- הוסף לסימניות
- #1
לאיטו הוא פסע בשביל היורד אל העיר, כתפיו זקופות בניסיון לחפות על אכזבתו. לרגע הוא מקרב את שרוולו אל עיניו, לנגב את הדמעות והזיעה, וברגע שאחרי הוא שומט את ידו, נזכר בבגדיו הרקומים, השאולים.
דכדוך עוטף אותו, והייאוש שהדחיק בכח לפני הביקור בארמון חוזר ומתנחל בליבו, קובע בו יתד.
בחצי השנה האחרונה צנח מזלו לעומקים שלא הכיר. הוא נאלץ ללוות כספים עבור חתונת בנו שהשתדך בשעה טובה עם בת מוצלחת אך חסרת נדוניה; מישכן את תכשיטיה של אשתו כדי שיוכל לקנות תרופות לאימו הזקנה, החולה במחלה חשוכת מרפא; והוצרך למכור את שדהו לאחר שביתו נשרף בדליקה הגדולה שפרצה בעיירה.
לפני חודשיים הוא שמע במקרה את עשיר העיירה מספר לאברום הסוחר כיצד קיבל אישור לראיון אצל המלך ירום הודו, ואיך העיז לבקש ואף קיבל הלוואה על סך שלוש מאות אלף מטבעות זהב מאוצר המלך למשך שלוש שנים. הרעיון שהבריק במוחו באותו הזמן כונה בפיה של רעייתו כ'מבריק', והוא יצא מביתו מצויד בדף ועיפרון פחם, מוכן לרשום את הוראותיו והדרכותיו של העשיר לקראת המסע אל הארמון.
ובכן, מסתבר שזה לא היה כל כך פשוט. הוא השאיל מהעשיר את בגדיו החגיגיים תמורת חלק אורח חיים בשולחן ערוך שקיבל לחתונתו מאביו. פמוט אחד הוא משכן עבור סכום מכובד של חמישים מטבעות כסף אותם השאיר לבני ביתו, ואת הכסף מהפמוט השני חילק בין בעל העגלה שלקחה אותו אל העיר; מס הכניסה והלינה; שוחד לפקיד הממונה על רישום שמות האזרחים המבקשים פגישה עם המלך ומתנה יקרה לבית המלוכה.
היו זמנים בהם חשב שמאמציו יאבדו אי שם, שמסעו יגמר עוד לפני שיעבור את דלת הבית ושלעולם לא יעמוד בפני המלך וישטח את בקשתו. אבל בכל פעם כזאת נמצא מי ממכריו או משפחתו שעודדו והלהיבו מחדש את תקוותו. אחד מאותם אנשים טובים היה בעל האכסניה, יהודי חביב כבן חמישים שהעניק לו חדר, מזון ושירות ללא כל תמורה כספית, ואף הוסיף כמה עצות משלו.
השביל המרוצף בשיש שחור התחבר עם כביש הכורכר והוא עצר באנחה.
מה יספר למארחו?
שהגיע עד הארמון, עבר את בדיקת הזקיפים בשער החיצוני, צעד בשביל מתפתל בין שיחי שושנים צבעוניים ועצי ברוש גבוהי קומה והגיע עד אולם קבלת הפנים, וכשהפרידה בינו לבין המלך רק דלת מוזהבת אחת ניגש אליו פקיד לבוש פאר והתנצל ביובש על כך שראיונו אינו יתקיים כמתוכנן, והתאריך הבא שפנוי הוא, ובכן, בעוד שלושה וחצי חודשים מהיום.
ואיך ישא פניו לרעייתו, כאשר יחזור ללא אפשרות לפדות את פמוטיה מבית המשכון, מפני שאפילו המתנה שקנה בדמים מרובים נותרה בארמון, בסל שתחת שולחנו של הפקיד?
וכאשר חושבים על כך, גם כסף לנסיעה חזור הוא יאלץ להלוות, ואנה הוא בא בעיר בה אין לו מכרים כלל...
הדמעות זלגו על פניו, והוא הצר על כך ששכח להביא את המפית התואמת לחליפתו היוקרתית.
כאשר הגיע סוף סוף אל הפונדק עלה לחדרו במהירות, מתפלל שאף אחד לא יעצור אותו וישאל איך היה הביקור בארמון.
בזהירות הוא החליף לבגדיו הרגילים, וצנח על המיטה לשינה ארוכה ומשכיחה.
קצת לפני שקיעה הגיע בעל הבית ודפק, מבקש להעיר את אורחו לתפילת מנחה. לנוכח פניו החשוכות הוא רק טפח על גבו, הפטיר שארוחת הצהריים מחכה וירד למטבח.
בזמן שאכל ביקש המארח לדעת על מה ולמה הוא נראה כאבל. ביובש סיפר מה היה, לא אוזר אומץ להרים את עיניו ממפת התחרה, וכשסיים הופתע לגלות חיוך רחב על הפנים שמולו.
"האם יודע אתה מהו התאריך שבוע הבא?" שאל המארח, מזדקף על כיסאו. הוא הביט בו בחשדנות קלה והפטיר: "ר"ח אלול, האין זאת?"
"אכן", דפק המארח על השולחן בצהלה. "ר"ח אלול! ויודע אתה מה מיוחד בתאריך זה?"
"לא", ענה במבוכה, ומחשבה בדבר הגיונו של האיש חדרה לליבו.
"החל ממחר יצא המלך ירום הודו מארמונו. הוא מסתובב בערים, בכרמים ובכפרים לבוש בבגדי יום ההכתרה המפוארים, וכל מי שרוצה יכול לגשת עד אליו. אומרים", הוסיף בטון לוחש משהו, "שכל בקשה שמבקשים מהמלך בזמן הזה מתקיימת."
המארח נשען בסיפוק אחורנית וצחק למראה הבעתו של אורחו.
"מדוע שלא תנסה גם אתה לגשת אל המלך מחר? צא בבוקר לשדות המקיפים את העיר, וחכה שם לתרועת החצוצרות המבשרות את בואו של המלך. רק אל תשכח!" הניד בעל הבית את אצבעו לפנים, "ללבוש את בגדיך הרגילים. כיוון שלמלך אין זה משנה האם מי שבא עשיר הוא או עני מרוד ובלבד שיבוא הוא באמת."
דכדוך עוטף אותו, והייאוש שהדחיק בכח לפני הביקור בארמון חוזר ומתנחל בליבו, קובע בו יתד.
בחצי השנה האחרונה צנח מזלו לעומקים שלא הכיר. הוא נאלץ ללוות כספים עבור חתונת בנו שהשתדך בשעה טובה עם בת מוצלחת אך חסרת נדוניה; מישכן את תכשיטיה של אשתו כדי שיוכל לקנות תרופות לאימו הזקנה, החולה במחלה חשוכת מרפא; והוצרך למכור את שדהו לאחר שביתו נשרף בדליקה הגדולה שפרצה בעיירה.
לפני חודשיים הוא שמע במקרה את עשיר העיירה מספר לאברום הסוחר כיצד קיבל אישור לראיון אצל המלך ירום הודו, ואיך העיז לבקש ואף קיבל הלוואה על סך שלוש מאות אלף מטבעות זהב מאוצר המלך למשך שלוש שנים. הרעיון שהבריק במוחו באותו הזמן כונה בפיה של רעייתו כ'מבריק', והוא יצא מביתו מצויד בדף ועיפרון פחם, מוכן לרשום את הוראותיו והדרכותיו של העשיר לקראת המסע אל הארמון.
ובכן, מסתבר שזה לא היה כל כך פשוט. הוא השאיל מהעשיר את בגדיו החגיגיים תמורת חלק אורח חיים בשולחן ערוך שקיבל לחתונתו מאביו. פמוט אחד הוא משכן עבור סכום מכובד של חמישים מטבעות כסף אותם השאיר לבני ביתו, ואת הכסף מהפמוט השני חילק בין בעל העגלה שלקחה אותו אל העיר; מס הכניסה והלינה; שוחד לפקיד הממונה על רישום שמות האזרחים המבקשים פגישה עם המלך ומתנה יקרה לבית המלוכה.
היו זמנים בהם חשב שמאמציו יאבדו אי שם, שמסעו יגמר עוד לפני שיעבור את דלת הבית ושלעולם לא יעמוד בפני המלך וישטח את בקשתו. אבל בכל פעם כזאת נמצא מי ממכריו או משפחתו שעודדו והלהיבו מחדש את תקוותו. אחד מאותם אנשים טובים היה בעל האכסניה, יהודי חביב כבן חמישים שהעניק לו חדר, מזון ושירות ללא כל תמורה כספית, ואף הוסיף כמה עצות משלו.
השביל המרוצף בשיש שחור התחבר עם כביש הכורכר והוא עצר באנחה.
מה יספר למארחו?
שהגיע עד הארמון, עבר את בדיקת הזקיפים בשער החיצוני, צעד בשביל מתפתל בין שיחי שושנים צבעוניים ועצי ברוש גבוהי קומה והגיע עד אולם קבלת הפנים, וכשהפרידה בינו לבין המלך רק דלת מוזהבת אחת ניגש אליו פקיד לבוש פאר והתנצל ביובש על כך שראיונו אינו יתקיים כמתוכנן, והתאריך הבא שפנוי הוא, ובכן, בעוד שלושה וחצי חודשים מהיום.
ואיך ישא פניו לרעייתו, כאשר יחזור ללא אפשרות לפדות את פמוטיה מבית המשכון, מפני שאפילו המתנה שקנה בדמים מרובים נותרה בארמון, בסל שתחת שולחנו של הפקיד?
וכאשר חושבים על כך, גם כסף לנסיעה חזור הוא יאלץ להלוות, ואנה הוא בא בעיר בה אין לו מכרים כלל...
הדמעות זלגו על פניו, והוא הצר על כך ששכח להביא את המפית התואמת לחליפתו היוקרתית.
כאשר הגיע סוף סוף אל הפונדק עלה לחדרו במהירות, מתפלל שאף אחד לא יעצור אותו וישאל איך היה הביקור בארמון.
בזהירות הוא החליף לבגדיו הרגילים, וצנח על המיטה לשינה ארוכה ומשכיחה.
קצת לפני שקיעה הגיע בעל הבית ודפק, מבקש להעיר את אורחו לתפילת מנחה. לנוכח פניו החשוכות הוא רק טפח על גבו, הפטיר שארוחת הצהריים מחכה וירד למטבח.
בזמן שאכל ביקש המארח לדעת על מה ולמה הוא נראה כאבל. ביובש סיפר מה היה, לא אוזר אומץ להרים את עיניו ממפת התחרה, וכשסיים הופתע לגלות חיוך רחב על הפנים שמולו.
"האם יודע אתה מהו התאריך שבוע הבא?" שאל המארח, מזדקף על כיסאו. הוא הביט בו בחשדנות קלה והפטיר: "ר"ח אלול, האין זאת?"
"אכן", דפק המארח על השולחן בצהלה. "ר"ח אלול! ויודע אתה מה מיוחד בתאריך זה?"
"לא", ענה במבוכה, ומחשבה בדבר הגיונו של האיש חדרה לליבו.
"החל ממחר יצא המלך ירום הודו מארמונו. הוא מסתובב בערים, בכרמים ובכפרים לבוש בבגדי יום ההכתרה המפוארים, וכל מי שרוצה יכול לגשת עד אליו. אומרים", הוסיף בטון לוחש משהו, "שכל בקשה שמבקשים מהמלך בזמן הזה מתקיימת."
המארח נשען בסיפוק אחורנית וצחק למראה הבעתו של אורחו.
"מדוע שלא תנסה גם אתה לגשת אל המלך מחר? צא בבוקר לשדות המקיפים את העיר, וחכה שם לתרועת החצוצרות המבשרות את בואו של המלך. רק אל תשכח!" הניד בעל הבית את אצבעו לפנים, "ללבוש את בגדיך הרגילים. כיוון שלמלך אין זה משנה האם מי שבא עשיר הוא או עני מרוד ובלבד שיבוא הוא באמת."
"...הנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים, ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יום טוב... ובודאי יש הפרש גדול בין יום הכיפורים ובין אלול. אך הנה יובן על פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה..."
– לקוטי תורה פרשת ראה לב, ב.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים