קהילת כתיבה מקצועית

מֵרָצוֹן לְרָצוֹן
כְּמוֹ רוֹעֶה בְּלִי הַצֹּאן
וְהַלֵּב לֹא שׁוֹתֵק
רַק חוֹמֵד הוּא לָצוֹן
בְּתוֹךְ סַעַר גּוּאָשׁ
עַם קוֹנְפְלִיקְט מִתְחַדֵּשׁ
מוֹצֵאת לִי עוֹד רִיב
שֶׁבּוֹעֵר בִּי כְּמוֹ אֵשׁ
וְהוּא צָץ בְּלִי גְּבוּל
בְּכָל רֶגַע בַּהוֹל
שׁוּב עִם לַחַץ נַפְשִׁי
וְעוֹד בְּכִי מָהוּל
וְרָצוֹן שֶׁבֹּעַר
רַק הוֹלֵךְ מִסְתַּתֵּר
וּדְחִיקוֹת שֶׁצָּצוֹת
מִמָּקוֹם שֶׁחָסַר
מְנַסֶּה לְהָבִין
לְהַשְׁלִיט הֶגְיוֹן
לַעֲבֹר אֶת הַגַּל
אֶת הָעוֹד נִסְיוֹן
אָז אָנָּא עֲזֹר לִי
הֱיֵה לִי פִּדְיוֹן

עוֹלָם עוֹצֵר מִלֶּכֶת
שׁוֹמֵם עוֹמֵד לוֹ דֹּם
שִׁלְהֵי עוֹנַת שַׁלֶּכֶת
בָּאָה אֵלָיו פִּתְאוֹם
נוֹשְׁרִים הֵם הֶעָלִים
וַאֲנִי לִבִּי אִתָּם
זֶה רֶגֶשׁ אַכְזָבָה
בּוֹדֵד וּמְיֻתָּם
בַּחוּץ סוֹרֵר בִּלְבּוּל
בִּפְנִים אוֹתוֹ חָלָל
אֲנִי כָּאן בְּפִטְרוּל
עִם חֲלוֹמוֹת בַּסָּל
בְּדִיּוּק כְּמוֹ הֶעָלֶה
שֶׁנָּח לוֹ וְנִבְדָּל
כֻּלָּם עוֹד עַל הָעֵץ
אַךְ הוּא נָשַׁר נָפַל....

בס"ד



לאחרונה יש הצפה של מודעות שקורצות במיוחד לקורא המובטל, או כפי שמכנים זאת היום - 'נמצא בחל"ת'. הן מציעות לימודי פסיכולוגיה וכל מיני שיטות תרפיה וטיפול, שעמם אין לי שום בעיה כמובן. הבעיה מתחילה כשהמודעה מתארת את משך הקורס - חודשים ספורים ולעיתים אף מספר שבועות בודדים. אדם מוכשר מאוד אולי יוכל ללמוד שיטת טיפול במשך זמן כה קצר, אבל בכך עדיין לא הופכים להיות מטפל מוסמך.

חלק נוסף במודעה שצורם במיוחד הוא התייחסות לתחום הטיפולי כאל אפשרות קלה להשלמת הכנסה ואופציה מדי נוחה להסבת מקצוע. ההתייחסות המזלזלת ללימודי פסיכולוגיה והכשרת מטפלים פשתה כל כך, עד שאחת המודעות הציעה לנשות הייטק מפתחות תוכנה בהכשרתן, להשתלם בקורס מזורז כמטפלות בשיטת CBT מהולה ב NLP. בעוד שהתחום כפי שכבר נסביר, דורש השקעה מירבית ומיקוד אבסולוטי.

דור האינסטנט שלנו מתאפיין לעיתים בקוצר רוח וקשיי ריכוז. אנשים מחפשים פתרונות קלים, תשובות ברורות והכרעות חדות. אין להם זמן להתלבטויות וחיבוטים. גם בתחום הטיפולי, אין לאנשים סבלנות לטיפול נפשי או רגשי ארוך ומייגע. הם מחפשים פסיכותרפיסט או מאמן אישי, 'קואצ'ר' בלועזית. אנשים מיומנים בהנעת תהליכים, שמתבייתים על תסביך ומנסים לפשט אותה. מתמחים בשיטות שעוזרות להתגבר על מחסומים ומסייעות להתמודד מול אתגרים.

"גם אתם יכולים!" כך אומרת שורה מודגשת, במודעה המתנוססת בלוח מול המקווה - העוצרת את העוברים ושבים הסקרנים. "להיגמל מחרדות, כפייתיות, פחדים ותסכולים". "להפסיק לסבול" מבטיחה המודעה "תוך מספר פגישות מועטים".

וכאן טמונה הבעיה. אנשים מבלבלים בין סיבוכים רגילים, יומיומיים, שאכן דורשים רק מענה מקומי ופתרון פרטני - לבין בעיות קיומיות וקשיים מהותיים, המצריכים טיפול שורש, רוחבי ומעמיק.

עיקרו של טיפול נפשי הוא ההקשבה למצוקתו של הסובל. הטיפול נועד לרדת לעומקם של דברים, לצלול לנבכי תודעתו, בין המודע ובין שנמצא בתת התודעה. טיפול צריך לחקור טראומות וצלקות עבר, ליישר הדורים עם זכרונות מעיקים, וכך לרפא ולתת כלים להתמודדות עם אתגרי החיים.

מסיבה זו אין תוחלת בטכנאי מזגנים ואפילו יהיה מאוד מוכשר, שילמד "שיטת טיפול מנוסה ויעילה". למרות שישקיע בצורה אינטנסיבית ויקלוט היטב את הנוסחה, עדיין חסרים לו כוחות ויכולות הכלה. צריך לדעת לאבחן בצורה מיטבית, להבין את הנפש המיוסרת - לזקק רזולוציות של משקעים, חוויות ובעיות, לפני שמציעים כל פתרון או בדל של טיפול.

יהיה זה מצער מאוד, אם אדם הסובל מבעיה כלשהי, ואפילו לא חמורה, יתפתה לאותן מודעות. הוא עלול ליפול בקליניקה של מטפל שאולי מוכשר, אך אין הוא בשל להקשיב. אולי הוא חכם, אבל חסר יכולת להבחין בין קשיים ורגשות שונים.


משך לימודי ההכשרה לפסיכולוג מוכר בישראל הם לפחות חמש שנים, הנחלקות בין שלוש שנים לימודי תואר ראשון, לשנתיים לפחות לימודי תואר שני. בנוסף להן, החפץ לעסוק בתחום מסוים מענפי הפסיכולוגיה – קליני/ רפואי/ תעסוקתי וכיוצא בזה, צריך להשתלם בהתמחות בת שנתיים עד ארבע, עד שיזכה לתואר פסיכולוג מוסמך.

ניתן לשער, שאדם שמשקיע בלימודים קשים במשך שנים כה רבות, הוא בעל רצון עז לעזור לאנשים ולטפל באמת בקשיים. סביר להניח שהוא מגיע ממקום כן, אמפתי מאוד לסבלו של הזולת. אבל מי שלמד במהירות שיטת טיפול רגשי, או הודרך כמאמן אישי, מותר לחשוד בו שהמניע שלו הוא כלכלי או שסתם תקפה אותו רוח ניו אייג'ית והוא רוצה לעסוק במשהו קצת יותר הוליסטי. בהחלט יכול להיות שהוא אינו האדם המתאים לפשפש בקרביים של קשיים וטראומות. אפשר להשתמש בו להנעת תהליכים עסקיים, לפתרון סכסוכי שכנים. אך יהיה זה מסוכן להיעזר בו מעבר לכך.

אף הרמב"ם כתב על דרך תיקונם של הלוקים בחולי הנפשות: "ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות". אפשר להתפלסף סביב השאלה מי הם 'חולי הנפשות' אבל ברגע שהוחלט על בעיה מסוימת שהיא דורשת טיפול מקצועי, כדאי שהמטפל יענה להגדרתו של הרמב"ם על מטפלים – "חכמים שהם רופאי הנפשות", כל בעיה והחכם או הרופא המתאים לה.

אכן אין כל ערובה לכך שבוגר האוניברסיטה, הוא כן בעל נפש. בעל כישרון לבחון לבבות ולמשש רגשות, אבל לפחות אני יודע שהוא השקיע כמיטב יכולתו ואת כל מרצו. הוא התמסר לדבר, החליט שזה התחום שבו הוא רוצה להצליח. ואם אכן יש לו הכשרונות והיכולות המתאימים, סמוך ובטוח שהוא יגדל לפסיכולוג מוצלח. אבל זה שלמד NLP פעם בשבוע או ניתח טכניקות CBT דרך מרחב טלפוני, יכול להיות שהוא בעל כשרונות מזהירים ויכולות הבנה מפתיעים, אבל הוא מעולם לא השקיע את כל כולו בתחום, הוא למד את הדברים בנוסף לשגרת חייו הקיימת ממילא.

לא בטוח שהחומר הנלמד באוניברסיטה הוא הגורם לאדם להיות פסיכולוג מדופלם, ייתכן שבבית המדרש סופגים הרבה יותר פרקטיקה וחומרי עזר, הסתכלות נכונה והמון תבונה. אבל תשקיעו בדבר באותה מידת רצינות שהסטודנט משקיע, תלמדו אותם היקפי סמסטרים, ותהיו נכונים במהלך תקופת הלמידה לעסוק רק בכך.

לסיכומו של עניין: אם תרצו לפתור סכסוכי שכנים או שותפים, אוצו למאמן אישי - לכך הוא מתאים. גם כשאתם צריכים ייעוץ והכוונה בכל תחום - גשו ליועצים, קואצ'רים או סתם חברים, העיקר - אנשים חכמים. אבל אם תתקלו בבעיה, קושי רגשי או נפשי, עברתם טראומה, חוויה מאוד מסעירה. שמא אובדן חלילה או פגיעה, פנו בבקשה רק לאנשי מקצוע מוסמכים ובכירים. אנשים שיאזינו לכם ברוב קשב, ובעזרת השם יתאימו טיפול הולם.

"כן, כן, שלום לכולם." אמר יענקל ברינגן. "טוב?"

"לא, לא, אני מרגיש שזה עדין קצת צולע יענקל'ה." הסתפק גיא המפיק. "אבל תנסה להמשיך ונראה אם יזרום."

"אני, אני. לא, רגע, זה לא זה. תביאו את הבצל בבקשה." קטע ברינגן את עצמו ושפשף את עיניו בבצל פרוס לתפארה. "חברים יקרים---" הוא דמע בלי שליטה. "הרבה אומרים לכם, הקורונה פגעה בעסקים, בתמנון, באייצ' אן אם. אני מדבר על האזרח הקטן. לא על פלאפליה בראש העין, לא על סחוגייה בשוק הכרמל. אני מדבר עלינו. עלי.

ידידי, אזרחי מדינת ישראל, אני מתפלל בבית הכנסת 'אורות חבצלת' בשכונת 'נוף שאננים'. ממש מול הצ'ולנטיה של עמרם בוזגלו זצוק"ל, למי שמכיר.

ובכן, חברים. האיבישטער הפיל עלינו קורונה. ואני, אני, אזרח נאמן, חסיד של האדמו"ר רבי משולם זוסיא מטרופול זיע"א, לא יכול לוותר על המנהגים מבית אבא. עוד בזמן השואה האיומה, כשכולם היו תקועים באושוויץ ל"ע, היה סב סבי, רבי הרברט עיינשטיין ז"ל מחלק שמעק טעבעק במוצאי שעבעס. כל הגוויות השדופות שנחו על הדרגשים היו מתנערים לאחר יום של עבודה קשה, 'מסניפים' איך שאתם קוראים לזה, את השמעק טעבעק, והייתה שבה אליהם נפשם. אחח. פעם היה משיג את השמעק טעבעק מחייל נאצי אכזר אך תאב ממון, בתמורה לזוג מגפיים שהוא שמר בכיס החולצה. פעם שיחד את מפקד המחנה באבן חצץ שהייתה טמונה בין שיניו. באמת, הייתה לו מסירס נייפש על השמעק טעבעק. זה, זה לא סתם ככה, זה לשמח יהודים. זה זכיס גדיילה. " יענקל ברינגן התנשף. "עוד בצל בבקשה, טשרניחובסקי עוזר במאי. תורידו את זה בעריכה."

"אז גם בזמן הקורוינה אני היה לי חשוב מאוד כל העניין הזה של השמעק טעבעק. הייתי משיג בשוק השחור קופסית אלומיניום של טבק מנטה, ככה טרחתי בשביל המתפללים. אבל אתם יודעים, בכל אופן, קורונה. הגבאי ביקש מאוד יפה: רב יענקל, אני מאוד מעריך את זה שאתה מביא שמעק טעבעק פה לכל המתפללים, ודואג תמיד להביא מנה מוגברת לאייזנבאך כדי שיתעטש באוזן של קראנצ'בייגל שנוא נפשנו – אבל קורונה וזה, מאוד אשמח אם תביא שמעק טעבעק ארוזים למתפללים. שלא יהיה חשש נגיעס חס ושולם. פארשטייסט רב יענקל?

רבויסי, זה הרגע שחשך עלי עולמי.

נכדתי היקרה חדווה ביררה לי כל מיני בירורים באינטרנט הזה שלכם, מפה לשם הגעתי לחברת אלמן נא, ייצור ושיווק חלקי חילוף למכוניות יוקרה. משם לפה, סגרתי איתם על חמגשייה מפוארת, עשר ס"מ על חמש ס"מ, עם קרטון יפה למעלה.

אממה, שרב זעליג קוטרמן הגבאי לא טרח לשלם לי על ההוצאה המיותרת הזאת. נאלצתי לפתוח חסכונות ישנים עוד מלפני החתונה, בזמן שהייתי עובד בבורסת יהלומים באנטוורפן ותוך כדי לומד קצת בישיבה של האדמו"ר משיקגו. אחח. היו ימים. הרווחתי אז 5000 יורו, אחרי חודש אבא ע"ה בירר קצת ודאג שאני יחזור מהר לארץ כי החגורה שלו לא מגיעה רחוק עד אנטוורפן. חי חי חי.

קיצער, ידידי היקרים, אני עושה עכשיו האדסטערטס. זה משהו שלכם, הצעירים. שמה אתם שמים כסף ואני לוקח וקונה חמגשיות לשמעק טעבעק. למה אני לקחתי חברה יקרה, ככה התברר בדיעבד. עשו עלי קופה החבר'ה. אבל מה, חמגשיות איכותיות, עם קרטון יפה מלמעלה."

בשבעה, כשכל הסורולוגים הגיעו לנחם, עצובי מבט ומושפלי מסיכה, הם זכרו לשאול:
"היה לה קורונה?"
נכון שיש עדיין כמה בודדים שמתים סתם, כי יש תאריך תפוגה לכולנו. אבל עדיין כל כך הרבה מקרים, במיוחד בחודש האחרון. שיטרית מהבניין ליד, והרב פיקסבוים. אז מה עם אמא? היה לה?

אנחנו זעים באי נוחות על הכיסאות הנמוכים. פוזלים למוישה, ששוב מתעסק בטלפון הטיפש שלו, ועונים את התשובה הקבועה בלי לפרט הרבה:
"לא היה לה קורונה, אבל היא כן מתה בגללה".
אבא נאנח.

בפורים היה המפגש האחרון אצל אבא ואמא. מפגש נטול פחד ומצפון. שתינו, אכלנו, שתינו זייפנו שירים המצאנו ריקודים. רק מוישה עסוק בטלפון החכם שלו, עסוק בלעדכן ולהתעדכן. ארוע של פעם במאה שנה מתחולל, ולמוישה אין סבלנות לארוע משפחתי, לא כשנחת חולה קורונה חדש, ביבוא אישי מאיטליה.
מוישה, הוא איש החדשות. דולה מרחבי הרשת נתונים וציוצים, ומשקה לעשרות קבוצות הניזונות מעידכוניו האמינים.

במנה האחרונה שהילדים והשיכורים התפזרו ברחבי הבית שזה מכבר התרוקן מרווקיו האחרונים, הפטיר מוישה בלי קשר לשום דבר שנאמר לפני:
"אני אומר לכם, הקורונה הזאת מסוכנת יותר ממה שזה נראה! נגיף שקט, עוד לפני שאתה יודע שנדבקת, אתה יכול להדביק מלא אנשים, שחלקם כנראה ימותו בסוף".
אבא נותן במוישה מבט מפקפק, אמא מתחילה להתעצבן שיפסיק להפחיד את כולם.
"בעזרת ה', תורה תגין ותציל אותנו מהקורונה שמורונה הזאת". עזריאל גיסי הטרי מתערב, אברך צעיר מלא ברגשות קודש, נגד ה'מכשירים ודומיהם' כלשונו. "כל הוואטסאפים שלך יותר מסוכנים!"
מוישה חשב מה לענות לגיס החדש והחצוף, בלי לפגוע בחני אחותינו הצעירה, שגילתה לפתע עניין מוגבר, בצלחת הגלידה המרוקנת שלה. אבא הציל את המצב "נאר אמונה נאר אמונה בורא כל עולמים" התחיל לשיר וכולנו עזרנו לו.

אני צידדתי בעזריאל. אבל לא העזתי להגיד כלום ליד מוישה הבכור שלנו. הוא יודע הכול לפני כולם ויותר טוב מהם. שתקתי ונסחפתי עם שלושה ילדים לתוך החל"ת והסגר, והכל מלווה בעידכוניו השוטפים של מוישה.


חלפו שלוש שבועות ומוישה מעדכן "אבא שלנו הגיבור נדבק"
לא התאפקתי והגבתי "נאר אמונה"
האמת, היינו מפוחדים עד מוות. התקשרנו לרופאים התייעצנו עם עסקנים ניחמנו את עצמנו שהרוב המכריע רק משתעל ודי.

מי הדביק אותו? היום זה שאלה מצחיקה. אבל אז בהחלט היה אפשר לדעת. כל חולה קיבל פרסום על כל בתי הכנסת בהם ביקר והחנויות וקווי האוטובוס.
הגרסה הרשמית טענה, שהוא נדבק בבית הכנסת בתפילת יום כיפור קטן, זאת שלאחריה נסגרו כל הבתי כנסיות. אבל גורמים משפחתיים יודעי דבר, הלא הם מוישה, ידעו להפנות אצבע מאשימה לעזריאל. הוא האחרון שנפגש עם אבא, יומיים לפני הבדיקה החיובית שלו. יומיים אחר כך התאמת אף הוא לקורונה.

מוישה חישב מסלול, אחות של עזריאל זאת שנשואה לרפופורט מרכסים גרה לידו, היא הייתה בשבת בטלז סטון, בעלה התפלל שם ב'חניכי' של הרב שולמן, בדיוק איפה שחולה שמונה מאות חמישים הסתובב והדביק. מה שמוכיח שהיא נדבקה, הדביקה את עזריאל, והוא בחוסר זהירות הלך ופגש את אבא.
את מסקנת התחקיר, הוא העלה לקבוצה שבאורח פלא חברים בה כולם חוץ מעזריאל.
בינתיים, אבא התחיל להרגיש קשיי נשימה, תוך רבע שעה משכנו בחוטים והוא נשלח למחלקת קורונה עם הבטחות שיטפלו בו הכי טוב.
כל המשפחה דיברה, התפללה והתעדכנה,
בקבוצה אחת הכוללת את אמא ואת מוישה המנהל. רק חתן השמחה, עזריאל החתן, ישב עם חני הצדקת מנותקים מכל ההתרחשויות, ואינם יודעים, שבשלו הסער הזה.

בשלב שחיברו את אבא למכונת הנשמה, אמא נמצאת בבידוד לבדה, היא התחילה להיסדק. בתזמון מושלם, מוישה פרץ לשידור עם הודעה פלוס תמונה עם פרצוף מוכר.
"בד"ה, בירושלים הלך לעולמו המחנך ר' שמריה קופרשטוק זצ"ל ,
לאחר שנדבק בנגיף הקורונה, בן שישים ושתיים השאיר אחריו שמונה ילדים וכו'"
מוישה הוסיף: "מי מזהה את הרבה' קופרשטוק?"

לקח לנו חצי שעה לקלוט את חומרת ההודעה.
הרי גם אמא שחוששת לחיי סעלה, ומנסה להחזיק בכל גרגר תקווה, קוראת את עדכוניו השוטפים דל מוישה.
שלחתי מהר לאחי, "מוישה אתה לא נורמלי תמחוק את זה."
הנזק כבר נעשה, אמא חטפה התמוטטות עצבים, מיד אחרי זה התקף לב. לאחר החייאה חצי מוצלחת הוגדרה 'צמח' למשך כמה חודשים.

דוקא אבא נרפא והתאושש. במקום להשתחרר מהבית חולים, עבר לשבת ליד מיטתה של אמא. עד שנפטרה.

עזריאל כבר לא מדבר כמה שהווטסאפים מסוכנים, רק שהכי חשוב שנשאר מאוחדים. ומוישה עבר לטלפון טיפש.
מנסה להיגמל, להיות יותר, איש חכם עם טלפון טיפש, מאשר הפוך.

מה אני אגיד לכם?
חתיכת מגיפה...

שולה חיימסון סידרה שוב את קעריות הכיבוד על המפה המגוהצת כששמעה את הדפיקות בדלת.
"טובי, איזה יופי שבאת"
"אני הראשונה?"
"בינתיים כן, אבל בטח עוד מעט תצטרפנה עוד שכנות".

השתיים התיישבו על הספה.
"אז מה, שולה, לכבוד מה החלטת לערוך את הכינוס הזה?"
"מה זאת אומרת, כינוס חיזוק. עם כל המצב שקורה עכשיו בעולם זה ממש צו השעה".
"לגמרי"
"אני מקווה שיגיעו הרבה נשים, מירי אמרה לי שהיא תבוא אבל היא תאחר קצת".
"נו ברור, כאילו פעם מירי הגיעה בזמן לאיזה מקום..."
"מה עם יפית? את חושבת שהיא תבוא?"
"איזה. סנובית שכזו, אין סיכוי שהיא תבוא. את יודעת שהיא לא מדברת איתי מאז ההרחבה שלנו".
"באמת?"
"בטח. חוצפה שכזו. הרי כשהם שיפצו חתמנו להם בלי בעיה"
"למרות שזו הייתה חתיכת הרחבה חזירית. חסמו את האור לחצי בנין, הגנבים".
"תאמיני לי יש פה כמה שכנות שמאד צריכות את הכנס שמירת הלשון הזה. למשל נחמי ורוחמה. כל פעם שאני עוברת בקומה שלהן הן משתתקות. אני בטוחה שהן מרכלות עליי".
"רוחמה? לא נראה לי. היא סוג צדיקה כזאת"
"גם עלייך היא הצליחה לעבוד? אז מה אם היא הולכת עם מטפחת על כל האוזניים. ידעת שהבן שלהם הלך ללמוד במכון לב?"
"מה את אומרת"
"כן כן. העיפו אותו מהישיבה על אייפון אז הוא החליט לעזוב הכל וללכת ללימודים".
"אייפון? לא ידעתי שיש אייפונים בבנין. חוץ מפרידהולץ כמובן".
"גם כן, פרידהולץ. אמרתי לבעלי שידבר עם הרב שיסלקו אותם מהשכונה. בושה שמודרנים כאלה גרים איתנו בבנין"
"צודקת. הרי רעוּת שלהם פעילה בארגון של 'לא נבחרות לא מבשלות'. היא יכולה לקלקל משפחות אחרות"

"טוב, מה קורה? אף אחת לא מגיעה? איפה כולן?"
"מוזר שתרצה לא באה. תפור עליה הכינוסים האלה"
"כן. תמיד היא באה ראשונה. ומביאה את הבורקסים המזעזעים שלה. למה היא חושבת שמישהו יאכל את זה? היא לא רואה שכולם רוצים להקיא רק מלראות את הבורקסים שלה?"
"מה לעשות יש אנשים בלי מודעות עצמית. קחי למשל את ברוריה כהן. היא לומדת יעוץ זוגי. אולי כדאי שקודם כל תטפל בבית שלה".
"או לפחות תסגור את החלונות לפני שהיא צורחת על בעלה".

"טוב, אני רואה שלא מגיעות עוד שכנות. אולי נתחיל בינתיים רק שתינו ללמוד את ההלכות היומיות בחפץ חיים?"
"האמת שאני כבר צריכה לחזור הביתה. אבל תקראי לנחמי. היא באמת צריכה ללמוד הלכות לשון הרע".

הפגישה התקיימה מתחת לאדמה.

מרתף אפלולי בשכונת פשע תל – אביבית.

שאולי רייטינגר הביט במבט תוהה סביבו.

נרות שעווה עבים הטילו צללים מפותלים על קירות הלבנים.

אנשים רבים לבושים בחליפות מחויטות נסובו סביב שולחן עץ ארוך וכהה, בו היו נעוצות 15 חרבות מסביב לנעל קרוקס. בראש השולחן ישב לוחם הצדק הבין- לאומי, מקס קוגלברג.

"ברוך הבא למשפחה, שאולי לוחם הצדק." לחש מקס בקול מסתורי.

"איזו משפחה?" חכך שאולי את עורפו המעקצץ בתמיהה. "אמרת לי שפה מתקבלים לארגון החופש 'השוברים החופשיים'..."

"אכן כן, שאולי. ברוך הבא למשפחה."

"תגיד לי, אתה רציני? לאיפה הבאת אותי? מה זה החרבות על השולחן, והקרוקס?"

"הקרוקס זה פשלה. פשוט התפוצץ לנו הגלובוס המתנפח במפגש הקודם."

"והחרבות?" מלמל שאולי.

"החרבות זה הסמל שלנו!" השתלהב קוגלברג. "אגודת הזגגים הבינלאומית!"

"למה חמש עשרה?" תהה שאולי בקיפאון.

"היו אמורים להיות 16, פשוט נגמר לנו התקציב. אתה יודע, ברזל אמיתי, וזה. היום קשה למצוא חרבות מברזל אמיתי. הכל פלסטיק."

"אני לא מבין לאיפה נפלתי." אמר שאולי רייטינגר.

"אה, אני אסביר לך." מלמל מקס. הוא הניף את ידו קלות, ומאחורי פסל ברונזה עתיק זינקו זוג זאטוטים זבי חוטם שבידיהם חצוצרות פלסטיק מצועצעות והריעו תרועה קלישאתית רמה.

"בשנת 1959, בסטרטפורד על האייבון שבאנגליה, הוקמה אגודת לוחמי החופש 'השוברים החופשיים'. היא הוקמה כחיקוי דהוי לאגודת 'הבונים החופשיים'. בעוד שאגודת הבונים החופשיים הוקמה על ידי בנאי אבן אנגליים חמורי סבר ועבי בשר, השוברים החופשיים הוקמה על ידי מהגרים סקנדינביים, זגגים קשי יום, חובבי וודקה ודגים מלוחים.

מטרתה של האגודה הייתה לנפץ חלונות בכל רחבי אנגליה, כדי לתת עבודה למהגרים שהתמחו בזגגות. חברים באגודה היו מתרוצצים בעיירות ובערים, קונים כדורים לנערי רחוב שלומפרים, מפרקים צירים בחלונות אקראיים ורוקדים ריקודי שיכורים עליזים בהשלמת המשימה."

"נשמע ארגון כלבבי..." התרשם שאולי ומולל עניבה סחוטה מזיעה, שהונחה איכשהו על מסעד הכיסא הסמוך.

"אכן. כללי הקבלה לארגון האחווה היו קפדניים מאד, ודרשו מסירת נפש על שבירת חלונות. בשנים 1964- 1965 חטפה האגודה מכה אנושה, כשחבר הפרלמנט האנגלי צ'ארלס פריטרפרינט קבע חוק האוסר על פעילותה של האגודה. רבים מחבריה נעצרו באותם שנים, והושלכו אל מרתפים חשוכים וטחובים. ממש כמו זה." אמר מקס ונאנח.

"טוב, תכל'ס. איך אני קשור לזה." שאולי.

"אחח. ידעתי שנגיע לשאלה הזאת. אני רוצה לצרף אותך לארגון. תהיה חבר מן המניין. תשפיע על העולם!"

"בסדר, הבנתי. אמרתם שחוקי הקבלה קפדניים מאוד, אני עומד בהם?" ניסיון התחמקות יפה.

"לא, לא, מר רייטינגר היקר!" אמר קוגלברג במתק שפתיים. "זה היה בשנות האלף, אנחנו כבר בשנות האלפיים! אנחנו לא יכולים להכריח אף אחד למסור את נפשו על ויטראז' צבעוני! ואהההם... תאמין לי שניסינו."

"אז איך אני מתקבל?"

"אה, זה פשוט מאוד. אתה צריך להחזיק את האקדח הזה—" שאולי נרתע. "אוף. אקדח ה פ ל ס ט י ק הזה, ואת הספר הזה-"

"ביוגרפיה של הנרי קיסינג'ר?"

"התנ"ך בבית של אחד החברים, הוא לא הגיע היום. חולה."

"טוב. מה אני עושה עכשיו?"

"נשבע שבועת אמונים. תגיד אחרי---"

"---"

"מה?"

"מסתבר שגם הדף עם הטקסט בבית של אותו חבר. לא נורא. נעשה לך טקס הטבלה זריז." מקס שפך כוס מיץ אפרסק על ראשו של שאולי בקור רוח.

שאולי רייטינגר רעד מזעם ומקור.

מקס קוגלברג חייך בשביעות רצון.

"טוב, אתה חושב שאתה מוכן למשימה הראשונה?"

"פסדר." מלמל חלושות.

"יופי. קח ת'כדור הזה, תבעט בחלון של השכנים."

ישראל. ערב חג הפסח תשפ"א.

הלוח היה שחור משחור. בטרם יבשה מודעה אחת, וכבר נעמד היה יוסל' המדביק של השכונה ומטאטא עליה בדבק נוסף. טאטואי ראיה.

מחזיקים את הבניינים, סיפרה אגדה ישנה. בזכותם האבנים הישנות שורדות עד התמ"א. האמינו כולם והרכינו ראשם אל הפאשקויל התורן. אך האבן מעולם לא חדלה לזעוק מן הקיר. גם לאחר התמ"א, אולי דווקא בגללו. זעקות שבר. זעקות של חמס.

אבל בתקופה זו נראה היה כאילו עומדים בנייני השכונה לקרוס קריסה מוחלטת. המודעות נערמו במהירות זה אחר זה ונראה כאילו יחד, גמרו אומר להקריס אתם את כל העיר. וכמו שאומר הנביא תמות נפשי עם פלשתין.

אל תתנו להם יד. רתחה אחת ענקית על יד השול. מגיפה של רוע. בעבעה בגלים אחת נוספת בכניסה אל המקווה.

סיפורים משמרי סערה נפוצו בגלים של חרושת שמועות אדירה. והנתונים ממש נוקשים. עין לא נשארת יבשה.

מתוך 60.000 מקרי פטירה השנה - 45.000 היו לאחר מתן החיסון השני. זוועה. מתוך כל עשרה שמתים מדום לב - שמונה קיבלו כבר לפחות חיסון אחד לקורונה. רחמנות. בכל תאונת דרכים על הכביש, אחד המעורבים בה, הנהג או הולך הרגל -באורח פלא בחרו להזריק לגופם את החומר המסוכן.

אחוזים גבוהים מראים גם על סרטן שהגיע לאחר הפשלת השרוול. נושרים רבים, בנים ובנות מכל המגזרים מעידים שהלכו לקופת חולים בחודשים האחרונים. גיוואלד.

אנשים שאינם מחזירים הלוואות. יהודים שבונים בצורה לא חוקית. זקנים שמאבדים זיכרונות. רובם ככולם לא נשמעו לאזהרות הרבנים, לא שמרו על ההנחיות ונדבקו. נדבקו בחיסון.


צריך משיח. אמרו כולם. משיח אמיתי, אחד שעוד מסוגל לעבור קורונה.

שיצא הוא לעבוד, הוא. אני את ההשתדלות שלי עשיתי, סה טו. כל החיים שלי, כולם, הלכו לי, ברגע אחד של טיפשות. החיים שלי! לא של אף אחד אחר.

עמדתי שם, נשענת על הקיר של חדר השינה, דופקת על קיר, צועקת, בוכה. תצא לעבוד, צעקתי עליו, הקיר, שדימיתי לראות בו את בעלי לרגעים. תצא! תלך! תחזיר לי את כל הכסף! כולו!

בכיתי שם, בדמעות גדולות, שקופות, בכיתי וצעקתי. אני הולכת! אמרתי לו. הולכת! שאגתי. תעדכן אותי מתי לחזור ואם בכלל! הייתי מוכנה לעזוב אז לצמיתות, כל כך כעסתי, כל כולי הלך, בהינף אצבע! של מישהו אחר!

תלך מפה, יללתי שוב פעם, תלך!

נס שזה היה קיר, כי לו זה היה האיש אליו כיוונתי, אולי הוא באמת היה הולך אחרי זה. הייתי בערה. אש. בלי שום אישה.

עבדתי על זה, כל כך הרבה זמן עבדתי על זה, רציתי לא להשתעבד לפרנסה, למרות הקללה שנפלה על העולם והתגלגלה עד אלי, לא רציתי להשתעבד לפרנסה, לא רציתי. לא לא לא רציתי!

לא העזתי לזוז מהקיר, פחדתי ליפול, פחדתי שלא ישאר ממני שום דבר. לא חשבתי על כלום באותו רגע, ראיתי שחור, ראיתי כלום. רציתי ללכת. כנראה שמתישהו נפלתי גם בלי להתכוון, כי כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי על הרצפה, בוכה את נשמתי.

שכבתי שם, לעצמי, הוא לא הגיע, מנסה אפילו להתנצל, אולי ברח לרגע-שתיים. אז הייתי אני, עם ראש על הבלטות הקרות משנות השמונים, לבד, צועקת, אבלה. לפחות היינו מחליפים לקרמיקה יפה, המחשבות שלי היו אכזריות, אולי זה עוד היה לנו.

מגיל אפס התחלתי, אמנם היה לי בסיס טוב, תודה להשם, והיה לי ממה להתחיל, מיני דבש שכזה, אבל לזכותי יאמר שלא התעצלתי ועבדתי על זה קשה, כשהתחתנתי הייתי כבר תוך כדי משכנתא אדירה ודירה בשווי שש מיליון שקל ברשותי.

טוב, אם להיות כנה, אז מיליון שקל הגיע מאבא שלי, הבטחת בחירות, ארבע מיליון שמונה מאות אלף היה של הבנק, ממושכן ומאתיים אלף היה משכירות של שנה ומשכורת של שנה, קומפלט.

אז נכון, החיים שלי השתעבדו לזה, המשכורת שלי הלכה כולה ואנחנו גרנו בדירונת כזו, חדר וחמישית גם עם שתי ילדים, הכל היה לי שווה, לא רציתי להיות מתכנתת, ורציתי לחתן ילדים בכבוד. רציתי לחיות.

אני ניהלתי את הכסף והתקציב, והוא השתדל להימנע, לא אהבתי שדורכים לי בין הרגליים, וגם - פחדתי נורא על הכסף שלי, ניהלתי תקציב חסכוני להחריד, (רזינו קצת בתקופה ההיא, אבל לא היה נורא מדי, שבתות אכלנו אל ההורים שלי, וגם מדי פעם באמצע השבוע, פעמיים-שלוש).

לא אגיד, לא היה כיף, אבל התקווה הייתה שווה הכל, יום אחד, ככה ידענו, יהיה לנו המון כסף, והעיקר - אני לא אצטרך לעבוד, אוכל להיות יום בבית עם הילדים, ואפילו להנות מדי פעם, לוקסוס לאשה היום.

קיבלתי תמיכה מלאה, כי הוא יכול היה ללמוד יום שלם, ולא להכיר בכלל את הבנק מבפנים, תותים.

אני עבדתי קשה, משרה מלאה כפולה, אבל הכל היה שווה, כי יום אחד, יום אחד אוכל לעזוב את הקוד.

יום אחד, בכיתי שם, על המרצפות עם הכתמים, שאולי אי-אז מישהו עיצב כי חשב שזה יפה. יום אחד חשבתי, אהה.

בגיל שלושים עם ארבעה ילדים ושתי משרות מלאות, מכרתי את הדירה ההיא, גרה בדירה משלי, (משכנתא נוספת). שלוש וחצי מיליון שקל מזומן היו שייכים לנו אחרי זה. (מיליון מאתיים שהיה שלנו, עוד שמונה מאות אלף שנכנס מהמשכנתא והשכירות ועוד מליון וחצי של שווי הדירה שעלתה).

ועכשיו אנחנו בעלי חוב אדיר, והדרך היחידה שלנו לצאת מזה, זה לשלוח את ההוצאה לפועל לחברותא ההיא שלו, אלוקים אדירים, מי ב-י-ק-ש ממנו?? מי?? ולמה אני שומעת על ההלוואה המהירה הזו רק עכשיו? אלוקים! המשכתי לבכות, אני נשארת כאן על הרצפה, ולעולם, שובתת רעב.

הפזיזות, מי יצר אותה, השטן. ערך הכסף, העמל שהיה רק שלי, חזר אלי, מעצמו.

הוא בחור מוכשר בעצם, ואם הוא יצא לעבוד, אז אני אוכל להפסיק.

בהחלטה אימפולסיבית למדי קמתי מהרצפה, הייתי נראית נורא, אני בטוחה, גם בלי מראה. יצאתי מהחדר, הוא ישב שם, על הספה, בוהה. חתום.

זה לא מאה אלף שקל, אמרתי לו, זה לא מאתיים אלף, זה החיים שלי, אתה מבין? עמדתי מולו, רועדת. חיפשתי קיר להישען אבל לא יכולתי לראות שום דבר. החלום שלי נקבר, ואני יחד איתו. ניסיתי להתייצב, לא הצלחתי, הוא ביקש שאשב, התיישבתי בצד השני - הכי רחוק שאפשר. הוא התכווץ, לא הישיר מבט.

אני רוצה ללכת, לחשתי לו, סדוקה. השפתיים שלו רעדו. זה לא היה כסף שעבדת עליו, המשכתי למרות זאת, אולי לכן היית יותר פזיז? אני --- טמנתי את הראש בין הרגליים וחיבקתי את עצמי, פחדתי להמשיך לדבר, אז בכיתי שם, בקול, שוברת את החלום לחתיכות.

שמעתי אותו קם, דמיינתי אותו חתום, כמו תמיד שהוא לא יודע מה לעשות, הוא התרחק וחזר אחרי חמש דקות, רק שלא הביא כוס מים, כי זה יהיה הסף שלי. או הסוף שלנו. אם אני אופטימית שהסף לא נחצה עדיין. והסוף לא הגיע.

קחי, הוא אומר לי. גם אחרי הכל, לא הגענו לפת לחם, קחי, תחשבי מסלול מחדש, תנוחי, ונדבר.

הרמתי את הראש, הוא החזיק תיק קטן, את הארנק שלי ומפתחות של הרכב.

לאן אני אלך? בהיתי בו.

למלון, הוא אמר, רק תלכי למקום קרוב, ותחזרי מהר, בסדר? הוא לחש והסתובב.

פתחתי רגע את התיק הקטן שהביא לי, לא יכלתי לצחוק במצב הזה, ולא יכולתי שלא, הוא ארז לי, ליומיים שלוש, עם הכל כולל הכל.

קמתי, ויצאתי. בלי לשאול מה תעשה עם הילדים, ואיך תסתדר בעצמך, בלי לומר מתי אני חוזרת. ובלי לומר שלום. סגרתי את הדלת מאחורי. ירדתי במדרגות. אז, אפילו לא בכיתי.

עיוורת חיפשתי את הרכב, ואיפה הוא חונה, גיששתי, היה חשוך וקר. לא חשבתי כלום. פתחת את הדלת של הרכב - לרגע הסתובבתי אחורה.
ראיתי אותו, עומד ליד החלון מסתכל החוצה, רועד. הרמתי לו יד מהססת, נופפתי לו, הוא חייך. ולמרות המרחק, והחושך, ראיתי דמעה אחת קטנה זולגת נבלעת בזקן. שתי דקות אחר כך, פתחתי את הדלת, הוא הסתכל, תוהה, לא מבין.

בוא נצעק אחד על השני, אמרתי לו, בוא נצרח, נלך ליער. בוא נריב, ככה כמה זמן, בוא נפגע רגע, נבכה, בוא לא נדבר אחד עם השני. אבל בוא, הקול שלי בכה, בוא, חייכתי חיוך רועד, בוא נעשה את זה ביחד.

כתבתי כאן בעבר תחת שם אחר.
אשמח מאד לביקורת, הערות והארות.
=============================

"יהודה, מה זה אפוקליפטי?" אחותו שואלת אותו.
"לא לגילך נועה. למה מה את קוראת שם?" הוא מרים את ראשו מעבר לכסא ששפשף בחצי דקה האחרונה.
"סתם עיתון. כתוב כאן שבתסריט אפוקליפטי כזה עשויים למצוא את עצמם מחט"ים מופקדים על ערים, ותחתם מגדי"ם שמופקדים על שכונות, ומפקדי פלוגות שאחראים על רחובות. מתי יהיה כאן אפוקליפטי?"
הוא נושך שפה. "נקווה שלא יהיה. אולי תקראי משהו אחר, נועה?"
"אין לי. ומה זה אלקטיבי?"
"נועה!" הוא קם ומנגב את ידיו במכנסיו הדהויות. ניגש ונוטל את העיתון. "איפה?" הוא שואל. היא מראה לו.
מיליון כתבות על קורונה. המוני מושגים רפואיים ובטחוניים. אקג. קוצר נשימה. מכונת הנשמה. אחוזים. אפידמיולוגיה. סטטיסטיקות. קצב התפשטות. חליפות מיגון. מכשירי ניטור. איטליה. ספרד. בריטניה. ניו יורק. ורפואה אלקטיבית.
"הכוונה לרפואה לא מצילת חיים. כמו לשים גבס נגיד. עזבי את זה, עדיף שתקראי תהילים", הוא מקפל את העיתון.
"יהודה!" היא קופצת מהספה.
"אני רק אומר שזה עדיף, קחי, שיהיה לך לבריאות" הוא מפטיר ושומט את העיתון לידיה. חוזר לכסא הפלסטיק ההפוך.
אוף, הוא שונא לשפשף. אמא נחה, סוף סוף אריאל נרדם. אבא לומד ויונתן בצבא.
הוא ונועה בחופש.
גם כן חופש.

***
יונתן יושב על יד שולחן האוכל במרחק מטר מגיא שגונח מול השניצלים. "אני לא מאמין שנסגור כאן חודש". אל תאמין. חושב יונתן. אף אחד לא צריך את האמונה שלך.
"אין סיכוי שאני נשאר. שבוע שעבר סגרתי שבת! אמא שלי תשתגע!" ואמא שלי דווקא לא. רוצה יונתן להחזיר. פחות מריבות. פחות ויכוחים. פחות מבטים. פחות.
גיא מרוכז בעצמו, "היא הייתה בחו"ל לפני שבועיים כשהגעתי. לא ראיתי אותה בכלל". גם אני לא ראיתי את אמא שלי לפני שבועיים. שותק יונתן. נולד לי אח, ואתה אפילו לא יודע. ולמה האורז הזה תמיד קצת שרוף.
"מה 'תה שותק" גיא לועס במרץ.
"מה אפשר לומר", יונתן מתעסק עם המזלג. "אין מה לעשות.".

"שלום לך לייבל, המכונה לייבל השחור." אמר מרכוס בחיוך צופן של מגישים משופשפים.
"קצת על לייבל, למי שלא מכיר אותו. אני למשל. לייבל נולד בבני ברק למשפחה חרדית, בהיותו בגיל שמונה עשרה עזב את הבית לטובת הצבא. את שירותו עשה בגלי צה"ל. כיום הוא שונא חרדים, שונא קהילות סגורות ושונא עשירים. אני צודק?"
"כן, כן. אכן. דבריך נכוחים." מלמל לייבל בענוותנות מופרזת. הוא לבש מעיל עור אופנתי, ענד עגילים ונעל נעלי ספורט קרועות למחצה.
"טוב. נתחיל בכמה מילים על הקורונה והפצת המגפה?"
"בשמחה רבה.
תראה, מרכוס ידידי. החרדים מפיצים את הקורונה. עוד מאז האבעבועות השחורות החרדים מפיצים מגיפות, עוד מאז תרפ"טו הם לשים קמח מצות בדם של חתולים סיאמיים. החרדים, אפרופו, משתלטים על המדינה. הם עושים זאת בנחישות מופרזת, בתחכום עילאי ובעקשנות ראויה להערכה. אכן, צדק מוישה רובייני כשאמר: 'עם קשה עורף הוא'. אני צופה שעד סוף 2030 החילונים יתמעטו עד לכמות של עשירית האחוז. הכל בזכות תעשיית ההחזרה בתשובה, בראשות הרב לוי תיש ימח שמו ותואר זקנו.
החרדים הם, בנוסף לכל, פרובוקטיביים חסרי תקנה. אנשים מקובעים בעקרונות טיפשיים וחסרי בסיס. הם אינם פתוחים לטכנולוגיה הייחודית שממלאת את עולמנו היפה, הם נוהגים במנהגים משונים, שלא לומר סגפניים, שלא לומר פרימיטיביים.
החרדים הם, בנוסף לכל מה שאמרתי עד עכשיו, גם שונאים אותנו. כל ילד, ינוקא, עולל חרדי מתוק ונוטף דבש שתפגוש ברחוב יגיד לך מפורשות: אמן ויכלתי להוציא אם שש עשרה ולחורר את מצחך בצורה מקצועית, צורה כזו שכל חוקרי הפלילים של המשטרה הציונית השנואה לא יוכלו לזהות. אותם חוקרים יאלצו במקום זאת להטיח את מאפרת הזכוכית שלהם בקיר ולמרוט את שערותיהם הצבועות בזעם."
"איך זה קשור לקורונה?"
"זה לא קשור לקורונה, זה קשור לחרדים. החרדים הם, בנוסף לכל- גם כפייתיים. הם כופים את דעותיהם המשונות על כל החברה הישראלית על שלל גווניה. הם זוממים להחיל את חוקי ההלכה שלהם על המדינה הציונית, התרבותית, הדמוקרטית והחילונית שלנו."
"לייבל, אתה מעצבן. שאלתי אותך על הקורונה, לא על החרדים."
"או, כן, החרדים! הם בעזרת חברי הכנסת המתועבים שלהם מצליחים לעשות דברים נוראיים במדינה! הם מפיצים את הקורונה! הרי רק לפני חודשיים הגיעו לישראל בחורים שלומדים בישיבה לונדונית. הם הביאו את המוטציה הבריטית לארץ!"
"לפני חודשיים לא הייתה המוטציה הבריטית."
"אז המוטציה ההודית. אל תיכנס איתי לקטנות."
"מה הקשר של בחורי ישיבה להודו?"
"טיול אחרי ישיבה..."
"אתה מבלבל את המוח."
"או, או! בדיוק עכשיו מגיע אלי עדכון. הנה, תשמע: 'בנמל התעופה בן גוריון נחתו צעירים ישראליים שהתגלו כחולים במוטציה הפריסקופטית! על זה אני מדבר! מי אלו אם לא בחורי ישיבה?"
"צעירים ישראליים שנסעו לאיחוד האמירויות?"
"נו, איזה שטויות אתה מדבר. אף חרדי לא טס לדובאי!"
"יופי. הנה הוכחה שאלו לא החרדים."
"נו, אל תיכנס איתי לקטנות. הם שומרים מסורת."
"תגיד, אתה מכיר חרדים בכלל?"
"לא כל כך, אבל יש לי שכן שבן דוד שלו חזר בתשובה."
"אז למה כתוב לי פה שנולדת במשפחה חרדית בבני ברק?"
"אני אשם בטעויות של התחקירנים שלכם?"
"תעליב, תעליב. יותר בקול. אני אשם שאין לנו תקציב?"
"טוב, זה מתפתח לוויכוח עקר. בוא, נרגע, נשתה. מה זה הבקבוק הזה על השולחן?"
"אה, זה ג'וני ווקר בלאק לייבל."
"עאלק אין תקציב, אה?"

דלת הכיתה נפתחה בסערה. נתן, איך לא. זיקים נורים מעיניו והוא שועט אל מקומו, לא לפני שהחליק לילד מכה קטנה לצוואר.

ברגע הראשון רציתי לנזוף - 'ככה לא נכנסים לכיתה וודאי שלא באמצע שיעור'. אבל העדפתי לסגור כאן את האירוע, סימנתי לילד המוחלק להבליג אף הוא. זה לא ייגמר.

אחר כארבע דקות הזכרתי לו שצריך גמרא. 'אהה, גמרא', בדרך לארון הספיק ללחוש בדיחה ליושב בסמוך ולהיתקל כאילו באחד אחר. אחר דקותיים נוספות הוזכר לפתוח את הגמרא, ידיו פתחו את הגמרא במקום שנפתחה ושב לבהות.

בהפסקה נכנסתי עמוק עמוק לתוך החדר מלמדים, משער מה הולך להיות. היום הוא לא 'לקח'! נקודה. אני יודע.

לקראת סוף ההפסקה, התורן חצר קורא לי "הרב'ה מליק, נתן משתולל נורא. הוא העיף כיסא. מרביץ לילדים ודודי מהכיתה שלכם בוכה בגללו". הרעבעס מצטנפים, מניחים לי לעבור. לא מקנאים בי במיוחד. אלו שכבר 'עברו' אותו הביטו בי ברחמים.

אוףף, נגמרה לי ההפסקה. ידעתי.

נתן...

אחר השתלטות קצרה ואיומים להרגעה מידיית הובלתי אותו למדרגות הת"ת, הייתי בטוח שאני שולח אותו כעת הבייתה. בידי אחזתי את השערות שתלש מפאתו של דודי. זוועה.

החלטתי לשבור איתו את הכלים ולדבר איתו גלויות.

"נתן, למה לא לקחת היום?"

"על מה הרב'ה מדבר?"

"נתן..."

פלבול בעיניים היה התשובה.

"נתן, זה טוב לך! למה אתה לא לוקח?"

"לקחתי, הרב'ה".

"ממני לא תוכל להסתיר, נתן. אני רואה עליך בדיוק מתי לקחת ומתי לא".

דמעה סוררת התגנבה לעינו של הילד הקשוח של הת"ת, הוא הושיט את ידו לכיסו ושלה משם גרגירים לבנים שפעם היו גוש עגול, "הרב'ה זה הורס לי את החייםםםם - התייפחות - זה האויב הכי גדול שלי!!! איך אני אקח את זה??? כאבי ראש. לא בא לי לשחק בהפסקה. איך אני אקח את זה???"

ושנינו,

בכינו,

במדרגות...

כשהדיו שקוף ולא כותב
"שיר מחאה" ואפילו
לא מנפיק "גל צחוק" :

בדרך כלל נינוח, תקתוק מוח.
הקשת מקלדת, מילים שטף.
מינוחים חדישים, ביטויים רעננים.

עכשיו חסר מנוח, משטרת מחשבות.
מקשים דביקים, דיו שקוף.
ז'רגון ארכאי, צרור קלישאות.

מחסום יצירה, האטת זרימה.
כותב הוויה, מאושש תקווה.
דלת צדדית, נחת רוח.

אוּלַי אַתָּה חָזָק יוֹתֵר,
אֲבָל בִּלְעָדָיו,
אַתָּה תִּפֹּל.
אוּלַי אַתָּה שׂוֹרֵד יוֹתֵר,
אֲבָל בִּלְעָדָיו,
אַתָּה לְבַד.
אוּלַי אַתָּה נוֹתֵן יוֹתֵר,
וּמַעֲנִיק,
וּמֵעֵז,
וְחַי.
אוּלַי אַתָּה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר,
וּמַרְשִׁים,
וְחָכָם.
אוּלַי אַתָּה מְחַיֵּךְ יוֹתֵר,
וּפוֹרֵחַ
וְאוּלַי כֻלָּם אַחֲרֶיךָ, וְגַם הוּא,
אֲבָל לֹא יוֹדְעִים
שֶׁבִּלְעָדָיו
אַתָּה כָּל כָּךְ חַלָּשׁ
ובִּלְעָדָיו
אַתָּה לֹא כְּלוּם.
גַם הוּא לֹא יוֹדֵעַ,
אַף אֶחָד
לֹא יוֹדֵעַ.
גַּם אִם לִפְעָמִים
אַתָּה עוֹשֶׂה כְּאִלּוּ,
וקוֹטֵעַ.
וּמְשַׂחֵק אוֹתָהּ
גִּבּוֹר.
וְרַק אַתָּה יוֹדֵעַ
כַּמָּה אַתָּה בְּעַצְמְךָ
קָטוּעַ,
שָׁבוּר.
וְכַמָּה אַתָּה לֹא יָכוֹל
לַחְתֹּךְ
לִפְרֹשׁ -
וְלָלֶכֶת,
וְכַמָּה אַתָּה
נָכֶה.

אוקטובר 2019. איי הקאריביים.

רכבי הפאר עצרו בזה אחר זה בחניות המסומנות, כשבכל אחד מהם הנהג ממהר לצאת ממקומו על מנת לפתוח לבוס את הדלת.
כל אחד מהמיליארדרים לווה בשומר ראש משלו, שאוזנייה תחובה באזנו, וידו הימנית דרוכה על האקדח שבחליפתו.
הפגישה הייתה סודית לחלוטין. אסור היה לחשוף את קיומה.
אט אט תפסו לבושי החליפות וחנוטי העניבות את מקומם על יד השולחן העגול, כשתשומת הלב מופנית אל האדם העשיר ביותר בחדר.
"שלום לכולכם, תודה שטרחתם לבוא לכאן היום", פתח ביל גייטס את נאומו, כשהוא מחווה קידה קלה לעבר הנוכחים. "כידוע לכם, אחת הבעיות הגדולות שהעולם עומד בפניהם היא בעיית פיצוץ האוכלוסין".
"עולם הרפואה מתקדם יותר ויותר, והודות לכך עוד ועוד אנשים חולים וזקנים, שלא היו יכולים לחיות עוד כה, ממשיכים לתפוס בו מקום". נאומו נקטע לרגע, עקב כניסתו הרעשנית של נשיא ארה"ב, שפיזר לכל עבר חיוכים רחבים ונפנופים נמרצים.
"אך הבעיה החמורה יותר היא ההתרבות של האוכלוסיות הדתיות. הללו ממשיכים לדבוק באמונותיהם הישנות, שמפריעות למדע להתפתח, ועם זאת הם לא נסחפים לתרבות המערבית שמקדשת את הצריכה והבילוי על פני התא המשפחתי, וממשיכים ללדת עוד ועוד".
הוא סימן לעוזרו, ודיאגרמה הופיעה על המסכים שבקירות האולם. "כפי שאתם רואים, במקרה שלא יתחולל שינוי דרמטי, עד סוף 2030 אוכלוסיית העולם תגיע לעשרה מיליארד, ואין מספיק משאבים בכדור הארץ בכדי לזון כמות כזו של נפשות".
"נו, אז מה אתה מציע?!" נשמעה קריאה מצדו של האולם.

"ההצעה שלי היא גאונית. הצלחנו לפתח וירוס מיוחד, שמתפשט במהירות עצומה, ומסוכן בעיקר לזקנים ולחולים. כך נצליח למגר מיליונים מקרב האוכלוסייה הזו, שמכבידה כל כך על משאבי העולם".
"ואיך תצליח לצמצם דווקא את האוכלוסייה הדתית והשמרנית?!" הקשה מייקל בלומברג.
גייטס סימן לצעיר בלונדיני שעמד לידו, והלה החל להסביר, כשמבטא רוסי מלווה את האנגלית שלו. "בהדרכתו של נשיאנו הגדול פוטין, הצלחנו ליצור מכונת 'פייק ניוז' אדירה באינטרנט, שיכולה לשכנע כל אדם במה שנרצה, כולל אפילו בזה שהעולם שטוח. כפי שהראינו ב-2016, ה'פייק ניוז' והקונספירציות הם כוח עצום, שיכולים אפילו להכתיר את נשיא ארה"ב". טראמפ זקף את אגודלו בחיוך גדול.
"בעוד שכל העולם המערבי יעצור את המסחר, התרבות והחינוך, בשביל למנוע את התפשטות הנגיף, אנחנו נפיץ תיאוריות קונספירציה, כביכול הנגיף כולו הוא קונספירציה של ביל גייטס". שריקות התפעלות נשמעו בחדר.
"התיאוריות הללו ישכנעו את האנשים השמרנים, שמטיבם הם פחות ביקורתיים, ועשויים להאמין בכל מה שמספרים להם אם רק מציגים זאת בצורה משכנעת. כך הם אלו שלא יישמרו מהנגיף, וימותו בהמוניהם. וזה עוד לפני המכה התיאולוגית שתנחת עליהם, מעצם העובדה שהמאמינים מתים יותר".

"אבל מהר מאד העולם המדעי ייצר חיסון, שיעצור את התפשטות המגיפה!" תהה ברנאר ארנו.
חיוך התפשט על פניו של הצעיר. "זו בדיוק הנקודה. כבר שנים שאנו מטפחים בקפידה תאים של מתנגדי חיסונים בכל העולם. אם תהיתם מי מממן אותם, זו התשובה. ברגע שהחיסונים יעלו על פס הייצור, אותם אנשים שמקבלים הרבה מאד כסף, יפיצו בכל דרך שהיא את הטענה שהחיסונים מכילים שבבים של G5, שיעקבו אחרי המתחסנים ויגבילו אותם בצעדיהם. גם אם לא כולם יאמינו לטענות, הרי שאנשים שרגילים לחשיבה שמרנית, ייקחו צעד אחורה ויחששו להתחסן. כך אותן אנשים מהקבוצות אורתודוכסיות ימשיכו למות בהמוניהם מהנגיף, כשיש לזכור שבקבוצות אלו יש משמעות רבה מאד למבוגרים".

חיוכים רחבים עלו על פני קבוצת השליטים האמיתיים בעולם.

"אל תשכח דונאלד, למה הבאנו אותך לנשיאות", התרה גייטס, "עליך לדאוג שכמה שיותר שחורים ושמרנים ימותו במגיפה!"
"אין לך מה לדאוג, ביל", השיב טראמפ, כשהוא טופח על שכמו, "כשאני נכנס לפרויקט - אני מיישם אותו בשלמות".

אזרחי ישראל.
אני, סא"ל במיל' אמנון קורצמן, עומד כאן היום בפניכם, נרגש מאד.
זה יום מיוחד מאד עבורי.
היום שבו אני מכריז על הקמת מפלגה חדשה בישראל.

מאז ומעולם היה מאד חשוב לי להרוויח הרבה כסף, רציתי להרוויח טוב, להכניס משכורת שמנה ומכובדת ולחיות ברמת חיים גבוהה.
כמו כן אני אוהב כבוד והשפעה. מדבר אליי כתבות בעיתונים, ראיונות בתקשורת, ליקוקים והתחנפויות מצד בעלי עניין. אני אוהב את זה. זה נעים לי.
עוד כששירתי בצבא והגעתי לדרגות בכירות, וגם לאחר מכן בעולם העסקי, מה שהדריך את צעדיי היו תמיד שני הדברים הללו. רציתי כבוד וכסף. או כסף וכבוד. לא משנה הסדר.

אני עומד בפניכם היום ומבקש את קולכם.
אם תצביעו לי, אני אקבל משכורת יפה של חבר כנסת, אולי אפילו של שר. וגם יהיה לי הרבה כבוד.

הדבר לא תלוי אלא בכם, אזרחי ישראל.
יש היום הרבה מפלגות שמבקשות את קולכם. יש שמבטיחים שלום, יש שמבטיחים ביטחון, אחרים מבטיחים כלכלה.
אבל אף אחד,
אף אחד מכל המפלגות הללו לא מבטיח שאני - סא"ל במיל' אמנון קורצמן - אקבל כסף וכבוד.
הם מבטיחים לכם הבטחות ומקסמי שווא, הם ישקמו את הכלכלה, יעצרו את המגיפה, ינצחו את האיראנים, אבל גבירותיי ורבותיי, איפה אני בכל הסיפור?

אזרחי ישראל,
היום הזה אני עומד בפניכם ומבטיח לכם נאמנה, וזו לא עוד הבטחת בחירות, אני לא אשכח את הבטחתי לבוחר יום אחרי הבחירות,
אני מבטיח לכם כי אם אקבל את קולותיכם אוכל לקבל משכורת יפה, תהיה לי לשכה ועוזרים פרלמנטריים, רכב שרד נוצץ ועוד הרבה דברים נחמדים.

כן ביבי או לא ביבי, ימין או שמאל, קפיטליזם או סוציאליזם, דת או מדינה,
הכל לא מעניין. בחייכם.
רק אני אביא את מה שמעניין באמת.
כבוד וכסף.

הצביעו כ'!
מפלגת 'כבוד וכסף' בראשות אמנון קורצמן.

'עוד השמש תעלה כדי לרדת, קרן אור האמש עלה קטן חומדת', קול צרוד בליווי פסנתר התפזר במכונית הקטנה.

"מה זה זה?" תמהתי לפי הקצב, "זה רדיו?"

"לא, מה פתאום", נפגע מוישה, "זה צחי גוטמן, זמר גדול".

"מי?"

"הוא שר את 'האמונה כמו כוכב' בדואט עם שוקי דוגניסקי".

"שוקי מה?"

"דוגניסקי, זה ששר את 'עולם עגול וארוך' עם אלכס ישראלי"

"אלכס? הוא דתי?"

"הוא מתקרב, הוא עשה שבוע שעבר בר מצווה לבן שלו, כולם דיברו על זה, הוא הוציא אז שיר שנקרא 'הרצועות שלי' עם צוחיק דביר"

"דביר? זה ששר את 'קומי צאי' עם אהרל'ה פרידמן?"

"כן, בדיוק. איזה שיר?! אה? כמה נשמה... עולם הנגינה מקרב את כולם".

'גל דוחף גל ולוחש בקצף, דל סוחב סל ובוחש בכסף', קול עדין הצטרף אל הצרוד שברכב.

"זו אישה", צעקתי, "תעקוף".

מוישה שבר את ההגה ונכנס במעקה, "איפה ראית אישה?"

הצטרפתי ממש אתמול.
רוצה לשתף אתכם בקטע שכתבתי במסגרת נושא מסוים. רוצה לציין שאין לי ממש ניסיון קודם בכתיבה, יותר בתור תחביב.


מילי:
ככה ראיתי אותו לראשונה, המון מכשירים מצפצפים מחוברים לגוף קטן חסר ישע.
ככה הכרתי את אריאל, המלאך שלי.
הפיקדון.
אף אחד לא היה שם בשבילי, שום כתף לבכות עליה.
בכל מקרה נגמרו לי הדמעות, זה לא באמת היה משנה. ניסיתי לנחם את עצמי.
"לרנר, תחזרי לחדר שלך." הפצירה בי בקול רך האחות הראשית שלקחה על עצמה להיות האימא שלא נמצאת איתי כאן.
התקתי עיניים מהעריסה שנראתה כל כך גדולה ביחס להמוני החוטים שהחדירו נוזלים לגופו של הילד שלי. הי! נזפתי בדמעותיי, אמרתי שנגמרתם כבר, פשוט נגמרים באיזה שהוא שלב, בנוסף לזה ששק הדמעות היה הדבר הכי שימושי
בשבילי בחמשת חודשים האחרונים.
"מילי." לאביבה האחות באמת היה אכפת ממני. אז חזרתי לחדר.
ילדה בת עשרים ושתיים בהליכה של בת שמונים.

אריאל:
אימא אומרת שאני הילד הכי הכי שלה, אני יודע שאני לא. אפילו שאין לי אחים. ראיתי את זה בעיניים שלה, שיצאנו מהמרפאה הפנים של אימא היו עצובות,
ניסיתי לחשוב למה. אולי זה בגלל מה שריני, מי ששיחקתי איתה מקודם אמרה לה.
דווקא שיחקתי ממש יפה, עשיתי מה שריני אמרה. אפילו שזה מצחיק והכי קל בעולם.
כמו לצייר את הבית שלנו. מה יש לצייר? אותי ואימא ואת המיטות שאנחנו ישנים בהם, טוב שריני אמרה לאימא לחכות בחוץ, אם היא הייתה רואה את הציור, היו לה דמעות בלחיים. אני יודע שזה קורה שעצובים. ככה הסבירו לנו בגן.
טוב ששאלתי את אימא אם היא עצובה, כי היא מהר מהר שמה חיוך על הפנים ושאלה מה אני רוצה שנקנה לארוחת צהרים כי כבר מאוחר. אז עניתי שאני רוצה צ'יפס, אפילו שראיתי שהחיוך לא אמיתי ואני צריך לשאול איך היא
מרגישה. תמיד אני עושה בדיוק איך שלימדו אותי בגן, צריך להקשיב לבינה ורוחמי הגננות.
אבל עכשיו לא הקשבתי להם.

מילי:
"תראי, גברת לרנר, הוא לא... כחח..." הפרופסור השתעל קלות לתוך מרפקו.
ישבתי דרוכה על כיסא הבד הנוקשה, מחכה כבר שיוציא את מה שהוא רוצה. פיתחתי חסינות לבשורות רעות.
"את בטוחה שאת לא רוצה לקרוא לבעלך או לפחות לקרוב משפחה?" נוכחתי לראות שהביטוי גירד בפדחתו במבוכה אכן שריש וקיים אצל הפרופסורים.
עפעפתי במהירות, עונה כמו אוטומט. "אני יכולה לשמוע בעצמי. לבד."
"אם את מתעקשת..." הוא באמת היה נראה נבוך, התחלתי לרחם עליו בעצמי, על איש הבשורות.
"אז התינוק החמוד שלך לא נולד רגיל. הוא... שמעת על תסמונת דאון?"
"בוודאי." אתה לא הולך להגיד לי את זה, לאאא! הלב שלי השתולל בתוכי אך מבחוץ הייתי נציב קרח.
אבל זה בדיוק מה שהוא אמר.

אריאל:
תמיד אחרי המקלחת אימא מספרת לי סיפור. לפעמים על ילד. לפעמים על ילדה ולפעמים על חיות. את הסיפורים האלו אני הכי אוהב. בעיקר על כלבים.
היום אימא סיפרה לי על הכלבים.
"היה הייתה חצר גדולה גדולה כמו החצר של ריני ושם גדלו בנחת עשרה כלבים. חלק גדולים וחלק קטנים חלק שחורים וחלק לבנים. בתוכם היה כלבלב
אחד קטן, הוא היה השונה בכולם, זה לא שהוא רצה, זה לא שהוא ביקש. ככה הוא נולד. מיוחד."
עד כאן היא סיפרה לי כי זה היה נראה שנרדמתי. הרגשתי את הלטיפות של אימא על הראש שלי, ודמעה שלה שנפלה לי על האוזן. אחר כך את הנעלי בית שלה הולכות לנעול את הדלת. אבל אימא לא נרדמה. שמעתי אותה בוכה לתוך הכרית.
אני לא אוהב שאימא בוכה, נהיה לי עצוב גם.

מילי:
אתה לא תסמונת דאון ברמת תפקוד גבוהה, אתה מיוחד. שיננתי באוזניו הקטנטנות וליטפתי ברוך את הפנים שדמו באופן פלאי לאביו המנוח, האב שלא יכיר.
הוא היה תינוק נח, בכיות נשמעו רק מהבניין הסמוך באדיבות מקהלת שטיינר, אצלי היה שקט. הוא גם לא דרש תשומת לב מעבר לרגיל. כמו אימא שלו. הצטחקה האחות בטיפת חלב שחיסנה אותו בלי שהוציא כמעט ציוץ.
כמו אימא שלו. ספרי לי על זה.
עם סיוע של המדינה והרווחה שהתערבה ומרטה את עצביי, הוא גדל. רגיש כל כך.
ובעיקר- מיוחד כל כך.
הילדים בשכונה לא הסכימו לשחק איתו, השכנים הצביעו עליו ונערות התלחשו כל אימת שעברנו על ידם. המטפלות טענו הלוך וחזור שהוא אוצר והרגישות שלו לא רגילה.
אז למה הוא שונה מכולם? רציתי לשאול, לא שאלתי. הנשים הכבודות רק ינידו ראשן ברחמים וישתקו.
השתיקה מסבירה הכל, ככה טוענים בספרים רבי המכר שלא מצאתי בהם שום מענה, לי היא לא הסבירה כלום.
אבל דבר אחד ידעתי בוודאות.
אפילו אם לא שלם הוא בגופו או בשכלו- תמיד יהיה מושלם ומיוחד לפניי, אימו.
הוצאתי את המחברת החומה הפשוטה בה כתבתי את הגיגי מאז היוולדו של אריאל.
דפדפתי בה קצת, היו בה הרבה בלבול ומשפטים חסרי פשר אך עכשיו- הכל היה ברור כל כך. עט הפיילוט רץ על גבי השורות הריקות.
דע לך, אריאל יקר שלי, עולמנו אינו מושלם. כל בן אנוש עובר דרך שנסללה בדיוק עבורו, רובם אינם נחשבים בעיני הסביבה ל"מיוחדים" אך תמיד ידבק התואר "מיוחד" בעיני יוצרם שעקב אחרי פסיעותיהם השונות כל כך מחבריהם.
יום אחד, אח... כמה אני מחכה לבואו. כבר לא יהיו השונים, המסכנים והמיוחדים. יחד נצעד כולנו לקבל את פני משיח צדקנו, בלי הבדלי מעמדות ומראות.
כי לכל אדם ישנה דרך שונה ומתוכננת עבורו.

להגיע לבדו אל היעד המיוחד לו.

'חיים' היה שקוע עמוק בתפילת שמונה עשרה, הוא התנועע בהתלהבות, התפלל מעומק ליבו, ממש כעבד לפני קונו.

בברכת 'רצה' ממש לפני הכריעה של 'מודים' נחתה סטירה מצלצלת על לחייו, הוא איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל, משקפיו נשרו מאפו ונשברו, פניו האדימו מבושה.

הוא רצה להיעלם מבית המדרש כאילו לא דרך בה מעולם, אני כבר אברך מכובד, הוא לא יכל לסבול את ההרגשה.

במאמצים עילאיים המשיך בתפילתו עד סיומה, הרי המשנה פסקה שאין מפסיקין בתפילה אפילו נחש כרוך על עקבך.

הוא פסע שלוש פסיעות לאחוריו 'עושה שלום' לצדדים ו'חייקל' ראש הקהל ניצב לצידו, מבקש אלף סליחות, הוא פשוט טעה בזיהוי וממש לא התכוון אליו, הוא הוציא חמש מאות דולר מכיסו וסכום נוסף עבור משקפיו, בתמורה למחילתו.

חיים נרגע מהחוויה שהתבררה למפרע כלא משפילה ולקח את הכסף בשמחה.

"הלוואי תבוא כל יום" לחש לעבר גבו המתרחק של 'חייקל'

( מקור: הרבה מגידים שמשתמשים לנמשלים שונים)

בס"ד




במפתיע או שלא, הייתה תנועת כלי הרכב די רגילה, למרות הסגר והעסקים הסגורים. משאיות פרקו סחורה, ואנשים עברו במעבר חצייה.
על ציר סוקולוב במעלה ההר מז'בוטינסקי בואכה ר' עקיבא, נסעו כמה רכבים בודדים. ברחוב אבן גבירול שבצד ימין עמדו כמה וכמה
רכבים שהפכו ממש לשיירה וציפו בסבלנות אוזלת להשתלב ברחוב סוקולוב, אם לפנות שמאלה או לימין.

רכב הדור, בעל צבע שחור מרשים ומבריק, עצר מנסיעתו למרות שלכאורה הוא בעל זכות הקדימה ונתן לרכבים הזוחלים החוצה
מאבן גבירול להשתלב בתנועה. זגוגיות הרכב היו אטומים כך שיכולתי רק לדמיין מי הוא היושב בפנים. שיערתי שמדובר כנראה
באיזה סבאלה' חביב שכפי שהרכב מעיד הוא די אמיד, בנוסף מעשיו מוכיחים שהוא לא נמנה על המקומיים.

ולא שהבני ברקים הם לא אנשים אדיבים, אלא שמקומי היה יודע שאם כל הרצון הטוב - בבני ברק,
אם ויתרת לאחד בכביש השיירה לנצח לא עוברת.

וזה אכן מה שקרה עוד ועוד רכבים זרמו החוצה מאבן גבירול, ומיודעינו הסבאלה' החביב ממתין בסבלנות עד שינוע אחרון הרכבים.
מאחוריו ניצב אוטובוס של חברת קווים ונהגו מקרב בני הדודים שכנראה פחות עבד על מידת הסבלנות. הוא ממש חישב להתפקע,
צפר וצפר… עד - שפתח את הדלתות ירד במדרגות ויצא מהאוטובוס בצעקות, עם זיק מטריף בעיניים ניגש לרכב השחור ההדור
והחל להלום על חלונותיו בחוזקה.

ריחמתי על הסבאלה' הנחמד שבסך הכל רצה להיטיב לזולת והנה הסתבך לו עם איזה ישמעאלי מטורף.

דלת הרכב מימין לנהג נפתחה, רעדתי שמא הסבתא של הסבאלה' יושבת שם ונהג האוטובוס יפרוק עליה את זעמו.

והנה נפתחה לה גם הדלת משמאל מתוכם יצאו שני גברתנים עבי בשר, מנופחי שרירים ובדיוק כמו הקלישאה לבושים שחורים,
דווקא יהודים. הם החלו להכות את הנהג במכות רצח, שיבין בדיוק מי הוא כאן ה"גבר אלים". לא נפחיד את הקוראים בתיאורים
גרפיים מדוייקים, אבל הערבי זעק מכאב והתפתל מהמהלומות שספג עד שהצליח לעורר את רחמיהם של העוברים ושבים.
התוקפים לא נבהלו הם סיימו את מעשיהם והמשיכו הלאה בחריקת בלמים.

היה היה, והווה, בית כנסת נחמד אי – שם באזור המרכז. (קרי – רעננה)
מתפללי בית הכנסת ההוא נמנים על המגזר הדתי – לאומי.
היה היה גם איש נחמד, חרדי, שבשל מוצאו המפליל של הוריו קופץ מדי פעם לשבתות לאותה עיר (קרי- רעננה) וקופץ, איך לא?, לאותו בית כנסת. בעוד הוא מתפלל בסידור נייד שייבא מביתו, הוא מבחין באפים מעוקמים בשלל גוונים הנשלחים לעברו.
תוהה אותו איש נחמד לעצמו, מדוע ולמה נשלחים אליו אפים מעוקמים? אה?
הטיפוס החרדי הסטנדרטי יחליט מיד שזה בגלל החליפה המרופטת שהוא לובש, חליפה שנרכשה בחנות יוקרתית בבני ברק במיוחד לכבוד החתונה של שלום קורצוויל, הידיד הוותיק מהישיבה קטנה. כמובן שלשבת הבאה הוא יגיע כבר עם חליפה טורקיז שנרכשה במיוחד לבר מצווה של רועי, האחיין הנחמד והמאנפף.
אבל אדם מעמיק מחשבה שכמוני יתהה מיד למה נשלחים אליו אפים בתנוחה הידועה, ויפתח בחקירה מעמיקה. המסקנה- איך לא – נמצאת ממש מתחת לאף שלנו. הישר.
מהי המסקנה, אנשים יקרים? אה?
פייק ניוז.
הציבור הדתי לאומי מלא באנשים חכמים (מאוד) בעיני עצמם. אותם אנשים נחנו במתנה מדהימה מידי שמים: 'לב זהב'. אותו לב זהב של אותם אנשים בציבור הדתי לאומי, גורם להם לשתף את כל הציבור במסקנותיהם המחוכמות (בעיני עצמם) לגבי הציבור החרדי. אותם אנשים נחנו בעוד מתנה מידי שמים: עיתון פרוע, 'מצב הרוח' שמו, שמאפשר להם להפיץ את טענותיהם המסולפות בפומבי.
מזה שנים שיוצא לי לעיין בעיתון, כל שבוע הם שוברים את השיא של עצמם; כל שבוע הם מזכים את הציבור בפייק משובח ולא רלוונטי על הציבור החרדי.
אחד מאותם אנשים חכמים (בעיני עצמם) הוא רב מנחם רהט. ישיש מגולח למשעי, שנהנה להשתלח בציבור החרדי בטענות כזב שמוכיחות על בקיאות רבה בעובדות (לא מוכחות) וידענות מצומצמת בתחומים מצומצמים. (קרי; מסך הטלוויזיה פור קיי שרכשו בחנות מכשירי חשמל בכיכר העיר.)

איי. הביטו וראו מספר פייקים שדליתי למענכם במאמץ רב.

למרבה המזל, הציבור החרדי דוחה את החכמולוגים ההזויים שטירופם אומנותם. הציבור החרדי נפתח למציאות. יותר ויותר מחובשי ספסלי בית המדרש יוצאים לעבוד לפרנסתם. יותר ויותר נעזרים בטכנולוגיה הסּופר-מודרנית לעבודה ולאיסוף מידע חיוני. יותר ויותר עולים, עדיין בשקט, לקברו של הראי"ה קוק לכפר על הכפשתו של גאון הדור הקודם.

למרבה המזל, כן. מידע מבוסס, אגב?

ומילה אחרונה לגבי החרדים: סקר אקראי שערך הרדיו החרדי קול חי, העלה שנתניהו זוכה ל-38 אחוזי תמיכה, ואחריו סער עם %18 ובנט עם %13 . הסקר אינו מדעי, והחרדים ממילא מצביעים למפלגות המגזר, אבל יש בו כיוונים: יהודֵ י 'פך השמן הטהור', מעדיפים אתאיסט זולל נבילות וטריפות ומחלל שבת, על פני שני האחרים, שכל אחד מהם שומר שבת, אוכל כשר ומניח תפילין מידי בוקר . אולי זוהי דרכם של החרדים לבטא את יחסם האמיתי למדינת 'לא ראשית צמיחת גאולתנו'.

אחח. הלכת רחוק מאוד, ידידי. חבל שלא חסכת מאיתנו את המילה האחרונה הזאת. היה טוב גם בלעדיה.

השבוע חשף רהט מידע מרטיט. תחנת הרדיו החרדית – דתית כאן מורשת, העזה ברוב חוצפתה לתת לחרדים שלוש שעות שידור בפריים טיים! קרי; שמונה בבוקר עד אחת עשרה בצהריים. על מה ולמה הרעש הגדול? תכניתו של השדר הסרוג בני טייטלבאום יורדת משידור ובמקומה עולה תכנית עם דוב אייכלר, בנו של ח"כ (החרדי!) ישראל אייכלר.
הנה החרדי שלנו. חרדי סטנדרטי, מהסוג שמחליט שהבעיה בחליפה.

(מחזיק חשבון פייסבוק. וטוויטר.)
מה עוד? האריכו את מנדי ביתאן בשעה.
רגע, רצועה של שלוש שעות (חרדיות!) אסורה בתכלית האיסור, אבל הרצועה המוזיקלית בת חמש השעות שמשודרת אחריה זה בסדר?
שיורידו אותה. שישימו במקומה תכנית של בני טייטלבאום.
ועוד, ועוד, ועוד. נחסוך מכם.
מה הצרה? אותו רב מנחם רהט הנחמד הוא סגן העורך של העיתון הנפוץ!
איפה העורך הראשי, אותו אדם מתון שצריך להחליט מה עושים ואיך? איפה שאול יהלום?
כותב את מדור ביקורת המסעדות. זה בדיוק מה שהוא עושה, בכל העיתון.
איך הוא ישמור על מנחם רהט? הוא עסוק בלכתוב איך הוא הלך למסעדת השמיר עם נאווה רעייתו, ואכל שם שקדי עגל מלוחים מדי, ולכן הוא לא ממליץ עליהם.

בס"ד

איוויתי לי דירה, תחום מושב.
מקום לשכון, חומה לסגור.
הנחת ראש, שמירת מחשבות.
עם לבדד, מחיצות מחיצות.

משלי, רשום בטאבו.
בלעדי, לא משותף.
לא מדד, לא פריים.
שומר שכר, לא משלם.

חלום, מחזה נעלם.
אויש עשירי, אוף בוס.
נוף פחים, אוויר חניונים.
מוצקה נעלמת, קרקע רועדת.

חבר לוחש, הגיון.
שמחת נוודים, רעיון גולים.
בית של מעלה, נעלה.
הרגשה, לב, בית.

טריקת דלתות, מחסום חששות.
אישור כניסה, אווירה רצויה.
הכנסת אורחים, רווחה.
ביתי, מבצרי.

ב"ה

שובו.

"אבא" יענקי מציץ במטבח השקט, אביו יושב עם כוס תה, רכון על דף גמרא.

"אוו, חתן! דווקא הלילה תקפו אותך נדודי שינה?" צוחק עויזר-שמעון בחיבה, רוחו טובה עליו, מחר הוא מכניס את הבן יקיר לו לחופה. "בו שב, שב ילד" הוא קורא לו באהבה. "אבא—" יענקי קורא מהוסס. "יעקוב 'ל התקשר".

שקט הושלך במטבח. עויזר-שמעון מביט בבנו במבט רושף.

"והוא רוצה לבוא לחתונה" אומר יענקי בגבורה, במאמץ.

"לא יקום ולא יהיה!" דופר עויזר שמעון על השולחן. "זה או הוא או אני, ואם הבחירה לא ברורה לך, אז אתה מוזמן לבחור אותה עכשיו!" הוא קורא ונעמד מול בנו החתן.

הדם אוזל מפניו של יענקי. יעקובל אשרנוביץ, שהיום הוא קובי אש, זמר ידוע, ביקש להשתתף בחתונתו. ויענקי לא יכול לסרב.

בגלל סיבה אחת, שקושרת אותם בקשר דם.

חוברת אותם לאותו יום שבו ירדה נשמתם לעולם. זוג תאומים.

"אבא, אני מתחנן, הרשה לו רק לחתונה" בוכה יענקי. ואין שם שמחה, וכוכבים ותקווה.

יש שם אבא ושתי בנים, וקשר דם שותת.

"לא יקום ולא יהיה" פוסק עויזר-שמעון. ומכבה את האור.

ושתי לבבות שפועמים באותו לילה כבר לא ישנים.



האולם נוצץ, שירים חגיגיים ברקע, הזמר, יהודי האיימיש מסדר את תזמורתו בחצי עיגול, עויזר-שמעון מסתובב בחיוך גאה, מקבל את אורחיו.

ורק החתן יושב, רגליו כבדות. ראשו ומחשבותיו נתונות באחיו אהובו.

"אפשר להציע לך כוס מים, חתן?" מציע מלצר, ויענקי מתרעם שהוא שוכח שהוא עדין בצום. אם לא הקול המוכר.

"יעקובי?" שואל יענקי, ולאחר מפנה מבטו, רואה שאביו רחוק. המלצר מביט בו, לא יכול להתקרב, והם דומעים יחד. מנגינת חופה ברקע. עויזר-שמעון מתקרב לבנו לא מודע לדרמה שמתחוללת.

"לך לחופה אח" אומר המלצר בקול סדוק, רגע לפני שאבי החתן, אבי המלצר, יתקרב. "אני אתפלל עליך יעקובי, אני יודע שתחזור" אומר החתן, וברגע הבא מתקרב אל אביו.

פוסע אל העתיד.



בסעודה, קולות של דיבורים, ושמחת חתן וכלה, יהודים מסתובבים, לוחצים ידיים למחותן, וכטוב ליבו קורא עויזר שמעון למלצר ומבקש ממנו יין. והמלצר מגיע, עויזר שמעון מביט בו באלם. גם המלצר מביט בו, מבטו תחינה, בקשה אילמת, זועקת.

"ויהודי ששב, מה יהיה עליו?" שואל המלצר, כיפה קטנה לראשו וסינר מלצרים על גופו.

עויזר שמעון מביט בו דומם, בראשו נפתחים דפי הגמרא האהובים.

"שובו בנים שובבים אומר המדרש" הוא עונה לאחר הפסק ארוך, ודברי המשנה יוצאים מפיו בנימה למדנית "גם לו יש דרך תשובה, וגם לו ה' מחכה" אומר עויזר שמעון, בפשטות. "ואם הרבוינו של עולם מחכה לו, איך אני, אביו, לא אחכה לו?" הוא שואל ופושט ידיו לקבל את בנו-אהובו שחזר.



וחופה נפרשת לראשיהם.

וכנסת ישראל שוב תעמוד תחתיה.

"מקודשת" ילחש הבורא, יאסוף יהודים טועים, לעולם אחכה לכם בזרועותי,

וששוב, תשובו, תפרס מעלינו חופה וקידושין.

אור עולם.

גם היא ידעה שהגיע הזמן.

הגיע הזמן לצאת, הגיע הזמן לשכוח, הגיע הזמן לכרות את החתיכה החסרה מן הלב, הגיע הזמן להניח אותה במגרה השמורה לזיכרונות.

אבל המגרה סירבה להיסגר, גם כשדחפה אותה בכוח, והוא כבר האיץ בה מהדלת, "בואי, נצא כבר, מחכים לנו." והיא השאירה אותה כך, פתוחה, מדממת, ובאה בעקבותיו אל הדלת, אזרה את פניה בחיוך – ונתקעה.

הדלת. הדלת הסגורה, הדלת האסורה, הדלת הנעולה באלפי מנעולים של אזהרה. היא הייתה פתוחה כעת, ומשב אוויר קר חדר דרכה, הקפיא את החלק מדמה שעוד נותר בגופה.

עמדה כך מולה, עמדה מולו, ופניה נאטמו, נמחקו מכל תחושה, והיא לחשה, "אני לא מסוגלת... לך בלעדיי..."

השעון היקה שלו דחק בו. הוא לא היה מסוגל עוד להתעכב.

"את בטוחה?" וידא, ידו על הדלת.

הנהנה קלושות. עוד רגע ותקרוס.

הוא הנהן בחזרה, באיטיות, כמו מותח את השניות בקפיץ השעון הפנימי שלו, ואז האיץ אותן בחזרה, וביחד איתן את תנועותיו. ויצא.

והיא קרסה.

קרה הייתה הרצפה. אך עליה היא חשה פתאום קרובה, קרובה יותר מתמיד, קרובה אליו יותר אף ממה שהייתה בחייו.

תינוק קטן שלה. תינוק נצחי שלה.

פעימות הלב שלה דפקו על הרצפה הקפואה. פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. סדירות כל-כך, כפי שמעולם לא היו פעימותיו.

תינוק קטן ושברירי שלה.

ואיך זה שהרצפה, בקומה השלישית, כל-כך קרובה הייתה לאדמה, האדמה שמעולם לא ראתה, כי זה מה שהרב המליץ.

עוד תהיה לכם רפואה, גם אמא שלה אמרה. אמא שלה, שמחכה עכשיו בכיליון-עיניים במפגש המשפחתי הראשון מאז הסגר הראשון. כבר היה מפגש משפחתי אחד לאחריו, בין הסגרים, אבל הם נעדרו ממנו. נעולים היו בביתם, במשמר על חייו, בשמירת פעימות לבבו, שלא יסתכנו בנגיפי הציבור – ולו יהיה הציבור משפחתם הקרובה.

עוד תהיה לכם רפואה, אמר הרב. התינוק – קטן היה. אז מה אם במשך שנה וחצי היה מחובר בנימי-דם ולב אל גופה הדומע. עוד תהיה לכם רפואה, ותזכו לחיים חדשים. אינכם צריכים להתקשר לתינוק הפגוע. אינכם צריכים להשתתף בלווייתו.

ואולי מאז נסגרה הדלת לצמיתות בפניה. ואולי מאז היא מרגישה שהיא חייבת להישאר בבית, לא לצאת את סף דלתו, אולי מאז היא מרגישה שעדיין יש לה על מי לשמור.

הרצפה הייתה קרה, ומכונת-הכביסה צפצפה את סיום-פעולתה. עולם שלם יש בחוץ, אבל עולם שלם, קטן, יש לה גם בבית. התרוממה, מרגישה את קשיות ידיה, אלה שנשאו אותו לכל מקום, אלה שייחלו שידיו שלו ילמדו את מלאכת הזחילה, סוף-סוף. אלה שרפו בחוסר-אונים כשהודיעו האנשים הלבנים שאין יותר מה לעשות.

הכביסה הייתה חמימה, ורטיבותה הייתה טובה לפניה היבשות. הטמינה אותן בתוכה, סִלסלה אותה בסלסלה, גררה אותה אל הסלון ביחד עם מתקן הכביסה. אפילו מרפסת, מפלט-חוץ אחד, אין להם בביתם הזעיר.

בסלון היה החלון הגדול, החלון מפיץ האור והעולם, כך קראה לו בינה לבינה בתקופת הסגר – אפילו אותו לא העזה לשתף במחשבותיה. קירבה את מתקן הכביסה אל החלון, וכשעיניה קבועות בו החלה נוטלת את הכבסים, ודימתה אותם לכבשים שאולי היו רועות בחוץ, אילו היו גרים בכפר.

אבל שרטוט בתים אפרפר דקר את עיניה הבוהות, ואנשים מעטים, עטויי-מסכות שאותן לא זכתה להכיר מקרוב בנשיקת אף ופה, חלפו ביניהם, גרסו ברגליהם את שכבת עלי-השלכת שעטה הרחוב. חלקם ממהרים, חלקם מאטים, חלקם צוחקים – אולי, חלקם בוכים – אולי. כבר שמונה חודשים שהיא לא חלק מהם. כבר נצח חיים שהיא רחוקה מעולמם.

בתחילה עוד הביטה בהם בגעגוע. ייחלה לאספלט השחוק, ייחלה לשיחות הרחוב עם השכנות, ייחלה למגע גלגלי העגלה – הפאר היחיד שהרשו לעצמם עם הולדת בכורם הפגוע – במדרכות האפורות. ייחלה לפיסת שמים שתקיף את ראשה מעל, ולא מן הצד, מן החלון.

אחר-כך נהפך חלון ההצצה להרגל, וקירות הבית המוכרים עד אימה – למגנים ומבטיחים בריאות. לתינוקה, וגם לה. למה לה לחלות בנגיף המסתורי והמאיים הזה. למה לה להצטרך לחנוק עצמה בפיסה חד-פעמית ששְׁמה מסכה.

וכשהוא חרחר את נשימותיו האחרונות – במקום מסוים, באחורי לבה שלה המפרפר, היא חשה את הפחד. הפחד מפני היציאה שאולי תיכפה עליה. מפני אנשי האמבולנס שיבקשו מהם להתלוות אליהם בדרך אל בית-החולים ההומה. והם – כבר התרגלו לשקט הפרטי שלהם...

וכשנשימותיו נאלמו, ואִתן הלב שמעולם לא פעם כפי שצריך, וכשאנשי האמבולנס עטפו אותו ולקחו אותו – בלעדיה, רק הוא התלווה אליהם – אותו משהו בירכתי לבה רפה, נרגע, הרשה לעצמו להתפרק בבכי שנאצר כבר שנה ומחצה, שנעצר כבר חמישה חודשים.

וזהו. היא לא בכתה יותר. וגם הוא לא. תמיד היה מאופק, דייקן גם ברגשותיו, אבל מבטו המוטרד, כשניסה להציע לה לראשונה לצאת, לטיול קצר, סתם ברחובות, וכשהיא נענעה בראשה מיד – רדף אותה גם כעת.

לאן בכלל יש לצאת. פעם, לפני המבול הקודם, הם היו יוצאים הרבה. הכירו כמעט את כל בתי הקפה בעיר, חרשו ברגליהם טיילות מוארות. הכול פחת כשהוא נולד, אבל עדיין ידעו לשמר לעצמם את הזמנים הזוגיים הללו, ובזכות אִמה, השמרטפית האפשרית היחידה, עדיין ראו אותם בתי הקפה והטיילות המרוחקות.

עד שנעצר העולם, ננעל, והם הגיפו עצמם בבית מפני הנגיף. שום-דבר עוד לא היה ברור, רק דבר אחד: הוא בקבוצת סיכון. לבו החלוש-חלוש מסכן אותו עד מוות גם-כך – אך הקורונה תסכנו אף יותר. והדבר הזה היה ברור להם: הם לא יסכנו אותו.

עד שהוא נאלם ונעלם, השאיר אותם הלומים. ובעוד הוא מתאושש, חוזר לצאת, למנייני רחוב ולשיעורים במרחקים, לקצת קפיצות אל העבודה הממשית שאפשרה לו עד כה לעבוד מהבית – היא נותרה כלואה.

השפילה מבטה מן החלון. כבר לא משך אותה חרך ההצצה, חרך המציצנות. הכביסה כבר הייתה תלויה, פרושה היטב, חסרה כל-כך את בגדיו הקטנטנים – האם לעולם לא תתרגל לכך?

השיבה מבטה את הבית. הריק כל-כך, המלא כל-כך. אולי ארוחת ערב כדאי להכין. צהריים הוא יאכל שם, במפגש המשפחתי הסוער, הסוער בדבר היעדרותה הבלתי-צפויה. היא כבר לא תאכל ארוחת צהריים. אז ארוחת ערב. כן. יש מה לעשות בבית.

אז מה אפשר להכין? אחרי תקופה ארוכה שבה מצב-הרוח שלה נשק לרצפה, אחרי תקופה ארוכה שבה רוב הזמן הוא הסתובב ליד רגליה, לא הותיר לה את ההזדמנות להפתיע אותו – פתאום התחשק לה להשקיע.

אפשר לסמוך על אמה, שהכינה שלוש מנות עתירות טעם להפליא, ובכל-זאת – הוא תמיד העדיף את האוכל שלה. ובכל-זאת – היא אשתו, והיא האחראית לתזונתו.

אז מה תכין?

במשלוח האחרון הגיעו להם עלי לזניה. באבחת מקש הזמינה אותם, בלי הרבה תכנונים. כעת כבשו הם את מקום תכנוני ארוחת-הערב שלה.

שלפה אותם, הוציאה סיר, קרעה חבילת רסק-עגבניות, קצצה בצל, שפכה גם ברוקולי. פניה האדימו, אולי מרסק-העגבניות, לבה האיץ את פעימותיו. לא ידעה כמה חיים היא יכולה למצוא במטבח. או שידעה – ושכחה. עולם שלם. מי צריך את העולם שבחוץ.

הציצה במתכון. קוטג'. מוסיף הרבה טעם. שלפה שאריות אחרונות מהמקרר. סידרה את עלי הלזניה בתבנית הפיירקס שכבר חודשים לא באה לידי שימוש, הערתה מעליהם את הרוטב המבעבע. ועוד שכבה של עלים, ועוד רוטב. עבודת השכבות עשתה טוב ללבה העטוף. סוף-סוף – הסוף. גבינה צהובה מגורדת.

כולה מבעבעת, כמו הרוטב קודם לכן, רצה אל המקרר.

חבילה שקופה שבה פירורים בודדים דקרה את עיניה.

פשפשה בקדחתנות, אולי בכל-זאת תמצא, אולי בכל-זאת מוחבאת שם חבילה נוספת. אבל הוא זה שהיה אחראי, ביקיות שלו, על הסדר במקרר, ושום חבילה נעלמת לא הואילה להתגלות.

על המקרר היה הפתק עם מספר הטלפון של נחום מהמכולת. בימים כתיקונם החדש, לפני שעברו תיקון מחדש, הם היו מתקשרים אליו כל אימת שהיה חסר משהו ששכחו להזמין במשלוח. נחום היה שולח את נתנאל, העובד שלו, עם המצרכים הדרושים, ונתנאל היה מניח אותם ליד הדלת, דופק, והולך. את התשלום הם ביצעו טלפונית באשראי, ונחום סירב לקחת תשלום גם על המשלוח.

בשלושת החודשים האחרונים הוא ביקר בעצמו במכולת של נחום, ומסר לה בכל-פעם את תנחומיו של בעל המכולת על מות בנם. להשתמש בשירותי המשלוח שלו – כבר לא היה צורך.

עד עתה.

הלזניה הריחה את עצמה אל אפה מעם השולחן. שוב נראתה הרצפה מזמינה. הכול אבוד, הכול לשווא, פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. איך הלב עדיין ממשיך לפעום בסדירות כואבת שכזו.

טוק. טוק-טוק-טוק. ושוב. טוק. טוק-טוק-טוק.

לא ייתכן.

ויתרה על רעיון הרצפה, חמקה במבטיה מהלזניה שעל השולחן. התקרבה אליה. אל המעצור, אל המנעול, אל החוצץ. אל הדלת.

מישהו דפק עליה.

כמה ימים לאחר הודעת הסגר הראשון מישהו דפק על הדלת שלהם. זו הייתה השכנה, באה ללוות כמה ביצים. עוד לא ידעה את הסגר המחמיר שהם כפו על עצמם. נאלצה לשמוע זאת מהם מעבר לדלת.

מאז לא בא אף-אחד. רק שכנים שמדי פעם הניחו להם תשורות מעבר לדלת, תשורות שעברו מֵרוּק וחיטוי לפני שעשו בהן שימוש, או שלא באו לידי שימוש, כי חיטוי פשוט היה הורס את הנייר שממנו היו עשויות. וגם ליטול את שקית הזבל הדו-יומית הם באו. אבל אז אפילו לא דפקו.

ועכשיו דפיקה.

צעדה לאט, הפוך מקצב הלב שלה. עברה בסלון, יצאה אל ההול. תמיד חשבה שהוא המצאה מיותרת, מטרים מיותרים שנוגסים עוד קצת בדמי השכירות. בחודשים האחרונים בירכה עליו. הוא אִפשר לה לנוע מהמטבח לסלון ולחדר השינה בלי לחלוף על פניה. רק בדרכה לשירותים ולשירותי הכביסה נאלצה לעבור בהול, ואז עשתה זאת כשפניה מופנות בנחישות לקיר האטום שממול.

המשיכה לפסוע, מודדת את עקבה בצד אגודלה. מי ברא לה איברים כאלה, שבקושי לצעוד מסוגלים. מי ברא לה הלב, שמאיים גם הוא להפסיק לפעום.

דלת חדר השינה זרקה את עצמה לעיניה, מזמנת אותה אליה בלחשי פיתוי. מי בכלל צריך לפתוח את הדלת. שידפוק הדופק האלמוני – להיכנס הוא לא יוכל, המפתח נעוץ עמוק בפנים בחור היחיד שהיא הרשתה לדלת לקיים בעצמה.

מחשבה פראית באה לראשה, עצרה אותה על מקומה. זו השכנה, באה להחזיר את הביצים שמעולם לא נלוו. ובמקום ביצים – היא תחזיר גבינה צהובה. מגורדת.

ואז לעגה לעצמה. כבר חודשים שהיא מגרדת מעליה כל שאריות שכנוּת, מגרשת את שיחות הטלפון של שכנותיה, אפילו אלה שנועדו לנחמה באבלה, והיא כבר לא זוכרת את מראה פניהן. ואיך דווקא עכשיו תיזכר בה השכנה, תקרא את מחשבותיה דרך הקיר והדלת, ותדע שגבינה צהובה היא חסרה.

אך התקווה הטיפשית כבר הצעידה את רגליה אל הדלת.

בהתה בה במשך כמה רגעים. לבנה, חלקה, חפה מקשקושים שהיו מנת דלתה של דלת אחותה, או לפחות ככה מספרות התמונות. מצדה השני צבעה חום, היא עדיין זוכרת. מי עומד מצדה השני?

היא שנאה את חור ההצצה, שתמיד טשטש את הדמויות הבאות, אבל כעת נעמדה על כריות אצבעותיה, וכיווצה את עינה דרכו.

האור הצהוב שלט בחדר המדרגות, האיר על קבוצה שלמה של אנשים מטושטשים.

פם. פם-פם-פם. חשבה שלעולם הוא לא יפעם שוב בקצב המטורף, המפחד הזה. שוב קלטה אותה הרצפה לחיבוק מעורפל.

המכשיר הנייד שלה צפצף. היא זחלה לעבר הסלון, נאחזת בפיסת-השפיות שהוא הציע לה. נאלצה להתרומם כדי לקחתו מהשולחן.

"תפתחי את הדלת, אלה אנחנו." אפילו באותיות הקבועות קבל-עולם היא זיהתה שמחה מקפצת ולא-אופיינית בין מילות הודעתו.

אנחנו? מי אלה אנחנו? כבר שלושה חודשים שזה רק הוא והיא. כבר שמונה חודשים שאין "אנחנו" הבאים מחוץ.

רגליה הרועדות הסתבכו במרוצתה הפתאומית. היא עמדה מול הדלת, שבהקה אליה בלובנה, ונשמה עמוק.

נחילי דם דקיקים זרמו ממוחה על גלי הנשימה, נספגו בלבה. בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, מזה שמונה חודשים, מזה שנה ושלושת-רבעים – היא הרגישה קצה-שוליה של שלווה.

ולחצה על ידית הדלת.

והם היו שם.

נשפכו פנימה כמו נחילי הדם הבוהק, שטפו אותה במראות, בקולות, בריחות. ריבועי זום מרצדים שפתע הפכו לאנשים. למשפחה.

היא לא חשבה שכך תתגעגע לחיבוק של אמה, לליטוף של אביה, לטפיחה של אחיה, ללחיצה הכפולה של אחותה, לכרכורי האחיינים דוקרי-הלב.

אבל היא התגעגעה. התגעגעה גם לניחוח החוץ שהם הביאו עמם, לריחו של העולם שהם נשאו בכנפות-בגדיהם.

והתגעגעה גם לראות אותו כך, פרוע-חולצה, מוקף, מחייך כמעט עד שתי אוזניו, מאושר כל-כך.

השולחן הקטן בסלון נערם עד מהרה במנה ראשונה, ובמנה שנייה, ובמנה שלישית, "הכול חלבי, כי רצינו לגוון," הכריזה אמה ואחיה רטן, אך עזר לה לערוך את השולחן. היא דווקא חיבבה את העל-האש שלו, שהביא לאפה מיד ניחוחות רחוקים, אבל הפעם שמחה בארוחה החלבית.

הלזניה!

התעופפה אל המטבח, שכבר נכבש בשורת אחיינים נמרצת, גילתה שעדיין שלום לה. בן השלוש קפצץ לידה, ביקש ללכת לשירותים. היא הובילה אותו, ידו חמה ופועמת בידה, אל חדר האמבטיה.

ובדרך חלפה על פניה.

הדלת עדיין הייתה פתוחה. האור בחדר המדרגות היה כבוי, ובכל-זאת היא הציעה עולם שלם, בהיר כל-כך, מואר כל-כך.

שבה אל הסלון עם האחיין הקטן, לא נותנת למדקרות לחדור אל לבה. מי היה מאמין שהסלון שלהם מסוגל להכיל כל-כך הרבה. מי היה מאמין שהלב שלה מסוגל להכיל כל-כך הרבה. גם כאב, גם אושר, גם פחד, גם כמיהה, גם רתיעה, גם התרפקות.

התיישבה לצד אמה, חשה בחמימותה. חמימות אימהית שהיא מעולם לא הספיקה לתת, אך כעת היא עטופה בה כל-כך.

"אני רוצה יותר גבינה צהובה בפיצה שלי," ייללה בת השש של אחותה.

אמא קפצה, נברה בין הערמות שעל השולחן, שלפה בתנועת-ניצחון חבילה שקופה-צהובה.

"אני אחמם לה את הגבינה על הפיצה," היא התנדבה מיד, נטלה את חפיסת הגרגירים ואת משולש הפיצה הביתי, נכנסה אל המטבח.

ובטרם הכניסה את גבעת הפיצה אל המיקרוגל, לחימום מהיר, גירדה כמה חתיכות על הלזניה הקרה שלה.

הסלסולים הצהובים נחתו ברכות, כעלי השלכת שבחוץ, התגבבו על חתיכת ההשקעה שלה, על חתיכת הלב שנמס ושוב התחיל להתגבש.

והצהוב זרח בהיסוס, מטשטש את עיניה. וטוב היה לעיניה, ותקווה הייתה ללבה.

והאור שמחלון ההצצה שבסלון הגיח אל תוך לבה המוגף.