קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 779
    • מנוחה כהן
    שיתוף - לביקורת מידת ראש
  • מנוחה כהן //
    • קוראים לי יוסי ויש לי ראש קטן. ככה כולם אומרים לי מאז שאני בן חמש, בערך, כשהייתי עושה כל מה שאמרו לי - רק מה שאמרו לי. היו רגעים שאמא שלי היתה נאנחת ושואלת את עצמה למה הראש שלי כזה, ואני הבנתי שראש קטן זה בעיה, אז הבטחתי לעצמי כל לילה לפני השינה שאני יעשה הכל כדי שהראש שלי יגדל.
    יום אחד שמעתי את סבתא אומרת לדודה אסתר שכשילדים ישנים הם גדלים, ולכן חשוב שהם יקפידו לישון בזמן. התחלתי ללכת לישון בשבע וחצי ולקום בשש (לא הצלחתי לישון יותר) אבל הראש שלי לא גדל!
    בשיעורים הייתי מסתכל על חברים שלי, ובודק למי יש ראש גדול. ליוסי היה את הראש הכי גדול - אחרי. והוא אפילו לא היה מקשיב, רק יושב ובוהה במורה. הייתי מתוסכל (ככה קוראים לזה, כן?).
    כשהגעתי לישיבה הייתי הבחור הכי שקט בשיעור. לא הצלחתי ללמוד ברעש (ניסיתי.) ולא אהבתי לדבר עם אחרים. אבל בשיעור הכללי הייתי מצויין, כי הרב היה מדבר ברור ואני הייתי כותב, וכשהכל היה לי ברור ידעתי מה לשאול ומתי. הר"מ שיבח אותי כמה פעמים בשיעור, וככה יצא שהיו בחורים שקינאו בי.
    יום אחד שמעתי את דוד ואבי מדברים בשולחן מאחורי. לא הקשבתי לכל השיחה, אבל כמה משפטים קלטתי (ואני מצטט): "הוא ראש קטן, אה?"
    "כן, אני לא מבין מה הבעיה שלו לתקן גם את הברז במקלחת! אז מה אם לא אמרו לו?! שיגדיל את הראש!"
    שתקתי. שתקתי כי הבנתי פתאום מה הפירוש של ראש קטן.
    שתקתי כי היו לי מליון מילים לומר להם, אבל הראש הקטן שלי לא הצליח לעבד את כולם למשפט תקין.
    אחר כך עליתי לחדר, הוצאתי דף ופיילוט 0.5 (זה מה שאמא הביאה לי) ודמיינתי שעכשיו השעה ארבע ביום ראשון, והמחשבות שלי הן השיעור של הרב וכתבתי הכל.
    סיפרתי בו (במכתב) שראש קטן זה אומר שאולי לא יודעים לעשות לבד, אבל כשמסבירים - מצליחים.
    ראש קטן זה גם שלפעמים לא טובים בלפתור בעיות, אבל כשיש הוראות אז מומחים.
    וראש קטן אומר שכשכולם שומעים, אני מקשיב.
    וחתמתי - נכסי ראש קטן בע"מ.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: violin, תלתל=), מפרש ועוד 31 משתמשים34 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    אהבתי.
  • 2 2K
    • S
    שיתוף - לביקורת על המצבה שלי
  • +shira //
    • בסיעתא דשמיא

    אל תכתבו כמה עשיתי כאן,
    אל תכתבו שהצלחתי

    שהייתי
    גדולה,
    חכמה,
    צדיקה,

    אל תכתבו שניצחתי.


    תכתבו
    שאהבתי,
    בכל הלב שהיה לי
    תכתבו שרציתי,
    עד כלות הנפש
    תכתבו שהאמנתי,
    כמו ילדה,
    עד הסוף;

    תכתבו שניסיתי.

    לתגובות ולביקורת, אם אין לכם הרשאה:
    shimushy22 @ gmail.com
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, בלומי קליין, נ. גל ועוד 80 משתמשים83 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    תודה, בפרט על זה יש לי באג רציני עם פיסוק. חולמת להעלות מתישהו דיון הנושא ולקבל תשובות מאנשים...
  • 2K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת מה כבר אמרתי? למה ההתנהגות הזו? לא מצליח להבין את ההיסטריה
  • Natan Galant //
    • נכנסתי לחנות, גרוני ניחר. אמרתי לאשה ולצאצאים שימתינו רגע שתיים, אבאל'ה תיכף שב.
    חציתי בקו ישר את השטח הגדול, מתעלם מחטיפים, ירקות, כפפות חד פעמיות ומבצעים על וופלים. הייתי מאוד חדור מטרה.
    ידעתי שזמני קצר. יעברו בערך שלוש דקות עד שמוישל'ה - הבן שאני מתבייש בו - יחליט לעזור לי לבצע את הקניה ויסחוב אחריו גם את יענקי - אוהו, זה הבן שאני באמת גאה בו - ואיתם תבוא גם חנהל'ה - הבת היחידה שלי, נראה לי שהיא בגדול בסדר - כדי לחנך אותם, ובמאסף האשה, מפטפטת במרץ בסלולרי. ואז יהיה אסון ובזבוזים בלתי צפויים.

    לא ולא, אין סיכוי שהכאוס יתחולל! עליי לקנות בזריזות, לשלם מהר - ולחזור כהרף עין אל הגינה, שם ערכנו פיקניק משפחתי קטן לרגל תום הסגר של הציונים.

    הגעתי אל המדפים האהובים עליי, ושם - הפתעה! אורו עיני! בדיוק מה שרציתי!
    הנחתי בשקית שלי מספר מארזים, והלכתי לקופה, שש ועליז. בדרך הייתי צריך לעקוף כמה ילדות קטנות - זה לא קשה, פשוט מסתכלים לחלל כלשהו מעל הראש שלהן והן לא מעזות לצפצף - ואז הגיע תורי.
    הנחתי בשמחה את המוצרים על הדלפק, וכדי שאוכל להתבטא בקלות הורדתי את המסיכה המציקה. שיתפתי את המוכר, בחור קפוץ מבט עם קרחת בוהקת ואופי נעים כמו נייר זכוכית, באושרי הרב:
    אדוני! אני כל כך שמח! יש לי קורונה!

    הבחור נלפת!
    איזו קפיצה אחורנית! נתקל בדלפק מאחוריו, סופג גערה שקטה מחדווה, הקופאית הכי וותיקה בעסק.

    הוא זעק: יש לו קורונה! יש לו קורונה! צא מכאן!
    חדווה הפסיקה להעביר את המצרכים ורצה החוצה. יראה למות בטרם עת.
    תוך מספר שניות בא במרוצה מנהל הסניף, ואיתו העובדים במקום: אחמד, חמודי, סעיד, אבו עומאר וקאסם אל חלילי. כולם מוציאים מכיסיהם כפפות חד פעמיות, מהדקים את המסיכות על אפם, מנסים לגרור אותי החוצה ללא טאקט. המנהל הזקוף והפעלתן, אברך חסידי שאוהב לחתוך עניינים, גער בי: ר' ייד. צא מכאן. אתה מסכן את כולנו. אמא שלי בת תשעים ותשע ואני פוגש אותה כל יום ראשון, תן לה להגיע למאה. למה אתה פה? צא!

    כל הפוחחים לא השאירו לי ברירה, ולמול עיניהם התמהות של משפחתי - מוישל'ה אגב התפוצץ מצחוק, בושה! - הניפו אותי והניחו מחוץ לחנות. איזו בושה. ואם לא די לי בתשומת הלב השלילית, הרי שבאותו רגע זמזום חזק נשמע, ואבו עומאר, אחראי האבטחה, נזף בי: אדוני, חולה חולה, אבל מי לימד אותך להוציא דברים מהחנות בלי לשלם?...

    בפה יבש וחרב, מובך מאוד מכל הסצנה, הוצאתי משקית הקניות את המוצרים שלי, עייף ומותש, מניף אותם מול שונאיי:
    לא הספקתי לשלם כי הוצאתם אותי כל כך מהר החוצה. עשו לי טובה, תנו לי לשלם על הבירה קורונה שלי.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ראובן שפירא, M . A, הללו ועוד 70 משתמשים73 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    לפעמים אם מספריםלמישהו את הסיפור, כבדיחה קצרה, אח״כ הכתיבה יותר חיה.
  • 4K
    • ליאורהA
    שיתוף - לביקורת "אוזניות פצץ, אני אומר לך! סמוך עליי!"
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    "מי זה?! מי זה?!" השעה שתיים וחצי והשידור של יואלי דיקמן מריע לי באוזניים. האדרנלין עולה, אני צריך לגלות מי זה המאסטר הנסתר או שהתואר-שני שלי במוסיקה ילך לפח. "מי הוא זה ואי זה הוא," שרים ילדי אידיש נחת, ו"קחחשחחשש---" אויש, אין כאן קליטה. טוב, לא נורא, נעבור לטוקר בינתיים.

    "אש! אשש באולפן!" טוקר מפציץ את המיקרופון כאילו הוא בבנייני האומה מול עשרות אלפי צופים. "דבר כזה עוד לא היה בהיסטוריה הרדיופונית! חשיפת בכורה, שיר חדש של מרדכה המלך ו…" הטכנאי מגביה את הפילר--- "לראשונה, לראשונה השיר של מרדכי בן דוד המלך, ואתם מכירים אותי, אם מדובר במרדכה אני משוחד---"

    אויש! שכחתי מיואלי, אולי גילו כבר מי זה. נעבור רגע לקול-פליי. "פאם פאם באדבאם!" דיקמן שר קול שני לליפא בכיף שלו. טוב, לא פספסתי. "שמוליק! צהריים טובים דובדבן שבדובדבנים, קצפת צמחית ועניבה יוקרתית במתנה ממאסטר פליי! איך בקפסולה? אתה בשיעור ב', כן? אה שיעור א', מה אתם לומדים בזמן חורף?"

    יאוו איזה רעש! ליפא מְזמר (בעיבוד של דיקמן כמובן), חברי החדר של שמוליק האלמוני שרים בשלושה טונים זייפנים להחריד את "ואמנם האיש הזוכה" ועוברים מהר ל"בקש עבדך" של שלמה כהן כדי לשחד את יואלי, והוא מצידו מריע על ארוחות הצהריים שאכלו בישיבה שלו ו-"הוו דוליק התגעגעתי אליך, איך היה בקורונה, בידוד, עניינים?" אהה, אני צריך קצת שקט, מוסיקה בלי דיבורים.

    נעבור לגיל ישראלוב בקול-חי-מיוזיק. הוו איזו הפתעה! השיר החדש של שמילי ואוהד. כמה זמן לא שמעתי אותו! (מאז השדרן הקודם, אבל שיהיה…) אולי אבקש שיקדישו לי שיר? רעיון מושלם, את המספר אני יודע בעל פה. (איך אפשר שלא?)

    רגע, רציתי לשמוע את השיר החדש של מב"ד, נחזור לטוקר שניה. "נצא להפסקת פרסומות, וחוזרים מיד עם השיר החדש." נו, באמת! הפרומו של טוקר מתחיל להתנגן, "ריבון העולמים, מצאתי שתי מילים, שיהודים אומרים בכל מקום -- זמן א-וויר!"

    לא, רק לא פרסומות. קול פליי, הנה אני מגיע! אבל מה עם קול-חי-מיוזיק? אולי הם שמים את הבקשה שלי עכשיו? אבל אולי שמוליק כבר ירד מהקו אצל דיקמן? ואולי כבר נגמרו הפרסומות בקול-חי? (טוב, לזה אין סיכוי.)

    אחח, כמה קשה היא נאמנות משולשת…
    • חחח
    • תודה
    Reactions: יוניליור, א איד פון ירושלים, אהרן 1 ועוד 99 משתמשים102 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    וואו, תודה! :)
  • 548
    • ב
    שיתוף - לביקורת בין טראמפ לנתניהו
  • בונבוניירה פיקנטית //
    • הטלפון האדום מצלצל, הוא רץ, נחפז, כמעט מחליק, בחוץ יורד גשם.

    "מה נשמע בִּנְיוּמִין?"

    ביבי לא עונה: "מי זה?" הוא שואל, מסתתר מהפלש שקופץ עלי, בורח מאביחי שרודף אחריו, מסמן 'נו נו נו' לבני.

    "אתה לא מזהה מותק?" ההוא שמעבר לקו לא מזדרז להזדהות, ביבי לא רגיל להיות מתוח, רק שלוש בפעמים בארבע שנים, כשיש בחירות.

    "נו באמת, אני הרי האפטרופוס החדש שלך, רציתי לערוך הכרות, קצרה" הקול קשיש וצרוד, ביבי מסלסל את חוט השפופרת שלא קיים. מתלבט מה לענות, הוא מתחיל לזהות.

    טופז לוק ועופר גולן מצילים אותו, כמו תמיד. "טראמפ" הם מסמנים עם השפתיים, הוא מהנהן, בטון מיניפולטיבי הוא שואל: "טראמפ?" הקשיש מהנהן לשלילה, שוכח שהוא אוחז בטלפון מיושן, ולא רואים אותו. "הרב ביידן" הוא אומר, מבלבל תארים.

    "אה, תודה" נתניהו מוצא מוצא דיפלומטי כתמיד- "יש לי פשוט ממתינה כרגע, כבר אני חוזר" והוא לוחץ, עובר לקול המוכר, הוולגרי "כן טראמפ, מה עניינים?". "פסדר" מפטיר טראמפ, נאנח ובגילוי לב חד פעמי מוסיף: "עבר עלי לילה קשה".

    "כן" נתניהו נוטף אמפטיה "אני רגיל לזה, שלוש פעמים עברתי את זה לאחרונה. אבל ת'ה יודע" הוא מוסיף בחוסר רגישות: "אבל אני-
    ניצחתי"...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: שיר ושבחה, 2020AYELET, מתרגשת ועוד 38 משתמשים41 //
    0 תגובות
  • 1K
    • ק
    שיתוף - לביקורת איור למזכרת, סיפור בהמשכים..
  • קונקורד //
    • היות וזהו השיתוף הראשון שלי בקהלת הכתיבה,
    אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.


    פרק א' :

    החדר היה אפוף בריחות של צבעים, כל הקירות מלאים בציורי דיוקן, על אזנו של מיכאל נח המכחול.
    "שב על הכיסא בנוחות" הפטיר בחלל.
    בני התיישב, ולצדו עמד בנו הקטן ותלה מבטו על יצירות הרקמה שנראו שם.
    "מה תרצו שאצייר?" שאל בחביבות.
    בעוד כשבועיים, תתקיים אי"ה שמחת בר המצווה לבני אריאל,
    רצון המשפחה בציור שיתנוסס בהזמנות שנדפיס עבורו" ביקש האבא.
    רעד קל חלף בידי מיכאל הצייר.
    הוא ניגש לקופסת המכחולים, שלף מתוכה אחת מהם, והחל במלאכתו
    הציור התקדם אט אט, והחל להיחרט פרצופו של אריאל על האיור.
    נותרו מתיחת קווים בודדים לסיום הציור.
    מיכאל טבל את המכחול בצבע השחור, אחז בו, והחל לצייר את התפילין היוקרתיות שנקנו לו ,
    הוא ניסה כמה שיותר להדמות אותם.
    מידי פעם הגיח באנחה קלה, כשידיו קופאות, והלב כמין נחמץ
    ושוב, חזר לציור, משרטט, מוסיף תו ומעטר.
    הציור הושלם.

    "יצירת פאר מיוחדת" אמר האבא "מרגש לראות את אריאל הקטן נחקק על גבי הציור עם תפיליו" הוסיף וסקר אותה מכל זווית.
    מיכאל הביט על האיור , פניו נעשו חיוורות ודמעה קטנה לחלחה לו על הלחי
    והחל מספר,
    "עוד מאז היותי קטן, חיבבתי את תחום הציור, הייתי יושב שעות ומאייר לעצמי, משרטט וצובע
    אך, לעולם לא חלמתי שאהיה אי פעם אומן מקצועי ומפורסם כל כך" אמר בנרגשות.

    * * *

    באחד מן הימים, כאשר סיימתי ציור שעבדתי עליו זמן רב, יצירה מקצועית ומדויקת של חומות ירושלים
    כל הרואים הרעיפו בי אין סוף תשבחות ומילים מעצימות, שנתנו בי להרגיש גאה בעצמי .
    כשסיימתי, הנחתי אותה בפינת השולחן .
    אחי הקטן יאיר, שהגיח מהחדר עם כוס משקה ביד, נשען אל גבי השולחן בעודו מביט בציור, ובהבזק של רגע, שפך את המשקה על גבי הציור המרהיב שלי .
    עמדתי כמוכה רעם, לא ידעתי את אשר על ליבי .
    "הרסת לי את הציור" זעקתי לעבר יאיר.
    "לא אוכל לסלוח לך" גערתי בו, כעסתי עליו מול כולם, והוספתי לו איזה דחיפה קלה
    והוא... לא אמר מילה.
    חלפו כמה ימים, לא הייתי מסוגל לסלוח לו, לא האמנתי איך הוא היה מסוגל להרוס במו ידיו יצירה שעמלתי עליה כה רבות
    לו רק היה מתבונן מעט, וזה לא היה קורה, חשבתי.

    מיכאל כחכח בגרונו, עצר לרגע, ופרץ בבכי
    לגם מכוס המים והמשיך...

    חולפים עוד מספר שבועות, ותאריך בר המצווה של יאיר אחי הקטן מתקרב...
    שבוע לפני כן, אני יושב בחדרי, מודד את העניבה שאלבש במיוחד ביום הבר מצווה
    לפתע, צלצול הטלפון קטע את השקט.

    המשך יבוא אי"ה
    • תודה
    Reactions: מן טל אורה, programer, מפרש ועוד 17 משתמשים20 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קונקורד
    פרק ג' : מיכאל ישב והביט ביאיר שעות ארוכות, מעביר במוחו את רגעי ילדותו והרגעים המשותפים שלהם...
  • 2K
    • מנוחה כהן
    שיתוף - לביקורת יום בחיי (על החתום: תלמידה מרחוק)
  • מנוחה כהן //
    • א.
    הפלאפון מתעורר ובאדישות מצלצל את ברירת מחדל של נוקיה, וחצי מוח מזכיר לי שהייתי צריכה להחליף אותו לשיר נורמאלי כבר מזמן. אני מסתובבת, פותחת עין אחת ורואה שחפצי מתקשרת. ממלמלת מודה אני ונוטלת ידיים בחיפזון, אפילו לא מסתכלת מה השעה.
    "כן חפצי, דחוף?" שומעים על הקול שלי שאני ישנה עדיין, אני חושבת.
    "מנוחה, המורה בכיתה, כנסי מהר!"
    "מה? רגע, כיתה? שניה, אבל המחשב סגור! ונגמרה לו אתמול הבטריה!
    טוב, חפצי, תגידי לה שאני תיכף נכנסת, בסדר?"
    "אינבעיה, אבל שיהיה מהר..."
    שיהיה מהר.
    אני מסתכלת על עצמי. שיער פרוע, פיג'מה ורודה עם לבבות, וסימנים של כרית על המצח.
    מנסה להתעשת.
    דבר ראשון לאסוף את השיער ולהיכנס לכיתה. מחברת את המחשב לחשמל, שיטען קצת, ומקלידה את הקוד.
    מתחברת לזום, שמה קפוצ'ון ונכנסת בדיוק כשהמורה מקריאה את השם שלי. "בעיה באינטרנט המורה, את יודעת איך זה, לוקח לו זמן להתעורר בבוקר" אני צוחקת.
    היא מחייכת בחזרה, ואני נושמת. בוקר טוב עולם.
    נעלמת לשלוש דקות, מצחצחת שיניים ושופכת את המים לשרותים.
    עוד דקה לברכות השחר ואחת נוספת לארוחת בוקר מהירה, ואני חוזרת לשבת בשיעור, להציג שאני מקשיבה.
    תוך כדי מנסה לסדר את המחשבות, לסגור את מגירת החלומות ולהוציא את הדפדפת והעט מתוך מגדל פיזה הפרטי שלי. מתקתקת בעט במהירות של מתופף מקצועי, וכנראה ששכחתי להשתיק את הרמקול כי המורה מבררת בקול: "מאיפה הרעש הזה בנות? איך אפשר ללמוד בצורה כזאת?"
    בטח אפשר, אני עונה לעצמי בשקט, תמיד המורה מתקתקת ככה בשיעור. מכבה אותו מהר, שלא תאשים אותי בחוצפה, ועוברת להרקיד את האצבעות.
    פותחת סידור ומגלה בפעם החמישים, שלהתפלל בבית, בלי מורה שתוקעת בך מבטים, זה נחמד יותר מאשר להתפלל בכיתה.
    איזה כיף שלומדים בזום.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: yael305, אש קודש!, אילה ר. ועוד 71 משתמשים74 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מנוחה כהן
    מנוחה כהן
    תודה!!
  • 797
    • כ
    שיתוף - לביקורת למידה משמעותית
  • כנפיים //
    • היא מזיזה את השערות מהעיניים ומושכת את הרגליים לספה. עכשיו היא מותחת את חולצת הפיג'מה מעליהן, ככה נעים.
    "ברוכה הבאה למרחב ה-לכית-לשיעו-בווווקר טוווב ילדות חמודוווות! מההה שלוווומכן?
    5
    "גיייטיי"
    "אה?"
    "מה שלומי?"
    "אה? שקט. תני לישון."
    5
    אני בטוחההה שכבר התפללתאאאן, "
    5
    "בואוקר טוב התעורר! תי! מודהאה אני מיד אמר! תי! לא! הסתובב! תי! ולא! שיחק! תי! עד ש---משיב הרוח ומוריד הגשן ותם טל ומטר וברכה על פלי האדמה!
    5
    "ואכאאלתאאאן, "
    5
    "אייימאא! מה יש לאכול?"
    "שקט, ציבי! אמא בשיעור, תאכלי משהו קטן"
    "אבל נגמרו כל הדברים הקטנים!"
    "לא יכול להיות! תחפשי, ואל תפריעי לי. אני בועידה וכל רגע אני צריכה להשתיק בגללך, שקט עכשיו"
    איפה זה? איפה זה? אתמול יוסי אכל את כל החומים אבל היא ראתה שנשארו עוד הרבה לבנים בחבילה של השוקוצ'יפס. איפה זה? או. הנה עדשים.
    5
    "ועכשאאאאו, אתן מוכאאנות לשיעווווור הראשון שלנווווו, שיעווווור קריאההההה!!! "
    5
    ביד אחת היא דוחפת עוד שלושה עדשים לפה, וביד השניה מושכת את המחברת הסגולה מהילקוט.
    אמא קנתה לה ילקוט כי היא עלתה לכיתה א'. ואמא אמרה שאפילו שהיא היתה רק כמה ימים בכיתה א' זה נקרא. וגם שזה חשוב שיהיה לה ילקוט, כמו שיש לכל ילדה שעולה לכיתה א'. וגם בגלל שזה מאד חשוב שהיא תלמד יפה את כל האותיות.
    5
    "אתן זוכרות ילדוואווות, שבשיעור הקודאאם למדנו על האות למד?
    לאאאמעעעד!
    אתן זוכרות?"
    לא. היא לא זוכרת.
    אתמול הם בכלל למדו איך כותבים את ת. בכלל לא למדו על שום למד. אולי החליפו לה שם?
    5
    אולי במחברת היא תראה שכן למדו את הלמד?
    לא. תפוח זה מתחיל בת'. וגם תלבושת. ותנור.
    5
    אז היום נלמד, איך כותבים את הלמד היפה הזווו!"
    5
    איפה הטלפון של הבית? היא תתקשר לאבא ותשאל אותו.
    "למד זה כמו משולש מותק. כמו משולש הפוך. אבל בלי צד אחד. את הצד שלו לקחו ושמו לו עוד קו כמו קרן על הראש. כמו הקרן של ושתי, טוב בובה?
    "טוב"
    "יופי. ואם את צריכה עוד עזרה אז אולי גיטי תעזור לך, טוב?"
    "טוב"
    "את תצליחי?"
    "כן"
    בטח שהיא תצליח. מה הבעיה?
    גג של בית הוא משולש. ואז אם רוצים אותו הפוך, צריך לצייר שהשפיץ של הגג באדמה.
    ובלי צד אחד.
    הנה.
    יש לה מחק.
    אפשר למחוק את הלמעלה של המשולש.
    ומה אבא אמר? לעשות עוד קו, כמו קרן. לושתי היתה קרן מאד מגעילה. עם כל מיני פצעים שקרה לה. היא לא רוצה את הלמד שלה מגעילה. אז אולי היא תשים את זה כמו גבעול. באמצע. זה קצת דומה לאות שין שעל המזוזה של הבית, רק לא מחובר. יופי.
    5
    אז ניקח עיפרווון, וניזכר ביחד. סיפרנו שללמד יש גאאאאג, וארובה למעלההה, על הגג, וגם רגל עקומההההה
    5
    יופי!
    כן! יש לה גג, הפוך, כמו שאבא אמר, וארובה למעלה, באמצע, ועוד מה?רגע.
    5
    "נכון ילדווות?"
    4
    "וארובה למעלה, על הגג, וגם רגל עקומההה, נכון ילדווות?"
    כן. עוד רגל עקומה. שתי רגליים עקומות. אחת לימין ואחת לשמאל.

    "יופי ילדות! עכשאאאאו כל ילדהההה, פותחת את המחבראאאת, ומכינה שלוש שורות.
    אתן זוכרות איך אנחנו מסמנות את השורוווות? אייייקס, איייקס, עיגוווול.
    וכל ילדההה, כותבת חמש לאאמדייים בכל שורהההה!
    טוווב?
    כל הכבוווד לילדות החרוצווות! בעזרת השאאאם, כשנחזור לבית הספאאר, אני אסתכל בכווול המחברות היפות שלכן, ואני בטוחהה! שאני מאוווד מאווד אשמח, לראות איך כתבתן את כל האותיות היפות שלמדנוווו!
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: 963SHIRA, programer, אבן דרך ועוד 46 משתמשים49 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    כתוב יפה מאד. בתור הורה [ומורה...] לילדה בכיתה א', החוויה הייתה שונה במקצת... ילדה בכיתה א'...
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת לא נעים בכלל.
  • שיילה //
    • קרן שמש שובבה שוטפת את רחוב הרב שך, ילדים מיולקטים צועדים לאיטם, עלי שלכת מתפצחים בשעטת אופניים חשמליים.

    גברת עם עגלת תינוק עטויית שקיות חוצה את הכביש, מנסה להעביר גדוד זאטוטים מחונכים חלקית.

    רכב טויוטה מנסה לצאת מחנייתו אך נחסם על ידי משאית אשפה עירונית שחוסמת את קו 402 של 8:00.

    הנהג מסמן בפנטומימה שאין לו את כל היום, צפירות קו 220 שאחריו מרגיזות אותו והוא יורד לסיגריה.

    הנהג מקו 414 שנתקע אחרי קו 230 ירד לקנות לעצמו איזה אייס קפה בשלוימלה מתעלם מצפירות צרודות של מיניבוס קו 8.

    קו 412 נתקע בדיוק בצומת רבי עקיבא כשניסה לפנות ימינה וזנבו חוסם את קו 9 שיצר פקק המונע מקו 402 של 8:15 להיכנס לתחנה.

    "מה יהיה?" קבלו אברכים לחוצים באזני סדרן תכול, "מתי יזוז העסק?"

    "בעתיד חברים", ענה תוך נגיסת תפוח פינק ליידי, "נעים? לעתיד! - תפוח מישהו?"
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: Zeivald.org, מפכ"ל, לאה גולדברג ועוד 56 משתמשים59 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    ביום שלא יקראו לעיר הזאת בני ברק, סבלנות חברים.
  • 681
    • @
    שיתוף - לביקורת דעת תורה
  • @Simcha //
    • התביישתי. פשוט עמדתי נבוך והתביישתי. התביישתי בשבילם, התביישתי בשבילי והתביישתי בשביל כולנו.

    הכל התחיל כאשר נקלעתי למבואה של קפסולה באחד הכוללים המובילים בשכונתי. ניצבו שם אברכים יקרים וחשובים שניצלו את הפוגת הקפה לשיח ער וסוחף אודות הבחירות הקרבות ובאות בארץ אמריקה הרחוקה.

    האחד, ממושקף ורציני, טען בלהט כי הנשיא המכהן הוא זה שעתיד להמשיך ולהחזיק בכסאו עד בוא ינון או לפחות עד תשפ"ה. הדבר ברור לו מעל לכל ספק והוא יכול להסביר בסברות פשוטות יותר ופחות מדוע הצדק עמו.

    האחר, מפוזר קמעא, ניסה בעדינות לסדוק את אמונתו של הראשון ולפרוך את הוכחותיו אחת לאחת תוך כדי שהוא מביא בלוליינות אמיתית נתונים סטטיסטיים המאששים את הבנתו כי הנשיא המכהן יוחלף הפעם בסגן הנשיא לשעבר.

    כך עמדו להם הניצים הניצבים והתווכחו והתלהטו בכל כוחם, לבם, אמונתם ותשוקתם, והביעו פעם אחר פעם מסרים בוטחים יותר מאשר בדקה הקודמת תוך כדי שכל אחד מתבצר לו עוד ועוד בעמדתו הזכה עד אשר תם הקפה והם חזרו להתווכח באמרות אביי ורבא.

    עמדתי משתומם. מה זה חולף בראשו של זאטוט שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ועיתון השקפתי מקומי, כך שהוא חש מספיק בטוח בעצמו בשביל לנבא את עתידותיה של אמריקה הגדולה שיקבעו רק אחר שקלול החלטותיהם של מאות מיליוני אנשים שונים שיכנסו לתוך נוסחה מסובכת ומעורפלת עד אשר תזדקק הבחירה לכדי מועמד כזה או אחר? כיצד זה שאנשים שקולים בדעתם ורציונאליים בגישתם משליכים עצמם כך בפני מהנדסי תודעה תורניים אשר מהלכים בתוך ראשם וליבם כשלהם ומפעילים נימים וסותמים ורידים כאוות נפשם ופעם אחר פעם גורמים לאותם אנשים ללהג עצמם לדעת?

    היתכן והינדוס זה תקף אף לשאר חלקי החיים?
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: חנה אביטל, אני וביתי, soomsum ועוד 10 משתמשים13 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    אל תתבייש כל כך מהר. אומנם האברכים רוצים מאד לזכך את נשמתם, אבל עד אז, יש כמה שאורים שתופחים...
  • 440
    • א
    שיתוף - לביקורת כ'שנים' הבאים עלינו לטובה
  • אי פה אי שם //
    • הוא הבטיח ש"גל אדום בדרך". (jdn)

    זה היה חלום נורא.

    הבטתי במסך, מביט כיצד כל התחזיות מתממשות. הכל מסביבי הופך אט אט לאדום. אדום בוהק.

    המספרים לא כיזבו. מאות ואלפי האנשים שהתקהלו יום יום ולא שתו לאזהרות, הם שגרמו למציאות הזו להתרחש. האחוז גם הוא היה גבוה מאוד מטפס לממדים עצומים. עוד ועוד מקומות החלו להיצבע אדמדם. אדום שבאדומים.

    המונים יצאו לרחובות, אדומים מכעס. מפגינים בזעם נגד הממשל, קוראים למרי אזרחי.



    התעוררתי בבהלה. מגלה בשמחה כי הג'ינג'י שלנו ניצח שוב.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: רישל, אסתי5, Bestimedia ועוד 14 משתמשים17 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אי פה אי שם
    הנס שלי שפניתי לפותר חלומות מנוסה. נקווה שלא טעה.
  • 668
    • Y
    שיתוף - לביקורת מה העבודה הזאת
  • yonatanr //
    • השמש יקדה על ראשיהם בעוז.

    שניהם עמדו בחוסר מנוחה, מחליפים את משקלם מרגל לרגל, כשהכיפה השחורה שלראשם נראתה הסממן היחיד המשותף לשניהם.

    האחד היה לבוש בחולצה קצרה תכלכלה, כשמסיכה ממותגת מכסה את פניו המגולחות, ואילו השני היה עטוי בחלאט ארוך, פאות מסולסלות מצדי פניו, וכובע קטיפה הוא פריט המלבוש היחידי שעל ראשו.

    הם המתינו בקוצר רוח לתורם בסניף הדואר. האחד ממתין לחבילה שהזמין ברשת, והשני להפקדת צ'ק. שטחו הזעיר של הסניף וכמות הממתינים, בתוספת הוראות שמירת המרחק, הותירו אותם לחסדי השמש.

    המגולח שקע במכשיר המלבני הגדול שבידיו, והשני שיחק בהיסח הדעת במכשירו הקטן.

    לפתע ננער הראשון ופנה לרעהו. "אני לא מצליח להבין את כל האיסורים הללו", טען, "מה ההיגיון להגביל כל כך הרבה אנשים, בגלל אחוז קטן?!" השני נדרך, והאזין בקשב רב.

    "הרי ברור שרוב האנשים לא ניזוקים מזה, אלא רק כמה בודדים שהם בקבוצת סיכון, וכבר היו להם בעיות לפני כן. איך אפשר להטיל על כולם מגבלות קשות כל כך? מילא אם היו אלו דברים שמגבילים אותנו לעיתים רחוקות. אבל הרי אלו דברים שגורמים לכולנו סבל וקשיים ברמה יומיומית!" תחילתו של חיוך נראתה על שפתי המאזין.

    "ובכלל, כל יום אוסרים משהו אחד ומתירים משהו אחר. זה גורם לאיבוד אמון טוטלי בהוראות ההנהגה! הציבור מתחיל לחשוב שכל ההחלטות הן פוליטיות לחלוטין, ובלי שיקולים עניינים!"

    "ומילא אם גם 'אלו שלמעלה' היו מצייתים להוראות. כל יום אתה מגלה שהפוליטיקאים עושים מה שבא להם, ורק הציבור הפשוט צריך להקשיב להוראות!"

    חיוך רחב התפשט על פניו של לבוש החלאט. "אתה בהחלט מדבר לעניין", ענה לחבירו, "אבל אם כן תסביר לי, למה אתה לובש מסיכה?"

    עיניו של המגולח הצטמצמו בחוסר הבנה. "מסיכה? מי דיבר על מסיכה?" ברק של הבנה עבר במוחו והוא קרא "מה, חשבת שאני מדבר על הקורונה? מה פתאום! דיברתי על האיסור להחזיק סמאטרפון מוגן!"

    צליל עדין עלה מכיוון מכשירו, הוא עיין בו והודיע לרעהו "התור שהזמנתי באפליקציה הגיע, היה נעים לדבר איתך"...
    • תודה
    • כועס
    Reactions: פנסאית, Splendid, soomsum ועוד 29 משתמשים32 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דניאל גופזר
    מפתיע! השילוב גם כן מוצלח מאוד!
  • 678
    • א
    שיתוף - לביקורת וגורלנו ככל המונם
  • אי פה אי שם //
    • "הסקופים השעה 12:00. מתווה הממשלה (ממתינה) לפתיחת מוסדות החינוך התקבל, ותלמידי כיתות א עד ב יוכלו לחזור (ממתינה) שלושה ימים אל ספסל הלימודים. כתבנו מציין כי לגבי כיתות ג וד, עדיין לא נקבע בקבינט מספר התלמידים בכל קפסולה. סגן שר החינוך (ממתינה) מחה בתוקף על הכוונה שלא לכלול בהחלטה גם את (ממתינה) תלמידי כיתות ה - ו. לטענתו"..

    אוף מי מנדנד כל כך.

    "הלו", "יעקב. סוף סוף אתה עונה. התקשרו מהחיידר של מוישי הוא פתח את הראש, אני מוכרחה להכנס פה לסמינר להרצאה. כן, אני יודעת שאתה בהפסקה עכשיו. אבל תנסה להשיג את ירוחם או אפרים מהישיבה שיצאו לקחת אותו. להתראות".

    .."לא הוצגו הוכחות המעידות על הדבקה יוצאת דופן, שתצדיק את המשך סגירת מערכת החינוך על מנעול ובריח".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מנוחה כהן, דפוס פוסטר, יכין. ועוד 22 משתמשים25 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    הייתי מציעה לכתוב שהילד לא מרגיש טוב, אבל אז היה עולה חשש לקורונה והיה בכלל קשה להבין מה המסר.
  • 496
    • א
    שיתוף - לביקורת באהבה, מִמֲלַגָה.
  • אוריאל דיין //
    • באהבה, מִמֲלַגָה.
    השמש הזקן נאנח והגיף את דלתותיו של בית הכנסת הגדול. בית הכנסת הגדול 'עולה ומנחה' ששימש כמקום התפילה של יהודי מלגה היה שומם מתמיד. הצעירים שבבני הקהילה התחתנו עם נשים ממקומות אחרים ולא תמיד נשארו להתגורר בעיר, חלקם עלו לארץ ישראל. ואילו הצעירים שכן נשארו עברו להתפלל במקום אחר, כך שבבית הכנסת הוותיק נשארו קומץ מתפללים מבוגרים שהתפללו בקביעות בבית הכנסת.

    "אלברטו, אתה מגיע היום לאסיפת הוועד של הקהילה?!" טפח רפאל על שכמו של השמש. "בעזרת ה', על מה ידברו היום באסיפה?" תהה אלברטו, נשק למזוזה וירד בצעדים איטיים את שלושת המדרגות. "אומרים שהולך להגיע לבית הכנסת רב חדש, רב צעיר שיפריח את השממה ויחזיר את בית הכנסת לימים הטובים כמו פעם שבית הכנסת היה מלא באנשים..."

    שבוע לאחר מכן נחת בשדה התעופה, הרב אליהו בן שושן (שם בדוי) רב צעיר, נמרץ שקהילת יהודי מלגה האמינה שיש בכוחו לחולל מהפך ולהחזיר את הקהילה מן הבדידות והניכור שאפף אותה, לימים הטובים. בשנתיים האחרונות מאז שעזב הרב הקודם בני הקהילה היו שקועים בעצמם, הייתה חסרה דמות תורנית ולבבית שהיה בכוחה לקרב את הלבבות ולמשוך את בני הקהילה לאירועים המרכזיים. צעירי הקהילה גילו עניין רב בדמותו של הרב בן שושן והם נמשכו אחריו כפרפרים אל האור, הרב בן שושן הקרין עוצמה תורנית וידע הלכתי מקיף ונרחב, שיעוריו שנמסרו בטוב טעם ודעת, בשפה קולחת ובהירה משכו אחריו את האנשים. ומספר משתתפי השיעורים הלך וגדל, זקני הקהילה הביטו בפליאה בהתלכדות שנוצרה סביב הרב וציינו לעצמם כי זו הפעם הראשונה שרב כה צעיר מצליח לסחוף אחריו את חברי הקהילה באופן גורף. בראש השנה וביום הכיפורים עבר הרב בן שושן לפני התיבה כשליח ציבור וסחף אחריו את המתפללים בקולו הערב, תקע בשופר ומסר שיחות חוצבות להבות בימים הנוראים. בית הכנסת 'עולה ומנחה' שהרב בן שושן שימש כרבו, התמלא בצעירים והחל לחזור לימים הטובים. בחג הסוכות השתתפו רבים מבני הקהילה בתפילות, עלו לאחל 'חג שמח' לרבם ולשמוע את שיעוריו בעייני דיומא.

    אבל ללא ספק, שיא השיאים עבור זקני הקהילה היו ההקפות השניות בשמחת תורה. מאות מבני הקהילה באו להשתתף באירוע שבשנים עברו, התקיים במתכונת מצומצמת של כמה עשרות אנשים. הרב בן שושן הכריז בדרשתו בערב שמחת תורה כי כל בני הקהילה מוזמנים לשמחת ההקפות השניות לכבודה של תורה, בבית הכנסת 'עולה ומנחה' כך שבשעה היעודה בית הכנסת היה מלא בסקרנים שבאו לראות מקרוב את ה'הקפות שניות'. בשעה היעודה החלו ההקפות כשבהקפה הראשונה כובד כמובן הרב הצעיר, הרב אליהו בן שושן פיזז וכרכר בכל עוז ופלגי זיעה נטפו מגופו, הוא שר בקול אדיר ועורר לשמחה גם את הציניקנים שבחברי הקהילה, אבל עדיין רוב האנשים עמדו בצדדי בית הכנסת כשהם ממאנים להשתתף במעגלים. השמחה הגדולה שלא הורגלו אליה בעת ההקפות, הייתה עבורם כהופעה מעניינת ותו לא... כל ניסיונותיו של הרב לסחוף אחריו את האנשים למעגלים עלו בתוהו ורק חלק מן המבוגרים השתתף באופן פעיל בריקודים הסוערים ובשירה שבזמן ההקפות.

    "ראית את הרב בן שושן?" נעץ חביב את מרפקו בצלעותיו של ידידיה חברו הטוב, "ראית איך הוא רוקד? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה!"

    "נראה לי שהרב חושב, שאם הוא ירקוד בכל הכוח. הוא יקבל שנה הבאה אתרוג מכסף, או לולב מזהב" השיב ידידיה בלגלוג. "שתוק" נעץ חביב את המרפק בחוזקה בצלעותיו. מולם עבר הרב בן שושן כשבידיו הספר תורה, כשהוא שר ורוקד. ידידיה הפך להיות אדום כסלק, ללא ספק הרב שמע היטב את ההערה העוקצנית שהשמיע, הוא לא חשב לרגע לפגוע בכבודו של הרב, אבל על הרב כך היה נראה, הדברים לא השפיעו במיוחד והוא המשיך בריקודים.
    ההקפות הסתיימו, כל בני הקהילה התפזרו לביתם בתחושה מרוממת. גם אם רובם לא השתתפו ממש בריקודים, השמחה הסוחפת של הרב בן שושן ניכרה על פניהם, רובם ככולם הבטיחו לעצמם להשתתף בריקודים בשנה הבאה. רק ידידיה, הלך לביתו מבויש על המילים הפוגעות שיצאו מפיו על הרב, "אם שנה הבאה, הרב בן שושן לא יעשה הקפות שניות. זה יהיה רק בגללי..." חשב לעצמו. הוא רצה בכל מאודו, לגשת לרב ולבקש את סליחתו אבל הבושה מנעה זאת ממנו, כך חלפו להם החודשים הבאים במהירות. שנה חלפה לה, בית הכנסת הפך להיות מרכז של שיעורי תורה, כנסים יהודיים ואבן שואבת לכל התיירים היהודיים הפוקדים את העיר.

    הימים הנוראים אף הם חלפו להם בהתעלות רוחנית וקהילת יהודי מלגה עמדו בפתחו של חג הסוכות. ידידיה המתין לערב שמחת תורה כדי לראות האם גם השנה תיערך שמחת 'הקפות שניות' כמו בשנה שעברה, הוא כבר הספיק להתחרט אלפי פעמים על המעשה הפזיז וגמר אומר בליבו שאם הרב לא יכריז על 'הקפות שניות' ייגש אליו, יבקש את סליחתו ויבקש ממנו לערוך אותם כמו בשנה הקודמת. בערב שמחת תורה, הגיע ידידיה כרוב בני הקהילה לדרשתו של הרב ובמיוחד כדי לשמוע האם גם השנה ייערכו ההקפות. הרב עמד על מקומו ופתח בדרשתו: "לכבוד אחיי ורעיי, בני קהילת מלגה המפוארת. אני רוצה בעזרת ה' גם השנה להזמין את כל בני הקהילה בלי יוצא מן הכלל, לשמחת הקפות שניות שתתקיים ברוב עם כאן בבית הכנסת..." הוא שתק לרגע והביט סביבו, אבן נגולה מעל ליבו של ידידיה והרב המשיך בדבריו: "למרות שבשנה הקודמת השמחה הייתה רבה, אני רוצה להכריז בזאת על תחרות 'גביע לולב הזהב' שאותו יקבל רק אותו אחד, שוועדת השופטים שתורכב מחברי הוועד של הקהילה. תקבע כי הוא רקד בכל כוחו בעת ההקפות לכבודה של תורה..." רחש של תדהמה, עבר בין הנאספים. ידידיה זכה לנעיצת מרפק הגונה מידידו. "ראית מה זה? הוא השתמש במה שאמרת אז!" לחש חביב, הסקרנות שעל פניהם של חברי הקהילה גאתה וכולם המתינו בדריכות למוצאי שמחת תורה.

    במוצאי שמחת תורה, עוד לפני הזמן המיועד. כבר התמלא בית הכנסת מפה לפה, כאשר הגיע הרב בשעה היעודה בית הכנסת היה מלא אנשים. ההקפות החלו בשמחה מרקיעת שחקים, ריקודים סוערים התחוללו ברחבת בית הכנסת, אנשים ששנה שעברה עמדו כגלמים וצפו בריקודים היו כעת מגדולי הרקדנים בזמן ההקפות. שלושת חברי הוועד של הקהילה ששימשו כשופטים צפו בריקודים בהנאה. אנשים שמעולם איש לא חלם שירקדו באירועים מעין אלו, התגלו כתגליות השנה בכל מה שקשור לריקודים. בין הרקדנים, נצפה ידידיה כשהוא רוקד ארוכות עם הרב בן שושן. השמחה הגיעה לשמיים ואנשים נטפו מים במהלך הריקודים, כאשר בסיומו של הערב זכה אחד מבני הקהילה בגביע המיוחד – 'גביע לולב הזהב' אותו העניק לו הרב אליהו בן שושן, על שרקד בכל כוחו לכבודה של תורה בעת ההקפות...

    משנה לשנה, הלכה השמחה וגאתה. שמעה של תחרות 'גביע לולב הזהב' יצא מספרד והגיע אף לוועידת רבני אירופה. בכל שנה היו מגיעים במיוחד יהודים מכל קצוות אירופה, כדי להשתתף בשמחת ההקפות של קהילת יהודי מלגה. משנה לשנה, אף עלו הפרסים לפרס ראשון, שני ושלישי לאור הביקוש הרב בקרב המשתתפים.

    בשנה השלישית לתחילת התחרות של 'גביע לולב הזהב' לאחר ההקפה השביעית, כאשר בית הכנסת היה דחוס במאות אנשים נוטפים מים, לפני חלוקת הפרסים. קם נשיא הוועד וביקש את רשות הדיבור: "לפני שלוש שנים, כאשר הגיע לקהילתנו מורנו ורבנו. לא העלנו בדעתנו מהי כוחה של שמחה, מהי כוחה של אהבת תורה ויראת שמים" הכריז הנשיא. "כיוון שכך החלטנו בשם כל חברי הקהילה, להעניק לרבנו היקר מגילת קלף המביעה ולו במקצת את ההערכה הרבה שאנחנו רוחשים אליו. ולכן אני רוצה לקרוא אותה לפניכם" הוא כחכח בגרונו, פרש את מגילת הקלף המפוארת והחל להקריא: "למורנו ורבנו היקר, אשר בזכותו קיבלנו מעט מזעיר מושגים מהי כוחה של שמחה אמיתית מעומק הלב, מהו כוחה של תורה ויראת שמיים. בשם כל חברי קהילת יהודי מלגה, אנחנו רוצים לברך אותך שכשם ששמחת אותנו, החזרת את תפארת יהדות מלגה ובית הכנסת 'עולה ומנחה' למקומה, כך ישלם לך הקב"ה פועלך ותהא משכורתך שלימה מעם ה', כשם שהשמחה הגדולה בעת ההקפות הינה שמחה אמיתית, הבוקעת מעומקא דליבא, נזכה כולנו לחזות בראש מורנו ורבנו בתפארת ציון ובבניין ירושלים. יהי רצון שכשם שרקדת באותה שנה בעת ההקפות והדלקת את הניצוץ של שמחת תורה בליבנו, כך תזכה לרקוד בביאת המשיח ובבניין בית המקדש. באהבה, קהילת יהודי מֲלַגָה".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אלי מאיר, אנטיפטרוסה, soomsum ועוד 16 משתמשים19 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    כתיבה מקסימה. דחוף דחוף להוסיף המווווון אנטרים . לקצר משפטים. זה ההבדל, הקטן-בין לכתוב לעיתון או...
  • 2 3K
    • א
    שיתוף - לביקורת מעורבים
  • אשר שרבר //
    • היא הזמינה מונית בחופזה, לחיפה היא ביקשה, דחוף, לרמב"ם.

    הוציאה מהמזווה במטבח במהירות קצת עוגיות עבאדי ביסלי ובקבוק שתיה, מטען רק זה חסר לה לשכוח. אמרה שלום לשאול. בדמעות.

    "את בטוחה שאת הולכת?"

    "מה השאלה?"

    היא מבינה מה הוא שואל, הן כבר לא מדברות כמעט שנה.

    "הבת שלי בחדר לידה ואני אשב כאן? היא אפילו לא התקשרה אליי"

    היא בכתה

    הוא ניסה להרגיע

    "זה לא את, זה הם, הם אלו ששינו".

    "אני חייבת להיות שם. הייתי איתה כשהיא ילדה את שמוליק את חיהל'ה ואת אפי, ועכשיו אני אתן לה ללדת לבד כמו הומלסית? לא קל לה בלידות אני מכירה אותה".

    "השאלה אם תקלי עליה, הוא שיחק בעצבנות בזקן שהלך והאפיר עם השנים. את טעונה כל כך, אנחנו טעונים, כל המצב טעון".

    "אני אתגבר. אני חייבת"

    צפירת המונית שעלתה מלמטה לא אפשרה להם להמשיך ולהתלבט

    "בהצלחה, שיהיה בקלות ובמזל טוב".

    אמן. היא אמרה והוסיפה חבילת טישו לתיק.



    זאת פערל'ה היתה לפני רבע שעה התקשרה להגיד שמירי נכנסת לחדר לידה ברמב"ם.

    פערל'ה יודעת כל.

    "בטוחה, אני אומרת לך, הכלה שלי בדיוק שם והיא ראתה אותם. לא, הם לא שמו לב"

    "חשבתי שהיא התקשרה בעצמה אלייך, ממתי אני חופרת בעניינים לא לי, אמרה זאת שהפכה את ענייניהם של אחרים למקצוע".

    היא ניתקה את הטלפון ופרצה בבכי.

    מירי לבד בחדר לידה. רחוק. בלי אמא ובלי לעדכן את אמא.



    לא היא יזמה את הניתוק. אבל היא החזיקה בו.

    זה בכלל היה יענקי החתן הגדול שלה ושולי אשתו. יענקי היה מתוסכל, הוא בכלל היה זה שהציע את השידוך, את נתי למירי.

    נתי היה קסם מהרגע הראשון, בחור מעולה מהישיבה של יענקי, אהבנו אותו מהרגע הראשון חברהמן, איש שיחה, קשוב ומצחיק. מוכשר עם ראש על הכתפיים, כריזמטי וגם למד טוב, ממש. בחור כמו שתמיד חלמתי למירי.

    לא שמנו לב למשהו, זה היה דיי מהיר.

    בהתחלה היו שמועות, מירי לא נתנה להם להלום בנו, היא התקשרה ואמרה שהם עוברים דירה, למושב בצפון, חשבנו שליחות, אולי של איילת השחר או משהו דומה. מירי קצת התחמקה. אבל הבנו שזה יותר מזה.

    אחר כך שמענו דיווחים שמירי לא נראית אותו דבר, ונתי, נתי בכלל זה כנראה הסיפור. נתי החליק לגמרי.

    היינו בשוק. נתי הוריד את הכיפה, אחר כך מירי אמרה שהוא כבר הרבה זמן מתחבט. והוא לא מסוגל יותר להיות גם וגם, בעיקר לא מסוגל להיות כאילו.

    ואני פירפרתי.

    מירי שלי? מירי שכל תפילה שלה היתה כמונה מעות. מירי שלי שבכל ברכה היתה מתרגשת. מירי שלי שהיתה מורה וחינכה בנות לאמונה לאהבת ה'. לא היתה אמא שפגשתי ולא התלהבה על היראת שמים שמירי מכניסה בבנות. היינו בשוק טוטאלי.

    והבזיונות, מי מדבר על הבושות.

    לא היתה ארוחת ערב בשכונה שלנו או בשכונה של כל אחד מילדנו שלא חתכו אותנו עם הסלט, תיבלו הוסיפו לעסו וטחנו עד דק.

    מירי התעקשה שהיא נשארה כמו שהיתה. אבל היא כבר לא היתה אותה מירי לא נראתה אותו דבר לא התלבשה אותו דבר, אחת דיברה על גרביים, אחרת על כיסוי ראש שונה, השלישית על צבעים. כבר לא משלנו. ויענקי טען שבטוח שהיא גם כמוהו רק שקשה לה להודות.

    האחיות הקטנות ממנה סיפרו שהיא בוכה להן בטלפון, שהיא לא מבינה מה רוצים ממנה ומה היא תעשה. זה בכלל הוא. לגדולות היא אפילו לא ניסתה.

    יענקי כל הזמן טען שהיא חייבת להתגרש. הוא לא היה היחיד. הם טענו שזה העתיד שלה ובעיקר של הילדים. מה היא רוצה שהם יהיו חילוניים? ולמה היא לא עדכנה אותו מהתחלה, הוא ברגע היה מחזיר אותו. עכשיו כבר מאוחר.

    הם שם. הילדים בממ"ד. והיא, היא בדרך לחדר לידה הלב שלה על מאתיים. מירי לבד איתו. ומי יודע מה יהיה העתיד של מי שנולד עכשיו.





    המסדרון משמאל חדר ארבע, אמרה אחות נחמדה בלי להרים עיניים מהעיתון שהיה על הדלפק

    היא דפקה שתי דפיקות ונכנסה, הם היו שם שתיהם.

    שניה של שקט. הם הסיטו לרגע מבט. אבל היא לא אפשרה לרגע הזה להימשך התנפלה על מירי בבכי "איך, איך יכולתי להשאיר אותך כאן לבד. איך? למה לא קראת לי? אני יודעת הלידות שלך לא קלות".

    "ידעתי שאת כועסת פחדתי שלא תרצי לבוא, לא רציתי להכאיב עוד". בכתה מירי לחיקה של אמא.

    נתי יצא לסיגריה. היא לא ראתה אותו אפעם בלי כיפה אולי מישהו הביא לה תמונות. הם נפגשו פעמיים מאז אבל הוא כמובן כיבד. עכשיו הוא ככה עם מכנס קצר ובלי כיפה. מביך.

    אחות נכנסה לחדר. הן לא שמו לב אבל היא יצאה והריצה רופאה ומיילדת.

    "אתם צריכות לעבור לחדר ניתוח". אני מצטערת.

    הן הביטו אל המוניטור והבינו שהעובר במצוקה. זה לקח כמה דקות והן כבר היו בדרך.

    "תתקשרי, אמא, תתקשרי לנתי, הוא יצא. הוא חייב להיכנס איתי.

    לא יכניסו אותו פנימה לפחות שיראה אותי לפני.

    הוא הבעל שלי, אמא.

    ואת המודל שלי לזוגיות".

    היא חייגה ותחבה לה את הטלפון ליד. הנה דברי איתו.

    "כן, זאת אמא. מכניסים אותה לחדר ניתוח. יש מצוקה עוברית. הוא רץ למחלקה בבהלה".

    "איפה אתן?"

    "הנה הנה בדלת של חדר ניתוח".

    "מירי. אני כאן". הוא ניגש אליה. וכבר היה צריך לצאת כשהדלתות נסגרות אחריו.

    לה היה תהילים בתיק. לו היה סמארטפון.

    היא אמרה ודמעה ואמרה, הוא גלל ושיגר הודעות לכל עבר, חיפש מן הסתם תנחומים ותמיכה.

    הוא הביט בה והיא החזירה לו מבט. לא מבינה איך הוא לא מנצל את הדקות האלו. הוא הרגיש את המבט השופט הזה. וביקש להימלט שוב אל המרפסת לסיגריה.

    "אין בעיה היא אמרה. אבל תדע שזה יכול להיות מאוד קצר".

    התיישב שוב. נאנח.

    "אולי בכל זאת תיקח תהילים, תגיד".

    "עזבי נו, אל תתחילי".

    הוא ראה דמעה מתכדרת בזווית העין. היא הביטה בו מצועפת, לא הצליחה לעצור את עצמה.

    "איך, איך עזבתם את הכל. איך?"

    "בורות נשברים".

    העיניים שלה שטפו. הידיים רעדו.

    "מה לא ברור אתם לא רואים? לא רואים את האמת? לא רואים שלכל טיפה יש מקום לכל כדור יש כתובת. באמת?"

    "אני מבקש, שוויגער. גם ככה מלא עכשיו ומתוח. עזבי נו. את לא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. זה יעשה לך רע. בשביל מה?"

    "אתה צודק" היא נסוגה.

    "אתה צודק, מילא אתה, תעשה מה שאתה חושב, מה אני מתערבת לך ובכלל. אבל היא? איך לקחת אותה איתך לשם? איך היא נפלה היא היתה מלאת אמונה הקפידה על קלה כבחמורה מה עשית לה?"

    "היא לא נפלה" הוא אמר והשפיל את עיניו.

    "היא יותר דתיה ממה שהיא היתה כל השנים. אני מעריץ שלה, את לא מכירה אותה".

    "אני, אותה?"

    "תראה איך היא נראית. מה זה?"

    "את יודעת" הוא אומר. "אני חושב שלא מעניין אותך מה היא, מעניין אותך איך היא נראית".

    "אותי?"

    "כן, אותך".

    "איך אתה אומר דבר כזה?"

    הוא לא הספיק לענות הדלתות האוטומטיות השמיעו חריקה ואחות עם חיוך מתוח יצאה עם תינוק עטוף כחול, צורח.

    "מזל טוב אבא מזל טוב סבתא יש לך בן. מתוק וחמוד. אתם יכולים להיכנס למירי".
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: הללו, אש קודש!, נ. גל ועוד 87 משתמשים90 //
    34 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    שלחו אלי לפרטי, ואני מעתביק ככתבו וכלשונו. לא יודע אם זה המקום, אבל אם אשה אחת תיעזר מזה. אולי...
  • 470
    • ליאורהA
    שיתוף - לביקורת ושֵם אבותַי - סיפור בשני חלקים
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    חלק א':

    חלון ושמש, כיסא עץ חורק ועוד אחד פלסטיק. תפאורה לא משהו לבת מצווה, אבל שיפי ביקשה לוותר על כל המסביב, רצתה רק להיות עם סבא היקר בבית האבות ביום הולדתה ה-12.

    סבא יושב עכשיו על הכיסא מול נכדתו הצעירה, מושיט לה קופסא הדורה, זהובה. חיוך מתפשט על פני הנערה, ועיניו של סבא מאירות בעת שהיא פותחת את הקופסא ומוציאה סידור קטן.

    "שפרה'לה," סבא לואט בקול חנוק. "אני מעניק לך את הסידור הזה," הוא מביט באהבה על הסידור שבידיה. "התפללתי בו כל השנים, ואני רוצה לתת אותו לנכדה הבכורה שלי, לכבוד היכנסך לעול מצוות. תשמרי עליו, שפרה'לה, וכל פעם שתתפללי ממנו, תזכרי אותי. תזכרי שאני אוהב אותך."

    ---

    שיפי סגרה את הסידור ונשקה לו בעדינות. איזו תפילה מתוקה, תפילה מתוך הסידור היקר שלה. הסידור שאהבתה אליו לא התמעטה במשך השנים, והזכרונות שמציפים אותה כל פעם מחדש, מחזקים את תפילתה.

    "שיפי, את באה? אני לא מסתדר," חזקי קרא לה בצחקוק קל מהחדר השני.

    היא קמה מהכיסא ונכנסה לחדר שלהם. לקחה את התינוק הרך מהעריסה ואימצה אותו אל ליבה. "התגעגעת לאמא, דבשון שלי?" לחשה באהבה. חזקי חייך באבהות טריה. "אני יכול להכין לנו שתיה חמה, לפחות אעשה משהו בזמן שאת מטפלת בו."

    הם יצאו לסלון וחזקי פנה להכין שוקו חם לשניהם, לבקשתה של שיפי. כשהוא נכנס בחזרה לחדר, שיפי הייתה מוטרדת. "חזקי?"

    "מה?" הוא שאל, מניח את הספלים על השולחן.

    "הוא… הוא נראה כל כך אברהם. הוא אפילו דומה קצת לסבא שלי, כולם אמרו לי את זה. הוא לא נראה לך אברימי קטן כזה?"

    "זה את אומרת, או נבואה שנזרקה בך, אמא?" הוא התבדח.

    "נו, אני רצינית. הוא לא נראה לך אברימי?"

    "דיברנו על זה כבר, שיפי, כאילו שהיה צריך לדבר על זה בשביל לדעת. אי אפשר לקרוא לו אברהם על שם סבא שלך כי זה השם של אבא שלי שיבדל לחיים טובים. זהו, אין מה לעשות."

    "ברור, ברור," היא ליטפה את פניו של התינוק שלה הלוך ושוב, מנסה להתאפס. "אני יודעת, אבל… אני רוצה לקרוא לו על שם סבא שלי. אתה… לא הכרת אותו, אבל סיפרתי לך איזה קשר חזק היה לנו. זה היה משהו לא רגיל. והסידור…" היא בלעה דמעות.

    הוא נבהל, והיא ניסתה להרגיע אותו שזה רק כי התינוק עוד לא בן שבוע והיא לא באמת רצינית עד כדי כך שזה מדמיע אותה. אבל זה כן. "אני יודעת שאני לא הגיונית עכשיו, כי זה באמת בלתי אפשרי, אבל תחשוב איזו זכות זה להיות קרוי על שם סבא שלי, הצדיק. סבא שקיבל ייסורים באהבה, ועד יומו האחרון חי באמונה ויראת שמים עצומה. אויש..." קולה גווע והיא סובבה את פניה לכיוון השני. שחזקי לא יראה שזה כל כך אכפת לה. הוא לא מבין שזה לא עניין של אי-אפשר וזהו.

    חזקי בחש בשוקו, מחפש מילים. לא מוצא, מה אפשר לעשות. "הוא נרדם," היא אמרה לו פתאום. "אני הולכת לנוח."

    ---
    • תודה
    Reactions: .כותבת., מפרש, הפצחן ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    תודה.
  • 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת איך אני רוצה לכתוב // שיתוף
  • Reizy Esh //
    • בעקבות הדיון כאן, אני משתפת קצת על תהליך כתיבת הסיפורים שלי. אולי פעם כתבו על זה בפורום, לא נתקלתי.
    האמת היא שאני עדיין ממש לא שם. בשורות הבאות אני מתארת את הניסיונות שלי בכתיבה, ניסיונות שלעיתים צולחים רק חלקית :)

    יש סופרים שמתיישבים מול המחשב ומורידים סיפור. אצלי זה לרוב לא עובד ככה. קטעים קצרים וממוקדים יכולים להישלף, השאר פחות. יכולים לעבור ימים, גם שבועות, מרגע שהרעיון מנצנץ ועד שאני יוצרת ממנו סיפור כתוב.

    פעם חשבתי שזו בעיה. ניסיתי אפילו להילחם בזה. עם הזמן, ככל שלמדתי והתנסיתי יותר, הבנתי שלפחות עבורי זו הדרך הנכונה לכתוב.

    לא מזמן נתקלתי בעיקרון הזה אצל רוברט מקי (סיפור), אמנם בהקשר של כתיבת תסריט - אבל מבחינתי הוא נכון לחלוטין גם לכתיבת סיפור. מכיוון שיש לי רקע במשחק, אני עושה שימוש במהלך הכתיבה בעקרונות מהעולמות האלה. בסופו של דבר מדובר במדיום שבא לספר סיפור; וסיפורים טובים תמיד יהיו בנויים מאותם מרכיבים בסיסיים.

    דיאלוגים שנכתבים לאחר הכנה מעמיקה יוצרים קול לכל דמות. אני כותבת לרוב בגוף ראשון; החשש מזליגה למחוזות אוטוביוגרפיים תמיד קיים. לכן לפני הכתיבה עצמה, אני מנסה לבנות לחלק מהדמויות, לפחות לגיבורת הסיפור - עולם פנימי משלה. אני יודעת עליה המון פרטים שלא ייכנסו בכלל לסיפור אבל ישפיעו מאד על ההתנהגות שלה.

    בשיעורי משחק למדתי שהשחקן חייב לדעת מה קרה שניה לפני הסצנה. אף דמות לא נולדה על הבמה, ואף דמות לא נולדה אל תוך הסיפור. השחקן חייב להכיר את הדמות כל כך טוב, עד שיידע איך מתאים לה להגיב. כך גם הסופר. לדמות יש חיים שלמים. יש לה מערכות יחסים שונות עם כל אחת מהדמויות האחרות בעלילה. יש לה רצונות ויש לה כאבים, לפעמים כאלה שהיא לא מודעת אליהם.

    זה, למעשה, חלק גדול ממה שיוצר את הסאבטקסט האהוב עליי.

    "דמויות המדקלמות דיאלוג המסביר אותן הן לא רק משעממות, אלא מזויפות... אנשים כמעט אף פעם לא מבינים את עצמם, ואם הם מבינים, הם לא מסוגלים לספק הסבר עצמי שלם וישיר. תמיד יש סאבקטסט". (סיפור)

    נניח שהבעל חוזר הביתה בלילה והאשה מגיבה לו בחוסר סבלנות, או באדישות. אם היא עושה את זה רק כי כואב לה הראש - זה משעמם, זה לא שווה סיפור, וכנראה שזו גם לא הסיבה היחידה. יש שם סיפור אחר מתחת, יש רבדים אחרים. יש שם אמירה, והדמות, לרוב, לא תגיד אותה במפורש.

    אם סצנה עוסקת רק במה שהיא עוסקת, זו כנראה בעיה. וזה מה שאני מנסה ליצור בכתיבה; לא לכתוב את הרגשות בצורה מפורשת, לתאר אותם. לא לקרוא לקונפליקט בשמו, להחביא אותו.

    זה מה שאמור לגרום לקורא סיפוק, הזדהות, הבנה; זה חלק ממה שגורם לו לסגור את הספר ולחשוב: מה קרה כאן בעצם. לא תמיד הוא יידע לענות לעצמו; משהו הוא ירגיש. אני מודה שלא כולם אוהבים סגנון כזה של כתיבה. אני עצמי קראתי סיפורים של סופרת מצליחה שכותבת כל כך מעורפל- עד שלפעמים קראתי סיפור שלה פעמיים ושלוש, ואמרתי לעצמי: מה האשה הזו רצתה להגיד כאן. כך שכנראה, כמו עוד הרבה דברים, יש פה עניין של מינונים, איזונים, ובסוף גם טעם אישי.

    כמובן שיש עוד הרבה לומר, כתבתי בקצרה...
    • תודה
    Reactions: פרוגמטי, כנפיים, NEMESH ועוד 50 משתמשים53 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוריאל דיין
    אתרום קצת מהניסיון שלי: לפני כתיבת עלילה ארוכה (5,000 מילים ומעלה) אני משתדל לכתוב לי בקצרה...
  • 2 1K
    • ע
    שיתוף - לביקורת לילות הזהב // הגולדענע נעכט
  • עטרה ד //
    • עיניו נצצו באור לא מוכר. הוא ליטף את הדפנות, "אוי, ה'גילדענע נעכט', לילות הזהב של החורף. אוי". הסתכלתי בו מהצד, מנסה לפענח את הרגש. "אתה מבין מה זה אינגאלע? פארשטייסט?" הוא נפרד מהדפנות והתיישב לידי, "נכון. הלכו ימי הרחמים, כבר אין המלך הקדוש, אפילו לדוד ה' הלך, אבל אתה יודע מה בא עכשיו?"

    "מה?" לא הבנתי, באמת. סתם שגרה אפורה מעצבנת, וימים ריקים בלי ריגוש. סבא לגם מכוס הקפה ולאט, "הגולדענע נעכט. לילות הזהב של החורף. החושך בא מהר, והלילות ארוכים. ואז יש זמן", הוא הרים את ידו לשמיים, עקבתי אחריה, הוא שרטט שם עיגול קסום וזוהר. "חצות לילה מגיע מהר. הרחובות שקטים, ובתי הכנסת חשוכים, ואז יש לי חברותא...". פניו של סבא צפנו סוד. שריקה נשמעה מכיסי.

    עיניו של סבא הועמו לרגע וחזרו לאורם הטבעי. הוצאתי את הפלאפון באיטיות, לא מוריד עיניים מסבא. "אל תפחד ממני, ארהלה". הוא קם ממקומו וקיפל את הסולם בגמישות לא תואמת גיל.

    שוב שריקה.

    סבא הסתובב אלי, "ארהלה, אולי תצטרף אלי ללילה הראשון של הגילדענע נעכט?" הרמתי אליו עיניים, חשבתי שסבא מבין עניין. כלומר, היחיד שעדיין מבין עניין. כולם ניסו לחנך אותי מחדש, לחבר אותי למטען. הטענה היחידה שלי הייתה שהסוללה שלי לא חלשה. אז אמרו לי שאולי היא לא חלשה, אבל היא מהבהבת צהוב אדום.

    "סבא, בלילה אני ישן. ימי זהב קורצים אלי יותר". נעמדתי והחזקתי בדפנה מטה לנפול, הוא הגיע אחרי, "ארהלה, תבוא. אני אומר לך, לא כולם יאהבו את זה, אבל אתה... אתה תאהב את זה". סבתא נכנסה למרפסת, סינרה הנצחי בידיה. "נו, איך מתקדם?" היא פזלה לנייד שבידי. 'דיי סבתא', העיניים שלי צעקו. 'רוחמה. לא זו הדרך', עיניו של סבא הבהבו. היא יצאה מהמרפסת בלי אומר.

    #

    "ארהלה מה נשמע?" סבא שלי. אותתי למסי בשפתיים.

    "ברוך השם. מה איתך סבאלה?"

    סבא הצטחק, "היום מתחילים הגולדענע נעכט. סבתא הכינה לך מיטה עם מצעים, ואני מחכה לך, כמו שדיברנו". מסי התחיל לבעוט בי ברגליים וליקק את כרסולי הסניקרס שלי.

    "אוהו, סבא. אני אמרתי לך אז ש... וגם אני לא יכול להשאיר את מס-" אופס. מסי נעמד על שתיים וצנח חזרה לארבע.

    "מה אמרת? את מי אתה לא יכול להשאיר?" סבא ואוזני הנץ שלו. "הכלב שלי, מסי". בחרתי באמת. עדיף מאשר להתחיל עם סבא.

    "אז אני מחכה לך. הולכים לישון בשמונה, שיהיה כח לקום אחרי זה. בסיידר אינגאלע?" בסיידר, אלא מה. לך לאכול כלב, אתה לא צריך להרשים אף אחד ברמת היהדות שלך. לך תאכל, כלב.

    "אה, עוד משהו. אל תביא את הכלב, זה לא ללב של סבתא, אבל אני אשמח לראות אותו ביום אחר. להתראות אינגאלע". ברור סבא, לא חשבתי אחרת.

    #

    תשע בערב.

    אני לא נרדם והנייד בדירה עם מסי. מה סבא רוצה ממני? אני כבר שנתיים לא מדבר עם אף אחד מהמשפחה. רק עם סבא, הוא היחיד באמת דואג לי ואוהב אותי ככה, עם הג'ינס והקפוצ'ון. ועכשיו ככה, מפיל אותי ללילות של זהב. אני בורח עוד רגע. רק עוד רגע.

    "קום צדיק, חצות עוד רגע" קול מתוק בניחוח קינמון גוחן מעליי. התהפכתי לצד השני, לא רוצה לקום. "ארהלה צדיק, שכחת את לילות הזהב שלנו?" התיישבתי. לא יכול על סבא. הוא מחייך מולי, בידיו קערה ונטלה.

    יוצאים לרחוב השקט. אני מתחפר בקפוצ'ון, "סבא, מי זה החברותא שלך?" נזכרתי במוצאי שמחת תורה, במרפסת. סבא מרים אלי עיניים כחולות, "תחכה תראה". השמיים שחורים, והרבה כוכבים נצצו שם. עננים נטולי משקל עוברים מעלינו, משיבים רוח.

    אברך צעיר חולף לידינו, מהנהן לשלום לסבא. סבא מברך אותו בחזרה ופונה אלי, "בטח אתה לא מבין מה עושה פה אברך צעיר בכזאת שעה". הנהנתי. "אז חכה להפתעה". כך סבא.

    מדרגות צצו לפנינו באמצע שום מקום, הוא נעצר, "תסתכל סביבך, ילד". הוא מצביע על היכל מואר באמצע החשכה. בהיכל התנועעו עשרות אברכים צעירים ומבוגרים מעל לספרים פתוחים. אי של יום באמצע הלילה. השתוממתי, "לא מבין סבא. בשעה כזאת?" נכנסנו להיכל בית הכנסת. סבא התיישב כבקיא ורגיל בספסל בקצה ההיכל, "אתה מבין ארהלה? אתה מבין מה זה? כל לילה. הם קמים באמצע הלילה, זורקים את השמיכה, קופצים מהמיטה, ובאים ללמוד". אברך מבוגר הניח לידינו שתי כוסות תה חמות, סבא קרב אחת לשפתיו ואמר, "כל לילה. כל השנה".

    הסתכלתי עליהם. מתנצחים כאילו שתיים בצהריים, לומדים כביכול הוזנו ממאגרי אנרגיה. אברך אחד בספסל מולנו שמט את ראשו על הספר, חברו הביט בו בחיוך, ואז אלינו, "לא יישן הלילה. הגיע מהעבודה". האברך הרים את ראשו באיטיות והתנצל בלי מילים. הם המשיכו כאילו כלום.

    "רגע סבא, איפה החברותא שלך?" סבא הניד את ראשו, "נו, עזוב. קודם נלמד איתך א-שטיקל גמרא, אחרי זה אלך אליו". הבאתי את הגמרא, מריח את הכריכה הישנה. טעם של פעם. סבא פתח היכן שאחז, נשאבנו ללימוד. מזמן אמרתי שאם סבא היה הרבה שלי בחיידר, המשגיח בישיבה, והמפקד שלי, הייתי יוצא אחרת. מעניין מה הייתי יוצא.

    האברכים בכולל החלו לזוז, כמה התיישבו על הרצפה, כולם הורידו נעליים. סבא אמר, "עכשיו, אני הולך לחברותא שלי. הריבונו של עולם". הוא התרחק לקצה השני של ההיכל, הוריד את נעליו והתיישב על הרצפה הקרירה.

    הם ישבו עם סידורים דקים ואמרו את 'תיקון חצות'. היו שם דמעות, והרבה אנחות. בכי מוכר התגנב לאזני, זה סבא, עם בכי כמו של אמא. לא יכול לשמוע, לא יכול לראות. היטבתי את כובע הקפוצ'ון לראשי, מסתיר את פניי.

    מחשבות מופרעות התחילו לעלות לי לראש, הסרטים, המסיבות, השירים. האקסטזה.

    קול מתוכי צועק עליי, 'כולם פה בוכים על גלות השכינה, ואתה נזכר בהוללות הריקנית שלך. תראה איפה אתה'.

    הלב שלי לא עומד בזה, עוד רגע מיתר בו פוקע.

    הז'ולות, הריקודים, אורות מהבהבים וצרחות. ושקט בבית. שקט בלב.

    הבכי של סבא ממשיך לצרוח לי באוזניים, בכי כמו של אמא.

    האברכים קמים לאיטם, מסירים האפר מראשם.

    "רוצה לחזור הביתה ארהלה? אני נשאר פה קצת ללמוד". סבא מחייך, תמיד מחייך.

    "רק סיגריה בחוץ ואני חוזר". אני לוחש.

    #

    "קרה לך משהו ארהלה, יא?" סבא מלטף לי את הכתף.

    "לא כלום" הידיים קמוצות בקפוצ'ון.

    "ארהלה..." סבא מהמם משהו. בחור צעיר עובר לידינו ונעצר, "הרב רובין, הפשט שאמרתם לי אתמול לא בדיוק הסתדר. יש לכם שתי דקות בשביל זה?"

    סבא מחייך בעדנה, "וודאי. צדיק'ל. תקרב אלי את הגמרא".

    הם צוללים לעומקה של סוגיה. ואני מסתכל בהם, היו יכולים להיות סבא ונכד.

    סבא חופן את זקנו וחושב. הנכד מביט בו בעיניים מעריצות. בוערות.

    סבא עונה משהו קצר, הנכד מהנהן בראשו.

    סבא מניח יד על כתפו של הנכד, הנכד נמס מהמחווה ומסמיק.

    סבא מסתובב אלי, הנכד האמיתי שלו. הנכד הבועט שלו. הנכד ה—

    "אתה יודע מי זה אבא שלו?" הוא שואל אותי, אני מתאפס. לא יודע.

    "זוכר את השכן שלכם, ההוא שכולם דיברו עליו שירד מהדרך קצת?" סבא מתנסח בזהירות, אני מהנהן. איך אפשר לשכוח. לקח את כל ילדיו איתו, השאיר אישה יולדת בבית.

    "אז זה הבן שלו. עד הבר מצווה היה בלי כיפה, והחליט לחזור לאמא".

    אני פותח פה וסוגר. עכשיו תבוא ההטפה. "יפה".

    "אז אמרתי לו שאם יש לו בעיות בלימוד או ברוחניות או משהו כזה, שיבוא אלי כמו שאני סבא שלו".

    "אה, כי יש לך איזה נכד אחד. שאמור להיות בן אותו גיל. והוא רחמנא ליצלן". חמיצות עולה בי, מתעתעת.

    סבא מרצין, "רחמנא ליצלן, ממש". הוא התנדנד על מקומו, מחקה את כל אותם מצקצקי לשון, ומקריב אלי את פניו. ממתיק סוד. "אתה יודע? שמעתי גם יש לו כלב". עטיתי על פניי ארשת מבוהלת. "כלב? עד כדי כך?"

    סבא צחק קלות, והתיר את זקנו הלפות בין ידיו. אני ממשיך להציג, "אתה יודע הרב רובין". הוא מרים את גבותיו בשאלה, "לא יודע מה שמעתם. אבל אומרים ברחוב שהוא כן שומר שבעס, כשרות'. הוא לא כזה שייגעץ".

    עיניו של סבא הוארו, כתפיו נשמטו לרגע, וחזרו למקומם הטבעי. "אז מה אם אומרים, אני ראיתי אותו מניח רבינו תם לפני רש"י".

    צחוק עולה בי, סבא מצטרף, כתפיו רוטטות.

    ובאושר הזה שנוגע בעיניים שלו, הוא קורץ, "נעביר לאמא".

    ועולה השחר על לילה של זהב.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Torino, .כותבת., STBW ועוד 48 משתמשים51 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סיפור8
    הרגשתי את זה... הרגשתי את האווירה ואת התה ואת קולות הלימוד. הייתי שם והייתי רוצה להיות שם...
  • 3K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת למות מצחוק
  • הדוויג //
    • המראה היה נוראי.
    מחלקת     הקורונה הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
    אבא. אבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה.
    "אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
    הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.
    "אבא! אבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך".
    הוא ניסה שוב למלמל משהו
    "מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו.
    הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "לך. עם. מסיכה."

    "עזווווב אותך שטויות", טפחתי על גבו בעליצות, "סתאאם עושים פאניקה מהקורונה הזאת. מסיכות שמה מסיכות. נראה לך יש לי כוח לשים את הדבר החונק הזה על הפרצוף? יהיה בסדר אבא'לה. תפסיקו לעשות פאניקה. שמע קטע, עשינו היום שמחת בית השואבה גדולה, הלך צחוקים אש. פתאום הגיעו שוטרים, יענקל צעק שיש שוטרים וכולנו התחמקנו להם מתחת לאף. היית צריך לראות איך הם היו המומים, היו נראים מַזה טמבלים... חחח חחחח.
    איזה צחוקים. אני לא נושם".
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: איש אחד הלך, טראמפ, רוח השראה ועוד 102 משתמשים105 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    עלי באמת להתנצל בפני @הדוויג, שרכבתי בגסות על היצירה הגאונית שרק הוא ברוב כישרונו יודע להפיק...
  • 2 2K
    • R
    שיתוף - לביקורת מטריות
  • Reizy Esh //
    • // קרדיט: רייזי אש


    ראשונה קופצת צביה. "יום הולדת שמח מאד מאד", היא כותבת לי.

    אין לי זמן לענות לה עכשיו. היא מוסיפה אימוג'י של פרח, ומקלידה "כל האיחולים וכל זה".

    אני נוטשת לרגע את הזום ועוברת אל המייל. "אני באמצע ישיבת צוות... תודה שזכרת".

    היא מניחה שם סמיילי.

    אוף.

    מאחורי הדלת מישהו צורח. שוב יונתן. אני עוצרת את עצמי בכח לא לקום אליו. מה יהיה עם הבייביסיטר הזאת? למה הוא תמיד בוכה אצלה? אמרתי לה לתת לו בקבוק אם הוא לא רגוע. היה לו קצת חום אתמול, לא משהו רציני - אז מה הבכי הזה? ולמה אני לא שומעת בכלל את השאר? ביקשתי שכולם יהיו איתה בסלון כל הזמן ולא ישחקו לבד בחדר.

    במסך מולי הבוסית עוברת לשקופית הבאה. אני חושבת על זה שלאשה הזאת לעולם לא יימאס ממצגות ופרזנטציות, רצוי ארוכות ככל האפשר. מישהי מציעה רעיון כלשהו, ועוד מישהי מתערבת. הבוסית מתלהבת. ככה לפחות זה נשמע.

    אני מתקשה לעקוב אחרי מהלך העניינים כשיונתן צורח שם בחוץ. נדמה לי גם שמישהו דופק בדלת. או שלא.

    את חייבת להפסיק עם זה, אני אומרת לעצמי, את חייבת להתרכז במה שהן אומרות. אני מתחילה לחפש, בלית בררה, את האזניות השנואות עליי עד מאד.

    אבל מישהו באמת דופק בדלת, וכשאני יוצאת מהכוך שלי, המכונה משום מה חדר עבודה, הילדים שלי עומדים בכניסה לבית, מסתכלים על הבייביסיטר, מחזיקה ביד אחת את יונתן שצורח את נשמתו, וביד השנייה זר פרחים ענק.

    "זה בשבילך," היא מושיטה לי את הזר. "כתוב פה."

    אני לוקחת ממנה את יונתן. "למה הוא בוכה ככה?"

    "הוא לא רוצה בקבוק," היא נשמעת מתנצלת, "אני לא יודעת מה יש לו."

    איכשהו, הבכי מפסיק כשהוא עליי. אני מערסלת אותו. בנימין נצמד אלי לחצאית. שולמית מראה לי את הציור החדש. הסלון הפוך לחלוטין, יותר ממה שהיה בבוקר. זה מרשים, אם מסתכלים על זה ככה, שהם הצליחו לעשות את כל זה בפחות משעתיים.

    היא עדיין מחזיקה את הזר. הוא גדול, גדול מידי, ואיזה מן שילוב של צבעים זה בכלל. מזל טוב ושפע שנים מאושרות, כתוב על הכרטיס, אוהבות, חנה והצוות.

    איזה נחמד. הבוסית שלי, שמחכה מאחורי המצלמה, שלחה לי זר. אני צריכה להיכנס לשם ולהגיד תודה, מקסימה את שזכרת, ועוד שלחת שליח אליי הביתה, זה כל כך מחמם את הלב, אני צריכה להיכנס לשם ולשמוע את כל הברכות והקלישאות הרגילות. חנה תרצה לראות את הזר, ואז תגיד "זה קטן יותר ממה שהזמנתי, זה לא בסדר", אני צריכה להיכנס לשם ולחייך חיוך ממש גדול.



    אמא מתקשרת בצהריים. אני מטגנת חביתות.

    "רק רציתי לאחל יום הולדת שמח. אז מה? שלושים ואחת?"

    "ממש כך. שלושים ואחת."

    "לא מאמינה שיש לי ילדה בת שלושים ואחת."

    "את אומרת את זה כל שנה. אמא, רק רגע. מה הבעיה? מה קרה לעין? העין התפוצצה! נכון. אתה צודק. תביא את זה לשולמית ונכין לך חדש. כן, אמא, סליחה."

    אמא שלי שותקת.

    "אל תדאגי, בערב נאכל משהו נורמלי יותר. הבייביסיטר שהייתה פה בבוקר לא השתלטה על הכל אז אנחנו אוכלים עכשיו ארוחת בוקר מאוחרת מאד."

    "איפה נתנאל?"

    "אהממ... הוא לא... הוא לא בבית היום."

    "מה? את לא יכולה להיות איתם לבד כל היום וגם לעבוד, זה באמת לא שייך."

    "זה חד פעמי, אל תדאגי. אני בסדר."

    "אל תגידי לי שהוא שוב נסע לקריית שמונה."

    עכשיו תורי לשתוק.

    "מה? אבל למה? חשבתי שכבר מצאתם שוכרים, לא?"

    "מצאנו, ב"ה. אבל יש כמה דברים שאפשר לטפל בהם רק מקרוב. בנימין. בנימין! תעזוב את יונתן בבקשה. הנה, סבתא שומעת איזה ילד בוגר יש לנו כאן, נכון?"

    אמא שלי נאנחת אנחה גדולה. אני יכולה לראות מול העיניים את ההבעה שלה, לשמוע, גם בלי שתגיד, אבל אמרנו לכם. אמרנו.

    "אמא, אל תדאגי."

    "טוב."

    "תודה שהתקשרת."

    "כן, מזל טוב. אני מקווה שיש לפחות מטריות יפות שם, בקרית שמונה. או בדרך."

    אני צוחקת צחוק קטן. "בטח יש, אם הוא לא קנה כבר אחת."

    היא שוב נאנחת. "אז יום נהדר בינתיים."

    "להתראות."

    ..
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: אש קודש!, .Milki, מתרגשת ועוד 68 משתמשים71 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כנפיים
    וואו! איך פספסתי את זה? איזה דבר! אחרי כל מה שאמרו לפני לא נשאר לי הרבה.. מצטרפת לכל המחמאות...
  • 1K
    • ד
    שיתוף - לביקורת בג"ץ סינטומיצין
  • דוכסוסטוס //
    • פרק א'

    כדרכם של מקומות שכוחים, גם סינטומיצין סובלת מנמנום וחלודה. וכשהכול סביב אבק ובוץ – גם האוכלוסייה הופכת חמוצה וקצרת-רוח.

    בעבר הייתה סינטומיצין סמל לאיכות חיים וערבות הדדית. היה מושג כזה: חיוך סינטומיציני, אבל זה קרה רק פעם - היום היא רוויה בתיגרות רחוב ושבעה ממחלוקות והשמצות, השיח בחנויות הטשולנט בליל שישי התחלף מהלצות מעודנות לרכילות עסיסית והמרחב הציבורי המעוצב הוסתר בהרחבות בנייה מכוערות.

    אני דווקא נהנה מהאווירה כאן. אפשר לעשות מה שרוצים בלי להשתבש עם חשבונות של אתיקה ובוטניקה, לא סתם הגדרתי את עצמי בפרופיל האישי 'פיליפ זירו - סינטומיציני גאה', אבל כשהציצה אלי מתיבת הדואר המודפס מעטפת התראה עם הסלוגן של תכנית השורש 'להפוך את סינטומיצין לטובה שוב' – משהו בחומת הגאווה נסדק.

    מזרח אירופה וגם מערבה התברכו בלא מעט עיירות שכוחות, סינטומיצין שונה – היא עיר, אפילו אֶם, אבל שכוחה. האפשרות לשכוח שטחי מגורים מסייעת למושלי משלים לגוון מעט את הסחורה שבאמתחתם, אלא שהללו השתמשו באפשרות הזו חזור וחבוט, עד שצרכני המשלים מעדיפים לשכוח מכל איזור גיאוגרפי שכוח.

    המהלכים השרירותיים שמקדם ראש העיר העריץ לאחרונה כבר הגיעו לאוזני, הוא חנך אגף טיפול שורש למיגור הפשיעה בעיר - מה שקורה כשתושב שמתבייש בסינטומיציניות שלו, נקלע לכס ראש העיר – הייתה לי תחושה שאני מחוסן, התבדיתי.

    הצוותות של תכנית השורש בוחנים תיעודים ממצלמות שמרשתות את העיר אף שאלה הותקנו לצרכים רכילותיים בלבד, הם מתאמים אותם עם דיווחי המלשינון וקונסים את התושבים על כל התנהלות פסולה לטעמם, והטעם שלהם זוועתי.

    דייגו מהמכולת הבחין מיד בפני הזועמות "חח, גם אתה קיבלת התראה? תראה מה אני מוכר" הוא שלף מתחת הקופה מלבן אל-בד בגווני תכלת "מחיר בדיחה: 50 ויטרינה".
    לא הייתה לי סבלנות לדייגו ושגיונותיו "50 ויטרינה? על זה? השתגעת? מה יש לי לעשות עם הגרוטאה הזו? אל תעצבן אותי – שאני לא ידפוק לך מטוש בראש".
    "ויטרינה אחת לא פחות! הקנס של העירייה יכול להגיע גם ל-2000 ויטרינה, מעצר בית, גלות או כלא, שלא לדבר על האיום של השורש להשתמש בפתרונות יצירתיים. המסכה הזאת היא אוניברסלית ומתאימה כמעט לכל תיבת דואר מודפס מודרנית, אם עוטפים נכון את פתח התיבה היא מונעת כניסה של עד 95 אחוזים מהדיוורים. זה הפיתרון היחיד שיציל אותך, בגלל שאתה לקוח קבוע עשיתי לך מחיר".

    עכשיו הוא הצליח להרתיח "דייגו!!! העקומה שלך השתטחה סופית! מאיפה נדבקת בכזה חוש הומור מזעזע?

    בחיוך של מנצחים שלף דייגו את הטלפון "תקשיב להקלטה של ראש העיר בעצמו ברדיו מציע לשים מסכות הגנה על התיבות, מיד כששמעתי את זה רצתי לבית מרקחת וקניתי את כל המלאי של המסכות, עכשיו אני בלעדי". ככל שזה מעורר תדהמה ראש העיר שנוא נפשי אכן נשמע ממליץ בקולו לחסום את תיבות הדואר מקבלת דברי דואר.

    הרגשתי מטומטם כשגיהצתי לו את האשראי אבל השיטה עבדה, לא הגיעו עוד התראות, כנראה שההקלטה לא מזויפת.

    היה שלב שהשכנים לעגו לי אבל בהמשך הרעיון צבר תאוצה ומסכות כיסו כמעט את כל תיבות הדואר בעיר, גם מחירן צנח. הטרנד היווה כר פורה ליצירתיות שיווקית, ממסכות תכולות כמו שלי ושקפים חדשניים ועד מפות קריסטל שיצרו מעין קפסולה סביב תיבות הדואר שבקבוצת סיכון.

    הנזק של השיטה היה בשאר מוצרי הדואר שלא חדרו לתיבה והמחלק אסף אותם אל שק החזרות אבל עדיף להפסיד כמה חתונות ואירועים ארוכים ולהגן על עצמי מאימת תכנית השורש. שיגידו שזה חלמאות, מה אכפת לי אם זה מה שנותן לי להמשיך להיות סינטומיציני גאה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מקשיב, מפרש, _STAM ועוד 32 משתמשים35 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    כמדומה היה לי שמבוטה היא המכה המתקבלת מהנבוט, ולא הנבוט מבוטה.
  • 376
    • ד
    שיתוף - לביקורת עורבים - מחשבות על שיגרה.
  • דניאל גופזר //
    • אני מתחיל קצת להבין את העורב, את העורב שבגן כל כך כעסתי עליו.

    אחרי שנה שהוא בתוך התיבה, נח שולח אותו לראות הקלו המים, והוא עף מסביב לתיבה, מסרב לצאת אל העולם שבחוץ, רוצה להיות עכשיו בתיבה המגוננת, המוכרת, רק בתיבה. ---

    העולם מתחיל קצת לחזור לשיגרה נורמטיבית. נפתחו המעונות. אולי גם התתי"ם. חוזרים לעבודה. ממחר יש כוילל.
    ואני מוצא את עצמי קצת נאנח, כמה חיכיתי לשיגרה הזו! כמה רצינו כבר לחזור אל החיים הרגילים! ועכשיו הם מתקרבים ואני חוטף רגליים קרות, טוב לי להישאר בבית, מכורבל בשמיכה, בפינה החמימה שלי, כבר חודשיים שלא עליתי על נעליים...

    והאמת שקצת פוחד לחזור אל המרוץ. ---

    נכון, בתוך התיבה צפוף ודחוק, אין את המרחבים והאופק, אבל גם אין מחוייבות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: segat1212, ה. רז, LED ועוד 26 משתמשים29 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    זווית ראיה מעניינת ומיוחדת! מעורביי תחכמני..
  • 336
    • ה
    שיתוף - לביקורת מתחת לפח
  • ה. רז //
    • פסק הגשם

    נעלמו הטיפות-

    העולם נקי

    רענן

    ובשום.



    רק חתול מיילל

    נותר מלוכלך.

    בעת הגשם

    הוא הסתתר

    מתחת לפח...
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: קונקורד, אפרת תהל, כנפיים ועוד 18 משתמשים21 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    ה. רז
    מודה שלא. כל שנה זה עולה בי מחדש...
  • 516
    • ע
    שיתוף - לביקורת הרגעים השחורים
  • עטרה ד //
    • זה רגע כזה שאתה צריך לתפוס את עצמך, רגע לפני שתבעט בו.

    אתה שומר את הידים קרוב לפנים. מכווץ אותם, פותח וסוגר. כמו אומר שלום מנומס לתינוק חייכן.

    אבל אם טעית לחשוב שטעינו באבחנה, אתה הוא זה ששגית.

    כי הפנים שלך אומרות הכל. אומרים עליך שאתה אדם לא שקוף, אבל כרגע- אתה שקוף כמים צלולים. פניך ספק אדומות ספק כחולות (מעצירת נשימותיך), שרירי הפה מתוחים לצדדים, וכולך אומר רוגזה וכעס.

    זה הזמן להוציא את תסכוליך עליו.
    תשאג.
    תצא מכליך.
    התר את חרצובות לשונך.
    תן לעצמך לנאום בפאתוס מולו על כל שגיאותיו וטעויותיו שהובילו אותך להיות לא יוצלח כיום, אמור לו בדיוק מה דעתך עליו, אל תפספס מילה, רגעי החסד הללו בהם הוא שותק ואתה נואם ולא להפך, הם רגעים נדירים שצריך לנצלם עד תום.

    כשתצא מהחדר בטריקת דלת רועמת והוא יבהה בך נדהם וסמוק, הוא ישאר במצב סטטי עד שתחזור. הוא לא סולח מהר כל כך,

    טוב, הגיע הזמן להרים דגל לבן.
    אחרי הכל – אתה עובד אצלו, ולא הוא אצלך.

    אתה פונה לעזרה ראשונה, הפעלה מחדש, הוא מביט בך במבט נושם לרווחה.

    היי, מחשבי, ברוך הבא גם לך!

    טוב לראות אותך שוב.

    (הקטע נכתב בעבר כשהמחשב בשיא העבודה החליט לצאת לחל"ת, ו     @אנטיפטרוס הזכירה לי אותו. תודה לך)
    • תודה
    Reactions: violin, דניאל גופזר, 7שבע7 ועוד 18 משתמשים21 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עטרה ד
    יותר במיילים אצל בנות משפחה, חברות וכדו' עוד לא בבמה ציבורית שהיא, וואי, וואי. תודה! ב"ה.
  • 364
    • 7
    שיתוף - לביקורת פרקי אבות, פרק א, משנה ה
  • 7שבע7 //
    • הדלת שוב נפתחה, בעדינות תקיפה שכזו, נסגרה בטריקה חלושה. טוב שהנכנסים לביתם לא בעלי כוח בזרועותיהם. וטוב – כן, טוב – שהם מרגישים בנוח להיכנס אף בלי לדפוק.

    הוא נשא את הסיר הגדול והגדוש – בבוקר גם הוא זה שהרים אותו, בעודו ריק, אל הכיריים. היא זו שמילאה אותו. הניח אותו על השולחן הארוך, מלא הסדקים – אולי כדאי לקנות מפה יפה לכסות על הפגמים? – חייך לאנשים, הודיע שהמרק מוכן, ויצא להביא את המנה הבאה.

    במטבח פגש אותה. אדומה מהשהייה ליד האש ומן המאמץ, נהרה אופפת את פניה. החליפו מבט, היא הנהנה. כיבתה את האש, סימנה לו על התנור, יצאה מן החדר המהביל. כבר היא תארגן את המצעים בחדר השלישי.

    לקח עוד תבנית, הניחה בזהירות בצד של הנשים. היו צריכים לעבוד הרבה על ההפרדה הזו, אפילו להשיג מחיצה ראויה, בלי שיתעגלו עיני אורחיהם בכעס. אבל האורחים שלהם למדו במהרה: בבית שלהם אין מרבים שיחה עם האישה.

    הלך לחדר השלישי. הדלת נסגרה למחצה מאחוריהם, מותירה אותם לבד, רגעים בודדים של שקט.

    הם עבדו בדממה, פורשים סדינים, מטפיחים כריות, משחילים שמיכות בתוך ציפות, עיניהם מדברות מעל רכות המצעים. ורגע אחר-כך נכנסה לחדר אחת מדיירות החדר השני, והשיחה הדמומה פסקה.

    יצא מן החדר בהנהון קל, חמק בחזרה אל חדר הסעודה.

    מאז שהחלו לארח אנשים לתקופות זמן ארוכות בחדר השני, ולא רק ללילות בודדים כמו בחדר השלישי, הם הסכימו ביניהם על השתיקה.

    שתיקה מדברת יותר מאלף מילים, שתיקה מלמדת. אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו.

    הדלת שוב נפתחה. כולם יודעים שביתם, בית שהיה פעם של זוג והיום הוא של רבים, פתוח תמיד לרווחה. כולם יודעים שהעניים בני-ביתם הם.

    והם מתפללים להמשיך להיות כמותם. בשתיקה דובבת, בענווה מושפלת, להיות תמיד מאנשי ירושלים התמימים.
    • תודה
    Reactions: bekky, תן סימן, ליאורהA ועוד 7 משתמשים10 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    אכן. ראי את אחת מהודעותיי הקודמות.
  • 2 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת פצצות התום
  • הוריקן //
    • ניסיתי ללכת איתו
    בטובות ,בעונשים,
    באזהרות, בהבטחות,
    אך הוא לא שת ליבו אלי .

    אז הכרזתי מלחמה,
    מול השקר העדין,
    המתייפייף, הלוטף.
    והובסתי שוב-
    אחרי ניסיונות כושלים לאחוז בגופו החלקלק,
    חסר הממשות.

    בתוך העומק הזה,
    תפילה של דממה חיוורת
    נגנה חלושות.
    לא היה לי כח לשמוע, להקשיב
    אף לא להעיף מבט-מיואשת.

    ורק אז, לפתע-
    מטאורי החושך
    ריסקו את הקולות שבתוכי בדממה.
    ופצצות התום,
    ליוו אותי עדי ההבנה,
    שהאמת- היא פשוט -אמונה תמימה



    קרדיט לפרסום     @הוריקן

    אגב, למי שלא יודע, המקדם נבחר במלוא הכוונה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: sol key, דניאל גופזר, פנסאית ועוד 40 משתמשים43 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הוריקן
    אבל אז זה לא יגיע. ודווקא היה מתאים לי...
  • 688
    • ה
    שיתוף - לביקורת מה שקורונה עושה לאנשים - ספיישל
  • הפצחן //
    • כששמע נוחם שילם שניצלבלום שהבן הקטן של ברייאר נדבק בקורונה, שמח מאוד.
    וכי למה?
    כי הבן הקטן של ברייאר הוא סתם נודניק. וכי הוא יושב בספסל מאחוריו בבית כנסת, מה שאומר שהוא נכנס לבידוד, מה שאומר שהוא לא יצטרך לנסוע לשבת לחמותו, שזה דבר משמח מאוד כידוע. במיוחד שלייביש הזמין אותו לליל שבת לכוס בירה עם החבר'ה. כמו תמיד הוא יסיים את כל הבקבוק. נפלא.
    לאחר מכן, שכששמע נוחם שילם שאבא שלו חולה אנוש בקורונה, שמח מאוד.
    וכי למה?
    כי בשעת ערב כזאת, 18:53 אם הוא לא טועה, נשמעו נקישות על הדלת.
    כשהוא פתח הוא ראה צלליות חייכניות ליד מיצובישי כסופה, וארגז של אוסם ליד דלת משופשפת.
    חבילות מזון. א-מחיה.
    בשעה הבאה (עד 19:53 אם הוא לא טועה) ישב נוחם שילם אצל השולחן המלוכלך בשאריות סנדוויץ' טונה ונהנה כפי שלא נהנה כל ימיו.
    איפשהו באמצע, כשהפח היה מלא עד גדותיו בעטיפות של וופלים מנעמים ובשקית צ'יפס מרוקנת אחת, קליפות של אבטיח ננסי, שקיקים קטנים של קטשופ, מארז ענקי של סוכריות טופי, מנת השף פטריות, שלושה גביעי אשל, ניילון מקומט של פיצה זוגלובק, חצי נגוס של בורקס תפוחי אדמה ובקבוק שוקו יטבתה -
    צלצל הטלפון.
    "שלום, מדברת נועה ממעייני הישועה, צר לי לבשר לכם אך לאחר מאבק קשה וממושך השיב---"
    "כבר תרמתי." הוא אמר והניח את השפופרת על כנה, מנגב שפתיו בשרוולו בשוויון נפש.
    מה אני אגיד לכם, הקורונה עשתה לנוחם שילם שניצלבלום רק טוב. תאמינו לי.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: איש אחד הלך, דניאל גופזר, מנחם ומנדעל ועוד 26 משתמשים29 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רוחי בלבוחי
    אם ב'מעייני' עסקינן, הרגשתי בקפיטריה.... כתיבה טובה ומלאת רטיבות, מטופש , נוחם שילם, לא הקטע.
  • 649
    • א
    שיתוף - לביקורת איך נפלו גבורים?-שמו להם רגל
  • אנטיפטרוסה //
    • בהיתי במסך הלועג לי, מרצד, ורק מחשבה אחת הבהבה במוחי שוב ושוב: זה לא קורה לי. זה לא יכול להיות.
    אני, הילד הכי מבריק בחידר. תקותם של המורים וההורים.
    הבחור שצפו לו גדולות ונצורות.
    האברך עם העתיד המבטיח...
    והכל, הכל הלך בהנף מקלדת אחד, תמים.
    רוצה להרביץ למי שהמציא את הדברים הזדוניים האלה, שלועגים לי מכל אינץ' זוהר.
    וכמו בכל הסיפורים המפחידים, אלה שהבטחתי לעצמי לעולם, לעולם! - לא להיות חלק מהם-זה היה רק קישור אחד, קטן, תמים.
    אל תראו אותי כזה, אני לא פותח סתם כך קישורים, קודם בודק, מברר על המקור שלהם, זהיר...
    גם הפעם הייתי בסדר, אבל לא היתה לי שום דרך -תאמינו לי, ברחמים-
    איך, איך יכולתי לדעת שתחת מקדם בלתי מחשיד כזה יופיע שיר?
    • תודה
    • חחח
    Reactions: איש אחד הלך, פרוגמטי, Aארי ועוד 26 משתמשים29 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    ברור. כל הסיפור, זה עליך. הזהות שלך נחשפה כאן, אז תארוז מהר כמה חפצים ותברח הכי רחוק שאתה יכול...
  • 639
    • ה
    שיתוף - לביקורת מתחילים
  • הנף מקלדת //
    • שום דבר בך לא בטוח.
    שנה שעברה, עוד ידענו מה הולך להיות.
    ככה חשבנו.

    השנה לא ברור מה יש לצפות ממך.
    איך תתחיל איך נסיים.


    ובכל זאת,
    נתרפק עליך.
    ניקח כל מה שנוכל לקחת,
    שתוכל לתת.


    ככל שזה תלוי בי,
    אני די מצפה לאי הודאות.
    אי של ודאות.


    בתוך כל הכאוס,
    אתה הדבר הכי ברור באזור.


    ברוך הבא
    זמן חורף תשפ"א
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שיר למעלות, kshir, RACHELIZ ועוד 21 משתמשים24 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    בזמננו לא ממיתים הכל בגלל מאומת אחד... מחכים שכל הישיבה תדבק, ומרויחים הון... על מלונית קורונה:p...
  • 790
    • M
    שיתוף - לביקורת סנאפשוט -שיתוף ראשון
  • MORIYAT //
    • "יהודה" אחותו קוראת לו.

    "מה?"

    "מה זה אפוקליפטי?"

    "לא לגילך נועה. למה מה את קוראת שם?" הוא מרים את ראשו מעבר לכסא ששפשף בחצי דקה האחרונה.

    "סתם עיתון. כתוב כאן שבתסריט אפוקליפטי כזה עשויים למצוא את עצמם מחט"ים מופקדים על ערים, ותחתם מגדי"ם
    שמופקדים על שכונות, ומפקדי פלוגות שאחראים על רחובות. מתי יהיה כאן אפוקליפטי?"

    הוא נושך שפה. "נקווה שלא יהיה. אולי תקראי משהו אחר, נועה?"

    "אין לי. ומה זה אלקטיבי?"

    "נועה!" הוא קם ומנגב את ידיו במכנסיו הדהויות. ניגש ונוטל את העיתון. "איפה?" הוא שואל. היא מראה לו.
    מיליון כתבות על קורונה. המוני מושגים רפואיים ובטחוניים. אקג. קוצר נשימה. מכונת הנשמה. אחוזים. אפידמיולוגיה. סטטיסטיקות. קצב התפשטות. חליפות מיגון. מכשירי ניטור. איטליה. ספרד. בריטניה. ניו יורק. ורפואה אלקטיבית.

    "הכוונה לרפואה לא מצילת חיים. כמו לשים גבס נגיד. עזבי את זה, עדיף שתקראי תהילים", הוא מקפל את העיתון.

    "יהודה!" היא קופצת מהספה.

    "אני רק אומר שזה עדיף, קחי, שיהיה לך לבריאות" הוא מפטיר ושומט את העיתון לידיה. חוזר לכסא הפלסטיק ההפוך.

    אוף, הוא שונא לשפשף. אמא נחה, סוף סוף אריאל נרדם. אבא לומד ויונתן בצבא. הוא ונועה בחופש.

    גם כן חופש.

    ***

    יונתן יושב על יד שולחן האוכל במרחק מטר מגיא. גיא גונח מול השניצלים. "אני לא מאמין שנסגור כאן חודש". אל תאמין. חושב יונתן. אף אחד לא צריך את האמונה שלך.

    "אין סיכוי שאני נשאר. שבוע שעבר סגרתי שבת! אמא שלי תשתגע!" ואמא שלי דווקא לא. רוצה יונתן להחזיר. פחות מריבות. פחות ויכוחים. פחות מבטים. פחות.

    גיא מרוכז בעצמו "היא הייתה בחו"ל לפני שבועיים כשהגעתי. לא ראיתי אותה בכלל" גם אני לא ראיתי את אמא שלי לפני שבועיים. שותק יונתן. נולד לי אח, ואתה אפילו לא יודע. ולמה האורז הזה תמיד קצת שרוף.

    "מה 'תה שותק" גיא לועס במרץ.

    "מה אפשר לומר", יונתן מתעסק עם המזלג. "אין מה לעשות." ואולי טוב שכך.

    --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
    שיתוף ראשון זה קצת כמו רושם ראשוני...
    תהיתי לי זמן מה מה להעלות ולבסוף בחרתי בקטע מסיפור שכתבתי.
    אשמח לתגובות מכל סוג שהוא ועל כל דבר - כתיבה, תחביר, דמויות, דקדוק, פיסוק.
    באתי כדי לקבל ביקורת ולהשתפר, אז בלי הרבה רחמים (רק קצת).

    אולי בהמשך אעלה את כל הסיפור, עדיין צריכה אומץ:)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הופ!, אסתי5, אני וביתי ועוד 41 משתמשים44 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    וואו, זה טוב! ממש טוב. כתיבה קצבית, מכניסה לסיטואציה, דיאלוגים מעולים והרבה סאבטקסט. המשפט זה...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה