק".

"עם מסיכות", אני בוכה שוב פעם.

"אני אוהב אותך גם מרחוק, בת".

"מרחוק, תמיד מרחוק", הקול שלי כמעט ואיננו. "אבל-אני-חיכיתי-לך-שנה-שלמה".


#מחשבות_של_נשים_על_בית_כנסת_בלי_נשים_בימים_הנוראים.
בסד

הם היו שלושה. שמיל – בערל, דביר, וטוצח. השמש המיוזעת קופחת על ראשם האומלל ללא רחם , וידם המנופפת בייאוש מתוסכל כמעט ויבשה. הטרמפיאדה הריקה, מלבדם, גם כן לא מוסיפה הרבה שמחה למצב, והזיעה שנוטפת פלגים פלגים היא זו שגורמת לידו של טוצח להתרומם ולקנח בשרוולו המרוט את מצחו המטפטף טיפות מלוחות אל תוך עיניו. 'חלאס, חבר'ה, אין לנו מזל היום...' שמיל בערל התיישב על המדרכה, כמעט ומנדנד את רגליו הקצרות. לא אכפתי אל תיק הגב הנחבט באספלט הלוהט.

כמו במענה ישיר לדבריו, פונה יגואר שחורה ובוהקת מן הכביש אליהם, ועוצרת בחריקה. 'לאיפה, ילדוד'ס?' שואל קולו של הנהג, שערו שחור ופניו שזופות. 'לנטף, מגיע?' דביר מתכופף אל החלון, וחיוך מאושר נמרח על פניו למשמע התשובה, משווה לו מראה ילדותי ומצחיק למרות, אולי בגלל, הזיפים המעטרים את סנטרו. החבורה מטפסת על הרכב, דביר גונח באושר אל מול המזגן, 'אחי, אתה נס ההצלה שלנו!' ושמיל בערל מחבק באהבה את תיקו. מביט, מוטרד מעט, על מד המהירות המטפס בהדרגה. הרכב דוהר על מאתיים קמ"ש, וטוצח דווקא מרוצה. 'רואים? צדקנו שלא התבזבזנו על אוטובוס... חבל על הכסף' קורת רוח נסוכה על פניו.

רק הרדיו הפועל על תחנה חילונית מקלקל לדעתו את האידיאליה 'אח שלי, למה אתה לא שומע קול חי? אחלה תחנה, אחלה שדורים...' פניו השזופות של הנהג התאדמו לרגע, ורגלו התהדקה עוד יותר אל דוושת הגז. הצמיגים חרקו כשסובב את ההגה בחדות ימינה, פונה אל שביל עפר. ממשיך לשמור על שתיקה מעיקה.

שמיל בערל הדק את אחיזתו בתיק ופניו הלבינו. 'הההצילו, לאן אתה נוסע?' דביר המשיך להתרענן אל מול המזגן, ידו לטפה נוקשות את כתפו של ידידו השמנמוך 'מה אתה בלחץ הוא כולה מגוון לנו את הכיוון' טון חרד נשזר בסוף דבריו כשהרכב קופץ בפראות וראשו נחבט בתקרה. 'תהיו בשקט אתם שם מאחורה' הנהג מסנן מבעד לשפתיים חשוקות.

טוצח נושך את שפתיו בחרדה. שפתיו של דביר ממלמלות. הרכב קופץ מעלה ומטה, ממשיך לדהור בכיוון ההפוך מיעדם, ושמיל – בערל נראה כמי שעומד להתעלף. 'או למות'. חולף הרהור נוגה במוחו של דביר. הוא מפנה את פניו אל טוצח. הלה עדיין שומר על קור רוח, מסובב אליו את ראשו ומחשבה זהה חולפת בראשם. לברוח!. אבל הדלתות נעולות, ובקצב המטורף בו דוהר השובה שלהם, זו תהיה התאבדות מובטחת לקפוץ החוצה.

פתאום הוא מבין משהו על מה שהרגישו שלושת הנערים בדרכם האחרונה. זו גם השנייה שקופצת במוחו עוד הבנה. משטרה! ידו מגששת אל כיס מכנסיו. בטריה אדומה מהבהבת למולו, הצג מלבין ואז משחיר. הרכב בולם בחריקה והפלאפון עף מידו, מתפרק לגורמים. הנהג פותח חלון, נובח בקול גרוני אל מול מבנה אבן הניצב באמצע השומקום 'מוסטפה, הבאתי אותם, מה לעשות בהם?'...

ידיו של טוצח דביקות, החרדה משתקת את מוחו. איך אומרים וידוי?

פתאום, מוחו מתחיל להזות. רואה את הנהג מסתובב אליהם, מחייך בידידותיות: 'נו חבר'ה, איך החוויה?'. לא. זו לא הזייה. שלושה פרצופים חוורים כברי מינן מחזירים לו מבט. מסובב את הרכב. נוהג חזרה במהירות שפויה, עוצר להם במקום שבקשו. 'אחרי הלקח שחוויתם אצלי, לא תסעו יותר בטרמפים, הא?! מתנה ממני – אליכם...'
ב"ה
ירמיהו שפריצרווסר הוא יקה מכובד. אין לו שעון על היד, מבטא מוקפד וחליפה עם משבצות אפורות אבל הוא יקה. אין ברירה, חייבים להמשיך את המסורת המשפחתית, מה גם שיש לו כמה הלכי רוח יקיים למדי שבהם הוא לא מתבייש. למה? כי יקים לא מתביישים. ככה זה.
שפריצרווסר עוסק לפרנסתו כמתפעל מגלשות מים בפארק שפיים. ההוא שיושב עם הידית והמחוונים וכל הכפתורים האלה שקוראים להם בשלל מילים מכובסות.
בדרך כלל מרוויח ירמיהו את כספו בכבוד, שהרי יקה מכובד חייב להרוויח בכבוד. וגם אם החולצה המזיעה והסמלילית שעליו לא מכופתרת עם חפתים הוא עדיין יקה וזכותו להרוויח כסף בכבוד.
ביום שלפני הקורונה שפריצרווסר פחד מדבר אחד -
סגירת מכוני הכושר. שכן שפריצרווסר היה מבקר קבוע במכון כושר רמת השרוני ידוע שם, ולא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר יום אחד, מחשש שיקפח את פרנסתם של בעלי המקום. למרות שירמיהו היה יקה, הוא עדיין היה יהודי טוב. הוא גם היה המבקר היחיד באותו מכון כושר.
לאט לאט התודעה של שפריצרווסר החלה להכיל את משמעות המילה קורונה וכמו כל יקה יהודי טוב ישב כל יום שפריצרווסר על ספר תהילים לרפואת זינדע ייענטל בת חמדא ליבא. מי חשב אז על עבודה?
אחרי שהגל הראשון התמתן ושפריצרווסר יכל להירגע עם ספר התהילים, התברר לו ש... אפעס, מישו סגר את השיבר.
נו, קיבל שפריצר מיודעינו את הדין באהבה. ככה לרוחמה יהיה פחות לשופינג.
לבינתיים מחכה שפריצרווסר לגל השני, בכל זאת, הוא מובטל עכשיו.
האמת, כל כך רציתי לכתוב פה - אין מוסר השכל וזהו, אבל חייבים מוסר השכל. אנחנו הרי אנשים תוכניים!
אז הנה הוא:
בסופו של דבר, לא חייבים להילחץ מהקורונה. חייבים לשמור על ההנחיות במלואם, חייבים להיזהר. ברור.
אבל בתכל'ס, הכל נקבע לפי מה שהאיבישטער חותם ביום כיפור. אנחנו נעשה השתדלות, אבל בלי לחץ.
עכשיו כבר שפריצרווסר לא מובטל.
יאללה, תנו בראש!
שולם וברוכֶה,
שלום לכל המאזינים היקרים ששומעים אותנו עכשיו באוטובוס.
שלום גם לצופים שרואים אותנו דרך האתר ב'כשר-נט' ובשלל חדרי המחשבים להשכרה לפי שעות.

ברוכים הבאים לתחרות "הסטאר של אנ"ש - מגלים את העילוי הבא".
אות מעבר מוזיקלי.

אתנו היום שלושה מתמודדים, נעבור מיד אל המתמודד הראשון - ר' דו----ד קליינמן. כפיים.

שלום עליכם ר' דוד.
"עליכם שלום".
טוב, מה אתה הולך להראות לנו?
"אני, אה... אני למדן. אה... אני יודע לעשות לומדס..."

קדימה, חבל על הדיבורים, בוא תראה לנו. יש לך שתי דקות על השעון החל מעכ---שיו.

ר' דוד ניגש לקדמת הבמה, מחדד את אגודליו ופותח בחבורה מהירה וקצבית על מיגו כח הטענה.
השעון מתקתק. אחרי שתי דקות בדיוק ר' דוד סמוק ממאמץ.

מחיאות כפיים. מדהים מדהים. למדנות מדהימה. כל הכבוד.

אות מעבר

הסטאר של אנ"ש - בואו לגלות את העילוי הבא.
ואנחנו עוברים אל המתמודד השני שלנו להיום - נת---י שניידר.
שלום נתי. בן כמה אתה?
אני בן סבע וחצי.
בן שבע וחצי. וואו. ומה אתה יודע לעשות?
אני יודע ללמוד תוספותים לבד.
לא יאומן. אני בגילך עוד לא ידעתי אפילו לקרוא כתב רש"י. חחה.
קדימה, בוא נראה אותך.
בשתי הדקות הבאות מפליא נתי הצעיר ללמוד תוספות ארוך במסכת בבא בתרא ללא כל הכנה.
השופטים נדהמים.

מחיאות כפיים מוקלטות.
אות מעבר.

ולמתמודד השלישי שלנו, יוס---ף שטיצר. בבקשה.
שלום יוסף, מה אתה יודע לעשות?

"אה... שלום. אני אלוף החומרות. יודע למצוא חשש וחומרא בכל דבר".

נשמע מעניין מאד. בוא נאתגר אותך, תמצא לנו חומרא ב... לשבת על כיסא.
"קל. שמא התפרים עשויים מפשתים והריפוד מצמר. חשש שעטנז. ספק דאורייתא לחומרא".

יפה, איזו מהירות. תמצא לנו חומרא בנסיעה באוטובוס?
יוסף חושב לרגע ואז יורה "חשש ריבית. שמא המחיר יעלה תוך כדי הנסיעה ונמצא שדמי הנסיעה ששולמו הם אגר נטר".

וואו וואו. אני בהלם.
בוא נראה אותך מוצא לנו חומרא ב... לבישת כובע?
יוסף מתופף באצבעותיו על השולחן, השעון מתקתק, מצחו מתקמט בריכוז. "אהה, יש לי! חשש מעקה. שמא הכובע נחשב לגג והוא חייב במעקה."

לא יאומן! נראה לי שיש לנו פה מועמד רציני לנצח בתחרות.
תיכף נשקלל את הניקוד של השופטים עם הדירוג של המאזינים ונראה האם אתה יוסף מוכתר להיות העילוי של אנ"ש.
אִוְהָבִשב לֲגִש עףֹאֶתֶך םַּסֶּטֶתְ

יֶׁאֹּל שְסַהְךִּשעָ

ץָט אִש תָּא תְּטָתְ ףּוֶאֶתְ

בִדְךּףֹט בִםֵּשג ןָּאףּש בַוְזִשהַ



ףְלֵשג אִש תִּףּףּג ףְיֶׁבֶז שֶסַה

אְלָג בָחףֹב לֶיָּׂל וָּגַש?

אֹל יׁףֹלֶאֶך לֵשתְ ףְיֶׁבָּל

םְּקףֹא זָטףּם קףֹאְוִשב שָבַש



אףֹעֶרֶך אָקַיׁ, לָגָע לֶוְגֶע?

בִש שַסְטִשתֵגִש םַּבָּמףֹתְ יָׁהףּא?

טףּקַ יׁףֹלֶאֶך ךְּאַףֶּע

לֹוֶח בִדְךַּךֵּט םָּעףּא



בָזָלךִש ךֹּתֶג, םְּאִש לףֹך קֲאףּאָע

עֵדַטְךִּש הֲרִשוףֹך זְאףֹוָג

ףְץֶע לֵשגְזְקףֹח, אֹל לִרְאףּאָל

בָזָלךִש אִש לֶך עַזּףֹוָג


לִפְעָמִים אֲנִי הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ
שֶׁלֹּא יְדַעְתִּיהָ
זָר לִי כָּל כְּרָךְ וּפֶלֶךְ
מִסְתּוֹר מִבֵּין גָּלוּי מַפְצִיעַ



וְאֵין לִי כִּוּוּן וְשֶׁמֶץ יֶדַע
לְאָן מָקוֹם אֶשָּׂא פָּנַי?
לֹא שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ וְשֶׁמָּא
בְּחוֹל צָרוּב חוֹלְפִים יָמַי



לוֹהֶטֶת לָחַשׁ, אָנָה אֶפְנֶה?
מִי יַדְרִיכֵנִי בַּמָּבוֹךְ שָׁעוּל?
רוּחַ שׁוֹאֶלֶת תְּלַוֶּה
אֹפֶק מִסְתַּתֵּר בָּהוּל



מָצָאתִי תֹּכֶן, בְּלִי אוֹת חֲלוּלָה
הֵסַרְתִּי עֲטִיפוֹת צְלוֹפָן
וְזֶה אֵינְצְחוֹק, לֹא אִטְלוּלָא
מָצָאתִי לִי אֶת הַצּוֹפָן
קוראים לי שלוק ואני גְּדִי.

וכולם שואלים אותי למה קוראים לי כאן וי שלוק, שיקראו לי גדו'ש, גדי, עיזון, שלוק, שלוקון, למה ככה?

אז ככה:

קודם אציג את עצמי.

אני לא אינטליגנט. לא מוכשר ולא סופר. סתם גדי קטן ושובב, עם צמר, פרסות וזנב.

מתחביבי - לאכול וופלים עם העטיפה, למשוך למדריך המלומד בקצה המכנס ברגע שהוא נואם על אודותי וייחוסי, לעשות מהההה קולני כשמסתכלים על כל דבר אחר שהוא לא אני, ובעיקר לקפוץ ולבעוט.

ועכשיו לְמָה שאני רוצה לספר לכולכם, למה נגזר עלי כזה שם אומלל.

ליגאל עם השפם בעל הדיר שלי יש אישה, קוראים לה גיננדל, כלומר לא קוראים אלא זה השם שלה, כאן כולם קוראים לה רק מההההה מהההההה מההההה, לכולם קוראים כאן ככה ורק היא מכנה לנו שמות אחרים.

ולפני 8 חודשים כשאימי תחי' המליטה אותי, רצה אלי גיננדל, שאין לי מושג איך אדם מלומד כיגאל התחתן איתה, הרימה אותי וליטפה אותי כאילו אני איזה חיה, נגעלתי, מה יש לה? אני יודע מה אין לה, אין לה צמר! אין לה פרסות! כלום בקיצור אין לה שום דבר נורמלי אז שתרגיע ומיד.

בכל אופן היא גיננדל חנכה את שמי ל'שלוק', ובלשונה שלוקי, שלוקילה, שלקלוקילה, ועוד הטיות כמיטב הזיותיה.

יום אחד היא קשרה לי פפיון כתום לצוואר עם שני מילים עבריות, ואמרה לי "פששש, אתה יכול להתקדם ולהיות צעיר, פעיל, מקצוען וסופר, במילה אחת יש לך עתיד" ולסיום נתנה לי טפיחה כמלאך האומר גדל גדיי שלי, ואני כשרק הרגשתי חופשי ממנה התחלתי לרוץ ולשעוט הרחק.

יום אחד נמחק לי החדש ונהיה צעיר, אחרי כמה ימים, פעיל וככה גדלתי וגדלתי. עד שתפסתי שאני צריך מעמד ומקום וחשיבות ולאפיין את עצמי לצד כל בעלי הפפיון שלצידי.

ואז בארשת חשיבות החלטתי לכתוב
סיפור בהמשכים והתייאשתי, למה אני גדי ולא יכול דברים רציניים וחשובים כמו המיופיפים, ומעוד סיפור התייאשתי, ומעוד אחד, עד שחשבתי שלעולם לא עוד, והאמת לא הצטערתי רק פחדתי מגיננדל שתגיד שלעולם לא אגדל ותמיד אשאר גדי פוחז.

המהפך הגיע כשהחלטתי שזהו, אני מתחיל לכתוב ולא עוצר, לא מתייאש, אבקש עזרה מכל סובבי, אגדל ואדאה כנשר לשמיים, ואולי בסוף אהיה הגדי הראשון שיכתוב במערכת העיתון 'הצאן לישראל'.

ויום אחד נשברתי, די אני גדי ולא מתורבת, לא בא לי לכתוב סיפור בהמשכים, ישבתי על החציר ובכיתי, והכי פחדתי שגיננדל תגלה אותי ותרביץ לי עם מקל כמו שיגאל מרביץ לפרות שבורחות או שתקרא לי גדי תינוק.

ובכיתי, ובכיתי, וצעקתי חזק, מההההההההההההההההההההה, מההההההההההההההההההההה, עד שגיננדל כבר שמעה, ובאה לראות מה קרה לי, למה אני צועק.

והיא גילתה לי כזה אימפתיה משכרת, "שלוקיל'ה שלי, מה קרה לך נשמה, למה אתה ככה מייבב מרות???" האמת שלא ידעתי מה זה מייבב ומרות, אבל בגלל שתפסה את הראש שלה בידיים הבנתי שהיא דואגת לי, ולא חושבת שאני סתם תינוק, ואז עניתי לה,

"לא רוצה סיפור בהמשכים. רוצה לכתוב הומור, סאטירה, בדיחות, (אל תכעסו, זה מילים ששמעתי מיגאל הוא מה זה מלומד), אני לא בשביל זה, אני שובב".

ואז היא אמרה לי, "וי וי וי וי שלוק (ככה בלי שלוקי ושום חיבה), מתי תגדל תינוק קטן" זרקה אותי לרצפה והלכה.

מהההההההההההה מהההההההההההההההההה מהההההההההההההההה
וועלווי ליטף את כרסו הזעירה ושחרר גיהוק קולני לאוויר. "ויהיו רחמיך מתגוללים" הצטלטל קולו שלו ממעמקי המכנס. הוא עצם את עיניו והתנדנד ברגש על מקומו, נותן לפלאפון להמשיך לזמר. "פתח להם, אוייייי פתאאאאח" הוא הוציא את המכשיר, היטיב את משקפיו וקרא בקול, " בבצ'יק מפיק מתקשר אלייך".

סנד.

"מה חדש בבצ'יק?"

אנחה מילאה הקו, "תשמע, וועלווי, הרייטינג שלך הולך ויורד מרגע לרגע, זה לא ייאמן. כבר חצי שעה ואין אף צפיה בסינגל האחרון שהוצאנו".

וועלווי גירד את שפמו. "מה???? חצי שעה?! חייבים לעשות משהו".

בבצ'יק נאנח שוב, "כן, בוא לאולפן מהר, נזכיר לעויילם שאנחנו כא-" צליל קצר קטע את המשך דבריו, "אוהווווו!!! וולעוול! יש עכשיו צפיה! בוריך השם! תבוא לפה מהר".

וועלווי פיהק, ואמר בנגינה "אז להביא מרלו 2013 או משהו צהוב?",

"אוי נו וועלווי, הבמה שלך מתרסקת מול העיניים שלך ואתה מתעסק ביינות?, נו, תביא את ה2013. שיהיה."

הוא פתח את ארונית היינות המבהיקה ושלף באבחה את בקבוק היין - מרלו 2013. אוח, זה טוב זה. ככה פותחים לילה.

רכבו השחור המתין בחזית הבית בשתיקה, מפמפם במנועו לקראת בואו של בעל הבית. הרחובות היו שקטים, רק קולו המזדמר של הזמר החסידי הנודע בשערים וועלווי קצינגסוייפר נשמע מתוך מערכת הסטריאו ברכב.

טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'.

האולפן היה קטן ודחוס. גיטרה קרועת מיתר ישבה בצד בדד, ומיקרופון שבור רגל מהודק בסלוטייפ שקוף עמד בגאווה במרכז החדר. נראה היה כי אי מי ניסה ליצור בו אווירה רומנטית כשתלה כרזה אומנותית ששורבט עליה בכתב רועד, 'עם השתיה באה ההשראה'.

בבצ'יק ישב בקצה החדר שקוע בהאזנה לטראק החדש שייצר, לא שם לב לוועלווי שנכנס לאולפן בקול רעש. "בבצ'יייייייייייייק" הוא שאג לתוך אוזנו, בבצ'יק הסתובב ורטן, "בסדר, וועלווי, אבל למה לצעוק? השמיעה שלי רגישה! אבל עזוב נו, תשמע את הטראק הזה, כל שיר ישתלב עליו"

טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'---- טוק טוק, טיטים, דיצ' דיצ'.

וועלווי האזין תוך האבקות בפקק השעם הסורר של המרלו 2013 והמהם, "נשמע טוב, מה עם מילים?".

"הום, מילים, מתאים פה משהו על שמחה. תריץ חיפוש על המילה שמחה", הוא לגם את הכוס המלאה באיטיות, נותן לוועלוי לשקוע בפלאפון ולחפש אחר פסוק מתאים. "טוב, יש את מצווה גדולה- נדוש. שמחת חתן וכלה- חרוש. שמחם בבניין שלם- ישן. לא רואה פה עוד משהו..." בבצ'יק עיקם את אפו בסלידה, "חפש חתן וכלה, זה ירוץ ברחבות הריקודים" וועלווי שקע שוב בפלאפון, מרמז לבבצי'ק בידיו למזוג לו עוד כוס. "הנה, כל המשמח- אמרנו. עוד ישמע- אוי טאטע, נו. חמישה קולות- פחחח. והוא כחתן.... טוב טוב, בבצ'יק קלטנו".

שניהם גמעו באחת את הכוסות. בבצי'ק קרץ לכרזה העקומה שעל הקיר, כביכול קורא לה לעזרה ואמר, "תחפש ברכה, הצלחה, פרנסה, שפע, כל אלה". הוא הסתובב חזרה למחשבו, מותיר את וועלווי לחברת הפלאפון.

בטנו של וועלווי השמיעה קרקור קצר וברור, הוא הרים עיניים אדומות ואמר, "נשבע לך, בבצ'יק, על הכל יש שירים." בבצ'יק הזיז את ידיו המקפצות ממקלדת האורגן, והסתכל סביבו בניסיון למצוא מקור השראה חוץ מבקבוק היין, "אני יודע!" בבצ'יק קפץ על שתי רגליו, שולף באחת מסכה מקומטת שנתלתה על וו הגיטרה." איך לא חשבנו על זה?" הוא נפנף במסכה, משל היה ניל ארמסטרונג ודגל אמריקה בידיו. וועלווי בהה בו, מנסה להבין את הלך רוחו של הלה, " מה אתה בוהה וועלווי? מחלה! מה יותר מתאים?!". "מה יותר מתאים", הדהד אחריו וועלווי, בבצי'ק פרץ בריקוד חסידי עליז, "מחלה, מחלה, מחלה, נס שיש אותך!" הוא תיאם את הקצב בין רגליו למקצב, וזימן את וועלווי לריקוד. וועלווי עצר אותו. "הנה, יש פה פסוק מתאים; 'והיה הנגע צרעת... ירקרק או אדמדם' לא יכול להיות מתאים מזה!!!"' הוא קרא בהתרגשות והוציא את נעליו, לקח אחת מהן והחל לתופף איתה על הכסא לידו. "והיה הנגע, אויייי, הנייגע, ירקראאאאאק" בבצ'יק המשיך אותו בהתלהבות, "אווווווו אדמדם", וועלוי נסחף בלהט השירה המתגברת. הוא ראה את עצמו עומד מעל בימת המזמרים בחתונת נכד האדמו"ר מראפבויץ שליט"א, ומקפיץ את ההמונים המשולהבים בקדושה ושמחה עילאית. "ירקרק אוווווווו אדמדם..." האדמו"ר שליט"א וודאי ינופף בידיו, והתזמורת תעלה אוקטבה. חשמל יהיה באוויר. " והיההההה הנגע אוייי ירקרק........"

"וועלווי". קול שקט חדר את רקמת הדמיון המחשמלת. בבצ'יק הוריד את עיניו, ואמר בקול עצור,
"כבר יצא על זה שיר."

נעלו של וועלווי נחתה על הרצפה בקול רעש עמום.
עץ תאנים, עץ רימונים, גפן.
נעמה מתבוננת סביבה בהתפעלות. כל כך הרבה עצים!
היא מתקדמת עוד קצת, שמלתה מתחכחת בקצה הגדר. מוסיפה לרשימה עץ תפוחים יפיפה, שאדום, ירוק וכתום חיוור מרקדים בו בשלווה.
הרוח משמיעה נידנוד עדין, וציפורי קאק שחורות מרחפות מלמעלה, מזמרות את שירי הערב הקבועים.
נעמה נושמת את כל היופי. בשנתיים האחרונות לא היתה בסביבתה חצר מטופחת כל כך…
בבבל הכל היה פורח, מושקע, מהודר. פה בארץ יהודה, הכל עדיין בראשיתי.
מיד כשהגיעה השיירה לירושלים הוציאו השבים זרעי חיטה, גפן ותמר, והחלו לחפור באדמה השחורה, שותלים ודומעים, שותלים ומודים.
כמעט שבעים שנה שלא גרו פה ישראלים, והארץ הפכה לשממה. מכל הגינות הפורחות, השדות המזהיבים, היערות והגבעות נותרו רק שטחי בור מישוריים, מלאים בקוצים וגדמים.
רק תנים וצבועים חולפים פה בלילות, מרימים קולם בזעקה ותחינה, מחפשים טרף לשווא.
מאז הוגלו היהודים כמו חשך מזלה, והארץ נותרה קפואה, שכוחה ונבולה.
ומששבו לארץ המובטחת, הגברים הקימו את בתיהם מחדש, והנשים עסקו בשתילת ירקות ושיקום הצמחיה.
זה לא סתם, אומרת נעמה לעצמה, שבמקום שבו צומחים עצים, צומחים חיים.
בתזמון מדוייק נשמע קול צחוקו של תינוק מבעד לחלונות הבית, מתגלגל החוצה וממלא את הרחוב בחדווה.
היא נשטפת בצחוק המשתפך, נושמת את ריח הפירות המשכר, נישבת בקסמה של החירות.
בסיומה של גלות, אין כמו לחזור הביתה.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה