קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 1K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת יהודי כשר | סיפור ליום כיפור
  • הדוויג //
    • אני משמש כמשגיח כשרות ומבלה חודשים רבים מדי שנה בדרום אמריקה. בחלק מהמקומות הללו הקהילות היהודיות אינן מפותחות ויש מקומות שרק בשבתות מתאסף מנין בבית הכנסת. כזו הייתה העיר שבה שהינו לפני כמה שנים במחוז ולפראיסו אשר בצ'ילה.

    יום אחד, לאחר תפילת מנחה, הופיע בפתח בית הכנסת אדם שרירי ומוצק, עתיר עגילים וקעקועים ושערו הארוך אסוף בקוקו. ברגע הראשון נבהלתי, הוא היה נראה 'גנגסטר' לכל דבר ועניין. אך הוא הציג את עצמו בשם ג'ו והתברר שהוא יהודי. לא שהוא ידע יותר מדי על היהדות שלו, חוץ מברית מילה ולצום ביום כיפור - הוא לא ידע שום דבר.
    הוא נכנס לבית הכנסת וסיפר לי שכמה ימים קודם לכן, אמו נפטרה. לפני מותה אמרה לו שתמיד רצתה לזכות שבנה יהיה יהודי כשר. היא ביקשה ממנו שיקבל על עצמו לפחות מצווה אחת לזכותה ולעילוי נשמתה. רק מצווה אחת.
    "תלַמֵד אותי מצווה אחת", ביקש ממני ג'ו. "תראה, אני לא בן אדם כל כך טוב. אני מאפיונר, מתעסק בדברים הכי גרועים. אבל בשביל אמא שלי אני רוצה להיות יהודי קצת יותר טוב. תן לי מצווה אחת - ואותה אני אקח על עצמי. אני אדם חזק, מה שאני מחליט - אני עושה. רק תגיד לי באיזו מצווה לבחור".
    אינני רב ולא בן רב, אבל ההכרעה נפלה לפתחי והייתי צריך להחליט מה לומר לו. התלבטתי רבות מה להורות לו. שבת, טהרה, תפילין? מה הדבר הנכון שעליו לקבל לעילוי נשמת אמו.
    חשבתי על הדבר והחלטתי לומר לו להתמקד בכשרות, להקפיד לאכול רק אוכל כשר.
    משתי סיבות. ראשית, אוכל טרף מטמטם את הנפש כידוע. אם הוא יאכל רק כשר, יש סיכוי שיום אחד הרגש היהודי יתעורר אצלו והוא ירצה להתקדם. הסיבה השנייה היא פרקטית, לאכול - אדם צריך כל הזמן, אם הוא יצטרך לאכול רק כשר, זה יכריח אותו להיות תמיד בקשר עם יהודים.
    שעה ארוכה לימדתי אותו את עיקרי הלכות הכשרות, ודרכינו נפרדו, מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.

    רק לאחר חמש שנים, בבית כנסת ירושלמי קטן, פתאום ראיתי אותו. ברגע הראשון כמעט ולא זיהיתי אותו. כיפה גדולה לראשו ופאות עבותות לצדי ראשו. אבל כשהפשיל את שרוולו להניח תפילין וראיתי את הקעקוע על ידיו, מיד זיהיתי שמדובר בג'ו.
    "ג'ו?"
    "יעקב?"
    נפלנו איש על צווארי אחיו. מסתבר שג'ו, שכבר החליף את שמו ליוסף, חזר בתשובה שלימה.
    הוא זכר אותי היטב, והשלים לי את הסיפור המופלא.

    "מאז שפגשתי אותך" סיפר, "לקחתי את העסק של הכשרות ברצינות רבה. התחלתי לאכול רק אוכל כשר. לא שיניתי את דרכיי הנלוזות, אך בזאת הקפדתי. הייתי מסתובב הרבה בעולם, ותמיד הייתי מברר איפה יש בית חב"ד או מקום שאפשר להשיג אוכל כשר. לכל מקום לקחתי עמי כמה קופסאות שימורים, כמה סנדוויצ'ים כשרים ובקבוק של שתיה קלה עם חותמת כשרות מהודרת, על כל צרה שלא תבוא. אני אדם עקרוני ועקשן. וכשאני מחליט משהו - זה עד הסוף.
    עברו כמה חודשים, וביום מן הימים תכננתי עם שלושה מחבריי הברחה קטנה מתאילנד. לא משהו רציני, כבר עשינו דברים כאלה פעמים רבות בעבר. אבל הפעם איתרע מזלנו ונתפסנו על ידי השלטונות התאילנדים.
    מצאנו את עצמנו מושלכים לתא מעצר קטן ומצחין 'עד שיתחיל המשפט'. וכשאומרים בתאילנד 'עד שיתחיל המשפט' זה יכול לקחת כמה חודשים בלי למצמץ.
    בכל בוקר היו מכניסים לנו סיר עם דייסה, ובכל צהריים - סיר עם מרק דלוח. זה הכל. זה היה האוכל וזה היה השתייה.
    אני הייתי בבעיה. הרי אני לא יכול לאכול אוכל שאינני יודע מה הכשרות שלו. למזלי, לא החרימו לנו את החפצים, ונזכרתי שיש לי בתיק קצת אוכל ושתיה משלי. אך למזלי הרע - גם החברים שהיו איתי קלטו את זה.
    "ג'ו, תן לנו מהאוכל שלך", הפצירו בי.
    "אני לא יכול, זה האוכל היחיד שלי. אתם יכולים לאכול גם את האוכל שמחלקים פה, אני - לא", עניתי להם.
    "מה אתה מתקמצן עלינו", כעסו עליי החברים, "תפרגן לנו מהאוכל שלך".
    אך אני לא וויתרתי להם.

    הדבר היה כמה ימים לפני יום הכיפורים. בתא המעצר התאילנדי אין יום ואין לילה, הכל נראה אותו דבר. אתה יכול בקלות לאבד את חשבון הימים ולא לדעת איזה יום היום, לכן סימנתי לעצמי בכל יום כמה ימים עברו, כי רציתי לזכות לצום את יום הכיפורים. חששתי שאלו הימים האחרונים שלי ורציתי לזכות לכפרה של יום הכיפורים לפני שאני עולה לעולם האמת.
    תכננתי לעצמי היטב את חלוקת מעט האוכל שלי כך שבכל יום אני אוכַל קצת, ובערב יום כיפור אוכל 'מנה מוגדלת' ואסיים את כל האוכל שלי וכך אצליח לצום. מה יהיה אחרי יום כיפור? אלוקים יעזור. לפחות אני אדע שאני נכנס ליום הכיפורים בלי שנגעתי באוכל הטרף של בית המעצר.

    כשקמתי בבוקרו של ערב יום כיפור, שמתי לב שמישהו נגע בתיק שלי. אני פותח את התיק ומגלה שכל האוכל שלי נעלם. בזווית עיניי אני רואה את החברים שלי מגחכים.
    "איפה כל האוכל?" שאלתי אותם בבהלה.
    "אתמול בערב לאחר שהלכת לישון, החלטנו לעשות חגיגה ואכלנו את כל האוכל שלך", צחקו צחוק רועם, "מה חשבת שרק אתה תחגוג פה?"
    "אתם לא נורמליים", נזעקתי, "במיוחד השארתי לעצמי מנה גדולה להיום כי יש לי מחר צום, אני צריך לאכול היום היטב".
    "בבקשה, הנה הדייסה", הגישו לי את דייסת הבוקר של בית המעצר.
    הייתי בדילמה גדולה. כבר הייתי די רעב, לא אכלתי מאחר הצהריים של יום האתמול. וידעתי שמחר יש לי צום. איך אני אצליח לצום? אולי כן כדאי לי לאכול מהדייסה?
    התגברתי והחלטתי לא לאכול מדייסת הבוקר. 'אחרי צהריים נראה איך אני מרגיש', אמרתי לעצמי.
    הגיע הצהריים ואיתו המרק שהיה הפעם עשיר מתמיד. חתיכות בשר כלשהן צפו בו. אני כבר הייתי די חלש ועייף. ידעתי שאם אני לא אוכל עכשיו מהמרק, אני לא אצליח לצום. זה או לאכול טרף - או לאכול ביום כיפור. מה מהם עדיף?
    יום כיפור עדיף, נפלה ההכרעה. מזגתי לעצמי צלחת מהמרק הטרף.
    אך רגע לפני שהכנסתי אותה אל פיו, נעצרתי. בעיני רוחי עלתה דמותה של אימי המנוחה. נזכרתי שהתחייבתי כלפיה שאני אקח מצווה אחת ואשמור עליה בכל עוז.
    מאותו רגע לא הייתי מסוגל להכניס את המרק אל פי. ההחלטה גמלה בליבי. אני לא אוכל לא-כשר ויהי מה.
    השמש שקעה ויום הכיפורים נכנס.

    ניסיתי להיזכר מה צריכים להתפלל ביום כיפור, את 'כל נדרי' הצלחתי לומר מהזיכרון, ישבתי ושרתי לעצמי ניגונים שזכרתי מבית הכנסת.
    ישבתי לעצמי בפינת תא המעצר. הייתי חלש מאד, כבר יממה שלימה שלא בא דבר אל פי, וידעתי שלפניי עוד יממה שלימה של צום. וזה עוד אחרי ימים ארוכים במעצר שגם בהם לא אכלתי יותר מדי. הייתי קרוב לעילפון, ידעתי שלא אצליח לעמוד בעוד יום של צום. בכיתי לעצמי כשהבנתי שמחר בבוקר, איאלץ לראשונה מזה כמה חודשים לאכול מאכלות טרפים. בדיוק ביום הקדוש ביותר.
    החברים ניסו לעודד אותי. "אל תבכה, מחר נביא לך גם מהמנות שלנו", אך דבריהם רק הגבירו את בכיי.

    אחרי שעה וחצי נכנס סוהר. "יש פה מישהו יהודי?" שאל.
    "כן, אני". התרוממתי ממקומי.
    "יש פה מישהו שרוצה לראות אותך".
    אל החדר נכנס שליח חב"ד שככל הנראה שילם לא מעט שלמונים כדי להיכנס אל הכלא.
    "שלום עליכם ר' ייד", אמר החב"דניק, "הכל בסדר איתך?"
    "ממש לא" נאנחתי, "אין לי פה אוכל כשר".
    הוא שלף מתיקו כמה דברי מאכל עסיסיים ואמר לי "הנה לך אוכל כשר. אתה לא נראה טוב, קח תאכל".
    "השתגעת? מה 'תאכל'?! יום כיפור היום", מחיתי, "אני לא מתכונן לאכול ביום כיפור".
    החב"דניק הביט בי. "אנחנו במוצאי יום כיפור. יום כיפור היה אתמול" - - -

    *​

    "לא ייאמן!" אמרתי לג'ו-יוסף, כשאני מוחה דמעת התרגשות, "איך הקב"ה שומר על הצדיקים".
    "אני לא צדיק גדול", הצטנע יוסף, "בסך הכל יהודי כשר".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אמת מארץ תצמח, אש קודש!, משתמשת צעירה ועוד 72 משתמשים75 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    כמה יפה ונאה!
  • 903
    • ה
    שיתוף - לביקורת מאסטר קוקער עונה 8 | פרק 1
  • הפצחן //
    • 'שלום לכם צופים יקרים ומאזינים חביבים וברוכים הבאים לעונה השמינית של 'מאסטר קוקער'!' (מחיאות כפיים סוערות )
    'הערב יהיה איתנו יוסי. איפה יוסי?'
    'כאן...'
    'שלום חמוד, מה הבאת לנו?'
    'עוגת גבינה ארומטית בשילוב עוגיות סמאש וחצי כפית סוכר.'
    'עוגת גבינה עם בסקוויטים מעוכים אתה מתכוון...'
    'לא. נגמרה הגבינה, השתמשתי בממרח שוקולד השחר.'
    'אוהו, מתחזקת אצלי מרגע לרגע ההחלטה שצריך לפטר את מי שהעלה אותך לבמה.'
    'אימא שלי.'
    'אימא מה?'
    'אימא שלי, המנקה. היא שכחה פה את הטלפון, אמרה לי לעלות להביא.'
    'טווובבב, איפה העוגה?'
    'רגע...'
    'מי לימד אותך להכין עוגת בסקוויטים?'
    'אימא שלי.'
    'אימא שלך..'
    'כן, אבל נגמרו לנו הבסקיוויטים, אז חצי מהעוגה עם קרקרים לחמית חיטה מלאה.'
    'אוה. ומה החצי השני?'
    'פירורים של פריכיות אורז.'
    'למה פירורים? אי אפשר פריכית שלימה?'
    'הפריכיות זה של אימא, היא מרשה רק קצת.'
    'טוב, נו, איפה העוגה?'
    'אצל אימא.'
    'רגע רגע, אתה רוצה להגיד לי שעלית לבמה רק בשביל להביא את הטלפון של אימא שלך?'
    'היא אמרה שכשאני יביא לה אותו היא תיתן לי לשחק סנייק.'
    'בשביל סנייק עלית לבמה? היית מבקש וההפקה היו מביאים לך.'
    'לא, היא לקחה את הטלפון של אבא שלי, עליתי להחזיר לו אותו.'
    'רגע רגע רגע, מי זה אבא שלך?'
    'השופט...'
    'והוא היה אמור לאכול את העוגה שלך?'
    'ככה זה בדרך כלל.'
    • חחח
    • תודה
    Reactions: איש אחד הלך, אבן דרך, T.S ועוד 44 משתמשים47 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    אשמח להסבר.
  • 1K
    • ד
    שיתוף - לביקורת מת מחום
  • דוכסוסטוס //
    • אוי, זה יצא ארוך.
    --------------------------------------------------
    ברמזור של החזאים הגיעו אל תקרת ההגדרות של מזג האוויר: עומס חום כבד עד קיצוני, מעיק, הביל. אדום בוהק.

    באחת בצהריים השמש יורה לכל הכיוונים אבל אני חושב שהיא מקדישה לי יחס אישי.
    אם זה לא היה מזיע - זה היה משעשע. לדחוף בעלייה עגלת תאומים בייבי-ג'וגר פלוס ארבע, שתיים במושבים ועוד שניים על הפגוש - מורחים סנדלים על המדרכה, הכול תחת מעטה של מסיכה ספוגה עד בחילה.

    אני לא נופל לייאוש או לרחמים עצמיים, יש לי משנה סדורה להתמודדות במצבי קיצון וזו הזדמנות נהדרת לממש אותה.
    תמיד כדאי להתחיל עם הדרך הקלה:
    שלג בחוץ שלושה ימים, נמאס, כבר מפסיקים לצלם. אני בונה עם הילדים איגלו במקום הבובה שקרסה, השלג על הכביש עכור, אני מגייס להם שרידי שלג יפה מעל גדר גבוהה. הילדים עטופים טוב, אני לא. אין לי מעיל דובון - זה לא מתאים לקוד הלבוש שלי, רק מעיל קשמיר שחבל להרוס אותו על משחקים. הכפפות סחוטות מאתמול. אי, היד שלי קופאת, והאוזניים בכלל. שמעתי פעם שבסיביר אם אוזן קפואה הייתה מקבלת מכה - היא הייתה נושרת.
    הקור מצמית, נגמר לי הכוח למשחקים, עוד דקה הילדים מצטננים. ילדים מהמרפסת למעלה מתחילים לצלוף עלי כדורי שלג והם יודעים לצלוף, מנסה להתחמק מהמטווח, מחליק לתוך שלולית קרח מומס, שחרחר, הגרביים שלי ספוגות מים קפואים, השיניים נוקשות.
    אני שועט לזרועות שמש של 40 מעלות, יבורכו צלזיוס, פרנהייט והחברים.

    לא עובד, כמות מכריעה של אגלי זיעה עושה את דרכה בין קמטי המצח, חוצה בקלות את גבותי הכרסתניות שכבר קודם הגיעו לתת-ספיקה, בואכה האישונים - שורפת כל ריס שנקרה בדרכה, ממיסה כל זיכרון של כדור שלג.
    נאיביות להציב מהלך כה חובבני מול מערכות משומנות של חום וזיעה.

    יש עוד שיטה פשוטה שכדאי לנסות אותה לפני שעוברים לאסטרטגיות מתוחכמות: המקל והגזר, פותחים בהלקאה כדי לסיים עם גזר מרענן.
    שואה. צעדת מוות. שיירות של שלדים צועדים בשארית כוחות שאין להם, בלי לדעת לאן. מסביב האס. אס. יורים מטווח אפס בכל מי שמתמהמה, מוסיפים אותו לערימות הגוויות הנערמות בצד באין קובר. אין תקווה. אין משפחה. אין בית עם מזגן, שתיה קפואה וארוחה חמה. מאיפה נזרקה בי חוצפה להרגיש אומלל? תגיד תודה על זה שרק השמש יורה בך כשאתה נעצר לנגב זיעה בשרוול.

    החום בלתי-נסבל. אני חושב שאסור להשתמש בשואה לצרכים הפעוטים שלנו, נדמה לי שזה גם לא חוקי.

    חוצה כביש ועובר לגזר:
    תסתכל רגע אחורה, אתה אחרי העליה הגדולה ועברת יותר מחצי דרך, מקסים, אוטוטו זה נגמר.

    אני לא מסתובב כי מפחיד אותי לראות את הכול נמס מאחורי ולהפוך לנציב זיעה. ואם הדרך תיגמר? מחר יש גם יום, עם אותו מזג.

    ממשיך בכיוון הגזר, אבל ע"פ מודלים צרפתיים.
    צרפתיים מחבבים אוויר חם, אולי זו תרבות ואולי זו דרך חיים, בכל מקרה גישה חיובית כזו עשויה להפוך את המסע שלי מסיוט לתענוג.
    קרניה המלטפות של שמש בראשיתית מלחכות את העור שלי, מעמיסות אותו בוויטמינים, מינרלים וכל מיני ערכים בריאותיים. עור האדם בדומה לירקות רבים - מממש את שיא התפוקה שלו ע"י צלייה באש נמוכה. חום הוא נפלא. שמש היא מתנה.
    זיעה אמנם מכילה כמה כימיקלים מפיצי ריח אבל מאידך היא משפרת את חיינו לאין ערוך וכשממשיכים עם קו החשיבה הזה - אפשר למצוא הנאה גם בריח האופייני שהוא הרבה פחות נורא מריחות אחרים, לא לחינם הביטוי אגל משמש רק זיעה וטל. מחקר חדש טוען כי קרני שמש מרוכזות עשויות להטעין באנרגיה ירוקה גם בני-אדם ולא רק לוחות סולאריים. החום גם מנקה רעלים ומרפא תאים נגועים בגוף. חום הוא אחת הדרכים המובהקות לזיהוי חולי קורונה, ובתחילת ההתפרצות, נשמעו תקוות שהתחממות מזג האוויר תחסל את הנגיף.

    אני בועט את ההיגיון הצרפתי מחוץ למרחב המוח שלי, אסור לתת לחום לפגוע בפעילות התקינה שלו.

    יש לי עוד מהלך שתמיד עובד, תרגילי הסחה:
    חינוך: האם כדאי להפחיד את הילדים מרופא-שיניים כדי שלא יאכלו איגלויים כל היום אבל אז כשהם יגיעו אליו - הם יבכו בבעתה?
    קחו כמה איגלו שאתם רוצים. שקט עכשיו.
    בלשנות: מה הקשר בין מוס למוסקה? האם יש רכיבים זהים בסיכה; סיכּה; סיכום; מסך; מסיכה; סככה. לוח סולארי נקרא כך בגלל היותו אנטיתזה לסולר ולמזהמים אחרים?
    לא יודע.
    סטרט-אפ: תרומת דם דרך נדרים פלוס.
    מסכים להיות פילנתרופ של זיעה, אומרים שזה דבר בריא.
    היסטוריה: באיזה גיל מת אלכסנדר מוקדון?
    מתי שיהיה, אם הוא היה הולך יום יום את הדרך הזאת עם העגלה, הוא היה מת קודם. גם-כן, המצביאים של פעם שהרגישו גיבורים.
    גיאוגרפיה: בין אלו שתי מדינות מפריד ים טסמן?
    סליחה, חשבתי שזה שם משפחה.

    המסיכה משגעת אותי ואני משנן בעל-פה קמפיינים של משרד הבריאות:
    מולי הולך כעת ילד. רסס טיפתי ממחזורי הנשימה שלי עשוי לחדור אל הפה או האף שלו, ובהנחה שאני אדום כמו העיר שלי, הוא יהיה א סימפטומטי, ידביק את הכיתה, ישלח את סבא שלו לבית חולים, יהרוג את השכן. משפחות שלמות ינמקו בבידוד, אחרות יאכלו שניצל סויה נוקשה במלוניות, רמזורים סגרים, כלכלה בקריסה, בתי חולים מתמוטטים. אם כולם-כולם יקפידו על מסיכות נצליח להוריד את התחלואה.

    חם לי, מעדיף להישאר בלי תשובה ולא להיגרר עכשיו למבוך הגרפים והעקומות.

    אני מצרף למשוואה כוח שובר שוויון: חשיבה עתידנית.
    לא יאומן איך משקל 1.3 ק"ג של חליפת קרינה, לא יותר משתי חבילות סוכר (תכולה חדשה, מחיר ישן), וככה מסרבל כל תנועה. אנשים ברחוב נראים כמו רובוטים - רק מקללים כל הזמן את השמש, את קרן סנדובה המאיימת ואת צפון קוריאה עם הניסוי הכימי הכושל שלה שפירק חצי משכבות ההגנה של כדור הארץ. הבעיה הכי גדולה שלא רואים את הסוף, בניית שכבות הגנה מלאכותיות היא סיפור של שנים אם בכלל והחליפה החונקת הזאת, ברור תחסל אותנו עוד קודם.
    איפה הימים של המסיכות אל-בד הקטנטנות?! ואנחנו עוד התלוננו!?

    כן, התלוננו. אני מתריס מול המפונק מהעתיד. כי מסיכה צמודה על הפנים משבשת את פעילות המוח, ולא אכפת לי שתסבלו קצת - אתם עם המכוניות המעופפות.

    הנה הבית.
    הנוסחה הצליחה מול החום מספר אחד.
    כדי לשרוד מלחמת מחשבות, לא צריך לנצח - מספיק ללחום, וזה מה שהמשנה שלי גורסת: תחשוב, לא משנה מה - בסוף תגיע למזגן.

    תולש מסיכה ורץ לחפש את השלט, למה אין פה אור בבית?
    -------------------------------------------------------
    נקטף בדמי ימיו בשנת הכ"ז לחייו.
    - צ צ צ לא פשוט, לא פשוט הקורונה הזאת.
    - הבנתי שהיו לו מחלות רקע, משהו כמו רגישות למזג אוויר.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מפכ"ל, אי פה אי שם, Mici1 ועוד 80 משתמשים83 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וי שלוק
    צחקתי, וצחקתי, ו-צחקתי. טובבב ואנא, ברוב טובך שלח נא את שאר השיטות שככל שמשטות הינם משיטות את...
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת לא מדובשך
  • שיילה //
    • "הלו"

    "כן?"

    "הגננת שושי?"

    "מדברת"

    "אתן חילקתן לילדות ערכת ראש השנה עם דבשיות קטנות?"

    "נכון, למה?"

    "הבת שלי בוכה שנעלמה לה הקופסית, איפה משיגים כזה?"

    "קנינו את זה בסטוק ת'פה בסיטונאות"

    "מה הטלפון שלהם?"

    "אתה רושם?"

    "כן רגע, מתיישב, אופס.. נראה לי שהתיישבתי על משהו"

    "אבא של חגית? הכל בסדר?"

    "הכל דבש גברת, הכל דבש".
    • תודה
    • חחח
    Reactions: RPO, אש קודש!, HennyS ועוד 76 משתמשים79 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    אז המכנסיים שלך בניקוי יבש?
  • 942
    • ה
    שיתוף - לביקורת את ואני
  • הוריקן //
    • אַתְּ וַאֲנִי,
    סִפּוּר דֵּי מוּזָר,
    שֶׁפָּשׁוּט הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב.

    אַתְּ זֶה אֲנִי .
    קְצָת קָשֶׁה לִי לוֹמַר,
    בִּשְׁמֵךְ לֹא יוֹדַעַת לִנְקֹב.

    מְשַׁנֶּה לִי צוּרוֹת מוּל הָעֵינַיִם,
    מְחַיֶּכֶת וּפִתְאוֹם שׁוּב בּוֹכָה.
    בַּהַתְחָלָה עוֹד צוֹלַעַת לָךְ עִם הָרַגְלַיִם,
    אַךְ בַּסּוֹף כְּבָר פּוֹרֶצֶת בְּרִיצָה.

    כְּשֶׁהָעֵט בְּיָדִי נִדְמֶה כְּמוֹ מִכְחוֹל,
    לְנוֹף קְצָת שׁוֹנֶה וְאַחֶר.
    וְהָדַף הַלָּבָן מַמְתִּין לִקְצָת עֹל,
    הָרֶגֶשׁ בְּתוֹכִי כְּבָר בּוֹעֵר.

    מַחְשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה יַחְדָּיו מְסֻלְסָלִים,
    וְהִנֵּה אַתְּ בְּנוּיָה לְתִפְאֶרֶת.
    הָרִים נֶעֱרָמִים כְּבִישִׁים נִסְלָלִים,
    וַאֲנִי -בּוֹהָה בָּךְ, נִפְעֶמֶת.

    וּמֵאָז לְתָמִיד אַתְּ אוֹתִי מְלַוָּה,
    מוּל עֵינֵי רוּחִי מְטַיֶּלֶת.
    דְּמוּת שֶׁלִּי, בִּדְיוֹנִית אֲהוּבָה,
    מֵאֱלֹקִים מַתָּנָה מְיֻחֶדֶת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אמיצ/ה, הפצחן, כנפיים ועוד 36 משתמשים39 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הוריקן
    תודה רבה! עזרתם לי מאוד!
  • 699
    • ליאורהA
    שיתוף - לביקורת זכור נמשכים אחריך...
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    הטי"תיות שלי קיפצו בצהלה במורד מדרגות הרובע. כמה רעש הן עושות, השם. לרגע שמחתי שאמצע הלילה, כך שהחושך הסתיר את לחיי הלוהטות. אך במחשבה שניה, בחושך הזה הן לא יכלו לראות את המבטים המזהירים ששלחתי לעברן.

    סימנתי לשרה, המחנכת המקבילה, שעכשיו תורה להרגיע אותן. ריחמתי עליה, באמת. שתינו רצינו לעשות את הרושם הנכון על התלמידות החדשות שלנו, הרי עבר רק שבוע מתחילת הלימודים.

    לא נעים לצאת המורה הקפדנית, זאת שלא מרשה להשתולל, לא מרשה לצעוק בקולי קולות באמצע הלילה, לא מרשה לאכול חטיפים בקולניות בדרך לכותל. לא מרשה, לא מרשה. אבל מישהי חייבת למנוע מהן לעשות את הדברים הללו, וכבר קלטתי את המבטים העוינים של כמה מן החזקות בפעם האחרונה שהערתי להן. אז עכשיו תורה של שרה.

    "בנות, בבקשה, שקט. אנחנו בדרך לכותל. לא לקייאקים בירדן או למסלול אתגרי בדרום. בזמן המיוחד הזה, בין כסה לעשור. כבדנה את המקום, ואת עצמכן," שרה ביקשה. אבל בקשתה לא נועדה להיענות. ולא היה לנו מה לעשות בנידון.

    הבנות המשיכו לפטפט בקולי קולות ולהצטלם ביחד בקריאות מחרישות אוזניים (לפחות בנושא הזה ראינו את הנולד, ואישרנו להן להביא מצלמות. עדיף מאשר שיביאו בלי רשות).

    'א-ל-ו-ל!' רציתי לזעוק באוזניהן, אך לא ידעתי איך זה יתקבל מצידן. וגם לא היינו בכיתה, כך שלא הייתי עושה זאת בכל מקרה. אבל רציתי לטלטל אותן. זה לא המקום ולא הזמן לשיחות חולין, להתלהבות קולנית שכזו. ולא, אני לא מורה כבודה שלא אוהבת להנות ולכייף. רק שכאן ההנאה הזו לא מתאימה.

    עברנו את הבידוק בכניסה וכולן קיבלו בחזרה את תיקיהן, שקיותיהן, ובקבוקיהן, כמובן תוך צרחות התלהבות שלא כאן המקום לתארן. נכנסנו למתחם הכותל. האורות נצצו מעלינו, והכותל נגלה במלוא הדרו.

    לפתע, הבנות נעצרו. שתקו, מהורהרות. נשמו את האוויר הטהור, המטהר. חשתי את ההתרגשות שלהן. גם התלמידות הסוערות ביותר, אלו שתוך שבוע אפשר לקלוט את אופיין הנלהב, שתקו ביראת כבוד.

    "בנות יקרות, יש לכן חצי שעה להתפלל. אחר כך ניפגש בכניסה ונלך ביחד לאולם כדי לשמוע שיחה של הרב אברהם שוורצברג," הודעתי להן.

    "המורה?" פנתה אלי תלמידה שאת שמה עדיין לא הכרתי. הרמתי את ראשי.

    "מה?"

    "אפשר יותר מחצי שעה?" היא אמרה בתחנונים. "עד שהגענו לכותל…"

    בנות הכיתה הנהנו בהסכמה. "כן, המורה, בבקשה…"

    פניתי אל שרה. "בכוונה תחילה ייחדנו חצי שעה להליכה, למרות שהיא לוקחת רק רבע שעה. נוסיף להן רבע שעה?"

    "איך אפשר למנוע את זה מהן?" היא לחשה בהתרגשות. "תראי אותן, את ההשתוקקות שלהן…"

    מחאתי כף אל כף כדי להסב את תשומת ליבן. "החלטנו שניתן לכן שלושת רבעי שעה, בתנאי שכשהזמן מסתיים, אתן נאספות במהירות כדי שנגיע לאולם בזמן."

    הן הנהנו בהסכמה ובתודה, והסתובבו לכיוון הכותל. ציפיתי לראות אותן רצות לתפוס מקום קרוב לכותל שבו תוכלנה להשעין את ראשן או כיסא לשבת עליו ולרכון מעל ספר תהילים. אך הופתעתי מהאצילות שבה הן התקרבו לכותל. הן הלכו בפסיעות מדודות, בשקט. חייכתי לעצמי, וחשתי שמחה עולה בי. למרות שלא היה לי חלק בשינוי שחל בהן. למרות.

    ראיתי אותן מתנועעות עם הסידור, נושאות עיניים לשמיים השחורים, ליונים ההומות מעליהן. הוצאתי את סידורי שלי והתיישבתי על כיסא מזדמן. עצמתי עיניים. השם, תראה את הבנות שלך. תראה איך הן מתפללות, איך הן כובשות את טבען הסוער, בשבילך. איך הן נכבשות על ידי עוצמות הקדושה שיש כאן.

    כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אנא.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: chaia, miri012, רישל ועוד 36 משתמשים39 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    בסדר, בסדר, הסתבכתי כהוגן. תודה על התירוץ הנפלא.
  • 512
    • י
    שיתוף - לביקורת להתפלל עם העבריינים
  • יאן //
    • במשטרה מבהירים: "נפעל בנחישות נגד הפגנות שאינן אמיתיות"
    לקראת הסגר שיחל מחר בשעה 14:00 בצהריים, גורם במשטרה מבהיר כי היא לא תאפשר קיום הפגנות שאינן אמיתיות
    (מן העיתונות המקוונת)

    רבותי, להתפזר בבקשה. מה שאתם עושים כאן זו התקהלות בלתי חוקית.
    - סליחה??? מתפללים כאן. אתה לא רואה?
    כן? זה תפילה? איפה יש פה ספר תורה?
    - הנה על השולחן. עם הטלית.
    אתה לא תעבוד עלי. אני יודע בדיוק איך נראה ספר תורה. זה עגול כזה עומד. ואיפה החזן שלכם?
    - זה שמקדימה.
    זה חזן? אני פה כבר רבע שעה, עוקב, לא עשה מקאם אחד. ולמה לא מכרתם עליות?
    - אנחנו לא נוהגים.
    מה קשור לא נוהגים? אני ביקשתי רישיון נהיגה? תענו על מה ששואלים אותכם.
    מה זה התורה השניה הקטנה? תורה שבעל פה?
    - לא, זה נביא.
    לא צריך, תשאירו אצלכם.
    אללה יסטור איזה דו"ח אתם הולכים לחטוף פה.

    - אה, המפקד...
    כן אלאור.
    - נזכרתי בדיוק היום יום פיקודת שינתו של הרב של הבית כנסת בדאיוף. אז אולי לפני אתה משחיל אותם, נעשה פה איזה קדיש ככה.
    וואלה צודק.
    יתגדל ויתקדש הי לאיפה אתם בורחים?
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: חובבן חביב, אהרון1, STBW ועוד 30 משתמשים33 //
    0 תגובות
  • 2K
    • A
    שיתוף - לביקורת בעלת תשובה
  • anotherית //
    • יצא ארוך, מבינה את כל מי שידלג, אבל אם אפשר לא לקרוא חצי ולהפסיק, אי שם, בשאלות.

    תודה. וגמר חתימה טובה לכולם.
    • תודה
    Reactions: אוהבת אמנות, תמר לב, אשר שרבר ועוד 4 משתמשים7 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    כבר מזמן לא קראתי סיפור מורכב ועצמתי כזה, שחודר לנימים דקים בנפש ובנשמה, והופך בהם בלי בושה -...
  • 1K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת נוסח התרת סגרים
  • הדוויג //
    • שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתַי פַּקָּחִים מֻמְחִים.
    כָּל סֶגֶר אוֹ בִּדּוּד אוֹ עוֹצֶר אוֹ אִיכּוּן אוֹ הַנְחָיָה אוֹ תַּקָנָה לִשְׁעַת חֵרוּם, שֶׁהֵפַרְתִּי אוֹ אוֹ בִּטַּלְתִּי בְּהָקִיץ אוֹ בַּחֲלוֹם, אוֹ הִלַּכְתִּי בָּרְחוֹבוֹת הַגְּדוּשִׁים שֶׁהִינָם נִדְחָקִים, וְכָל מִינִי גְּזֵירוֹת שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, וַאֲפִלּוּ גְּזֵירוֹת שִׁלְּשּׁוֹם.
    וְכָל שׁוּם מַחָלָה שֶׁקִּבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, וְכֹל שׁוּם בִּדּוּד, שֶׁהֵפַרְתִּי עַל עַצְמִי אוֹ עַל אֲחֵרִים בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל בִּדּוּד. בֵּין בִּלְשׁוֹן סֶגֶר אוֹ בִּדּוּד אוֹ עוֹצֶר אוֹ הַנְחָיָה אוֹ תַּקָנָה לִשְׁעַת חֵרוּם.
    וּבֵין שׁוּם תְּפִלָּה אוֹ טְבִילָה, וְכֹל מִנְהָג שֶׁל מִצְוָה שֶׁנָּהַגְתִּי אֶת עַצְמִי, וְכֹל רֶסֶּס טִפָּתִי מִמוֹצָא שְׂפָתַי שֶׁיָּצָא מִפִּי, וְגַם הַנַּעֲשֶׂה בִּתְקִיעַת כַּף. הֵן אוֹתָם הַיְּדוּעִים לִי, הֵן אוֹתָם שֶׁנִתְגַלוּ עַל יְדֵי הַשַּׁבַּ"כּ.
    בְּכֻלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְּהוֹן מֵעִיקָרָא, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי מְחִילָה מִמַעֲלַתְכֶם, כִּי יָרֵאתִי פֶּן אֶכָּשֵׁל וְנִלְכַּדְתִּי חַס וְשָׁלוֹם בְּתַשְׁלוּם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים חֲדָשִׁים.
    וְאֵין אֲנִי תּוֹהֶא חָס וְשָׁלוֹם עַל קִיּוּם הַמַּעֲשִׂים הָהֵם שֶׁעָשִׂיתִי, רַק אֲנִי מִתְחָרֵט עַל זֶה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי הִנְנִי עוֹשֶׂה דָּבָר זֶה בְּתּוֹר הַפְגָּנָּה נֶגֶד נְתַנְיָהוּ.

    וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין הַמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ הַתָּרָה צָרִיךְ לְפָרֵט הַסֶגֶּר, אַךְ דְּעוּ נָא רַבּוֹתַי כִּי אִי אֶפְשָׁר לפוֹרְטָם כִּי רָבִים הֵם.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אמת מארץ תצמח, אפשרי, פירי ועוד 87 משתמשים90 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    ומסיימים: 'ברוך שפטרני מעונש הלזה'
  • 423
    • א
    שיתוף - לביקורת קפסולה נוראית לימים נוראים
  • אי פה אי שם //
    • שכנים יקרים!

    עקב המצב, אי הוודאות, ובעקבות ההתרחשויות האחרונות -
    גובש מתווה מסודר בנושא החצרות והשטחים הפתוחים (להלן - "הקפסולה") בחגי תשרי הבעל"ט.

    1. אין רשות לסובב אף אחד מן המאווררים בקפסולה בשום טענה. לשם כך נדרש אישור משישה מתפללים ומעלה.

    2. הכיבוד במוצאי הצום יפוזר בבתים עקב החובות הרבים למנקה. (יוחרגו - הדיירים של קומה רביעית, עד לעקך אחד לכל מתפלל).

    3. אין להעמיד אף סוכה ברחבי הקפסולה ואין בזה שום חזקות משנים עברו.

    4. בדיעבד יהיה ניתן להעמיד עד סוכה אחת לכל עשרה מתפללים ובכך ליצור קפסולה נוספת. (בהתחייבות לזמני קימה הגיוניים).

    5. לאור הלקחים שהופקו מחודש ניסן - לא יהיה אפשרות לשני מניני ערבית!!! הדבר הוכח כפירוש מכובס של ביטול התפילה.

    6. הנשים היקרות מתבקשות שלא לשהות בקפסולה יותר ממחצית הדקה, למעט - לקיחת ילד בוכה/ילד שוכב/ילד מציק - הביתה.

    7. חל איסור לתת הוראות/דרישות/בקשות מהחלונות למעלה. גם אם אתם בבידוד כפוי, בדגש על מרצון.

    8. שכן אשר מעוניין לתקן מתוך הקפסולה את החזן/בעל הקורא יחויב לגשת לפחות פעם בשבוע לעמוד.

    9. כל מתפלל יידרש לעבור בתחילת כל תפילה בדיקת חום וברכת בשמים. יודגש - כי טענות על צינון וכדו' לא יועילו.

    10. מתפללים אשר ילהטטו בין הקפסולות המתחרות שברחוב, לא יוכלו לחגוג בשמחת בית השואבה המצומצמת בלאו הכי.


    מונה אחראי קורונה לשם קיום המניינים על הצד הטוב ביותר. והאחראי הנו - אתה. ורק אתה. שא באחריות ואם לא סע לשלום.


    בתודה ובתפילה שלא תצא כל עגלה ומכשול תחת רגלינו,
    הממונים (עקב המצב)
    • תודה
    • חחח
    Reactions: וי שלוק, דיונון, דוי ועוד 33 משתמשים36 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הוריקן
    צריך להדפיס כמה כאלה למנינים פה אצלנו.... מעולה!
  • 2K
    • S
    שיתוף - לביקורת לגבאי היקר שהחליט לסגור את עזרת הנשים הבוקר: תודה.
  • +shira //
    • כוס מים, שלוק קפה,
    וזהו,
    יצאתי.

    רק עוד עליה קטנה,
    סיבוב
    והנה,
    הגעתי.

    הדלת סגורה.
    לא יודעת אם באתי מוקדם או
    מאוחר
    מדי
    אבל כך או כך,
    הדלת סגורה.

    הסתובבתי.
    הסליחות רעדו לי ביד.
    מה עכשיו?


    איך העולם ריק בטרום הבוקר הזה.
    לא קול ולא תקיעה ולא מניין,
    רק אני והעולם.

    אני יכולה כמובן לחזור הביתה,
    להספיק את אלף הדברים
    שהשארתי,
    פתוחים

    אבל אני יכולה גם ללכת לאיבוד בדרך. אף אחד לא יידע.
    אולי אמצא לי איזו אבן.
    אולי אשב עליה.
    אולי יהיו מולי רק עמק אדמה ,
    ושמיים.

    אולי בטעות ייפתח לי הסידור,
    אולי, במקרה, גם הלב.

    אולי יהיה לי שקט,
    מספיק שקט בשביל לשמוע
    את עצמי,
    מבקשת סליחה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: איש אחד הלך, שיבת ציון, AUVI ועוד 97 משתמשים100 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    אני משוחררת בכתיבה, ודווקא לכן אני רוצה ביקורת. לבקר את עצמי אני לא יודעת... אז באמת, תודה.
  • 954
    • ד
    שיתוף - לביקורת תפילה פריטטית
  • דוכסוסטוס //
    • אזהרת חומר חצי ממוחזר. אני התרעתי.
    כמו בכל שנה – טננבאום ניגש לעמוד והתחיל 'הנני העני'.
    אף פעם לא פקפקתי ביכולות המוזיקליות שלו, מה שחסר זו רק שיחת הכוונה אחת שתסייע יותר מכל סדנת פיתוח-קול כי היא תציג לו את הצד הדומם של הקהל המותש מהגבהות טונים קיצוניות, ממיחזור ניגונים בכל שנה ובעיקר מהשתנקויות יתר, או ללא מכבסה – רגש מזויף.

    אני כמובן לא אשחק בבין-אדם-לחברו ולא אזום שיחה כזו מכיווני, לבבית ככל שתהא, אבל יש לא מעט מושחתים שיכלו לקיים שיחה פשוטה כזו ומשתמטים ממנה מחמת עצלות או בושה, וחבל.

    לעתים אני משתעשע בתקוות שווא שטננבאום יפנה אלי מצדו להתייעצות מה ניתן לשפר בתפילת המוסף, אהיה סלחן כלפיו ואסביר לו בנועם את נקודות התורפה שלו, כבונוס: אשתף אותו ללא תשלום בטיפים, פינישים וקנייטשים שאני שומר אתי לעת מצוא. אפשרות אחרת היא שיעתיק את מגוריו לשכונה מרוחקת, אפילו לשכונת הווילות, יהנה מהמרחבים ובין היתר יתבקש על-ידי בית הכנסת המקומי להנעים להם מקולו.

    כעת טננבאום כבר ניצב על עמודו ומסיים את הקדיש.
    בעומק לבי עדיין לא אפסה תקווה - לא מן הנמנע שהוא יאלץ פתאום לרוץ הביתה לפני חזרת הש"ץ לצורך מקרה חירום חיובי כלשהו, במובנה החיובי של המילה.
    לא אירוע שקורה בכל יום אבל פעם בעשרים שנה זה בהחלט עשוי להיות תרחיש סביר.

    ההיגיון אומר שבמקרה כזה ליפסקי ישלח אותי לעמוד.

    בשיגרה הוא נזהר מלהציע לי מתוך הבנה שבשתיקה שאם אני לא מתחזן בהיכלי ישיבות ענק או למצער בשכונות יוקרה – זה רק בגלל ההתמכרות שלי לפינה הקטנה והשקטה שלי בבית הכנסת השכונתי – תענוג שלא כל אחד יסכים להחליף אותו תמורת חזנות בבית כנסת בינוני מינוס.

    לו הייתי מתכנן אירוע כזה מלכתחילה, ודאי הייתי מתכונן כיאות. קול איכותי ואיתן ככל שיהיה לא יוכל למלא חלל של אימונים, סימפונוס ושוב אימונים. שבעתיים כאשר לא שימשתי מעולם בתפקיד בימים-נוראים. ההפתעה הזו עלולה לגרום לי מבוכה רבתי.

    ניסיתי לתמרן ולנצל את הזמן הקצר שנותר לרשותי ולהתנגן תוך-כדי תפילת הלחש, להתאמן על-כל-פנים על תחילת חזרת-הש"ץ, בהמשך אוכל לטפל גם אחר-כך בזמנים ששייכים לקהל.

    בעיקר, חשוב היה לי ללמוד מהטעויות של טננבאום, גם כדי להעניק לקהל שנה אחת עם תפילה משובחת וסלסולים מידה ובמניין, אך גם למצב שבו טננבאום ישוב לבית הכנסת ואולי אולי יקשיב ויפיק לקחים מהתיקונים ומהשינויים שלי.

    סיימתי את תפילת הלחש. לא הרגשתי מספיק מוכן אך ידעתי שעשיתי את ההשתדלות שלי ומכן ואילך 'מי שם פה לאדם...', 'מי שאמר לשמן שידלק...', את הזמן הנותר הקדשתי להתבוננות מהירה בעבודת התשובה, לעולם לא אגש כש"ץ בימים-נוראים ללא הכנה רוחנית מתאימה.

    הצצה חטופה לכיוון העמוד גילתה לתדהמתי שטננבאום אכן לא שם.

    חולשה תפסה אותי, לא ברצינות תכננתי לגשת, אלו יהיו בושות איומות. בזווית עיני ראיתי את קנור – החזן של שבת-מברכים. נרגעתי – מן הסתם ליפסקי יגיש אותו, הוא מחבב אותו.

    אלא שאז יד הונחה על כתפי ליפסקי הצביע לי לכיוון העמוד וסימן לי באצבע – עוד דקה. ביקשתי לסרב ולהצביע על קנור אך הוא כבר נבלע במבוך הטליתות.

    הרצתי ניגונים בראשי כבאוטוסטרדה אך אלו התערבלו לצרמוניה אחת זוועתית. בברכיים כושלות התקדמתי כמובל אל הגרדום, תרתי ללא מוצא אחר מנגינה חלופית ל'היום תאמצנו' שתשאיר שנה אחת קהל לא צרוד.
    הדקה חלפה. שעון החול אזל בשקט אכזרי.

    בכוחות עלומים פתחתי בניגון המקדים "אהה,אהה..,אהה, אהה, אהאי..אההאאההיי...ברוך...", התחלה סבירה.

    אלא שאז זינק לצדי טננבאום וכולו אומר סימני שאלה זועמים, מן המעבר רץ אלי ליפסקי וידיו על ראשו "מה עבר עליך??!!??!!??!!, פתיחה!!!פתיחה!!! שלחתי אותך לפתוח את הארון-קודש לחזרת-הש"ץ!!!!!!!!!"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, יעבץ, שולמית רוז ועוד 51 משתמשים54 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    מה יפו פעמייך בנהלים.. אל תקרי בנהלים אלא במנהלים.
  • 1K
    • ע
    שיתוף - לביקורת ההפגנה כנגד הפגנות שהפגינו רדופי הנגיפים נגד הרדיפה.
  • עטרה ד //
    • הם ישבו רחוקים אחד מהשני, לועסים מסטיקים מתחת למסיכות התכולות. המפקד עמד על הקתדרה, ובתנועות דרמטיות תיאר את הנעשה. "הציבור החרדי יוצא להפגין." הוא עצר להעצמת הדרמה. "קיבלנו אינספור פניות על מגוון הפגנות ברחבי הארץ. מדיווחים מאנשים שלנו בתוך המגזר החרדי, ההפגנות הולכות להיות סוערות ואלימות מתמיד." הוא עצר שוב לנשימה, ופתח את ידיו השלובות. "יחידת 'סער' 766! בחרנו בכם, ולא לחינם. הוכחתם את עצמכם בצומת שמגר. הוכחתם את עצמכם בנתינת דוחות כמו גברים. משטרת ישראל תגבה אתכם על כל צעד חריף שתנקטו בו על מנת לדכא את מרד החרדים בממשלתינו הרחבה." הוא דפק על השולחן לאות סיום והרים את כובעו מהשולחן.

    קצין השטח נכנס לכיתת השוטרים ובחן את ההמולה בביקורתיות, "חברים, אנחנו נוסעים למנוע הפרות סדר בביתר עלית. נתפרס ברחוב..." הוא בחן את הדפים שבידיו וקרא, "ברחוב רבי, כן. ההמשך לא משנה. נגיע לרחוב רבי, נציב גדרות. נעמיד שלושה מחייל הפרשים בתחילת הרחוב. המכטזית תעמוד מוצנעת בתחילה ובהמשך נוציא אותה על מנת ליצור הרתעה. ניפגש כאן בתחנה מייד בצאת החג. שנה טובה לכולכם." הוא יצא מן הכיתה במהירות, נותן להדיו לעשות את שלהם.

    חזי שפשף את ידיו בהנאה וקרא בקול, "ככה מתחילים שנה ברגל ימין. לחיים חברים!" הוא הרים את כוסו המלאה במים ולגם אותה באחת לקול צחוקם של עמיתיו לעבודה.

    #

    האוטובוס בשירות משטרת ישראל היה מלא בשוטרים מנומנמים. המפקד עמד בקידמת האוטובוס, והקריא בלהט שרק מתגבר עם השנים את חוקי הפרות הסדר המשמימים. רק קול נחירותיו הרמות של קצין השטח בוזגלו הפריעו להקראה חלקה.

    חזי ירד מן האוטובוס מתנודד, הוא שפשף את עיניו וקרא בקשר, "המפקד, כאן חזי. לאיפה אני?" המפקד נשמע מתנשף והודיע, "הרשימות אצל קצין השטח בוזגלו, גש אליו." חזי ניגש לקצין בוזגלו ולחש על אוזנו, "בוזגלו, שים אותי בחזית." בוזגלו העסוק עם רשימותיו הנהן בראשו, ובפה מלא עט המהם לאישור.

    "האוטובוסים נכנסו לעיר", עבר הקשר במהירות. כולם עברו למצב כוננות. חייל הפרשים הופיע באבירות על סוסיו, וניצב ליד מקום חניית האוטובוסים. נהג המכטזית ששקע בשינה עריבה התעורר באחת למשמע קולות בקשר הקוראים לו לבוא לרחוב הראשי, עקב הגעת אוטובוסים רבים מהמתוכנן, ויחידת 'סער 766' התמקמה בנקודות אסטרטגיות, גופם רוחש אדרנלין.

    חזי ויעקב עמדו אחד לצד השני, נישקם שלוף. הם בחנו את האוטובוסים בעיניים מצומצמות, ששים אלי קרב. "חזי, תראה, זה משפחות שלמות. מה נסגר עם החרדים האלה?" יעקב גירד בראשו בעצבים. "וואי, מה קורה פה? הם יוצאים עם מזוודות. לא התכוננתי למחאת אוהלים!" חזי הצטרף לגירודו של הלה בקרחתו שלו. הוא הוציא את מכשיר הקשר מכיסו הקדמי וקרא, "המפקד כאן חזי. האם תוכננה מחאת אוהלים?" המפקד לא הגיב, וחזי ויעקב החלו לגדף אותו ואת כל בניו. כשלפתע היסב את תשומת ליבם המפקד מעם מכשיר הקשר, "שוטרים. שימו לב הם מתקדמים לכיוון תחנת האוטובוסים, כסו אותם מכל הכיוונים. קצין השטח מנסה לבדוק אפשרויות מה הם מתכננים". חזי ויעקב התקדמו בשקט אחד לצד השני, "יעקב 'סתכל שניה על האוטובוסים". יעקב הסיט את מבטו לכיוון החניה. "אתה רואה מה כתוב על האוטובוסים? זה מילים מוזרות ממש." יעקב התאמץ לקרוא בקול, "הסעות סלונים זה אוטובוס אחד. הסעות רחמאסרי... מה? איזו מילה מוזרה. הסעות אמשינוב." חזי קטע את דבריו באחת, "נראה לי זה אומר להם מאיפה הם הולכים להסתער עלינו. אני חושב שצריך לערב את המפקד". ומייד הוא פלט לקשר צרור מילים במהירות.

    המפקד החל לזוע באי נוחות על מקומו בניידת, "תעצרו שם מישהו ותשאלו אותו מה זה אומר. אם הוא מסרב לענות תעצרו אותו".

    "אדוני. בוא הנה." חזי קרא בצעקה לחסיד עם חליפה מפוספסת. החסיד נגרר עם מזוודה שבורת גלגל, וביד אחת עם תינוק רדום למחצה, הוא התקרב לכיוון השוטרים. "אדוני. מה פשר המילים הכתובות על האוטובוסים שלכם. לאן אתם חותרים?" חזי שילב את ידיו בחשיבות ויעקב הנהן בראשו מאחוריו. החסיד הביט על האוטובוסים ואמר, "אה, זה השמות של החצרות שלנו." חזי הרים גבה, ויעקב לחש לתוך אוזנו כמה מילים. חזי השיב לו תוך הצבעה על מכשיר הקשר, ויעקב קרא בפתאוס במכשיר, "הם מתכננים פלישה רבתית מתוך החצרות הסמוכים. המפקד." צרור הוראות בזו אחר זו נשמעו מתוך המכשיר. החסיד הביט בהם המום, ופנה לכיוון תחנת האוטובוסים המלאה באנשים המקטרים על סגירת הרחוב.

    אט אט עזבו האנשים את הרחוב רגלית, פונים לכיוון התחנה הבאה. כשמלווים אותם שלושה פרשים, מכטזית אחת, וחמישים שוטרים חמושים וממוגנים.

    "סממ"ר רובין, שלח לי דו"ח מפורט מה קורה בהפגנה בביתר", קרא נצ"מ מחוז מרכז למכשיר הקשר שבאוזנו של המפקד. המפקד יצא מהניידת המהבהבת וקרא בשקט, "נצ"מ. הם הגיעו והלכו, משפחות שלמות עם מזוודות וילדים. כנראה התחרטו".

    הנצ"מ דפק על השולחן בתסכול. הדיווחים שזרמו מבני ברק, ירושלים, ביתר, צפת, חיפה, מודיעין עלית, אלעד וערד היו זהים.

    "זה צריך לעבור לשב"כ" הוא קרא בזעם לחלל הקטן. אסף את הדפים המדוללים, ויצא מן החדר בעצבים.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: _STAM, אהרון1, סוניה ועוד 54 משתמשים57 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    כתיבה חדה ומחויכת. נהניתי מאוד :)
  • 596
    • B
    שיתוף - לביקורת רק רציתי לישון....
  • Bestimedia //
    • שעת צהרים זו בדיוק השעה המתאימה להכין עוגה.

    אתם שואלים מאיפה הגעתי למסקנה המתבקשת הזו? אז הנה.

    אתמול ואגב גם שלשום ושבוע שעבר, החליטה שכנתי לקיר, לשנס מותניים ולהפעיל את המיקסר בקול תרועה ושמחה בדיוק חמש דקות לאחר שברחתי לי למיטה לשנת צהרים חטופה ומענגת.

    ושלא תחשבו, גם לברוח למיטה היה מבצע מתיש.

    איזה מבצע אתם שואלים, הרי את האמא וזכותך המלאה להשני"צ.

    מבצע של התחמקות מעיניים בולשות (אמאאא את הולכת לישון, אבל אני צריכה שתלמדי איתייייי) , צעידה זהירה על גבי ריצפת הפרקט היוקרתית שבחרתי לאחר התלבטות רבה, מבט חטוף סביב, קפיצה לחדר, נעילת המנעול חרש פעמיים, וכניסה מענגת למיטה.

    ודווקא שאני באמצע ההכנות להיכנס לחלום המתוק, היא מפעילה את המיקסר.

    טררררררררר, הקיר לידי רוטט. ואם אני לא טועה, אז היה נדמה לי שגם המיטה התחילה לרטוט.

    תספרו לי מי תכנן את הדירה הזו בצורה כ"כ מזעזעת שכל רחש קטן נשמע מבעד לקירות. ועוד יותר גרוע, מי מתכנן מטבח בצמוד לחדר שינה.

    אם יש בתים צמודים, שיחברו מטבח למטבח. אגב, זה גם יועיל להם בנוגע לקו המים....

    לרגע השתרר שקט, הפלטתי אנחת רווחה והתכוננתי לשוב לנסות לפנות לשנת הצהרים המתוקה שנקטעה לי כך באבחת מיקסר אכזרית.

    מתוך הפנטזיה על החלום המתוק שעמד להתחיל שמעתי אותם. את הדפיקות.

    בתחילה הן היו חלשות ממש, ועדינות. ולחישת "אימאאאא" שקטה נשמעה. בחרתי להתעלם והסתובבתי לצד השני.

    כמה דקות לאחר מכן, החליטה האוצר שלי, שהיא חייבת לבדוק אם אני חיה.

    לכן הקריאות התחזקו, והדפיקות נמשכו ביתר עוז. "אימאאאאאאאא", קראה האוצר.

    "אימאאאאאא", ומשלא נענתה הוסיפה את המילה המכריעה, מבחינתה, "אימאאאא, זה דחווווף".

    טוב אם זה כ"כ דחוף לה, והיא מספיק עקבית כדי לקרוא לי כבר חמש דקות ליד הדלת, כנראה כדאי שאשאל אותה מה קרה.

    "מה??" אני שואלת בקול חלוש מעומק הפוך, והאוצרית עונה לי,

    "מההההה, אימאאא אני לא שומעת אותך"

    "שאלתי מה" אני עונה בקול מעט יותר גבוה.

    "את יכולה לצאת?"

    "למה?" (בחלומות, בחלומות שלך! אני מכאן לא יוצאת. אחרת זו דרך אל חזור!)

    "כי אני צריכה אותך דחוווף".

    "תגידי מכאן".

    "אבל אני לא רוצה ש... (אוצר אחר) ישמע".

    "אז תתקשרי".

    "אבל כלללללל הטלפונים תפוסים". אווווף סיוט הקורונה הזו...

    "תבדקי אם יש טלפון פנוי, אם אין תכתבי לי ואני אקרא עוד מעט (חחחח, אני הולכת לישון!), או שתחכי שאני אקום".

    "טווווב" הודיעה הגברת, וזזה מהדלת.

    ת'אמת, לא ידעתי מה כוונותיה. היא לא סיפרה לי. והעדפתי להאמין שהיא בחרה באופציה האחרונה.

    שקטטטט. ב"ה הצלחתי לגלוש לשינה המיוחלת.

    בחלומי ראיתי פיל גדול וסגול שצעק "אמאאאא, בואיייי". כמה ריחמתי על אמא שלו... מה היא בסך הכל רצתה, לישון....

    "אמאאאא, הטלפון שלך מצלצל" צעק הפיל. וצלצול טלפון מעצבן נשמע ברקע, אמא שלו נפנפה בחדק ופיהקה פיהוק גדול, תוך כדי שצלצול הטלפון ששמעתי התחזק.

    לאט לאט גלשתי מעולם של חלומות, לעולם המציאות. מבינה שהטלפון, מצלצל פה, לידי על השידה ולא רק ליד אמא פילה.

    בחצי עין הסתכלתי מי מתקשר, אף פעם אי אפשר לדעת מי זה, אולי ראש הממשלה....

    ההצצה בצג גילתה לי שכמעט צדקתי, זה היה משהו יותר חשוב מראש הממשלה, האוצרית שלי.

    "כן?" עניתי.

    "אימאאאא, מלאאאא זמן לקח לך לענות" התלוננה המפונקת.

    "כי ישנתי" עניתי לה. חוצפנית זאתי, גם מעירה אותי, ועוד יש תלונות.

    "מה רצית?" אני שואלת, תוך כדי פיהוק ענק.

    "אמא, הוא... מציק לי. וחץ מזה אמרת לי שתקומי בארבע, ועכשיו כבר ארבע ודקה. וגם אמרת שאחרי שתקומי נלך לקנות לי את החמצוצים שהבטחת לי אתמול, ו....."

    קמתי מהמיטה ושיפשפתי עיניים תוך כדי שנופלת בי ההבנה-

    הלכה השינה.

    אולי מחר יהיה יותר טוב, בעזרת ה'...
    • תודה
    • חחח
    Reactions: ESTI., bekky, במבה נוגט:) ועוד 32 משתמשים35 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    חזק! קטע מוצלח וייחודי.
  • 651
    • 7
    שיתוף - לביקורת מסע סוכות
  • 7שבע7 //
    • (הסיפור לכאורה מתאים לעוד חודשיים, לימים שטרם חג סוכות, אך הוא נכתב לפני כשבוע, והטריגר היה מסעי בני ישראל במדבר).


    עננת האבק התעופפה במשך רגעים אחדים באוויר, ונחתה בקול לחש רך על ערמת הקרשים.

    הוא השתעל קלות, הצטער שהוריד את המסכה בהיכנסו למחסן, קיווה שהשיעול הוא רק מן האבק, והניח את ידיו הגרומות על הקרשים.

    ליטף אותם, הלוך ושוב, ברגשנות נשית כמעט – ודווקא אשתו לא מן הרגשניות – חשב עליהם, חשב עליה, חשב על מה שאמרה בפשטות מקודם, "אז השנה לא נארח את כולם," ושבה לרישומיה מן העבודה. והוא יצא מן הבית, כמעט שוכח את המסכה, לחץ בחוסר-סבלנות על כפתורי המעלית, נכנס למחסן.

    וכעת הרים את עיניו מן הקרשים הקשורים היטה, הסתכל סביבותיו. כיסאות הגמ"ח שלו עמדו בערמה מסודרת בצד המחסן. לאחרונה הם הסבו את שימושם למניין החצרות שיסד בבניינם. ארגזים שכוחים עמדו בצד אחר. מי יודע מה יש בהם. אשתו המסודרת אגרה את כל החפצים שלא נזקקו להם עוד ושלא היה לילדיהם מה לעשות עמם, וארזה אותם בארגזים חתומים שהוא הוריד למחסן לפני אי-אלו שנים, כשגפיו עוד היו צעירים. באותה עת הוא גם בנה כמעט לבדו את הסוכה הגדולה שבחניה, סחב את הקרשים בעצמו מן המחסן, העמידם לצד הגדר שבחוץ, תקע מסמרים וחיבר אותם, תלה את הסדינים המקושטים בתמונות אושפיזין וירושלים, ורק כשהגיע תור הסכך – באו כמה נכדים לעזור לו.

    אחר-כך באו הנכדים בשלבים מוקדמים יותר, ובשנתיים האחרונות הוא בדרך-כלל החזיק את המסמרים והגיש להם אותם אחד-אחד בשעה שהם דפקו והעמידו וחיברו ותלו וסוככו ושוחחו. אבל כבודו היה מונח עדיין במקומו, גם אם מקום הסולם כבר לא התאים לו. ואחר-כך ירדה אשתו עם מגש מטעמים, שהיה כמדגם למטעמי החג הראשון העתידיים, והם נהנו ביחד מקורת רוח בצל הקורות ומשיחת סב וסבתא ונכדים מלאת שיתופים. ואחר-כך גם מלאת חיבוקים – לא ממש חיבוקים, בכל-זאת הם גברים – אבל טפיחות על שני השכמות בהחלט החליפו את הרצון המקורי שלו. אפילו אשתו נשקה על קצה ראשיהם לתודה ולפרדה.

    טפח שוב על קרשיו בעדינות, כמעט רכן לנשק להם, פתח את קישורי החבלים במקום זאת. סוכה צריך להקים בכל-מקרה.

    "נקים סוכה במרפסת הפעם," אמרה אשתו בטון ענייני. "זה יהיה הרבה יותר קל, לא נצטרך אפילו קרשים."

    אבל הוא רצה את הקרשים. רצה את ידידיו המחכים במשך כל השנה ליומם הגדול, ליומו הגדול.

    כבר עברו שניהם יום גדול אחר לבדם. ברוב בתי ישראל ליל הסדר נחשב לחג-משפחתי-ברוב-עם-של-ייהרג-ואל-יעז-שלא-לבוא. אצלו לא. אוהב ללכת בכל פעם לילד אחר, מי שפנוי, פעם גם חגגו אצל הנכדה הבכורה, ואת רוב העם והמשפחה שומר תמיד ליום-טוב ראשון של סוכות. הילדים והנכדים כבר יודעים – איש וילד בל ייעדר מן הסוכה הענקית שהוא מקים במיוחד לכבודם. טוב, עם קצת עזרה מהם.

    אז בליל הסדר דווקא היה בסדר – מכל החלונות של השכנים נשמעו השירים והמנהגים ואלה לא השאירו אותם לבד, והיה דווקא טוב עם השקט הזוגי הוותיק והרך.

    אבל סוכות, שעוד שלושה ימים ירד על העולם בניוחו של ענפי דקל טריים ואתרוג מתקתק, בטהרה שיכולה להגיע רק לאחר ימים נוראים-מטהרים, שגם במניין חצרות קודשך הורגשו בסופו-של-דבר – סוכות, יום טוב ראשון, רוב עם, כל המשפחה. מה יהיה עליהם?

    חשכה השתררה בפתאומיות. החשמל במחסנים שוב קפץ. הוא ניגב בחסותה דמעה שהתפתלה בין קמטיו וזקנו, ויצא מהמחסן.

    שנים רבות כבר יש מאחוריו. שנות מלחמה, שנות בנייה, מסע ארוך מתפתל מאחורי גבו, מסע תהפוכות שמעולם לא צפה אחת מהן.

    אבל את המסע הזה איש לא צפה.

    מסע שבו יפסעו קשישים שכמותו לבד. ומי שזכה לבת-זוג – לא תהיה לו הבדידות שלמה.

    והוא זכה.

    והוא פסע.

    יצא בצעדים איטיים מן המחסן, טיפס באיטיות במדרגות, שוכח מהמעלית, בא בפתח ביתם היפה והריק והשקט. דירת קבע שכזו. נעמד מולה ומול רישומיה.

    "שנלך להכין את המרפסת בשביל הסוכה?"

    היא הרימה אליו שוב את מבטה. ופתאום הוא בירך על ענייניותה השלווה.

    במסע הזה הוא לא יהיה לבד.

    והוא היה מוכן לקראתו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אמיצ/ה, קווארק, מנדי זר ועוד 22 משתמשים25 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    לא קראתי. שומרת לסוכות:)
  • 545
    • S
    שיתוף - לביקורת קרבת אלוקים
  • shevi123 //
    • זוכרת את המורה ההיא, שלא גמרה להזכיר לנו בלי להתעייף: "בנות יקרות" מבטאה הכבד הסגיר את מוצאה האמריקאי. "אתן צעירות עדיין. פוסעות צעדים ראשונים בסמינר. מתרגשות מהעתיד החדש, הנוצץ והמבטיח. זכורנה רק כי שש שנות הסמינר חולפות כשש שניות".

    פערנו עיניים כלא מאמינות. מסתבר שהיא התרגלה לתגובה הטבעית הזו. "כן. זה נראה לכן מוזר כעת. השנים הבאות תגשמנה זאת. תחושו זאת בעצמכן כאלפי התלמידות שקדמו לכן".

    היא לא הצליחה לשכנע. בכול זאת, נרעד בי משהו. באמת הם עוברים ככה בהינף יד? ימי הנעורים העליזים, התוססים קראו לי, זרו את מילותיה לרוח.
    הימים חלפו, עמוסים ומאושרים. חוגגים ימי נעורים שאין כמותן.

    כמה מפתיע, חזיונה של המורה הקשישה התגשם במלואו. מסיבת הסיום חתמה סופית את שש השניות.
    "מה שחשוב לי, בנות, שתיקחנה אתכם כצידה לדרך, קודם כול את התוכן, שיעורי היהדות. שיעורי ההכנה לנישואין וכל דבר טוב שקבלתם כאן". המנהלת השתתקה רגע, לוקחת אוויר. "הכול חשוב לאין ערוך. אך בקשה אישית לי אליכן, יקרות שלי. תפילות נשות ישראל פועלות גדולות ונצורות מאז ומעולם. אתן יוצאות כרגע אל העולם הגדול. משימות רבות יציפו את ימיכן. עבודה, בעל, ילדים. המון משימות כאלו ואחרות. בשטף החיים קל מאוד לצערי, לשכוח את הדבר הגדול, המקודש כל כך. תפילתה של אישה. אולי כעת זה נראה מוזר ותלוש. סמוכנה עלי שאני מדברת מניסיון של שנים. נשים אומנם פטורות מתפילה כדי להתפנות לגידול ילדיהן. אך התפילה טבועה בנו גם ללא סידור. השתדלנה להישאר מחוברות לריבונו של עולם גם במילים פשוטות. אל תוותרנה על כך. החיבור הזה יטעין אתכן בכוחות שיעמדו לכן להתמודד עם אתגרי החיים ולגדל דור ישרים מבורך".

    שקט מחשמל ענה לה. תסכול ועלבון השתוללו בי. באמת. זה מה שיש לה לומר. ככה היא מעריכה את החינוך שלה. נו, באמת.
    *****
    אלול תש"פ

    השנים שעברו ביעף, הגשימו לצערי את התחזיות המדויקות. עבודה במשרה מלאה. שיירת ילדים, בן פורת יוסף. משכנתא חונקת, אספות הורים וכנסים. מטלות אין סופיות שמותירות אותי בלי נשימה.
    והתפילה? לבי נצבט כל פעם מחדש. מתחמקת שוב ושוב בטענה שאני אכן פטורה, ומתי בכלל יש לי זמן? בחמש וחצי בבקר בהתארגנות לחוצה ליציאה לעבודה? אחר הצהריים עם ברכת השם שממלא כל פינה ודקה? בלילה כשאני מרוטה ועיניי נעצמות מאליהן?

    אלול דופק על לבי. מקלף את סיבותיי החשובות. נוקף את מצפוני ומותיר אותי חסרת אונים. 'השם, אני רוצה להרגיש אותך. להתרגש כמו פעם בימי הנעורים. כשהכול היה כה פשוט ונגיש. לא רוצה להידחק אל הפינה הזו. החשוכה, הרחוקה ממך. בבקשה, עזור לי'.
    הוקל לי מעט, ידעתי שזו התחלה טובה.

    כ"ו אלול תש"פ

    מוצאת את עצמי בקו 1. מנסה להבין שזו אכן מציאות.
    הנסיעה המהירה הובילה אותי אליו. אל שריד בית המקדש.
    כמה שנים לא הייתי פה? עדיף באמת לא לדעת.
    מכונת השיקוף פלטה את תיק הצד. הובילה אותי לרגע האמת.
    התרגשות קלה, לא מוכרת, חלחלה ללבי. מבקשת לחוש אותה. לנער את לבי הקפוא. בוגדני שכמותו לעג לניסיוני הכושלים. צעדתי ברגליים כושלות אל הכותל. תקווה קטנה לחשה לי שמאמציי לא ישובו ריקם.
    אבא, אני באה אלייך. רוצה להרגיש אותך במקום הקדוש הזה.

    אופס. תור ענק השתרך לפני. סדרנית חמורת סבר נתבה את הנשים הרבות. כמה בודדות מאושרות זכו להיכנס מדי מספר דקות. הערות נשמעו מפה ומשם. דורשות לכסות גם את האף, בבקשה. קורונה ארורה שכמותה. גם לכותל אי אפשר להיכנס בצורה נורמלית?!

    הקפסולה קבלה אותי סוף סוף. תפילת הערבית שאמורה הייתה להיות דומעת ונרגשת, נאמרה בצורה רופסת, מהירה ועייפה. 'בשביל זה באתי?' העייפות שלטה בי. 'נו, באמת. כמה את כבר יכולה. ובכלל, את הרי פטורה. מה לעשות? ניסית, לא הלך. השם יקבל את תפילתך גם כך'.

    משהו בי התעורר. ניצוץ הנשמה שלא כבה. 'אני נשארת פה' הבטחתי לעצמי נחרצות. 'קוראת תהילים עד שדמעות ירטיבו אותי. ארגיש סוף סוף קרבת אלוקים אמתית'

    עשרות פרקי תהילים מלמלתי בשפתיים חרבות. בלב אטום. ואז זה קרה. דמעה קטנה, מזדחלת בחוסר אמון. פותחת סכר לבאות אחריה. 'אוי, השם. תודה!' נשטפת בדמעות, נעטפת בחמימות ישנה. חשה באהבתו של אבא.

    "מי שרוצה לגשת לכותל, מוזמנת לגשת כעת" קולה של הסדרנית קטע את דמעותיי.
    שוב תור. ארוך יותר. "תקשיבו בנות. אתן נכנסות כעת לדקה ורבע. כשהשעון מצלצל כולכן בחוץ. ברור?"
    דקה ורבע! מה אפשר כבר להספיק? קדימה. אני נדחפת אין זמן.

    האבנים הגדולות קבלו באהבה את זרועותיי המתרפקות. ראשי חפון, בכי נורא שוטף אותי. "טאטע, הגלות הזו כה כואבת. אפילו לשריד היחיד לא אוכל להתרפק כרצוני. תגאל אותנו. אין לי כבר כוח לא לקורונה ולא לסבול את כאבי הסתר הפנים. בבקשה אבא אהוב שלי. שנה חדשה בפתח. המתק לנו דינים וגאל אותנו!"

    צליל השעון קוטע את הרגע הגדול. כמה פסיעות החוצה. רבע שעה של נסיעה תוביל אותי שוב לגאולה. לשאון החיים. יודעת אל נכון שמשהו חדש נולד בי.

    מחשבה קטנה צובטת אותי. למה אני צריכה את הקורונה שתפתח את לבי? 'ואולי' לוחש בי קול טהור. 'אולי זה מה שהתכוון בוראך? שנים רבות חכה לך, לתפילתך, לדמעתך. לפעמים צריך להיות שם במקום הצפוף, הכואב. המוליד תפילות וקרבה אמתית. אהבה עוטפת שמעלה כמה טפחים מעל הקרקע'.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הוריקן, כנפיים, קופי 100 ועוד 13 משתמשים16 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    זה מקסים. כתוב נשי וטבעי ויומיומי. בגובה העיניים. אהבתי.
  • 2 1K
    • ליאורהA
    שיתוף - לביקורת כפי כוחו
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    ב' דראש השנה, התש"פ.

    שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה, אפילו לא שוקי שמנסה למשוך לי בשמיכה וצועק לי באוזן שאמא קוראת לי. אין לי כח וזהו. התחפרתי עמוק יותר מתחת לשמיכה וכיסיתי את האוזניים כמו ילדה בת שלוש. אוי לא, אמא נכנסה לחדר. זיהיתי לפי הצעדים של נעלי הבית שלה.

    "אתי! את עדיין במיטה? שולמית וחוי יצאו לפני שעה לבית הכנסת." הלב שלי כאב פיזית כשחשתי את האכזבה בקולה. כבר התרגלתי להיות האכזבה של המשפחה, אבל לאחר לבית הכנסת בראש השנה? זה כבר יותר מידי. כשהתעוררתי לפני חצי שעה וגיליתי ששולמית וחוי יצאו בלעדי, החלטתי, בחוסר אונים מוחשי, להישאר במיטה. אין לי כח להכנס לבית הכנסת באיחור, להרגיש את כל העיניים של השכנות הדאגניות שמודדות את הבת השונה של קופשיץ. 17 שנים בעולם הזה לימדו אותי דבר או שניים על שיפוטיות של בני אדם.

    השניות עברו ונספרו לאיחור גדול יותר ועצום יותר. ידעתי שלא אפסיד תקיעת שופר בראש השנה, התהום שלי לא עד כדי כך עמוקה. אבל לא הצלחתי למשוך את עצמי מהמיטה, והאכזבה של אמא הוסיפה לכובד שלשלאות הברזל שקשרו אותי למיטה. גם אם הייתי מחליטה לקפוץ מהמיטה, ללבוש את השמלה החדשה ולרוץ לבית הכנסת, לא יכלתי לקום. לא הייתי מסוגלת.

    "אתי, אני מבקשת ממך, לפחות תלכי לשמוע שופר. בשבילך, אל תפספסי את זה," אמא התחננה. הרגשתי את היד שלה כמעט נוגעת בי, ואז בורחת. חוששת. ממה את חוששת אמא, רציתי לצעוק. אני עדיין בת, גם אם אני לא מתנהגת בדיוק לפי הציפיות שלך. אני בעצמי לא יודעת איך כדאי לך לנהוג איתי, אבל קשה לי שאת מהססת, שאת כבר לא סומכת על שיקול הדעת של עצמך. תהיי אמא. בבקשה. "אתי'לה, אני יוצאת עכשיו עם שוקי ויוכבד, שופר לא לפני 10:30. אני… סומכת עלייך."

    היא יצאה מהחדר. הסתכלתי על השעון. 10:20. הבקשה של אמא הדהדה באזניי. אולי גם אני רוצה את זה? נטלתי ידיים ולבשתי את הבגד הראשון שראיתי. אני לא ראויה לשמלה החדשה, תינוקת שנשארת במיטה בראש השנה. לקחתי את המחזור ויצאתי מהבית. מחוץ לבית הכנסת הצטופפו נשים וילדים קטנים שחיכו שתיפתח הדלת. דמיינתי את שולמית וחוי, כבר בפנים מתחילת התפילה, מתנועעות עם המחזור, דמעות נוטפות מעיניהן. אוף, כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאהיה צדיקה כמותן, וכל פעם שנכשלתי במשהו קטנטן, התייאשתי מראש ולא המשכתי. החרטה לפתה אותי. פספסתי שחרית של ראש השנה. איזו מין יהודיה אני.

    פטישים התחילו להלום בראשי. מה הפלא, לא שתיתי כלום בבוקר הנפלא שביליתי במיטה. וכשאכנס לבית הכנסת, שולמית וחוי יסתכלו עליי במבטים מתחסדים, כאילו שאני המצווה שתכריע אותן ואת כל העולם לכף זכות. התיישבתי לידן, והרגשתי רק קנאה. כמה רציתי להיות הן. בלי לאכזב את עצמי כל פעם מחדש, להרגיש אפס אחרי כל בחירה ברע וכלום אחרי שהשאיפות שלי מתמוססות באוויר. הראש שלי המשיך להלום. שמעתי שלושים תקיעות, כל אחת חתכה את ליבי. השברים ריסקו אותי, אבל לא הצטרפתי לבכיים. שניה לפני שהחזן התחיל 'הנני העני', ברחתי מבית הכנסת. לא יכולתי להישאר שם. הראש שלי התפוצץ מעוצמת הקנאה, ובו זמנית מכובד השאיפה, התקווה, הרצון.

    הרצון שהניע אותי להתפלל שחרית בבית, אפילו ואולי בגלל שלא היה מישהו שיגיד לי שאני חייבת. בלי עיניים שופטות, סקרניות, בלי אחיות מושלמות ברקע. רק אני והמלך. כשסגרתי את המחזור והלכתי לחפש משהו שירגיע את ראשי הדואב, מצאתי את עצמי מבטיחה ששנה הבאה תהיה שונה. אני לא יכולה לשאת עוד פספוס. שנה הבאה אהיה הראשונה בבית הכנסת. אשאר לכל התפילות, אמליך את הקב"ה בכבוד וביראה הראויים. אמא תהיה גאה בי. אהיה גאה בעצמי. היו לי החלטות שלא החזיקו מעמד, אבל זו, כל עוד היא תלויה בי, תתקיים.

    ---

    אלול התש"פ.

    "שטיינברג פותחים מניין בחצר שלהם, יש להם מקום לי ולאברימי." הכפיות השמיעו רעש כשנקשו בכוסות הקפה של אבא ואמא. "ביקשו ממני לתקוע. זו זכות, כל שנה הרב תוקע, אבל השנה…"

    השנה. המשמעות הלמה בי ברגע אחד, וקרסתי על המיטה המוצעת שלי. כיסיתי את עצמי בשמיכה, ממאנת להבין. חוזרת שנה אחורה, לימים לפני שהעולם התהפך, כשהבטחתי לעצמי ששנה הבאה אעשה לי ולקב"ה ראש השנה כמו שצריך. כל עוד ההחלטה תלויה בי, הבטחתי, היא תתקיים. אבל כשרואים בחוש ששום דבר לא תלוי בנו, האם אוכל לקיים את ההבטחה עם תקיעות שנשמע מהמרפסת?

    מקווה שכן, חוששת שאולי התקווה שלי תהיה עוד קורבן רוחני שתגבה התקופה הזו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: 3333ציפי, שלמה שקד, אושר ומנוחה ועוד 33 משתמשים36 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    תודה!
  • 403
    • ב
    שיתוף - לביקורת תרגמא קורנא לגמזא
  • בונבוניירה פיקנטית //
    • אז בואו נסביר לכם בדיוק מה קורה, כי ראינו שאתם לא מבינים.
    יש סגר, זה הבנו, נכון?
    אה, לא?
    אז אני אסביר לכם.
    יכול להיות שמותר ללכת אז 500 מטר, יכול להיות שלא, כאילו - או שכן או שלא מה שבטוח - שאולי. לצורך חיוני חובה ללכת, כלומר אם תכננתם להיות בבית בערב- אין מצב, כי הממשלה דורשת שילכו לצורך חיוני.
    מהערים האדומות אפשר לצאת רק אם אתם צובעים את עצמכם בכתום או צהוב, או בעצם יודעים מה? עדיף שתהיו בלתי נראים בכלל.
    מאיזה שעה הסגר שאלתם?
    אז ככה, יש עוצר, שתמחיל משניה אחרי שנגמר הלפני העוצר, ומסתיים בשעה שנגמר העוצר, כלומר מיד אחרי שהוא נגמר - אז מסתיים העוצר. מובן, נכון?
    מה עוד שאלתם?
    יש בתי ספר? גנים?
    שאלה טובה.
    אז התשובה היא שבעיקרון מי שהמוסדות שלו לומדים - לומד, ומי שהמוסדות שלו לא לומדים - לא לומד, אבל זה קצת יותר מורכב, כי יש כאלה שהם לומדים שהם לא לומדים, אז מה הם? לומדים או לא?
    ובנושא הזה יש כאלה שלא לומדים על זה שהם לומדים, ופה זה הרי תרתי דסתרי, אז שכל אחד יעשה שאלת רב או שאלת גמזו.
    ועוד הבהרה אחרונה שכנראה לא ידעתם והיא אמורה לעודד אתכם.
    משרד הבריאות הודיע שכל מי שנפטר מהקורונה היה אמור למות אי פעם,
    וואו, באמת?
    • תודה
    • חחח
    Reactions: למשל, אסתי5, R.B ועוד 19 משתמשים22 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רינתיה
    חזק!!!
  • 2K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת פתאום הבנתי שאני פשוט מפחד
  • Natan Galant //
    • פעם פעם הייתי איש מאוד רוגע. נינוח. אי של שפיות במגדל משרדים סוער ורועש.
    כולם ידעו: אצל משולם יש שקט. דממה. שטיחים רכים, מוסיקה אינסטרומנטלית חרישית ברקע. בר מים קרים וחמים, ואקווריום עצום שהוא ההובי שלי.

    הייתי מקבל את הלקוחות שלי בניחותא, בונה איתם ביחד אסטרטגיות חילוץ פיננסיות חכמות, חי ברמה גבוהה ונהנה משלווה ורוגע. מידי פעם הולך ללגום קפה רותח ובוהה בהנאה בדגים הצבעוניים והחמקמקים שלי באקווריום המרשים. ובנוסף, כדי להתרגע עוד יותר; הייתי נוהג מידי פעם, בין לקוח ללקוח וכדומה, להיכנס לאתר פורום מלפפון ולקרוא שם לא מעט דיונים ותגובות.

    אך בשבוע האחרון הפכתי לאדם חרדתי, לחוץ, לא שקט. אדם לא מרוכז.
    איש מעמיתיי אינו בא יותר לבקרני, משכני חדל לשדר נינוחות ועוצמה שקטה, והפך למקום לא נעים עם מועקה באוויר. מתח, חוסר נוחות. ציקצוק מדגדג וצורב קצת בחלל.

    וזו סיבת הטרגדיה:
    אינני מצליח ליהנות מפורום מלפפון כבעבר, והוא איננו משמש עבורי כגורם מרגיע בים הפינטק הגועש.
    חל בפורום מלפפון שינוי קטן, המסווה באנרים פרסומיים כאשכולות תמימים לחלוטין, ואף מוצג על גביהם מספר מזוייף לגבי מספר כניסות ותגובות.
    לפתע מצאתי את עצמי רועד מפחד טרם הקשה על כל אשכול, חושש פן חס וחלילה אפול למלכודת מחוכמת ואמצא את עצמי כרגע קל מחוץ לאתר מלפפון, טובע עד חוטמי באתר מיותר וצעקני שאינו מעניין אותי.

    אי הוודאות הזו הפילה אותי לקרשים, והפחד שוצף בעורקיי בכל ביקור סתמי באתר פורום מלפפון.
    אינני יודע מה לעשות.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ראובן שפירא, מ הלוי, מלכנונה ועוד 114 משתמשים117 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דוכסוסטוס
    שיטה נהדרת, מזהים ברור שזו פרסומת. בטח יותר נעים מהמודעה הקופצת בפינה. אולי צריך קצת להפחית את...
  • 3K
    • ה
    שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי- ויש עניין שיתהפך הכל
  • הנף מקלדת //
    • הזמן קצר המלאכה מרובה....
    צריך לשים את התפוח בדבש על האש.
    לחתוך ניילונים ליומיים
    לאכול משמנים, לשתות ממתקים
    וגם לחזור בתשובה.
    לחולל איזה מהפך בלב, בהתנהגות .

    ופה אתם נכנסים לתמונה...

    ספרו, שירו, שיחו על מהפכים!
    מהפכים אישיים, הפיכות לאומיות, הפוך והפוך בה.
    ובזכותכם, תשפ"א הבעל"ט תתהפך עלינו לטובה, אמן.

    עוד קודם לתשפ"א, יינעל האתגר ביום שני האחרון לשנה זאת, כ"ה אלול תש"פ. (י"ד בספטמבר, עשרים-עשרים)
    מיד אחרי סליחות 'מלאכי רחמים'.


    מלווה אותנו כמו צל,     הנספח הנאמן. ניתן להשתמש בו ללא רשות ולהחזירו למקומו.

    רגע.. מה אמרת? מה עם התפוח בדבש? אוייש חשבתי שמבשלים את זה. טוב אז נלך לאמא שלך.
    • תודה
    Reactions: שלמה שקד, מ"ם, kiwi ועוד 31 משתמשים34 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    תיכנסי לפה ואז לפה
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת אדם נוקף
  • יאן //
    • רק לשבר את האוזן כמובן.

    תעשה לו טיפה מקום עם הכסא, שכוייח. דני, תסתכל מה הוא עושה, אם יש לך שאלות - אל תתבייש. ואתה נדי, אם יהיה בעיות, תקרא לי. כל טוב.

    בוקר טוב, ברוך הבא.
    - בוקר טוב, אהה... שלום.
    שלום. בוא תסתכל. דבר ראשון אני פותח את עין רואה. שניה, סיסמת משתמש, רגע, הנה.
    אני אחראי על קובי רוזנקליין. אברך נחמד, כיף לעקוב אחריו.
    - ומה התפקיד שלך?
    התפקיד שלי זה לשלוח לו משוב על מה שהוא עושה.
    אתה כבר תעקוב ותראה.

    עכשיו 7:33, בדרך כלל בשעה הזו הוא קם. לעיתים נדירות ממש הוא מפספס זמן קריאת שמע ואז זה עצוב מאוד, אבל זה ממש נדיר.
    אני מקווה בשבילך שהוא יקום בזמן שלא תשתעמם פה, חחח. תקרב אליך את המסך שתראה יותר טוב. הנה, הוא קם.

    קובי קם ודידה אל הברז.
    - הוא לא שם מים ליד המיטה? אבל בזוהר כתוב שהוא חייב מיתה?
    הם לא מושלמים, שם למטה. אם היו מושלמים היו פה. בעזרת השם יתחזק בזה בהמשך. חוץ מזה בכלל לא בטוח שהוא יודע את הזוהר.
    - איזה יתחזק? הוא כבר בן עשרים ושמונה, למה נראה לך שהוא ישתנה פתאום?
    נו נו. אולי כן, בכל אופן אלול עכשיו. אבל אם כבר העלית את הנושא, התפקיד שלנו לעזור לו, לא להעניש אותו. כבר תראה את ההבדל.

    - למה הוא נעצר?
    באמת זה לא רגיל. תגדיל, פה הזום. יופי.
    הוא נעצר כי... הוא גילה שיש לשכן מנוי על עיתון חדש וזה מעניין אותו. פעם הוא היה נעצר תמיד לקרוא את העיתון לפני התפילה.
    - מה??? איך יתכן?
    כן, תשמע, אי אפשר לשפוט אותם שם למטה. מה שרואים מכאן לא רואים משם. אבל הוא התחזק, והפסיק. כנראה העיתון החדש בלבל אותו. בוא נראה כמה זמן הוא יתעכב.

    קובי נכנס לתפילה באיחור של שמונה דקות. הוא היסס האם לדלג פסוקי דזמרא ולהתפלל במנין הקבוע שלו, או לחכות כמה דקות למנין הבא ולאחר לכולל. לבסוף החליט לחכות למנין הבא. עם הבעה מעוננת על פניו ניגש להניח תפילין.

    - תראה מה קרה, בגלל העיתון הוא יאחר לכולל. אני לא תופס.

    אבל אתה רואה שזה איכפת לו, תראה איך הוא נראה. עכשיו התפקיד שלנו לעזור לו שזה לא יקרה שוב.
    נעשה שלא יהיה מזגן בחדר הזה. יהיה לו חם, והוא יתחרט.

    - ומה עם כל השאר? מה הם אשמים?
    אל תדאג. הכל מחושבן. אין עוול.

    - שמע, אברך שטייגניסט. מהרגע שנכנס, לא מפסיק ללמוד.
    ברוך השם. אמרתי לך שכיף לעבוד איתו.
    - אבל שמת לב, את התוספות הארוך הוא קצת טייח, וחבל.
    שמתי לב. בוא תראה.

    שמר'ל שמרלינג, אברך אנגלי תמים למדי, ניגש אל קובי.
    אממ, אפשר אתה יכול לומר לי איך הבנת התירוץ השני של תייספס?
    קובי מעיין. כצפוי, אין לו מענה.
    "עוד לא הגעתי לשם" הוא מתנצל, וליבו נוקפו על השקר הלבן. עבירה גוררת עבירה.

    שעת צהריים לוהטת.
    קו אחת, יגיע בעוד, שש דקות. קו חמש, יגיע בעוד, שלוש עשרה דקות. מדקלם קול מונוטוני באוזניו. אבל קו אחת פחות מומלץ בשבילו. כל מוסדות הלימוד מסיימים אז. זו שעה של עומס וצפיפות. הוא יחכה.

    דני, ראית? בוא נפנק אותו.

    ר' יענקב! בוא כנס!
    השכן מפנה את השמאטעס לתוך הסלקל, וקובי מתיישב באנחת רווחה. איזה סייעתא דשמיא.

    אתה מבין? לפעמים אתה שולח לו משהו נחמד, לפעמים פחות, אבל הכל נועד כדי שיצליח. המקל והגזר.

    איך הולך? צץ ראש הצוות מעליהם.
    - בסדר, קלטתי את הכיוון.

    מצוין. אז אתה ממשיך לעבוד עם קובי, ואתה נדי עובר לגר שעומד להתגייר עוד חצי שעה באוקראינה.
    רק דני, בחינה קצרה: קובי מגיע עוד מעט הביתה ובמקום לנוח הוא נתקע לפעמים בפרוג. מה אתה עושה?

    תקלות בגלישה?

    כל הכבוד. בהצלחה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מנחם דרורי, Mici1, מרציפן ועוד 74 משתמשים77 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    קורע.... בוא נקווה שהוא יבין ת'מסר ולא ישכלל ת'איכות של הגלישה...
  • 1K
    • A
    שיתוף - לביקורת מסגר נפשי
  • anotherית //
    • "יוסיייייי". היא שואגת מהמטבח. תוהה האם אחד מתסמיני הקורונה הוא חוסר שמיעה.

    "אמא הוא פההה. בחדר שלו!" שירה.

    היא נכנסת מותשת לחדר בנים, בטח, למה שישמע משהו עם האוזניות האלו. שרוע על המיטה, המחשב מתחת לשמיכה. מה הולך שם היא מעדיפה שלא לחשוב. גם כן, תסמין חיי קורונה.

    שירה עומדת שם ליד, לא רגועה. "אמא, תגידי לו, הוא כבר שעות על המחשב, לא נותן לי, עכשיו תורי".

    היא מנערת את האוזניות מעליו, הוא מסתכל עליה, "מה יש?"

    "התקשרו מהישיבה", היא משנה מפני השלום. לא מספרת על שהיא זו שהתקשרה, וכמה פעמים. גם לא על השעות שהתחננה אליהם. שירה מנצלת את ההזדמנות ובורחת עם המחשב. "פותחים עכשיו קפסולה נוספת, לכל מי שלא נכנס לקפסולות, מיד אחרי פסח. שאלו אם אתה מעוניין".

    "לא ממש".

    "יוסי", היא מתחננת.

    "אמא, די". קשה לו. "את יודעת כמה אני לא בנוי לזה, זה ממש כלא! אני אשתגע שם בפנים. בבקשה, אני לא רוצה ללכת, לא מסוגל".

    היא חסרת אונים, מבינה כמה לא קל לו. אבל גם מודעת עד כאב שמראש חודש ניסן, הבחור לא פתח גמרא. "עוד שבועיים שבועות, אתה מעדיף להיות בבית?"

    "לא יודע, הדיבורים של כולם, האיומים, רק מי שרוצה ללמוד רציני שלושה סדרים שיבוא, מי שלא, שלא יגיע, מה חסר לי? למה לי להיכנס לצרה הזו?"

    "דיברתי עם אמא של חיימוביץ", היא אומרת לו בשקט, "היא סיפרה שזו קפסולה נושמת, הבחורים מתגנבים החוצה פה ושם, יוצאים בלילות, אולי תנסה? מקסימום תחזור הביתה".




    "מה עם אלול?" היא מעיזה לשאול בכ"ח אב, מפחדת לגעת. "תנסה שוב פעם?"

    "אין מצב". הוא עייף. "כל בחור שהתגנב מהישיבה, נהיה רוצח המונים, גם אם זה היה באחת בלילה ליער ריק, כל תלונה לוותה, ב:אז לך הביתה, זה לא זמן חובה, חבל על המאמצים, אין סיכוי שאני הולך".
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: מנחם דרורי, אש קודש!, seven up ועוד 65 משתמשים68 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    הלוואי שזה היה ככה! כלומר לא באמת הלוואי, אבל לעומת החגיגות בכל מרבץ קורונה.. זה נשמע טוב יותר;
  • 987
    • י
    שיתוף - לביקורת השמאלנית מכיכר המדינה מתכננת לעצמה מסיבת הפתעה ;) מה קרה שם?
  • יוצרת כתיבה //
    • שיעורי בית כחלק מקורס כלשהו.
    נתבקשתי לאפיין דמות ולתאר מה היא עושה במסיבת הפתעה.
    אוהבת לכתוב על דמויות שרחוקות מהעולם שלי, כרחוק כיכר השבת מכיכר המדינה, ולנסות להיכנס לנעליים שלהן.
    מקווה שהצלחתי:)



    הסלון היה חשוך. בדיוק כמו שהשאירה אותו היום בבוקר. היא נכנסה אליו בצעד נחוש, מניחה את התיק במקומו.

    ניסתה להדליק את האור. הוא לא עבד. הדליקה את הפנס בפלאפון ומיהרה לארון חשמל.

    רינת הרימה את המתג הראשי. כל הבית הואר באחת, כולל שרשרת נורות צבעוניות שנמתחה הישר למטבח.

    "הפתעה!!"

    כולם עמדו שם. סיגל, רונית, חווה וכמובן שוש, שותפתה למזימה. היא נופפה בידה לדורי שעמד בקצה השורה, מסתתר.

    כמה שכנים נחמדים הצטרפו לחגיגה, הדי ג'יי הרים את הערב, הסטנדאפיסט העלה חיוך רחב עם כמה בדיחות מושחזות. הכל היה כמו שהיא אוהבת.

    ברור שכך זה צריך להיות. היא שילמה על הכול.

    היא הפיקה את מסיבת ההפתעה של עצמה.

    שבועיים קודם פגשה אותה שוש בהפגנה ספונטנית שהתארגנה בבלפור, מול מעונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

    "אל תחשבי ששכחנו שיש לך יום הולדת עוד מעט".

    "עזבי". רינת מתחה את השלט גבוה יותר. "מילא לחגוג מעבר מגיל שבע שרה לשמונה עשרה, אבל מה הטעם לחגוג את גיל ארבעים ושבע?" היא הניפה את ידה בתיאטרליות מדומה. "יש! הזדקנתי. אני קרובה בשנה נוספת למוות".

    שוש לא נבהלה. התרגלה כבר לאמירות הבוטות. רינת אומרת מה שעומד לה בקצה הלשון, יהיה הדבר נועז ככל שיהיה.

    הן נסוגו לפינה שקטה. "דורי התקשר אלי אתמול. הסביר לי כמה חשוב לחגוג לך את יום ההולדת".

    "איך מתאים לו, אה?" רינת בהתה בנקודה כלשהי. "הוא כל כך רוצה לגונן, לעטוף אותי, את אמא שלו המסכנה".

    "את לא מסכנה". שוש הנמיכה את קולה. "את האישה החזקה והעצמאית ביותר שהכרתי".

    "כנראה זה לא מספיק". מלמלה רינת. רגשות ישנים עלו בה והיא מיהרה לדחוק אותם.

    "בכל מקרה", נאנחה שוש בדרמטיות, "החלטתי לארגן לך מסיבת הפתעה".

    "שוש, נדמה לי שלא הבנת את הקונספט. את לא אמורה לתת לי התראה שבועיים מראש. הרסת את ההפתעה!"

    "רינת, אני מכירה אותך. תוך כדי קריאות ההפתעה, את מסוגלת לחשוב שמישהו עושה לך אמבוש ולשלוף איזה אקדח, השד יודע מאיפה".

    רינת צחקקה. "זה נכון..."

    "אני מעבירה לך את השרביט. את מוזמנת להפיק לעצמך את המסיבה. אני מעדיפה למנוע את התלונות שלך לאחריה".

    "את באמת מכירה אותי, הא?"


    המסיבה נגמרה. דורי הגיע ועזר לה לארגן את הבית. קולות פטפוט נעימים מילאו את הסלון, אבל גם הם נגמרו בשלב כלשהו. היא נשארה לבד. עם פרוסות עוגה במקרר, שאריות מארוחת שף מיוחדת, המון מתנות וברכות, אבל לב מלא. מלא בהלקאה עצמית, ורגשות סוערים.

    ריק משמחה ומהתרגשות.

    'אם הייתי כותבת יומן, העמוד היום היה ממש תבוסתני.' חשבה לעצמה. 'אולי ככה:'

    יומני היקר.

    האם אני כל כך פתטית?

    מה כל כך שגוי בי, עד כדי כך שתכננתי מסיבת הפתעה לעצמי? ברצינות, איזה בן אדם עושה את זה?

    האם אני מסוג האנשים שחייבים לשלוט בכל דבר בחייהם ביד ברזל? שאינם מסוגלים להרפות ולחלק סמכויות לאנשים אחרים, היקרים להם?

    אני לא באמת צריכה לשאול את זה. אני יודעת שזאת בדיוק אני. זה האופי שלי, ההרגלים שלי.

    האם הייתי רוצה לשנות אותם?

    עד אתמול הייתי עונה שלא. אני שלמה עם מה שיש לי.

    אבל אינני יכולה להתכחש לרגשות שהציפו אותי היום.

    חבורה של אנשים עסוקים פינתה מזמנה והגיעה כדי לשמח אותי, כדי להפתיע אותי ולגרום לי להיות מאושרת. הבן שלי דאג לי, ההורים שלי התעקשו שאגיע אליהם כדי שיוכלו לאחל לי מזל טוב. במקום להתרגש, אולי להזיל דמעה, אני רוצה לבכות.

    בכי ממקום חסר, מקום עצור, חסר יכולת לשחרר, להרפות, להנות מהרגע, מהתזמון.

    אבל גם לבכות את הבכי הזה אני לא מצליחה.

    אחרי הבכי ההוא, האומלל, הנצרך, שתקף אותי בימים הראשונים לשובי לארץ גרושה, עם תינוק קטן, אף אחד לא היה לידי. הבטחתי לעצמי שלא אבכה יותר. אני חייבת להיות חזקה, להראות לכולם שיש על מי לסמוך. יש פה מישהי שמסוגלת לחולל שינויים גדולים, לרקום מהפכות. מישהי שתקריב מעצמה למען מטרה טובה.



    עטה הדמיוני סיים לרוץ על פני הדפים.



    "את יכולה לפקוח את העיניים עכשיו". קול חדר למחשבותיה בפתאומיות. לתחום הפרטי שלה.

    "אה?"

    "אם תשאלי אותי, את מודעת לעצמך. בהחלט". הפסיכולוגית סיימה לקשקש כמה מילים בבלנק שהיה מולה על השולחן ורכנה קדימה.

    "בתחילת הפגישה שאלתי אותך מה היית עושה אם היו מארגנים לך מסיבת הפתעה. נדמה לי שקיבלת את התשובה".

    "את יודעת", רינת דיברה לאט. "זהו הדמיון המודרך היחיד שעשיתי אי פעם. הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לתת למישהו זר, במחילה מכבודך, לחדור לי לרגשות, לתחושות".

    "ואיך זה מרגיש לך עכשיו?"

    "מרגיש טוב. באמת טוב". היא אמרה, מעמיקה בכל מילה ומילה. "יש לי יום הולדת בקרוב". היא סגרה את התיק, וקרצה בשובבות.

    "תודות לך, אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות".

    רינת פתחה את הדלת, ואז עצרה לרגע, חזרה אחורה ואמרה:

    "מה אני לא הולכת לעשות".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: וי שלוק, פיקאסה, סטודיו אקזוטיק ועוד 45 משתמשים48 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוצרת כתיבה
    תודה!
  • 368
    • S
    שיתוף - לביקורת חכו חכו
  • +shira //
    • בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא


    חַכּוּ רֶגַע,

    עֲווֹנוֹת, פְּשָׁעִים

    וּבוּשָׁה

    חַכּוּ,

    פִּנּוֹת חֲשׁוּכוֹת,

    חֲדָרִים אֲפֵלִים,

    וְאַשְׁמָה

    חַכּוּ,

    בְּגָדַי הַיְשָׁנִים

    הַסְּחִי וְהַגֹּעַל,

    חַכִּי, הַמַּרְאֶה.


    חַכּוּ, לֹא שָׁכַחְתִּי מִמְּכֶם.

    וְהָאֱמֶת שֶׁאֵין לְאָן לִבְרֹחַ,

    וּבַסּוֹף,

    כָּךְ אוֹ כָּךְ,

    נִפָּגֵשׁ.


    אֲבָל עַכְשָׁו חַכּוּ בַּצַּד

    חַכּוּ בְּשֶׁקֶט,

    אַל תַּפְרִיעוּ.


    שְׁבוּ בִּדְמָמָה

    וְתִרְאוּ,

    אֵיךְ אֲנִי מַמְלִיכָה

    עַל נַפְשִׁי הַמְּסֻכְסֶכֶת וְלִבִּי הַקָּרוּעַ,

    מֶלֶךְ אֶחָד

    שָׁלֵם.


    תִּרְאוּ,

    אֵיךְ הוּא שָׂמֵחַ בִּי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: לבי, דבורה הנביאה, הנף מקלדת ועוד 24 משתמשים27 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הוריקן
    נגעת בנקודה הזאת מעולה. ממש אהבתי!
  • 480
    • 7
    שיתוף - לביקורת מזמור פא בתהלים
  • 7שבע7 //
    • [חזרתי מעט לאחור, כדי להביא את הסיפור במזמור הזה, שנכתב כמעט חודשיים טרם זמן התרחשותו].

    מנגינת כינורות דמיונית התערבבה ברננת הנבלים. היא קירבה לעיניה את הסידור, חיכתה לקול השופר שיישמע ממניין הרחוב שלמטה, חיכתה להתעלות החגיגית, להתרוממות הרוח האצילית.

    קול השופר החל לעלות, התערבב בקול בכי צורם. מישהו משך בחצאיתה. מישהו בכה בקול תובעני. מישהו הפיל את הסידור מידה.

    נחרדה, מיהרה להרים את הסידור, לנשק לו, לחפש שוב היכן היא בתפילה. לא הצליחה.

    "אמא, אני גם רוצה דבש...!" ייללה הבכורה בת הארבע, הצביעה על אחיה בן השלוש, שפניו היו מרוחות כולן בנוזל הדביק החום-בהיר.

    "אמא, היא לקחה לי!" הוסיף גם הוא יללה משלו, הצביע בהאשמה על אחותו הגדולה.

    "מא – מא – מא!" מלמל הינוקא בן השנה.

    קול השופר כבר לא נשמע.

    נאנחה. פנתה למטבח כדי לסגור את הדבש הגמור מלבד טיפות בודדות. במה יטבלו את התפוח בסעודה הערב, מה. נטלה מגבונים, ניסתה לקרצף את פניו של הילדון, פנתה לכיור משכשלה. פיצתה את הבכורה בקוביית שוקולד, הביאה גם לינוקא שהסכים לוותר עליה לטובת הקובייה. הביאה גם לבן השלוש, כמובן, אף שכרסו כבר הייתה מלאה במתוק.

    חשבה לשוב לסידור שלה. התייאשה מראש. נעמדה ליד החלון, מנסה לתפוס בעיניה את המתפללים ברחוב, את האיש שלה הנעלם בתוך ים הטליתות.

    ולפתע ראתה אותו.

    על כיסא גבוה, בעל שבעים מדרגות, עומד ומטפס אל המלך. ובכל מדרגה נוקב במילה בשפה זרה אחרת.

    והוא יודע, והוא מבין, שהכול תלוי בו, וברגעים הבודדים הללו שבהם דעתו מוסחת מן הקודש, ומופנית למלך זר.

    הסתובבה אל פניהם הטהורות של ילדיה, נשמה עמוקות, וטיפסה במאמץ על המדרגות שהם הושיטו לה.

    התיישבה שוב על הספה, נטלה את שלושתם יחד בין חיקיה, מלמלה אליהם בשפה שרק אמא וילדים מבינים, והכניעה שוב את הרצון לברוח אל הסידור.

    הכינורות והנבלים שרו שירים אחרים כעת.

    והיא נענתה לשירת הערש הילדותית שלהם, והריעה לעצמה בשופרה הפנימי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: R.B, kiwi, bekky ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    חיק = האויר הטריטוריאלי של הגוף
  • 555
    • א
    שיתוף - לביקורת סודות המקצוע
  • אוריאל דיין //
    • טריקת הדלת הרעידה את גוו וניפצה את כל התקוות. סמי ישב סמוך לבניין המשרדים הישן ממולל בידיו גבעול קש שדוף מתקשה להאמין. ההלם שיתק את מוחו וגרם לו להליט את פניו בידיו בייאוש, לא, הוא לא בכה. עברו הרבה מים בנהר הדמעות של חייו כדי לבכות עכשיו, אך כעת הוא הרגיש את הזרזיף הלח מרטיב את פניו, הם זלגו בוגדניות מבלי שירצה בהן מעידות כאלפי עדים על השבר שאפף אותו בן רגע, אלפי מחשבות התרוצצו בראשו בניסיונות שווא למחשבה על הצעד הבא. הביט שוב על הבניין, על הקירות המוכרים שקיפלו בתוכן סיפור חיים, הרים את מעילו ברישול וצעד קדורנית עיניו מושפלות, נואש בעליל אל עבר הבלתי ידוע.

    על פניו, היה לו לחזור חזרה לביתו לכלכל את צעדיו בתבונה ולחשוב על עתידו. עוד מילדותו החיים לא האירו אליו פנים, כורח הפרנסה ומציאות החיים הכניסו אותו לעבודתו והצעידו אותו אל תפקידו המרכזי והמוערך, הסיפוק שבו מילא את התוכן בחייו. דווקא בגלל זאת לא יכל לחשוב על סיבוב המפתח בדלת וכניסתו לבית בשעת בוקר זו. לראות את התדהמה בעיניה, ההסבר הדלוח שיצטרך לספק ולאחר מכן לשאת את המבט המאשים, השתיקה הכבדה שתרחף בחלל האוויר והעיניים שהכאב שאצור בהן דוקר כמחט בבשרו, לא. אין הוא מתחרט על הצעד שעשה. מצפונו היטיב עמו ברגעים אלו ומילא אותו גאווה שגרמה לתהות מאין מקורה ברגעים קשים אלו, כך לפחות יוכל לדעת שעשה משהו טוב בחייו.

    רגליו נשאו אותו אל ה'ריוויירה' בית הקפה ששימש כמקום בילוי ומפגש עבורו בשנים האחרונות, הוא הכיר היטב את השולחנות הקטנים, הספורים, ששעות רבות בילה עליהן. אולי כאן יוכל למצוא נחמה ליגונו, לרענן את מחשבתו לגייס את כוחות הנפש שנשארו בתוכו, לנתח באזמל חד את ההווה, לחשוב בצלילות מה על העתיד ובעיקר להיזכר בעבר.

    המלצר כבר הכיר אותו, מבלי שיבקש הונחו על השולחן עוגת התפוחים המסורתית שביקש בימים טובים יותר, קפה חזק וחריף שבימים כתקנם היה נותן לו השראה לרעיונות נועזים שהעשירו את כיסיו ואת האהדה הציבורית כלפי חבריו למקצוע. שפך את תכולת שקית הנייר אל תוך הקפה ובחש בו באיטיות, סמוך לו ישב אדם בגיל העמידה לבוש במקטורן שחור מגוהץ, שערו היה לבן ודליל ועל קצה אפו נחו משקפי קריאה שמעליהן הציצו זוג עיניים תכולות ועמוקות, בחן שוב ושוב את היושב לצדו ואמר: "בוקר טוב, עכשיו אני שם לב שאתה מוכר לי מאיפה שהוא, יתכן שנפגשנו פעם?!" סמי הרים את עיניו מכוס הקפה והניד בראשו, אין הוא מכיר את האיש, מה לו ולצרותיו? יניח לו הלה בבקשה, ימשיך לעסוק בענייניו וייתן לו את האפשרות להתאבל על טיפשותו שמילאה את ליבו בגאווה עד לפני דקות מספר.

    "אתה נראה שבור לרסיסים, אולי תשתף אותי? אולי אוכל לעזור במשהו?" זוג העיניים הציצו עליו, חודרות, מנסות לפלוש למעמקי ליבו. "עזוב אתה לא רוצה לדעת..." לחש בייאוש, הלה התקרב יותר לעברו משדר אכפתיות והקשבה.

    "עד לפני שעות מספר עבדתי באולפני עיתון החדשות כמרכזן, תפקידי היה מהחשובים והעיקריים שבכל המערכת, הייתי מסוגל לאתר מספרי טלפון ברגע ולהעביר אותם לדורשים, יכולתי לנתק כל שיחה שלא מצאה חן בעיניי וכמובן מאזין הייתי לכל שיחות הטלפון החשובות במערכת החדשות, הדברים החמים ביותר, הרכילויות הקטנות עד לסקופים העסיסיים ביותר עברו תחת אזני הכרויה, הסיפור התחיל עם כניסתו של עמוס למערכת כעורך החדשות, ציפיתי לשרת אותו ולהעביר לו שיחות אך עברו שבוע ושבועיים ועמוס לא ביקש ממני לקבל שיחות בעבורו, חשדתי כי יש לו טלפון פרטי וכי יש סיבה לכך שאינו משתמש בשירותי המרכזייה, באחד הימים כשלא היה בחדרו גיליתי את הטלפון וניתקתי בו מספר חוטים, כשהגיע לחדרו וגילה את התקלה ביקש ממני באדיבות לתקן את המכשיר. לבנתיים הצעתי לו להשתמש בשירותיי, לאחר יומיים העברתי לו שיחה שהדובר בה נשמע כאדם חשוב ולחוץ, השניים סיכמו ביניהם להיפגש במקום כלשהו והדבר החשיד אותי עוד יותר, יום לאחר מכן התקשר הלה בשנית ושמעתי אותו צועק על עמוס צעקות נוראיות, הוא כינה אותו 'סחטן שפל' והתחנן אליו שלא לפרסם את הכתבה, מן השיחה הבנתי שעמוס ניסה לסחוט ממנו כסף באיום לפרסום הכתבה, הלה התקשר פעמים רבות ועמוס הורה לי שלא להעביר לו שיחות ממנו, באחת השיחות הוא פרץ בבכי ולמרות זאת העברתי את השיחה לעמוס. עמוס התחמק ואני התפרצתי לשיחה וצעקתי: "עמוס, אתה אדם נבזה ושפל! כיצד אינך מרחם על אדם מסכן זה? האם אתה מוכן להרוג אנשים בשביל בצע כסף?" עמוס ניתק את הקו וזימן אותי מיידית לחדרו, הודיע לי לאקונית כי מעלתי באמון שנתנה בי מערכת העיתון ופיטר אותי מהעבודה..."

    זוג העיניים העמוקות תלו בו מבט של תמיהה ונברו במעמקי נשמתו: "מדוע לא גילית את האמת לממונים עליך? מדוע לא הודעת לו שבמידה ויפטר אותך, תפרסם את קלונו ברבים?!"

    "שואל אתה מדוע לא פרסמתי זאת? התשובה פשוטה – שמירה על סודות המקצוע! לכך נותרתי מחויב גם במחיר אובדן עבודתי..."

    המשקפיים הוסרו ובעיניים הכחולות נצנץ מבט של הערכה. "סמי, אני כה שמח לשמוע על נאמנותך. שמי מלכיאל ינאי ואני מבעליו של העיתון, אני יכול להבטיחך נאמנה כי אטפל בעניין, יושר, נאמנות, היא בעיניי לפני הכול. אנחנו צריכים אנשים כמוך שמוכנים להפסיד רק כדי לשמור על סודות המקצוע..."

    ***

    נאמנות היא אחד הדברים החשובים שבחיינו, אדם הנאמן לחבריו וידידיו מוערך על ידי הסביבה יושר והגינות הם מילות המפתח לחיים, הן כלפי האדם בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוקיו. מי שצועד במתווה היושר והנאמנות על פי חוקי האלוקים, יוכל עם תכונות אלו להגיע להצלחה בכל מעשה ידיו.
    • תודה
    Reactions: soomsum, R.B, yonatanr ועוד 23 משתמשים26 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    מצטרף. יש כאן משהו שאנחנו לא יודעים?
  • 2K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת ככה זה לא תשובה
  • הדוויג //
    • שיחת הטלפון מרואה החשבון הגיעה, כמו תמיד, בהפתעה.
    "אנחנו צריכים לשבת לקראת הגשת הדו"חות השנתיים", אמר הרו"ח קדורנית.
    "כזה מהר דו"ח שנתי? הרגע היה הדו"ח הקודם".
    "הזמן עובר מהר כשנהנים..."
    "כן, אני מאד נהנה מניהול העסק".
    "שמתי לב שאתה נהנה, השאלה היא אם אני כרואה החשבון שלך גם נהנה. אתה זוכר מה דיברנו שנה שעברה, לפני הגשת הדו"ח השנתי?"
    "בערך"
    "מה בערך? אלו היו דברים חשובים ביותר"
    "אני זוכר, אבל מעדיף לשכוח... אמרת לי שהמאזן שלי מאד גרוע, שאני מנהל את העסק בחובבנות. שיש לי יותר מדי הוצאות ואין מספיק הכנסות".
    "בדיוק ככה. ומה סיכמנו?"
    "שאני אשתדל לתקן".
    "נו, ומה עשית?"
    "מאד הצטערתי והתחרטתי".
    "נחמד מאד. אבל מה עשית בפועל?"
    "קיבלתי על עצמי קבלה".
    "קבלה?!?"
    "כן, קיבלתי על עצמי בלי נדר שאני אשתדל בכל ערב לחסוך עשרה שקלים ולשים אותם בקופה ייעודית".
    "עשרה שקלים? אתה עושה צחוק? נראה לך שככה פותרים בעיות פיננסיות?"
    "אבל הנה, תראה את הקופה" הוא שלף את הקופה, והוציא ממנה קצת יותר מאלף שקלים חדשים.
    הראש החשבוני של הרו"ח שם לב מיד לחוסר ההתאמה.
    "אם כל יום שמת עשרה שקלים, היה צריך להיות פה בערך פי שלוש מזה".
    "בהתחלה הקפדתי על הקבלה, אבל לאט לאט שכחתי מזה. בחודשים האחרונים בכלל לא הפרשתי את הכסף לחיסכון".
    "תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. המצב הפיננסי שלך בכי רע. אני לא יודע אם אתה שם לב לזה ביום יום, אבל כשבאים לערוך את המאזן השנתי מגלים שהמצב גרוע ביותר. ואתה מקבל לי 'קבלות' מינימליות ואפילו בהן לא עומד? העסק שלך לפני פשיטת רגל חביבי".
    "אז מה הייתי אמור לעשות? אני לא יכול לשנות את כל ההתנהלות שלי ברגע אחד".
    "זה נכון".
    "אז מה? איזו קבלה אני צריך לקבל על עצמי השנה?"
    רואה החשבון נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. "עוד קבלה? מה קבלה עכשיו? הקבלה של שנה שעברה עזרה לך במשהו?"
    "זה מראה על שינוי כיוון" אמר בקול קטן. "שאני רוצה להשתנות".
    הרו"ח פרץ בצחוק גדול. "נו, ומה יצא מכל ה'שינוי כיוון'? משהו השתנה משנה שעברה?"
    "לא ממש".
    "מי שבאמת רוצה להשתנות צריך לקום ולעשות מעשים. לא 'להראות על שינוי כיוון'".
    "אז מה לעשות?"
    "אתה צריך תכנית. לא קבלה".
    "תכנית?"
    "בדיוק ככה. תראה את מר כהן, לקוח נוסף שלי. בשנה שעברה הגיע למסקנה שהעסק שלו לא מספיק רווחי. הוא ערך תכנית מפורטת. בחודש הראשון של השנה הוא עבר על כל הספקים שלו, ובדק ממי הוא יוכל לקבל מחירים יותר טובים. בחודש השני, הוא שיפר את יכולת המכירה שלו. בחודש השלישי הוא מיטב את הפרסום של העסק. בחודש הרביעי הוא בדק מלאים שתופסים מקום מיותר במחסנים, ומכר אותם במחירי מבצע. וכן הלאה וכן הלאה".
    "נו, ועכשיו הוא יכול לנוח?"
    "עוד לא. אבל הוא במצב הרבה יותר טוב מאשר לפני שנה. עכשיו אנחנו מכינים תכנית לשנה נוספת. שנה נוספת של עבודה. הרי העבודה אף פעם לא נגמרת. תמיד אפשר וצריך להשתפר עוד. אבל אחרת אי אפשר להמשיך. זה לא הולך ככה שרק בסוף השנה אתה נזכר בניהול העסק. רק אם אני אראה שיש לך תכנית ברורה לייעול, ואיתה אתה מגיע להגשת הדו"ח, אני אסכים לתת לך צ'אנס לעוד שנה".
    "אבל זה נורא קשה. אני אצטרך להשקיע כל השנה".
    "נו ברור. למה בדיוק חשבת שצריך להשקיע רק לפני הגשת הדו"ח השנתי?"
    "ככה".
    "ככה זה לא תשובה".
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אמת מארץ תצמח, פרוגמטי, נ. גל ועוד 109 משתמשים112 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גוגלית
    מביך כמה שזה נכון. כתיבה משובחת, והכותרת תפורה בול.
  • 1K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת פשוט פושעים ורוצחים, אין לי מילה אחרת
  • הדוויג //
    • אז מה אתה אומר על הסגר?
    תאמין לי, צודקים לגמרי. קורונה זה לא צחוק. יש כבר אלפי מתים וצריך לעשות משהו. אי אפשר להמשיך את החיים כמו שהם. נכון, זה קצת לא נעים, אבל אין מה לעשות, החיים שווים יותר מכל דבר אחר. במיוחד אנחנו שאמונים על פיקוח נפש ועל 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', אנחנו יותר מכולם צריכים להבין שזה הדבר הנכון לעשות בעת הזו. לא צריך להתבכיין כל כך הרבה. יהיו כמה ימים של סגר, ואחר כך בעזרת ה' המצב ישתפר ונוכל לחזור לחיים תקינים. אני באמת לא מבין על מה כל הרעש והצעקה. סגר בעת הזאת זה הדבר הנכון. אם זה מה שהגורמים המקצועיים החליטו אז כנראה זה מה שנכון. אני לא מתווכח עם הרופאים. ואם הם אומרים שזה יוריד את התחלואה אז הכל שווה. אפילו אם פחות אדם אחד ימות. אתה יודע מה זה חיים של בן אדם אחד? עולם מלא! כל אלו שלא משתפים פעולה עם הסגר - פשוט פושעים ורוצחים. אין לי מילה אחרת.
    ומה אתה מתכנן לעשות הערב?
    מה יש הערב?
    בסגר. החליטו בסוף שהעיר שלנו גם מרשימת הערים האדומות.
    מהההה???? באנה הם לא נורמלים! משוגעים לגמרי. מה הם חושבים לעצמם. אנטישמים שונאי חרדים. זה רק בגלל שאנחנו חרדים. שום דבר אחר לא. תאמין לי. למה הם חושבים בכלל שזה יעזור הסגר הזה? בסך הכל יהפוך את העיר למדגרת קורונה. איפה חברי הכנסת החרדים איפה. בשביל מה בחרנו בהם בשביל מה. בכלל שמעתי שיש חוקרים שאומרים שהקורונה זה פחות מסוכן משפעת. אין אמון באף אחד במדינה הזאת. סגר זה דבר הרבה יותר מסוכן מקורונה. אתה יודע כמה מתאבדים יהיו בגלל זה? ומה עם הפגיעה בכלכלה? על זה הם לא חשבו החכמי חלם האלה. בושה וחרפה. זה הכל בגלל החקירות של ביבי המושחת. רק לעצמו הוא יודע לדאוג. פעם הבאה שיחלום שהחרדים ילכו איתו. זהו. גמרנו סיפור. והגמזו הזה בכלל, שמעת איך הוא דיבר על שר התורה. חצוף שכזה. והוא עוד יגיד לנו מה לעשות אה? היום קראתי בעיתון שעד סוף השנה טראמפ מביא חיסון. אז מה כל הפאניקה. שיביאו את החיסונים וזהו. אבל הם - לא אכפת להם מכלום. שאנחנו החרדים נסבול ונמות, לא אכפת להם. פשוט פושעים ורוצחים. אין לי מילה אחרת.
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: אמת מארץ תצמח, מנחם דרורי, איטשע פ. ועוד 82 משתמשים85 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    הבנתי את הפואנטה, אתה קם מאוחר, הולך להתפלל ב*ר***ב שותה קפה וכותב את הנאמר.
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת פקוק בלי פקק
  • שיילה //
    • האוטובוס הכחול עצר בחריקה, כל הנוסעים הוטחו זה בזה, ריח שרוף התפשט באוויר.

    "מה קורה?" שאל המדריך המגונדר מהספסל הקדמי, "למה עצרנו?"

    "א-ד-ו-ם", האדים הנהג, "אתה לא רואה רמזור?"

    "כן, ברור", אמר אחד עם שעון זהב, "אבל אתה לא יכול פשוט לעצור, יש פה אנשים עובדים, סע."

    הנהג כיבה את המנוע, "לא יכול. זו צומת, אם נמשיך יתנגשו בי מימין ומשמאל"

    "אם אתה לא ממשיך תפנה את הכיסא", מלמל החסיד מהספסל השלישי. "ואתה", לחש באוזן המגונדר, "עליך לא נמליץ כמדריך".

    השרב הכתום ניצל את העדרו של המזגן וזלג מבעד לחלון, יורק לחות לכל עבר ומוצץ זיעה להנאתו מגופות נמסות.

    ברסלבר סמוק לחיים נוקש על החלון מבחוץ, "אחי אתה יכול לזוז? אנחנו בדרך לרבינו ואתה תוקע את התנועה".

    הנהג איבד עשתונות, "אתה לא רואה אדום? מה, אין לך עיניים? מה אתה רוצה ממני?"

    "אוקיי אחי", פנה הברסלבר לטרנזיט הצבעוני, הפעיל מוזיקה וחתך על השוליים כשהוא מוריד מראה לעצמו ולאוטובוס.

    צפירה נשמעת משמאל, רכב אאודי עם חלונות אטומים מנסה להידחף לגדר ההפרדה ללא הצלחה, דלתותיו נפתחו ומעונב אפרפר בקע מתוכו זועם.

    "אתם לא רואים שהרמזור מקולקל??? רטן בידיים מונפות, "סעו כבר או שפשוט נדרדר אתכם".

    "חברים", נעמד סרוג אחד על פגוש מכוניתו וצעק בפאתוס אל נחש המכוניות, "אנחנו חייבים ל-ה-ת-ק-ד-ם!!!".

    נחיל אנשים החל בניסיון עקר לדחוף את האוטובוס, עיניהם יוצאות ממאמץ שפתותיהם קפוצות ושפתם בלולה.

    השמש צורחת על קודקודי האנשים ואלו מתחילים לבעבע מעומק לב, מחפשים איזה סמרטוט עדין ורטוב.

    שני חרדים שחצו את הכביש נתפסו בציציותיהם, נתלו באילן סרק כשכל התקועים מנגבים את ידיהם המלוכלכות על חולצתם הלבנה.

    "הכול בגללכם", חבטו בהם, "אם הילודה אצלכם לא הייתה כה גבוהה הרמזורים היו קצרים יותר והכל היה פורח וירוק".

    "שוטים שבעולם", נאנחו, "אתם פשוט בנתיב הלא נכון, הדרך הזו מובילה לתהום והרמזור מזהיר מפניה".

    "אז מה עושים?"

    "חייבים לשנות כיוון", צעקו החרדים, "אתם חייבים לחזור".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: RPO, מנחם דרורי, אהרון1 ועוד 73 משתמשים76 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    .כותבת.
    וואו וואו מדליק ומבריק ומשניק :) תיאור דמויות משעשע :) וזה- פשוט יפה
  • 790
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת הנה זה מגיע > הקליניקה המאובזרת לטיפול רגשי של ג'ורג' קזאחי במופע חדש...
  • Natan Galant //
    • אסופה 1
    אסופה 2


    סיפור 14 מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי!!!

    בס"ד

    בוריס אמר לי פעם:
    ג'ורג', שמע.
    אני יודע שאתה הבוס ואתה קובע ויודע, אבל תקשיב גם לעצות שלי.
    לעולם לעולם לעולם אל תטפל במישהו אם הוא מגיע אליך שלא מרצונו.
    אם מטופל מגיע אליך בגלל שמישהו הכריח אותו לבוא אליך, אל תשקיע בו כלום. הוא לא שווה את זה.
    צחקתי קצת בלב. אין אחד בעולם כולו שבוריס היה מסכים להשקיע בו, מעבר לבוריס עצמו, כמובן.

    נזכרתי בעצה של בוריס לפני כמה דקות. ולא סתם:
    הפציינט התורן והמעצבן יושב מולי כבר דקות ארוכות, ממולל בידו טישו מסכן. לא מדבר, לא משתף פעולה עם מטפל רגשי. סתם שותק. בטח אבאל'ה שלו הכריח אותו לבוא הנה לקבל טיפול.


    רק בשביל להעביר את הזמן, זרקתי בלי כוונה מיוחדת:
    אני חושב שעברת בחייך דברים לא קלים, ואנחנו ננסה לטפל בהם ביחד, בסבלנות ובמתינות.
    בוא נתחיל בתקופת בר המצווה שלך.
    מה האירוע שהכי זכור לך מהתקופה הזו?


    פוף.
    עליתי על משהו.
    סוף סוף נער מתבגר התנער מאדישות שלו, זז לצדדים באי שקט.
    הבנתי שעליתי על נקודה רגישה וכואבת.
    אין בעיה, דחפתי את החרב יותר עמוק, ממש נהניתי:
    לפי המבט שלך אני מבין שקרה לך משהו מאוד לא נעים בבר המצווה. תפתח עכשיו את האירוע, הפעם אתה לא לבד מול הזכרונות הקשים, אני איתך.

    ראיתי שהוא מתחלחל מהרעיון, ונכנסתי ממש לשווּנק טיפולי:
    בוא נפרק אותו ביחד. קדימה, ספר, מה קרה?
    כולי אוזן, ואני מבטיח לא להיות שיפוטי.

    הנער טִיֵיק כמה טיקים עצבניים, השפתיים שלו רעדו קצת, וכדי לעזור לו לקבל החלטה נכונה כיוונתי בסתר את המזגן על מקסימום חימום, ישירות על פציינט. מילצ'אייב בעצמו המציא את הטריק החכם הזה.
    הטריק עבד. פציינט נפתח וסיפר:

    ממש חיכיתי למסיבת בר המצווה שלי.
    תבין, ג'ורג'. היינו מתפללים בבית כנסת קטן מאוד עם מתפללים בודדים ממש, כך שהקידוש בשבת היה קטן מאוד.
    ידעתי שאת בר המצווה יחגגו לי באולם החדש שנפתח חודש קודם לכן, והייתי אחוז ציפייה.
    חיכיתי שכל חברי כיתתי יגיעו לשמחתי, וכל כך חיכיתי לקבל את המתנות.

    הוא נשא אליי עיניים כהות וקטנות, נסוכות דוק של עצב:
    עד בר המצווה שלי מעולם לא קיבלתי מתנות, סוג של החלטה מעצבנת של ההורים המעצבנים שלי.
    ידעתי שבבר המצווה אקבל מתנות רבות, הגם שרובן יהיו ספרים מן הסתם, וממש ספרתי את הימים עד האירוע.

    ובכן, היום המיוחל הגיע.
    ישבתי במזרח האולם, האורחים המבוגרים לא עניינו אותי בכלל, חיכיתי אך ורק לחבריי לכיתה.

    ואז -
    הם הגיעו.
    כולם, אף אחד לא החסיר.
    המורה נכנס יחד איתם, לחץ לי הראשון את היד.
    אחריו ניגש אליי הנציג והגיש לי את המתנה הקבועה לבר מצוות - סט ספרים של שיטה מקובצת.


    חברי כיתתי פנו לשולחן צדדי ושרו שם שירים, בזמן שהמורה השגיח עליהם שלא יעשו בושות.
    כמה דקות אחר כך, ראיתי שאחד הילדים מהכיתה מתגנב הצידה, ומתחמק...

    הוא קרב אליי, בשקט, מסתתר מאחורי העמודים. הוא חייך אליי והגיש לי עוד מתנה, ארוזה, יפה.
    קופסה מעניינת, מלבנית, די גדולה. כמו קופסת מצות מכונה, בערך. כבדה, ממש כבדה. מתנה יקרה מאוד כנראה.

    שאלתי אותו בפליאה: מה זה? והוא ענה: אני שליח של ארבעת החברים הכי טובים שלך. זאת מתנה פרטית מאיתנו.
    הופתעתי, מחווה יפה! אמרתי לו תודה והוא התגנב בחזרה לשולחן הילדים.

    מאז אותו רגע, ממש חיכיתי לפתוח את המתנה. כל כך הסתקרנתי מהמתנה המוזרה.
    בסוף בר המצווה רקדתי ביחד עם חברי כיתתי, ונפרדתי מכולם...


    אוהההה, פוהההה, אההההה. פיהקתי פיהוק גדול.
    סיפור כל כך משעמם!
    הצטערתי ששאלתי, הצטערתי שביקשתי מפציינט לדבר בכלל.
    אני ממש מבין הורים ממורמרים של ילדים מתבגרים, הם פשוט בלתי נסבלים, כמו הנער מולי. הם יכולים להיות מעצבנים מאוד, טרחניים, ילדותיים, פטפטנים בלי קץ.

    פציינט לא שם לב לפיהוק שלי, כי הוא היה עסוק רק בעצמו, כמובן.
    הוא צייר עם עפרון עיגולים על טישו, והיה מרוכז רק בעצמו, צ'יזמק קטן שכמוהו.
    פתאום סיפור שלו נהיה קצת יותר מעניין, סוף סוף:

    ...נסענו נסיעה קצרה הביתה, והשעה כבר הייתה ממש מאוחרת. אחיי אמרו: תפתח מחר את כל המתנות, ממילא לא יהיה שם שום דבר מעניין, מנסיון...
    הם צחקו, והלכו לישון.


    אני ממש לא תיכננתי ללכת לישון.
    כל כך חיכיתי לדעת מה יש בקופסה!
    עכשיו יכולתי סוף סוף לגלות...
    רצתי, פתחתי את הקופסה המלבנית המוזרה, את המתנה השניה.
    פתחתי אותה, ולא הבנתי מה אני רואה בפנים:
    ערימה גדולה של עיתונים מגולגלים.

    פציינט התחיל לדבר פתאום בקול שבור, כאילו קרה אסון אמיתי:

    ...פתחתי לגמרי את כל הקופסה, התחלתי להוציא החוצה את העיתונים.
    הוצאתי את כולם, סקרן לגלות מה עוד יש שם.
    אחרי שהוצאתי את כולם, נשאר למטה עוד עיתון אחד גדול, מקופל בתחתית.
    חשבתי לעצמי תוך כדי:
    אם יש שם ספר קריאה ממש טוב, אז המתנה נחמדה בסך הכל. קופסה גדולה, נכון, מלאה בעיתונים כדי לקבל נפח, אבל לפחות יש שם מתנה טובה.

    פרצוף של פציינט התחיל להתעוות, ראיתי שהוא מנסה בכוח לעצור דמעות. צבטתי אותו בעדינות בלחי כדי לגרום דמעות לצאת, אבל הוא בלע את הדמעות והמשיך סיפור:

    הרמתי את העיתון, הוצאתי אותו החוצה, כולי מבולבל מהתרגשות, סקרנות וציפייה, וגיליתי מתחתיו - - -
    אבן!
    פשוט אבן, בלטה פשוטה של ריצוף.
    לכן הקופסה הייתה כל כך כבדה, זה הכל.

    ואז - הבנתי.
    הם עשו לי מתיחה. חשבו שזה יצחיק אותי.
    נתנו לי קופסה גדולה, אבל ריקה מתוכן. קופסה מלאה בעיתונים צהובים ובבלטה אחת כבדה.
    ואני - כמו דביל - הייתי עסוק במתנה הזו כל הערב, וחלק גדול מליל בר המצווה ביליתי במחשבות מה יש בקופסה הזו...
    עברו מאז שנתיים, ואני עדיין מרגיש פגוע כל כך, מושפל כל כך, נבגד, נבגד.

    פציינט ממש בכה עכשיו, ואני בכיתי יחד איתו, בגלל שהבנתי שדמעות שלו הורסות לי לגמרי את השטיח.
    הוא בכה לעצמו בשקט, ואני רציתי לחנוק אותו כדי שיפסיק לטפטף דמעות סוף סוף.
    לאט לאט הוא הפסיק לבכות, ואני חשבתי לעצמי: ווואו, גרייעט, חוז'מעצ'עס. סיפור מטומטם ומטופש, מה כבר קרה, קיבל אבן במקום ספר, קורה, זניח. באיזה שטויות מטופשות עסוקים המתבגרים, לא ייאמן!

    הופסי, שמתי לב שחשבתי בקול, כי פציינט צייץ בהלם:
    הסיפור שלי - כל מה שסיפרתי לך בשעה האחרונה, לראשונה בחיי - מטופש?

    הנהנתי לאישור. שמחתי שהוא הבין אותי במדוייק.
    פציינט עמד לענות לי, ראיתי שהוא פגוע מאוד -
    אבל פתאום הבחנתי בבעיה גדולה מאוד.
    פציינט רימה אותי!
    שם אותי ללעג ולקלס.
    מאז תחילת הפגישה, עברו כבר..
    67 דקות!

    הייתי בהלם.
    פציינט חצוף, רמאי, צ'יזמאקי - גנב ממני 7 דקות!
    קמתי, הרמתי אותו מכורסת טיפולים בלי שום גינונים, סחבתי אותו אל הדלת, זרקתי אותו החוצה - - -

    שילמד לקח!

    שיספר לכל החברים שלו:
    לא מתעסקים עם ג'ורג', ולא מקבלים מג'ורג' דקות טיפול בחינם.
    לא ולא, ממש ממש לא.

    יאצ'ו קירמעעיב!!!!
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מנחם דרורי, אבן דרך, אנטיפטרוסה ועוד 34 משתמשים37 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    @מרים ליף אשמח להערות
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה