הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
א.
הפלאפון מתעורר ובאדישות מצלצל את ברירת מחדל של נוקיה, וחצי מוח מזכיר לי שהייתי צריכה להחליף אותו לשיר נורמאלי כבר מזמן. אני מסתובבת, פותחת עין אחת ורואה שחפצי מתקשרת. ממלמלת מודה אני ונוטלת ידיים בחיפזון, אפילו לא מסתכלת מה השעה.
"כן חפצי, דחוף?" שומעים על הקול שלי שאני ישנה עדיין, אני חושבת.
"מנוחה, המורה בכיתה, כנסי מהר!"
"מה? רגע, כיתה? שניה, אבל המחשב סגור! ונגמרה לו אתמול הבטריה!
טוב, חפצי, תגידי לה שאני תיכף נכנסת, בסדר?"
"אינבעיה, אבל שיהיה מהר..."
שיהיה מהר.
אני מסתכלת על עצמי. שיער פרוע, פיג'מה ורודה עם לבבות, וסימנים של כרית על המצח.
מנסה להתעשת.
דבר ראשון לאסוף את השיער ולהיכנס לכיתה. מחברת את המחשב לחשמל, שיטען קצת, ומקלידה את הקוד.
מתחברת לזום, שמה קפוצ'ון ונכנסת בדיוק כשהמורה מקריאה את השם שלי. "בעיה באינטרנט המורה, את יודעת איך זה, לוקח לו זמן להתעורר בבוקר" אני צוחקת.
היא מחייכת בחזרה, ואני נושמת. בוקר טוב עולם.
נעלמת לשלוש דקות, מצחצחת שיניים ושופכת את המים לשרותים.
עוד דקה לברכות השחר ואחת נוספת לארוחת בוקר מהירה, ואני חוזרת לשבת בשיעור, להציג שאני מקשיבה.
תוך כדי מנסה לסדר את המחשבות, לסגור את מגירת החלומות ולהוציא את הדפדפת והעט מתוך מגדל פיזה הפרטי שלי. מתקתקת בעט במהירות של מתופף מקצועי, וכנראה ששכחתי להשתיק את הרמקול כי המורה מבררת בקול: "מאיפה הרעש הזה בנות? איך אפשר ללמוד בצורה כזאת?"
בטח אפשר, אני עונה לעצמי בשקט, תמיד המורה מתקתקת ככה בשיעור. מכבה אותו מהר, שלא תאשים אותי בחוצפה, ועוברת להרקיד את האצבעות.
פותחת סידור ומגלה בפעם החמישים, שלהתפלל בבית, בלי מורה שתוקעת בך מבטים, זה נחמד יותר מאשר להתפלל בכיתה.
איזה כיף שלומדים בזום.
הפלאפון מתעורר ובאדישות מצלצל את ברירת מחדל של נוקיה, וחצי מוח מזכיר לי שהייתי צריכה להחליף אותו לשיר נורמאלי כבר מזמן. אני מסתובבת, פותחת עין אחת ורואה שחפצי מתקשרת. ממלמלת מודה אני ונוטלת ידיים בחיפזון, אפילו לא מסתכלת מה השעה.
"כן חפצי, דחוף?" שומעים על הקול שלי שאני ישנה עדיין, אני חושבת.
"מנוחה, המורה בכיתה, כנסי מהר!"
"מה? רגע, כיתה? שניה, אבל המחשב סגור! ונגמרה לו אתמול הבטריה!
טוב, חפצי, תגידי לה שאני תיכף נכנסת, בסדר?"
"אינבעיה, אבל שיהיה מהר..."
שיהיה מהר.
אני מסתכלת על עצמי. שיער פרוע, פיג'מה ורודה עם לבבות, וסימנים של כרית על המצח.
מנסה להתעשת.
דבר ראשון לאסוף את השיער ולהיכנס לכיתה. מחברת את המחשב לחשמל, שיטען קצת, ומקלידה את הקוד.
מתחברת לזום, שמה קפוצ'ון ונכנסת בדיוק כשהמורה מקריאה את השם שלי. "בעיה באינטרנט המורה, את יודעת איך זה, לוקח לו זמן להתעורר בבוקר" אני צוחקת.
היא מחייכת בחזרה, ואני נושמת. בוקר טוב עולם.
נעלמת לשלוש דקות, מצחצחת שיניים ושופכת את המים לשרותים.
עוד דקה לברכות השחר ואחת נוספת לארוחת בוקר מהירה, ואני חוזרת לשבת בשיעור, להציג שאני מקשיבה.
תוך כדי מנסה לסדר את המחשבות, לסגור את מגירת החלומות ולהוציא את הדפדפת והעט מתוך מגדל פיזה הפרטי שלי. מתקתקת בעט במהירות של מתופף מקצועי, וכנראה ששכחתי להשתיק את הרמקול כי המורה מבררת בקול: "מאיפה הרעש הזה בנות? איך אפשר ללמוד בצורה כזאת?"
בטח אפשר, אני עונה לעצמי בשקט, תמיד המורה מתקתקת ככה בשיעור. מכבה אותו מהר, שלא תאשים אותי בחוצפה, ועוברת להרקיד את האצבעות.
פותחת סידור ומגלה בפעם החמישים, שלהתפלל בבית, בלי מורה שתוקעת בך מבטים, זה נחמד יותר מאשר להתפלל בכיתה.
איזה כיף שלומדים בזום.
