הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
טריקת הדלת הרעידה את גוו וניפצה את כל התקוות. סמי ישב סמוך לבניין המשרדים הישן ממולל בידיו גבעול קש שדוף מתקשה להאמין. ההלם שיתק את מוחו וגרם לו להליט את פניו בידיו בייאוש, לא, הוא לא בכה. עברו הרבה מים בנהר הדמעות של חייו כדי לבכות עכשיו, אך כעת הוא הרגיש את הזרזיף הלח מרטיב את פניו, הם זלגו בוגדניות מבלי שירצה בהן מעידות כאלפי עדים על השבר שאפף אותו בן רגע, אלפי מחשבות התרוצצו בראשו בניסיונות שווא למחשבה על הצעד הבא. הביט שוב על הבניין, על הקירות המוכרים שקיפלו בתוכן סיפור חיים, הרים את מעילו ברישול וצעד קדורנית עיניו מושפלות, נואש בעליל אל עבר הבלתי ידוע.
על פניו, היה לו לחזור חזרה לביתו לכלכל את צעדיו בתבונה ולחשוב על עתידו. עוד מילדותו החיים לא האירו אליו פנים, כורח הפרנסה ומציאות החיים הכניסו אותו לעבודתו והצעידו אותו אל תפקידו המרכזי והמוערך, הסיפוק שבו מילא את התוכן בחייו. דווקא בגלל זאת לא יכל לחשוב על סיבוב המפתח בדלת וכניסתו לבית בשעת בוקר זו. לראות את התדהמה בעיניה, ההסבר הדלוח שיצטרך לספק ולאחר מכן לשאת את המבט המאשים, השתיקה הכבדה שתרחף בחלל האוויר והעיניים שהכאב שאצור בהן דוקר כמחט בבשרו, לא. אין הוא מתחרט על הצעד שעשה. מצפונו היטיב עמו ברגעים אלו ומילא אותו גאווה שגרמה לתהות מאין מקורה ברגעים קשים אלו, כך לפחות יוכל לדעת שעשה משהו טוב בחייו.
רגליו נשאו אותו אל ה'ריוויירה' בית הקפה ששימש כמקום בילוי ומפגש עבורו בשנים האחרונות, הוא הכיר היטב את השולחנות הקטנים, הספורים, ששעות רבות בילה עליהן. אולי כאן יוכל למצוא נחמה ליגונו, לרענן את מחשבתו לגייס את כוחות הנפש שנשארו בתוכו, לנתח באזמל חד את ההווה, לחשוב בצלילות מה על העתיד ובעיקר להיזכר בעבר.
המלצר כבר הכיר אותו, מבלי שיבקש הונחו על השולחן עוגת התפוחים המסורתית שביקש בימים טובים יותר, קפה חזק וחריף שבימים כתקנם היה נותן לו השראה לרעיונות נועזים שהעשירו את כיסיו ואת האהדה הציבורית כלפי חבריו למקצוע. שפך את תכולת שקית הנייר אל תוך הקפה ובחש בו באיטיות, סמוך לו ישב אדם בגיל העמידה לבוש במקטורן שחור מגוהץ, שערו היה לבן ודליל ועל קצה אפו נחו משקפי קריאה שמעליהן הציצו זוג עיניים תכולות ועמוקות, בחן שוב ושוב את היושב לצדו ואמר: "בוקר טוב, עכשיו אני שם לב שאתה מוכר לי מאיפה שהוא, יתכן שנפגשנו פעם?!" סמי הרים את עיניו מכוס הקפה והניד בראשו, אין הוא מכיר את האיש, מה לו ולצרותיו? יניח לו הלה בבקשה, ימשיך לעסוק בענייניו וייתן לו את האפשרות להתאבל על טיפשותו שמילאה את ליבו בגאווה עד לפני דקות מספר.
"אתה נראה שבור לרסיסים, אולי תשתף אותי? אולי אוכל לעזור במשהו?" זוג העיניים הציצו עליו, חודרות, מנסות לפלוש למעמקי ליבו. "עזוב אתה לא רוצה לדעת..." לחש בייאוש, הלה התקרב יותר לעברו משדר אכפתיות והקשבה.
