קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אני לא רוצה לחזור הביתה.
רע לי שם.
רע לי מאבא רע לי מאמא. רוצה מעון ודי.

אני רוצה להישאר עם נעמי המטפלת. אבל היא לא מבינה למה אני הולך אחריה ובוכה.

ממש מקודם שמעתי אותה אומרת לביילי המטפלת של הקבוצה השנייה, ש"היא ממש מתרגשת לראות את דניאל אוסף את המגנטים. תמיד הוא לא אוסף בכלל, רק עומד מרחוק וזורק בכאילו".

התפלאתי, כי תמיד כשזרקתי היא אמרה לי "יופי דניאל. אתה ממש ילד טוב".
עכשיו אני קולט שהיא אמרה לי סתם, לעודד אותי.

באמת באמת, אני אוסף היום כדי שהיא תבין שאני ילד טוב ולא מושך לאפחד בשערות, בשביל שהיא תרשה לי להישאר במעון, ולא לחזור הביתה.
ואז היא אמרה לכולם להחזיר מוצצים וללבוש נעליים, כי עוד מעט הולכים. התחלתי לבכות. חזק חזק.
אין לי מקום בבית שלי, אין איפה לשחק כועסים עלי.
נמאס לרדת לגינה, נהיה שם ממש צפוף. עם המון אבאים. רק אבאים עייפים.

לא נותנים לי אוכל, לפעמים ממש קושרים אותי לכיסא כמו את יוני בעגלה.

אמא, היא מתנהגת הכי נורא. כל היום צועקת עלי ועל מיכלי. היא רצה בכל הבית עם מכשיר מפחיד עם מקל שעושה רעש.

חשבתי שאבא ירחם עלינו קצת, כמו פעם שבשקט שקט הוא נתן לנו שוקולד, ואמר למיכלי לא לגלות לאמא. עכשיו נראה לי הוא בעצמו מפחד מאמא. הוא מתרוצץ בבית אחריה לבוש בסמרטוטים.

אתמול ממש בכיתי, אז הוא נתן לי פריכות ישנות, וזרק אותי מהבית לחדר מדרגות. שם ישבתי גם בכיתי, הבנתי מה זה חוסר אהבה, מה זאת התעללות.

רע לי בבית, רוצה להישאר במעון.

אז אתמול, שישבתי במדרגות וגם בכיתי, ראיתי שמהדלת מונו של משפחת ועקנין, גם אצלם הולך שמח. אבא שלהם, פתאום פתח ת'דלת, זרק אותם החוצה, עם חבילת ופלים ממשנת יוסף, וצעק להם: "זה מה שיש לאכול! תפסיקו להפריע".

הרגשתי שאני לא לבד. שאולי כל ההורים כועסים על הילדים שלהם, אולי לא כדאי להיות הבן של נעמי המטפלת.

בלילה אני בוכה במיטה בשקט, שאבא לא ישמע ויכעס עלי. מיכלי רוצה להרגיע אותי אז היא אומרת שהיא זוכרת שככה זה כל שנה בערב פסח, ובזמנה לא היה מעון והיא היתה כל היום בתוך התופת.

הלוואי שהיא צודקת. שנזכה כבר לגאולה.
טוב, אז אני יוסי. שלום לכולם וברוכים הבאים לוובינר.

רגע, מה, לא שומעים?
תכתבו לי רגע בצ'אט אם שומעים.
יופי. שומעים. מצויין.

אז שלום שוב, ברוכים הבאים לכולם. אני מאד שמח שהצטרפתם אלי לוובינר המיוחד שלנו, תודה לכל מי שהגיע.
זה לא מובן מאליו, אני מעריך מאד את כל מי שהחליט להשקיע בעצמו ולהצטרף אלינו כאן.
שניה אחת. מישהו פה כותב בצ'אט שלא רואים אותי. רואים?
אוקיי, רואים. אז מי שכתב שהוא לא רואה, זה כנראה בעיה אצלך במחשב, תבדוק את זה.

ובכן, אנחנו היום רוצים לגעת בבעיה שמטרידה את כולנו - בעיית הוובינרים.
אני אתחיל עם סיפור אישי, איך אני הגעתי לנושא.
שקף ראשון - איך הגעתי לנושא.
אז הכל התחיל כאשר נרשמתי ל-654 וובינרים וזומים שונים וחינמיים בכל נושא אפשרי.
בכל וובינר שכזה גיליתי שאני סובל קשה מאד מבעיה אחרת. אחד שכנע אותי שאני לא מתנהל נכון כלכלית, אחר שכנע אותי שהזוגיות שלי על סף תהום. שלישי שכנע אותי שאני סובל מדימוי עצמי נמוך, אחר גרם לי להאמין שיש לי שלבקת חוגרת.
בסיום כל וובינר הייתה הצעה מפתה שתקפה רק עד היום בחצות להצטרף לתוכנית המיוחדת שתפתור לך את הבעיה מהשורש אחת ולתמיד.
אבל לא הספקתי להירשם עד חצות כי בדיוק הייתי באמצע זום אחר שניסה לשכנע אותי להצטרף לעוד תוכנית.
למזלי, למחרת בבוקר קיבלתי מייל שעקב הביקוש העצום החליטו להאריך באופן חד פעמי את ההזדמנות הנדירה להצטרף לתוכנית המיוחדת והייחודית והנדירה.

שקף שני - גם אתם מרגישים ככה?
בטח גם אתם מרגישים כמוני. נכון?
מוצפים בהצעות לוובינרים וזומים ותוכניות. אתם מרגישים שזה כבר מעלה לכם את הסעיף, אתם לא מסוגלים יותר, לא יכולים להתמודד עם זה.
נכון?
תכתבו לי בצ'אט.

הנה. כותבים לי: נכון. נכון מאד. מדוייק. בדיוק ככה. איך אתה יודע מה אני מרגיש. נכון. ממש ככה. נכון ביותר.

שקף שלישי: רק עד היום בחצות
אז הנה ההצעה הנדירה שלנו. זה לא כמו כל מה שאתם מכירים. זו תוכנית חדשה וייחודית ונדירה ומיוחדת שבניתי עם הצוות שלי אחרי שעות רבות של חשיבה וניסוי וטעיה. התוכנית שתציל אתכם אחת ולתמיד מהוובינרים.

שקף רביעי: ההשקעה שלכם
מי שיירשם עד היום בחצות יכול לקבל את התוכנית המלאה בשווי 12 אלף ש"ח, פלוס חוברת תרגילים מעשיים יעילים ומוכחים בשטח בשווי 4800 ש"ח , פלוס בונוס מיני קורס לניהול זמן בשווי 5660 ש"ח, פלוס ליווי אישי תקופתי בשווי 1200 ש"ח, פלוס פגישה אחד על אחד איתי בשווי 0 ש"ח -
סך הכל 6788599400 ש"ח
אבל כאמור, מי שיירשם עוד היום, יקבל את כל הטוב הזה במחיר הפסד, מחיר בדיחה, מחיר מצחיק, מחיר מגוחך של 7900 ש"ח בלבד.
לחצו עכשיו על הבאנר: יוסי, אני רוצה להשקיע בעצמי

שקף סיום:
בחיאת זום - התוכנית שתציל אתכם אחת ולתמיד מהוובינרים, ואותי מהאוברדראפט.
קישור לפרק הראשון



פרק ב/ אל הפיים



שלוואן עמד בתנוחת 'עוישה שלום' ונתן עוד ערבוב לקלחת הענקית שעמדה במרכז המרתף.



לאל הַפַיִיִיִּם יש לאחרונה דרישות קולינריות מרחיקות לכת, והא מנסה לעשות כמיטב יכלתו וזה לוקח ממנו כוחות נפש מרובים.

הכל התחיל כשהספרן כרך את הספר יוזבד עם הכריכה של מתכוני צפורה קרייזמן, מאז חייו של שלוואן הפכו לקלחת בלתי נסבלת.

וכשהצ'אלמר צעק לו מהכניסה "אפשר להשיג את הרוטב הזה ב'הדר (ר' גרונית) גאולה' בחמש עֶשׁרֶי שקל" זה בהחלט היה כמים קרים על נפש עייפה כפשוטו ממש.



וכשאיציק פלד מלמל משהו על התאילנדי של הדר גאולה ועל מכשיר עינויים כל שהוא, קנדי דרה שעמד בפתח הרגיש כדור אימתני שמטפס בגרונו ונמלט במהירות לחדרו, לא חסר לו ללכלך גם את האולם של שלוואן וציפורה קרייזמן.



***​



איציק באמת לא תכנן שהביקור בהדר גאולה יכלול סלפי של הצ'אלמר עם הגרומן ההוא מהקליפ, וטעימות של כמה ארבע'ס.



"דִּי קוּמסְט צוּ דִּי קוּמסְט נִישט" צעק לו איציק בחוסר סבלנות, והצ'אלמר כאילו הוא בשבת אחרי הטשולנט עונה לו לא פחות מאשר "א קילו זייתונעס ואני מאגיע".



הטלפון של שלוואן צלצל. וכשהמנגינה היא "כשושנה" של יונתן שינפלד, שלוואן יודע שהגורל גמר עליו.



הוא מהבוקר עם הקלחת פה, ועוד מוצא זמן לכל השטויות של צביקי גרין, חסר לה שהיא תתחיל עם השטויות שלה, גם ככה כמעט כרכו את יוזבד עם 'סתירה מצלצלת' של ברטלר.



"שולעם עליכם ר' שלוואן" רבי מנדל היה על הקו, מענין אולי הוא המציא גם מתקן שמשנה צלצולי טלפון של אנשים.



"חשבתי על רעיון, אולי מכשיר שמערבב קלחות. וועסטאך בזמנו דיברת איתי על כאבי הגב שלך והבאתי לך מתקן שגורם כאבים במקום אחר בגוף ומשכיח את הכאבי גב.



אז אולי מכשיר שמערבב קלחות יעשה לך את זה?"

וכששלוואן סינן "מכשיר שהורג פַיִיִיִּם בהחלט יעשה לי את זה", רבי מנדל כבר ידע מה הספר הבא שלו.


1615154709746.png
  • 625
  • קדירת הצ'ולנט האחרונה פונתה מהבר ומוטי ונחמי נשלחו אחר כבוד ברכב של הגיס לדירתם.
    מוטי היה מותש נפשית ופיזית. החוויה שעברה עליו בלילה הזה החלישה אותו לחלוטין, וכשהדלת נפתחה הוא פשוט החליק על הרצפה באפיסת כוחות.
    זרוע ימין שלו כאבה, אבא שלו היה היסטרי כשהוביל אותו לקופה והחזיק בזרועו בעצמה ששברה לו את היד.
    נחמי ניסתה להיות נחמדה והגישה לו כוס מים. הוא מלמל ברכה, לגם מעט והניח את הכוס על המרצפת הקרובה.
    "אתה חושב שתחזיק מעמד בשבוע הקרוב?" ניסתה לפתח שיחה עימו.
    "אין מצב שאני עושה את זה עוד פעם! איך ההורים שלי יכולים להכריח אותי לעשות משהו שאני כל-כך פוחד ממנו?!"
    לא! נחמי קיוותה שהיא לא מבינה אותו כשורה.
    "למה אתה מתכוון?" השתדלה לשמור על קור רוח.
    מוטי הסיט מבטו, שותק.
    גוש סמיך נתקע בגרונה. היא היתה צריכה להבין.
    הזיעה שניגרה ממנו.
    אצבעותיו שרעדו.
    "מוטי?"
    הוא השיב לה מבט מזוגג.
    הסבלנות שלה נגמרה. "אני לא מוכנה שתדבר ככה!"
    היא קמה, ערסלה את התינוק ובמקביל חיפשה את אבקת השוקו בשביל בן השלש.
    "מוטי, תרגע..." היא הורתה בקוצר רוח. "עוד שבוע אתה גומר עם זה. בתור אבא לחמישה ילדים הגיע הזמן שתפסיק לפחד כמו תינוק מחיסון."
    "
    לְהִתְחַסֵּן זֶה כְּמוֹ לְהִתְחַשְׁמֵל"
    כמו כל שנה, ר' בנימין קם בפורים לותיקין. חבל לבזבז את הזמן.
    מנין רציני ומכובד, בלי תחפושות ושטויות. בקריאת המגילה דופקים רק בהמן הראשון והאחרון. בלי כל הילדים שבאים עם הפיקות שלהם ומפריעים לריכוז.

    אחרי התפילה הוא נשאר ללמוד שעה, ואז הגיע הביתה. הוא נטל מהשולחן את אחד ממשלוחי המנות. "למי זה? לגוטליב?" הוא בדק שהמשלוח מכיל שתי מנות ראויות לאכילה. הגביה את המשלוח ג' טפחים כדי לעשות 'קנין' ומינה את אשתו לשליחה להעביר את המשלוח. כתוב במשנה ברורה שעדיף להעביר על ידי שליח.
    אחר כך הוא התקשר לקופת השכונה ונתן להם פרטי אשראי למתנות לאביונים. 50 ש"ח לכל אביון כחומרת הגרי"ש. "ואתם מעבירים את זה בו ביום, כן?"
    שתה כוס וחצי יין מתוק 'יותר מלימודו', והלך לנוח. ברחוב כבר הסתובבו הרכבים עם המוזיקה, ובגלל הרעש הוא לא הצליח להירדם. הוא פשפש בזקנו ולא החליט האם זה נחשב שיצא את הרמ"א של 'עד דלא ידע'.
    'אם אני בכל מקרה לא נרדם, אולי אני אלמד משהו, חבל לבזבז את היום'. פתח את הטור והמשיך מהסעיף שסיים אתמול.
    אחרי מנחה גדולה תפסו אותו כמה שיכורים וניסו להרקיד אותו באמצע הרחוב. הוא התנער מהם וברח הביתה לנקות את הפראק מהיין שנשפך עליו.

    הם נטלו ידיים לסעודה שעתיים זמניות לפני השקיעה. על השולחן היו מונחים כמה בקבוקי יין ומשקאות שונים, יותר בשביל התפאורה מאשר לשימוש. בין מנה למנה התפלפל ר' בנימין עם גיסו על גדרי דין שמיעת המגילה.
    "אולי תשירו משהו?" הציעה הרבנית.
    ר' בנימין נענה לבקשה. "יודו לה' חסדו, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", תופף באצבעו על השולחן לקצב השירה המנומנמת.

    הדלת נפתחה בבת אחת ושיכור פרץ אל הבית, עטוי מסכה דמוית שלום-בער-סורוצקין.
    "מה כל כך יבש פה?" זעק בקול צרוד.
    הוא תפס את שני הקטנים והתחיל לרקוד איתם סביב השולחן "עדה עדה לא ידע".
    כששלום-בער טיפס על הכיסא לכיוון השולחן, פניו של ר' בנימין נהיו סמוקות ולא מיין, "טוב, זה מספיק. מספיק עם ההוללות".
    "שמחת פורים, מה יש?"
    "שמחת פורים? קיימת כבר את מצוות היום?"
    "האמת שעוד לא נתתי מתנות לאביונים" הוא שלף מכיסו 300 ש"ח והכניס לכיס חולצתו של ר' בנימין.
    לפני שר' בנימין הספיק לומר מילה, ברח שלום-בער ונעלם.
    "אוי ואבוי, אני לא אביון לפי גדרי ההלכה" לחש ר' בנימין. "יש פה בעיה של גזל, וגם של לפני עוור".

    לא נתקררה דעתו עד שעמד והפקיר את כל נכסיו לפי שיטת האין כסף שהפקר יכול לחול למפרע, "עכשיו מתברר ממילא שהייתי עני" אמר בגאווה לגיסו תוך הנפת אגודל למדני.
    אבל אז עלה במחשבתו שאם כן הוא עצמו לא קיים מתנות לאביונים שהרי הכסף שנתן כבר לא היה שלו.
    א ברוך.

    הוא התקשר בבהילות לרב סנדרוביץ'. "מה עושים, הרב?" שאל בבעתה.
    "כמה זמן יש עוד עד השקיעה?"
    "חצי שעה"
    "תקשיב טוב מה שתעשה. יש לכם בבית וודקה?"
    "וודקה?! מה הקשר?"
    "אין זמן להסביר. יש או אין?"
    "לא נראה לי. יש פה איזה ויסקי". הרים את אחד הבקבוקים.
    "ויסקי גם טוב. כמה אחוז אלכוהול?"
    "30"
    "תשתה כוס, ותתקשר אליי עוד 5 דקות"

    אחרי חמש דקות ר' בנימין קיבל הוראה לשתות עוד כוס. אחרי הכוס השלישית הוא כבר לא חיכה להוראה לשתות את הרביעית והחמישית.
    באחת עשרה בלילה צפתה כל המשפחה מהחלון בר' בנימין היושב על הכיכר, עם כובע ורוד שמישהו תרם לו.
    הוא היה חבוק עם שיכור במסכת שלום-בער, מתנדנדים ושרים בדואט את שושנת יעקב של מודזי'ץ בזיופים חדשים שטרם שמעתם אוזן.

    הגיס המודאג ירד למטה "אבל ר' בנימין, כבר עבר פורים".
    "אני מקבל עלי תוספת פורים. זה חל לפי שיטת ה.. לא זוכר מי. ואל תקרא לי ר' בנימין. תקרא לי בני".

    למחרת בבוקר, ר' בנימין התפלל לראשונה בחייו במנין של שמונה וחצי.
    "אני לא יודע אם יצאתי בסוף ידי חובת מתנות לאביונים" אמר לרב סנדרוביץ', "אבל פעם ראשונה בחיים שקיימתי שמחת פורים".
    "ואני", חייך הרב סנדרוביץ' "פעם ראשונה שהשתמשתי במסכה של שלום בער".
    מסיבת פורים מאולתרת צמחה בגינה שליד ביתי, בלונים, שיכורים, ספריי שלג, ואורגניסט אחד.

    "חד חד", כחכח מישהו לתוך מיקרופון, "תן לי בלה מינור".

    אקורד משובח נשפך מהרמקולים, "זה?"

    "לא, זה דו מז'ור", התכעס הזמיר, "תעלה".

    "רגע", התנצל הקלידן, "זה אורגן חדש, אני מתרגל אליו".

    "מה זה קשור? תעלה סולם ל'לה מינור', תחשוב שזה פסנתר".

    "אני לא מנגן פסנתר", התגונן, "אני אורגניסט".

    "נו נו, אתה גם כן", התריס הזמר והלך לחפש וודקה.

    "הו הנה, הלו?", עלז הנגן, "מצאתי, להמינור בול כמו שרצית, איזה שיר?"

    "נתחיל עם ליהודים, 'ליהודים ליהודים הו הו הוייתה אוירה ושמחה..", האורגן שותק.

    "רגע חכה...", נזעק האורגנאי.

    "נו מה עכשיו?"

    "יש לי פתיח לזה".

    "מה אתה אומר? אתה רציני? ממש פתיח כמו בדיסק?" עיניו של הזמר מבעבעות וציניות רותחת נוטפת משפתיו.

    "שניה אני מפעיל את זה", משחק הלז עם הכפתורים, "הנה".

    "זה לא ה'ליהודים' הזה", קצף לבנבן זלג מאוזניו, "זה של יוסי גרין".

    "אה, אז רגע, רק אפעיל פה קטע מעבר טוב של ברדק ונחזור לשיר הקודם".

    "תקשיב לי טוב", תפס הזמר את האורגניסט בפפיונו והושיב אותו על האורגן, "נעשה עסקה".

    "בסדר גמור", נבהל המוזיקאי העדין, "מה שתגיד".

    "אני שר איך שבא לי ואתה מנגן איך שבא לך, איך זה?"

    "סגור".

    הצלילים שנישאו עם אדי האלכוהול קרעו את הלילה, אפילו הקיסר טיירוס החמישי התהפך בקברו כשהוא מנסה לדחוף חול לאוזניו.
    הצצה נדירה לדף השמור של הת"תניק, זה שאפילו לא עולה לרשת מחשש להאקרים.

    -----------

    השנה עקב הקורונה לא יתקיים איסוף בבתים, אלא רק אצל תורמים כבדים מאוד. לתורמים הרגילים ניתן להתקשר לפי ההוראות להלן:

    השמות לפי סדר אקראי.

    יעקב גודלבסקי (43), מטפל רגשי , היה אלטר, עוד זוכר את הרה"י הקודם.
    לציין בפניו שהת"ת שולח בחורים לטיפולים רגשיים.
    להתקשר בין 9:30 ל9:45, אז הוא בדיוק בין מעריב לחברותא.

    איתמר יונגר (26), אברך כולל האויצרניק לשעבר, להגיד לו שעד היום האויצר בישיבה מסודר בזכותו. לשים לב לא להתקשר בשעת ההשכבה. מתעניין לפרטי פרטים בשרידי הוועד שלו. לקבל בהבנה.

    גבריאל ברמינקה (34) ר"מ ביש"ק, לומר לו שעכשיו לומדים בישיבה תקפו כהן, והספר שלו "תקפו וגבורתו" על הסוגיא כבר מרוט לגמרי (האמת היא שזה כי שכחו אותו בגשם). לדבר בהברה ליטאית כבידה. הוא מת על זה.

    חיים זביחוב (30) מנהל מדרשיה במגדל העמק.
    לצטט מדרשים בגודל מזכי הרבים, הוא כבר יעלה על הגל ויספר מעצמו. סבלנות, משתלם. להבטיח קבלה עם סעיף 46.

    יהודה ארזי (61) השווער של חמדוביץ', יש זמן וכסף. השנה לא מסכים שיבואו אליו הביתה בשום אופן.
    להתחיל עם שיח למדני קליל, ולחכות שהוא יתחיל לספר זכרונות מהרב שך. שנה שעברה נתן 250$, לסחוט בעדינות.

    משה מאיר תפילינסקי (36) צ'אלמר במקור, איש עסקים קצר רוח. להתקשר ולדבר באידיש, גילינו שזה עובד. במקרה שלא עונה, ניתן כהוראת שעה לשלוח הודעת ואטסאפ (יש לדוד המזכיר).

    אביתר עוזרי (32) אברך צדיק, להתקשר אחרי סדר ג' ב-23:30 בלילה. שומר מעשרות כל השנה. אוהב לשמוע קצת מה חדש בישיבה.

    חובב שמיר (59) בנו יריב למד בישיבה. האב חילוני אך לא שונא דת. לדבר על הגניוס היהודי. לא להתקשר בין שמונה לתשע בערב.

    בהצלחה!
  • 786
  • המבט של רוחמה, חצי מאיים חצי מתחנן, משתקף באישוני רוחו של חיים, לאורך כל יום פורים דמוקפין. שומר את צעדיו, עוקב אחריו ללא הרף עפעף. חיים מציית למבט.

    "איזה צייתן חיים" מתמוגגת רוחמה באוזני גיסותיה, המכירות את אחיהם, ואת צייתנותו העיוורת לאשתו.

    "הציות הוא המציאות". מצטדק חיים בשנינה, כשחברים תמהים, איך בעל כשר כמוהו, עושה רק רצון אשתו. ללא יכולת לערער על החלטותיה לערכאה יותר גבוהה.
    חיים דוגל בשקט נפשי, ככה טוב לו, וטוב לרוחמה. זה מה שחשוב.


    יום אחד בשנה מרשה חיים לעצמו, לחשוף טפח מרצונותיו המודחקים, ודעותיו הגנוזות.

    פורים. זה החג שעושה לו טוב, נכנס יין יצא חיים.

    מיד אחרי קריאת המגילה כותיקין, מצטופף חיים בשולחן האחורי בבית הכנסת שם הוא מערה אל קרבו פעמיים כוסית ברנדי 777 יוקרתי.

    אחר כך, חותך למשפחת נחמני, החברותא. בתוך משלוח מנות מחכה לו בקבוק ערק גדוש, הערק נגמר בדרך הביתה.

    בבית, ארוחת בוקר הפורימית, מתקנחת בבירת לאגר עשרים אחוז אלכוהול, שתי בקבוקים עשר אחוז כל אחד.

    מכוס לכוס, מתגללת לשונו של חיים, הוא מעז להמרות את פי אשתו, ולשחרר אמרות כנף שנונות על העזר כנגדו. "את מתעקשת שאני אהיה העזר ואת תשארי נגדו."

    מתעסק הוא הרבה ברצון איש ואיש, ופחות ברצון אשתו.

    כל שנה עומדת רוחמה מהצד ודי נהנית מהפן הבלתי ידוע באישיותו הכנועה של בעלה. היא לומדת להעריך אותו יותר, ולדרוש ממנו לנקות לפסח טיפה פחות.

    השנה החליטה רוחמה: "לא יהיה אלכוהול. נקודה."

    חיים לטש זוג עיניים נדהמות. עלעל בלשונו לחפש את מילות ההתנגדות, ההלם והזעזוע, אז הפעילה רוחמה את אותו מבט מצמית.

    אשת נעוריו, אם ילדיו, מחפשת כלותיו, כבאי ותינוק בן שנתיים, שאמור להראות כמו מיקי מאוס. דווקא היא הביטה בו במבט מודגש מאד והוסיפה "חיים אתה יודע שאני צריכה ללדת, אז אני צריכה אותך פיקח"

    אז השנה, אין סיכוי, תקנה פחית בלו. הערבים שותים את זה וזה מספיק להם.
    אני יודעת שאתה שיכור חמוד, אפילו חמוד מאד, אבל תשכח מה היה לפני שנתיים.

    אכן לפני שנתיים בעיצומו של יום הפורים הוא הגיע שיכור למסיבת ברית של אחד מהבני דודים, וכטוב לעבו ביין, קרא לעבר המוהל הנודע ר' יענקב שלעפער," ר' יענקב אני צריך אותך בעוד שבועיים"
    רוחמה לא הבינה, איך כל המשפחה יודעת, שבן עתיד להיוולד.

    אז השנה, חדל אלכוהול.

    אין בעיה.
    פורים נכנס. חיים מתהלך ברחוב כמו נזיר בדיוטי פרי, חוח בין שושנים, ברווזון מכוער בין חתיכים, בעיניים כלות הוא בוחן ילד מישיבה קטנה שמקיא בצד הרחוב, מתבונן ברב אריאלי השכן, רוקד עם בחורים את ריקוד הפינגווינים ההיסטורי, ובא לו לבכות. להשתטות.

    במר לו, עזב את הרחוב הצוהל, ונכנס בבית הכנסת של הרומנים. ישן קודר, ומתאים לנפשו המדוכדכת.
    בצד האולם, הוא נתקל בבקבוק חצי ריק של ליקר בננה.
    שום דבר לא יקרה עם אני אלגום כאן איזה כוסית....
    המבט אוי המבט. אז רק לגימה בקטנה, למתק את החיים.

    בסוף הוא מצא בעמוד של החזן, גם שליבוביץ....


    מוצאי פורים, בחדר לידה, שערי צדק, הלך שמח.


    בסוף המאבטחים התערבו. הוציאו את חיים הרוקד בדביקות לאורך כל מסדרון ההמתנה, ומאיים לפלוש לתחנת האחיות.

    רוחמה היתה עסוקה במכאוביה. לא שתה לבעלה הצייתן, שמרים את המחלקה על הרגליים.


    על שולחן המזרח בברית, מציב חיים בקבוק ליקר בננה, ונותן מבט מיוחד, חצי מתחנן חצי אוהב.
    ב"ה.

    כל הזכויות שמורות לך, ילדה
    עומדת, כך לבד, עם החבל ביד
    מעבירה אותו מימין לשמאל
    ועינייך ממתינות בציפייה
    לחברות שהבטיחו לבוא לשחק
    ואחרי שעה גילית אותן
    בצד השני של הרחוב
    משחקות תופסת, בלעדייך
    והנבטת לי רעיון לשיר נוגה.

    כל הזכויות שמורות לך, איש
    הולך מהר ברחוב הגשום
    עם שקית דהויה ביד
    ופלאפון צמוד לאוזן
    והיד השניה דוחפת עגלה
    והזרת מחזיקה את ילד החלאקה
    אתה כמעט מועד על אבן סוררת
    ורק בנס מצליח להתייצב
    והשראת לי סיפור על החיים עצמם.

    כל הזכויות שמורות לך, אישה
    פורצת לכביש הראשי
    כל כולך לחץ ודחיפות וחיפזון
    התיק שלך מתעופף מצד לצד
    והעיניים שלך דבוקות לאוטובוס
    שעוד רגע יוצא מהתחנה
    ויחד איתו, התקווה שלך להגיע הביתה
    שעתיים אחרי הילדים, ולא שלוש
    ואת אפילו לא שמה לב
    שניצלת מהתנגשות חזיתית עם אופנוע
    ונתת לי רצון לכתוב את הסוף הטוב.

    כל הזכויות שמורות לכם, אנשים
    כל אחד שצועד ברחוב, עסוק בענייניו
    כל אחת שקולה נשמע מעבר לשפופרת
    כל אחד שנראה מעבר לחלון
    כל אחת שדרכנו נפגשות במרוץ החיים
    אתם שמעניקים השראה
    למילים שירוצו על הדף
    או לבדל מחשבה שעוד יתפתח
    ואולי, כך פתאום, תופתעו לזהות
    את עצמכם מככבים בכתביי.
  • 393
  • בס"ד

    רח' הירקון, ב"ב. ליל שישי פרשת בראשית תשפ"א:

    לאחרונה המגדלים החדשים ממש פורחים פה באוויר, חשב בני מולר לעצמו. אגב שאיפה איטית, מהסיגריה האלקטרונית בריח אפרסק סינטטי.

    ואכן במרחב הצפון בני ברקי שבין הרחובות - הירקון, ז'בוטינסקי, ובן גוריון - צמחו בשנים האחרונות בזה אחר זה, מגדלי משרדים רבי קומות הדורים, ומרשימים. הם החליפו את מפעלי התעשייה החלודים, המוסכים המזהמים, אפילו את אולמי השמחות המיתולוגיים שלאט לאט, גם הם נעלמים.

    מכלית הטעם והריח הדיפה ניחוחות אחרונים, בני פלט את העשן חסר הצבע עם האשליה הכתומה מתקתקה, באיטיות רבה. מנסה לעצור בתוכו עוד טיפה של ניקוטין, לדחוק את המחשבות עוד קצת. לתת למוח מנוחה, לפני שיצטרך להשקיע את כולו בנפתולי החיים.

    מבלי משים החל לפסוע בצדי המדרכה, היכן שנשתלו הפרחים החדשים, רומס בהילוכו את השתילים הרכים. מקווה שיידחק הקץ, ולא יופיע הרגע בו יצטרך לנמק ולהסביר.

    כבר ימים ארוכים הוא לא שקט, נשמתו גועשת, ומעורבלת. כל ניסיונותיה של אשתו המסורה, להרגיעו, עלו בתוהו. לשווא ניסתה להזכיר לו את מנהגו מזה עידנים, בכל עת בלבול. להתיישב ולסדר את הראש בכתיבת הנתונים בדף ועיפרון, להשוות חסרון מול יתרון.

    רוחו סערה, הוא פסע במרוצה, כמו מנסה לברוח מזירת פשע. 'פחד' הוא הטרגדיה הגדולה של החיים הוא בטוח כעת, לא מסוגל לחשוב שיש בחיים מצבים קשים יותר מאיפה שהוא נמצא כרגע.

    'שבוי מלחמה' זה ההגדרה ההולמת את מצבי, הוא מהרהר בעוגמה. המלחמה עובדה היא, אבל השבי נובע מאי יכולת להבחין מיהם הצדדים הלוחמים. איפה מונחת אמת הצדק, והיכן טמון העוול.
    באותו היום לאחר ארוחת הערב נכנסה בי רוח שטות, הפעלתי את מכונת הזמן שקניתי מאליאקספרס וכיוונתי את השעון למספרים הקטנים של ההיסטוריה.

    שדה חשמלי עצום הקיף את המטבח באור תכלכל מהבהב, הכל רעד סביבי, הנוף מבעד לחלון התחלף ברפרוף מסחרר.

    ואז, דממה. ציוץ ציפורים נישא בחלל. פתחתי בחשש את דלת המטבח ומצאתי את עצמי בחווה ירוקה ומטופחת עם פרה מוזרה שנוערת כמו חמור.

    "מה הסיפור של הפרה הזו?" שאלתי ילדון שטיפס על העצים.

    "זאת?" הביט בי הקטנצ'יק בתמיהה, "כולם מכירים אותה, זו הפרה של דוד משה".

    "וואלה?" פקפקתי, "בן כמה אתה ילדון? אין לך גן עכשיו?"

    "אני בדרך אל הגן", הראה לי את הסנדוויץ', "מחפש אפרוחים".

    "יונתן?" שאלתי.

    "כן", הופתע הילד, "איך ידעת?"

    "לא חשוב", אמרתי, "אל תטפס על העץ, חבל על המכנסיים היפות שלך, לך עכשיו לגן".

    "אני מחכה לאחות שלי, חנהל'ה, היא לשה עכשיו בצק".

    "חכה שניה אחת", נכנסתי חזרה אל המטבח שלי והוצאתי כבל מאריך ומיקסר, "קרא לחנהל'ה ונגמור עם ה'לשה לשה' הזה.

    מכונת הזמן החלה לצפצף שנגמר לי הזמן, נפרדתי מיונתן שרץ לגן ומסרתי דרישת שלום לנחליאלי.

    רגע לפני החזרה להווה המשעמם רצתי אל כלובו של השפן לסגור לו את הדלת שלא יצטנן המסכן וינחיל לעולם את נוסח ההתעטשות השלם.

    עכשיו אין שום שיר שאני יודע לנגן.
    החלטנו שלא ניכנע.

    נעמדנו כולנו מול אמא בדרישה נחרצת ובלתי משתמעת לשני פנים. "רוצים פיצה!"

    מאז שהמשאית של הפיצה הגיעה היום בבוקר, כל הילדים בשכונה הסתובבו מתלקקים. יענקי ברוטלר הראה לכולם איך אוכלים פיצה ב"אמיתי", ושלוימה לא הפסיק לרדוף אחרי עם הפיצה ולגרות אותי.
    בסוף המשולש נפל לו על החול, אבל הוא ניקה אותו בחולצה והזהיר אותי לא לגלות לאף אחד, פ'סדר, החולצה תגלה.

    שולי וגיננדלוש חזרו אדומות כמו התבלין של הפיצה מהחצר והצטרפו למאבק המשפחתי.

    אבל אמא עמדה שם כאילו היא הזית שמתנוסס באמצע פיצה בגודל של ים, כמו שהברמנים קיבלו. ארי בעצמו סיפר לי.
    "ילדים אני לא עשיתי לכם חיסונים אף פעם, אני אשמור עליכם בריאים, תבינו, החיסונים האלו יכולים להיות טובים ונחמדים ואחרי זה אתם יכולים פתאום להיות חולים מאד!! רוצים?"

    זה היה קצת מפחיד, אבל רק קצת, כי אחרי כמה דקות וסקר מעמיק שערכנו כמו שעמית סגל הסביר (שולי התקשרה לסבא - בטלפון הנייח, גיננדלוש התקשרה לדודה גילי בנוקיה, ואני שלחתי מייל ליענקי ברוטלר), באנו לאמא עם מסקנה נחרצת - "כולם בריאים ואין שום תופעות לוואי! רוצים פיצההההה"

    אמא חייכה, אבל הטכניקות שלה כבר מוכרות ולא עבדו עלינו, אחר כך היא צעקה, בסוף בכתה, ואחרי הסוף שתקה. בסוף של סוף השתיקה היא התקשרה לאבא ואמרה לו בקול של גבינה צהובה רותחת ש"תבוא לקחת תילדים כי הם עושים לי חור בראש".

    באסיפה זריזה הוחלט פה אחד (שלי) לא להיעלב, אלא לגייס את אבא למלחמה, כי אבא אוהב פיצה מאדדדדד.

    פעם אחרונה שהיה לנו פיצה בבית, זה היה כשהייתי ילד קטן ממש. לא זוכר לכבוד איזה חיסון זה היה, אבל אני זוכר שכשהלכנו לישון נשארו עוד שני משולשים שלמים, ובבוקר הם לא היו.
    אמא שאלה מי לקח אותם, זה אומר שלא היא לקחה. אז מי עוד יכול לקחת? אבא. כולנו התגרינו ורק הוא העיז לקחת. ככה הבנו שהוא הכי אוהב פיצה.

    בקיצור אבא הגיע הביתה ושאל את אמא "במה העניין".

    אמא אמרה לו לשאול אותנו וזו הייתה הטעות הגדולה שלה, כי אחרי שהסברנו לו הכל בהתרגשות וצעקות, אבא הבין שני דברים: 1- מישהו מחלק פיצה בחינם. 2- אמא מתנגדת לקחת.

    "אבל למה??" אבא פער זוג עיניים משתאות מול אמא.

    "כי אני לא מוכנה להרעיל את הילדים שלך!! זה למה!"

    "להרעיל?? נו באמת! מה את עושה עניין!! כאילו אני לא זוכר ששבוע שעבר דרשת שאני אקח אותך ל.."

    "חזקי!! למה אתה מספר כל דבר?? למה כל דבר הילדים צריכים לדעת??"

    "לא אמרתי את המילה פיצה!!"

    "חזקי!!"

    "אפשר להבין מה מורעל בפיצות האלו??"

    "לא בפיצות! בחיסונים!"

    "מה?"

    "בחיסונים!!"

    "איזה חיסונים?"

    "במשאית שמקבלים פיצות, מקבלים גם חיסונים חזקי"

    "אז אנחנו נקבל רק את הפיצות", אבא מבריק כמו תמיד.

    אמא מתעצבנת, "רק מי שעושה חיסון מקבל פיצה, ואני לא הולכת להלעיט את הילדים שלי בחיידקים, מובן?"

    "עוד פעם הסיפור הזה? שבי של יוכי קיבלה את כל החיסונים והיא הרבה יותר מוצלחת מגיננ.." אבא עוצר בשנייה האחרונה אבל גיננדלוש כבר בוכה בחדר.

    ואז מתחיל הדיבור האילם של אבא ואמא, דיבור של המהומים ומבטים בעיניים, אני ושולי מנסים לא להתפוצץ מצחוק בשביל שהם ימשיכו לשכוח שאנחנו נמצאים בחדר, ובסוף אמא אומרת "אז אולי נקנה פיצה".

    "לאאאא!! אני וגילי ואבא צועקים ביחד, ואני מנמק "יגידו שאנחנו פראיירים!!"

    בסוף אבא ואמא הלכו לחדר, ואנחנו הלכנו להקשיב להם דרך החור של המנעול.

    אמא הסבירה לאבא שזה מסוכן, ואבא הסביר לאמא איזה חסכים חמורים יהיו לנו עם נתבדל מהחברים ולא נקבל פיצה, ואיזה חסכים חמורים יהיו לכיס שלו אם הוא יקנה לנו פיצה.

    אמא הסבירה לאבא איך עובדים החיידקים, ואבא הסביר לאמא שאנחנו בעצמינו חיידקים וחיידקים לא יכולים להזיק לחיידקים.

    אה.

    על הטיעון הזה כנראה לא היה לאמא מה לענות, שכן בסוף הישיבה המהירה שכונסה כדי להכריע שוב האם עלינו להיעלב או להמשיך להיאבק יחד עם אבא כל-הדרך-אל-הפיצה, אבא יצא מהחדר עם עיניים נוצצות, והכריז בקול צוהל "חברה! הולכים להתחסן!"

    אמא יצאה אחריו עם עיניים אדומות ולחשה "להתחסל", אבל לנו כבר לא היה אכפת, שעטנו במורד המדריגות, נרגשים עד תנוכי דמיונותינו הפיצתיים, ופרצנו בהתרגשות אל המשאית של הפיצה.

    אחר כך קרו שלושה ביחד, האחות מהרצפה צעקה "ילד! מה עשית!" השברים נאספו בזריזות על ידי האחראי של הפיצות, וגיננדלוש פרצה פנימה גם היא והפילה את האחות השנייה עם המבחנה השלישית.

    אוי, איזה ריח טוב. חיכינו בקוצר רוח בתור, סיפרנו לכל הילדים שהיו בפתח שהנה אנחנו כבר מקבלים פיצה ענקית יותר מכולם, אבא חייך חיוכים רחבים לכל עבר ולחץ בהתרגשות אפילו את היד של שימען הגבאי שהוא לא מדבר איתו מאז שהוא לא נתן לא להיות חזן אפילו במניין בחצר בטענה שזה עדיין לא מניין בדיר, וסוף סוף הגיע תורינו.

    ניגשנו בצעד חגיגי אל האחות ומסרנו לה את הפרטים שלנו, היא שאלה מי הראשון ואני קפצתי לראש התור, בתקווה שאקבל ראשון את הפיצה (וגם אגמור אחרי כולם).

    האחות העבירה את הכרטיס שלי והסתכלה על המחשב במצח מקומט.

    מה קרה? למה היא ככה?

    אולי אין מספיק פיצות?

    "מה העניין" המהם אבא תחת זקנו.

    "אני רואה שאתה.. בעצם.. אתם! כל המשפחה.." היא המהמה מתחת לכלום (כי אין לה זקן),

    "משפחת ווינקל", היא הרימה את הראש מהמחשב וחייכה אלינו, "כנראה לא עודכנתם, אז אני שמחה לספר לכם שהמחלימים לא צריכים להתחסן, בטח אתם שמחים לשמוע".
    שא- לום, קראה אסתי לחלל הבית והטילה את התיק על הרצפה.
    אבא, אתה פה? איזה כיף! מתי חזרת?
    אבא סימן לה לשתוק וסגר את דלת הסלון.
    היא פנתה למטבח, תמהה במקצת.

    לאחר כמה דקות נפתחה הדלת ואיש מהורהר פנה ויצא משם. אביה ליווה אותו מעט והצטרף אליה.

    ראית אותו? זה שיצא עכשיו? זה הרב טויבר. סופר סת"ם מומחה. אבל כבר נגיע לזה.
    ברוך השם חזרתי הבוקר מהישיבה במרסיי. מאוד התרשמתי מהבחורים לטובה, ואני מקווה שגם הצוות התרשם ממני, ושיהיה לנו הרבה שטייגן ביחד ו...פרנסה טובה.
    תשמעי, כשהלכתי בוקר אחד מהמלון לישיבה, פגש אותי מהגר סורי והתחיל לתקשר איתי באנגלית רצוצה. ניסיתי להתפטר ממנו אבל הוא היה עקשן גדול. כשראה שאיני מבין מה הוא רוצה ממני, שלף את הטלפון שלו והראה לי תמונה. בתמונה נראו יריעות ישנות של ספר תורה. כאן התחלתי להתעניין.
    שאלתי אותו מה זה ואם זה שלו. הוא אמר שזה משהו שהגיע לידיים של סבא שלו לפני כמה עשרות שנים. הסבא נהרג לאחרונה בהתקפה שאירעה בין המורדים לצבא, והחבילה עברה אליו. הוא יודע שזה תורה ישנה של יהודים ורוצה למכור.
    ואיפה זה נמצא? באל- חסכה, סוריה. אבל הוא יכול להביא את זה.
    אמרתי לו שישלח לי את התמונות למייל ואני אצור איתו קשר בהמשך.
    ולכן קראתי עכשיו לרב טויבר שיחווה דעה על הצילומים.
    ומה הוא אמר? שאלה אסתי.
    הוא לא בטוח. זה לא הכתב שהוא רגיל אליו, הוא יברר.
    חלפו כמה ימים. הרב טויבר התקשר.
    הרב ביכמן, שומע? עשיתי כמה בירורים, וזה נראה טוב. יתכן שזה הדבר האמיתי. אולי נזכה להוציא יקר מזולל.
    אבא שלח מייל לפליט הסורי: אפשר להמשיך. מה התמורה?
    התשובה הגיע מיד: השם שלי איהאב אבו-ווזווז- קהמוז. אני דורש בתמורה את שחרורם של ההורים שלי, דיאב קהמוז וניהאל אל-מקת-קהמוז, שנמקים אצלכם בכלא.
    אבא: אתה צוחק? איך אני יכול?
    איהאב: לא רוצה, לא צריך.
    אבא: חכה. אבדוק.

    ח"כים שפנה אליהם התנערו מכל מגע בענין. אנחנו נשלחנו על ידי גדולי ישראל לגזול את החנית מיד המצרי, להציל עשוק מגוזלו, לשמור על פך השמן הטהור, אם נפנה משאבים לעוד נושאים יתכן והדבר יפגע ביכולתנו לעמוד על משמר הדת, זה מועל בהקדש, ציטטו לו מטורי הדעה ביומונים. הוא כמובן לא חלק עליהם.

    לבסוף הגיע לבן אדם הנכון. ד"ר מרדכי אהרון, מזרחן בהשכלתו ויוצא יחידת מישמיש, היחידה לפעולות מיוחדות מעבר לקווי האויב. האיש, חובש כיפה סרוגה ובעל מבע עייף, התווה את הכיוון.

    ראה, הממשלה לא תשתף איתך פעולה. ודאי לא בגלוי. דברים כאלו נעשים דרך "ציפורים מצייצות" שהאנשים הנכונים מכירים. תן לי כמה ימים.
    אבא שלח מייל: מתכוננים. תכין את הסחורה.

    הרב ביכמן, שלום. כאן מרדכי. יש לי דרך, קצת מסובכת, אבל עדיין זו האופציה הכי טובה. אנחנו נאלץ את הממשלה לשלם מחיר. יש בזה סיכון. תצטרך לשלוח מישהו לכיוון סוריה, ממש להיכנס לשם ולתת לו להיתפס בידיהם. ברגע זה הסיפור הופך לענין דיפלומטי של הממשלה.
    ואת מי בדיוק אני יסגיר לסורים?
    לא יודע. הם מאוד עצבניים שם, שומרי הגבול. כל מי שמתקרב, נורה במקום.
    אבא נאנח. סכנת נפשות. מצד שני, מה יהיה על הספר הקדוש הנמק בידי הערלים. הוא החליט לסוע לצדיק הנסתר המפורסם, המכונאי, שנקרא כך על שם המוסך שניהל בטרם חזר בתשובה ונעשה דיקנא קדישא.

    תן לי את כף ידך, ציווה המכונאי. הוא צמצם את עיניו. הגיד לי, מי יש לך בבית? שאל בלשון הכתוב. מיהם בני ביתך?
    אה, אשתי, הבת הגדולה אסתי, כמעט בשידוכים, אחריה יוינה דויב, בגרודנא-מונסי...
    עצור. הבת הגדולה, היא תלך ותושיע את ישראל. כי ביד אשה ימכור השם את סיפרא, שיבש במכוון.
    מה??? אבל...

    הצדיק כבר השתקע במסע האמיץ של אביגדור, כשבתוכו מוחבא ספרא דצניעותא. הבא בתור, קרא הגבאי והדף את ביכמן ברגישות ובנחישות.
    ביכמן חזר הביתה אפוף מחשבות.

    היום הגדול הגיע. החיג'אב שנקנה בדיר קדיס הוטמן היטב במעמקי התיק. גם דרכון צרפתי עם תמונה שמזכירה את המקור היה שם ולצידו חופן דולרים.
    קחי במבה, אסתי'לה, דמעה אמא.
    לא! לא! שום פריט ישראלי! נזעק ד"ר אהרון ששהה בבית הביכמנים ביום הגורלי.
    את זוכרת? בבני ברק את עולה על 969 לטבריה, משם לקצרין ומשם למרום גולן. בשער תשאלי איפה משפחת שחם והם כבר יעזרו לך.
    כל הדרך עברה עליה באמירת תהלים בעל פה.

    תוואקופי! (תעצרי).

    כמה שהתכוננה לרגע הזה, תקף אותה פחד אדיר. השם, בבקשה, למען ספר התורה!
    ברגליים כושלות המשיכה להתקדם.

    ארפא אידייקא! (ידיים למעלה)
    היא המשיכה ללכת. הם לא ירו.
    כעת עמדה במרחק קצר מהם. חיילים רגילים למראה, מבט מבולבל בעיניהם. ריח חזק של סיגריות.
    אחד מהם תפס את מכשיר הקשר וקישקש לתוכו במהירות. אחרי דקה הופיע ג'יפ, קצין שישב בתוכו הורה לה לעלות עליו.

    אני חרשת אילמת! אני חרשת אילמת! אני חרשת אילמת! אני חרשת אי...

    את בטח פוחדת מאוד, קחי, תתקשרי הביתה, פנה אליה הקצין בעברית צחה ובטון ידידותי, והושיט לה טלפון.
    מופתעת, שלחה את ידה, ובזה קרס כל קו ההגנה.
    באותו הרגע השתנו פניו של הקצין.

    מי את ולמה באת לכאן! מרגלת!!!
    בתגובה פרצה בבכי סוער.
    לא, אני... לא. זה הספר תורה...
    כל הסיפור פרץ בשטף דמעות אחד גדול.

    הקצין חיכה בסבלנות.
    אני יודע הכל. אני בן דוד של אבו-ווזווז. רציתי רק לבדוק אותך.
    הספר כבר פה, אבל צריך לחכות שהדוד והדודה שלי ישתחררו.
    היא נכלאה בחדר עלוב.

    הסיפור נפל על ביבי כשלג בירושלים והוא לא התכוון לפספס אותו. נעמה יששכר 2.
    בדרמטיות עצר את ישיבת הממשלה, והמהם משהו על ענין ביטחוני דחוף שצץ. גנץ הביט אחריו בקנאה.
    פוטין נכנס לתמונה. לד"ר אהרון היו קשרים משלו והוא שדחף לשחרורם של בני הזוג קהמוז. מר קהמוז סירב לעזוב את סיר הבשר הישראלי, ובמקומו שוחרר ג'עבר אל-טבנצ'ה, מחבל זוטר מדרג מיידה אבנים קלאסי.

    הקצין נכנס לאסתי ומסר לה שקית סגורה היטב. הנה הספר, אמר. משם נלקחה על ידי חיילי האו"ם לשטח מפורז ונמסרה לחיילי צה"ל. ביבי כמובן היה שם והצטלם עם "כוחותינו המשחררים".

    היא הוכנסה לחקירה מיידית. השקית נשלחה לשיקוף מטעמי ביטחון. יש בפנים דפים גדולים! קרא הבוחן והתרגשות קלה נרשמה.
    קצין פתח את השקית ושלף משם צרור עיתונים ישנים.

    ובזה תם עוד פרק בסיפור הבלתי פתור של כתר ארם צובא.
    מוקד תמיכה, שלום, מְדַבֵּר יעקב. במה אוכל לעזור?

    שלום, יש לי פה בעיה עם המחשב.

    דבר ראשון, אצלנו אין בעיות. יש רק אתגרים.

    שיהיה.
    תכל'ס, אין לי גלישה. כבר כמה שעות הכול תקוע.

    אני מה-זה מבין אותך. אתה מרגיש שהכול תקוע לך?

    כן, כן. לא זז.

    וואו. זו בטח תחושה מאד לא נעימה עבורך.

    כן. אז איך אפשר לפתור את זה?

    דבר ראשון, תנשום נשימה עמוקה. בחיים אין פתרונות קסם. לפעמים אנחנו מחפשים פתרון עוד לפני שהבנו את הבעיה.

    אז הנה אמרתי מה הבעיה. אין לי גלישה. הכול תקוע.

    כשאנחנו אומרים 'הכול תקוע', זו מין הגדרה כללית כזו שצובעת את הכול בשחור. אנחנו חייבים ללמוד להפריד בין עובדות לבין פרשנות.

    זו עובדה. הנה, אני מנסה לפתוח, כתוב לי 'הגישה שלך לרשת חסומה'.

    יפה מאד. זה בדיוק מה שאמרתי. הגישה שלך ממש חסומה. אתה צריך להיפתח לגישה אחרת.

    אוקיי. אז על מה ללחוץ?

    חלילה. לא ללחוץ. רק לשחרר.

    אבל מה לעשות?

    זה לא עניין של לעשות, זה עניין של להרגיש.

    מה קשור פה להרגיש? זה מה שאתם אומרים לכל מי שמתקשר למוקד התמיכה הטכני שלכם?

    מוקד תמיכה טכני?! אדוני, טעית במספר. זה מוקד לתמיכה רגשית.
    שומע, נוקי? כמו בברית. הקטנים בוכים, הגדולים אוכלים.
    - על מה אתה מדבר?
    לא שמעת? אלה, הגדולים, לא מקבלים חיסונים כמו פראיירים. איפה. הם מקבלים בעד זה צ'ולנט. צ'ולנט! אתה מבין? ואותנו דוקרים כמו בלונים אחרי המסיבה.
    - אוהו. לא ניתן. תכנס את החפ"ק.

    וכעת נפנה לכתבנו לענייני טף ונשים ביום אחד. ספר לנו מה אתה רואה.
    כן, רובי, אני נמצא בטיפת חלב ברחוב אבני גזר, יש פה עשרות אימהות עם תינוקות שבאו להתחסן, ונראה שיש כאן איזו הפגנה.
    - על מה ההפגנה?
    קצת קשה לי להבין את השפה שלהם, אבל אני רואה פה תינוקות מתופפים עם סיר ומצקת. אני מנחש שזה סוג של שביתת רעב.
    - אוקי. אתה יכול לתפוס כמה מילים עם מישהו?
    אני מנסה.
    - מיד נשוב אליך.
    כן, רובי, אז מה שמתברר שהקטנים האלה דורשים הבטחה למנת צ'ולנט אחרי החיסון. עברו הזמנים שבהם תינוקות חוסנו כצאן לצווח. הם נתנו אולטימטום עד ליל ששי הקרוב, ואם לא יענו לדרישותיהם, הם יגישו בד"ץ.
    - על פניו הם צודקים. תודה לך ונעבור לכתבנו...

    נוקי, מרוצה? צ'ולנט של גולדיס? הא? הסתדרנו במקסימום.
    -כעחכע חעעכ.
    מה קורה הכל בסדר?
    - כן כן, רק נתקע לי רגע בבל'ה בפטמה.
     תגובה אחרונה 
  • 640
  • בס"ד



    גדלתי בבית ללא חיסונים, אין לי אפילו פנקס. אמי האמינה, ועודנה דבקה, בגישה טבעית. הירקות לסלט אורגניים, ארוחה טובה נמדדת לפי כמות הוויטמינים והערכים התזונתיים. בחורף שתינו תה לימון עם כפית דבש, ואכלנו תפוזים ואשכוליות לרוב. ועדיין, כשמשלוחי פייזר החלו לנחות בקצב מרנין ומפתח תקווה, שמחתי ופניתי במרץ לנסות לקבוע תורים.

    על פי ויקיפדיה השתמשו בווריאציה של חיסונים כבר בסין העתיקה. המורה בבית ספר אמר לנו שהמציאו אותם בתקופת מגיפת האבעבועות השחורות. אין ספק שמדובר בברכה לאנושות, וחסד עצום מהבורא יתברך, שחנן לאדם דעת והעלים מחיינו מחלות קשות וחשוכות. ישנם חיסונים רבים: לפוליו ולצהבת, לחזרת ולאדמת, לשעלת ולחצבת, ורבים נוספים למניעת מחלות שונות. מטרתו של החיסון, מלבד הגנה על המתחסן עצמו, היא לייצר חסינות עדר מפני מחלות קשות.

    על פי דו"ח ארגון הבריאות העולמי, ישראל ניצבת במקום גבוה במדד העולמי למתן חיסונים לילדים, כ-98%. ומשכך חסינות העדר קיימת, גם כשאמי החליטה באופן אישי שלא לחסן את ילדיה. החלטתה נבעה ממספר שיקולים, באבעבועות רוח סברה שעדיף לגוף להתמודד איתו למרות שנורא מגרד ולא נעים, מאשר להתחסן ואולי לסבול סתם מתופעות לוואי. לשיטתה, לעבור את המחלה דווקא מחשל את הגוף ומחזק אותו לעתיד. בשפעת היא לא רואה כל חיסרון לנוח בבית כמה ימים, להנמיך ראש ולתת לוירוס לעבור. למה להכניס לגוף חומרים זרים, כמו אנטיביוטיקה שהיא לא נוטלת, אם לא מדובר בדלקת ריאות או משהו חריף. אז באין סכנה ממשית, העדיפה לא להתחיל עם חיסונים ולהשאיר אותם לאחרים.

    בשנת תשס"ח התפרצה מגפת החצבת, והתפשטה ברחבי הארץ ובירושלים במיוחד. נדבקנו הילדים הקטנים, שכבנו במיטה מלאים בפצעים אדומים שדומים לאבעבועות רוח. שבועיים בהם בעיקר ישנים. איני זוכר הרבה מאותם ימים, מלבד ליל הסדר – מסביב לשולחן היו רק ההורים מסובים, ובספה ילדים בפיג'מות עם עיניים חצי עצומות.

    הימים האלה אינם זכורים לי כטראומה, אבל מאז משהו השתנה. רופא המשפחה הסביר לנו שמספר המתחסנים באזורנו ירד באותה תקופה והעדר לא היה מוגן. היום, אחיי הקטנים מקבלים חיסון נגד חצבת.

    המצב היום משונה במיוחד. באים אנשים שכשילדיהם מקבלים חיסון יום או יומיים לאחר היוולדם במשקל של 4 קילו, אינם פוצים פה ולא מפקפקים, וכעת זועקים מרה נגד חיסונים לקורונה הניתנים לאנשים בוגרים ובריאים. פתאום יש להם שאלות, הם מבינים ב-RNA מסנג'ר, ושינויי DNA. הם מפחדים מתופעות לוואי עלומות, נותנים מקום לקונספירציות הזויות. בעוד המציאות היא שנכון לזמן כתיבת שורות אלה ניתנו כבר כ-175 מיליון מנות חיסון ברחבי העולם, ולא שמענו על תופעות חריגות.

    הקורונה – מסוכנת בוודאי, וחובה שתעבור מן העולם בצורה הכי מהירה. היא מדבקת ביותר, ואי אפשר לחזות למי היא תהיה מסוכנת. היא משכפלת את עצמה במהירות בווריאנטים ומוטציות לרוב. בהתחלה ניסו לטעון שהדבקה נרחבת תייצר חסינות עדר, אך למרבה הצער זה לא קורה.

    נכון, מדובר במחלה משוגעת, בלתי צפויה, עוד לא ניתנת ללמידה, ברקע כבר מרחשות השמועות בדבר אפשרות שיצטרכו לקחת בקיץ מנה שלישית. כל וריאנט שמתגלה מעורר בנו חרדות אם החיסונים המוזרקים עמידים בפניו. ובאופן כללי, רב הנסתר על הגלוי. אבל לעת עתה, זה נראה כמפלט היחיד לחזור לשגרת חיים דומה לנורמלי. לפחות, למשך חודשים ספורים. את פעולתם של החיסונים אנחנו מתחילים לראות, ולפי דוחות מעודכנים, כבר ניכרת ירידה של כ-50% במספר המאומתים בגילאי 60 ומעלה.(מאז כתיבת הטור עד לפרסומו המספרים השתפרו בהרבה)

    אז אחים יקרים, אני בעז"ה אתחסן בקרוב, ואתם גם כן חוסו על עצמכם, ורוצו להתחסן לא במנה אחת אלא שתיים. תנו סיכוי לעצמכם ולבני משפחותיכם בפסח תשפ"א, שלא כמונו בתשס"ח. להיות מסובים כולם כאחד, במקום לשכב בספה או חלילה במחלקה.
  • 459
  • פתאום חלפו זרמים בלבו, פתאום התקשו כל איבריו בהתנגדות.

    "אז תקבל אותו אליך, כן?" האיש מאחורי הקו לא הרפה, כאילו חש בהתנגדות המוזרה, הזרה.

    "אני – " המשך המשפט נתקע בגרונו. נזכר איך אתמול ילדו הקטן, שכבר לא כל-כך קטן, התלונן בפניו, "אתה תמיד עסוק עם כל האורחים שלך אב, אף-פעם אין לך זמן אליי!" נזכר איך אשתו עיקמה את הפה לפני שבועיים, כשאחד מ"אורחיו" שבר בטעות של שכרות את התמונה היפה שירשה לאחרונה מבית סבתה. היא לא אמרה דבר – תמיד הייתה איתו בפרויקט הזה, עד הסוף – אבל במבט ההמום והעצוב שעל פניה שבר את לבו יותר משבירת התמונה. נזכר איך הנשואים שלו אומרים לפעמים שחבל להם שהם כמעט לא יכולים להגיע אליהם לשבתות. לצד השני הם הולכים הרבה – אבל אליהם – הבית שלהם תמיד עמוס כל-כך, תפוס כל-כך באורחים קשי-החיים שהוא אוסף לביתו לשיקום קצר, עד שיגיע זמנם ללכת ולפנות את מקומם לבאים אחריהם.

    "אני – " את ה"אורח" החדש הוא עוד לא הכיר. רק רבי ישראל, שהעביר אליו לא מעט אנשים בימי חלדו כמארח שכזה, הכירו וידע את מידת הדחיפות של המקרה שלו. את בני משפחתו הוא כבר הכיר, ולראשונה נדמה שהוא גם זוכר אותם. פניהם עמדו לפניו כשהצליח לסיים את המשפט, "לא יכול, רבי ישראל. לא אוכל לקבל אותו הפעם."

    מאחורי הקו נעתקה הנשימה. הוא האזין לה חוזרת אט-אט, בכבדות מופתעת, האזין ללבו הדופק בעוצמת התנגדות, בעוצמת הסכמה. הרגיש את הזעה העוטפת אותו, את הנשימה הנעתקת ממנו עצמו. הוא לא היה מסוגל לנשום. הוא לא היה מסוגל לעמוד. הטלפון נפל מידיו. הוא נפל בעקבותיו על הרצפה. מתוך הערפול של מחשבותיו הוא ידע: התקף לב.



    עיניה ליד מיטתו המוגבהת היו הראשונות שראה. עיניים של תהומות, תהומות של צער ובהלה. אחר-כך ראה את שפתיה הסדוקות נעות.

    "מה קרה פתאום, אברהם? הרופאים אמרו שהכול נובע מבהלה, ממשהו כזה נפשי... מה קרה לך?"

    הכרת מעשיו לפני נפילתו שבה אליו באיטיות מחרידה, וכמעט איימה להפיל שוב את לבו. אחר-כך, לאט-לאט, לחש לה את שבירתו, את שבירתה ושבירת הילדים ששברו גם אותו. ואז סיפר לה, שפתיו נסדקות גם הן, על הוויתור הראשון שעשה במצווה של חייו, במשנה השגורה על לבו כבר שנים כה ארוכות.

    במשך רגעים ארוכים היא שתקה, ממוללת את שולי חולצתה בתנועה שלמד להכיר כמסמנת מחשבה עמוקה.

    ואז היא לחשה, "אתה לא יכול, אברהם... אתה לא יכול ככה, בחדות, לוותר על זה. לעזוב את הכנסת האורחים שלך... אתה לא יכול – וזה גם מזיק לך... אולי – אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לראות איך משלבים בצורה טובה יותר בין החיים לבין המצווה. אבל לא לעזוב הכול ככה... אני והילדים – כבר התרגלנו לזה. ואנחנו גאים בזה, גאים בך. אולי, אם תוכל להוריד קצת במינון, זה יעשה לנו טוב. אבל לא לגמרי, אברהם, לא לגמרי..."

    הוא עצם את עיניו, חוזר על דבריה בלבו.

    ולנגד עיניו הוא ראה אותו פתאום – את הר סיני המקושט והמואר בברקים. ויחד עם כל העם המצטופף שם, הוא קיבל על עצמו מחדש את המשנה הקבועה שלו, קיבל על עצמו שוב להכניס כל אדם – כמעט – תחת צל קורתו.

    ברגע שישתחרר מכאן – הוא ישוב לעשות. ואת הקול הזה, של הר סיני, הוא תמיד ישמע.


    [בכתיבת הסיפור התבססתי על הביאור למשנה באתר דעת:
    http://www.daat.ac.il/chazal/avot.asp?perek=3&mishna=8]
    מאז שנגיד בנק ישראל הכריז על ממי"ם ככסף עובר לסוחר, החלו כולם לאגור שנינויות בארנקם הווירטואלי.

    במקביל בכדי למנוע זליגת הומור שחור לכלכלה הישראלית, יצאו הבנקים בקמפיין 'גם אני לא ממחזר' עם קו מיוחד להלשנה.

    החילונים, כמו תמיד, החלו במסע הכפשה על כך שהחרדים חיים מבדיחות על חשבונם. ונציגינו בכנסת עמדו על כך שהחילונים שבבדיחות הם בכלל נושרים.

    בצ'יינג'ים הקהילתיים העמידו שער יציג של הלצה חסידית גבוה בהרבה מהלצה ליטאית דומה. "יידישע שפראך", כך החלפן, "זה-הרבה-יותר-מצחיק".

    היום שלחה אותי רעייתי לקנות בננות בסופרמרקט כי יגאל הירקן לא פותח קופה על פחות מסאטירה, "אני מפסיד עליך", הוא מתבכיין תוך ניסיון לסגור את הכספת.

    הסופר היה עמוס, לקחתי אשכול בננות ופניתי לעבר הקופה שמעליה תלוי שלט גדול 'כאן מכבדים אימוג'ים', ניפטר כבר על הדרך מכל הסמיילים הנדושים.

    בקופה הסמוכה התפתחה תגרה, אברך צעיר סמוק לחיים מתווכח עם קצין האבטחה על כך שהקטע ההומוריסטי ששילם בחשבונו אינו גנוב.

    "אח שלי", ניסה המאבטח בטובות, "הקטע של 'להתחסן כמו להתחתן' מוכרז כגנוב, הוא נסחר בסיטונאות בעולם התחתון עד שביטלו אותו".

    "אבל הוא שלי, אני כתבתי אותו", זעק העבדקן, "אני הדוויג".

    "שנייה אחת", דפדף הלה בטאבלט, "גם 'אני הדוויג' כבר לא סחיר".
    הערב היה נעים האווירה זורמת.
    הרגשתי נינוח בין הידידים החדשים, מוחמא מההיכרות הקרובה עם אנשי הדעה, אומרי המילה האחרונה.

    "לא האמנתי שיש כאלה אנשים לעניין" סיפרתי לעצמי.

    הדעות שלהם התקרבו לדעות שלי, רק ברהוט יותר.
    התאימו להלך החשיבה שלי ולהסתכלות שלי על העולם. אבל ממקום פתוח יותר, היורד לעומקם של דברים.

    אפרים הגבוה, הרשים אותי כל כך. באופן שבו הוא הציג את הדברים, מזווית מעניינת שגרמה לי להסכים אתו בהרבה דברים.

    ניתאי המזוקן, הצעיר שבחבורה, אמר בדיוק את מה שאני חושב, רק בצורה כל כך מרשימה, ועם שפה עשירה.

    גם ממישה השתקן, התרשמתי. במיוחד מהאופן שמידי פעם, זרק דימויים בתשלובת נכונה. ממש כמו סלט קלוסלאו בליל שישי, ליד הטשולנט.

    "זה ערב מדהים, ממש מכונן". המשכתי לשתף את עצמי בהתלהבות.

    השיחה נסבה על דעות קדומות, ומנהגים שונים. התחלתי להתמכר לאופן הפתוח שבה אפשר לבחון אמונות קודמות, ולדעת לקבל דעות ששונות משלי, כשהם מוצגות בביטחון וברהיטות מלוטשת.

    פתאום שמעתי את אפרים:
    "המדהים בגזר, זה הדימוי שלו ככתום, למרות שהוא בעצם כחול !"

    "מה זה היה?!" הסתכלתי על כולם מבולבל, מנסה לתפוס מתי מגיע הפאנץ', ולהתחיל לצחוק.

    ממש לא. ניתאי הנהן בהתלהבות, והוסיף: "זה עדריות גמורה, וחוסר יכולת להבטיח אצבע על הנכון. מזל שכולנו יודעים שהצבע של הגזר כחול, כמו שכיפת הזהב כחולה, למרות שמה המטעה."

    "מה זאת אומרת?" העזתי להקשות, תוך סיכון מעמדי אצל חבריי החדשים. "כיפת הזהב לא באמת מוזהבת?"

    בחיים לא הושפלתי כמו אותה מתקפת מבטים מרחמים. "הנה עוד אחד", קפץ מישה. "בטח גם אתה מאמין שמשקפיים מסייעות לראייה."
    "הבט מישה ידידי" נטל ניתאי שוב את זכות הדיבור, "בנוגע למשקפיים אני בהחלט מכבד את דעתם של אלו שמאמינים שיש יכולת לזגוגיות פשוטות, להקל עיוותי ראייה. אבל הנושא של כיפת הזהב זה ממש תעתועי דמיון היסטורי".

    בשלב הזה התחלתי לצבוט את עצמי, אבל אפרים כבר נכנס לטראנס. "זה כל כך מיושן ומעייף להתקבע על המוסכמות האלו שהגזר כתום. אני עזבתי את ההורים שלי בדיוק בגלל זה לא לעשות שקר עם עצמי".
    "תהיה מי שאתה" הסכימו איתו ניתאי ומישה.

    אחרי עוד חצי שעה מהפכנית, של שיחה בנושא, כשאני נתקל בעוד ועוד מחוג חבריי החדשים, שמחזיקים בהשקפות המפותחות האלו במיוחד בנוגע לצבע האמיתי של הגזר.

    מרוב בלבול למול חבורת העפרונות המחודדים, ידעתי שמה שאני חייב, זה להתקשר לאמא שלי.
    "אמא, תמיד אמרת לי שהגזר כתום, אני מעדיף להאמין לך, למרות שאני בבלבול קצת בנוגע לזה, אז מי אמר לך שזה נכון?"
    "אמא שלי." ענתה בנחרצות נעימה. "היא זאת שלא ירשה את השריטות שלי. ואמא של סבתא, אמרה לסבתא את מה ששמעה מדור לפניה שכמובן קיבלו את זה מאמותיהם הקדושות. להמשיך?
    ככה עד לאישה הראשונה שהוציאה גזר מהאדמה וראתה שזה כתום."

    לא חזרתי לחבורת החכמים בעיניהם, ובעיני עצמי עד ללפני שעה. המלאתי שלווה פנימית, כשפתאום קלטתי עד כמה בטחון עצמי אלוף בלשקר.
    אסור לי לסמוך על האמונה הבסיסית, היא יכולה להתערער.
    זה לא בושה לבקש חיזוקים.

    יצאתי ללילה הקריר, הירח החליף צבעו לכתום, במיוחד בשבילי.
    היינו שם יחד, כנס אלול, תש״ע. אני הייתי בקהל, היא הייתה על הבמה, אני הקשבתי, היא דיברה.

    מלך, היא אמרה, מלכויות. אני רוצה לדבר לשון הרע, גם אתן רוצות, אבל מכניעות את הראש, המלך אמר לא. מכניעות את הראש, שותקות אל מול משפט ציני אחד, מכניעות את הראש, שותקות אל מול חוסר נוחות. מכניעות את הראש, ומתלבשות כמו שצריך.

    לא לקחת שום סיכון, שום סיכון, היא אומרת. אף רווח לא שווה סיכון רוחני. אף רווח בנות.

    אני הייתי בקהל, הנהנתי לכל מילה. בכל אופן, היא הרבנית, אני התלמידה. אף רווח, היא אומרת, לא שווה סיכון אפילו קטן, תזהרו מהגבול. אף אי נעימות לא שווה סיכון רוחני, ולכל דבר, הכי קטן שיש, יש השפעה, גם אם לא נראה לנו.

    יש לנו השפעה על הסביבה, כל דבר שעושים, כולם מסתכלים. יש לנו השפעה על העולם, אפקט הפרפר.

    חילול השם, בנות, היא נאמה. חילול השם, אין לזה כפרה כאן בעולם שלנו, תזהרו מזה כמו מאש. תתנהגו כמו בנות בית יעקב, תתלבשו כמו בנות בית יעקב, גם אם לפעמים זה לא נעים, לא נוח או לא נחמד;

    יחד היינו שם, על האוטובוס חזור הביתה. היא ליד החלון, אני מאחוריה. אותי לא רואים כמעט, המסכה שלי כיסתה את כל כולי, אותה ראו.

    סביבה היו תלמידות. כולן כמוה, חזרו מאיזשהו כנס. אפקט הפרפר, רציתי לומר לה, נגיף אחד פה, יכול להרוג לא מעט אנשים. כולם מסתכלים עלינו, יש לנו השפעה על העולם.

    נס שהפנים שלי היו מכוסות, ואף אחד לא ראה את הפה שלי נפתח ונסגר בהתלבטות האם לדבר או שלא. אף אחד לא ראה את הזעם שאחז בי מולה, אל מול התלמידות שלה, שנהגו בדיוק כמוה.

    רציתי לומר משהו, אבל לא רציתי לצאת חצופה, בכל אופן, היא המורה, אני התלמידה, היא האוטוריט, ולי לא היה לי אומץ, וחבל.

    אף רווח, רציתי לצעוק, אף רווח לא שווה סיכון הכי קטן, אף רווח לא שווה אי נעימות קלה. אבל רק ישבתי שם, מסתכלת עליה סוגרת את החלון, כי היה לה קר, ושותקת.




    מה יש? מי התחתנה? חברה הדורה התקרבה בחיוך לתחנה. כן, היא אמרה, באיזה וילה כאן, צדדית. אני פותחת עיניים, ומה היה? מגששת, מפחדת לצאת מוכיחה בשער.

    נו, היא אומרת, מה אפשר לעשות, אנשים מתחתנים, יו נואו. מה האופציות?

    אבל כמה אנשים? שאלתי שוב פעם, בזהירות, מעל מאה? בטח, היא צחקה. מה האופציות?

    לא ידעתי מה לומר, כי מה הן האופציות באמת, אבל לא ידעתי הרבה. כן ראיתי מול עיני את היולדת, שנדבקה בשבת שבע ברכות של אחיינית שלה. יולדת, שאז לא הייתה יולדת עדיין, ואף אחד לא יודע האם לתינוק שלה יהיה אמא. לא יודעת הרבה, כן מכירה את השם שלה בעל פה, ומתפללת עליה, יום יום.

    כן יכולה לספר סיפורים על אנשים יקרים שכבר לא כאן, יודעת לספר על ימים שלא הצלחתי לעבוד ורק בכיתי אל מול עוד ידיעה ועוד אחת. שותקת מולן, חסרת אונים. כן מכירה משפחות שימשיכו אחרי כן, בלי חלקים מהן. משפחות. כן תהיתי על הדורות, שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה, והיום באוהלי חתונות.

    לא יכולה לספור דמעות של כאב אל מול לוחות מודעות חסרות מקום, אל מול מודעות עם שמות זהים עליהם, אל מול מיילים של תפילה על תינוקות, יולדות, אבות וסבים. יודעת לספר על ימים עצובים של היסטוריה. יודעת שאיבדנו.




    ישבנו שם, כניסת שבת, אני ושלושת האחים שלי, אחד מהם, לא דתי.

    השתיים האחרים יצאו לכיוון בית הכנסת, תבוא איתנו?

    הוא התלבט רגע, הלך לכיוונם, פתאום שאל, מסיכות, יש שם? הם צחקו ואמרו, מה פתאום, לא מאמינים בזה, הוא נשאר בבית, יחד איתי.

    אני לא מבין, הוא אמר לי פתאום, אני. מכיר אתכם, מכיר את הציבור, אי אפשר למכור לי לוקשים, למה זה ככה, מה עובר על אנשים? וזה מראה תוצאות בשטח, יש לקהילה פה פי ארבע מתים מכל קבוצה אחרת. בארצות הברית, נכחד לנו דור, ופה, שאלוקים ישמור עלינו..

    האמת, הסתכלתי עליו, אני לא יודעת. האמת, שתקתי לו, אני שואלת בדיוק כמוך.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה