קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 497
    • Y
    שיתוף - לביקורת הפעימה האחרונה
  • yonatanr //
    • בימים הראשונים הכל נראה לו מרתק ומרענן. סוף סוף קצת 'אקשן', לא סתם ימי שגרה אפורים. אך המבטים המפוחדים שבעיני המבוגרים, הבהירו לו שזה לא משחק ילדים. המלחמה כבר כאן, ואף אחד לא יודע מתי היא תסתיים.

    שטחי המחיה החלו להצטמצם בהדרגה. הוא כבר לא היה יכול להסתובב בכל האזור כהרגלו, אלא היה כלוא בשטח מתוחם, שהיציאה ממנו נאסרה בהחלט.

    גם המזון עבר צמצום משמעותי. מארוחות מזינות שבהן הורגל למלא את צלחתו שוב ושוב מהמנה המרכזית, הוא קיבל מנות קצובות, והוסבר לו ש'ככה זה, הזמנים השתנו'. זה לא ממש הועיל לבטנו המקרקרת.

    הוא ניסה להתרכז בלימוד ככל יכולתו, מזכיר לעצמו ששעת חירום עכשיו, והתורה שלו חשובה מאד בעולם.

    אבל אז החלו השילוחים.

    כשזה התרחש בפעם הראשונה, הוא ממש נבהל. הוא התעורר משנתו באחת לקול רעשים לא ברורים, כשברקע נשמעו לחישות רמות ודפיקות, צעקות וטריקות דלת, חפצים נופלים ואריזה חפוזה.

    רעש חזק וקצוב, שהזכיר לו טרטור מכונות ירייה, מילא את האוויר, כשקבוצה נוספת שולחה לדרכה. הוא עקב אחריהם בעצב בעיניו מן החלון, מזהה דמויות מוכרות ביניהם. הם שירכו את רגליהם באיטיות, כשמיטלטליהם נישאים איתם. כשהם נעלמו מהאופק, שקט מצמרר השתרר באזור.

    ככל שעבר הזמן, הוא צפה בעוד ועוד קבוצות עושות את דרכן החוצה, והשטח שעמד לרשות הנשארים, הצטמצם אף הוא אט אט.

    לכל הוא התרגל בלית ברירה, אבל הקושי העיקרי היה אי הידיעה וחוסר היציבות. בכל יום דברים השתנו, מקום הלינה והלימוד שלו כבר לא היו קבועים כמו פעם, והוא נאלץ להשלים עם הפרידה מעוד ועוד מכרים וידידים.

    ואז זה קרה.

    הדפיקות הרמות העירו אותו באמצע השינה הטרופה. באיטיות הוא שירך את רגליו אל הדלת, משלים עם הבלתי נמנע.

    הוא פתח את הידית, פוגש דמות לא מוכרת, שלחשה לו בפנים מעוננות.

    "זהו. נמצא חולה בקפסולה שלכם. אתם צריכים ללכת הביתה".

    הרעש הקצוב והמהיר של חבטת גלגלי המזוודה במדרגות, ליווהו באקורד צורם אל המונית שהמתינה לו בכניסה לישיבה, מלווה אותו למעצר הבית.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, מגבת, shira bira ועוד 38 משתמשים41 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    נוגה... מרגיש כמו בגטו. משהו כאן בטח שוכתב וקצת התבלגן הסדר. "מן החלון" צריך לזוז לאנשהו.
  • 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת הענישו את מאניש
  • הפצחן //
    • המאווררים המסתובבים הפיצו רוח אביכה בחדר, ותיקיות הקרטון המרוטות הונחו על השולחן המתקלף. דלת המקלט נטרקה והשירה פצפוצי טיח מהקירות המתקלפים.

    עובדים זריזים בסינרים מוכתמים רצו והניחו כסאות מתכת מתקפלים סביב לשולחן המלבני הענק, וחמשה אישים כבדי גוף לבושים בעניבות ססגוניות ממותגות קרסו עליהם בהקלה. לנגדם ישב רגל על רגל בחור לבוש בטישרט, לועס מסטיק בשעמום.

    דפיקה על השולחן.

    לחשושים בין האישים המכובדים.

    המנכ"ל.

    אברך שחור זקן, מסולסל פאות ורב משקל, שישב על כסא עץ מרופד עם מערכת מסאז' מסועפת. מאניש.

    "מה יש לנו היום?" שאל את יקי ברווזנסקי, מנהל המכירות.

    "אין לנו. כלום." ענה יקי בפיהוק. "בסופר 'תג מחיר' בקרית שמונה נרכשה חבילה אחת של סנדלי עור מיובשים בתיבול פיקנטי. היא חזרה אחרי חמש דקות, כולל בקשת פיצוי על קלקול קיבה. אני חושש שיש לנו בעיה קשה במיתוג," הוא עבר ללחישה: "אולי מחוסר תקציב." .

    "כן. זה די ברור." מלמל מאניש בקול מהורהר. "אף אחד לא יקנה סנדלי עור מיובשים בתיבול פיקנטי."

    "דווקא בזה טיפלנו!" נזעק שמיל קופר, האחראי על אגף הקופירייטינג והמיתוג. "קראנו לזה רצועות בקר מעולות, מאודות ומיובשות."

    "מי דיבר על זה?" ביטל מאניש. "מי אוהב פיקנטי???" הוא הפעיל את אחת מפונקציות הכיסא ונשען לאחוריו בהנאה. המבטים ננעצו בשלום בר טעים, האחראי על הייצור, שלום הרים את הטלפון שלו בהססנות. מיד יפסיקו את הייצור של הגזר המיובש בצ'ילי. בהמשך יהפכו את המוצר למהדורה מיוחדת, בטעם ערבי שורשי.

    "אז מה אתה מציע?" שאל מני, הבחור עם הטישרט. הוא אחראי על הכנת כוסות הקפה ועבודות ניירת משעממות, ובין לבין גם מתחנן שלא יפטרו אותו.

    מאניש שלח בו מבט נוקב. נודניק, המני הזה. מפריע לו באמצע המסאז'.

    "אני חושב שכדאי לסגור את המפעל." מלמל מאניש.

    "מה???" נזעקו כל היושבים בחדר, אגלי זעה מבצבצים על מצחם.

    "כן." הוא אמר בחיוך מתפשט. "אני אפטר את כל הנודניקים. זאת אומרת, כולכם. ואקח את כל מארזי הפיצוחים אלי. אחר כך אני אשווק אותם כחבילות מזון לנזקקים. אחר כך אני אמכור את כל מכונות הייצור ואקנה בניין, אותו אני אהפוך לקופת חולים. אחר כך אנשים יבואו לקופת חולים, סובלים מקלקול קיבה חמור. אז אני אספר להם שהם חולים במגפה חדשה. נמציא משהו. אז אני אגבה מהם מחיר מופרז, איתו אני אקים..." הוא נעצר, זורח כולו. "אני אקים מפעל לייצור פיצוחים. זה החלום שלי מאז שהייתי ילד. "

    האנשים נאנחו וקמו מהשולחן בזה אחר זה. מאניש החליף פונקציה בכסא שלו.

    "שלום, אתה נשאר כאן."

    שלום נשף והתיישב.

    "קח את כל החבילות של הסנדלים. אין לי מה לעשות איתם. מי אוהב פיקנטי???" הוא חייך חיוך דביק.

    בר טעים קם בפנים אדומות מעצבים. משאיר את מאניש לנחור, כורסת מסאז' מעסה את כתפיו, והוא חולם על חברה חדשה, בפעם אלף בחייו.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: גילה, שיר ושבחה, למשל ועוד 48 משתמשים51 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    לפרק ב'>>>
  • 598
    • ה
    שיתוף - לביקורת מאניש #2
  • הפצחן //
    • פרק ב'

    ובו:

    קצת על כיבוד בישיבות עסקים

    על השולחן כמה בקבוקים ריקים

    כורסת מסאז' בתיקון ארוך

    ובר טעים אחד, חמוש במערוך    ​





    הפעם הישיבה נערכה במקום יותר נקי, סלון ביתו של מאניש. פשוט נגמרה תקופת השכירות של המקלט.

    נוות ביתו מרגוליס, רוכנת על ספר תהילים קטן בפינת המטבח.

    שני ילדיו המנוזלים מתגוללים על השטיח באפס מעש.

    מני אחד שרץ בין החדרים, חמוש במגש ושש כוסות קפה.

    דלת פלדלת עתיקה ומקולפת שנטרקת פעם אחר פעם אחרי גבם של האנשים המדושנים.

    שני טכנאים חמושים בווסטים מבריקים ופרצוף מחוטב סובבים את כורסת המסאז' התקולה, עליה יושב מאניש במלוא הדרו.

    "שלום לכם." אמר מאניש בקול משתעל וניער את בגדיו משאריות וופל סורר.
    "היי!" חייך מני וקיבל מבט נוקב בו במקום.
    "מה על הפרק?" שאל יקי ברווזנסקי ומרט את כפתורי חולצת המשבצות שלו.
    "פרויקט חדש." זרח מאניש כמו חתן ביום חופתו. "אבל קודם, תתכבדו." הוא חייך את חיוכו הדביק ודחף למרכז השולחן קערה מלאה בחטיפים חומים ופריכים.
    היושבים סביב השולחן נעו על מקומם באי נוחות, ואז נכנעו והושיטו את ידם אל הצלוחית הגדושה.
    קולות כירסום עיקשים נשמעו סביב השולחן. קולות שיעול עיקשים. קולות הקאה עיקשים לתוך שקיות בתיק גב שהוכן מראש.
    "אה, איך זה?" שאל מאניש בקול ענוג. הוא לא טעם מהחטיפונים השמנוניים שהפיצו ריח של עוף משבת.
    "נחמד, נחמד." מלמל בנצי שאולוב, נהג משאית הזבל. הוא היה אחראי על פינוי השאריות מכל פרויקט.
    "כן. כן. אז מה הפרויקט?" שאל שמיל קופר בקול ממהר ועסוק של אנשים שמנסים להראות שהם ממהרים ועסוקים.
    "זה הפרויקט." אמר מאניש בתיאטרליות.
    "מה?" שאגו כל הנוכחים בקול רעש גדול.
    "החטיפונים האלה. נו. זה הפרויקט. אספר לכם מעשה שהיה. יום אחד ואני מהלך במכולת, ראשי תפוס במחשבות עמוקות ביותר. פתע פתאום עיני צדה חטיף משובח ומבריק, משווק באנרגטיות צעירה, נראה איכותי וטעים. מיד נצנץ בראשי חלום מבהיק. אני רוצה לייצר את זה. ועכשיו אני רואה שנהניתם מאוד מהחטיף, סימן ששווה להשקיע בו..." מלמל מאניש בקול מרוגש, קול כזה שנותן תחושה שהעומד מולך הוא פסל החירות.
    יקי ברווזנסקי החליף מבטים עם שמיל קופר, ושניהם שלחו מבט מרחם על שלום בר טעים.
    "שלום." אמר מאניש בקול עמוק. "אני רוצה שאתה. כן, אתה. תוציא את כל המשאבים והחומרים והמכונות ותייצר לנו את החטיפים החומים הטעימים האלו. עליך אני מטיל את השליחות הגורלית הזו."
    בר טעים נאנח. "מהם חומרי הגלם?"
    "אה. היה לי את זה פה. מני!" הוא הניף את ידו שנתקלה באפו של אחד הטכנאים שהמהם משהו בתגובה.
    "כן בוס." אמר מני.
    "לך תביא לי את זה מהפח."
    מני קם ופסע לפח באיטיות מכוונת. כשחזר היתה מרוחה על פניו הבעה מבועתת, ובקצה אצבעותיו נחזה עטיפה גדולה של חטיף.
    "בבקשה." מלמל מאניש ודחף את העטיפה לפרצופו של בר טעים.
    שלום נדהם. פרצופו מחליף צבעים מלבן לאפור, ואז לאדום לוהט ועצבני.
    הוא קם, מותיר את העטיפה מיותמת על השולחן.
    הדלת נטרקה מאחורי גבו.
    דוגלי גורים | מזון יבש לכלבים | מוצרים לכלב | בעלי חיים | סופרמרקט | קטגוריות | Shufersal

    <<<לפרק א'
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נ. גל, מגבת, undo ועוד 20 משתמשים23 //
    0 תגובות
  • 890
    • ד
    שיתוף - לביקורת אתגרתי את עצמי. חומר מהמגירה.
  • דניאל גופזר //
    • הדעות בצמרת המשטרה היו חלוקות איך הכל התחיל -
    האם הם אלו שהציעו את הפתרון, או שדורון עצמו הגה אותו.
    מה שהיה ברור לכולם, שאת היום ההוא ואת רגעי המתח, הם לא ישכחו גם בעוד שנים.

    הוא דהר, כולם היו בשקט, גם נועה הקטנה לא בכתה,
    אגלי זיעה בצבצו לו על המצח, הידיים שלו לפתו את ההגה בחוזקה עד שכאבו לו השרירים בזרועות.
    הכבישים ריקים יחסית בשעה הזו, אבל זה לא נראה שהשליטה על מערכות הרכב הולכות לחזור לידיים שלו.
    הבלמים - אינם. בלם החירום - לא עובד. תיבת ההילוכים גם כן נעולה, ומד המהירות מורה על שמונים קמ"ש, אמצע ירושלים. הרחובות הומים.
    סיגל! תחייגי אחד אפס אפס עכשיו! סיגל! הוא התחנן לאשתו שקפאה במושב על ידו, הפלאפון בתיק שלך, אסור לי לעזוב את ההגה.
    - משטרה שלום מדברת דלית במה אוכל לעזור?..
    - אנחנו ברכב.. ואי אפשר לעצור... וזה מסוכן.. לנו ויש גם אנשים ברחוב.. מהר נוסע אי אפשר להתנגש בקיר.. אסור..
    - גברת. לאט לאט, אני לא מבינה.. איך קוראים לך? קחי נשימה ותנסי להסביר לי בדיוק איפה אתם.
    תגידי לה שיעצרו את כל תנועת הרכבת הקלה. אני עולה על הפסים. זו הברירה האחרונה שלנו...


    רכב עלה על הפסים! עידו פרץ בסערה ללשכת המפקד. שתים עשרה זוגות עיניים ננעצו בו, רכב עלה על הפסים בכיכר ספרא, הוא דוהר במהירות לכיוון מרכז העיר, לפי הדיווחים נראה שיש אתו בני ערובה, הנהג – גבר צעיר ולידו יושבת אישה מפוחדת, מאחורה שלושה ילדים שנראה כי חטפו אותם, מהר! אין לנו זמן.
    צמרת המשטרה של מחוז ירושלים שעטה לחדר הפיקוד. שם למול מסכים רחבים הם הבינו את עומק התסבוכת.
    יודעים מיהו? מה הפרופיל שלו? תיקים קודמים? מהם הדרישות שלו?
    לא המפקד. עכשיו החוקרים מפענחים את התמונות הראשונות שנקלטו במצלמות.
    המפקד! הוא יצר קשר. אני מעבירה אותו אליכם, אליך.

    - אדוני! אני מתחנן! תורה לשוטרים שלך שלא יירו בנו, אין לי שום כוונות זדון, נתקעו לי כל המערכות ברכב, אין לי שליטה עליו, אני לא יכול לעצור או אפילו להאט, רק ההגה עדיין נשמע לי. תעצרו את תנועת הרכבות ותדאגו שאזרחים לא יחצו את הפסים, תעצרו את העיר או שיהיה כאן אסון!
    אין לו מבטא, לחש אלון מפקד היס"מ. הוא נשמע אמיתי.
    על המסך משמאל הופיעו הפרטים של דורון, סיגל, ושלושת ילדיהם. דורון בר. 36. רעננה. הייטקיסט בוגר יחידות קרביות. איש משפחה. עברו נקי.
    הוא נוסע ברכב לא זול.. יהיה קשה מאוד לעצור אותו, העיר אחד השוטרים, אבל אנחנו מוכרחים לעזור לו, חייבים לעצור את העיר.

    אתה שומע אותי דורון? כאן ניצב יואב עמית מפקד מחוז ירושלים.
    תחזיק חזק, תתרכז רק בנסיעה עכשיו, ותהיה איתי, תקשיב למה שאני אומר לך, מעכשיו אתה בידיים שלי. אנחנו נפנה לך את פסי הרכבת, האופנועים שלי נפרסו בכל הצמתים המרכזיים, אנחנו בקשר רציף עם מרכז השליטה של הרכבת, הרכבות עצרו כל אחת במקומה, ומערכות הכריזה בכל התחנות מזהירות את העוברים ושבים להתרחק מהמסילות.
    - אני דוהר לכיוון גשר המיתרים, בנתיב הימני, אם יש רכבת על הגשר שתיסע במהירות לכיוון קריית משה! זה יהיה ממש מסוכן אין אפשרות לעבור נתיב על הגשר.
    זה בסדר, יש רכבת רק על הנתיב השמאלי, תחזיק חזק בהגה כי העיקול חד מידי למהירות שאתה נוסע,     אני מקווה שלא יתהפך שם, לחש המפקד לעומדים סביבו. כשאתה יורד מהגשר תעבור מיד לנתיב השמאלי, קרוב לתחנת קריית משה יש רכבת מימין.

    ניידות הרחיקו סקרנים שהתגודדו לאורך ציר הרכבת. המוני אנשים התקרבו לצפות ברכב של דורון דוהר, נטול מעצורים, כמעט חסר שליטה. הוא תמרן בין הרכבות, שלאט לאט החלו לחזור למסוף שלהן ולפנות את הפסים שיהיו רק שלו, רכבי משטרה דלקו בעקבותיו, עם רכבי הצלה וכיבוי, מוכנים לכל תרחיש.
    חמש שעות מורטות עצבים חלפו, הדלק ברכב תם, הוא נעצר לאט לאט, טנדרים של המשטרה נעמדו לפניו ולאחריו לוודא שהרכב לא יזוז, ופרמדיקים הכניסו את המשפחה המעולפת והחרידה לאמבולנסים, ששעטו אל בית החולים.
    אחרי כמה שעות, מלבד סקרנים אחרונים שנותרו ללהג במקום, לא נותר זכר למה שהתחולל שם.
    וירושלים, העיר שראתה כבר הכל, הלכה לנום אחרי עוד יום ששקע לו. אדישה.

    •••

    הסיפור הזה נכתב במקור     לאתגר המעולה הזה, אבל רק התחלתי אותו, לא הספקתי לסיים, רק היום ישבתי להקליד ולסיים אותו (כזה אני, עוד רגע 2021 ואני כותב בדף ועט) אתם יודעים, סגר וזה...
    ובכן, סיפורי מתח הם לא כל כך התחום שלי.. למי שמכיר... ניסיתי לאתגר את עצמי בכתיבת אחד כזה, כמה הצלחתי? תגידו אתם. @סיפור8 מוזמנת לתת לי ניקוד מאוחר...
    אתגרתי את עצמי. חומר מהמגירה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אלי מאיר, שיר ושבחה, תלתל=) ועוד 32 משתמשים35 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דניאל גופזר
    שמעתי גם כן את ההקלטה ההיא, מטלטלת עם הפי הנד גדול ומרגש. ממה שאני קורא וממה שאני רואה ושומע...
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת אדון שוקו אחר
  • שיילה //
    • "אבא, השוקו הזה לא טעים לי", כך דודי חסר השן והטקט.

    "צדיק", קמט מצחי, "לאבא שלך קראו בישיבה 'דוקטור שוקו', לא תמצא שוקויים כאלה".

    "אבל השוקו מהחנות הרבה יותר טעים", הצטרפו אליו אחיו למשק.

    "מצחיקים אתם", נפגעתי קלות, "נעשה לכם טעימה עיוורת, לא תבדילו".

    קניתי בקבוק שוקו תעשייתי וחילקתי אותו לכוסות, הכנתי במקביל את השוקו המיתולוגי שלי במתכון משופר.

    סימנתי את הכוסות ערבבתי והגשתי לבני המשפחה שישבו עם עיניים קשורות בגרבי רגל.

    "חכו רגע עם הקשיות", הקשתי עם כפית על השולחן, "לא לנחש סתם ולא להציץ, לכל אחד יש ניחוש אחד בלבד".

    חככתי ידיי בסיפוק לקול פכפוך השוקו. "טעים אה?"

    "זה לא טעים, אבא", אמרו דודי וחיים שקיבלו את הפלצבו המושקע שהכנתי והחלו לעשות בועות.

    "הצצתם וראיתם את הגושים של הקקאו?" אני לא אוהב שמרמים אותי.

    "לא", ענו יחד.

    "אז ראיתם עיגולים של תמצית וניל?"

    "לא".

    "את הכתמים של הריצ'?"

    "לא".

    "את הסוכר שלא התערבב לי?"

    "לא".

    "נו אז איך?"

    "אבא, זה פשוט לא טעים לנו"

    מפונקים הילדים של היום.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שלחן עורך, אני וביתי, מקשיב ועוד 83 משתמשים86 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נפש
    כתיבה טובה לגמרי.
  • 2K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת נגמר לי הכוח לחיים האלו, לענבל מהרווחה, ובעיר לחמותי המתישה!!!!
  • Natan Galant //
    • אין לי כוח לענות לחמותי בטלפון
    אין לי כוח להסביר שאנחנו לא מרביצים לילדים רק עושים בכאילו
    אין לי כוח לרמז לה שעליי לסיים מהר את השיחה
    אין לי כוח לנתק לה באופן חד צדדי ולהתחיל להכין בראש את התירוצים ("השיחה נותקה כי הייתה הפסקת חשמל, חנהל'ה גזרה את החוט של הטלפון, מוישל'ה זרק על חנהל'ה את הטלפון")
    אין לי כוח להתקשר לרב לשאול אותו אם המצקת נטרפה ומה עושים איתה
    אין לי כוח להתקשר לאשה ולספר לה שמוישל'ה עשה שטויס'ים עם המצקת בזמן שסבתא שלו טחנה לחתן שלה את המוח
    אין לי כוח לצרוח לבן יקיר באוזניים
    אין לי כוח לחפש את בקבוק מיץ האפרסק שאני שומר בדיוק למקרים כאלו כדי להרגיע את גרוני הניחר
    אין לי כוח לחפש את המנעול לסורג העץ בפינת חדר הילדים
    אין לי כוח להסביר לחנל'ה שמוישל'ה לא בכלוב אלא רק נמצא שם כדי להירגע
    אין לי כוח לצעוק על חנהל'ה שאסור לצחוק על מוישל'ה שהוא כמו קוף בגן חיות אפילו שהסיטואציה ממש דומה
    אין לי כוח לשבת שוב פעם אצל היועץ הזוגי עם המבטים המזלזלים
    אין לי כוח לשמוע ממנו איומים שעם ההורות שלי נגיע מאוד מהר לרווחה
    אין לי כוח להסביר לענבל מהרווחה שאנחנו בתהליך זוגי והכל בסדר
    אין לי כוח לעשות פרצוף מפחיד למוישל'ה ולהזכיר לו להגיד לענבל שהוא אוהב גם את אבא
    אין לי כוח לשבת עצבני על הספה ולספור את השניות ואת השעות עד שענבל תצא מהבית שלנו
    אין לי כוח לצרוח את נשמתי על מוישל'ה שאמר כאלו דברים מביכים על אבאל'ה
    אין לי כוח לחפש את משקה האפרסק!!!

    אין לי כוח לחיים האלו.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: מתן מאור, איש אחד הלך, יחודית ועוד 87 משתמשים90 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    @שי קיש 2 תודה על האיור הנלבב
  • 606
    • 7
    שיתוף - לביקורת פרקי אבות, פרק ב, משנה יג
  • 7שבע7 //
    • רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ:

    חריצי התריס סנוורו את עיניו העצומות. בשביל מה לטרוח לסגור את התריס בלילה אם גם כך מצליחה השמש לחדור בעדו.

    הוא התהפך לצד השני, כדי לחמוק מהאור החזק, אבל לא הצליח לחמוק מכרסומיה של התולעת העקשנית שבתוכו.

    נו, קום כבר, היא נגסה בנשמתו, כבר מאוחר. עוד רגע עובר זמן קריאת שמע. עוד כמה רגעים אחר-כך – גם זמן תפילה יעבור. קום כבר, יהודי!

    חיפר את ראשו מתחת לכרית, לא הצליח למגר את התולעת הצדקנית.

    יהודי!

    זרק את הכרית, זרק את השמיכה, קם אל תוך נעלי הבית, דשדש אל הכיור. המים הנטולים בדייקנות לא הצליחו לעורר אותו.

    יהודי...

    כמה טוב שיש קורונה. כמה טוב שיש מרפסת, שפונה בדיוק אל הרחוב. כמה טוב שנחומי הזקן בעל קול בדציבלים של שופר. התנדנד על מקומו במרפסת, עדיין עטוי בפיג'מה, מודה על-כך שנחומי דורש לקיים מניינים לאורך כל שעות הבוקר, ובכולם הוא מוכן להיות החזן.

    המילים זלגו מפיו כטפטופי שגרה. כמה טוב שבתקופה שבה השגרה משתנה כל רגע – התפילה נותרת קבע.

    יהודי שכמותו.

    ומה עם קצת לחלוחית בטפטופים היבשים האלו. ומה עם קצת להזיז את הלב לכיוון הנשמה. מה עם קצת תחנונים, מה עם בקשת רחמים. לא חסר לו על מה לבקש. לא חסר לו על מה...

    יהודי!

    הקול קולו של נחומי, הקריאה קריאתה של הנשמה. ומה יעשה שהוא כבר לא מצליח? לא מצליח לקום בזמן, לא מצליח לחוש רגש, מצליח רק לשנוא את עצמו, לתעב עצמו עד עמקי הקיבה שמתחמצת לה בתחתית גופו. כמה הוא מתעב את עצמו.

    יהודי, בטח.

    "יהודים!" התנשא קולו של נחומי אחרי התפילה. גם על הדרשה שאחרי התפילה, גם בסתם יום של חול, הוא מעולם לא ויתר. "יהודים! בואו נבקש! נבקש מריבונו של עולם שיסיר המגפה מעלינו! שיביא בריאות לעמנו! שיביא שמחה לחיינו! שיביא ברכה לנשמתנו! כי הנשמה שלנו, גם כשהיא מכוסה בכיסויים, היא עדיין נשמה יהודית מאירה ויקרה!"

    נשמה יהודית. כן.

    ואולי באמת? בזהירות סגר את הסידור, חלץ את התפילין, הסיר את הטלית. אולי כן? בזהירות הציץ פנימה, אל הרפש המכסה אותה, את הנשמה. הנשמה היהודית שלו.

    ובזהירות ניקה אותה, הסיר את כל החומציות המאכלת.

    ונתן לה לזרוח באור האהבה העצמית.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: anotherית, דניאל גופזר, סקרנון ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    תודה גם לך על המילים הללו ;)
  • 492
    • ה
    שיתוף - לביקורת עשרה בטבת - קטע קצר
  • ה. רז //
    • ארבע מאות ועשר שנים היה קיים בית המקדש הראשון, מחנוכת הבית שערך שלמה המלך ועד החורבן, בימי צדקיהו מלך יהודה.

    צדקיהו הפר את שבועתו, שנשבע בשם ד', לנבוכדנצר ומרד בו    . בשנה התשיעית למלך צדקיהו עלו נבוכדנצר וחילו על ירושלים וצרו עליה. בירושלים הנצורה התפשט הרעב. הלחם הלך וחסר. כל העם ביקשו ל ח ם ! העשירים שהיו רגילים לאכול מעדנים, מתו בחוצות. עוללים יונקים טיפסו אל דדי אמהותיהן, ניסו למצוץ ומשלא יצא חלב, מתו בחיק אימם, שכתוב:"בהישפך נפשם אל חיק אימותם" (איכה, ב, יב). בנות ציון, אשר לא יצאו לשוק מימיהן, היו מחפשות אוכל בשווקים ומשלא מצאו, היו מגפפות על העמודים ומתות עליהם. בני העיר לא הכירו זה את זה מחמת שצפד עורם והיה יבש כעץ. איש אכל בשר רעהו, מתוך טירוף חושים של רעב אימתני. אימהות רחמניות בישלו בשר ילדיהן!!! הרעב היה מחריד. יתר על כך, הכשדים היו מבשלים מחוץ לחומה פרי ששמו עוכבנין, שריחו המתוק נודף למרחוק. הריח נכנס לתוך נפוחי הרעב שבעיר וכרסם נבקעה. אכן, טובים היו חללי חרב מחללי רעב! מלבד הרעב, השתוללו בתוך העיר מחלות השחפת, הקדחת והדבר. שליש! מיושבי העיר מתו בדבר. נערים, כוהנים וזקנים מתו על הארץ. השבר היה גדול עד אין קץ.

    בשנה האחת עשרה לצדקיהו, בתשעה לחודש תמוז, קפץ נבוזראדן, היכה הכאה אחת בחומה האמצעית- ונבקעה. בני יהודה הרעבים והחלשים אספו מעט מים שנשארו בעיר והחלו לגבל טיט כדי לבנות את פרצות החומה הפנימית והאחרונה. אבל, הם קיוו רק אל הנשק בלבד ולא שמו לב כלל לד'. אמר הקדוש ברוך הוא: על אף הכול, אתם מואסים בתוכחתי. מעתה לא יכופר לכם בתשובה ולא ביום צום הכיפורים ואף לא בייסורים מרים, אלא במוות דווקא. באותו יום בטלו קרבנות התמיד ובאותו יום נבקעה חומת ירושלים הפנימית. חיל הכשדים שעט בגאווה אל תוך העיר. הם התאכזרו לבני יהודה, אכולי הרעב. הם רצחו בחור ובתולה, ישיש עם איש שיבה. הבבלים התעללו בנשים ובתולות. הם הוסיפו ורצחו עד שמילאו את חוצות ירושלים בדמים. חרדת מוות השתוללה בירושלים. האומללים שנסו אל ארץ בני עמון ומואב- נרצחו בידיהם. נהרגו המונים. על אבן אחת רצח נבוזראדן תשעים ריבוא. ראשי עוללים ויונקים נופצו על הסלע. תשעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת. שלוש מאות תינוקות נמצאו חרוזים ותלויים בשוכה אחת!

    אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בואו נלך, אני ואתם, לביתי ונראה מה עשו לו האויבים. באותה שעה היה ד' בוכה וצועק ואומר: בני היכן הם, כוהני ולויי היכן הם, אדירי היכן הם?... ומה אעשה? כמה פעמים התריתי בהם שיחזרו בתשובה ולא רצו?
    • תודה
    Reactions: HLW מיתוג ועיצוב, wanderwomen, דניאל גופזר ועוד 8 משתמשים11 //
    0 תגובות
  • 845
    • ד
    שיתוף - לביקורת יומן משא. (רשימה IV)
  • דניאל גופזר //
    • א.
    הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהַתְּפִלּוֹת
    הַדִּבּוּרִים וְהַנְּשִׁימוֹת
    לֹא עָזְרוּ,
    וְשׁוּב
    מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
    מָלֵא בְּאוֹר
    וּשְׁבוּר כֵלִים.

    וְכַבָּר יָשַׁבְתִּי עַל סַפּוֹת, וְרָשַׁמְתִּי רְשִׁימוֹת
    וּלְלֹא הוֹעִיל,
    וְאֵין מוֹשִׁיעַ, וְאֵין מַצִּיל.
    הַכְּאֵב שֶׁאֵין לְאָן לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ,
    וְהַכְּאֵב שֶׁאֵין עִם מִי לַחֲלֹק.
    וְהַחֲלוֹם
    שֶׁמֵּרֹב עֲיֵפוּת
    הִפְסַקְתִּי לַחֲלֹם.

    רַק צְעָקָה אִלֶּמֶת בּוֹדְדָה.


    ב.
    הַמַּצְפּוּן שֶׁלִּי מֵעִיק לִי
    אֲנִי מִתְחַנֵּן
    עֲזֹב אוֹתִי!
    תֵּן לִחְיוֹת כָּכָה, פָּשׁוּט.

    כִּי מֵתוּ בִּי הַצְּבָעִים
    וּכְבָר נֶעֶלְמוּ מִמֶּנִּי הַשְּׁקִיעוֹת.
    וְאֵין בִּי מִלִּים
    וְאֵין נִגּוּנִים
    וְלֹא פְּסוּקֵי תְּהִלִּים,
    הַשִּׁמָּמוֹן
    וְהַשִּׁגָּעוֹן
    וְהַלֵּב הַסּוֹעֵר שֶׁלֹּא מוֹצֵא מָנוֹחַ.

    וְאֵין כּוֹחַ לְהָרִים אֶת הַמָּשׁוֹט
    לְהָסִיט הַסְּפִינָה מִקַּרְחוֹן,
    מִתְּהוֹמוֹת
    אֵין בִּי כּוֹחַ.


    ג.
    הַלֵּב אוֹתוֹ הַלֵּב
    וְהַכְּאֵב אוֹתוֹ הַכְּאֵב,
    אֲנִי וְאַתְּ, רַק שְׁנֵינוּ.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Reizy Esh, אהרון1, bekky ועוד 27 משתמשים30 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דניאל גופזר
    זה לא אני, זה החיים... ; )
  • 556
    • א
    שיתוף - לביקורת ריסון מהודק
  • אי פה אי שם //
    • קבלתי. רואה אותו הרגע על המסך. ממשיך לעקוב.

    שים לב, הוא משאיר אחריו סימנים ברורים. אבל חכה, נסגור עליו בהמשך.

    זה מדהים, הוא מתנהל כאילו איש לא מבחין בו. הוא אפילו לא מבחין בפרצופים הנדהמים סביבו. פשוט אידיוט מושלם.

    שומע, הרגע קבלנו דיווח ממקור חיצוני שמתלונן על הטרדה. התמונה מתחילה להסתדר.

    הנה, הוא ממשיך. והרצף די חוזר על עצמו. יש לי הרגשה שנתקלנו בו בזהות בדויה קודמת.

    בדיוק כך, ותראה למי הוא בוחר לגשת. זה לא במקרה. האיש מסוכן.

    זהו, חייבים להזיז אותו הצידה. קבל אישור.

    המשתמש נחסם
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: לאה גולדברג, תלתל=), קוראים לי #C ועוד 24 משתמשים27 //
    0 תגובות
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת באהבתו תמיד
  • אפרת תהל //
    • הקור דחק בו לחזור למערה, והאופק החשוך שלח אליו קריאות של ייאוש. אפילו האצטדיון הלא רחוק נדם.
    מהבוקר הוא מחפש אותו, מאז גילה כי לא חזר איתם מהקרב האחרון.
    רק המחשבה כי חברו אולי פצוע וזקוק לעזרה, הטריפה את דעתו ומנעה ממנו לשוב לבסיס המלחמה.
    לבסוף הוא מצא אותו, החתך בחזה והדם שנקרש סביבו הוכיחו כי אין עוד מה לעשות.
    הוא התכופף לעבר הגופה הדוממת, צליל מתכתי נשמע כאשר נפגשה חרבו באדמה הקשה.
    "אז גם אתה עזבת אותי", נהוראי לחש בכאב, האוויר נסחט מראותיו וראייתו התערפלה.

    הוא לא בכה, דמעותיו אזלו לו שבוע לאחר שמל את בנו בכורו, עת ברח כאדיוט למערה, מותיר את אשתו ובנו למוות.
    הוא לא רצה לחזור לחיים, לא רצה לחיות ביודעו שנטש את היקרים לו בשעה הקריטית ביותר.
    זמן רב הלקה את עצמו, לא דאג לצרכיו הבסיסיים ושקע יותר ויותר באבל.
    עד שבא בנימין, חייב אותו לקום ולהתמודד, תמך בו לאורך כל הדרך והוכיח לו כי לא היה יכול לעשות כלום מלבד למלט את נפשו.

    לבסוף ביקש ממנו להצטרף לצבא מתתיהו.

    הוא מיד רצה, ללא היסוס הצטרף לקבוצת הלוחמים הנועזת, נשבע בליבו לנקום את נקמת אהוביו, ואת נקמתם של הנרצחים על קדושת שמו יתברך.
    כתף אל כתף נלחמו, באומץ ובנחישות, מול צבא אדיר וחסון שרק למראהו רפו ידיהם.
    אך הם לא התייאשו, עודדו אחד את השני ותמכו זה בזה לאורך כל הקרבות.
    בנימין לא הפסיק לתאר באוזניו את היום בו יחזרו לבית המקדש והם ישובו לעבוד בו, עיניו היו נוצצות בתקווה שהדהימה אותו כל פעם מחדש.

    עתה הביט בעיניים המזוגגות, מחפש את הניצוץ שכל כך אהב.
    רקותיו פעמו בכאב, גם את בנימין לקחו היוונים, הותירו אותו חשוף ובודד כל כך.

    נהוראי התרומם באיטיות, עליו לקיים חסד של אמת אחרון עם האדם לו הוא חייב כל כך הרבה.
    "אני אנקום את דמך, בנימין", הוא קמץ את אגרופיו בהחלטיות "וגם אם לא, אלוקים ידאג לכך".

    ----------------

    "מה נהיה?" דניאל מקבל אותו בעיניים מצומצמות "אתה לא נראה טוב".
    "בנימין נפל בקרב, לא יודע איך לא שמנו לב לכך", בעייפות התיישב על רצפת המערה.
    "קברת אותו?" המבט של חברו נעוץ בידיו המלוכלכות בעפר, "הוא לא משבעת קרוביך".
    "כולנו טמאי מתים, דניאל, והוא מת מצווה, יותר מדי זמן היה מתבזבז אם לא הייתי קובר אותו במקום".
    "אין מה לומר, שבט לוי שוב הוכיח את נאמנותו לבורא, בעוד רבים מתייוונים, הוא נטמא במלחמות בכדי לשמור על כל הקדוש לנו", מילותיו של דניאל מתפזרות במערה ומצליחות משום מה לעודד אותו.

    שקט התפשט אט אט, אך לא לזמן רב.

    "אחים", קולו של ישראל היה בהול ופניו מאובקות "יהודה המכבי קרא 'מי לה' אלי' זהו אות לקרב נוסף, קומו בני חיל והצטרפו אליו, יהיה ה' עמכם".

    ----------------

    שבע שלהבות דולקות במנורה, כולן מופנות לעבר הנר האמצעי.
    המראה שלהן העביר בנהוראי רטט של התרגשות, על אף מראה העלוב של המנורה העשויה עץ.
    הוא לא הצליח להתיק מבטו מהמנורה, בנימין לא זכה להגיע לשעה הזו, ימים בודדים הפרידו בין מותו לרגע אליו ייחל.
    אבל הוא כן זכה, ואלוקים שהוביל אותו לאורך כל הדרך דאג שהוא כן יראה את הנס.
    דמעה זלגה מעיניו, משחררת את הקושי שאצור היה בו, ומטהרת אותו מבפנים.

    שמונה ימים המשיכו שבעת השלהבות לרצד, מעידות בעצם קיומן על אהבת הבורא לבניו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: soomsum, שועלית, יום ראשון ועוד 30 משתמשים33 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    מרגש, נפלא. לא חיפו בְּעֵץ. חיפו בְּבַעַץ = בדיל, מתכת זולה דמוית עופרת.
  • 739
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת יחסני ציבור
  • RACHELIZ //
    • מצחים בוהקים. התרגשות שיא בקהל המצומצם.
    ראש הסגל עולה אף הוא אל הבמה בצעדים בטוחים, מחייך לצלמים ופותח בנאומו:
    "אני מתכבד בזאת להגיש את זרועי עבור נעיצת החלום שחיכינו לו שנה!
    החיסון של חברת קייזר, שזכתה להיות הראשונה, המובילה והבטוחה! ד"ר, אני מוכן".
    מספר מחיאות כפיים נשמעים ברקע.
    הד"ר מתקרב, צנצנת קטנה ויקרה בידו. Covid-19 נרשם עליה.
    מוריד חליפה, פלאש.
    מפשיל שרוול, פלאש.
    נעיצת מחט, פלאש.

    העיתונים מרוחים בתמונות. העולם מתחיל לחגוג. יש אור בקצה המנהרה.
    אפשר לסמוך על החיסון. הריאות מתמלאות באוויר. סוף סוף!

    ***

    טרררר
    "כן?"
    "אדוני ראש הסגל, הגיעו התוצאות: יש לך קורונה".

    וזו סתם שורה של בלה בלה בלה כדי שהעין שלכם לא תקפוץ לדלג לשורה האחרונה ותגלה את כל הפאנץ'.
    שמחתי לעזור.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: קוראים לי #C, מגבת, יעקב1245 ועוד 26 משתמשים29 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    יפה מאוד. קצר מדויק ודוקר. לא עזר. לעין נתיבות משלה.
  • 893
    • א
    שיתוף - לביקורת נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר
  • אי פה אי שם //
    • "נו ברור, זה הכל מכור מראש. רק ביידן ייבחר ויגיע החיסון. ברור, רק יגיע החיסון ופתאום כל הממשלות יאשרו את זה ללא פיקוח ואישורים. בטח, רק אתמול הייתה קורונה ופתאום שום דבר. נראה לכם? זה הכל כסף. ורק כסף".

    "מי מאמין להם? תקרא רופאים מחו"ל שכותבים על פגיעות ארוכות טווח. אף אחד לא יספר לך על זה. זה הכל בלוף. תפתחו קצת את העיניים, אתם לא מבינים שיש פה חברות ענק שיש להם עניין לחסל את הקורונה ויחד עמה את כל אוכלוסיית העולם?"


    ברוכים הבאים - כדור הארץ שלהי 2020.

    כל הגדול מחברו חשדנותו גדולה הימנו. כל בר דעת חושף שחיתויות. וכל כדור יורה. יורה על מנת להרוג.

    אמת, שנה קשה עברה עליו, על עולמנו. אפשר להבין אותו. עייף. מתוסכל. מפוחד מן המחר שיגלה לו על שלשום. מת לחיות ובפועל מרגיש כיצד הוא חי בשביל למות.

    האמנם? אמת שכל כך הרבה רוע הצליח לשלוט עליו? כל כך הרבה מן השקר והכזב מתנחל לו בשלווה. כאן בכדי להשאר?


    שאלת קיומו הטרידה רבות מיום בריאתו את דייריו. אותם אלה שטעמו מעט מן הדעת. הציקה לא נתנה מנוח. אך דבר אחד היה ברור להם, לכולם. המאמינים ושאינם - מטרתו העילאית, הראשונה בסדר העדיפויות. זאת שעליה אין עוררין היא - ההמשכיות. קיום החיים עצמם, מדור דור.

    כל בן אנוש שדרך על כדורנו ידע כי עליו לפעול על מנת לייצר חיים. אם לא ממנו עצמו אז לשמר על הקיים. ומי שלא הכיר בזה, נפלט. זז הצידה.

    מאז ומעולם טרחו ועמלו הבריות כל חייהם על האדמה על סוגי משימות ופעולות שונים. אך בפועל תכלית אחת להם - מטרת שליחות או צורך שיביאו וימשיכו חיים. חיים טובים יותר. חיים ארוכים יותר.

    גם מוסלמים אדוקים ובזויים אשר רצחו ועל מנת לרצוח כל איש אשר לא האמין בדרכם ובמנהיגיהם, ראו זאת כצורך לשמר על הקיים ולא למחותו. גם הנוצרי הארור שחרבו שיספה גרונות לרוב, באמת חשב כיצד דואג הוא בידיו לעתיד מבטיח וטוב יותר. בדרכו שלו הוא, לפי אמונתו ושיטתו.

    מעולם לא קם אדם אשר תכליתו האחת והיחידה הייתה להחריב את סביבתו, למחות כל זכר שמזכיר גוף אדם נושם. לא היה. אולי כן, סובלים מסכיזופרניה תמיד היו, אך לבטח דאג מי שדאג לאשפזם או לסלקם במיידי, ושוב על מנת לדאוג לחיים שימשיכו.

    איננו יודעים הכל על העבר. יודעים אנו מעט מן המעט. אך דבר אחד אנו יודעים ברור - הסיבה לקיומנו תלויה בכל הדורות שקדמו לנו. 6,000 שנה כמעט. למרות הכל, אולי בגלל הכל מסוגלים אנחנו בעצמנו לבנות את ההמשך.

    כסף? כבוד? תאוות וסיפוקים? תמיד היו. הו, הו, היו. בלעדיהם לא היה דבר. דבר שיתן תמריץ ועניין לעשות משהו. להמשיך הלאה.

    העולם במאה השנים האחרונות השתנה פלאי פלאים. הטכנולוגיה נגסה בו במהירות. והתאבון רק גדל עם השנים. העולם אף הצליח לייצר סוף סוף את נשק יום הדין, זה שיכול להשמידו במחי יד. בלחיצת כפתור.

    וראו זה פלא - הנשק, זה שמימות הבל התפתח בשלל צורות וגוונים. זה שתפקידו העיקרי תמיד היה ליטול חיים. הצליח לגרום ההפך הגמור. העולם בשנת 1900 מנה 1.6 מיליארד איש, מאה שנה קדימה בשנת 1999 המספר כבר אחז על 6 מיליארד, ובשנת 2017 על 7.45. נכון קצב ההכפלה התמתן הרבה יותר בשנים האחרונות, אך לא מתוחלת חיים נמוכה, אדרבה זאת המשיכה לטפס, הסיבה העיקרית היא מפני שכמות הפיריון פחתה.

    כיצד נסביר זאת? כיצד עולמנו הנקרא בפי כל ילד 'עולם השקר' מצליח לבסס את עצמו בכזאת הצלחה? הרי העושר הכללי בסה"כ מתנקז יותר ויותר אצל מעט מן המעט באוכלוסיה. והם ודומיהם וודאי יכולים להשתמש בו לרעה. להשתיל שבבים, לטעת חייזרים?!

    כיצד האפשרויות הרבות שהתפתחו בדורנו להזיק/להרע/להפחיד אינם מנוצלים בהצלחה?

    התשובה היא פשוטה - כח הקיום. הכח שחזק מכל דבר אחר. הכח שנותן לאמת לגבור פעם אחר פעם על השקר.

    ואם תשאלו אם כן היכן באמת מונח השקר? זה שעליו חונכנו מלידה? זה שרבים עמלים לחפש מבוקר עד ערב?

    לא יודע אם צריך כבר לענות על כך. אתם הרי כנראה יודעים כבר לבד.

    - השקר הטוב ביותר הוא לומר כי האמת אבודה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: shira bira, אוהבת אמנות, הנף מקלדת ועוד 10 משתמשים13 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מגבת
    כל החששות מחיסון אינן נובעות רק מהשאלה הם רוצים להשמיד בני אדם או להציל אותם. אלא גם משאלת...
  • 876
    • @
    שיתוף - לביקורת עַל סַף תְּהוֹם
  • @Simcha //
    • נִצֶּבֶת כָּאן הַיּוֹם, בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.


    הַמָּקוֹם נִבְחַר בִּקְפִידָה, לְאַחַר מַחְשָׁבָה מְרֻבָּה.

    עִרְבּוּב שֶׁל קֶסֶם וּבְדִידוּת, שַׁלְוָה וּפְרָאוּת.


    שׁוֹאֶפֶת אֲוִיר פְּסָגוֹת, קְצָת סֵדֶר בַּמַּחְשָׁבוֹת.


    עָבְרָה עָלַי שָׁנָה אֲרֻכָּה, עֲמוּסָה וּמְטַלְטֶלֶת.

    שָׁנָה שֶׁל הֲכָנוֹת, סִדּוּרִים, כְּתִיבָה וּפְרֵדוֹת.

    שְׁנַת הַמְתָּנָה עַד כְּנִיסַת בִּטּוּחַ הַחַיִּים לְתֹקֶף.


    בּוֹדֶקֶת עִם עַצְמִי, שׁוּב, שֶׁהַכֹּל נֹהַל כַּשּׁוּרָה.

    הַיְּלָדִים יֵאָסְפוּ הַיּוֹם עַל יְדֵי הַדּוֹדָה הַיְּקָרָה.

    הַמִּכְתָּב הֻנַּח בְּמָקוֹם בּוֹלֵט מַסְפִּיק אַךְ לֹא מִדַּי.


    זֶהוּ, הַכֹּל בְּסֵדֶר, אֶפְשָׁר לְהִתְקַדֵּם עִם הַתָּכְנִית.


    מְמַלְּאָה אֶת רֵאוֹתַי בְּאֲוִיר צַח וְחָשָׁה אֶת הַחֵרוּת.

    נִרְגֶּשֶׁת מֵהַתְּעוּזָה, מֵהַנִּצָּחוֹן עַל הַתְּלָאוֹת.


    מִזֶּה שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁאֲנִי מוּבֶלֶת, מֻכְתֶּבֶת עַל יְדֵי אִלּוּצֵי הַחַיִּים.


    הַיּוֹם, אֲנִי חָפְשִׁיָּה וּמְשֻׁחְרֶרֶת. מַחֲלִיטָה וּמְנַהֶלֶת.


    לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז הֱיוֹתִי,

    אֲנִי פּוֹקַחַת עֵינַיִם. מְשַׁחְרֶרֶת אָזְנַיִם.

    מַבִּיטָה סָבִיב וְרוֹאָה. רוֹאָה נוֹף מְשַׁכֵּר.

    צוֹפָה בִּמְעוֹפְפִים הַחַגִּים סָבִיב בְּמַנְגִּינָה.

    שׁוֹמַעַת אֶת הֶמְיַת הַגַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים בִּגְבוּרָה.


    מַתְחִילָה לְהַרְהֵר, לְהִתְעַרְעֵר, אֵיךְ פִסְפַסְתִּי אֶת כָּל זֶה?

    מַדּוּעַ רַק עַכְשָׁו, זוֹכָה אֲנִי לְהֵחָשֵׂף לְכָל הַטּוֹב הַפָּזוּר?
    ​
    נכתב בהשראת טקסט של גיבורת חיל שסיפרה את סיפורה בפוסט במרשתת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מרציפן, רוחי בלבוחי, א-ירושלמית ועוד 22 משתמשים25 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    @
    @Simcha
    תודה רבה! https://medorledor.co.il/מלאכית-של-חיים/
  • 531
    • S
    שיתוף - לביקורת ביום שניצחתם
  • shevi123 //
    • צפה בקובץ המצורף 784054

    שוב צלפה בנו הרוח, קרה וקשוחה. שוב הגעתם לבקר, מתיזים טיפות מלוחות בהתנשאות בולטת. טורחים להדגיש עד כמה אנו הקנים, יבשים ועלובים.

    תמשיכו, תמשיכו, סנובים שכמותכם. רגילים להדר ותהילה. התאורה הנוצצת המשתקפת בכם רק מדגישה את העולם המוזר. עולם השקר.

    תמשיכו לגאות, להשמיע קול. תמשיכו להתנשא.
    אנחנו פה מוטלים על הקרקע. גמורים וחסרי אונים. עלובים כל כך ונתונים לעיניים סקרניות של עוברי דרך. שלא כמותכם, אין לנו לאן לברוח במשובה.

    בניגוד אליכם, הנתונים בסערה תמידית, אנו שקטים. שלמים עם עצמינו. ימים ארוכים נלחמנו בכם, עת נזרקנו מאניה גדושה מדי.

    ימים ארוכים עמדנו בלב ים. סופגים את החבטות והבעיטות. אתם המשכתם הלאה, מאושרים. בטוחים בניצחונכם. ואנו התעקשנו, נאמנים למטרתנו.

    ביום שניצחתם אותנו, ידענו שתם עוד פרק. ידענו שנוריד ראש למראית עין אך בליבנו תפעם התקווה. הציפיה הדרוכה לרגע האמת. בו הניצחון הפנימי יקרין החוצה ויניס אתכם, רדודים שכמותכם הרחק, הרחק.

    מוקדש בהערכה ובהערצה לכל אלו שנותנים את עצמם וכוחם כדי להילחם למען כולנו
    • תודה
    Reactions: חסידה;), nechama ro, אוהבת אמנות ועוד 6 משתמשים9 //
    0 תגובות
  • 2K
    • ש
    שיתוף - לביקורת קוסקוס לא יעבור!!
  • שיילה //
    • "הרב אייזנבאך", כך שניצלער המזכיר, "הילדים כאן, אתה יוצא?"

    "כן כן", המהם שפמו של אייזבאך תוך סינון עשן מרלברו לייט.

    שלשה דרדקים עמדו בחוץ וחמגשיות בידיהם, אימותיהם ממתינות בדריכות מעבר לכביש על מדרכת הנשים.

    "אווו שולעם עלייכעם קידערלאך, אני מבין שאתם רוצים ללמוד אצלינו בחיידר, הבאתם מה שביקשנו?"

    "כן", ענו הזאטוטים במקהלה, "הבאנו את הגפילטע פיש של אמא".

    "אתה, איך קוראים לך צדיק?", פנה אייזנבאך לשזוף שבחבורה ונכנס אתו למשרד.

    "מוישי שולמן", ענה הילד בשקט.

    "בוא נטעם את הדג של אמא, הצבע נראה מצויין וגם הג'לי התקשה טוב, מאיפה השגתם גזר כזה?"

    "הגזר הוא מהסלט של סבתא שלי כי בחנות זה לא הגיע עם גזר", פלט.

    "אואה חריף", התנשף לתוך האינטרקום, "שניצלער?"

    "כן?"

    "קח מפה את סולימאן ותכניס לפחות שני גפילטע אשכנזים, חריף לי שה' ירחם".

    "בסיידר, עוד משהו?"

    "אולי תצא תקנה קצת רוגעלך, נפתח לי התיאבון.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: shira bira, RPO, Natan Galant ועוד 74 משתמשים77 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    ארבע
    הפאנץ' הזה עלה על דעתי כבר כשלמדתי לקרוא, אז מה, אני המקור הקדמוני להלצה?
  • 2K
    • ק
    שיתוף - לביקורת אחי, איזה צבע זה?
  • קומפיוטרית //
    • לא מזמן נחתה בי תובנה מדהימה. שקר לא בא בקלות, רוצה לשקר? תסקר.

    כותרת בכלי תקשורת שלא יישמע בקהילתנו הקדושה פרסם את הידיעה הבאה: "חרדים עד גיל 16 לא יודעים צבעים".
    אחרי כל הבלה בלה שכלל עומס יתר של צמדי מילים כמו: "מחקר מעמיק", "תחקיר שטח", "מקורות אמינים", הגענו לפאנץ'.
    והפאנץ' הוא מדהים!

    קבלו את זה. חרדי עד גיל 16 מתייחס לסקלת הצבעים כאילו נלקחה מאגדה מצוצה מן האצבע, הידע שלו בגוונים מסתכם בכלום ושום דבר, אין לו שמץ של מושג מהו אדום או ירוק או כחול, ולפי המחקר דנן הוא לא מכיר בכלל את צבעי הרמזור (מעניין איך זה הולך, תסע תסע נדלק כבר האור דשא) לסיכום בורות נוראה, פויי.

    אחח, כמה אמינות, כמה כמה?! מדי הרבה, תודו.
    בואו נעזוב את ההסתה הפרועה במחקר הזה, הרי אנחנו במדינה דמוקרטית, מקבלים כאן את כולם, אין פייק ניוז, אין. תתעלמו גם מהעובדה שמשהו פה, אפעס, לא ממש הגיוני, עזבו.

    מחקר זה מחקר, ומחקר בנוי על עובדות, אז אני פונה מבמה מכובדת זו לסוקר הכושל: הבה הצטרף אלי בשורות הבאות, אתה תהיה מופתע. מבטיחה.

    נתחיל בעובדות פעוטות.
    אין זכר חרדי אשר מגיל שנתיים וחצי לא יצהיר שוורוד זה צבע של בנות וכחול זה צבע של בנים. נקודה.
    כשהוא יגדל קצת יותר וממתקים יקבלו אצלו משמעות מהותית בחיים תוכל להתדיין איתו עמוקות על עליונות הסוכרייה האדומה על הכתומה, ובעדשים הוא בכלל משיג אותך בהליכה.

    עוד 3-4 שנים, כשאתה עוד מתבוסס בסוגיית הסוכרייה הוא ייחשף לסיפורים בכל חלקי התנ"ך, הוא ישמע על נזיד אדום אדום, על כלי נחושת זהב וכסף (יש צבע כזה ואי אפשר להמיר אותו לדולרים), על מן לבן ועל מלכה ירקרוקת.

    עוד טיפה ממש, הרבה לפני שימלאו לו 16, הוא ישקע כל כולו בסוגיות מרתקות בש"ס, וכדי להשאיר אותך מתוח וסקרן אשלח אותך לארון הספרים היהודי, רק כדי שתבין למי קראת עוור צבעים.

    קרוב למצוות (10 זה קרוב ממש) הוא יזכה לחוש את האתרוג האישי אישי שלו, יבדוק שהוא יהיה הכי צהוב שיש כי ירוק זה מ"הפושטים".

    סתם שתדע שנרות חנוכה אצלו זו משימה מורכבת, כמה מורכבת? תקשיב.

    בקופסא ממוצעת של נרות חנוכה מהדורת קידס, יש שישה צבעים של נרות.
    בימים הראשונים זו לא בעיה, בנר הראשון, החנוכייה שלו תצבע בנר ושמש כחולים, ביום השני, שלושה נרות ירוקים ירעדו על משטח הפח, וכן על זו הדרך.

    מה יקרה ביום החמישי? נגמרו הצבעים. (הלבן זה לא נקרא כי הוא לא מוכן להדליק נרות שבת)
    מה עושים? מתכונת. פתרון פשוט אך קשה לביצוע, כי אז באים הנרות השישי, השביעי והשמיני ונוצרת בעיה.
    הרי אם יש שישה צבעים (חמש, חמש בסדר, לבן לא נחשב) אז יוצא שבין שנים לשלושה צבעים יהיו פעמים בעוד האחרים רק פעם אחת.
    דילמה. בסוף הוא מוצא את נוסחת הקסם ביחד עם האח הבוגר (11 וחודש) וחנוכייה יפה וצבעונית רוקדת בחלון.
    וכל זה בלי לדעת צבעים, ברורר.

    קרוב לשנה לפני שיראה דוס אורגינל הוא מתחיל לחלום על הכובע וחליפה שיהפכו אותו לכזה. חרדי משוקץ.
    גם עין משכילה כמו שלך לא תוכל להבחין בין שחור שחור לכחול כהה כהה, יש גם אפור מלוכלך ושחור דהוי, וכמובן מכנסיים תואמים.

    החלק המסובך כאן זה העניבה. (ישנן קהילות קדושות אשר דש צווארונם לא יתעטף מוצר צבעוני כגון זה.)
    כאן כבר הטקסטורה צריכה להתאים לצבע, לגוון ולאירוע ומכיוון שלדוסים יש כמובן הרי מסכנות של כסף, ואירועים טפו טפו גם כן לא חסר, אז ארונותיהם מלאים באינסוף עניבות מלאות צבע וגוון (אהה עכשיו הבנת לאיפה הולך כל הכסף שהם לא משלמים למיסים. בינגו.)

    למרות שהעובדות עוד רבות נעצור פה ע"מ לא להיכשל ב"המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק" והרי רבים ונאמנים הם חברי פורום זה.

    בטח אתה דופק עכשיו את הראש בקיר בשאגת "איך-פספסתי-את-זה" ובצדק, פספסת בגדול, יצאת לא טוב, נעבעך.

    סתם בשביל הסקרנות, מה גילית בגיל הזה, שש עשרה, שאז דליים אינסופיים של צבעים נשפכים משום מקום על ראשיהם של נערים חרדיים חשוכים ומגלים להם את נוסחת הצבעים?

    הרי בגיל הזה עינינו לא שוזפת במדי הזית המגוהצים, אז איך ריבונו של עולם, איך נדע צבעים פתאום, ככה, משתמטים, איך נדע?
    לך תבדוק.

    לקראת סיום תרשה לי להעניק צבע למחקר שלך.
    מכיוון שזה מכבר חציתי את גיל שש עשרה שנים, וצבעים ידועים לי דיו. אז הלך לי קל.
    ידידי, לקחתי את המחקר שלך, זה שעבדת עליו קשות, ההוא שרווי בעובדות שווא עד בחילה, ומחקתי אותו, הפכתי אותו לשקוף.
    ואתה אינטליגנט שכמותך, מכיר כל צבעי תבל, תסתכל על השקוף הזה שיצרת, ותתבייש.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, מנחם דרורי, נערת סמינר ועוד 108 משתמשים111 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    מבירור שטחי ביותר עולה שאין מקום ל'הלם וזעזוע'. לא מדובר ב'מחקר' ולא ב'מקורות אמינים', סך הכל...
  • 1K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת והרי <זה> מה שהיוונים רצו
  • הדוויג //
    • הרי מה הם רצו, היוונים, רבייסי?
    <זה> בדיוק מה שהם רצו. הרי לא היה אכפת להם שאנחנו נישאר בחיים. לא כמו המן ואחשוויירש בפורים שרצו להרוג אותנו. או כמו פרעוי שרצה שנהיה לעבדים. לא כמו הנאצים יימ"ש שרצו להשמיד אותנו ולא להשאיר שום זכר.
    היוונים? היוונים רצו לפגוע בדיוק ב<זה>, מורי ורבותי. <זה> הדבר שעניין אותם יותר מהכל. לא היה אכפת להם שנישאר בחיים, אבל - שב<זה>? ב<זה> הם רצו שאנחנו נשתנה.
    הרי זה בדיוק מה שהם רצו. זה הדבר שעניין אותם יותר מכל דבר אחר.
    ועל זאת אנחנו מודים לקב"ה, על הנס הזה בדיוק, שהיוונים לא הצליחו ב<זה>. ובורוך ה' המזימה שלהם לא הצליחה.
    אבל מה? נסתכל סביבנו רבותי. האם <זה> לא בדיוק מה שקורה היום קהל קדוש? תגידו אתם, האם <זה> לא מה שמתרחש היום לנגד עינינו?
    דווקא בימים אלו של חנוכה, שאנחנו חוגגים את הניצחון שלנו על היוונים, כל כך כואב לראות אחי ורעיי, ואני אומר את זה באמת מתוך כאב, פשוט לראות את ההיסטוריה חוזרת. בושה וכלימה, מה החשמונאים הצדיקים היו אומרים אילו הם היו חיים היום? מה מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ויהודה המכבי היו אומרים? שהיוונים הצליחו? שתרבות יוון ניצחה?
    הרי <זה> בדיוק מה שהיוונים כל כך ניסו כל הזמן. <זה> מה שהם באמת רצו.
    ואנחנו? איפה אנחנו?

    הוראות הכנה:
    להחליף את <זה> בכל מונח אחר לבחירתכם. להגיש חם.
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: בן מיכאל, אמת מארץ תצמח, Natan Galant ועוד 92 משתמשים95 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יאן
    זה לקוח מתיכנות
  • 2K
    • S
    שיתוף - לביקורת כמעט
  • +shira //
    • בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא


    כְּשֶׁאַתּ צוֹחֶקֶת, אַתְּ צוֹחֶקֶת

    כְּשֶׁאֲנִי צוֹחֶקֶת, אֲנִי גַּם קְצָת בּוֹכָה


    לְמָּה שֶׁאַתּ קוֹרֵאת דִּכָּאוֹן,

    אֲנִי קוֹרֵאת הַשְׁרָאָה

    לְמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת עֶצֶב,

    אֲנִי קוֹרֵאת שִׂמְחָה יוֹדַעַת, שְׁלֵמָה


    כְּשֶׁאַתְּ מְחַבֶּקֶת, אַתְּ מְחַבֶּקֶת

    כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֶּקֶת, אֲנִי גַּם מִתְגַּעְגַּעַת

    מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ תְּנוּעָה



    לָמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת מֵינְסְטְרִים,

    אֲנִי קוֹרֵאת קִבָּעוֹן

    לְמָּה שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת יְצִירָתִיּוּת,

    אַתְּ קוֹרֵאת שִׁגָּעוֹן

    אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת תְּעוּדוֹת,

    אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת הִגָּיוֹן



    וְלָמָּה שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת אֹמֶץ,

    אַתְּ קוֹרֵאת טִפְּשׁוּת

    לְמָּה שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת אֱמֶת,

    אַתְּ קוֹרֵאת עַקְשָׁנוּת

    אֵיפֹה שֶׁאַתְּ רוֹאָה שִׁעֲמוּם,

    אֲנִי רוֹאָה עֲדִינוּת



    לְמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת רִיק,

    אֲנִי קוֹרֵאת שֶׁקֶט

    לָמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת בִּלְבּוּל,

    אֲנִי קוֹרֵאת דֶּרֶךְ

    אַתְּ רוֹצָה לְהַגִּיעַ,

    אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת



    לְמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת אַחֵר,

    אֲנִי קוֹרֵאת,

    אֲנִי

    אֵיפֹה שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד,

    אֲנִי סוֹף סוֹף מוֹצֵאת

    מָקוֹם מִשֶּׁלִּי.



    ---
    וְאֵיךְ זֶה,

    בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה גָּדַלְנוּ;

    וְאֵיךְ זֶה,

    הֲרֵי

    תָּמִיד יָנַקְנוּ,

    מֵאוֹתוֹ חָלָב מִלִּים



    וּכְשֶׁמְּנַסִּים לְדַבֵּר מְגַלִּים,

    שֶׁאֲנַחְנוּ

    כִּמְעַט,

    זָרִים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: חננ, תפוזים קר, אפשרי ועוד 86 משתמשים89 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    .כותבת.
    רעיון טוב!!! אני אשמח, זה יעזור לי להבין הרבה דברים שאני מתלבטת לגביהם בתחום הזה.. מתנדבת?
  • 419
    • ש
    שיתוף - לביקורת איילת השחר בסגנון של מאמר
  • שלמה שקד //
    • המרצה שאני לומד אצלו כתיבה פובליציסטית
    ביקש שאני אשכתב למאמר את מה שפרסמתי
    פה

    הסתייגות: בשל הקורס כתבתי בצורה שמתאימה
    אף לקורא מהמגזר הכללי, לכן השפה וההדגשות
    הם לא כפי שמתאים לכתוב אצלנו, סליחה מראש.

    בס"ד
    איילת השחר​


    ההערצה אל הרב שטיינמן חצתה גבולות ומגזרים. הרבה מעבר לגבולות הגזרה הטבעיים של בני ברק וחרדים. בעת הסתלקותו התפעמו כלי התקשורת הכלליים מאורחות חייו הסגפניים והכה פשטניים.
    האיש שגלגל מיליונים תחת ידיו ומעולם לא דבק בו אף סנט שחוק.

    הרב שטיינמן נודע בפיקחותו המיוחדת, מעבר לגדלותו התורנית והנהגתו הרבנית בלטה חכמת החיים שבה ניחן. הרב היה זה שהתווה את המדיניות הציבורית החרדית בענייני דת ומדינה, מודרנה, התקדמות הטכנולוגיה.

    כשהיה צריך ידע להיות תקיף, ניצל לעיתים את כוחו הפוליטי, עמד על דעתו בנושאים עקרוניים. אבל מעל לכל בלטה תמיד הארת הפנים, אותו חיוך נצחי - שלא מש מזכרון רבים. הרב הצטיין במידות טובות ונעלות, התייחס בלבביות לכל אחד, תמיד ויתר ומחל על כבודו. היה פרגמטי ופייסן, הוריד הרבה מפלסי מתחים במגזר החרדי ומחוצה לו.

    הדברים הללו שתארנו עד כה ידועים ונפוצים, מטרת הטור היא להאיר את עיני הקורא בזווית נוספת ולא פחות מיוחדת - העממיות והירידה אל העם - כותב השורות זוכר איך לפני כשלוש שנים בעת הסתלקותו של הרב, שרתה בלבול מסוים בפאנלים ומערכות התקשורת הישראלים לנוכח ההגדרה של 'גדול הדור' בהבנתם גדול דור נע בין הסקאלה של הרצל ז'בוטינסקי (תלוי באיזה בית גדלת) לבין בגין ורבין (ג"כ תלוי איפה גדלת)
    אנשים בעלי פרופיל ציבורי גבוה מאוד עם פרטיות כמעט נעלמת, אנשים שהרגישו מורמים מעם (במובנים מסוימים אולי אכן היו), ואם מצאת בהם 'עממיות' זה היה חלק מהתדמית הפוליטית של איש ציבור היורד אל העם, וכאן נפגשו כלי התקשורת עם הגדרת גדול הדור מעט שונה, אדם בין אנשים שלפעמים התעלה ושידר נחישות מנהיגותית ופוליטית תוך תחושה של 'מורם מעם' רק לצורך השגת מטרה ציבורית מוגדרת וצרכי רבים מסוימים.

    כי אכן כזה היה הרב שטיינמן איש פשוט שעד גיל של קרוב לתשעים יכולת לעצור ברחוב ולהפנות כל שאלה שתעלה על דעתך ולקבל תשובה מסבירה, להציע טרמפ ותמיד לבקש ולקבל ברכה. וזה בזמן שהרב ניהל אין ספור מוסדות עם אלפי תלמידים, מסובב אילי הון שנועצים בדעתו על כל צעד ושעל, פוליטיקאים שמצפים להכוונתו ואין ספור נושאים ציבוריים שתלויים על לוח ליבו.

    בנוסף לפשטנות וענוותו המיוחדת שגרמה לו להתייחס בכזו חמימות ולבביות לכל אחד כולל נער ועלם צעיר, הייתה לו לרב גישה חינוכית מיוחדת - ומכוחה נהרו לביתו אין ספור תלמידי תלמודי תורה וישיבות, שכן הרב הקדיש זמן ניכר ויקר מסדר יומו לבחון אלפי תלמידים בשנה ועשרות מדי יום ביומו על הספקם וחוק לימודם.
    על פי רוב ארך המבחן דקות ספורות שבהן הספיק הרב לשאול אותם שאלה ושתיים וחייך חיוך רחב למשמע התשובות המחכימות חיוך שמרנין כל כך את לב התלמידים לרוב נכח גם במקום גם צלם שתיעד את הרגעים לטובת התלמידים כך יוכלו לנצור לעד את האירוע המרגש.

    כותב השורות נכח במקרה חריג, היה זה בעת שהגיע יחד בני ישיבתו להיבחן אצל הרב על מסכת קידושין מן התלמוד הבבלי, תלמידי הישיבה שלטו בחומר בבקיאות מדהימה, והרב ששם לב שכל תשובה נענית בשליפה פשוט רצה עוד עוד, הנכדים שדאגו לשלום סבם ניסו להפסיק את המבחן בתואנה שסדר יומו של הרב עמוס לעייפה אבל הרב כאילו לא הבחין בהם ופשוט המשיך בשלו, פשוט קרה שם הדבר המדהים - במקום שהרב יתייחס לתלמידים הצעירים ויעניק להם מעצמו הרב פשוט ישב ונהנה מכל רגע איך התלמידים שולטים בחומר הוא הציג להם עוד שאלה ועוד, לא פספס שום דף והם פשוט ידעו וענו.

    הרב ישב עם עיניים בורקות מחדווה, מוחו הכביר וזכרונו האינסופי פרי שקידה עמל ויגיעה של קרוב למאה שנים הנפיקו כל רגע שאלה נוספת בעל פה מבלי להציץ בספר, ואז הפתיע הרב בשאלה מיוחדת - הוא שאל על הלכה מסיומת איפה בגמרא היא מוזכרת, התלמידים מנסים לפשפש לדלות מהזיכרון מעבירים את הגמרא בראשם דף אחרי דף "אין" הם ענו לרב "לא מצאנו אולי הרב יגלה לנו איפה פספסנו" הרב שטיינמן פשוט צחק מהנאה וקורת רוח "אשריכם שאתם מכירים כל כך טוב את המסכת הנלמדת שידעתם להשיב בכזו בטחה שהעניין הזה לא מוזכר פה ואכן היא מוזכרת רק במסכת גיטין הסמוכה".

    ת.נ.צ.ב.ה​
    • תודה
    Reactions: מנוחה כהן, bekky, anotherית ועוד 7 משתמשים10 //
    0 תגובות
  • 1K
    • ד
    שיתוף - לביקורת ניצוצות של כוונה. (רשימה III)
  • דניאל גופזר //

    • זמן מסיכות.

    בֵּין גַּל לְגַל
    הָרְחוֹבוֹת לוֹבְשִׁים תַּחְפֹּשֶׂת.
    מַעֲטֶה שֶׁל נוֹרְמָלִיּוּת,
    שִׁגְרַת חַיִּים.
    כַּנִּרְאֶה, גַּם הֵם מִתְגַּעְגְּעִים לְפַעַם שֶׁהָיָה
    שֶׁהֵם רָאוּ יוֹתֵר חִיּוּכִים
    וּפָחוֹת עֵינַיִם,
    וְזוּג שׁוֹטְרִים מְפַטְרֵל
    (וּבָעִיר הַזּוֹ, יֵשׁ יוֹתֵר שׁוֹטְרִים מִבְּנֵי אָדָם)
    לֹא הִקְפִּיץ לְכֻלָּם אֶת הַלֵּב
    לְהַעֲלוֹת אֶת הַמַּסֵּכָה בִּתְנוּעָה אוֹטוֹמָטִית עַל הָאַף.

    וַאֲנִי,
    שֶׁקְּצָת מִתְגַּעְגֵּעַ לְיָמִים בְּלִי סֵדֶר א'
    וְסֵדֶר ב',
    מוֹצֵא עַצְמִי מְשַׁוֵּעַ
    לִקְצָת סֶגֶר ג'.


    אינטימיות.

    אֲנִי מִתְרַפֵּק עַל הַתְּפִלָּה
    כְּמוֹ חִבּוּק,
    עִם חָבֵר קָרוֹב
    שֶׁבָּא מֵרָחוֹק.
    שֶׁאֵין דִּבְרֵי נִימוּסִין
    וְאֵין אֶת מְבוּכַת הַגִּשּׁוּשׁ.

    אֶלָּא יָשָׁר חוֹזְרִים לַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ עֲצַרְתֶּם,
    לַנְּקֻדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הַכֹּל.


    על הארץ מתחת, אין עוד.

    בַּחֻפָּה שֶׁל מוֹטִי וְאֶפְרָת.
    נִזְכַּרְתִּי בְּעַצְמִי אָז,
    עוֹמֵד נִרְגָּשׁ, וּמְצַפֶּה,
    וְנִזְכַּרְתִּי בְּכָל הַמִּלִּים הַיָּפוֹת
    וְזָכוּ, שְׁכִינָה בֵּינְהֵם,
    וּבַלְּבָבוֹת הַטְּהוֹרִים שֶׁחִשְּׁבוּ לְהִתְפַּקֵּעַ.

    קֹדֶם שֶׁהָיוּ עָלַי
    הַבַּיִת הַחַשְׁמַל וְהַמַּיִם,
    וְקֹדֶם שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ
    נִדְחַק מִפְּנֵי הָעֲשִׂירִי לְלוֹעֲזָם.
    אָמַרְתִּי, אֵין זֶה בֵּית אֱלוֹקִים
    וְהֵיכָן שַׁעַר הַשָּׁמַיִם?

    אַחַר כָּךְ,
    נִמְלַכְתִּי בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
    וְזֶהוּ רְצוֹנוֹ.

    רְצוֹנוֹ, בְּכִיּוֹר עָמוּס לַעֲיֵפָה,
    רְצוֹנוֹ, שֶׁאֶעֱצֹר חוּץ לְפֶתַח הַבַּיִת
    אֶנְשֹׁם רֶגַע,
    וְאֶכָּנֵס בְּחִיּוּךְ.

    הַחִיּוּךְ הַזֶּה,
    הוּא הַשְּׁכִינָה שֶׁלָּנוּ.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: פירי, הזדמנות, chanab ועוד 44 משתמשים47 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דניאל גופזר
    צורף קובץ
  • 315
    • ש
    שיתוף - לביקורת איילת השחר
  • שלמה שקד //
    • בס"ד



    זה היה אך לא מכבר.

    ממש לפני שנים אחדות.

    עת פסענו כמעט במחול.

    לתוך הבית 'הגדול'.

    קירות טיח לא מסוידים.

    כסא מארגז תפוזים.

    פרוזדור מעביר בגוו רעד.

    נערים צעירים מלאי הערצה.

    לאדיר התורה והיראה.

    נרגשים, מצטמררים, מייחלים.

    מסכת קידושין חזרו ושנו.

    מתוך עמל ויגיעה.

    בציפייה להיבחן אצל ראש הישיבה.

    נכונים לשקלא וטריא.

    משא ומתן של גמרא.

    עומדים צפופים ובלב רווחים.

    נושאים עיניים לדלת המזוזה.

    שתיכנס הדמות הצנומה.

    חיל ורעדה, רתת וזיע.

    מראה פני המנורה הטהורה.

    פנים המפיקות נוגה.

    עיניים קדושות מזהירות.

    איש על העדה, זר לא יבין.

    נושא המשא באמונה.

    פיקחות ניבטת מבעד לאישון.

    הסובל ומעלים עין.

    כל תנועה מדודה, הברה שקולה.

    יראה חופפת, חכמה קודמת.

    נשימה נעתקת, גדול בקרבך.

    רבע שעה זמן קצוב.

    רבינו מעביר עין בסקירה.

    שאלה ראשונה, תשובה נהירה.

    כל הבחורים בסך, כסדר הדף.

    שאלות מתוך הזיכרון.

    תשובות עולות לרצון.

    רבינו משייט בים תלמודו.

    שואל על עניין מסוים היכן מוזכר.

    שואב קורת רוח מהצעירים המפשפשים.

    ולא מעלים מאומה.

    אשריכם שנברתם וחקרתם.

    "לא נמצא" עניתם בלי שמץ.

    אכן העניין מובא במסכת גיטין הסמוכה.

    השעה מתאחרת, המחוג השלים הקפה.

    ארבעים וחמש דקות מעבר למצופה.

    ברכות חמות מהלב הרחמן.

    צרובים לעד, אף כשהנשמה צרורה.

    לעילוי נשמת מרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל
    ת.נ.צ.ב.ה    ​
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כנפיים, שמונקה, .כותבת. ועוד 8 משתמשים11 //
    0 תגובות
  • 677
    • 7
    שיתוף - לביקורת צחוק עשה (מסיפורי רבי עקיבא ואשתו)
  • 7שבע7 //
    • מצחק הוא שב הביתה באותו היום, והיא הרימה אליו מבט מתוך הרעב, מתוך הלכלוך, ותהתה אם שיבשו המאורעות את נפשו.
    פעם הייתה זו היא, האופטימית, המאמינה, המשלחת את אישה לדרך האלוקים. פעם הייתה זו היא, הזורעת, המתפללת, המחייכת בכוח. פעם היא ידעה לחכות לו, שנים כה רבות, באמונה, בידיעה, בהחזקת חייהם.
    והוא צמח, בזכותה צמח. והוא נישא תלמידים, והעמיד תורה - וגם חזה בחורבן, וגם התרומם מן העפר.
    אך לצחק? לגלגל את הלשון במחווה שכוחה בימים אלו, במחווה שאפילו נכדיה הקטנים כבר שכחו?
    הוא קרא את מבטה. קרא אליה לשבת. ישבה, כל המעשים הנחוצים להיום דוחפים אותה מתחת. התעקשה מולם. היא חייבת לשמוע מה בקולו.
    "בהר הבית היינו היום. רבי יהושע, רבן גמליאל ואני. מרחוק צפינו בחורבנו. מרחוק צפיתי בעתידו. עד ששועל ראינו מהלך, יוצא ממש מבית קודש-הקודשים."
    הצטמררה. קברה פניה בכפותיה. שועל חיה, שועלים בני-אדם, כולם מהלכים שם, במקום הקדוש הזה, ורק הם - בני המקום האמיתיים - רק הם מנודים.
    "הם בכו. רבי יהושע ורבן גמליאל. הם בכו."
    גם היא כמעט בכתה.
    "ואילו אני - אני צחקתי."
    שוב התגלגל צחוקו, המרטיט, המבקיע שרידים שכוחים מלבה.
    "איך צחקת?" צפתה בו, צפתה במבטו, נישאה ביחד עמו על גלי הנבואה שזרמה מזיכרונו העצום. כמעט הצליחה לראות גם היא.
    "כי יודע אני. יודע אני שלא לחינם נובאו נבואות הזעם והחורבן. לא לחינם נחרבתי אני שוב ושוב, ואז קמתי - מרועה צאן פשוט, לבעל לאישה רבת-חסד ואמון, ועד לאחד מרבני הדור. וכמו שחרבתי אני - וגם קמתי, וכמו שהתקיימו נבואות החורבן - כך גם יתקיימו נבואות הגאולה, כך גם יקום עמנו מעפרו."
    מבחוץ נשמעו המצהלות המאופקות של הנכדים הבאים לביקור. היא צפתה על קו האופק המשורטט בגסות שנשקף מהחלון, וראתה. ראתה אותם, שניהם, יושבים על מקלותיהם, ואת נכדיהם, ילדי ירושלים, משחקים למרגלותיהם.
    ובקול גדול ובלשון משוחררת - היא צחקה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: סקרנון, שמונקה, חלומות שווא ידברו ועוד 29 משתמשים32 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    למען האמת, הסקתי את העוני מתוך העובדה שהיו אלה שנות חורבן. אשמח לקבל את המקור לכך שרבי עקיבא...
  • 561
    • ש
    שיתוף - לביקורת מועקה חורפית
  • שיילה //
    • ישבתי על כיסא העץ במטבח, בוהה בטיפה בוהקת הנאחזת בחלודת הברז, מתקשה לעקוב אחר מחשבותיי הפזורות סביב.

    רוח שאננה שרקה מחריץ החלון, עץ האקליפטוס התגרד על חזיתו המתקלפת של הבניין, והגשם כמו גשם, יורד.

    מצפון קטן ולא מוכר לחש באוזני משפט לא ברור, ניסיתי להשתיק אותו עם שוקולד מריר, והוא, מציק, מעיק.

    עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה עמוקה של חורף עם בצל מטוגן, קצוות חוטים נפרמים, מי את? מועקה סוררת.

    קמתי בכבדות, ואז ראיתי אותו. עיניו היו עייפות ומאשימות, ניתן לדפדף בקמטי מצחו ולקרוא על חייו העמוסים.

    "מתי נפגשנו בפעם האחרונה?" שאלנו זה את זה, "להתעניין כמו פעם, להפתח, לחלוק, חייבים לעשות זאת שוב מתישהו".

    ליטפתי את ידו מבעד לזכוכית המיקרוגל וחייכנו זה לזה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: RPO, כוס קקאו, הייטקיסטית ועוד 29 משתמשים32 //
    0 תגובות
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת מילים יכולות להחיות!
  • אדם מהשורה //
    • אני מתגורר בלונדון ועוסק בסחר ביהלומים. ה' חנן אותי בחושים חדים שסייעו לי לצבור רכוש לא מועט בלשון המעטה. אני לא עומד לחשוף פה את כל סודות המקצוע, אבל הכלל הראשון בעסקי היהלומים הוא להתביית על ההזדמנויות הנכונות. השני הוא להסתער עליהן כמו טיל שיוט בלי להתקשקש ובלי למצמץ. אל תצטטו אותי אבל רבות מהעסקאות בתחום נחתכות במהירות ומשולמות בכסף קש שמחליף ידיים בדיסקרטיות. כך קורה שלא אחת אני מוצא את עצמי נושא על גופי כמויות גדולות של מזומנים.

    אחת ההזדמנויות הללו היתה לפני שבועיים. יצאתי מבית הכנסת בגולדרס-גרין בשעות החשיכה, כשבכיסי בוכטה של שטרות בעובי מילון אנגלי-עברי כרוכה בגומייה עבה. צעדתי בזריזות בסמטה לונדונית אפלה, מנסה לחמוק מטיפוסים בלתי נעימים, כשלפתע הסתערו עלי שני ז'לובים חמושים, שהרעימו לעברי את המשפט העתיק השגור בפיהם של שודדים ורוצחים: "או הכסף או הנפש!"

    לפי ההיגיון הייתי אמור להשלים עם הנזק ולהיפרד לצמיתות מחבילת השטרות בלי משחקים מסוכנים. מקסימום להשאיר לעצמי את הגומי... אל תשאלו אותי שאלות מיותרות כי אין לי כל דרך להסביר למה פעלתי באופן הבא. ככל הנראה הקב"ה כיוון את הצעדים שלי ונטע במוחי את הרעיון המופרך. לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות, אבל במקום להושיט לשניים את חבילת השטרות, פניתי למי שנראה בעיני כבכיר ביניהם ושאלתי אותו: "תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? בשביל מה אתה צריך הכסף שלי?!"

    השודד, המום מהתעוזה שגיליתי, נרתע לרגע קצר אבל לא התבלבל. הוא נופף באקדח מול רקתי וירה בגסות: "אני רוצה ללכת עכשיו לפאב כאן בפינת הרחוב, לרוקן כמה צ'ייסרים של ויסקי ולהשתכר עד צאת הנשמה. תן כבר את הכסף, לפני שנמלא לך את המוח בעופרת!"

    "האמת שאתה נראה לי אדם הגון ועדין", ציינתי, "אם זו הסיבה, הנה אני נותן לך עכשיו במתנה עשרים לירות שטרלינג, לך תשתה כמה שבא לך!"

    אל תשאלו איך צץ במוחי רעיון כה מוזר. הייתי אמור לאבד עשתונות ולהתמוטט. אבל הקב"ה פשוט שם לי בפה את המילים הנכונות. הבריון חטף את השטר והסתלק מהמקום בלי לומר מילה. באותו לילה התקשרתי לרב שלי וסיפרתי לו את החוויה המצמררת שעברתי. הרב שמע את המאורע ופסק לאלתר: "ניצלת ממות, מחר בבוקר אתה בא לבית הכנסת ומברך הגומל!"

    אולי אתם חושבים שבזה הסתיים הסיפור, אבל האמת שהוא עוד לא התחיל!

    אני אדם עסוק מאוד, הביזנס תובעים את רוב שעות היום. אבל למרות זאת אני משתדל לקום בכל יום לפנות בוקר וללמוד דף גמרא בחברותא אחרי התפילה, כדי שלכל הפחות אתחיל את סדר היום העמוס שלי בטעם מתוק של תורה.

    שלושה ימים אחרי השוד הכושל, הלכתי כרגיל לפנות בוקר לעבר בית הכנסת. תאורת הרחוב היתה עמומה, אבל גם בחושך הצלחתי להבחין בצלליות יהודים מסתובבים בבהלה לפני בית הכנסת. מזווית עיני קלטתי גוי רחב גרם מתקדם לעברי בפסיעות מהירות. המחשבות התרוצצו לי במוח כמו עכבר במלכודת. "אולי באים לשדוד אותי עכשיו פעם שניה? מי יודע אם גם הפעם העסק יסתיים בשלום?!"

    הענק המתנשף הצמיד את פניו לפני עד שהרחתי את העששת שנגסה בכל פה בשיניו המרקיבות: "זה אתה! נכון? זה אתה!"

    התברר שהגוי הזה ממתין ברחוב כבר עשרים דקות, ניגש לכל יהודי שמגיע לבית הכנסת, מתבונן בו מקרוב ומנסה לזהות האם פניו תואמות לפני האיש אותו הוא מחפש. אימה מזוקקת טיפסה לי במעלה העורף. "ה' ישמרנו, מה הוא רוצה? מה הוא עלול לעשות?! מי יודע? אולי העבריין שמע שאני בן אדם אמיד ובא לכאן הבוקר להשלים את המלאכה"...

    הגוי פנה אלי במבטא לונדוני מחוספס: "לפני שלושה לילות, אני וחברי התנפלנו עליך ורצינו להרים את הכסף שלך. תשמע, נתת לי עשרים ליש"ט בשביל אלכוהול, אבל בסוף הצלחתי לשתות רק בשלוש עשרה לירות. באתי להחזיר לך עודף"...

    הפחד התחלף בתדהמה מהולה בחוסר הבנה. "אולי תסביר לי מה קורה כאן, ממי אתה עושה צחוק?! לפני שלושה לילות התנפלת עלי ודרשת ממני כסף באיומי אקדח. ופתאום נהיית כזה אדיב וטוב לב עד שבמקום לשדוד אותי, אתה בא ומחזיר לי עודף?!"

    "אומר לך את האמת", סיפר הגברתן, "אני כבר בן עשרים ושבע, אבל ממתי שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד מופרע וחסר מעצורים! ההורים שלי היו אומרים לי תמיד 'אתה אפס מאופס, מה יצא ממך?!' המורים ביסודי היו מטיחים בי 'פרא אדם, חדל אישים, כלום לא יצא ממך!' אני לא זוכר שאי פעם אבא ואימא או אחד מהמורים שלי בבית ספר אמר עלי מילה טובה.

    כשראיתי אותך באותו לילה, הייתי אחרי יום מתוח. התכוננתי לפרוק עליך את העצבים ולחסל אותך גם אם תיתן את הכסף וגם אם לא... אבל כשאמרת לי שאני נראה אדם עדין והגון, זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי בן אדם אומר עלי משהו חיובי. החלטתי לקחת ממך את עשרים הלירות ולהחזיר את ההפרש. הנה קח לך בבקשה את העודף, מגיע לך ממני שבע לירות שטרלינג!"

    הבריון סיים את הנאום והפנה אלי את גבו, מותיר אותי תוהה כיצד שתי מילים הצליחו גם להחיות את ליבו הפצוע של עבריין מלידה וגם להשאיר אותי בחיים!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נח שוורצברגנדרוביץ, אידאה, מנחם דרורי ועוד 49 משתמשים52 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש' קנר
    באמת הצלחת לשדר אמינות וגוף ראשון. כשהתחלתי לקרוא היה נשמע כאילו הסיפור הוא על עצמך ממש, קלטתי...
  • 3K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת הזוי
  • הדוויג //
    • "שלום אדוני, אפשר לעזור לך?" הציע צביקה, המוכר בחנות החליפות.
    הייתה זו שעת בוקר מאוחרת והחנות הייתה ריקה למדי. צביקה בדיוק סיים שיחת טלפון עם אחד הספקים, כשהבחין בלקוח העומד בפתח החנות, מביט סביבו במבט תוהה של לקוחות חדשים.

    "לא קוראים לי 'אדוני', קוראים לי ירחמיאל", הציג את עצמו הקונה בחיוך מעט ביישני.
    "אוקיי, בוקר טוב ר' ירחמיאל. איך אפשר לעזור?"
    "אני רוצה לקנות חליפה לבר מצווה".
    "איזה יופי. הרבה מזל טוב. איפה הבחור?"
    "הבחור לא פה".
    "אז שיבוא לפה. איך אני אמדוד לו?"
    "אה, צריך למדוד? לא משנה. תביא חליפה רגילה של בר מצווה. הגודל הרגיל מה שכולם לוקחים".
    "אין דבר כזה הגודל הרגיל". צביקה כבש חיוך, "יש בחורי בר מצווה שהם מידה 30 ויש כאלה שהם גם מידה 40. תביא את הבחור ונמדוד עליו".
    "אני חושב שהוא מידה 35".
    "זה לא רק עניין של מידה. אני צריך למדוד על הבחור, לראות שזה עומד עליו טוב. אולי צריך לקצר שרוול, אולי צריך להרחיב את המכנס. זה לא הולך ככה".
    "אני מבין", אמר ירחמיאל, "זה קצת בעיה".
    "למה בעיה?"
    "הוא לא יבוא לפה. הוא מאד ביישן. מאד מאד".
    "עד כדי כך?"
    "אהה. אתה יכול למכור לי ככה?"
    "טוב, בסדר", משך צביקה בכתפיו, "אם אתה משלם, אני בטח מוכן למכור. רק חבל ש-".
    "אני משלם, אל תדאג".
    "אוקיי. יש פה כמה דוגמאות, בוא תראה מה אתה מעדיף".
    "אני אשאל את הילד" הוציא ירחמיאל מכשיר סלולרי מכיסו וחייג. "הוא לא מסכים בשום אופן לבוא איתי לחנות. מה אני אעשה". הצטדק תוך כדי שהוא מחכה למענה.

    "או. אברימי מותק, מה נשמע? זה אבא. אתה שומע, אני נמצא עכשיו בחנות של החליפות וקונה לך חליפה לבר מצווה. אני רואה שיש פה כמה דוגמאות. מה אתה מעדיף, שחור עם פסים, כחול כהה משבצות, או שחור חלק?"
    "תן לי רגע לדבר איתו", ביקש צביקה.
    "לא נראה לי שהוא ידבר איתך, אבל תנסה". העביר ירחמיאל את הפלאפון לידי המוכר.
    "שלום לך אברימי צדיק, אני צביקה, המוכר של החנות חליפות. עוד מעט יש לך בר מצווה?"
    מעברו השני של הקו לא נשמעה כל תשובה.
    "הוא שומע אותך, תדבר", אמר האב.
    "הבנתי מאבא שאתה לא רוצה לבוא פה לחנות? למה אתה לא רוצה לבוא?"
    אין תשובה.
    "פשוט, אם תבוא לחנות אני אוכל למדוד עליך את החליפה שתהיה במידה שהכי מתאימה לך, אז כדאי לך לבוא, אה? מה אתה אומר?"
    "הוא מאד ביישן, לא מדבר עם אנשים לא מוכּרים". הסביר האב בלחישה ונטל את הפלאפון בחזרה מידי המוכר.
    "טוב, אברימי, אני קונה לך את החליפה השחורה עם הפסים. נראה לי שאתה תאהב את זה. אתה מידה 35, נכון? יופי. תגיד לאמא שאני תיכף חוזר. להתראות". סיים ירחמיאל את השיחה ופנה למוכר, "אז אני משלם לך עכשיו, ואם זה לא יהיה במידה או משהו, אבוא להחליף. בסדר?"
    ירחמיאל שילם ויצא מהחנות, מותיר את המוכר מהורהר.
    יש מקרים הזויים בעולם, הרהר לעצמו.

    *

    "איפה היית היום?" שאל תמיר.
    "הלכתי לגאולה".
    "יופי. מה עשית שם?"
    "הייתי בחנות חליפות".
    "טוב מאד". תמיר רשם דבר מה בניירות שלפניו. "קנית לך חליפה חדשה?"
    "לי? לא. קניתי לאברימי. לקראת הבר מצווה שלו".
    "שוב אברימי?" נפלו פניו של תמיר. "ואני כבר חשבתי שאתה מתחיל לחזור לעצמך".
    "מה הבעיה? יש לו בר מצווה עוד כמה שבועות. הוא צריך חליפה חדשה".
    "ירחמיאל, תביט לי בעיניים ותקשיב לי טוב. שמי ד"ר תמיר ואני המטפל שלך. אני אחזור ואומר לך את זה שוב ושוב. אין לך בן בשם אברימי או בכל שם אחר. אתה מדמיין שיש לך ילד. לכן אתה נמצא פה במוסד הפסיכיאטרי הזה. סיכמנו שאתה לא מדבר יותר על הבן המדומיין, כבר חשבתי שהתחלנו תהליך של שיפור, אבל אני רואה ששוב חזרת לדיבורים על כך שיש לך בן בשם אברימי".
    ירחמיאל צמצם את עיניו. "מה?! מה אתה מתכוון לומר?"
    "אני מתכוון למה שאמרתי. אתה עברת מצוקה נפשית קשה לפני חודש ומאז אתה הוזה על כך שיש לך בן".
    "אני... אני... אני חושב שאתה מדבר שטויות".
    "לצערי, ממש לא".
    "אבל..." ניסה ירחמיאל לגמגם.
    "טוב, תראה, יש לי עוד כמה מטופלים להיום, ואתה קצת איחרת לפגישה שלנו, אז נמשיך את השיחה פעם הבאה. אנחנו נמשיך להיפגש פה בכל שבוע לשיחות. ואני מאד מבקש שתיקח את התרופות שהצוות פה נותן לך".

    "מה יש לו?" שאל איציק את תמיר, כשירחמיאל יצא מטווח השמיעה.
    "סיפור עגום", צקצק תמיר בלשונו, "עקרונית יש חיסיון רפואי על פרטים של מטופלים, אבל בגלל שאתה הסטאז'ר שלי אני יכול לספר לך. היהודי הזה, ירחמיאל סוסוביץ', לפני חודשיים אשתו נהרגה בתאונת דרכים לא עלינו. הם בדיוק ציפו אז לבשורות טובות אחרי שנים ארוכות שלא זכו להיפקד, ואז היא נהרגה בתאונה. והוא היה הנהג". עיניו של איציק נפערו בחלחלה.
    "מבחינה גופנית הוא יצא מהתאונה ללא שריטה וללא כל פגע. אבל ההלם והיגון הכבד יחד עם תחושת האשמה הנוראית הותירו בו משקעים נפשיים קשים מנשוא. מאז הוא פה. אנחנו לא סוגרים אותו כי הוא לא מסוכן, אבל ההלוצינציות שלו הולכות ומחריפות. הוא מדמיין שיש לו בן, מדבר איתו כביכול, הולך וקונה לו דברים. הזוי".
    "הזוי לגמרי".

    *

    מיד כשנכנס ירחמיאל הביתה, שמע את קולו של אברימי.
    "אבא קנית לי חליפה לבר מצווה?"
    "כן בטח. הנה אני אראה לך. בוא תמדוד את זה".
    "אוי, אני רואה שזה טיפה ארוך בשרוולים באמת", אמר ירחמיאל. "חבל שלא באת איתי. היית חוסך לי ללכת לשם עוד פעם בשביל התיקונים".
    "אבל אבא, אתה יודע שאני מתבייש מאד לפגוש אנשים זרים או לדבר איתם. אני ממש לא יכול".
    "אני יודע אברימי, אבל מה תעשה שנה הבאה, כשתלך לישיבה? שם תהיה חייב להכיר אנשים חדשים. תשב ותשתוק שם כל הזמן?"
    "מה אני אעשה אבא, אני לא מסוגל. מקומות חדשים מפחידים אותי. אולי אני צריך טיפול. אולי אני חולה נפש".
    "חס וחלילה", נזעק ירחמיאל. "יכול להיות שיש לך איזה חסך רגשי או משהו. אולי איזה טראומה שצריך לטפל בה. אבל חולה נפש?! אתה יודע מה זה חולה נפש?!"
    "מה זה באמת?" שאל אברימי בסקרנות.
    "שלא תדע מצרות" נאנח ירחמיאל.
    "מה אתה מתכוון?"
    "היום, אחרי שקניתי לך את החליפה, הלכתי לבקר באיזה מוסד לאנשים אומללים שפגועים נפשית. מדי פעם הולך קצת לשמח את היהודים המסכנים הללו. פשוט חסד עם נשמות אומללות.
    "היה שם אחד בשם תמיר, אתה רואה אותו, הוא נראה לך בן אדם חכם ומשכיל. אבל מה, הוא מנותק מהמציאות. הוא חי באשליה שהוא פסיכיאטר. כל מי שהוא פוגש, הוא מתחיל 'לאבחן' אותו ותופר לו סיפורים שלמים בן רגע. יש לו מילים גבוהות וכל מיני מושגים. אם אתה לא מכיר אותו, אתה יכול להאמין לו. הוא חי בבועה שלו, מדבר עם החבר חדר שלו, כאילו היה הסטאז'ר שלו. תאמין לי אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. פשוט הזוי".
    "הזוי לגמרי".
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: M . A, אמת מארץ תצמח, AAYALAA ועוד 164 משתמשים167 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש' קנר
    קטע חזק! אהבתי.
  • 455
    • 7
    שיתוף - לביקורת פרקי אבות, פרק ב, משנה ח
  • 7שבע7 //
    • "את חיוורת," הוא אמר לה, אבל היא קמה ממשכבה, והחלה לגלגל את העריסה.

    "אעזור לך," הוא נאנח לבסוף, והושיט ידיו כדי ליטול את העריסה מידיה.

    "תודה, חנניה," לחשה, מילותיה חלשות. בכל-זאת.

    הם צעדו באוויר הקריר, מגלגלים את העריסה. התינוק שתק כל הדרך, כמו יודע לאן מועדות פניהם. מדי פעם נעצרה כדי להחזיר לעצמה נשימה, כדי לאזור את כוחותיה המדולדלים. הוא הביט בה בדאגה, אך לא העז לומר דבר.

    כשהגיעו לשערי בית-המדרש מיהרה למצוא לעצמה מקום ישיבה על אבן סמוכה. "הכנס אותו אתה," ביקשה בלחישה מתקצרת. "הזכר לרב שאני האישה שבאה אליו, כדי שיתפלל על העובר."

    ברעד נכנס אל הקודש, חיפש בעיניו את הרב.

    רבן יוחנן בן זכאי ישב במזרח, הרים את עיניו כשאחד התלמידים הסב את תשומת לבו לרעשי העריסה הזרה.

    "אשתי..." הוא הרכין את עיניו, "היא רוצה שהתינוק יהיה פה... רוצה שילמד תורה מפיך כבר בינקותו."

    רבן יוחנן נעץ בו את מבטו החודר, היציב, הלא-מתפלא. ואז הנהן באיטיות.

    "ואולי יהיה אפשר לסדר לה חדרון כאן ליד... שלא תצטרך לטרוח בכל פעם את הדרך עד לכאן..." בקושי העז לבקש. חשב עליה כשהיסס את בקשתו.

    שוב הנהן הרב.

    "קרא לה כעת," אמר, "אפגוש את שניכם עם התינוק במבואה."

    היא קמה מהאבן מיד כשיצא אליה. יהושע הקטן היה חבוק בינתיים בזרועותיו.

    "הסכים?" שאלה מיד.

    הוא חייך אליה את הנהונו.

    רבן יוחנן בן זכאי הביט בהם בעומדם יחד, שלושתם, במבואה, עיכב את מבטו על פניו הקמוטות-רכות, המכווצות בריכוז, של התינוק.

    ובלי להביט בה אמר, "אשרי יולדתו. אשרי יולדתו..."
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: פוקוש, נועה ב, תלתל=) ועוד 18 משתמשים21 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש' קנר
    איך אני אוהבת את זה... ל'החיות' מדרשים מהתלמוד. זה כזה יפה!
  • 1K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת פפפססססט! זלמי! ראית שערכתי את הפוסט?
  • Natan Galant //
    • מדברים הרבה על עריכה. זהו תהליך מייגע, מעייף, אבל נותן לקורא מוצר שלם ומהודק יותר.
    שמח להניח פה טקסט שכתבתי לא מזמן, אותו שלחתי לקוראי הפעקלע, והנה הוא ערוך. בהודעה בהמשך אביא את הטקסט המקורי, הלא-ערוך.
    מציין שזמן העריכה היה כפול ואולי משולש מזמן הכתיבה של החומר המקורי.
    אודה להערות מכל סוג.

    אין דבר יותר מלחיץ, לגבר, מלקבל פסססססססטטט מעזרת נשים.

    הפסססט עלול לרמז על שלל דברים, כולם לא נעימים, עוכרי שלווה, מרגיזים.
    הגבר יכול לשבת עם חבריו הגברים, לשורר בקול נעים לכבוד חתן השמחה, לאכול בנימוס קצת חלה עם חומוס, לשתות בעדינות שוופס, אולי אפילו להישען בכיסאו וליהנות ממש מהאירוע, עד הקריאה מעזרת נשים. שצליל נלווה לה: פסססטטטט!!!

    הפסססטטטט מעיף את הגבר באחת ממעמקיה של גן העדן, מהאושר האגדי של ישיבה בחמולה גברית איכותית, היישר אל לועה של מציאות אחרת, לא כזו כייפית:

    פסססטטטט! זלמי, תפסיק לצחוק כזה בקול, אני ממש מתביישת מהחברות שלי.
    פסססטטטט! זלמי, אתה לא שם לב שאתה שר הכי גבוה מכולם? אתה עושה לי בושות!
    פסססטטטט! זלמי, הצצתי מעזרת נשים וראיתי שהחפתים שלך מתלכלכים מהעוף בצלחת שלך. אני מרגישה שאני נשואה לילד. באמת שמתי לב בזמן האחרון איך שיענקי שלנו ממש דומה לך, במיוחד מתי שיש אוכל בסביבה.
    פסססטטטט! זלמי, ראית במקרה בשעה האחרונה את יענקי שלנו?

    וקול חדש נכנס לתמונה, מבוגר יותר:
    פסססטטטט! זלמי חמוד שלי, תגיד ליענטי שאני חושבת שראיתי את הנכד שלי מלקק שוקולד מהקינוחים, איזה מותק!

    ושוב יענטי מפספסטטטט:
    פסססטטטט! זלמי, עד לפה אני שומעת את הלעיסות שלך. לא נעים לי. אתה גורם לי לרצות שהשבע ברכות ייגמר כבר!
    פסססטטטט! אמא שלך מסתכלת עליי עקום והיא בטח חושבת שאני מזניחה את יענקי שלנו שנוגע בכל הקינוחים ומועך אותם וכולו מרוח בשוקולד; תקרא לו אליך ותן לו לאכול עוף ואורז וגם אפונה ושישאר נקי.
    פסססטטטט! זלמי, מזכירה לך שהאוטובוס האחרון למודיעין עילית יוצא עוד חמש דקות!

    בינות לשירים, לדברי התורה ולמוסיקה השקטה, מספר אנשים מצביעים בחיוך על ילד קטן המהדס בין הנוכחים, כולו שחור משחור, דביק, מאושר, נראה כמו חבילת שוקולד חצי נמסה על רגליים קטנות. הוא נכנס לעזרת גברים, לאט, שוקולד וטחינה מטפטפים ממנו צעד צעד, והוא מחפש את אבא שלו.

    פסססטטטט! זלמי, שלחתי אליך את יענקי שלנו! מצאת אותו?
    פסססטטטט! זלמי, למה אתה לא עונה לי בנייד? אני מתקשרת אליך להגיד לך שאני כבר מחכה לך בחוץ כי מאוחר ואני עייפה.
    פסססטטטט! הרב זלמי, אשתך ביקשה ממני לומר לך שאין פה קליטה והיא בחוץ ומאוד קר לה ותצא מהר ותרוץ לתחנה כי היא רואה את האוטובוס מרחוק מתקרב לתחנה.

    פסססטטטט! של מי הילד הזה שנשאר פה לבד ובוכה? מישהו יודע מי האבא שלו?
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: ראובן שפירא, יחודית, לכתחילה אריבער ועוד 41 משתמשים44 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש' קנר
    וואו, יפה! אני חושבת שדווקא היו כמה קטעים בטקסט טרום עריכה שהיה כדאי להשאיר.
  • 2K
    • S
    שיתוף - לביקורת מה עובר עליה, זאת'י?
  • shevi123 //
    • יום יפה היום. יפה יותר מהימים הגשומים שקדמו לו. השמש פיזזה וקרצה לי באהבה. מי כמוה יודעת כמה אני אוהבת אותה כשהיא מתגברת על העננים הזועפים.

    "אולי נכנס פה לסופר?" אהובה מצניחה אותי לקרקע. "נראה מה חדש שם, במדפי הדיאט? ואולי נקנה איזה מיץ מחזק?" אני מהנהנת בהיסח הדעת. פוסעת באיטיות בעקבותיה. בכל אופן, פער הגילים לטובתה.

    "את לא צריכה להתעכב בגללי" אני נוזפת בה כשהיא מתעקשת על צעידה משותפת. "אני עדיין יכולה לצעוד לבדי. מה, אני נראית לך סבתא ישישה?" נהנית לסנוט.
    "ממש לא" היא משחקת את המשחק הקבוע שלנו. "את יפה וצעירה. לא רואים עלייך את הגיל האמתי. בכלל לא. אז מה? בגלל זה אני לא יכולה ללכת אתך?"

    אני מרימה יד כדי להעניק לה טפיחה הגונה. חברה טובה היא נכס. היד גוררת בעקבותיה מקל. אופס. למה הוא פה בכלל?

    ---------

    אני ממצמצת פעם ופעמיים אל תוך החושך. 'איפה אני?' השקט עונה לי. לוקחת עוד נשימה. עמוקה. מנסה שוב. 'בלי לחץ' אני משננת לעצמי. היד נשלחת כמו מאליה אל המתג הקרוב. ממצמצת שוב מול האור החזק מדי. מגששת ומוצאת את נעלי הבית. מנסה לקום. ו...אחחח. כאב חד קורע לי את הגב. לכל אורכו. מצניח אותי שוב למיטה. מזכיר לי שאני באמת זקנה.

    אז איפה היינו? עם אהובה. איפה היא בכלל? זה היה חלום או שזה קרה באמת לפני שנרדמתי? איך אדע? ערפילים חובקים אותי. ממלאים לי את הראש. ומה קורה עכשיו? בקר או לילה?

    אני מסיטה את הווילון. חושך מצרים. לילה. בטוח. נגיעה קלה מחשיכה גם את החדר. ילה, חוזרים לישון. אולי אצליח להמשיך את החלום הקודם?

    שניה לפני שאני נרדמת, אני מדמיינת שדופקים. נו, שויין. למה שידפקו באמצע הלילה? בטוח דמיינתי.
    עוד כמה שניות. ו"שלום" עסיסי מתגלגל אל תוך החושך.

    "מי זה?" אני רועדת כולי. בכל אופן אישה מבוגרת בבית ענק ושומם.
    "זו אני, רותי". רותי. איזו רותי? של מוטי? לא. אין לו רותי. אולי של דוד? לא, מה פתאום. יש לו רק בנים. אז מי זו?

    "אוי, סליחה שהערתי אותך, סבתא". היא כבר פה! מי זו???
    "תדליקי את האור!" אני צועקת. מה אני עושה עכשיו?
    ברגע החדר מואר שוב. אה. אני מכירה אותה. אבל למה היא קוראת לעצמה רותי? היא לא..... אופס. שוב ברח לי. אבל העיקר שאני מכירה. שיהיה רותי.

    "כבר אמצע הלילה" אני נוזפת בה. הדופק משגע אותי. "נכון", היא משועשעת מעט. "באמת נראה אמצע הלילה".

    "אז למה באת לפה בשעה כזו? מי מגיע באמצע הלילה?" לא מבינה את ההורים שלה. לא יודעים לחנך בדור הזה?

    "סבתוש" הקול שלה רועד. "חשבתי שאת צוחקת איתי. עדיין מוקדם. שש וחצי בערב".
    "שש וחצי? לא יכול להיות" שלא תשקר. נו, באמת. רואים שכבר אמצע הלילה.

    "טוב, אם כבר הגעת באמצע הלילה. אולי לפחות תשתי קפה לפני שאת יוצאת? את יודעת איפה הקומקום. במרפסת שירות"

    העיניים שלה גדולות פתאום, מביטות בי מוזר. "מה יש לך?" אני שוב נוזפת. מה קורה לה היום. "את כבר לא מכירה את הבית שלי? לא זוכרת שהקומקום נמצא על השיש החלבי?".

    היא שוב מסתכלת מוזר. מה יש לה זאתי? "תכבי או האור כשאת יוצאת". אני צועקת לה מתוך הפוך. נאנחת בשקט. הדור של היום, לא מצליחה להבין אותו. אולי עוד אצליח לחזור לחלום של אהובה.
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: שלוקר, אש קודש!, מנחם דרורי ועוד 71 משתמשים74 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    shevi123
    כל מילה! הלוואי ונזכה ולו במעט להוקיר ולהכיר טובה.
  • 825
    • א
    שיתוף - לביקורת קראו לי יודל'ה הכונס
  • אי פה אי שם //
    • "הרב שפירא. ברוכים הבאים תכנסו".

    "אגש ישר לעניין הרב שפירא. מה אומר, המצב לא בכי טוב. הילד לא מקשיב. לא לומד. פשוט לא. לא במקום. הייתי מגדיר זאת"..


    "רגע, רגע, הרב זוננשיין. אני מבין, אבל חשוב גם שאתם תבינו. תבינו קצת מה עובר על הילד".

    "זה לא היה כך תמיד. לפני ה.. לפני שהכל.. איך אומרים - כשהעולם עוד היה עולם. יוד'לה שלנו היה ילד חמד. ילד שנבחן על עשרות דפי גמרא. באיזה חשק הוא חזר איתי לפני שנה מסיום הש"ס. הסתער על הגמרא. איך אתאר לך, ילד מקסים שמונח בלימוד. אתם מבינים הרב זוננשיין? יודל'ה הזה, שלא מקשיב, שלא יודע, נבחן על כל הכונס ישר והפוך. הייתם מאמינים?!"

    "ואז.. ישר אחרי פורים התחיל המבול - הסגרים. הבידודים. המלונית. הפחדים. אוי. איזה תקופה עברנו. סיוט של ממש".


    "קשה. קשה לשמוע את זה ממך ר' ברוך. אני לא יודע אפילו איך לספר לך על הכינוי שדובק בו לאחרונה בכיתה ביודל'ה. הילדים הם - - הם קוראים לו "יודל'ה שור שנגח"..


    "לא, לא, אל תבכה ר' ברוך. אל תבכה.

    אתה תראה, הוא עוד יחזור להבחן בע"ה על כל הכונס יודל'ה שלך. אפילו על כל בבא קמא. אני מבטיח".
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: soomsum, Aארי, sss8584 ועוד 32 משתמשים35 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    אף שיש משהו משעשע בחיקוי - עדיין זה סיפור כואב... גם בפני עצמו, אבל גם ההשוואה לתקופה בסיפור...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה