קהילת כתיבה מקצועית

זה פעם ראשונה שאני כותבת בסגנון הזה (גוף שלישי- חיצוני), אני ישמח לשמוע כל הערה והארה (וגם אם יש לכם רעיון לכותרת יותר מוצלחת )

בס"ד

תהילה הלכה במרץ על מרצפות הרחוב האדומות, וכלל לא שתה ליבה לכמות העלים היבשים שעברו ונרמסו תחת רגליה בקולות פצפצצ עדינים.

זה לא היה מתאים לתהילה, לא ההליכה המהירה, לא הדחף הפנימי, ואפילו לא הרמיסה ההמונית של העלים. לרוב היא הייתה מהלכת בהליכה עדינה ורוגעה שלא מסגירה כלל את רגשותיה, ועל עלים יבשים- היא שונאת לדרוך מאז שהיא בת ארבע.

היא המשיכה להתקדם עד לקצה הרחוב, שם נעמדה בתחנה הקרובה, והמתינה לאוטובוס. היו אלו כמה דקות שקט בשבילה כדי לנסות להתאפס על עצמה. היא התחילה לשחזר בראש מה היה הדבר שהביא אותה לעמוד ביום מעונן שכזה בתחנה ולכסוס ציפורניים בלחץ.

***

"שירו שבחה הלל וזימרה..." הטלפון צילצל בסלון ותהילה מהירה אליו לענות.
"הלו-" קול בטוח ונעים בקע מהצד השני, "אני מדברת עם תהילה ישראל?"

"כן" ענתה תהילה, וניסתה לזהות את הדוברת מהצד השני.

"מדברת נעמה מהמתנ"ס השכונתי, שמעתי עלייך מבת דודתי יעל- אמא של אחת מחניכותיך שנה שעברה, היא סיפרה לי כמה אפרת- ביתה, נהנתה אצלך במהלך השנה, ותוך כדי כך עזרה לי להבין שאת המתאימה ביותר לתפקיד בגינו אני מתקשרת אלייך".

"הה, אממ, כן?" המהמה תהילה והגברת המשיכה "התפקיד עליו אני מדברת הוא ריכוז החוגים המתקיימים במתנס, התפקיד כולל אספות חודשיות למדריכות הקבוצות, בהם מסכמים את החודש החולף וההתקדמות. דאגה לטכני- מה שכולל סידור מערכת ובדיקה שבועית לגבי יכולת המדריכות להגיע ואם הן סידרו לעצמן פקקיות, וכן- כיוון ששמעתי שאת מוכשרת מאוד בציור, הייתי שמחה לשמוע האם היית מעוניינת להדריך אצלינו את קבוצת הציור-",

הגברת השתהתה לרגע ובזמן הזה נתנה לתהילה דקת מחשבה בתוך שטף הדיבורים. תהילה תפסה את השניות הללו בשני ידיים ומוחה המסודר החל לעבוד במרץ, האם היא מעונינת בכלל לקחת המשרה, האם היא פנויה למשרה, והאם היא חושבת שהיא מסוגלת לעמוד במטלה הזו....

אך הגברת, כמובן, לא דרשה תשובה מייד. אלא בקשה ממנה אם היא יכולה לבוא בעז"ה ביום רבעי למשרד בו היא תראיין אותה ותראה בעיניים אם היא מתאימה לתפקיד. ובזמן הזה, היא מבקשת, תחשוב תהילה אם מתאים לה הרעיון, ואם היא חושבת שהיא יכולה לתפוס את המושכות ולקחת על עצמה כזו מטלה.

תהילה סגרה את הטלפון בהרגשה מבולבלת, מצד אחד היא הייתה מעוניינת בתפקיד- ממגוון סיבות, ומצד שני מעוד מגוון סיבות נוסף- היא ממש התלבטה.

בערב, אחרי הארוחה ושטיפת הכלים היא תפסה את אמה לשיחה קצרה, ושאלה את דעתה בנוגע לתפקיד. אמא אמרה לה שלדעתה, התפקיד יכול מאוד לתרום לה, וגם זה שהייתה מרכזת המתנס בגיל כ"כ צעיר כמובן לא יזיק לשם שלה בשידוכים. אבל, אם היא חושבת שהיא לא תוכל לעמוד בזה מבחינה לימודית וחברתית- היא מציעה לה לפרוש מעסק.

בסופה של השיחה סוכם שתהילה תלך לראיון, תשמע עוד פרטים על ג'וב, ולאחר שנת לילה טובה- תחליט.

והנה עכשיו, שבוע עבר, והיא עומדת בתחנה ומחכה לאוטובוס שיקח לראיון המתוכנן. האוטובוס מגיע, היא עולה ומתיישבת בלחץ על הכיסא, הידיים שלה מכוסות זיעה קרה והיא מנסה להסביר לעצמה למה, למה היא כ"כ לחוצה, והיא לא מאוד מצליחה, כיוון שעד שהיא מצליחה לארגן לעצמה את המחשבות, האוטובוס מגיע לתחנה, היא יורדת, והנה היא כבר יושבת מול נעמה מנהלת המתנס שמחייכת אליה חיוך שאולי אמור להרגיע, אבל הוא לא.

נעמה מתחילה לדבר ולשטוח בפניה את דרישות התפקיד, תוך כדי שהיא משלבת גם שאלות אישיות יותר, וממוקדות יותר.

תהילה מנסה להרגע, היא כמובן לא תכסוס ציפורניים מול נעמה, אבל היא בהחלט תופסת את אצבעותיה בחוזקה מחת לשולחן עד שהן מלבינות, ומשתדלת לשדר כלפי חוץ רוגע מדומה, היא עונה על כל השאלות כפי המצופה ממנה פחות או יותר ויוצאת יותר לחוצה ממה שהיא נכנסה...

בדרך הביתה היא ניסתה להסביר לעצמה ממה היא כ"כ נלחצה, הרי המנהלת לא שידרה קפדנות או קור, להפך היא היתה חמימה ומתחשבת, השאלות לא היו מטרידות או חופרות, ובכל זאת היא היתה לחוצה.

לאחר מחשבה של כמה דקות סוף סוף הבינה.

הלחץ לא נבע מהמנהלת. עצם המחשבה שאולי היא בסוף לא תתקבל, הבעיתה אותה.
תהילה הביטה על עצמה וחשבה. 'אם אני כל כך לחוצה רק מהמחשבה שלא אתקבל, כבר עדיף להרפות. להכין את עצמי שאולי לא אקבל את התפקיד, כדי למנוע שברון לב מיותר'.

תוך כדי ששיתפה את אמא ברשמים שעלו בה מן השיחה, הבינה בעצמה עד כמה הייתה
לחוצה, וכמה החשש חסם אותה.

אם היא תתקבל, וגם אם לא, זה גזירת שמים, והכי חשוב, היא הרבה פחות תתאכזב.



אני אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים על הסיפור, איך הסוף שלו, וכמובן מה אפשר לשפר....

בכל לילה אחרי מקלחת וקרישמע עולה יענקי על המיטה. הוא תופס חזק - חזק בסורגים ומטפס לחלון. משם הוא יכול לראות את הרמזורים, שמאירים את העיר באור ירוק מהבהב. ככה הוא יושב כמה דקות. אחר כך יענקי נשכב על המיטה והולך לישון.
אתמול בצהריים באו עובדים של העירייה לרחוב של יענקי. הם טיפסו על הרמזור בעזרת סולם חום מתקלף והחליפו את הנורה שלו לכתומה.
זה היה פחות נחמד, אבל עדיין יענקי המשיך לטפס כל לילה לחלון, לראות את העיר היפה שלו.
היום הגיעו עוד הפעם עובדים של העירייה. הפעם עם סולם רעוע, צבוע בשחור. הם החליפו את הנורה של הרמזור לאדומה בוהקת.
הלילה יענקי יצא לחלון.

לא. זה לא הגיוני.

לא האמנתי שזה יקרה. לא האמנתי.

סלידה עמוקה מלאה אותי פתאום.

כן, אמרו לי, אבל.. בכל זאת לא האמנתי. לא האמנתי שהיא - הטובה, המרצה, הצדקנית, המתנשאת, לא האמנתי שגם היא תבוא. מתקפדת אל תוך עצמה, פוסעת בצעדים חתוליים ובעיניה פחד ממבט אחד כזה, כמו שלי.
מבט כזה, שמגיע לה.

בכנות מגיע לה, מגיע לה על כל אותן נעיצות עיניים שלה, נעיצות שדקרו בבשר החי, והכאיבו כל כך.

והיא אפילו לא ידעה. כי בעיניים שלה, שהפחד שותת בהן עכשיו, בעיניים האלו יש עכשיו הערצה, לי.

על הפחד שאין לי, על הריק שיש בי.

ושעה שהן היו נעוצות בי, בפעמים האחרות האלו, הן לא ידעו עד כמה הן שורפות, מלבות את אבק השריפה.

ושעה שהן היו נעוצות בי בתוכחה, תוכחתן הייתה אחת: מדוע אינך מוכחת.

ולא ידעה היא עד כמה נוכחת התוכחה. וכמה מוכיחה לי את מה שלא רציתי לחשוב על עצמי.

אפס מאופס.

בגלל המבטים ההם מגיע לה המבט הזה, שהיא רועדת ממנו.

אבל בגלל המבט הנוכחי, המעריץ, אני מסבה את פני,

אל החלון.

וטיפה אחת, תמצית דם ליבי, גלשה עליו פתאום.

לא ידעתי שהדם שלי שקוף.

גם הוא.



*****



חבל שהיא באה. באמת חבל, ועוד יותר חבל שלא אני הגבאית פה.

דווקא לידי.

אוף. לא חשבתי שפה היא תתפלל.

היא מחייכת אלי חיוך רועד, ובחילה עולה בי. עוד רגע תתנדנד פה בצדקנות כמו תמיד, וקו אווירי יחבר בינה לכיסא הכבוד.

טוב די, לא אכפת לי, לא שהיא תפריע לי להתכוון או משהו, אני פה נטו כי אני לא יכולה לא להגיע. לא יכולה לעשות את זה לאמא. עדיין לא. אבל יודעת טוב מאד מי אני, ומה אני, ואיפה, ומה מגיע. לא כמוה.

ובכל זאת.. שלש שעות להתבונן בצביעות הזאת?

ר' שלוימע מתחיל.

"הנני העני ממעש...."

וואו זה היה מהיר.

בבת אחת הכתפיים שלה רועדות והיא מתייפחת אל תוך הסידור, בקול, לידי.

די די די!!!!! את חושבת שאני לא זוכרת מה שהיה?? שאני לא זוכרת שהיית שם לפני שבוע???

שאני לא זוכרת שעמדת שם?? שהיית עם כולנו?? שנהנית??? צבועה, שקרנית, רמאית, חסרת כל...

אממ.

חסרת כל?

"הנני העני ממעש..."

רטט. זרם, דק.

מציצה רגע שוב בעיניה, קוראת שם את הגעש, את הבלבול, את המצוקה, את הכאב, את התהומות.

"הנני העני ממעש..."

גם ר' שלוימע, וגם היא.

וגם אני.

טומנת את ראשי בסידור.

כי תהילתך היא דווקא כשמאריך אתה את אפך לנו.

דלים וריקים.

שלך.

יש לי אבן על הלב
ולאן שאלך,
היא הולכת איתי.

אני צוחקת,
והיא שם
אני מחפשת,
והיא מכבידה את צעדיי
אני מחייכת, והיא
עדיין כואבת

אני רוצה לבכות, והיא
לא נותנת
אני נושמת עמוק,
והיא
לא מרשה ללב,
להרפות.

אני מתפללת
והיא
רק לרגע,
כבר לא.

אני דיברתי, נותנת לאוויר לשאת את הקול. רחוק, גבוה, למעלה. שילכו המילים שאמרתי.

אתה שתקת. רק הקשבת. נתת לי לב, ועיניים.

אני המשכתי, לוגמת אוויר מפעם לפעם. זה היה מונולוג מצמרר. גם הדמעות שהחלו לזלוג הפכו אותו לאומלל עוד יותר.

אתה היית שם, בשבילי. מנגב את הדמעות, שולח שתיקות ארוכות, מבינות.

אני לא הפסקתי, ממשיכה בשלי. בונה סברות, מפרקת לגורמים כל תהליך שהכנסת אותי לתוכו. איך עשית לי חיים, נשפת בהם רוח.

אתה לא הגבת. רק הענקת שתיקה מחבקת, ועוד לטיפת דממה מנחמת. ועשית הכל כדי שארגיש את ידך הרכה, העוטפת.

שתיתי קצת. לוחשת תודה על שתיה שדאגת ביום שכזה, ועל שהכל. ממלמלת בבושת אולי טעיתי באשליות מידי רחוקות. וסליחה שאתה בשבילי, ואני לא תמיד בשבילך.

אתה שתקת, ובשתיקה שלך היה את הכל. היתה דאגה עלי האובדת, שלא מוצאת מנוחה. היתה הערכה על החבל שהחזקתי, ולא הרפיתי. הייתה בשתיקה גם הרבה אהבה, שאי אפשר לצייר במילים.

אני הרפיתי, נותנת לרוח לומר את דברה. להרגיש את השתיקה, הגבוהה, המדברת.

אתה המשכת להיות איתי. לא נותן לכלום להפריע.

אני הערכתי על שהיית, על שעודך, ועל שעוד תהיה. בשבילי.

תודה אבא. ידיד נפש. מלך. כמה טוב שאפשר לדבר.

בס"ד

'שופרו של משיח' שלום, מדברת פנינה, במה אוכל לעזור?



-שלום לך, ברצוני להחזיר את השופר שקנינו ממכם לתקיעות של ראש השנה תש"פ.

אני אסביר, שמי בן ציון מלרע.
כן כן, זהו שם משפחתי, כשהורי עלו ארצה, החליפו את שמם מ'מלעיל' שפירושו ברומנית 'תותח', ל'מלרע' שפירושו בעברית, 'נודניק'.

את צודקת גבירתי, אני מגיע לעניין. בתפקידי אני המנהל של בית הכנסת 'אורות הדביר', ביישובנו הנפלא 'גינת ביתן'.
בזמן הזה, שלהי דאשתקד, פניתי אל חברתכם, שמה יצאה לפניה כמומחית לשופרות, רציתי לרכוש עבור קהילתנו שופר, שהתקיעה שלו תעביר למתפללים את הצמרמרות הדרושה, ובנוסף תיטיב עמם בשנה שתבוא, כך הבטחתם.

מה זאת אומרת איזה שופר? קרן של איל... אהה הדגם.... אני אקריא לך את הברקוד, 613/1987.


-בן ציון הנכבד, אני רואה שהשקעת, ברשותך ארחיב על השופר שרכשת.

'דודקו' היה איל צעיר שנולד באוסטרליה, בשנותיו הראשונות רעה בהרי ההימליה. את התיכון עשה במכלאות בבנגלדש שם נקטמה קרנו, הקרן המיוחסת עברה תהליך של עיבוד טבעי בשיכר תפוחים, מיובא מהולנד, ותוספת הצללת קול, בעזרת גבינת קשקבל. זהו תהליך שיגרתי לשופרות מאיכות נדירה.

משנת 1997 הוא בשוק. הספיק להיות רק אצל שני 'בעלי תקיעה' מפורסמים, ר' בעריש איזנבלאט 'מבריסקער שול' וצוף סביון, האספן הנודע מקיבוץ 'ישירים'.

אלינו הוא הגיע לפני שנתיים, צירפנו אותו לסדרת 'בוקע רקיעים'. וברוך ה' זכינו לשדך לו בעלים כמוך.



-הכל טוב ויפה גברת פנינה, אבל אני מעוניין להחזיר אותו, השופר אכן עשה מלאכתו נאמנה, הקולות יצאו אחד אחד בשלשות. הציבור התמוגג מנחת. אפילו מוישה הנרגן הודיע, שמבחינתו תש"פ כבר שנה מצוינת, ומכאן ואילך אפשר רק לרדת.

מכאן ואילך הכל התחיל לרדת....

הסוכות עפו, הצפות בתל אביב, לא הצלחנו לארגן סיום הש"ס בבית הכנסת. מעל הכל הקורונה, הדביקה את אשתי, דחתה את חתונת בתי וסגרה לנו את בית הכנסת. גם הבחירות לא יצאו כמו שרציתי, בטח בלי הריבונות.

אתם הבטחתם לי, שעם השופר שלכם, אני אגיע עד כיסא הכבוד. בפועל, השנה הרגשתי כמו מרור בחריין, ולא כמו תפוח בדבש. על כן אודה לכם מאוד שתתנו לי את כספי בחזרה. מיד אני אתקשר אל 'רוזנבוים שופרות', אצלו אתה פשוט תוקע, ולא תקוע.

אין שום בעיה... תעבירי אותי למי שאת רוצה... שנה שלימה נתתי לכם צ'אנס, אני אמתין עוד כמה רגעים.


פרסומת מוקלטת בהמתנה:

תקיעת שופר משחרור הכותל...

"תודה שפניתם ל'שופרו של משיח' תרועה שמתקדמת עבורכם...

אצלנו תוכלו למצוא את 'עקידת יצחק' שופר מרוקאי המתאפיין בסגנון חמים עם סיומת קצובה...

ברשותנו גם מגוון שופרות בוכרים מדגמי 'שברים פשוטים'...

וכמובן ההרקולס של השופרות- ה'בוקע רקיעים' האוסטרלי. עוצמה ליטאית עם רגש הונגרי, השופרות שלנו נותנים בראש, השנה...

שופרו של..."

-אהלן בן ציון מדבר יניב, מהמחלקה המשפטית, עברתי על עיקרי התלונה שלך, אנו חתומים על חוזה שמבטיח מצדנו תוצאות מופלאות, באם לא נהנית, תוכל לקבל את כספך.

אבל לפני שנתקדם לביטול תרועה, רצתי לשאול...

כתוב לי פה, שבגלל הקורונה נעדרת מהברית של נכדך. תגיד לי זה לא שנה מתוקה, שנולד לך בה נכד בריא ושלם?

חדווה שלך נדבקה בקורונה, היא הת שישים וחמש, ובקושי סבלה מהתסמינים, זה לא שנה מתוקה?

הזכרת את ההצפות בתל אביב, אתה זוכר את הכינרת ככה מלאה? איזה גשמי ברכה ירדו לנו בזכות השופר?

בנוגע לבית הכנסת שנסגר, ברור לי, שהריחוק גרם לכם לחוש הערכה מחודשת לבית הכנסת שלכם, זוהי בהחלט בשורה מתוקה.

אז היה לנו מרור השנה, והרבה, אבל עדיין מטפטף לנו דבש מהתפוח.

עוד דבר, אצלנו בחברה יש מוטו: "תכניסו את השופרות לפה של האנשים, ואל תשכחו את האנשים מאחורי השופרות' גם לך הייתי ממליץ לבדוק איך מתנהגים האנשים שמאחורי השופרות. יתכן שיש כאן משוגת אנוש, ולא כוח עליון.

שמחתי לדבר איתך בן ציון, ותתכונן, כי תשפ"א הולכת להביא לנו את המשיח. אז תשמור חזק על השופר, שיהיה לו במה לתקוע.



-שנה טובה לך ולכל לקוחותיך.

ב"ה.

תש"פ הביטה אחורה, נאנחה והיטיבה את תרמילה התפוח על גבה. היא ידעה שדרכה אוטוטו מגיעה לסיומה.

השופר הודיע לה שיומה קרב, ועל אף שסיפרו לו שיש שנים שמנסות להאריך את זמנן, היא הרגישה שסיימה את תפקידה והאמת שדי נמאס לה.

כשנכנסה לזירה, היא לא הגיעה נקיה לגמרי. לא הביאה איתה התחלה חדשה וחלקה כמו שהייתה רוצה. פחות מחודש לפני שבאה לעולם, התקיים סבב בחירות שני וכולם ידעו ש"בתש"פ יהיו בחירות שלישיות. אולי אפילו רביעיות".

תוך כדי הליכה, היא הוציאה מתרמילה פתקים לבנים מקומטים, מרוחים באותיות שחורות גדולות. מזכרת ממערכת הבחירות השלישית, באדר.

נזכרה בבחירות הללו ובתחזיות השחורות שהבטיחו שלעולם לא תקום ממשלה. כל ילד הפך לפרשן פוליטי, וכולם ידעו לדקלם שאם לא ממשלת אחדות, אין סיכוי אחר לצאת מהמעגל הזה.

אלא שהקורונה שינתה את התמונה. אם בשבט האנשים היו סקפטיים לשמע ההצהרות ש"הגעת הקורונה לישראל היא בלתי נמנעת", בתחילת אדר התגלה חולה הקורונה הראשון בארץ וחייב פעולה מיידית.

תש"פ ישרה את המסכה שלה וחייכה בסיפוק. לפחות ממשלת אחדות-חירום-לאומית הצליחו להקים בזמנה. אך על אף שהיא הוקמה לצורך המלחמה בקורונה וזו הרי לא תמה, נראה שגם היא לא תחזיק מעמד.

כתפיה שחו, והיא התחרטה על הזכרונות הלא נעימים. העדיפה להיזכר בדברים הטובים שהיא זכתה לקחת בהם חלק. והיו כאלה, בהחלט היו.

סיום הש"ס, זה שרק שנה בכל שבע וחצי שנים זוכה לראות. האולמות המלאים מפה לפה, השירה האדירה, השמחה הבלתי ניתנת לתיאור על ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש.

היא נשמה בחולמנות, רואה בעיני רוחה את עשרות אלפי היהודים מקפצים על הפרנצ'עס, שמחים בשמחתה של תורה. התענגה על השירה שנשמעה באוזניה וכמעט לא שמה לב שהיא עדיין ממשיכה להתקדם.

משקל התרמיל משך אותה בחזרה לקרקע והיא המשיכה בצעדים קצובים. נזכרה בשעשוע איך בתחילתה היו אנשים שלא הכירו אותה מספיק וקראו לה תשע"פ.

כעת הם מכירים אותה היטב, והיא לבטח תשאיר את חותמה בעולם. שנת תש"פ תיזכר לעד, לטוב ולמוטב.

עכשיו הזמן דוחק בה, מניס אותו מהזירה. היא שמחה לפנות את מקומה לתשפ"א על כל ראשי תיבותיה המעודדים והמשמחים.

אך רגע לפני שהיא יורדת מהבמה, היא עוצרת לחלקיק שניה, מנופפת בידה לפרידה...

והזמן ממשיך לצעוד.

שׁוּלִי וְתּוּלִי

שׁוּלִי וְתּוּלִי תְּאוֹמִים אוֹהֲבִים

כְּשֶתּוּלִי מְקַבֵּל מַכָּה, שׁוּלִי דּוֹאֶגֶת לוֹ.
הִיא מְלַטֶּפֶת לוֹ אֶת הָרֶגֶל וְשׁוֹאֶלֶת בַּקּוֹל הֲכִי מָתוֹק בָּעוֹלָם:
כּוֹאֶבֶת לְךָ הָרֶגֶל?

פַּעַם, חֲבֵרָה הֶחֱלִיפָה עִם שׁוּלִי מַדְבֵּקָה מְאֹד יְקָרָה מֵאוֹסֵף הַמַדְבֵּקוֹת שֶׁל שׁוּלִי
מַדְבֵּקָה עָבָה עִם נַצְנַצִים.
בִּתְמוּרָה, הֵבִיאָה לָהּ מַדְבֵּקָה פְּשׁוּטָה, קְטַנָּה וּבִכְלָל לֹא שָׁוָה.
תּוּלִי מְאֹד כָּעַס
עַד שֶּׁהִשִּׂיג מֵאֲחוֹת שֶׁל חָבֵר בַּגַּן, מַדְבֵּקָה מְיֻחֶדֶת לָאוֹסֵף.
גְּדוֹלָה, עָבָה, עִם נַצְנַצִים כַּמּוּבָן.

בַּצָּהֳרַיִם, שֶׁתּוּלִי וְשׁוּלִי חוֹזְרִים מֵהַגַּן הֵם מַחְלִיפִים חֲוָיוֹת,
בּוֹדְקִים בַּגַּן שֶׁל מִי הָיְתָה יוֹמוּלֶדֶת,
מִי קִבֵּל מַמְתָּק,
וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶם.

הַיּוֹם, שׁוּלִי אָכְלָה אֶת הַמַּמְתָּק שֶׁחִלְּקוּ בַּגָּן
תּוּלִי נֶעֱלַב וְהָיָה עָצוּב

"אֲנִי לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ" הוּא קָרָא בְּקוֹל.
"אֲנַחְנוּ לֹא חֲבֵרִים יוֹתֵר"

וְשׁוּלִי אָמְרָה:
"אֲבָל אֲנַחְנוּ תְּאוֹמִים וְתָמִיד תָּמִיד נִהְיֶה חֲבֵרִים"

תּוּלִי הָיָה מְאֹד מְאֻכְזָב:
"אַתְּ לֹא שָׁמַרְתְּ לִי אֶת הַמַּמְתָּק"

שׁוּלִי הִסְתַּכְּלָה עָלָיו, חָשְׁבָה לְרֶגַע, וְאָמְרָה:
"אַתָּה, אוּלַי לֹא אוֹהֵב אוֹתִי, אֲבָל תֵּדַע לְךָ
שֶׁאִמָּא אוֹהֶבֶת אוֹתִי וְטַאטִי אוֹהֵב אוֹתִי
גַּם סַבָּא וּבַּאבִּי אוֹהֲבִים אוֹתִי
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶה' אוֹהֵב אוֹתִי"

תּוּלִי הִקְשִׁיב לָהּ עַד הַסּוֹף, חָשַׁב לְרֶגַע וְאָמַר:
"גַּם אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ"
חִבֵּק אוֹתָהּ וְהָלַךְ.

ב"ה

חסדא האהיל בידיו על עיניו וצפה אל האופק, חולות מדבר פארן החזירו אליו את החום שקיבלו מהשמש והוא תהה לעצמו האם כל הימים חמים כמו היום או שמא זו קבלת פנים מיוחדת שנועדה להלך היגע.

"נראה שהעיר בַּכָּה כבר קרובה", הרהר לעצמו.

מאחוריו קרץ אליו הנילוס בנצנוץ אחרון, בטרם ייעלם אל שדות מצרים.

"אהה, בכה, ובכן אליה נוהרים הישמעאלים לתיפלתם, שם במחוז מכה נמצאת 'האבן השחורה' אליה סוגדים הם ביראה".

"בשנים עברו אכן לא היתה כל גישה ליהודי למקום טמא זה, אך בשנים האחרונות נראה כי השמירה פחתה. ובכן, אין לי כל ענין להשתתף באידם, אך לכל הפחות מרגיש אני חובה בעצמי למחות על קיום מקום נפסד זה. כאשר אחון את פני העיר אמצא לי אבן, אותה אטיל בכח רב על 'האבן השחורה', אין כל חשש כי אי מי מהעולים לרגל יחוש במעשיי, כה רבה היא הצפיפות. חייב אני להביע מחאה על אוילותם".

***

"יש במיכ"א שיקוץ עד היום והלא מרקוליס שאליו יחוגו כל ישמעאל ממזרח וממערב לזרוק אבנים שם".

(אבן עזרא דניאל יא, ל)

***

"הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה [- שהוא מתכוון להכותו].

(סנהדרין דף סד ע"א וברש"י)

***

פרופסור גמזו פער את פיו בגסות נגד הוראתו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, העיתונים ואתרי החדשות למיניהם הרימו קול זעקה מרה. יכול להיות שזה תפקידם וזו ההצדקה לקיומם.

אך, האם אין קול זעקה זה כזורק אבן למרקוליס? האם אין בזעקה זו בכדי להראות קשר מסוים לאוילות הנוראית?

כל תגובה, בין מגנה או מגננה, הרי היא כמודה בסמכותו של מר גמזו, והמביע תגובה זו הרי זה כמי ששם את רום מעמדו של מר גמזו כמשקל נגד לגדלותם וסמכותם של מאורי הדור ומנהיגיו.

האם ניתן בכלל להשוות בין הוראותיו של פרויקטור הקורונה המוגבלות בהבנת המצב והציבור, משולבות בבורות מדהימה ובחוסר התעניינות, לדעת תורה היוצאת מבית מדרשו של הגר"ח בדעת התורה הבלתי מעורערת והבלתי מוגבלת?

מאמר מאת @אחד_מחברי_הקהילה_החפץ_בעילום_ניקו.


לחברי הקהילה, המאמר נכתב בגל הראשון, אך רבים מאוד מהנקודות הנידונות בו שייכות גם כעת בגל השני.
אשמח בהערות תוכן במייל yakovboo וכו', הערות למבנה וכתיבה יתקבלו בשמחה כאן.


בס"ד

ניסן תש''פ

הקורונה - הזדמנות


אירוע חדש - תפקידים חדשים
אנו עומדים כבר קרוב לחודשיים בתוך אירוע שכמותו לא היה בכל ימינו וימי אבותינו, זקנינו לא סיפרו לנו וסבתותינו לא הדריכונו. סוגיא חדשה כתינוק שנולד. סוגיא שאם היתה תלמודית גרידא וללא זיקה לחיי אדם היו רבים שמחים לפתוח בה שהרי מדובר בסוגיא פתוחה שאפשר לחדש בה. מאידך יש חשש גדול לעסוק בה, במקום בו לא דרכה בו רגל רבותינו וזקוקים אנו לדמות מילתא למילתא ולעשות מליבנו מעשה, ואין בידינו הרשות לשתוק ולומר שב ואל תעשה עדיף, מאחר שסוגיא זו אין בה קל וחמור אלא שני הצדדים חמורים בה, ועלינו לידע כיצד נעבור בה.

מחד גיסא - חומר חיי נפש אחת מישראל, ומאידך - סכנה של איבוד חיי תורה לנו, ובעיקר לציבור הגדול שקרוב למסורת אך ודאי שכמה חודשים בלי ביקור בבית כנסת עלולים חלילה לנתק אותו ממורשת אבותינו.

רגילים אנו שתפקידנו הוא לעסוק בתורה ובמצוות לגדל את ילדינו ולחנכם בדרך הישר, להתאמץ ולתת מכוחנו ומכספנו בכדי לדאוג שנצליח לעמוד במשימה הכבירה להיות עם לקב"ה שעושה את מצוותיו ולומד את תורתו. אך כאן הגיעה שעה שהטילה עלינו תפקיד שונה מהרגיל, ובמאמר זה אנסה לבאר את שוני התפקיד, ומשמעותו.

סימני השאלה
בכדי להבחין ביחודיותה של סוגיא זו, אצביע על כמה נקודות מפתח שיאפשרו לנו לראות כי אכן מדובר בנידון שונה מהרגיל.

ראשית, למרות שלכאורה לא היתה אמורה להיות התנגדות לצעדים של שמירת הנפש שננקטו על ידי הרשויות, מכל מקום נוצרה לגביהם מחלוקת חריפה ביותר מצד מיעוט הציבור. והדבר מעורר תמיהה, הלא הדבר ידוע שפיקוח נפש דוחה כל התורה, ואם כן מפני מה באו הדברים במחלוקת כלל ועיקר? האם אותם מתווכחים חקרו לעומק את הסוגיא מבחינה רפואית והגיעו למסקנא כי הדרך למנוע את המגיפה שונה מזו שהצביעו עליה הרשויות?

ובפרט שבכל העולם נסגרו המוסדות, נדחו או בוטלו כינוסים, טקסים, ועידות בינלאומיות, ואירועים ציבוריים. סך הנזקים כתוצאה מצעדים אלו נאמד בסכומים אסטרונומיים, כך שבוודאי לא מדובר באיזה צעד מגמתי וסלקטיבי דווקא נגד ציבור מסויים במדינת ישראל. ואם כן כיצד יתכן שצעדים אלו הפכו להיות שנויים במחלוקת חריפה כל כך?

אפשר אמנם לרכך זאת בכך שאנו מכירים את התכשיט שלנו [=מדינת ישראל], ויודעים את יחסה לדברים שבקדושה, אך מכל מקום לא מצאתי אדם אחד מהמתווכחים שנתן התיחסות רצינית לסוגיית המגיפה וההתמודדות עימה, ויחד עם זאת מורה על התעלמות מן ההוראות. ומכלל ספק פיקוח נפש לכאורה לא יצאו הדברים, ואם כן תמוה מאוד הדבר, הכיצד ומדוע באה שאלה זו במחלוקת כלל?

יתר על כן, אין לטאטא את העובדה שהוראות הרבנים הגיעו כמה ימים לאחר הוראותיו של משרד הבריאות, למרות שלאחר מעשה הוסכם על הרבנים שאלו היו ההוראות הנכונות. עובדה זו אינה באה בכדי להאשים אדם מסויים, אלא בעיקר בכדי לבחון מה מוטל עלינו לפעול בכדי שעובדות כאלו לא תשנינה.

על כל פנים ניתן להבין מכך שיש קושי שגרם לנו שלא להבין בזמן את ההוראות למרות שהכתובת היתה על הקיר כבר בפורים. באותם ימים שאצלנו התווכחו בלהט תוך השמעת טיעונים למדניים וספקולציות לרוב, סין היתה בתוך המשבר הזה כבר חודשיים ומעלה!! באיטליה קברו מאה חמישים איש בכל יום, בספרד קברו עשרות - הגרפים כולם הראו את אותה המגמה, ומבלי להסתמך על הנס לא היתה שום סיבה להמשיך כפי שפעלו באותם ימים.

עובדה מטרידה נוספת שעלתה לחלל האויר הוא אופן ההתנהלות בחצרותיהם של רבנים. כאשר שאלה בדיני נפשות, שבימים כתיקונם אמורה לעלות לפני בית דין של עשרים ושלושה אם לא של שבעים ואחד, דיינים שיודעים בשבעים לשון, כאשר פותחים מן הקטן בכדי לשמוע גם את דעתו, ובוודאי באופן של דיון ושמיעת הצדדים לכאן ולכאן, ואילו במקרה דנן ראינו כיצד אברך צעיר מעלה שאלה חמורה זו בעמידה וכלאחר יד, באופן מטעה ביותר, ובלי שום רקע לשאלה [אין אני נכנס כאן לשאלה מהי באמת דעתו של אותו חכם, אלא לעצם צורת הצגת הדברים לפניו שהיתה שערוריה עצומה בלי שום ספק כלל].

ולסיכום פרק זה: משהו הקשה עלינו את ההתמודדות מול המגיפה, וחשוב לנו להבינו בכדי שלא ניפול בו שנית.

נפעלים או יוצרים
בעייתיות נוספת התגלתה בכך, שבמקום שנקדם מראש את המציאות העומדת לבוא, התנהלנו במשבר הזה רק כאשר היינו מוכרחים, כמו שאדגים. זאת מלבד העובדה, שהוראות הרבנים הגיעו באיחור רב מהוראות משרד הבריאות.

הדוגמה לכך היא ליל הסדר [ושוב אדגיש, אין מטרה וכוונה להאשים כלל ועיקר, אלא לראות את הבעיות ולבחון מה מוטל עלינו לעשות]. והשאלה היא, כיצד יתכן ששבוע לפני ליל הסדר עדיין לא יצאו מכתבים מהרבנים האשכנזים אודות דרך עריכתו של ליל הסדר בעת הזו?! [יש לציין שהגאון ר' גרשון אדלשטיין שליט"א דיבר על כך באופן ברור די מוקדם, אך מלבד דבריו שררה שתיקה]. חלק מהמכתבים שאסרו על עריכת ליל הסדר בצורה משפחתית מורחבת יצאו רק ביום שני, יומיים לפני החג!! מידת ההשפעה של מכתב שיוצא באיחור כה רב על אנשים שלא התארגנו לחגוג את החג בעצמם היא קלושה עד בלתי קיימת. אם המכתבים היו יוצאים שבוע וחצי קודם החג ההשפעה היתה חזקה הרבה יותר. הוי אומר, עד שריח החריין והארבע כוסות לא היכה באפינו, עדיין לא טרחנו לחשוב מה נעשה בליל הסדר הבא עלינו לטובה.

הפעולות הגיעו רק כתגובות למציאות כשזו כבר דפקה לפתחנו, ולא הוקדמו במחשבה תחילה לראות את פני העתיד.

אתן גם דוגמה הפוכה, לאירוע עתידי שמחייב אותנו בחשיבה מקדימה - זמן קיץ הבא עלינו לטובה. (נכתב, קודם לפתיחת הזמן)

הוא לא צריך להפתיע אותנו, כולנו יודעים שהוא עומד להגיע, ולכן כל העוסקים בתחום החינוך צריכים עכשיו לחשוב איך ניתן לרכז את בחורי הישיבות סביב הגמרא בצורה אחרת מן המקובל. אם באינטרנט [ZOOM וכדומה, כמובן מתוך שקילת המשמעויות הנלוות], אם במערכות טלפוניות [שמסתבר שתוכלנה להחזיק הרבה פחות באופן סדיר]. ואם בשיטות אחרות של חלוקה לפי בנינים, או הצעה ליצור מתחמים מבודדים שלפי חוק לא תהיה מהם כניסה ויציאה וכך כל כמה עשרות בחורים יתרכזו במקום אחד. בהחלט יתכן שחלק מהרעיונות האמורים אינם ישימים בגלל בעיה כזו או אחרת, אך כל הרעיונות הללו ומסתבר שרעיונות טובים אף יותר, זקוקים לזמן וחשיבה מראש. דבר אחד ברור, הפעם כנראה לא ניתן יהיה לפעול בשיטת "העתק הדבק" ולהעביר את הדגם של עולם הישיבות לזמן הקיץ הקרוב. ניתן לחשוב על כיוונים שונים כמו מסכתות אחרת עם זיקה מעשית יותר, אולי מסכת ברכות עם הלכות תפילה וטבילה, אולי מקוואות וכו'. יתכן אף שכיוון שבחורי הישיבות יהיו מפוזרים ולא מרוכזים, עדיף יהיה שכולם ילמדו יחדיו מסכתא אחת כאשר בסוף הקיץ יהיו מבחנים מרוכזים לכולם וכו' וכו'. ולוואי ונראה שיקדמו את פני הקיץ במחשבה ולא ימתינו עד לכ"ט ניסן.

עד כאן עמדנו על נקודות הקושי, למה לא הבנו את המציאות בהתחלה, ומה גרם לכך שגם אחרי שהבנו לא פעלנו מתוך ראיית פני עתיד. מדוע?

חשיבה פרטית לעומת חשיבה ציבורית
ניתן לומר, שההרגל שלנו כיהודים במהלך הרבה שנים היה להתנהל בבחינת "אנוכי וביתי נעבוד את ה'". להוריד את העיניים מכל מה שמתרחש בחוץ, אותנו לא מעניין כלום, רק דבר אחד - שיענקל'ה שלנו ילמד תורה ויקיים מצוות ויעביר זאת הלאה לדור הבא.

מכל עבר היו צרות ושמדות, ואנו תמיד ניסינו בתוך כל זה להמשיך ולהעביר לילדים את דרך התורה. הסיפורים המוכרים לנו על הפריץ עוסקים הרבה פעמים כיצד הצלחנו איך שהוא לסובב את ההמן התורן, קצת שוחד, קצת בלבלנו לו את השכל, והנה עברנו עוד משוכה. בתקופת ההשכלה נאלצנו כבר להתמודד לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, כאשר 90 אחוז מעם ישראל עזב את דרך התורה, ואנו בתוך זה צריכים לפסוע ולנסות להציל מפי הארי ומפי הדוב.

נקודה נוספת - חשיבה פרטית אינה יכולה להוביל ציבור.

חשיבה פרטית, כוללת בתוכה באופן מובנה חוסר אפשרות לתכנון העתיד הציבורי. אדם יכול לתכנן את עתידו שלו במידת מה. אם הוא רוצה להיות תלמיד חכם הוא ילך ללמוד ולהחכים בתורה, אם חפץ הוא במקצוע הרפואה ילך וישתלם בה. אך אדם פרטי אינו יכול בשום אופן לבחון את העתיד מבחינה ציבורית, ובאמת אין הרבה טעם בחשיבה ציבורית על העתיד כאשר הכל עומד על בלימה ובכל יום ויום מתרחשים מאורעות חדשים שאין אפשרות לצפותם וממילא גם אין אפשרות לתכנן את התגובה אליהם.

יתר על כן, לחשיבה ציבורית יש פחות גמישות מאשר לחשיבה פרטית, כך שבמצבים שבהם נדרשת פעילות מהירה 'מהמותן', עדיף בהרבה לפעול בצורה פרטית ולא ציבורית.

חשיבה פרטית היא דרך נפלאה, כך בעצם עברה התורה עד אלינו, אבותינו אמרו "אנוכי וביתי נעבוד את ה", ועל ידי כך גם אנו זכינו להיות חלק מן השרשרת הזו. אלא שעם כל זאת יש חלקים בתורה שאינם באים לידי מימוש בדרך זו. אמנם, זו חובה להתרגל ולדעת שקיום התורה אינו תלוי כלל בשום מנהג חברתי ואופנה זמנית, וגם אם כל הסובבים אותנו רשעים חלילה, עדיין צריכים אנו להתעלם מהם ולפעול בדרכנו. אך מאידך גיסא, דרך זו עלולה לסמא את עינינו ולהשכיח מליבנו דבר חשוב ביותר.

את הדבר החשוב הזה, יכולה הקורונה ללמד אותנו.

הקורונה
הקורונה פרצה בסערה לחיינו, והיא מהווה עבורנו תזכורת לחשיבה מיוחדת מסוג שונה, שאינה רגילה בינינו. החשיבה הרגילה שבה אנו חושבים באופן אישי ופרטי, היא זו שעמדה בפנינו מלראות נכוחה את אירועי הקורונה.

מדוע?

הקורונה, מחייבת אותנו במחשבת עומק. במחשבה כוללת. בחשיבה לעתיד. בחשיבה מתוך הבנה של מערכות ומה המשמעות שלהן, וכמובן, מה המשקל של כל מעשה פרטי בתוך המבנה הכללי.

כך לדוגמא, יכול אדם לחשוב, הלא אני מכיר את שכני ואני יודע שכולם צעירים ובריאים ובנוסף לכך כולם ממושמעים, וגם נוסיף ונתרחק חמשה מטרים בשטח פתוח, אם כן מה הבעיה להתפלל? מדוע לא? השאלה הזו לא לוקחת בחשבון נתון מאוד מהותי ומשמעותי. הדרך להתמודד עם המגיפה אינה דרך פרטית לכל אדם בנפרד, אם כל אחד יעשה את השיקולים שלו לא תהיה כאן שום התמודדות והקטסטרופה בפתח. הדרך היחידה להתמודד מול אירוע חסר תקדים שכזה הוא חשיבה מערכתית, וההבנה שמה שאני עושה הוא משמעותי גם ברמת המערכת. יתכנו כמובן נסיונות לראות האם יוכלו להתקיים מנינים באופן כזה או אחר, אך דרך ההתמודדות חייבת להיות באופן כולל ומערכתי.

האמירה "אנוכי וביתי נעבוד את ה'" בעת הזאת היא אמירת כסילות, היא אמירה שאינה מבינה שחוץ מהעבודה של אנוכי וביתי לה', יש עבודה נוספת של אנוכי בתוך עמי נעבוד את ה'. החשיבה של 'אני וביתי' מתאימה כאשר אנו מדברים על התנהלות של אנשים בודדים, אך כאשר מדובר על ציבור שלם וענק, חובה עלינו לחשוב כיצד כל הציבור יעבוד את ה', ומכאן שהתשובה לשאלה מדוע לא לעשות מנינים הינה שעשיית מנינים היא פירצה גדולה שבסופו של דבר מביאה למנינים ללא שום בקרה ובסופו של דבר להתפרצות איומה. מה שכן, כמובן שיש לחשוב באופן מערכתי כיצד אפשר לקיים מנינים בעת הזאת, אך זאת מתוך מחשבה כוללת שתביא בחשבון את המשמעויות הנלוות לכל מעשה ציבורי שכזה. דוגמא לכך היא מכתבו המפורסם של רעק"א שהיתה בידו אפשרות להעמיד שוטר על כל מנין של חמשה עשר איש, שיפקח על כך שהתפילה תתקיים לפי הנהלים המתאימים [כנראה שגם רעק"א הבין שבלי שוטר זה לא ילך...].

אפשר לומר שתקופות ארוכות הורגלנו שהעיקר הוא לשרוד ולא היה לנו זמן ופנאי לחשוב מה לעשות הלאה אלא תמיד מהיד לפה, אך הקב"ה זימן לנו כאן הזדמנות שבה אנו יכולים לחשוב מחדש, מה אנו באמת רוצים לעשות הלאה ולא רק לנסות להשיב על המכה האחרונה שקיבלנו, להרחיק את קו המערכה ובמקום לבנות ביצורים לצאת להתקפה, במקום לבנות חומות, לייצר הרתעה, במקום לפחד - ליצור.

ובהקשר לאירוע הנוכחי:

מוטל עלינו להחליף את השאלה 'כיצד אנו מתמודדים עם הוראות הממשלה?', בשאלה 'כיצד אנו חושבים שראוי להתמודד עם המגיפה?'. לא מה אנו צריכים לשלוף מהמותן בגלל שעכשיו משרד הבריאות התיר מניינים או לא, אלא חשיבה מסודרת מה באמת ראוי לעשות כאשר מגיע אירוע עצום שכזה. ואז נוכל לענות, שהיינו עושים מניינים באופן כזה או אחר, עם פיקוח כזה או אחר, עם קנסות כאלו ואחרים, ועד כמה הדבקות היינו מאפשרים, וכו' וכו'.

לעניות דעתי, זוהי הסיבה המרכזית לכך שהתמהמהנו בתגובה - העובדה שאנו רגילים לחשוב רק באופן פרטני. אמנם הגענו לכך בעקבות העובדה שהעולם נגדנו ולכן תמיד חשבנו איך ל"סדר" את המערכת, אך היום כאשר הציבור מונה קרוב למיליון נפש אנו עומדים במצב שבמקום ל"סדר" את המערכת, שומה עלינו 'ליצור' אותה.

במקום שאנו נאלץ להתמודד מול ההוראות של משרד הבריאות שסביר להניח שאינן לוקחות בחשבון את משמעות הבית כנסת והישיבות לעולם התורה, הרי שמוטל עלינו לחשוב כמו גנרל ולא כמו רב סמל, אנו צריכים לחשוב לו היינו יושבים כאן רק חרדים, כיצד היינו מתנהלים? מה היינו עושים?

להתיחס לכל חלקי הסוגיא ומתוך כך להגיע ולתת את הכיוון והיחס הנכון לבתי כנסת. לתת את המשמעות גם לשאלת קריסת מערכות הבריאות, לשאלת קריסת המשק כאשר ברור לכל שכסף = חיים, שהרי בלי עבודה תקינה אין אוכל ואין תרופות ואין חיילים ונשק. להתיחס לשאלה למי ומתי מותר לסמוך על הנס ומתי לא וכו' וכו' וכו'.

כל השאלות הללו אינן שאלות שהחילונים אמורים לפתור בעבורנו, ואנו צריכים להיאבק רק על הנישה הפרטית שלנו. כי הרי לא נכון שנפעל ונבחן את הדברים מתוך היבט אחד ובהתעלמות מהמכלול כולו.

ניתן לומר, שגם מבחינת הנראות החיצונית שלנו יש בכך חסרון משמעותי ומעשי. כי אם אנו עוסקים בכל הסוגיא מתוך זוית אחת בלבד, הרי שאנו נתפסים כמין 'קלוץ', שבזמן שהם עוסקים בדברים שגם אנו מסכימים שהם חשובים כהצלת חיים, אנחנו מתעלמים מהמכלול, ובכך בעצם אנו גורמים שדברינו לא ישמעו ולא יתקבלו על ידי מקבלי ההחלטות. סביר להניח, שאם היינו מציעים פתרון לפתיחת בתי הכנסיות בעזרת תוכנית ברורה וסדורה שמתחשבת ולוקחת בחשבון את ההשלכות והמשמעויות, היו מסתכלים על כך אחרת גם בעולם שבחוץ.

וודאי שתלמוד תורה כנגד כולם, אך מאידך כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, ואם כן כאשר באים אנו לדון על השאלה כיצד נכון לקיים תורה ותפילה בזמן הזה, הרי שאנו מחוייבים להכנס ולדון במכלול הנתונים ומשמעותם, ובתוך זה גם על רמת הסיכונים בכלל, ובכל סוג של מפגש בפרט. המשמעות של עצירת פעילות המשק וכו' וכו'. אם אנו מדברים על תלמוד תורה ותפילה בלי להתיחס לשאלת הסיכונים וכיצד אנו מתיחסים אליה, הרינו כאדם שפוסק בשאלת בישול בשבת בלי להתיחס לכך שיש חולה שזקוק לבשר מבושל.

אין ספק שההרגל הזה [הטוב - כל עוד היינו צריכים רק להלחם במסגרות מבחוץ] לחשוב באופן פרטי מבלי להתיחס אל המערכת ככלל אחד - עמד בעוכרינו באירוע הנוכחי. וזוהי חלק מהסיבה להתמהמהות בתגובה, ולאי הטיפול בשאלת ליל הסדר עד לזמן בו המטבח כבר היה פסח. וכנראה שזוהי גם הסיבה לכך שלמרות שבמבט ראשון חשבנו שקיומן של ההנחיות יהיה מוסכם על כולם וללא כל מחלוקת, הנה הוא הפך להיות לסלע המחלקות.

הקורונה - הזדמנות ליצור איחוד בין חכמי וקהילות ישראל
אך נראה, שעדיין יש אבן נגף משמעותית בדרך ליישום כל האמור מעלה. אבן הנגף הזאת טמונה בשתי המילים 'הרב שלי', שהם בעצם כמעט מילה 'גסה'. כל עוד יש לי את הרב שלי ולך את הרב שלך, אזי - הרב שלי יגיד לי להתפלל במנין, והרב שלך יגיד להתקשר למשטרה בשביל לעצור אותי. הרב שלי יגיד שהאחרים הם כופרים והרב שלך יגיד שהאחרים הם רודפים.

בעצם המילים 'הרב שלי' קצת מקבילים ל'אני', 'אנחנו', 'הציבור שלנו', ובקיצור - כל המידות הרעות.

ועכשיו לנקודה, כל עוד כל קהילה מתנהלת לעצמה ואין חיבור בין חכמי ישראל, אין כל כך אפשרות ליזום וליצור דברים, אלא רק להגיב לאירועים בשטח. וזאת מפני שלכל רב יש החלטה שונה, וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ואם כן שוב חזרנו להתנהלות פרטית שאינה מסוגלת להסתכל על התמונה במבט רחב וכללי.

הדרך היחידה שבה יתאפשר לנו לפעול באמת ולהביא למטרות שהן חשובות בעינינו מבחינה ציבורית, היא רק על ידי הסכמה כללית בין הקהילות וישיבה משותפת עם קבלת הכרעות בדרך מסויימת. נראה אמנם במבט ראשון שהבנה זו אינה נוגעת לכל יחיד ויחיד, אך לעניות דעתי ככל שניטיב להבין ולקבל שהמשוואה 'הרב שלי' = תורת ה' הבלעדית, איננה משוואה נכונה, כך גם הדבר יגרום לכולנו להפוך לגוף אחד שמסוגל לפעול, להסתכל קדימה, ליזום וליצור, ולהעביר את תורת ה' לדור הבא בצורה טובה יותר.

לתגובות yakovboo @ gmail.com



נספח: טעון שיפור - בעיות מערכתיות בתוכנו
בכדי להדגים את טענתי על הצורך בחשיבה מערכתית, אני מצרף כאן כמה נושאים שבהם יש צורך בחשיבה שחורגת מתחומו של האדם הבודד. חלקם תורניים וחלקם ציבוריים.

גישה לרבנים - האירוע האחרון הוכיח כמה חשוב שהגישה לרבנים הגדולים תהיה פתוחה ונקיה מבלי תיווכם של מלחכי פינכה, נכדים וכדומה אלא על ידי חכמי תורה ויראה.

מקורות מידע אמינים וזמינים לרבנים - רבנים [או איגודי רבנים] צריכים מזכירים מקצועיים שיתווכו להם את החומר אליו הם נזקקים, בדיוק כמו כל איש ציבור שיש לו מזכיר. אם ראש עיריית בני ברק מחפש למשל נתונים אודות שיטות בנייה הוא לא מתחיל לחפש בעצמו כמובן, וכו' וכו'.

כאשר לרבנים אין מזכירים, מה שקורה זה שלוקח הרבה יותר זמן עד שהמידע מגיע אליהם, וכאשר מדובר באירועים מתגלגלים כמו הקורונה, המכתבים יוצאים באיחור.

נציגי ציבור - חשיבה כיצד נבחרי הציבור אכן יהיו נציגיו, כעת התחושה היא שהם מנותקים מהרחוב ואין לאדם הקטן שום אפשרות להשפיע על נציג שאינו ממלא את תפקידו.

לימודי מקצוע - בתחום הזה הפרוץ מרובה על העומד, הרבנים מחד עומדים על חומרת האקדמיה, אך בפועל חלקים גדולים בציבור מצביעים ברגליים, ונתוני הלמ"ס יוכיחו זאת. הכשל כמובן טמון בקשיי הפרנסה ובכך שאין שום הירתמות למציאת פתרונות כוללים, שיביאו בחשבון את צרכי המקצועיות, צרכי הפרנסה ועליהם כמובן את החובה לדאוג למתחם לימודים כשר וראוי [אולי אצרף בנושא זה בהמשך קובץ שהיה למראה עיני אחד מגדולי הדור].

פסיכולוגיה - הציבור החרדי צריך פסיכולוגים ופסיכיאטרים או אם נקרא להם בשם מכובס 'מטפלים מקצועיים'!

בפועל מה שקורה הוא שצריכים להסתמך על מטפלים בגרוש וכדו' או על פסיכולוגים רחוקים מדת במידה זו או אחרת, שגם גורמים לנזק דתי, וגם הטיפול שלהם לא מספיק טוב מכיוון שהם רחוקים מעולם המושגים החרדי.

אם היתה איזו מתודה מסודרת כיצד ראוי להכשיר מטפלי נפש בציבור החרדי, עם תעודה שמחד תתן מקצועיות ללומדי המקצוע, ומאידך תנחיל את רוח התורה בנושא, היה זה תיקון גדול, אלא שמהלך כעין זה מצריך חשיבה כוללת.

חדרים וסמינרים - כל חדר דואג לעצמו ולשמו, כאשר אין שום חשיבה כללית על כל בני השכונה, זאת בזמן שבוודאי חיוב גמור מתקנת בן גמלא לדאוג לכל ילדי השכונה כאחד ללימוד תורה, וכך נוצר מצב שלעיתים רבות ילדים רבים נשארים ללא מסגרת מתאימה רק בגלל שיקולים איזוטריים ולא ראויים. ככל שהאחריות על קבלת תלמידים תהיה ציבורית ולא רק פרטית, נוכל לדאוג לכך שלא רק המוסדות יצאו עם שם טוב, אלא גם לא ישארו תלמידים שאינם מקבלים מענה מתאים.

הירקות לא היו מאוד טובים. במיוחד הקישואים. איך אפשר להכין מהם משהו טוב?
הסברתי לסדרן: חייבים לפטר את גמזו, להחליף אותו.

הוא גרגר משהו, עודו מנסה לייצב קופסאות פלסטיק עמוסות ענבים ירוקים.
הרחבתי:
תבין, בלי גמזו הכל יהיה טוב יותר. בגללו לא יהיה לי לשבת מרק קישואים שווה באמת, רק נוזל בלי טעם וריח, עם גושים בצבע ירוק בהיר עמום שהיו פעם קישואים לא טריים בסופר-מרקט דפנה לוי.

הסדרן גמר לייצב את הענבים, תקע בי עיניים מתוסכלות, והלך בלי מילה לבדוק מה שלום המלאי של מברשות השיניים, בקצה הכי רחוק של דפנה לוי.

מאוכזב קצת, ניחמתי את עצמי באגס.

אין בעיה, מישהו אחר ישמע את דעתי.
הסברתי לנהג האוטובוס:
בעיקרון יש לי תמיד ערך צבור ברב קו, אני תמיד בודק שיש לי לפני הנסיעה.
אבל היום במקרה אינלי. מה לעשות, הכל בגלל גמזו. הפרוייקטור של הקורונה. אוף איתו. אוף! הרס לנו את החיים ואת הכל.

האנשים מאחוריי רצו לעלות, אז הנהג צעק עליי שמספיק עם ה'בובע-מעייסעס', אוף איתי בעצמי, ואם אין לי כסף אז שארד.
ירדתי, הלכתי ברגל.

בדרך התיישבתי על ספסל, לנוח מעמל הדרך.
חיטטתי בשקית הקניות שלי, בין הקישואים מצאתי את פרס הניחומים שלי, האגס.
נקי.
יפה.

אני אוהב לקנות אצל דפנה לוי. שם יש הכל ובשפע. כלומר - לפני שגמזו מונה לתפקיד.

בירכתי בכוונה, נגסתי באגס.
שוד ושבר, קטסטרופה:
הפְּנים שלו רקוב!
פיכס!

זרקתי אותו לפח המתכת לצידי, ההוא היה מלא, מתברר, והאגס שלי התגלגל משם הלאה, וילדה קטנה בדיוק החליקה עליו והתחילה לצרוח שנשבר לה שן.
הלכתי משם מהר, ידעתי שהיא עדיין קטנה מידי בשביל להבין שרוני גמזו, פרוייקטור הקורונה, אשם גם בצרותיה שלה. שתפנה אליו, שתראה לו איך נשברה לה השן. הכל בגללו. שיסמיק קצת, האפס.

אחר כך רצתי, שקית הקישואים הולכת ומכבידה עליי.
בחדר מדרגות ראיתי את השכן המבוגר שלי, מסכה אימתנית על פניו. חוצניק פחדן שכמוהו.
הוא הצביע על הרצפה המטונפת, והודיע לי ש... אני אשם בה! אני ושאר השכנים המופרעים שלא מנקים אותה אף פעם.

התרגזתי, מה הוא רוצה מחיי. יש רק אשם אחד במדינה: גמזו!

השכן נשען על המעקה, חוסם בגופו את המעבר. בבירור רוצה להשמיע לי משהו.
דחפתי אותו קצת, ואחרי שעליתי עוד כמה מדרגות שמעתי אותו מדבר אליי, חצי שוכב חצי יושב, נאנח עמוקות, ואומר:
אתם לא נורמליים. כולכם. יש קורונה במדינה הזו, ויש יהודי מוכשר שמנסה להגן עלינו ממנה. הוא כנראה טועה פה ושם, אבל מספיק כבר להאשים אותו בכל הבעיות שלכם. תתבגרו כבר. קחו אחריות.

איזה טיפוס עוכר ישראל שהוא השכן שלי, לא להאמין. עוד אחד שגמזו שטף לו את הראש עם התעמולה הארסית שלו. מרגע לרגע אני הולך ומפנים שכל הקורונה היא המצאה ציונית, אחת כזו שנועדה לתת לשונא החרדים, גמזו, כוח של דיקטטור.

כולי עצבני, לא טוב לי. הולך לאכול מרק קישואים חיוור כדי להירגע.

מנקודת מבטו של צ'אלמר.

בושה וחרפה. באמת.
איך תלמוד תורה חרדי מסכים לדבר הזה?
שאנחנו נכניס מחשב הביתה בגלל הקורונה?
מי שמע כדבר הזה?
אבי, וסבי, וסב סבי, וסב סבו לא הכניסו מחשב הביתה, כי תועבה הוא. איך אשא פני אל הדורות שעברו, איך אישיר אליהם מבט ואגיד: "מאמאלה, הנכד שלך למד לשחק שולה המוקשים." איך?
ועוד בגלל מה? בגלל קורונה? מה זה קורונה בכלל? שפעת, סך הכל שפעת. כן, אני יודע. כן. היא עברה מוטציה גנטית במעבדה סודית בסין, שהפכה אותה לפחות קשה. הרי משפעת מתים מילוני אנשים בשנה. מה זה קורונה, נו באמת.
אבל החיידר, ומשרד החינוך הזה של הציונים פסקו חוק בל יעבור, שאף אחד לא בא לתלמוד תוירה. גורנישט.
אוקי. אז מחשב לא מכניסים. איך פותרים את הבעיה עם הילד?
אני לא מלמד אותו. בשום אופן. לא מספיק שטראכטערמן מהכוילל גילה שאני לא בקיא בשו"ת הרשב"א, עכשיו גם יהיו לי בושות ליד הילדים?
על חנהל'ה אין מה לדבר. נראה לי שהשווער והשוויגער לימדו אותה לקרוא רק קופסאות של אקונומיקה במכולת. חצופים, איך שידכו לי אותה.
חנהל'ה גם לא תסכים לשמור עליו, ואני לא אקח אותו להפגונה.

במחשבה שניה, אולי מחשב זה דווקא בסדר. נו, הדור של סב סבי וסב סבו הוא אינו אותו דור של היום, דור הטכנולגיה והמכניקה. הזמנים השתנו, עכשיו צריך מחשב בבית.
נראה לי יש עכשיו איזה מבצע של מחסני חשמל. נקנה משהו טוב. ובלי סינון, למה אני לא חוזר הביתה מההפגונה כדי לטפל בזום של הבן שלי.
על הדרך נקנה גם לי איזה משהו טוב.
כמה עולה אייפון אחת עשרה?

ראש העיר נכנס בצעדים חפוזים נועל אחריו את הדלת, סגנו עמעם את האור והגיף את התריסים.

"כולם כאן?" לחש בכובד ראש, "ובכן, נתחיל".

"כידוע לכולם עירנו סובלת מעודף משקל וכושר גופני ירוד, לכן רצינו לצאת במיזם בשם 'הולך כפות' שיפתור את הבעיה מהרגליים.

צוות הוועדה מהנהן בסקרנות, מנהלת הלשכה מורידה מסך ומנסה להפעיל מצגת תמונות אך זו נתקעת על מסך ההפעלה.

"אז ככה, הבעיה מתחילה בכך שאברכים הלומדים בכולל אין עתותיהם בידיהם לצאת לריצה או להליכה יומיומית, מה שפוגע קשות בתפקודם המוטורי".

על המסך עלתה תמונת עבדקן נשען למנוחה על קופת צדקה חבוטה, זיעה אופיינית מרצדת על מצחו החרוש והלאות קורנת מאיבריו.

"הפתרון שכרגע מונח על השולחן הוא פתרון פשוט", המשיך ראש העיר בפאתוס, "צריך לגרום לאנשים לשפר את הכושר הגופני שלהם. - נמצאת פה ציפי קלאפטען, היא פיצחה את השיטה והיא תסביר לכולם במה מדובר. ציפי בבקשה".

אישה מבוגרת עם משקפיים ביפוקל סדוקות נטלה את הפיקוד ואת המיקוד.

"שלום לכולם, שמי ציפי ואני בעלים של חברת הייטק, אנחנו פיתחנו אלגוריתם ייעודי, רובוט חכם המתבסס על נתוני השטח של העיר, אליו מזינים את כתובות התושבים ומכאן הוא עובד לבד".

על המסך מוקרן סרטון של אברך אדמוני משתרך עם עגלת תאומים שתלויים עליה כארבעה ילדים כשברקע מתנגן השיר 'ילדים זה שמחה'.

"מה שאתם רואים כאן זו פעולה פיזית המאמצת את שרירי הידיים והרגליים וגם משפרת סיבולת לב ריאה, על כך מבוסס הפתרון שלנו שהוא פשוט וגאוני. אנחנו נגרום לאנשים לרוץ ולהתעמל בכל בוקר באופן קבוע על ידי שיבוץ גני ילדיהם בתפזורת רחבה באופן אוטומטי".

הנוכחים זעים על מקומותיהם באי נוחות, מנהלת האגף מתכתבת בפאניקה עם מחלקת גני העיריה.

ציפי מחייכת, "אל דאגה רבותיי, כל עובד עירייה יוכל להזין את שמות משפחתו ושכניו ומכסה של ידוענים והם יוחרגו מהתוכנה וישובצו בגן הקרוב לביתם".

"אסור שזה יצא החוצה", כך ראש העיר נחרצות, "שלא יגידו שאנחנו יושבים טוב ומשמינים על חשבון התושבים".

באמצע הלילה הגיעה ההודעה.

הוא היה בדרכו אל מחוץ לבית-החולים, אחרי משמרת ארוכה, כשאחיו הזעיק אותו בחזרה פנימה. להיפרד הוא לא הספיק.

"לפחות בדקות האחרונות הוא לא סבל..." משום מה זה מה שהטריד את אחיו, שבקושי הספיק להיות במשמרת הנוכחית. אך הוא חשב על כל השנים האחרונות, על הקמילה האיטית והמייסרת – גם לו, אף שלא הוציא מילת תלונה מפיו – אבל גם להם. גם להם.

דור ישרים הוא העמיד. דור ישרים שהתייצב מיד לעמוד ליד מיטתו מהרגע שהחל מצבו להידרדר. אף-פעם לא לבד. אף-פעם בלי מנוחה. בכל פעם שהגיע לבקרו, גם כשהיה חלוש מאוד, מיד ביקש ממנו, "בוא נלמד משהו, איציק'ל. את הימים האלה צריך לנצל."

אבא שלו, הגיבור בארץ. שעכשיו כבר לא בארץ. והוא – כל-כך ארצי, וכל-כך נזוף תמיד תחת מבטו של אביו. הוא לא אמר דבר, לא, אבל עיניו, עיניו יראות השמים, דיברו בשבילו. למה אתה לא חפץ יותר במצוות. למה אתה עסוק כל-כך בעולם הזה, בעולם הזמני הזה.

"צריך לטפל בסידורי הלוויה," לחש אחיו. "צריך להודיע לכולם."

ברור למה אמר זאת לו. איציק, או יצחק שכטר העסקן, הוא זה שיודע לנהל דברים כאלה. הוא זה שמסוגל להודיע שמועות רעות כאלה בלי יראה. חבל שאבא בחייו לא העריך זאת.

צריך גם להכין הספד, חשב, בעודו יוצא כדי להתקשר לאחות הבכורה. היא ישנה, מן הסתם, אבל לפעמים צריך להתעורר.

אולי משהו באל"ף-בי"ת, הרהר לאחר שסיים לנחם במילים שקטות את לאה. משהו שיציין את כל תכונותיו של אבא, כפי שהכירוהו כולם.

נתן ומלכה היו הבאים בתור, למלכה העדיף להודיע דרך בעלה, חיים – הוא כבר ידע להעביר לה את הבשורה בעדינות הראויה לרגשנותה.

"אשרי איש ירא את ה'" – כן, זו פתיחה נהדרת. כמה טוב שלמרות עסקנותו לא שכח את יכולת עט הנעורים שלו.

הלאה. יוסי כבר כאן, תודה לאל. אולי כדאי להפסיק עכשיו את הסבב, להתקשר קודם לחברא קדישא. חלקה כבר יש – אבא שלו המסודר, מכיר ביום מיתתו כאדם שאין לו ממה לפחד, קנה חלקה עוד בטרם נפטרה אמא. הציע גם להם, הצעירים, לדאוג לזה כבר עכשיו. חלק מהאחים הקשיבו לו. הוא לא היה מסוגל לתת עוד דריסת-רגל תובענית שתזלוג מחיי הקודש של אבא לחיי החול שלו.

נתן צדקה לכל אחד, גם כשלו בקושי היה, "פיזר נתן לאביונים" – כן. הוא עצמו לא היה מסוגל לחיות כך. רק כשהתבסס והמזומנים החלו לזרום – ובכמויות – בקביעות לכיסו הצליח להפריש מהם לכמה עמותות קבועות.

מצוין, הלוויה תוכל להתקיים ממש בבוקר. הכרוז יצא ברגע שאנשים יתחילו להתעורר – מן הסתם ירצו הרבה להופיע ללוויה של הצדיק הנסתר-למחצה הזה.

"רשע יראה וכעס, שיניו יחרוק." הו, כמה חריקות שיניים. לא רק ממנו, אבל בעיקר. הוא לא רשע, לא, אבל בדרך אביו לא הצליח ללכת. ואף שאביו הלך לדרכו – עדיין לא הצליח לשחרר את הכעסים הסמויים שליוו אותו מיום שלמד ללמוד – ולא רצה.

"לזכר עולם יהיה צדיק." כולם יזכרו אותו. גם הוא. בסופו-של-דבר יהפוך הזיכרון שלו למשהו מתוק, מעורר געגוע. אין טעם להתעסק בזה כעת. עכשיו, כשכולם כבר יודעים, צריך להתעסק בהספד.

החלון הגדול בקצה המסדרון שלאורכו הילך בשעות האחרונות החל להאיר. השחר החל לזרוח מתוך החושך, נגע בו באור ישרים. חנון ורחום, צדיק. למרות הכול – אבא אהב אותו. למרות הכול – בטובתו אבא רצה. למרות הכול – בעת פטירתו סוף-סוף חנן אותו ברחמים.

השמש הצעירה בהקה בעיניו, הביאה לתוכן דמעות נשכחות.

לפעמים צריך להתעורר, איציק. לפעמים צריך להתעורר.





[משהו לא מספק זורם לי בסיפור הזה, אבל קשה לי להצביע על דברים ספציפיים. אשמח שתעזרו לי...]

אף שנכשלתי בחיזוי העתיד בסיפור "החולה האחרון" אני מרשה לעצמי לחזות שוב את העתיד וכמאמר החכם בפלא יועץ ערך דאגה: העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יאן.
הסיפור נועד לעודד את לב המעיין ואין לפסוק ממנו.

הוא ישב שקוע בעצמו עם סנטרו בין ידיו. גם כוס הקפה נותרה מיותמת וקרה. נשאר לו רק למלמל "מאין יבוא עזרי", והוא יהיה קלישאה מושלמת. אבל במקום זה הוא צעק "פיקה, תעשי לי חדש, שתיים ואחד, תודה".

הוא לא יכול עליהם. הם עושים ממנו צחוק, קרקס, תיאטרון. הוא דפק בזעם על השולחן, והקפה עף.

כמה שניסה לבוא לקראתם, עושים מה בא להם. מצידו שידבקו כולם. זהו. הוא גמר איתם.
מה שהיה אתמול עובר כל גבול. נס שלא התפרץ והעיף איזה סטנדר. בסך הכל ביקש לבוא לביקורת בישיבת 'מאויבי תחכמני' לראות ששומרים על ההנחיות.

"איפה הקפסולה פה, אני לא מבין?"
הנה פה זה מתחיל, הזדרז ראש הישיבה להראות, כאן יש צורת הפתח, הנה - הוא השתדל לעקוב במבטו אחר חוט דיג דקיק - עד פה. פה יש לחי.

מה? ואיפה פה? הצביע לעבר השני.
כאן יש גוד אחית, אתה רואה שבדיוק העזרת נשים יורדת? יפה. ומיגו דהוי דופן.
אבל יש פה יותר מעשרים!
באמת? תן לספור. דם, צפרדע, כינים... אתה צודק. הכסטר למה אתה כאן?
רגע, הרב. אני רואה מקומו הראשון ודעתו לחזור. וחוץ מזה יש ביטול ברוב.

אתה יודע שזה לא מסיכה תקנית? פנה לעבר בחור שישב וגמע קפה דרך חור ענק במסיכה.
"אין בזה כמוציא רימון. מדדתי".

הפטנט הקודם שלו, לחייב כל בחור ששהה ליד מי שצריך בידוד בשהייה בכתובת הרשומה בתעודת הזהות, קיבל מענה תוך שעתיים:
"מבצע בזק - ח"כ אשכולי מקדם העברת כתובות מרוכזת מבית ההורים לישיבה". כך נאמר שחור על גבי סמארטפון בקבוצת הואטסאפ החרדית שהשתחל אליה בזהות בדויה.
אין מה לעשות איתם הם רק רוצים ללמוד.

מבטו נפל על תמונתו של אבא אבן או אבא הלל. איך הוא היה אומר? דע את האויב.
גם דוב פדינגטון, המצביא האמריקאי הנודע אמר: אם אינך יכול להיכנע להם, הילחם בהם. משהו כזה.
הרעיון הזוי, אבל כמו שאומר גני בנץ ראש הממשלה המגשר, כשנגיע לדשא נחצה אותו.
די פתגמים, צריך לזוז.

-----

בוקר טוב, אתה חדש פה?
אמ... כן, מהבוקר.
ר' שון שמשון, אברך מתמיד נפלא סקר את פני התלמיד החדש.
ברוכים הבאים. מה השם?
רוני גמזוז. אהרן גמזוז.
גמזוז? נשמע לי מוכר מאיפשהו. לא משנה.
אנחנו בדיוק אתמול התחלנו מסכת עירובין, קצת קשה אבל מעניינת.
אתה תלמד פה על צורת הפתח, גוד אסיק, תל המתלקט.

הלך לו מצוין. בול בזמן.

אני גרה מול דירת נופש.

נו, תשאלו מה הביג-דיל.

אז זהו, שזה לא ביג דיל! זו הייתה אחת הטעויות הקריטיות שעשיתי במהלך חיי, שלא התנגדתי מראש.

אני שכנה נחמדה, אדיבה, סלחנית ומטופטפת שיש לה הכל. ממש המודל המושלם לשכנה של דירת נופש.

זה התחיל ביום בו השכנה הזקנה עברה לדיור מוגן ונפרדה מאיתנו בנשיקות וסוכריות ליקוריץ'. יום לאחר מכן הגיעו פועלים מיוזעי אבק ואדומי פנים והחלו לקדוח לנו חורים בקיר ובראש. כשהגיעה הקרמיקה הנוצצת והכיורים הלבנים התחלתי לחשוד שמדובר במשהו קצת מעבר לסטנדרט.

הסתיימה לה הבניה, והדירה שכבה בדד, אף אחד לא דרש את שלומה. עד ללילה אחד שהדלת נפתחה ונסגרה שוב ושוב ומידי פעם נשמעה צווחה או קול זמרת בחורות נטולות עול. שכחתי לחשוב מה זה אמור להביע, הייתי עייפה ונכנסתי למיטה בשעה מוקדמת. ניסיתי להירדם, אבל קולות צווחות מהדירה קטעו את מדיטציית השינה שלי. בבהילות נעלתי כפכפים, נחושה להציל את הפצועה שצווחה בקולות על אנושיים, כשצחוק מתגלגל נשמע בחדר מדרגות וספק קריאה ספק צרחה, "יואו מושלם לך הקצפת על השיער" התגלגלה בהד הולך וחוזר. חזרתי למיטה משועשעת, נזכרת בחוויות הנערות הפרועות, ובשלוות זכרונות העבר שקעתי לשינה מסוממת, נטולת חלומות.

דפיקות עזות הרעידו את הדלת. התעוררתי באחת. ניגשת לדלת בלב הולם, נכונה לכל קריאת עזרה. נערה פרועת שיער עמדה שם, חולצה לבנה ועליה קשקושים ססגוניים, שיירי קצפת לבנה על חצאיתה, וחיוך חינני משוך על פניה. "שלום, אנחנו פה מהדירת נופש. רציתי לשאול, יש לך אולי מחליק שיער?"

אה, נעים מאוד. זו דירת נופש. כן, יש לי מכשיר החלקה. הנה, קחי. תהנו. סגרתי את הדלת בוהה בשעון שהציג את השעה שתיים בלילה.

בבוקר הייתי בטוחה שחלמתי, עד שההיא עם החיוך החזירה את המחליק והתנצלה שהחוט חשמל יצא קצת מהמקום. 'לא נורא', חשבתי. 'נדביק בסלוטייפ, גם ככה היה נראה לי חלש לאחרונה'.

אחרי יומיים הגיעו קבוצת בחורים. יוסי דיבר איתם בבית כנסת, מצא בינהם כמה קרובי-רחוקי משפחה, ולימד אותם דרכי הגעה ולוחות זמנים לאוטובוסים לים.

הלילה, יוסי ואני לא הצלחנו להרדם. אחרי שעברה השעה שתיים, ועל פי הודעת הבחורים מהדירה כי הם יוצאים עכשיו להפסקת פרסומות ומייד שבים למהדורת חצות עם תחרות הקול הרע, קמנו למרפסת. הכנתי כוסות תה, וחשבנו יחד איפה נעשה את בר המצווה של שרולי שנהיה אוטוטו בן שבע. הם שבו מהפסקת הפרסומות. ובחסות קריוקי איכותי (רובי שילם על זה את כל המבחני דרשו שלו, והוא עבר רק חצי. נאום בנימין), הדירו מעיננו שינה ומאוזנינו שמיעה.
עם הכרזת מיהו הזוכה בקול הרע ביותר בישיבה, צנחנו במיטות מעולפים.

בקושי קמתי בבוקר, מכינה קפה עם מלח בהומור עייף במיוחד. צלצול חד הגיע מהדלת. בפתח עמד בחור עייף. עיגולים שחורים סביב לעיניו, נשען על המשקוף בלאות ושאל אם יש לנו תפילין מיותרות. (אפרופו הבר מצווה של שרולי מאמש). אבל לא, בעלי בתפילה כרגע ואין לו מיותר.

ואז דפקו וביקשו מטען לקריוקי, ובטרייה כי הם קלטו שזה לא נטען, ושלט למזגן של תדיראן כי בטעות הם שברו שם איזה כפתור. ואחרי זה גם ספר טלפונים, ולא נעים, אם יש לכם מפה של העיר, ונפנף למנגל, ותבלין לסטייק. ואם בעלי נמצא כי הם ראו שהוא מייבין במנגל, ואם כבר בעלי נמצא אז למה לא לבקש כבר שיטעין להם את הרב-קו כי הם ראו שיש מחשב בבית. ושיכניס להם את השירים החדשים, כי הם ראו גם שיש אינטרנט.

הגיעה שבת והם הלכו, נותנים לי לנשום לרווחה ולוודא שכל הסחורה חזרה בשלום למקומה. לרווחה? נו, באמת. ליל שבת אני יוצאת עם הילדים לטיול, כשבמדרגות עוצרת אותי אישה צעירה. "סליחה, את גרה פה?" מבטא מתגלגל, וחיוך מייד אין אמריקה. "כן, נעים מאוד". היא סופקת ידיים ואומרת, "או, יא. אנחנו פה בדירה נופש, שכחנו לשים הפלטה בחשמל. אתם יכולים לקחת הצ'ולנט שלנו לפלטות שלכם?". הנהנתי לחיוב. נו מה זה באמת סיר אחד?, עליתי לדירה חזרה, מחכה לה שתבוא. היא באה ובידיה סיר. לא, לא סיר. חבית. לא, לא חבית. דוד. ענק. היא התנשפה במאמץ, הניחה את הדוד על הפלטה, והודיעה, "אני הולכת להביא את הקישקע, והיאפצ'יק והקיגל". נשארתי לבד עם פה פעור, והיא הגיעה בהמוניה. מעמיסה תבניות משומנות, מפריחה תודה רבה, ומתקתקת בעקביה במדרגות.

שרולי נכנס הביתה אחרי התפילה והודיע שיש את הריח של הבית כנסת של החסידים. ויוסי התפעל מאיכות ההנדסה של מגדלי התבניות על הפלטה המצומקת. ורק אני עקבתי בדאגה אחרי טפטופי השמן המתובל על השיש הלבן.

עברו רק שלוש שנים מאז הקבוצה הראשונה.

עשרות מטענים הלכו לאבדון. ספרי טלפונים התאיידו. שמיכות רוקנו מנוצות. מחוץ לדלת הבית שלנו תלויים מגנטים ובהם מספרי הפיצות הכשרות, זמני הרחצה בים, וזמני התפילה עם מפת הגעה לבית הכנסת הקרוב. לקניה השבועית שלנו נוספו גומיות וסבונים. וכל פעם בבית מרקחת צריך לקנות עוד אקמול ואופטלגין. לבעלי יש בתיק התפילין רשימה מודפסת של טיפים למנגל, ואילן יוחסין של משפחתו ומשפחתי.

אני גרה מול דירת נופש. זה ביג דיל לנופשים. רק למה למען ה' בעלי הדירה לא מביאים לי אחוזים?!

לא כך דמיינתי את היום הראשון של אלול.
בשבועות האחרונים דמיינתי כל כך הרבה את הצלילה בים התלמוד, את השטייגען האדיר, את מתיקות וערבות התורה שאזכה לה כאשר אלמד בישיבה המובחרת אליה כה עמלתי להתקבל.

למרות שהם הציעו, לא רציתי שאבא או אמא יבואו ללוות אותי ליום הראשון בישיבה. רק זה חסר לי שמישהו יראה את אבא מחבק אותי, או את אמא קוראת לי 'נתנאלוש' ויחשוב שאני איזה תינוק של אמא.
אבל באותו רגע, בבית המדרש ההומה פתאום רציתי חיבוק של אמא.
הרגשתי אבוד, לא ידעתי לאן לפנות והיכן לשבת. מאות בחורים, צבא שלם. כולם יודעים מה צריך לעשות ועם מי צריך לדבר, כל אחד מכיר בדיוק את תפקידו ומקומו, ורק אני עומד כמו פסל בפינת בית המדרש עם גמרא כבדה ביד.
אופס. מישהו דרך עלי. בחור שמן וגבוה. הוא מלמל סליחה חפוזה מבלי להסתכל אפילו על מי הוא דרך, והמשיך את דרכו במהירות לכוון קידמת בית המדרש.

אחרי דקות ארוכות ניגש אלי המשגיח. הוא קיבל אותי ב'ברוכים הבאים' והציג בפניי בחור ג'ינג'י מנומש להפליא בעל עיניים חומות חודרות וקרות. "הוא יהיה החברותא שלך" אמר המשגיח והפנה אותנו למקומנו בספסל האחורי של בית המדרש "אני בטוח שתעשו הרבה שטייגען ביחד".
"אני נתנאל. נתנאל מושיוב", הצגתי את עצמי תוך כדי שפתחתי את הגמרא. "למדתי בתלמוד תורה 'אהבת תורה'", ניסיתי לחייך.
"שוקי ברסון. בטח שמעת על אבא שלי, הרב זאב ברסון..."
"דווקא לא שמעתי עליו. מה הוא עושה?"
"אני אוהב ללמוד מיד. בלי הקדמות, ובלי פטפוטי הבל", פתח שוקי באחת את הגמרא הגדולה שלו.
הוא קרא את הגמרא במהירות עצומה. לפני שהבנתי איפה הוא אוחז, החל לקרוא את רש"י, ואז חתך לתוספות. לא הספקתי לומר מילה, הוא כיווץ את מצחו, ושאל שאלה שאפילו את ההתחלה שלה לא הצלחתי לקלוט.

"נו, אין לך תשובה? אני אלך לשאול מישהו". הוא קם ופסע אל הצד השני של בית המדרש, שם המתין לו בחור גבוה ורזה, שאפילו קצת קצהו של חיוך לא נרמז על פניו. תוך שנייה הם החלו להתווכח בלהט. עברו כמה דקות והבנתי שהוא לא מתכוון לחזור בזמן הקרוב.
טוב, אם אין לי חברותא, לפחות אנסה ללמוד בעצמי. התחלתי לקרוא את הגמרא לאט לאט, קראתי את דברי רש"י, אך רש"י לא הסתדר לי בכלל. המילים שהוא כותב נראו לי כלל לא מתאימים לחשבון של הסוגיא.

השוקי שלי חזר לספסל, תוך שהוא נותן הרצאה בלתי פוסקת, מלווה בחבטות, אגרופים באוויר, ובצעקות מחרישות אוזניים. העדפתי לא לומר לשוקי, שלא רק שאיני מבין את דבריו, גם את דברי רש"י, שאמורים להיות לעזר, לא הצלחתי להבין.

"מה אתה חולם, יש שיעור עכשיו", נזף בי שוקי, פתאום שמתי לב שכולם כבר קמים ועוזבים את בית המדרש.
"כבר תפסת מקום בחדר"ש?"
"חדר"ש?!"
"חדר שיעורים. אם לא תתפוס מקום טוב, לא תוכל להתרכז בשיעורים", הסביר שוקי. זה היה נשמע יותר התנשאות מאשר דאגה כנה.
על כל מקום שראיתי היה מודבק פתק "תפוס", עברתי מכיסא לכיסא עד שמצאתי מקום פנוי.
לא עברה דקה ובחור שמנמן נבח לעברי "היי, זה המקום שלי. מה אתה גונב". התיישבתי בכיסא מרוחק בקצה חדר השעורים.

הרב נעמד מאחורי הסטנדר, ערמה של ספרים פתוחים אחד על השני בסדר הידוע אך לו, והחל לדבר.
הוא קרא במתינות את דברי הגמרא, והקשה כמה קושיות. קושיות טובות. איך לא שמתי לב אליהן?
מספר בחורים ניסו לתרץ, אך הוא דחה את תירוצם בהינף יד.
ואז הוא הגיע אל הרש"י שלא הבנתי.
הוא קרא אותו פעם אחת. קרא אותו פעם שנייה. ושאל אם רש"י מובן, או שיש פה משהו לא ברור. הוא טען שיש קושיה אדירה שכל מי שלומד את רש"י חייב מיד לשאול את עצמו.
דממה מתוחה עמדה באוויר. איש לא פתח את פיו. כולם כווצו את מצחם בניסיון לחשוב על משהו, אך ללא הואיל.
רציתי לקום ולומר לו שרש"י לא מסתדר בחשבון. אבל הבנתי שזה בטוח לא "קושיה אדירה" זה בסך הכל אי הבנה שלי ברש"י. הרי לא יתכן שאני מבין משהו שכל חבורת הגאונים היושבים ראשונה במלכות לא חשבו עליו הרבה לפני.

"טוב, חשבתי שיהיה פה לפחות למדן אחד שישאל את הקושיה הזו", אמר הרב, ושאל את השאלה שכל כך התחבטתי בה. הוא הגדיר את השאלה בצורה יותר מחודדת, אבל זו הייתה הקושיה 'שלי'.
כל כך הצטערתי שלא קמתי ושאלתי את השאלה. זה היה יכול להיות עבורי מקפצה רצינית.
"חשבתי על זה, אבל לא הייתי בטוח" נפלט לי פתאום מהפה. רעם אדיר של צחוק מילא את חלל החדר. אפילו הרב חייך.
"בטח שחשבת על זה" אמר מאן דהו, "החכמה זה לחשוב על זה לפני שהרב אמר את זה..." פרץ נוסף של צחוק התפזר בחלל וננעץ לי בלב..
"די, לא יפה" היסה אותם בחור עדין, והצחוק דעך.
האדמתי כמו עגבנייה בשלה. ניסיתי לחשוב על משהו אחר, אולי להיזכר בטיול שערכנו עם המשפחה בבין הזמנים. דמעות מחוצפות נמלטו מעיני, מכאן ועד סוף השיעור לא הצלחתי להתרכז אף לא במילה.

"חז"ל אמרו שכל ההתחלות קשות", ציטט המשגיח בוועד בערב.
מה אומר לך, יומני היקר, חז"ל ידעו מה שהם אומרים.

אני רוצה,
לכתוב
ולא יודעת מה
ולמה

אני רוצה
לשחרר
מילים מלב
אל לב

אני רוצה
להבין
בוקר וערב
הכאב

לא רוצה
לאטום
ים של מילים
בכבלים

לא רוצה
לחסום
רגש מלב
עולב

לא רוצה
להרגיש
יום וליל
כאב

אבאלה,
תן לי כוח
לעוד יום
כן, כמו שהיה היום
לשחרר, לדבר, לשמוח!

אבאלה,
תן לי יד
לעוד שעה
של אהבה ואושר!
בין אב לבת....

אבאלה,
רק עוד שניה
של נחת
רק עוד מילה אחת,
תודה!

בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

בָּרַחְתִּי מִמְּךָ
עַד לְסוֹף הָעוֹלָם,
וּמַה כְּבָר חִפַּשְׂתִּי
הֲרֵי תָּמִיד,
זֶה אַתָּה.

יָרַדְתִּי
לְבוֹרוֹת הָאָרֶץ,
וְלֹא רָאִיתִי שָׁם
אֶלָּא טוּבְךָ

הֶחֱרַשְׁתִּי אָזְנַי
בִּשְׁאוֹן תֵּבֵל,
וְלֹא נִשְׁמַע אֵלַי
אֶלָּא קוֹלְךָ

תָּעִיתִי מִמְּךָ,
לִמְדַבֵּר תַּאֲוָתִי
וְשָׁם בְּרַחֲמִים,
כִּלְכַּלְתַּנִי
יָדְךָ


קָרַעְתִּי לִבִּי
עַד לְעַצֵּם הֱיוֹתִי,
וְלֹא מָצָאתִי שָׁם
אֶלָּא
אוֹתְךָ.

אליך, בן בלי ישיבה יקר!

נחשפתי לסיפורך המטלטל ורציתי להביע בפניך את דעתי ולשתף אותך במחשבותי.

לבטח תשאל מדוע בחרתי לכנותך בכותרת כבן ישיבה והלא נאסר עליך להגיע לישיבה בזמן הקרוב.
אענה לך. עוקב אני אחריך כבר כמה שבועות וככל שחולף הזמן מתפעל אני יותר ויותר. יושב הינך באוהלה של תורה מבוקר עד ליל. חוט של חסד משוך על פניך ויראת שמים משתקפת מבין עיניך ומתפילותיך הזכות. אם זו לא הגדרה של בן ישיבה, אזי, כנראה שאין לה הגדרה.

עם פתיחה שכזו, תתמה, מן הסתם, מדוע בכל זאת הינך בן ללא ישיבה בימים אלו. כיצד רבן וגדול שבירושלים הורה לעלם חמודות, כמותך, שקבלתך לישיבתו מבוטלת.

בתחילה חשבתי ללכת בכיוון בו אני מסביר לך את חומרת המעשה שלך. העזות שבהיבחנות למוסד נוסף לאחר שהתקבלת כבר לישיבתו של הנ"ל. להאריך בפירוט החוצפה וחוסר באמונת חכמים בסיסית הגלומות במהלך החמור בו נקטת, וממילא התוצאה הבלתי נמנעת של סילוקך בטרם הגיעות בכלל לישיבה.

לאחר מחשבה נוספת, אמרתי לעצמי, כי הבנה בסיסית כל כך, לא ניתנת להסברה עבור טיפש כמוך שלא הצליח להבין אותה לבדה. אי לכך חבל לי לכלות את הדיו שלי עבור זה.

ואז צץ לי רעיון חדש. רעיון שגם ניתן להוכיחו על ידי מעשים שהיו.
וכזה הוא הרעיון, ראש הישיבה שליט"א, ניחן ברוח הקודש וביכולות חיזוי עמוקות בנפש הנערים. משכך הצליח לפתע להבחין כי אחריתך רעה ומרה, על כן החליט לדחות את זמן הגיעך לישיבה בכמה חודשים. בתום אותם החודשים, כבר יתברר מאליו לכל רואה כי אכן אין בך שייכות לעולם התורה בכלל ולישיבתו בפרט.
התחברתי לרעיון הזה, מאחר ויכולותיו המופלאות של הנ"ל ניתנות להוכחה ולאישוש על ידי כמה מעשים שהיו בשנים האחרונות, בהם, ניתן לראות בחוש, כיצד בדיוק אותם הבחורים שראש הישיבה עיכב מלהתחיל את השנה יחד עם כולם, נבלו לאחר זמן ונפלטו מהמערכת. מופת!

אך בעודי מתיישב להאריך לך בכתיבה אודות נבואות הזעם של ראש הישיבה ומתפעם בליבי מרוחו הצופה למרחקים, חשבתי, שמא אולי מוטב שלא אכתוב לך את הדברים הללו, וזאת, למען לא תיפול רוחך. אולי בכוחות עילאיים עוד תצליח להשיב את שורש נשמתך הרקובה אל המוטב. ולכל הפחות לא אזרז בידיי את הקץ המנובא לך.

נואשתי מהכיוון של הצדקת מרן הנ"ל, על כן חשבתי לנכון ללכת בכיוון ההפוך. להסביר לך כמה הוא טועה ולא מבין וכן הלאה על זו הדרך. כמובן שגם את זה אוכל להמחיש לך על ידי מגוון סיפורים מסמרי שיער. אך אז עצרתי ואמרתי, הרי לאחר חודשי הגלות שנכפו עליך לעשות בביתך, אתה מתעתד ללכת ולקנות תורה מהנ"ל ומתלמידיו הרבים. אם כעת אכפישו בפניך, אני אהיה זה שאמיט חורבן על תמימותך ועל יכולותיך לקנות ממנו תורה לעתיד לבוא וכך בשביל לנסות ולרומם את רוחך בתקופה לא נעימה זו, אביא עליך אסון גדול ומקיף בהרבה. לא, אין זה רעיון טוב, כלל.

בטרם ארים ידיים, היפכתי והיפכתי בדעתי, ואז הגעתי להבנה, כי לא אני זה שיכול וצריך לומר לך מילות נחמה, הסברים, תירוצים והתחמקויות לסיבות שהביאוך עד הלום. לא אני זה שצריך להסביר מדוע זה, רק לאחר שהתערבו להם אנשי שלמונים ושררה שנעמדו לימינך, התהפכה דעתו של ראש הישיבה והוא החליט להמיר את סילוקך המוצמת בסילוק זמני.

אתה, אתה, שממשיך לשבת ולשקוע בתורה, משל היית שרוי בינות לתלמידים נרגשים וחגיגיים. משל היית בינות לחבריך ולצעירים בני גילך. משל היית מקבל קצת הערכה והכרה בעמלך במשך כל השנים. משל לא קיבלת כעת סטירת לחי כואבת, מבישה ומתמיהה. אתה זה שצריך להנחות אותי בדרך הנכונה בביאור הפרשה. אתה זה שצריך למשוך אותי לבית המדרש ולהסביר לי כיצד לאכול מתוכו ולזרוק את קליפתו.

אל תיפול ברוחך. אל תאבד את תמימותך. הידבק בעמל התורה וה' הטוב ישלם לך כגמולך ויאיר קרנך בעיני הגוים והטועים.

לאיטו הוא פסע בשביל היורד אל העיר, כתפיו זקופות בניסיון לחפות על אכזבתו. לרגע הוא מקרב את שרוולו אל עיניו, לנגב את הדמעות והזיעה, וברגע שאחרי הוא שומט את ידו, נזכר בבגדיו הרקומים, השאולים.

דכדוך עוטף אותו, והייאוש שהדחיק בכח לפני הביקור בארמון חוזר ומתנחל בליבו, קובע בו יתד.

בחצי השנה האחרונה צנח מזלו לעומקים שלא הכיר. הוא נאלץ ללוות כספים עבור חתונת בנו שהשתדך בשעה טובה עם בת מוצלחת אך חסרת נדוניה; מישכן את תכשיטיה של אשתו כדי שיוכל לקנות תרופות לאימו הזקנה, החולה במחלה חשוכת מרפא; והוצרך למכור את שדהו לאחר שביתו נשרף בדליקה הגדולה שפרצה בעיירה.

לפני חודשיים הוא שמע במקרה את עשיר העיירה מספר לאברום הסוחר כיצד קיבל אישור לראיון אצל המלך ירום הודו, ואיך העיז לבקש ואף קיבל הלוואה על סך שלוש מאות אלף מטבעות זהב מאוצר המלך למשך שלוש שנים. הרעיון שהבריק במוחו באותו הזמן כונה בפיה של רעייתו כ'מבריק', והוא יצא מביתו מצויד בדף ועיפרון פחם, מוכן לרשום את הוראותיו והדרכותיו של העשיר לקראת המסע אל הארמון.

ובכן, מסתבר שזה לא היה כל כך פשוט. הוא השאיל מהעשיר את בגדיו החגיגיים תמורת חלק אורח חיים בשולחן ערוך שקיבל לחתונתו מאביו. פמוט אחד הוא משכן עבור סכום מכובד של חמישים מטבעות כסף אותם השאיר לבני ביתו, ואת הכסף מהפמוט השני חילק בין בעל העגלה שלקחה אותו אל העיר; מס הכניסה והלינה; שוחד לפקיד הממונה על רישום שמות האזרחים המבקשים פגישה עם המלך ומתנה יקרה לבית המלוכה.

היו זמנים בהם חשב שמאמציו יאבדו אי שם, שמסעו יגמר עוד לפני שיעבור את דלת הבית ושלעולם לא יעמוד בפני המלך וישטח את בקשתו. אבל בכל פעם כזאת נמצא מי ממכריו או משפחתו שעודדו והלהיבו מחדש את תקוותו. אחד מאותם אנשים טובים היה בעל האכסניה, יהודי חביב כבן חמישים שהעניק לו חדר, מזון ושירות ללא כל תמורה כספית, ואף הוסיף כמה עצות משלו.

השביל המרוצף בשיש שחור התחבר עם כביש הכורכר והוא עצר באנחה.

מה יספר למארחו?

שהגיע עד הארמון, עבר את בדיקת הזקיפים בשער החיצוני, צעד בשביל מתפתל בין שיחי שושנים צבעוניים ועצי ברוש גבוהי קומה והגיע עד אולם קבלת הפנים, וכשהפרידה בינו לבין המלך רק דלת מוזהבת אחת ניגש אליו פקיד לבוש פאר והתנצל ביובש על כך שראיונו אינו יתקיים כמתוכנן, והתאריך הבא שפנוי הוא, ובכן, בעוד שלושה וחצי חודשים מהיום.

ואיך ישא פניו לרעייתו, כאשר יחזור ללא אפשרות לפדות את פמוטיה מבית המשכון, מפני שאפילו המתנה שקנה בדמים מרובים נותרה בארמון, בסל שתחת שולחנו של הפקיד?

וכאשר חושבים על כך, גם כסף לנסיעה חזור הוא יאלץ להלוות, ואנה הוא בא בעיר בה אין לו מכרים כלל...

הדמעות זלגו על פניו, והוא הצר על כך ששכח להביא את המפית התואמת לחליפתו היוקרתית.

כאשר הגיע סוף סוף אל הפונדק עלה לחדרו במהירות, מתפלל שאף אחד לא יעצור אותו וישאל איך היה הביקור בארמון.

בזהירות הוא החליף לבגדיו הרגילים, וצנח על המיטה לשינה ארוכה ומשכיחה.

קצת לפני שקיעה הגיע בעל הבית ודפק, מבקש להעיר את אורחו לתפילת מנחה. לנוכח פניו החשוכות הוא רק טפח על גבו, הפטיר שארוחת הצהריים מחכה וירד למטבח.

בזמן שאכל ביקש המארח לדעת על מה ולמה הוא נראה כאבל. ביובש סיפר מה היה, לא אוזר אומץ להרים את עיניו ממפת התחרה, וכשסיים הופתע לגלות חיוך רחב על הפנים שמולו.

"האם יודע אתה מהו התאריך שבוע הבא?" שאל המארח, מזדקף על כיסאו. הוא הביט בו בחשדנות קלה והפטיר: "ר"ח אלול, האין זאת?"

"אכן", דפק המארח על השולחן בצהלה. "ר"ח אלול! ויודע אתה מה מיוחד בתאריך זה?"
"לא", ענה במבוכה, ומחשבה בדבר הגיונו של האיש חדרה לליבו.
"החל ממחר יצא המלך ירום הודו מארמונו. הוא מסתובב בערים, בכרמים ובכפרים לבוש בבגדי יום ההכתרה המפוארים, וכל מי שרוצה יכול לגשת עד אליו. אומרים", הוסיף בטון לוחש משהו, "שכל בקשה שמבקשים מהמלך בזמן הזה מתקיימת."

המארח נשען בסיפוק אחורנית וצחק למראה הבעתו של אורחו.

"מדוע שלא תנסה גם אתה לגשת אל המלך מחר? צא בבוקר לשדות המקיפים את העיר, וחכה שם לתרועת החצוצרות המבשרות את בואו של המלך. רק אל תשכח!" הניד בעל הבית את אצבעו לפנים, "ללבוש את בגדיך הרגילים. כיוון שלמלך אין זה משנה האם מי שבא עשיר הוא או עני מרוד ובלבד שיבוא הוא באמת."

"צרה צרורה" מלמל גולדמן וחיטט בתא הכפפות.
"צרה צרורה?" שאל רבינוביץ' בפנים מכווצות.
"כן, צרה צרורה." אמר גולדמן. "שכחנו מסכות"
"אה, נו, מסכות? לא נורא." אמר וויספיש. "אה." הוא המשיך כשראה את הפקח עומד בכניסה לאולם.
"כן, טוב שנזכרת!" לחש רבינוביץ' בהיסטריה.
"טוב, שקט!" צרח גולדמן. "חייבים למצוא פתרון."
"כן, טוב שנזכרת!" אמר רבינוביץ' ושלף ש"ס משניות.
גולדמן נאנח והמשיך לחפש.
"אולי נתקשר לכהן שיצא החוצה להביא לנו מסכות?" שאל וויספיש.
"צוחק עלי?" אמר גולדמן. "בשביל המסכות שלנו הוא יצא מהחתונה שלו?"
"תלוי אם יש לו דודה ציפה." התמוגג רבינוביץ'.
"מה הקשר דודה ציפה עכשיו?" צרח גולדמן.
"נו, הדודה הזאת הנודניקית שהוא לא מכיר אותה" חייך רבינוביץ' בערגה. "אבל היא אומרת שהיא הייתה בברית שלו..."
"ולמה היא לא הגיעה לבר מצווה שלו?" שאל וויספיש.
"מה אכפת לי." אמר רבינוביץ' ודפדף בש"ס שלו.
"אוו" אמר גולדמן. "יש לי רעיון פצצה!"
"מה?" שאל רבינוביץ' ורכן קדימה.
גולדמן לא ענה. הוא משך שקית מרצפת הרכב והחל לנבור בה באקסטזה.
"או" הוא אמר ונופף באריזה מוארכת של ופלים מן, חיוך גדול על שפתיו.
"אה," אמר וויספיש וטפח על בטנו.
"יאללה, זזנו?" שאל רבינוביץ'.
"זזנו." אישר גולדמן, והם יצאו מהרכב, מכרסמים להנאתם.

כעבור כמה שעות.
"המשיגנער הזה עדיין עומד בחוץ!" אמר רבינוביץ'. "אין לו משהו אחר לעשות?"
"אולי." חייך וויספיש ונתן עוד ביס לבורקס.
"מה אכפת לי!" אמר גולדמן וחייך. "שמרתי מתחילת הערב צלחת של בורקסים, נחזור על התרגיל!" הוא צחקק והרים צלחת חרסינה מעוטרת בפירורים.
"מה?" הוא נדהם. "איפה הבורקסים? וויספיש, אמרתי לך לשמור עליהם!"
"אה" אמר וויספיש. "הם היו שלך?"
"הווו" נאנח רבינוביץ' וחיפש את הש"ס שלו.
"טוב, לא נורא." אמר וויספיש וחיטט בכיסו. "הנה, יש לי פה שלוש מסכות..."
"מה!" צרח גולדמן. "אתה רוצה להגיד לי שהיו לך מלכתחילה מסכות ולא אמרת?"
"מה אכפת לי לקבל וופלים על חשבונך?" חייך וויספיש ונתן עוד ביס לבורקס שלו.

בסד
1.
'ליקי, שמעת את החדשות של אברמוביץ?' אני עמדתי בחדר מדרגות, פסיעה ליד היציאה. זוכרת את זה כמו הרגע. 'אה, החתונה, כן... לא מתאים להם הסטייל הזה, הא?' ליקי נברה נמרצות בין השקיות שבידיה, חפשה את הבקבוק.

'לא, לא החתונה...' שושי צחקקה 'החתונה זה עוד הקטע הפחות מסעיר. החתן המהולל שלהם, רוכב ברחבי העיר...' 'רוכב? מה את מתכוונת, כאילו, יש לו רשיון?? מוזר, לא מסתדר עליהם...' ליקי מצאה את הבקבוק, לגמה בקולניות. 'כן, עזבי, כל הזוג הזה... לא קשור אליהם בכלל, חחחח, לדעתי הם יכולים לתלות שלט על הדלת שלהם 'אברמוביץ' המתלצ"ים', יתאים להם בול' הן צחקו ביחד. אני התכווצתי. מתכווצת גם עכשיו. מתלצ"ים?

'כן, אז מה התחלתי לומר?' שושי חזרה לנושא 'אה, החתן... אני ואח שלי ראינו אותו, היינו בשווווק, הוא רוכב על קורקינט, כאחרון הפרחחים... חולצה בחוץ, מכנסי ג'ינס...' 'קרועים?' ליקי חייכה. אני נשענתי על הקיר, השקית נדבקה לאצבעותי המזיעות.

'טוב נו אל תגזימי. עוד רגע תפנטזי לי שהוא מרכיב את כלתו מאחורה...' הן שוב צחקו, תוקעות בי סכינים. 'רגע, רגע' שושי שאלה. ציפור קטנה זמזמה לי בלב שאולי היא תחזור בה מהג'ינס, או הקורקינט, או המתל"צים. 'בחתונה, הוא לא ירכיב אותה על אופנוע?' הן שאגו מצחוק. אני נקרעתי.

תוקעת את הראש בתוך הכרית. שקט! די!

עד החתונה הוא עוד היה בסדר. האמת, פעם אפילו אהבתי אותו. אז במקום זקן כמו האחים החניוקים של החברות היתה לו רעמת שיער קטנה, נו, למי אכפת. ועכשיו... חיוך מריר עולה על פניי. העגילים הענקיים של שרית והצחוק שלה מצלצלים לי באוזניים. הבלורית הענקית שהתפשטה לאורך ולרוחב מצחו של רוני מתעקשת לקפץ מול עיניי העצומות. שונאת אותם! פשוט שונאת!

רוצים לגור ברעננה, לכו תגורו שם. מצידי, בהונולולו. שם אתם גם יכולים להסתובב עם ג'ינסים, וחולצות בכל הצבעים. ואיך שכחתי את הנעליים, לבנות בוהקות מהבהבות. אתם יכולים גם סט, רוני ושרית החמודים שלובשים בדיוק אותן נעליים. אבל למה בבני ברק??? למה???

הפלאפון שלי מצלצל. לא רוצה לענות. מתעלמת. שתי דקות, והוא מצלצל שוב. מציצה במסך. אוף. שוב נחמי, היא תשמע שהם באים לשבת ושאין לי כוח בשבילם, ותתחיל עם ההטפות שלה. עונה בכל זאת. כן. אני מצוברחת ואין לי כוח. כן, אני יודעת שלא עניתי כבר מהצהריים ואין לי סבלנות אלייך עכשיו. 'הם באים! ידעתי' היא מריעה בנצחון. 'תקשיבי, חני מותק, אל תקחי את זה כל כך קשה. אין מה לעשות, יש להם תקופה קצת מורכבת, מכל מיני בחינות... ' היא מדברת ומדברת, זה עובר לי מעל האוזניים. מעניין באמת איך היא היתה מתמודדת במקומי. חיוך קצת אמיתי עולה סוף סוף על השפתיים שלי. מגחכת.

'מה מצחיק? לא שמתי לב שאמרתי משהו מבדר' היא מתקדרת. אני מרגישה ענני סערה באופק, ממהרת להרגיע: לא בגללך. סתם נזכרתי במשהו. אה, ותקשיבי, אני חייבת לסיים, צריכים פה את העזרה שלי, הרי יש אורחים חשובים לשבת... 'באמת!' היא נושפת בחוסר אמון 'עוד רגע תגידי שהשתכנעת ממני...' 'אם את כל כך מאמינה שזה עוזר, למה את עושה את זה כל פעם?' נושכת את השפתיים. השתיקה מהצד השני אומרת שהיום באמת הגזמתי. 'למה את כזאת, חני?' היא נאנחת כמו איזו סבתא זקנה. אני מרכינה ראש, מתכוננת לשטפון. הוא לא מגיע. השיחה מסתיימת, טעם קצת מר.

אני הולכת לעזור. יש לנו אורחים חשובים השבת, לא?

"היי! דני! טוב לראות אותך, גבר. לא באת לתקן משהו, לפי הידיים הריקות שלך".

"ג'ף, אני בהחלט שמח לפגוש אותך".

"השתנית קצת, דניאל. מה קורה איתך? כמה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך?"

"הפעם האחרונה היתה כשבאתי להראות לך את הסקסופון. הייתי בן 17 אז, זה היה... לפני 8 שנים כמעט".

"וודאי! וודאי שאני זוכר! החורף הסוער ההוא ב2012. בין הברקים והרעמים אתה עומד לי בדלת כמו מטריה שכוחה. הסקסופון ביד בלי הנרתיק, ושניכם נוטפים גשם ודמעות. הלחצנים רועדים כמו קשקשים של דג זקן. חשבת שאשכח את המחזה ההוא?"

"סמכתי עליך שתזכור, ג'ף. לא אתה תשכח את זה".

"והזכרון הזה לא עושה אותך מאושר, מה? ומה באמת קרה מאז? איפה שמת אותו למזכרת ומתי קנית חדש?"

"הישן במרתף. למחרת חזרתי הביתה. התגנבתי בלילה, אני והסקסופון, דחפתי אותו מאחורי כמה רהיטים ישנים, נכנסתי למיטה, ובבוקר הודעתי להורים שלי שהם יכולים לשמוח. נכנעתי".

"אני לא מאמין! המוזיקאי העקשן הלך ללמוד! או שהחלומות שלהם השתנו בינתיים?"

"לא. לא השתנו בכלל".

"עם כאלה הורים לא פלא שאתה עקשן, מה? ואיך הולך בעסקים, אדוני עורך הדין?"

"פתחתי אתמול את המשרד שלי. רציתי לשתף אותך, להזמין אותך לבוא לבקר אצלי יום אחד...."

"הופ! בטח שאבוא. אבוא ועוד איך. אביא איתי כזה קונצרט עם כל החברים הישנים, עד שתשכח את כל הצרות, והפרצוף שלך יזכיר לי קצת יותר את דני כשהוא מבצע קונצ'רטו על הבמה".

"תודה. תודה, ג'ף. ורציתי גם... רציתי שתראה לי סקסופון חדש בשבילי..."

"א..."

"ונקבע זמן לשיעור פעם בשבוע. יש לך זמן, נכון?"

אלול תתמ"ג

ירמיהו הניח את המכשיר וזמזם לעצמו את ה"וחיל ורעדה יאחזון" החדש של זייליג. שיר קצבי ומעורר. שיר שיכניס אותו לטראנס של הרהורי תשובה. יאחזון! יאחזון! יאחזונזונזונזון!
האחוזים הגיעו למאה והאפליקציה עלתה. אפליקציית "והשבות. נותנים תשובה". כעת הזמן לקצור את הפירות.

כמעט שנה עברה מאז דיבר ראש הישיבה את אותה דרשה בלתי נשכחת לפני נעילה.
"כל אחד יתחזק כפי כוחו, יש היום ברוך השם כלים נפלאים לעבודתו יתברך. מוכר לכולנו הרב ר' בועז שזוכה לשבת כל היום באהלה של תורה, ורק בערב מתכנת קצת. לאחרונה הוציא אפליקציה חדשה בשם והשבות, עם אפשרות מעקב יומיומי אחרי ההתקדמות, התוכנה גם נותנת דו"ח שבועי והערכת מצב במה צריך להתחזק על פי נתונים שנאספו כל השבוע. משמיא קא זכו להאי גברא רבא יקירא להועיל לכלל. מי שיקבל על עצמו להקדיש כל ערב רק כמה דקות לחשבון הנפש, למלאות את גליון המעקב, ולקיים את המלצות האפליקציה, ברור לי כשמש שבעזרת השם יזכה בדין.

ירמיהו התרשם. הוא הדחיק מראשו את מחשבת הפיגול האם יש קשר לזה שרבי בועז הוא בנו של ראש הישיבה, ומיד במוצאי היום הקדוש הוריד את 'והשבות' והתחיל לעבוד לפי ההוראות. האפליקציה מצאה חן בעיניו מהרגע הראשון.
קודם התבקש לשער את דרגתו הרוחנית הנוכחית על מנת שהאפליקציה תתאים לו אישית את האתגרים. הוא בחר בינוני פלוס והמתין לעיבוד הנתונים.

דרג איך למדת היום מאחד עד עשר. דרג כמה כוונת בתפילה. האם דיברת היום לשון הרע? האם קיבלת לשון הרע? היתה אופציה של רטט כאשר המכשיר מזהה נענועים אופייניים לתפילה שחדלו לפתע כדי להזכיר למתפלל לכוון. אופציה של דרכא אחרינא מתעדכן אונליין. צילצול קצר כאשר המכשיר מזהה פטפוטים באמצע הלימוד. בסדר מוסר עלה קטע רנדומלי מספרי המוסר, לפעמים הובא אפילו מאמר המערכת מהיומון המפלגתי, אם היה תורני דיו.
בסוף היום היה מעדכן את ההישגים, ורואה בצד כיצד עולה מספר ה"מלאכונים". כשהגיע לאלף מלאכונים, קיבל הודעה על המסך:
ברכותינו! הנך משתמש מתקדם, נפתחו לפניך אופציות חדשות.
הוא מיהר לשוטט בהן. הקפדה על תענית הראב"ד. כוונת השם במפורש ללא תנאי הבוטשאטשער. צילצול התראה על קריאה בעיתון יותר מרבע שעה. תוספת לימוד של חמש דקות לאחר תום הסדר.
ליבו רחב בקרבו.

היתה לו תזכורת מיוחדת בשעה קבועה, ואפילו ביום חתונת אחיו מצא כמה דקות לעדכן את ההישגים היומיים.
האפליקציה רוותה ממנו נחת. כל שבועיים בערך הופיעה התראה קצרה: אתה בדרך הנכונה. הנך המשתמש הטוב ביותר ברדיוס של אלפיים אמה. בין הזמנים מתקרב, שמור על הישגיך.

לקראת פורים עלה לדרגת משתמש מקצוען, ואופציות חדשות נפתחו. פעם, באמצע בין הזמנים של ניסן הופיעה התראה אדומה: הנך בהדרדרות! היזהר מנסיגה למשתמש מתקדם. הוא נבעת והתחזק מיד.

בין הזמנים של אב הסתיים. בזכות והשבות הוא שמר על רמה גבוהה של יראת שמים והיו לו כבר כמעט אחת עשרה אלף 'מלאכונים'. האפליקציה בשרה לו שזהו המספר הגבוה ביותר בישיבה ובד בבד חיזקה אותו שלא יפול בהרהורי גאווה, אותו פיצ'ר שנפתח לפניו מאז עלה לדרגת חסיד מתחיל.

הוא הקדים והגיע לישיבה בליל ראש חודש אלול. קצת שקט לפני ההמולה של מחר. בשעת סדר מוסר גילה שדרוג מעניין. התוכנה שאלה: האם להשאיר בתוכן את מאמרי המערכת מהעיתון? המלצת המערכת, הינך ברמה גבוהה מהממוצע. רצוי להימנע. הוא כמובן הסכים.
עוד תוספות מעניינות גילה בהמשך. דקת מחשבה של דימיון מודרך על מסירות נפש מעשית. הוא שם את האוזניות ושמע קולות: נשק את הצלב או שנערוף אותך! על המשתמש לחוש בליבו הסכמה למסירות נפש. הוא עשה זאת, וזכה מיד במאתיים מלאכונים. אתגר מיוחד נפתח עבור חודש אלול: נפשי כעפר. עליו להתבזות ולחוש שיוויון נפש. מאה מלאכונים על כל פעם. לקראת ראש השנה המתקרב, התווספה שורה חדשה לדו"ח השבועי: סיכוייך לזכות בדין 82%. הוא הגביר חיילים.

ערב ראש השנה כבר היו לו ארבע עשרה אלף מלאכונים. הוא עבד על זה קשה. ישב בארוחות עם שיעור אלף וסיפר להם בדיחות שטותיות. ככה כל ארוחה יכל להוסיף חמש נצחונות נפשי כעפר. בנוסף גם ויתר על המעדן של יום שלישי וחיכה שהקפה יתקרר לגמרי, כדי לשבר את היצר.
הוא אפילו חידש רעיונות משלו.
בלשונית 'צור קשר' שלח הודעה למפתחים: אפשר להוסיף פיצ'ר של לא לגרד את הרגל כשמגרד. בתגובה קיבל הודעה: הפיצ'ר קיים בדרגת צדיק גמור מתקדם, ברכותינו שתגיע לשם.

חבריו מסביב הסתובבו עם פנים רציניות, אך הוא היה רגוע ושמח. האפליקציה סברה שסיכוייו לזכות בדין עומדים על 93%, והוא לא התכוון לעצור לרגע.
אור לערב ראש השנה, ישב והזין את הנתונים. לפי החשבון שלו הוא יעלה עכשיו לחסיד מתקדם. מעניין איזה אופציות חדשות יהיו. אולי אפילו לימוד תורת הנסתר. הודעה קפצה. המערכת זיהתה כי שוחררה גירסה v6.13 האם לשדרג? הוא אישר, והלך להכין כוס קפה. שלא כרגיל, המטבחון היה עמוס.
מה קרה?
יש נפילה זמנית ברשת של הישיבה, אז כולם יצאו מהחדרים בינתיים. קורה. בפרט כשיש את שיעור אלף החדש שיושבים כל הזמן על הסקייפ עם אבאמא.
כשחזר גילה שמשהו לא בסדר. האפליקציה בישרה שעקב תקלה בלתי צפויה ההתקנה לא הושלמה. הוא הפעיל מחדש את התוכנה, וגילה שכמעט ואין אפשרויות. מבט מהיר הבהיר לו את התשובה: דרגת משתמש - מתחיל. סתם מתחיל פשוט. הוא רץ לקרוא לאברמוב מקיבוץ א'.
אברמוב הופיע והתיישב על המכשיר. רגע, אין רקוברי, ואין רגיסטרי, מה קורה פה. אה, אני מבין. בגלל העידכון כל הנתונים עברו לדטה בייס זמני בענן, וכנראה בגלל התקלה ברשת אז זה לא חזר אליך.
ירמיהו החוויר. יש מה לעשות?
אתה יכול לשלוח דו"ח שגיאות. לשלוח?
לא, לא, עזוב. אברמוב עזב וירמיהו התיישב באפיסת כוחות.
ללא האפליקציה הוא חש לפתע את חרדת הדין.
שתי דרכים לפניו אחת של גן עדן ואחת של גהינם והוא אינו יודע באיזו דרך מוליכים אותו.







נ.ב. הפאנץ' חלש ולא עלה בדעתי משהו אחר. מי שיתן לי פאנץ' טוב, אני יתן לו חמש מאות מלאכונים. במחשבה שניה, אלף וחמש מאות מלאכונים, למה לא.

מעיין 'בִּ⁠ירְכֶּה'. זכרון יעקב.

שוכב על ערסל שחבליו נתלים בשני עצי קלמנטינות. על כיסא מולי יושב מבוגר - כמעט קשיש, בכיסא מולו נער לבוש בבגד ים בלבד, ותוכן שיחתם לא מגיע לאוזני למרות המאמץ... והשקט סביב.

אחרי שיצאו נוטפי מים מהמעיין, הזקן מהנהן לעברי. אני שואל "מאיפה אתם?" "ירושלים".

"איך הגעתם לכאן?"

"היינו בים, כאן - מחווה לעבר חדרה שגגותיה נראים באופק - אחרי זה אנו באים תמיד לכאן, אין כמו הטהרה פה". אני מהנהן ופוזל לעבר ידו של הנער האוחזת בכיפה ובד לבן משולשל ציציות. כואב. מעביר מבט לפדחתו החשופה של הסב.

"אתה מעשן??? בן כמה אתה?" פונים לנער שלשה בחורים שאבותיהם מן הסתם לא זכו להחזיק באמונה, באתיופיה מכורתם. "שתיים עשרה" עונה הזקן שמתברר כסביו, "וואלה, אני לא הייתי מעשן בכזה גיל. תגיד יגאל באיזה גיל התחלנו לעשן?"

שלושת הבחורים העבירו את סט הכיפה - תפילין - סידור בין שלושתם, מתפללים ובין לבין יורדים אחד אחד למעיין וטובלים. "'חסידיש - פונה אלי ה'דתי' מביניהם - רוצה לאכול משהו".

"לא. תודה".

"חסידיש, אתה נוסע לאומן השנה?"

"ודאי".

"אי אפשר בלי זריקה של רבינו לפתוח את השנה. אהה?!?" הורדתי את העיניים, כל התיאוריות שלי על מקפצי אומן החלו לנוע במוח באי נוחות...

השלישיה הבאה הופיעה בשלל גוונים. אברך שנראה כאברך כולל בני ברקי ממוצע, השני בעל תשובה עם גופיה ופאות שצצו זה מכבר ואיתם בחור חילוני לכל דבר. מה הוא עושה איתם?!?

הבעל תשובה הטרי דוחף לידי פרי עגול קטן וצהוב "תעשה ברכה". לרגעים הייתי בהלם מהפניה, מהדחיפה ליד, ובכלל מה זה הפרי הזה? מה קורה פה?

"מה אתה מסתכל? תאכל!" הרחתי את ריח הצרות ומלחמות בעלי תשובה - חרדים, לא חושד שזה לא כשר / ערלה / לא מעושר, "סך הכל לא יודע מה זה הפרי המוזר הזה", ובמוח חולפת מחשבה, ומה אתה רוצה ממני בכלל?

הוא והבחור עם הג'ינס 'נפלו' מצחוק כששמעו שאני תמה על מוזרות הפרי, "זה תמר, תמר לח. תאכל, תעשה ברכה", החשדנות הבני ברקית לא נתנה לי לאכול, והחלנו לגלגל שיחה.

"יש לך כרטיס לאומן?" מיששתי את המצח אם נכתב שם שאני ברסלבע'ר או שכל ה'אלה' בטוחים שכ-ל הדתיים נוסעים לאומן ועניתי "ודאי ודאי", לרגעים מתגנב בי רצון שובב לענות 'לא' ולבחון את תגובתם.

שלושתם בעלי תשובה, מ'הכולל של הרב צדקה' בפרדס חנה, והם באים לכאן "כשקשה להם והם רוצים להיטהר", "זה דבר שלא תבין, אתה נולדת חרדי".

עדן, הבחור ללא כיפה שאל לשמי, וכשנענה סיכם לעצמו, "אליהו, לחברים זה אלי. אני יספר'ך משהו אלי, 'עשיתי' היום מסלול ירוק".

"מה זה "מסלול ירוק"?"

"חסמתי את הגלישה באינטרנט".

"וואוו" נפלטה מפי קריאה. "למה?"

"אני ישבתי כאן לילה אחד עד ארבע לפנות בוקר להתבודד, על הערסל הזה שאתה שוכב, - פתח הבעל תשובה ה'טרי' והפאות הקופצות - הלב שלי בער כמו מדורה, וישבתי פה שעות. אתה יודע מה ראיתי פה?!? אנשים מלאים בזוהמא אני מכיר אותם, מגיעים אחרי בילוי טמא, ריקוד מטורף במקומות מלוכלכים, והם מגיעים לכאן, קופצים למים, טובלים, יוצאים החוצה באנחה, נעמדים כאן קוראים תיקון הכללי והולכים הביתה. אתה יודע מה זה? מבין מה זה אומר?!?
נראה לך שחרדי היה עומד בזה? אההה?!?

המראות והמילים היכו בי עמוק. חילחלו ועדיין לא סיימו...

בסיעתא דשמיא


עוד מעט ראש חודש,
ואני אשיר הלל
לבד.

ואף אחד לא יטעים לי
א - ל- ו- ל
רק קול דודי ידפוק כמו תמיד,
בשקט.

ואולי לא יהיה מי שיזכיר לי,
אבל הלב
הרי יידע
מרת נפשו,
ותקוותה.


עוד מעט ראש חודש,
ואני לא אלבש לבן
וביני לביני, לבין
אלוקי,
יהיה לי חג.