"עד לפני שעות מספר עבדתי באולפני עיתון החדשות כמרכזן, תפקידי היה מהחשובים והעיקריים שבכל המערכת, הייתי מסוגל לאתר מספרי טלפון ברגע ולהעביר אותם לדורשים, יכולתי לנתק כל שיחה שלא מצאה חן בעיניי וכמובן מאזין הייתי לכל שיחות הטלפון החשובות במערכת החדשות, הדברים החמים ביותר, הרכילויות הקטנות עד לסקופים העסיסיים ביותר עברו תחת אזני הכרויה, הסיפור התחיל עם כניסתו של עמוס למערכת כעורך החדשות, ציפיתי לשרת אותו ולהעביר לו שיחות אך עברו שבוע ושבועיים ועמוס לא ביקש ממני לקבל שיחות בעבורו, חשדתי כי יש לו טלפון פרטי וכי יש סיבה לכך שאינו משתמש בשירותי המרכזייה, באחד הימים כשלא היה בחדרו גיליתי את הטלפון וניתקתי בו מספר חוטים, כשהגיע לחדרו וגילה את התקלה ביקש ממני באדיבות לתקן את המכשיר. לבנתיים הצעתי לו להשתמש בשירותיי, לאחר יומיים העברתי לו שיחה שהדובר בה נשמע כאדם חשוב ולחוץ, השניים סיכמו ביניהם להיפגש במקום כלשהו והדבר החשיד אותי עוד יותר, יום לאחר מכן התקשר הלה בשנית ושמעתי אותו צועק על עמוס צעקות נוראיות, הוא כינה אותו 'סחטן שפל' והתחנן אליו שלא לפרסם את הכתבה, מן השיחה הבנתי שעמוס ניסה לסחוט ממנו כסף באיום לפרסום הכתבה, הלה התקשר פעמים רבות ועמוס הורה לי שלא להעביר לו שיחות ממנו, באחת השיחות הוא פרץ בבכי ולמרות זאת העברתי את השיחה לעמוס. עמוס התחמק ואני התפרצתי לשיחה וצעקתי: "עמוס, אתה אדם נבזה ושפל! כיצד אינך מרחם על אדם מסכן זה? האם אתה מוכן להרוג אנשים בשביל בצע כסף?" עמוס ניתק את הקו וזימן אותי מיידית לחדרו, הודיע לי לאקונית כי מעלתי באמון שנתנה בי מערכת העיתון ופיטר אותי מהעבודה..."
זוג העיניים העמוקות תלו בו מבט של תמיהה ונברו במעמקי נשמתו: "מדוע לא גילית את האמת לממונים עליך? מדוע לא הודעת לו שבמידה ויפטר אותך, תפרסם את קלונו ברבים?!"
"שואל אתה מדוע לא פרסמתי זאת? התשובה פשוטה – שמירה על סודות המקצוע! לכך נותרתי מחויב גם במחיר אובדן עבודתי..."
המשקפיים הוסרו ובעיניים הכחולות נצנץ מבט של הערכה. "סמי, אני כה שמח לשמוע על נאמנותך. שמי מלכיאל ינאי ואני מבעליו של העיתון, אני יכול להבטיחך נאמנה כי אטפל בעניין, יושר, נאמנות, היא בעיניי לפני הכול. אנחנו צריכים אנשים כמוך שמוכנים להפסיד רק כדי לשמור על סודות המקצוע..."
***
נאמנות היא אחד הדברים החשובים שבחיינו, אדם הנאמן לחבריו וידידיו מוערך על ידי הסביבה יושר והגינות הם מילות המפתח לחיים, הן כלפי האדם בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוקיו. מי שצועד במתווה היושר והנאמנות על פי חוקי האלוקים, יוכל עם תכונות אלו להגיע להצלחה בכל מעשה ידיו.
על פניו, היה לו לחזור חזרה לביתו לכלכל את צעדיו בתבונה ולחשוב על עתידו. עוד מילדותו החיים לא האירו אליו פנים, כורח הפרנסה ומציאות החיים הכניסו אותו לעבודתו והצעידו אותו אל תפקידו המרכזי והמוערך, הסיפוק שבו מילא את התוכן בחייו. דווקא בגלל זאת לא יכל לחשוב על סיבוב המפתח בדלת וכניסתו לבית בשעת בוקר זו. לראות את התדהמה בעיניה, ההסבר הדלוח שיצטרך לספק ולאחר מכן לשאת את המבט המאשים, השתיקה הכבדה שתרחף בחלל האוויר והעיניים שהכאב שאצור בהן דוקר כמחט בבשרו, לא. אין הוא מתחרט על הצעד שעשה. מצפונו היטיב עמו ברגעים אלו ומילא אותו גאווה שגרמה לתהות מאין מקורה ברגעים קשים אלו, כך לפחות יוכל לדעת שעשה משהו טוב בחייו.
רגליו נשאו אותו אל ה'ריוויירה' בית הקפה ששימש כמקום בילוי ומפגש עבורו בשנים האחרונות, הוא הכיר היטב את השולחנות הקטנים, הספורים, ששעות רבות בילה עליהן. אולי כאן יוכל למצוא נחמה ליגונו, לרענן את מחשבתו לגייס את כוחות הנפש שנשארו בתוכו, לנתח באזמל חד את ההווה, לחשוב בצלילות מה על העתיד ובעיקר להיזכר בעבר.
המלצר כבר הכיר אותו, מבלי שיבקש הונחו על השולחן עוגת התפוחים המסורתית שביקש בימים טובים יותר, קפה חזק וחריף שבימים כתקנם היה נותן לו השראה לרעיונות נועזים שהעשירו את כיסיו ואת האהדה הציבורית כלפי חבריו למקצוע. שפך את תכולת שקית הנייר אל תוך הקפה ובחש בו באיטיות, סמוך לו ישב אדם בגיל העמידה לבוש במקטורן שחור מגוהץ, שערו היה לבן ודליל ועל קצה אפו נחו משקפי קריאה שמעליהן הציצו זוג עיניים תכולות ועמוקות, בחן שוב ושוב את היושב לצדו ואמר: "בוקר טוב, עכשיו אני שם לב שאתה מוכר לי מאיפה שהוא, יתכן שנפגשנו פעם?!" סמי הרים את עיניו מכוס הקפה והניד בראשו, אין הוא מכיר את האיש, מה לו ולצרותיו? יניח לו הלה בבקשה, ימשיך לעסוק בענייניו וייתן לו את האפשרות להתאבל על טיפשותו שמילאה את ליבו בגאווה עד לפני דקות מספר.
"אתה נראה שבור לרסיסים, אולי תשתף אותי? אולי אוכל לעזור במשהו?" זוג העיניים הציצו עליו, חודרות, מנסות לפלוש למעמקי ליבו. "עזוב אתה לא רוצה לדעת..." לחש בייאוש, הלה התקרב יותר לעברו משדר אכפתיות והקשבה.
"עד לפני שעות מספר עבדתי באולפני עיתון החדשות כמרכזן, תפקידי היה מהחשובים והעיקריים שבכל המערכת, הייתי מסוגל לאתר מספרי טלפון ברגע ולהעביר אותם לדורשים, יכולתי לנתק כל שיחה שלא מצאה חן בעיניי וכמובן מאזין הייתי לכל שיחות הטלפון החשובות במערכת החדשות, הדברים החמים ביותר, הרכילויות הקטנות עד לסקופים העסיסיים ביותר עברו תחת אזני הכרויה, הסיפור התחיל עם כניסתו של עמוס למערכת כעורך החדשות, ציפיתי לשרת אותו ולהעביר לו שיחות אך עברו שבוע ושבועיים ועמוס לא ביקש ממני לקבל שיחות בעבורו, חשדתי כי יש לו טלפון פרטי וכי יש סיבה לכך שאינו משתמש בשירותי המרכזייה, באחד הימים כשלא היה בחדרו גיליתי את הטלפון וניתקתי בו מספר חוטים, כשהגיע לחדרו וגילה את התקלה ביקש ממני באדיבות לתקן את המכשיר. לבנתיים הצעתי לו להשתמש בשירותיי, לאחר יומיים העברתי לו שיחה שהדובר בה נשמע כאדם חשוב ולחוץ, השניים סיכמו ביניהם להיפגש במקום כלשהו והדבר החשיד אותי עוד יותר, יום לאחר מכן התקשר הלה בשנית ושמעתי אותו צועק על עמוס צעקות נוראיות, הוא כינה אותו 'סחטן שפל' והתחנן אליו שלא לפרסם את הכתבה, מן השיחה הבנתי שעמוס ניסה לסחוט ממנו כסף באיום לפרסום הכתבה, הלה התקשר פעמים רבות ועמוס הורה לי שלא להעביר לו שיחות ממנו, באחת השיחות הוא פרץ בבכי ולמרות זאת העברתי את השיחה לעמוס. עמוס התחמק ואני התפרצתי לשיחה וצעקתי: "עמוס, אתה אדם נבזה ושפל! כיצד אינך מרחם על אדם מסכן זה? האם אתה מוכן להרוג אנשים בשביל בצע כסף?" עמוס ניתק את הקו וזימן אותי מיידית לחדרו, הודיע לי לאקונית כי מעלתי באמון שנתנה בי מערכת העיתון ופיטר אותי מהעבודה..."
זוג העיניים העמוקות תלו בו מבט של תמיהה ונברו במעמקי נשמתו: "מדוע לא גילית את האמת לממונים עליך? מדוע לא הודעת לו שבמידה ויפטר אותך, תפרסם את קלונו ברבים?!"
"שואל אתה מדוע לא פרסמתי זאת? התשובה פשוטה – שמירה על סודות המקצוע! לכך נותרתי מחויב גם במחיר אובדן עבודתי..."
המשקפיים הוסרו ובעיניים הכחולות נצנץ מבט של הערכה. "סמי, אני כה שמח לשמוע על נאמנותך. שמי מלכיאל ינאי ואני מבעליו של העיתון, אני יכול להבטיחך נאמנה כי אטפל בעניין, יושר, נאמנות, היא בעיניי לפני הכול. אנחנו צריכים אנשים כמוך שמוכנים להפסיד רק כדי לשמור על סודות המקצוע..."
***
נאמנות היא אחד הדברים החשובים שבחיינו, אדם הנאמן לחבריו וידידיו מוערך על ידי הסביבה יושר והגינות הם מילות המפתח לחיים, הן כלפי האדם בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוקיו. מי שצועד במתווה היושר והנאמנות על פי חוקי האלוקים, יוכל עם תכונות אלו להגיע להצלחה בכל מעשה ידיו.
