קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
את יוסי צייטלין איש הרוח, העט והאמוציות, אין צורך להציג. עיתונאי ותיק, חושף השחיתויות ב"צנובר שלי", מי שככל הנראה גרם להפלת ממשלת האחדות של נתניהו ואהוד ברק בתשע"ט, וגם, איך לא; הסופר המקורי שכתב את "קוגל אוכלים עם המשפחה, או שלא אוכלים בכלל"
וגם כמו שאני מניח שאתם יודעים, יוסי הוא תלמיד חכם עצום. למדן, ירא שמיים. איש עניו וצנוע. יהודי שאיכשהו, בצורה מרגשת, לעולם לא יכתוב לשון הרע, ברמז או בעקיפין. לא אבק, לא כלום. איש של ניחוח יהודי רוחני עמוק - שגם יודע לתפוס את כולנו, שובה אותנו בקסמי מקלדתו המזהירה.

את הספר החדש שלו, "אחמד, תתקן ת'מדרגה", קניתי עם המון ציפיות. מעיתונאי מייסד ז'אנר ומשקיען על, ציפיתי לקבל ספר שיהמם אותי לחלוטין.

וקבלו ספויילר?
זה בדיוק מה שקרה...

ולחדשות בהרחבה.
יוסי מספר שבמשך כל שנות פעילותו בעיתונות החרדית, הוא חלם על הספר הזה. "רציתי לכתוב ספר בלשי, קצר ומהודק, שמציף בעמודים הראשים מסתורין, ואחר כך רצים לכל אורכו לא פחות משישה פתרונות אפשריים לתעלומה".
אם יצא לכם לקרוא ספרות בלשית "אמיתית" ובואו נקווה שלא, כי עד היום ספרות כזו הייתה גויית בלבד, הרי שיש להם תבנית קבועה:
ראשית מציגים בפני הקורא את הדמויות הפועלות, הזירה, האווירה וכדומה, ואז מתרחשת טרגדיה. רצח, גניבה, שוד, היעלמות, משהו בסגנון.

בהמשך יוצא הגיבור לחקור את הארוע, או שהאירוע "נחקר מעצמו" על ידי דמויות שונות בספר, והמתח והחידה מחזיקים את הקוראים, בגדול, בגרון. מי הפיל את הרכבת לים? למה? ומי זה יכול להיות? אם זהו קלפהולץ מגבעת סוניה, מדוע הוא עשה זאת? ואם זהו גדי קלופפר, שהאינטרס שלו ברכבת מבוטחת טבועה ברור לחלוטין, איך למען השם הוא הצליח בכך? רכב משא, מאובטחת עם רחפנים, צבא פרטי קטן, מתוחזקת, איך?...

ואמת שהכי סביר שמוישי התמים העלים אותה, אבל... למה? ובאיזה אופן?

הבנתם את הרעיון. סבך של חוטים, קשורים בצורה אומנותית, והסופר מוליך את הקורא שלב אחר שלב עד לפתרון מושלם ומתוקתק של כל העסק.

ועד לפה ספרות, ועכשיו תכל'ס.
כיום, נכון לשנת תשפ"א, אין בשוק הספרים הרחדיים והנקיים שום דבר שדומה לתבנית הזו. (והספרים של יונה ספיר וחיים גרינבויים מעולים, אבל הם לא בדיוק בנישה הזו) כלום. אפס.

ולא שאין יומרות כאלו. זוכרים את "הגמדים הקדושים" של אריה שטאריק? או את "השעיר הצעיר" של מאיר ויינשטוק? ספרים מוצלחים מאוד עם ניחוח בלשי, ועדיין... עדיין... זה לא זה. נקודה. אין מספיק אפשרויות לפתרון. כקורא, לא מצאתי את עצמי נע לאורך כל הקריאה בין האנשים בספר ותוהה מי באמת עשה את זה. אין פשוט מספיק עומק בלשי.

אבל... סוף סוף יש לנו מנצח. בגדול. יוסי צייטלין, אם אתה קורא את המילים האלו, בבקשה תפסיק עם שאר עיסוקיך החשובים (הכתיבה בעיתונים מועדון ושעה ענוגה) והנכבדים, ו... תמשיך להביא לנו עוד יצירות פאר מפליאות שכאלה. בבקשהההה!!

ומה יש בספר שלנו?
בקיצור, הכל. ראשית, כמובן - תעלומה אמיתית:
מדוע וועדת הצדיקים לענייני נעליים התפרקה ביום בהיר, וכל עשרת מזכיריה יצאו לחתום אבטלה?
ויש את הכתיבה המהממת והמעלפת. יוסי צייטלין, כמובן;
ועיקר העיקרים...
הבלשות! חידוד המוח! כי בספר המתוחכם והקצר הזה יש שבעה (!) פתרונות אפשריים, שהסופר היטיב ללהטט ביניהם: לרגעים אתה משוכנע שהבנת מיהו הנבל בתמונה, ומי הטעה בזדון את כל הרבנים המרכיבים את הוועד, ומה הרווח שהוא קצר מפועלו, ואחרי כמה עמודים הפתרון הגאוני שגילית.... פשוט מתפורר לחתיכות. ושוב ושוב. לאורך כל הספר! איזה יופי של עבודה! וואו!

ואגב, גם הסיום מהדהד. רק בשלושת העמודים האחרונים, בדיוק כמו שצריך, התעלומה מתבהרת. רמז; ממש לא מה שחשבתם, אבל יכולתם לנחש. יוסי השאיר מספיק רמזים שווים במהלך הספר...

מה נאמר ומה נדבר? תענוג. צרוף. ייחודי.
אפילו אחמד, הפועל קשה היום שמתקין למחייתו מדרגות חירום מתכתיות, רעועות ומסוכנות במיוחד - אוי האירוניה - לא יוכל שלא ליהנות מספר הזה. או לפחות, מהעטיפה המיוחדת בעיצובו של
@יונתן ליפשיץ שלנו.

ואגב אחמד. סתם משהו שכדאי שתדעו:
למרות השם הקומי משהו של הספר, כמעט ואין אזכור לדמותו של האחמד ולמדרגות המשונות שהוא מרכיב במוסדות ממשלתיים ועמותות. בטח ובטח שאין סיבה הגיונית ששמו יככב - בתור דמות שולית מאוד בסיפור - על גבי העטיפה. אז יוסי, למה? אנחנו לא יודעים! ספר לנו!

ציון סופי:
9.8 (הורדנו 0.2 בגלל השם המוזר)

ובמילים נורא סוביקטיביות?
הספר שווה כל שקל, אגורה, סנט ורובל שתניחו עליו. קצת קשה להשיג אותו בחנויות המובחרות, מסכים איתכם, בעיקר משום שהוא ומחברו לא קיימים במציאות, ובכל זאת. שווה לכם להתאמץ ולהשיג אותו. מתנה מושלמת לעצמכם לאשה, לחתן, לבר מצווה בוחער שלכם.

קריאה נעימה!
  • 852
  • 'כפר ג'רש'. הורה שלט הכניסה.
    הג'יפ החבוט מודל 1985 נכנס לכפר.
    בין רגע הוקף הרכב בעשרות זוגות עיניים מביטות. כל ילדי הכפר יצאו למעקב אחרי הג'יפ.
    "הג'יפ הזה משמיע רעש כמו 150 מתופפים משבט הזולו כשהם יוצאים לקרב על חייהם", חשב לעצמו דודו, "לא פלא שכ"כ מהר כל הכפר הגיע לראות מי האורח".
    הג'יפ עצר בחריקה במרכז הכפר. דודו פתח את הדלת ויצא החוצה.
    "היכן ראש הכפר?" הוא שאל את המתגודדים.
    "שם", הצביעו מספר ילדים על בקתה ישנה ומפוחמת.
    דודו ניגש אל הבקתה ונקש קלות על הדלת.
    הדלת נפתחה בתנופה אדירה שיזעזעה את כל קירות הבית. בפתח עמד ילד כבן 5 שהזמין את דודו להיכנס.
    בתוך הבקתה ישב איש זקן עם כאפיה על מחצלת קטנה והסתכל על דודו בעיני עגל.
    "אהלן וסהלן", הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה לראש הכפר.
    "קוראים לי דודו, דודו החוקר. באתי לחקור קצת על הכפר הנחמד שלכם.
    הייתי שמח לדבר איתך קצת."
    "שב". אמר ראש הכפר והצביע על מחצלת קטנה שנחה לה בפינה.
    דודו התיישב ושאל, "הייתי שמח לדעת איך מתנהלים החיים בכפר. לדוגמה, איך מתחיל הבוקר בכפר?"
    "אה", אמר ראש הכפר. "לא משהו מיוחד. אני לוקח פיתה, מנגב בחומות, מרביץ זעתר".
    "ומה איתך?" פנה דודו לאשתו של ראש הכפר שעמדה בפינת החדר.
    "וואלה אותו הדבר" היא אמרה, "לוקחת פיתה, מנגבת בחומוס, מרביצה זעתר".
    "ואתה?" שאל דודו את בנו הגדול של ראש הכפר.
    "גם אני" הוא אמר, "לוקח פיתה, מנגב בחומוס, מרביץ זעתר".
    "ומה איתך, חמודי?" שאל דודו את ילדו הקטן של ראש הכפר. "איך מתחיל אצלך הבוקר?"
    "אני לוקח פיתה ומנגב בחומוס".
    "ואתה לא מרביץ זעתר?"
    "אני זעתר.."
    הוא עלה בהר.

    לבדו עלה, צפוף-צפוף עם רבים מאחיו, שהציפו בגווניהם את המעברים הצרים, לבדו מכל משפחתו, ביחד עמה בלבו.

    סע, היא אמרה לו, ועיניה אורות. סע, ותאמר תודה גם בשמי.

    חלשה הייתה עדיין לאחר הלידה, לא היה שייך שתגיע גם היא, לא היה שייך שהקטנטן יעלה עמם, חשוף לכל נזקי החיידקים של המוני האנשים. אמנם ההודיה הייתה גם שלהם, בעיקר שלהם, ובכל-זאת הוא נבחר לנציג משפחתו הקטנה.

    טיפס, לא חש בצפיפות, לא חש בקוצר הנשימה, הנשימה שהתקצרה פעמים כה רבות בשנים הקודמות שבהן עלו יחד אל ההר, ולא מן הטיפוס אלא מן הבכי. ועכשיו התרחבה הנשימה, התרחבה הנשמה, התרחבה המשפחה. ובפעם הראשונה מזה שנים – הוא לא בא לבקש, אלא להודות.

    להודות על החסד העצום, החסד שכבר לא חשבו שיזכו לו, שנים שהם חשבו שיישארו בדד, כי כך גורלם, כי כך ייעודם. כבר השלימו, אפילו. התמקדי את בחינוך בנות ישראל ואילו אני אמשיך לעסוק בגיוס הכספים לבני התורה, כך אמר לה פעם, בקול שאין בו מן הטרוניה. היא נשאה אליו עיניים אדומות, ולרגע הוא חשב שתנהג כרחל בשעתה, או כששרה אשת יוחאי בשעתה היא, אבל אז היא השפילה אותן, והיה בהנהונה גם השלמה וגם ייאוש אדיש.

    את לחלוח הדמעות הם שמרו למקום אחד: לרבי שמעון. לא רק ביום ההילולה הגיעו אליו, אלא בעוד פעמים שהזדמנו אליהם כשעלו צפונה – היא עם תלמידותיה בטיול שנתי, הוא במסע גיוס ברחבי הארץ – ותמיד האחד הצטרף לאחר, עזב את עיסוקיו ועלה גם הוא.

    ושם תמיד נפתח הסכר השקט, שם תמיד זרמו הדמעות על הקטיפה שראתה דמעות רבות מאלה.

    ועכשיו דמעותיו מתייבשות מאליהן בתוך הצפיפות חסרת-האוויר. ועכשיו דמעותיו דמעות שמחה. והוא חושב עליה, אוחזת בתפילותיה שנענו. והוא חושב עליו, על הוד שמעון הקטנטן, שעוד ישמע רבות על ההר שהביא אותו על כנפי השמחה להוריו. והוא חושב עליו, על הצדיק המאחד הזה, וחושב פתאום על כל האנשים שמקיפים אותו, שהתאחדו ביחד איתו לשמחתו–שמחת הצדיק. הוא חש פתאום שהוא מרגיש אותם, את כולם, כל אחד בצערו ובכאבו ובאושרו ובהודייתו. והוא חשב גם עליו, משגיח על כולם, שמח בכולם, אוהב את כולם, רוצה בכולם, שומר על כולם, מעלה את כולם אליו.

    מכל עבר נזרקו אליו אורות המדורות וקולות הניגונים מחרישי האוזניים ומרוממי הלב. שלח מבט חטוף בשעון. חצות הלילה עוד רגע, זמן גדול. הבטיח שישוב מהר ככל שיוכל, לא רצה להשאיר את היולדת ואת התינוק לבדם זמן רב מדי.

    הרים את עיניו מעל ההמון הרוגש ושמח, מעל המדורות המכלות את עשנן כלפי מעלה, נעץ את עיניו בחופת השמים הכהה, וההודיה העצומה שבלבו הפכה לבקשה.

    שהאור והאושר יימשכו לעד, גם בקושי ובצער ובאבל.

    שיהיה עוד ועוד הוד שבהוד.


    אין קשר בין דמות הגיבור לבין דמויות במציאות.
  • 956
  • אני לא יודעת למה התחלתי בחזרה למצוץ את האצבע, אמא כבר הסבירה לי שאני ילדה גדולה וזה לא יפה לילדות גדולות להכניס אצבע בפה, אבל עכשיו אין לי כוח לאכול את הבשר כי אמא התחילה להוריד לי חתיכות בלי עור ואז היא הפסיקה ודיברה עם אבא בשקט ולפני זה בקושי היה לי מהדג הוורוד כי אמא אמרה שהיא לא הספיקה לבשל, ואבא בכלל שכח לקנות קולה, אז אני שוכבת על הספה ומוצצת את האגודל חזק.

    אני לא יודעת מה קורה, בבוקר חזקי בכה וחני כל הזמן אומרת תהילים. הגננת בכלל סיפרה שבל"ג בעומר מאוד שמחים ואתמול הלכתי עם אמא לראות במחשב גדול ברחוב ליד המכולת את האש של מירון. היום אבא ואמא לא היו שמחים ואבא אמר שהיום אני צריכה להיות ילדה מאוד טובה, ואמא חיבקה אותי חזק ולא אמרה כלום.



    וגם אני לא מצאתי מילים, וכי מה אגיד לילדים.
    בבוקר חזרתי ממירון, בכיתי, כי לא קרה להם אסון. חיבקתי אותם חזק, לבדוק שוב שאף אחד לא נחנק. אשתי תיבלה את המרק בדמעות, ובזקה בטשולנט אנחות. בשטיבל לפני כגוונא שרו בר יוחאי כנהוג אבל הגרונות נשנקו ומלבד הגבאי שאזר עצמו בגבורה, נענו כולם בקול ענות חלושה. בסעודה שכבו הקטנים על הספה, מבינים בלי מילים.

    ויהי ממחרת, בקריאת התורה עלה הבחור החשוב... ובירך הגומל בשם ומלכות בגעייה עצומה, לאחר התפילה נתקהלנו מסביבו ופשוט נחרדנו בספרו איך קרא שמע ישראל כשהרגיש שכמעט יוצאת נפשו בטהרה...
  • 704
  • שייך לשרשור ישן שלי שנקרא רגעים קטנים של אשר
    כנראה הקפצה אחרי כל כך הרבה זמן בניגוד לכללים
    הקפיצה את האמונים על כך
    וגרמה למחיקת הקטע הזה, ועל כך התנצלותי.

    בכל מקרה אשמח אם תהנו ממנו​



    פעם כשהייתי ילד הייתי כמעט כל בוקר הולך לירון מהמכולת לקנות לחם עם גבינה ושתי קופסאות טַיים לאבא.
    ירון מהמכולת היה שואל אם לרשום או לשלם ואני הייתי אומר שלרשום, בטח.

    הוא ידע גם שאם אני מבקש ממנו שיוציא את בלוק הגבינה הצהובה האדום מהמקרר שהיה תחת הדלפק ויפרוס כמה פרוסות או אם אני קונה חצי לחם שחור וזיתים במשקל זה בשביל סבתא ובשבילה מוציאים כרטיס אחר מכרטסת ה'תרשום לי' האשראי של אותם ימים.

    לפעמים הייתי קונה גם חבילת שוקולד או מסטיק עגול גדול, אז הוא היה שואל אם אבא מרשה, והייתי אומר שבטח, הוא היה מסתכל לי עמוק בעיניים לא תמיד הוא היה בטוח שכדאי להאמין לי אבל הוא לא אמר את זה.

    ירון היה שואל מה שלום אמא ומה עם סבתא ואני הייתי צוחק במבוכה ואומר לו שהוא ראה את אמא כבר מוקדם כשהיא יצאה לעבודה.
    גם רחמים מהדגים ועמוס מהירקות ושמואל הנהג של האוטובוס ידעו בן של מי אני, איפה אני עולה ואיזה קישואים סבתא אוהבת,

    היום רק שואלים אם אני יודע את הקוד של כרטיס האשראי ובמקרה ושכחתי הם בקושי מסכימים לחכות עד שאחפש בתזכורות שבטלפון את הקוד. רק שלא אשכח להחזיר את חמשת השקלים שלקחתי בשביל העגלה.
    זה התחיל בקטן.
    פינה שולית בעיתון השכונתי, אפילו 'טור פובליציסטי' אי אפשר היה לקרוא לזה. סתם, כמה הגיגים שפורסמו מדי שבוע. על הטורים היה חתום השם הסתמי 'המהגג'. ההגיגים לא היו קשורים למשהו - ובטח לא למישהו - מסוים.
    העיתון לא דרש ממנו תשלום על הפינה, הוא חיפש קצת תוכן אמיתי שימלא את הדפים מלבד שלל הפרסומות. הוא מצידו לא דרש תשלום על הפרסום. התנאי היחיד שלו היה שיהיה מותר לו לכתוב מה שהוא רוצה בלי שום צנזורה.

    לאט לאט הוא תפס אומץ והתחיל לכתוב על נושאים אמיתיים. על מצוקת התחבורה בשכונה, על הנערים המרעישים בלילות, על תופעת ההרחבות הבלתי חוקיות.
    השם של הטור השתנה מ'הגיגי ערב' ל-'הצעת ייעול'. במקום 'המהגג' הוא החליף את החתימה ל'המייעל'.
    בשלב זה הטור הפך לפופולרי במיוחד. הייתה לו עט חדה. הוא ידע להניח את האצבע על נקודות כואבות, והיה לו את הכישרון החמקמק לשכנע את הקוראים ולהעביר אותם אל הצד שלו.

    אחרי כמה כתבות שהביאו תועלת אמיתית לתושבי השכונה, הוא צבר אהדה ותמיכה רבה מהציבור. אנשים אהבו את הרעיונות שלו, את החשיבה שלו, וגם את האומץ לטפל בבעיות כואבות.

    ההתנגשות הראשונה אירעה כשהוא כתב נגד מנהל המתנ"ס שלום בן שלמה. הוא לא כתב את שמו במפורש, אבל כל ילד שמעט בינה בקדקודו הבין למי הכוונה 'העסקן שאפילו אינו מתגורר בשכונה'.
    שלום בן שלמה גם ככה לא היה אהוד במיוחד. המייעל רק הציף טענות שנשמעו גם כך מתחת לפני השטח. אחרי כמה שבועות של מאמרים נשכניים נגד בן שלמה, פנה מנהל המתנ"ס למערכת העיתון השכונתי וביקש מהם לפטר את הכתב. אחרת, כך איים, הוא יפסיק לפרסם אצלם.
    המייעל כתב טור בלתי נשכח בשם 'זה אני או הוא'. הוא פרש בלי שום כפפות את כל המעללים של בן שלמה. רמז למהלכים פליליים של מנהל המתנ"ס, וסיים בחשיפת האיום שלו, 'בן שלמה החליט שזה או אני או הוא. אני - שדואג לציבור, או הוא - שדואג לעצמו'.

    הציבור זעם. תושבי השכונה שלחו פניות למערכת העיתון, למתנ"ס, לעיריה ולמי לא. בסוף בן שלמה התקפל. הוא נאלץ להתפטר ועזב את ניהול המתנ"ס בבושת פנים.

    המייעל קיבל חיזוק למעמדו. הוא פתח משרד לקבלת קהל וביקש לשמוע את תלונות הציבור. מדי פעם היה מוציא 'הצעת ייעול' חדשה.
    כשהייתה יוצאת הצעת ייעול כולם היו מתיישרים לפיה. אנשים פחדו להתעסק איתו.
    דוד, בעל חנות האופניים, היה יוצא דופן. כשהמייעל פנה אליו בהצעת ייעול להוריד את מחירי האופניים ולהשוות אותם למחירים ברשתות הגדולות מחוץ לשכונה - דוד סירב. 'אני לא רשת גדולה, מחזור המכירות שלי הוא יותר קטן, וממילא גם מתח הרווחים. תודה על הצעת הייעול, אבל אני לא מעוניין להתייעל'.
    המייעל פתח במתקפה חזיתית נגד חנות האופניים של דוד. הוא הוציא הצעת ייעול לחנות הצעצועים להתחיל למכור אופניים גם הם. חנות הצעצועים נעתרה להצעה. ומחזור המכירות של דוד הפך מקטן לזעיר, ומזעיר לבלתי קיים.
    דוד היה האחרון שהעז לסרב להצעת ייעול של המייעל.

    המייעל שינה את שמות ההצעות ל'הצעה מחייבת'.
    הוא הוציא 'הצעה מחייבת' לסניף הבנק להרחיב את שעות הפעילות, הבנק התקפל במקום. בית הכנסת 'חסדי משולם' קיבל הצעה מחייבת להסכים לבניית קומה נוספת על הגג לשם הקמת בית כנסת לקהילת האורפלים. עוד הצעה מחייבת הורתה לבית הספר השכונתי לשנות את התפריט בצהרונים. אף אחד לא העז להתנגד. כולם נעתרו להצעות הייעול.

    התושבים התרגלו לכך שאין שום אפשרות להתנגד להצעות של המייעל. בפרט לאחר שיצאה 'הצעה מחייבת' מס' 332 שהורתה לכל תושבי השכונה כי חובה עליהם לציית לכל הצעה של המייעל.
    הוא כבר לא היה צריך לאיים ולא לצעוק. הוא פשוט היה מוציא 'מחייבת' וכולם התרגלו לציית ללא אומר ודברים. המייעל הפך לשליט העל של השכונה.

    ויום אחד, אחרי הרבה שנים, בא לשכונה תושב חדש. הוא קיבל מהמייעל 'מחייבת' להפסיק לחנות בחנייה שעל יד ביתו. לתדהמת כולם סירב לציית.
    המייעל הוציא 'מחייבת' חדשה שהורתה לו לקיים במיידי את ה'מחייבת' הקודמת. אך הוא התעלם גם ממנה.
    התושבים לא ידעו את נפשם. "חצוף שכמוך, איך אתה מעז להמרות 'מחייבת' מפורשת?" שאלו אותו.
    "למה היא מחייבת אותי?" תמה.
    "ככה זה. זה הרעיון של מחייבת. היא מחייבת אותך".
    "אבל למה?"
    "בגלל מחייבת מס' 332".
    "ומה מחייב אותי לציית למחייבת מס' 332?"
    "מ... מה? מה זאת אומרת?! ככה זה פה בשכונה. כל התושבים מצייתים למחייבות. מה שאתה עושה זה פשוט הרס הדמוקרטיה".
    "מה דמוקרטיה בזה שמישהו החליט שהוא מחליט בשביל כולם?"
    "זה לא שהוא החליט. הוא מסתמך על מחייבת 332".
    "אבל גם אותה בעצמה הוא קבע".
    "אל תתחכם. ככה זה וזהו".
    לאחר שגיסי הצעיר סיפר לי בהתלהבות על המוצר החדש והלהיט בשוק, נמלאתי קנאה עזה, וכמובן: צורך בהול לקנות גם.
    אז קראתי דקה ברשת, לאחריה עשיתי מחקר מעמיק של שתי דקות בגוגל, והבנתי:
    כן! בהחלט! אני צריך צמיד כושר!

    הרעיון מצא חן בעיניי:
    סוג של שעון בסיסי עם מסך צבעוני קטן, הסופר בכל עת ובכל עונה את לחץ הדם שלי, את הקלוריות, וגולת הכותרת: את מספר הצעדים (הנמוך למדיי, אומרת האשה) שאני צועד בכל יום.

    ולפיכך, בלב צוהל ועליז, בבטן מלאה העומדת להרזות תיכף-תיכף, מיהרתי קניתי לעצמי צמיד כושר חדש.
    יפהפה, שחור, סולידי ומאופק.
    רכשתי את המוצר המומלץ: תוצרת חברה סינית עלומת פנים במחיר מאיר פנים,
    והמתנתי לדואר ישראל.

    סיפרתי כבר לאשתי המקווה, לגיסי המרייר ולשווער המפקפק: אני עומד לרדת במשקל! רכשתי צמיד כושר! חסל סדר בטטאות כורסתית!
    כולם היללו את הצעד, תרתי משמע.

    וכעבור תקופה ממש קצרה של חודשיים וחצי וכמה טלפונים תמהים לשירות הלקוחות של דואר ישראל, השעון הגיע.
    אספתי אותו בלב פועם ובצעדי צב עייף ושמנוני, והלכתי לביתי. מצטער שהשעון הגיע עם סוללה ריקה וכך הוא לא יכול לרשום את הצעדים הרבים שעשיתי מהדואר עד לביתי.

    כך או כך, תיכף בבואי לביתי קרסתי על הספה, מותש, ולגמתי שני ליטר מים.
    שילחתי את המשפחה לשכנים כדי שיהיה לי יישוב הדעת ללמוד את סודות הפעלת המכשיר, ונהניתי מהעתיד הרזה והבריא הצפוי לי.

    אחר נמנום קצרצר ומועיל בן שעתיים קמתי, רענן, ופתחתי את אריזת השעון.
    יפה, חביב, עושה את העבודה בהחלט. והיי! תענוג, הממשק בעברית!
    התיישבתי על הספה כדי ללמוד אותו,
    והצלחתי די מהר.

    אז התקנתי את האפליקציה על הטלפון החכם והטרף להבהיל שהשכן המקולקל השאיל לי לדקה בפנים חמוצות,
    הגדרתי הכל נכון והשבתי את הטריפה לבעליה. הרי בלי מכשיר סמארטפון השעון כלל לא מוכן להיפתח בפעם הראשונה. שויין.

    ואז
    הגיע
    העת!

    הטענתי את חברי החדש
    התאמתי את הרצועה ליד שלי
    טפחתי על מסך המגע היפהפה שלו,
    ושמחתי מאוד.

    אחרי שבועיים, כשקפצתי לבקר במרפאה הסמוכה לביתי על מנת להתכבד בכוס קפה חינם ולבדוק אם נותרו שוברים לצ'ולנט בליל שישי למחוסני קורונה, שמתי לב שיש שם משקל. תקין. לשירות הציבור. בלב עליז ובנפש מלאת חלומות עליתי על המשקל, מסיט כה וכה את משקולות המתכת הקטנות התלויות עליו, ושם גיליתי שלא הורדתי כלום במשקל. אולי איזה עשרים גרם. בשביל זה קניתי צמיד כושר? אתמהה!

    שבתי הביתה, עצב מעט, ושאלתי את אשתי אם יש לה מושג מה השתבש.
    היא, שתחיה, לא התבלבלה, וידעה מייד לענות עוד לפני שסיימתי לשאול, כתמיד:
    בעלי היקר, כך הגברת, השעון תקין. פשוט כדי להרזות לא מספיק לענוד אותו על היד. צריך גם לזוז.



    וכמו תמיד, אשתי צדקה גם בזה.
    אז לא נותרה לי ברירה, ושלחתי את השעון חזרה לאלי-אקספרס.
    כתבתי את זה בהשראה משיחה עם חברה
    חייבת לשתף...

    אבא
    יש דבר אחד שלא ברור לי
    אתמול בלילה הלכתי לישון
    הפקדתי בידיך נשמה
    נשמה של נערה
    עם הרבה נסיונות
    נשמה של נערה
    שלא תמיד עושה רצונך
    נשמה של נערה
    שלפעמים הולכת קצת לאיבוד
    לפעמים מביישת ומכאיבה
    אבא,
    למרות הכל , ה-כ-ל-
    כל הנסיונות שלא עמדתי בהם
    הנפילות שגרמו לך לצער
    הימים בהם היית יושב ובוכה בגללי
    בוכה עלי, על הבת שלך
    שמתרחקת ונעלמת
    הולכת לאיבוד בתוך עולם ענק.

    אז אבא?
    איך זה שהיום נתת לי לקום בבוקר
    למרות הכאב העלבון
    הצער ההשפלה
    איך למרות הכל נפחת בי נשמה

    השאלה שלי קצת יותר מורכבת
    הרי אתה יודע ורואה שקשה לי
    אתה אומנם מאמין בי למרות שאני לא מאמינה בעצמי
    אז אבא למה?
    למה אני פה?
    מה מעשיי?
    מה מטרותיי?
    אבא האם בזכותי אתה יכול לבוא?
    או שאולי אני זאת שמרחיקה אותך כל כך? ...ובעצם אני מונעת ממך לבוא?

    אנא אל תסתר פניך ממני
    אני מחכה לך
    גם אם אני הלכתי וברחתי
    גם אם אני נמצאת במקום הכי שפל שקיים
    אתה תמיד מחכה לי ודואג לי
    אתה יודע שאחזור
    אז תודה,
    תודה אבא
    ושתדע שאני מחכה לך בכל ליבי
    ....
    בס"ד


    קלמן הוא בחור ישיבה מתמיד, ירא ושלם. בעל מוח מבריק, עם תפיסה מהירה וחשיבה חדה, ממשפחה טובה. בפנקסי השדכנים שורבב שמו למעליותא בצירוף ציונים גבוהים ורינונים טובים לרוב, שמו הוצע ונישא בהערצה אצל בעלי בתים חשובים, הכל ציפו לראות מי היא המיועדת המהוללה שתזכה בכזה בחור כהלכה. ואכן כעבור פרק זמן מאוד קצר, הגיע עת דודים - אבחונים ובדיקת הכתב על ידי גרפולוגים, בירורים בירורים שמות עולים ויורדים - עד שהגיעה הבאשערטע המיוחלת.

    הפגישות זרמו להם במישרין, מזל טוב הכריזו מכל הצדדים. קלמן היה מאושר. פניו קרנו בזוהר של סיפוק, וניכר בהם מתח בריא של ציפייה לבאות – חתונה וחיים חדשים. שטר התנאים נחתם בחגיגה שמחה של אירוסין, וחיוכים רחבים נמרחו על פני כל המשתתפים והמחותנים.

    צלילי השירה נדמו, אורות האולם עומעמו. קלמן חזר לחיק הישיבה, באותו להט של שטייגען עם החברותא, כפי שהיה בתחילה. הווי הישיבה וחדוות הלימוד, שאבו אותו עמוק לתוכם, הוא כתב סוגיות והרצה חבורות, סיים פרקים והקשה בשיעורים. בחדר אוכל התווכח עם חברים בנושאים אקטואליים, הוא המשיך להיות בחור ישיבה רגיל, עליז, נטול כל עול ממשי. חייו המשיכו לזרום במסלול חינני, כשרק בתודעה העמוקה שוכנת הידיעה אודות הטמון באופק - החתונה.

    ולא שהוא שכח מעצם היותו חתן ומיועד לנישואין, שהרי המתנות זרמו משני הכיוונים לתפארת כל המחותנים. רק שקלמן העדיף להתעסק בהווה, עניינים יומיומיים, במקום בחלומות על חיים עתידיים. רק בלילה בשקט בין השמיכה לכרית, נתן קצת דרור למחשבות.

    ♦​

    היתה זו שעת חצות של ליל שישי קצת אפלילי, כל הבחורים סיימו לעסוק בענייניהם, זה במשמר של לימוד חמש שעות רצופות, רעהו ישב בהתוועדות מרעים לליבון דברי חסידות. הפלורוסנטים בפנימייה כבו ורובם של הבחורים פרשו לשנת לילה.

    בחצר האחורית של הישיבה, טובעים בתוך העשבים הלא גזומים ובצל עצי הסרק חסרי הפרי שצומחים פרא באין יד מטפחת שתנכש אותם, ישבו להם דניאל השפיץ שתמיד מקשה בשיעור כללי, דודי החברהמן ששולט במטבח ואחראי להזמין את האוטובוסים, ומיודענו קלמן החתן.

    כל אחד מהם לחוד רוצה קצת מנוחה מטרדותיו האישיות, ושלושתם יחד איוו להפוגה קלה מהמירוץ האינטנסיבי שמאפיין את חיי הישיבה.

    הם בילו בפטפוט נעים, נגן הmp3 פיזר ופיזם בווליום חרישי צלילים, דודי הבריח להם קצת טשולנט מהסיר הרותח שבעצם אמור להיות נעול על מסגר ובריח.

    שלושתם יוצאי ישיבה קטנה אחת הינם, ומאז לא פסקה ידידותם, על אף שכיום נמצא כל אחד מהם במסלול שונה מידידיו אחרי שפנו לאפיקים התפתחותיים נפרדים ובעצם לא נותר ביניהם הרבה מן המשותף, לכן דיברו רק על דא והא - נושאים כלליים בישיבה ובפוליטיקה - אך הם נהנו מאוד להסב יחדיו לזכר אותם ימים קדומים. רק בחלוף כשעה קלטו שלמען האמת רב המאחד שבינם לעומת הנפרד, שכן גם דניאל ודודי בדומה לקלמן, כבר מאורסים. רוח רעננה של תחושת אחווה ננסכה בהתאספות הבלתי פורמלית שאט אט קיבלה צורה של שיחת מרעים שצועדים באותו הקצב, עולים בסך במעלה אותו שלב בחיים.
    בס"ד
    מעשה בארטיק של תפילין



    מנחם ירד מהאוטובוס הוציא בנחת את חפציו מתא המטען וסימן לנהג שהוא יכול להמשיך, לא עברה חצי דקה פתאום החל לרוץ אחר האוטובוס כמו משוגע, "התפילין שלי, נהג אל תברח" צעק לכיוון האוטובוס המתרחק, אך זעקותיו לשווא האוטובוס פנה ימינה ופשוט נעלם מעיניו.

    הוא החל מיד בבירורים אחר טלפונים של גמח"ים המתמחים בהשבת אבידה, אלה יעצו לו שיתקשר קודם לחברה. התקשר למפעילת הקו בתחבורה הציבורית, אך אלה טענו שהאוטובוס חכור מחברה פרטית, מתקשר לחברה הפרטית והם בתורם אומרים שמדובר באוטובוס של נהג עצמאי שעובד איתם רק במזדמן.

    מנחם מיודענו החל לחוש בזנבו של הייאוש המתחיל להזדחל, אך אז נזכר בעשרות המודעות שראה על תפילין שנשכחו ובעליהם התחננו לציבור אולי מישהו ראה או יודע, הוא לצערו ראה גם מודעות מאנשים שתפיליהם מעולם לא חזרו ומבקשים חליפי בתרומה או השאלה, הוא ממש לא רצה לגמור כמותם.

    הוא אזר עוד קצת כוח והשיג את הנהג במספרו הישיר, הלה אישר שאכן התפילין נמצאים אצלו והם במצב שפיר. תוך כדי שיחה מתברר שבעוד דקות ספורות האוטובוס עובר בתחנה הנמצאת ממש מתחת לבניין מגוריו. מנחם רץ למטה להמתין לנהג, בדרך עצר במכולת וקנה ארטיק לאות תודה. הנהג שמח להחזיר את האבדה והתרגש לקבל ממנחם תשורה קטנה "וואו באמת תודה אבל אני צם היום הנה אני אשים בּה בּבּריזר לאחרי השקיעה, רמדאן כרים"
    פגשתי אותה יום לפני מותה.

    בסך-הכול הייתי מתנדבת צעירה, שבאה לחלק תשורות לכבוד החג המתקרב, ולפני שהגעתי לבית שלה וגם לאחריו כבר הייתי בכמה ובכמה בתי קשישים.

    הייתי לבד באותו יום. מלי, בת הזוג הקבועה שלי במבצעי חסד שכאלה, לא הרגישה טוב, ולכן נאלצתי ללכת לבד.

    ואולי היה זה טוב. מלי לא הייתה עומדת באור הזה.

    וגם בשחור שבא לפניו.

    לפני שהגעתי לבית שלה הגעתי לבית של זוג קשישים. הם בקושי פתחו לי את הדלת, וכבר כמעט עמדתי להניח את השקית עם המתנה הקטנה של המתנ"ס על הידית, אבל אז הם פתחו, שניהם ביחד, ופניהם היו מקומטות בתביעה.

    "שלום," גמגמתי. "אני מהמתנ"ס. באתי לתת לכם מתנה לכבוד חג החנוכה."

    "מתנה?? עכשיו??" צווחה האישה. רוב הקשישים לפניה היו צריכים שאחזור שוב על המילים הראשונות שאמרתי. היא – שמעה מיד. "עכשיו אתם נזכרים?? כל השנה אנחנו נרקבים כאן בבית, אף-אחד לא מתעניין בשלומנו, אנחנו יכולים למות ולא ישימו לב – ופתאום מגיע חג ואתם מחליטים רק לקפוץ ולתת מתנה כדי לצאת ידי חובה??"

    "לא צריכים את המתנה שלכם," אמר גם האיש, בקול קצת נמוך יותר. "לא צריכים אתכם בכלל! תנו לנו לחיות בשקט."

    אילו הייתי אחת מהמתנדבות המבוגרות יותר, ולא בת ארבע-עשרה בסך-הכול, אולי הייתי מסוגלת לדבר על לבם, לפייס אותם. אילו הייתי מבוגרת יותר וגם פחות מבוהלת, הייתי שמה לב לסתירה שבין דבריהם של הזוג.

    אבל הייתי צעירה, והייתי מבוהלת, ונסתי משם מיד אפילו בלי למלמל סליחה, והייתי צריכה להסדיר את נשימתי בתחתית הבניין במשך רגעים ארוכים לפני שפניתי להסתכל על השם הבא ברשימה.

    למען האמת, חשבתי בכלל לוותר על המשך המבצע. שקית המתנה שהייתה מיועדת לזוג שלמעלה בערה בידיי, והזכירה לי כל העת את הכישלון שלי. אבל לשוב למתנ"ס בידיים מלאות למחצה – זו כבר הכרזת כישלון בוטה. לא הסכנתי לזאת.

    אז המשכתי בראש שפוף לכתובת הבאה ברשימה.

    דפקתי בשפלות, ואז קצת יותר בעוז – אפילו אנשים צעירים לא היו שומעים את הדפיקה הראשונה שלי.

    "רגע..." שמעתי קול מתנגן מתוך הבית, וקפצתי את לבי בחרדה.

    הדלת נפתחה לאחר כמה רגעים, ולנגד עיניי התגלתה האישה היפה ביותר שראיתי אי-פעם.

    היא הייתה קמוטה מאוד, ושערות לבנות בצבצו מתחת למטפחתה האפורה. בגדיה נדו גם הם בין הצבעים אפור וחום – מסוג הבגדים שלעולם לא הייתי מעיזה ללבוש, פן אהפוך ללעג ולקלס אצל חברותיי.

    בין הקמטים הציץ פה צר ואף עקום, ואפילו באוזניים שלה היו קמטים. אבל היו אלה העיניים שעשו אותה יפה.

    הן היו כחולות ובוהקות וגדולות, ומאירות, מאירות כל-כך. האור שהן הפיצו נגה על כל פניה, והציף אותן ברכות נעימה שכזו, בחיות בלתי-הגיונית לאישה קשישה שכמותה.

    "שלום..." הקמטים שלה נפשקו לצדדים, וחשפו חיוך רחב שכמעט היה בלתי-אפשרי בפה צר כמו שלה. "ברוכה הבאה אליי..." והיד שלה, העטויה בשרוול אפרפר, פשטה הצידה כדי להזמינני פנימה.

    התבלבלתי. הנאום הקבוע שלי התקרב לדל-שפתיי וחמק משם. זה היה נראה כאילו היא חיכתה לי.

    נכנסתי פנימה. בירכתי הראש נזכרתי בהוראות של המפעילה במתנ"ס, שלא להיכנס לבתים של הקשישים. במקום כלשהו מעל הירכתיים ידעתי שלא יקרה לי שום-דבר כאן.

    הבית הלם את בגדיה של האישה. אבל פה ושם נזרקו כתמי צבע – אגרטל עמוס פרחים, תמונה מלאת-חיים, וילונות ורדרדים – שהמחישו את החיוך ואת האור שקרנו מפניה.

    "מה שלומך?" שאלה אותי הקשישה, לאחר שהורתה לי לשבת על ספה עמוסת כריות בצבעי חום וצהוב. "את נראית עייפה... אולי תרצי לשתות?"

    לא רציתי שהיא תטרח – בכל-זאת, קשישה – אבל באמת הייתי צמאה. לא הייתי היום עם מלי, שתמיד זוכרת לקחת בקבוק למשימות שלנו. הנהנתי.

    הקשישה הלכה באיטיות למטבח, ושמעתי משם קולות קשקוש עדינים. בינתיים הצלחתי להסדיר במוחי את המילים המתכוננות מראש, וברגע שהיא שבה לשם, מגש עם כוס מיץ שבתוכו צפו קוביות קרח בידיה, מיהרתי לומר אותן.

    היא חייכה, הניחה את המגש על השולחנון לידי, והתעלמה מהשקית שהגשתי לה.

    "אז מה את מספרת לי? אולי את רוצה לשתף אותי במשהו, יקרה?"

    נאלמתי. מחשבות התגעשו בתוכי. מלי – שכבר חולה כמה ימים, ואני לבדי בכיתה, מול קבוצת בנות שתמיד מוכנה ללכוד את הטעויות הקטנות שאעשה, וללעוג להן. אמא – שלא כל-כך מרוצה שאני יוצאת להתנדבות, אף שהאחראית במתנ"ס התקשרה במיוחד כדי להרגיע אותה. האחראית מהמתנ"ס עצמה – שמצפה מאתנו לשלמות, ולא מוכנה לקבל כישלונות.

    כל הדברים הקטנים שהדחקתי, שלא העזתי להודות בהם אפילו בפני עצמי. הכול נשפך פתאום, כאילו סכר נפרץ בלבי, באוזני הקשישה שלפניי.

    על זוג הקשישים שביקרתי לפניה לא העזתי לספר.

    אחר-כך, כשכבר הרגשתי את הדמעות הקטנות מבהיקות את עיניי, חשתי את מגע ידע העדין על זרועי.

    "הקושי הוא קשה," היא אמרה לי בקול סדוק, ששנים רבות התקפלו בו, "והדמעות מנקות מעט את הלב. ואת – את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."

    לא כל-כך הבנתי את מילותיה, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב.

    קמתי ממקומי, מבוהלת מהשעה שניבטה אליי משעון הקיר הישן שמולי.

    "תודה," לחשתי, והנחתי את שקית המתנה מהמתנ"ס על השולחנון לצד מגש המיץ הגמור למחצה. "תודה שעזרת לי... שיהיה לך חנוכה שמח..."

    היא הנהנה, ושוב פרש החיוך את פניה, ואז ליוותה אותי אל הדלת.

    ברגעים הבודדים שחלפו מרגע זה ועד הרגע שבו נפרדנו סופית, תהיתי לעצמי מה הקושי שלה, ומה בעצם עבר עליה בחייה.

    לא תהיתי לעצמי אם אראה אותה שוב. הייתי כמעט בטוחה שאבוא לבקר אותה שנית. לפחות בפעם הבאה שארגיש את המועקה המצטברת בלב.



    פגשתי אותה יום לפני מותה.

    ביום למחרת, היום האחרון לפני חופשת החנוכה, מלי כבר הבריאה, והצטרפה אליי בדרך הקבועה לבית-הספר. פטפטנו בעליצות, משלימות ימים ארוכים של פרדה, ואז נעצרנו לרגע לפי הוראתה של מלי, ושתינו שתינו מהבקבוקים שלנו.

    המבט שלי שוטט על הקיר שעליו נשענו במנוחתנו, כשסיימתי לשתות ומלי עדיין המשיכה בדבקות. ואז ראיתי אותה.

    את מודעת האבל.

    ידעתי שזו היא, אף שאת שמה הפרטי לא ידעתי.

    רק שם המשפחה המסובך, שהיה כתוב באותיות מקולפות מעט על דלת הבית שלה, קפץ למול עיניי, שחור מרובע על גבי לבן בוהק.

    בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה בשיבה טובה של אשת החסד והאמונה, מרת רחל גרשטנקוביץ. המתאבלים מרה, ילדיה, נכדיה וניניה.

    השמים החשיכו לרגע. הלב שלי החסיר כמה פעימות. הסתובבתי למלי, שסיימה לשתות והשיבה בקפדנות את הבקבוק למקומו, ולחשתי, "היא נפטרה..."

    "מי?" היא שאלה בבלבול, עיניה צועדות במסלול המבט הקפוא שלי. "את מכירה את האישה במודעת האבל הזו?"

    נזכרתי שלא השלמתי לה את קורותיי אתמול בתוך הדיווחים הרבים. לא ידעתי אם אני מסוגלת לעשות זאת כעת.

    "קצת..." מלמלתי, והסתכלתי על השמים. הענן שכיסה את השמש החיוורת נסוג לאחור. "בואי – נמשיך ללכת."

    המשכנו ללכת, ואפילו המשכנו לפטפט. אבל כל אותה העת היו פניה של האישה, רחל גרשטנקוביץ, מול עיני רוחי. ועיניה הכחולות, והזוהר שבפניה, והרכות שהיא שידרה.

    והמשפט שאמרה לי,

    "את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."

    שוב הגנבתי מבט לשמים.

    וידעתי שהיופי שלה, היופי האחרון שלה, יישאר אִתי לתמיד. תפארת שכזו, נצחית.
    בעז"ה



    אנחנו פסיעה אחרי חג החירות, ואין ספק שהעבודה הארוכה והמאומצת שהשקענו בחג הזה לא הייתה רק עבור שבוע אחד בלבד. את החירות שלקחנו מפסח- נמשיך בעזרת ה' למשך כל השנה.


    אז מה אומר בשבילך חירות?


    חופש. שחרור. יציאה מהמיצר למרחב.


    לכולנו יש רגעים של חירות בחיים- קטנים או גדולים. זה יכול להיות רגע של נשימה עמוקה בחוף ים שקט, אחרי יום עבודה מעיק במיוחד; זה יכול להיות הרגע של השחרור המיוחל מהחוב עם הריביות המעיקות. זה יכול להיות גם הרגע שבו סוף סוף מתקבל האסמס מהשדכנית, שמבשרת שהם מעוניינים להתקדם, וזה יכול להיות היציאה האחרונה מהאוויר הממוזג של בית החולים אל האוויר של החופש, לאחר הטיפול הכימותרפי האחרון. ואפילו, זה יכול להיות הרגע הקטנטון והבלתי נראה ההוא לפני היציאה לטיול עם כל הילדים, כשאת מחליטה בינך לבין עצמך שהפעם, יהיה מה שיהיה, את לא מוכנה להלחץ או למהר או לארגן- אלא רק להיות איתם.


    כל יציאה מהמיצר אל המרחב משמעותו חירות.


    אז תנשמו עמוק, תחשבו על סיפור של מיצר וחירות. תכניסו אותנו לשם.


    הנה
    הנספח, ובהצלחה רבה!


    נ.ב.: לא כל סיפור חייב להסתיים בהפי אנד, כל עוד אנחנו עדיין בגלות. אפשר להכניס אותנו למיצר ולהשאיר אותנו עם תקווה או כמיהה של חירות עבור הדמויות. בנוסף- הסיפורים לא חייבים להיות דרמטיים- הסגנון פתוח לבחירתכם.
    כמה מחשבות יכולות להתרוצץ בראש בשברירי רגעים, בתוך חמש דקות בלבד?

    בתחילה היו אלה מחשבות הכעס. איך היא מעיזה, איך היא מרגישה עד כדי כך בנוח – פשוט להתקשר ולהודיע שהיא כאן. עוד חמש דקות היא עולה לביקור. וזה לא שהיא גרה קרוב, שלא היה לה זמן לתכנן מראש את הביקור. וזה לא שהיא קרובת משפחה (לא שלחמותה הייתה מרשה לבוא לבקר בהתראה כזו קצרה) – בסך-הכול ידידת משפחה של אִמה, מהשנים עברו.

    אחר-כך הגיעו מחשבות הייאוש. הביטה סביבה, על שלושת הילדים הנתונים בתוך ים של ניירות וצבעים, על הספה העמוסה בבגדים שהיו פעם מכובסים וכעת נטו בצורה מסוכנת לערמת הניירות והילדים, על ההר שהתגבה בכיור במטבח, ועל השירותים הפתוחים לרווחה, שהציגו את הפספוס האחרון של בן השלוש. בחדר הילדים צרח בן השנה בלול שלו – הוא התעורר משינה, רעב מאוד, מן הסתם – והיא אפילו לא עשתה צעד אחד לעברו, כדי להוציאו ולטפל בו.

    דודה יוכבד – הם קראו לה דודה כילדים, אף שלא היו לה שום אחיינים – מעולם לא גידלה ילדים. מעולם לא ניהלה בית של יותר מאדם אחד. כשהייתה מגיעה לבקר אותם, בבית הוריה, הייתה מטביעה אותם במתנות ובגערות: בובה מדברת ביחד עם "למה החולצה שלך לא מסודרת?", מכונית על שלט ביחד עם "לאן אתה בורח ונמלט?", משחק הרכבה משוכלל ביחד עם "אתם מסדרים את הבית לפעמים בכלל?"

    איך מחשבותיה יצרו את החרוזים הללו עכשיו – נשגב מבינתה המתוסכלת.

    היא לא רצתה שדודה יוכבד תבוא לבקר, בשום פנים ואופן לא. לא רצתה שילדיה יספגו את הגערות שלמדה היא עצמה לשנוא כילדה. אפילו במתנות שאולי יגיעו לא רצתה – כאילו שחסר פה בלגן. כי מתחת לערמות של הדפים והצבעים היא ידעה שיש לא מעט חלקי משחק שבורים ובובות ומכוניות חסרות יד או גלגל. שום-דבר אצלם לא נשאר שלם.

    מחשבות הייאוש התחלפו בדחיפות. אולי כן כדאי לנסות לסדר פה משהו. לסגור את דלת השירותים, להעביר את כבודת הספה למיטה שבחדר. לגרוף את הערמה המגוונת שמציפה את הסלון למקומות נסתרים. לקבל את פניה של דודה יוכבד. להשתדל לעוות את הפנים בחיוך.

    אוף, היא לא מסוגלת.

    פנתה להוציא את התינוק. לפחות שצרחותיו לא יחרישו את מחשבותיה המבולבלות, את פטפוטיה של הדודה יוכבד.

    שלפה אותו מהמיטה, רטוב כולו מהבקבוק של לפני השינה פלוס החיתול, והוא הרים אליה את עיניו הגדולות – וחייך.

    החיוך המיס את כל ההגנות שבנו מחשבותיה ברגעים האחרונים. היא נשקה לו בלהט, מתעלמת מהרטיבות, וחשה איך האושר מתגנב למחשבותיה.

    לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה...

    נעצרה באחת, בחנה את מחשבתה החדשה.

    לדודה יוכבד מעולם לא היה את האושר הזה. תמיד נאלצה להסתמך על אושרם של אחרים, ליפול לתוך עולמם המאושר של זרים לה. להצליח להיקרא דודה בפיהם.

    היא פה באזור, מאיזושהי סיבה. אף-פעם לא הגיעה לביתם שבעיר הקטנה והשכוחה לפני-כן. סוף-סוף יש לה את ההזדמנות. סוף-סוף היא תוכל לראות את הפירות שגידלה הילדה ששיחקה בבובה המדברת שהביאה לה אי-אז, כשהייתה צעירה יותר וכוחה להסתובב ברחבי הארץ בבתי חברים עדיין היה במותניה.

    ולה – דווקא לה – יש את היכולת להעניק את ההזדמנות הזו ליוכבד הקשישה. להעניק את פיסות האושר הקלושות הללו, האושר שלעולם לא יהיה שלם בחייה של דודה יוכבד. ולה – דווקא לה – יש את ההזדמנות לחוש כמה טוב לה עצמה הביקור המפתיע הזה. אולי – אולי דווקא טוב שתנחת הדודה פתאום, ותיתן לה תירוץ לסדר את הבלגן? אולי – אולי אפילו תבקש מהדודה יוכבד עזרה בקיפול הבגדים – אצל אמה בבית לפעמים היא הייתה מגהצת חולצות. כן, אולי תוכל אפילו להראות לדודה יוכבד שהיא נעזרת בה, באמת...

    מחשבותיה המהורהרות פסעו עמה ועם התינוק אל הסלון. סגרה בדרך את דלת השירותים, פצחה בקול מתלהב לעבר הילדים: "מי רוצה לסדר כאן? עוד מעט תבוא אלינו אורחת חשובה!" הניחה את התינוק בכיסא האוכל עם קרקר רך, נטלה שתי שקיות זבל ענקיות – אחת בשביל הניירות, אחת בשביל אכסון זמני לבגדים – ורגעים אחדים אחר-כך אצה לפתוח את הדלת.

    והמחשבות המאושרות שלה, המחשבות מלאות התפארת שהתהפכו לה פתאום, פשקו את שפתיה בחיוך רחב, חיוך של הודיה, חיוך של חסד אמתי – של אחת שעושים עמה חסד.
    הוא ישב שם ואכל.
    בעל רשת משקפיים מצליחה שמגיע לבית התבשיל בליל שבת לעשות קידוש.
    משהו פה אפעס.... לא מריח.
    בסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו.
    "תביא קצת גרעינים ונדבר". הוא אמר.

    "מדי ערב שבת אני סוגר את החנות, ופונה הביתה לסדורים אחרונים. עייף כמו שרק דב יודע להיות עייף, ורעב כמו שרק כלב יודע להיות רעב" הוא סיפר.

    - מכיר את השיר רגוע כמו פצצה?
    - לא.
    - לא חשוב. אבל מי שכתב אותו כנראה אכל אצלי שבת.

    • • •

    "אשת חיל מי ימצא...."
    מוישי תקרא לאמא הרגע! איפה אמא?
    "ממרחק תביא לחמה..."
    שרי, את החלות!
    "ותקם בעוד לילה..."
    מירי לכי תעירי את אמא. הרגע.
    "לא יכבה בלילה נרה..."
    מוישי, עוד פעם אחת שאתה עושה פו על הנרות אתה חוטף עם השלייקעס.
    יענקי! אתה הופך את הגביע.
    "כי כל ביתה לבוש שנים..."
    הפכת את הגביע, תודה! עוף הרגע מהסלון!
    אמרתי עוף!
    עוווווווווווווף!
    בום. טראח. תבום. טשאח. פליק. פלאק. טונג. טונג. טונג.

    ביקור בטר"ם. חבישה. תחקיר קצר לאבא וחוזרים.

    • • •

    "ואז אני גומר את התפילה, יוצא מבית הכנסת ועובר כאן.
    ערב רב של חסרי בית ומקבצי נדבות, יושבים וסועדים את ליבם. והם רגועים. אוהו רגועים. כמו אדם הראשון בגן עדן.

    ואז אני אומר לעצמי, מה רע שגם אני אהיה קצת רגוע?
    "ומאז אני כאן כל שבוע" הוא סיים.
    "עושה קידוש, מנה ראשונה, והביתה."
    "רגוע פצצה".
     תגובה אחרונה 
    המורה בקשה להוציא עטים מדגישים. אני מתכופפת לחפש אותם ולא מוצאת, הילקוט כזה גדול וזה יכול להיות בכל מקום. אני בודקת בתא בקטן של האוכל, יש שם המון דפים גזורים, אני מנסה לחפש בינהם ומסובבת את הילקוט שלי אלי כדי שאף אחת בכיתה לא תראה מה יש בפנים, אין שם עטים. אני מורידה את היד שלי עד הלמטה של הילקוט לבדוק אם הם התפזרו שם, ואז בתא בגדול. אבל בתא הגדול גם אין. אני מחפשת בתוך מחברת אחת בלי עטיפה שנראית לי קצת שמנה ויכולה להחביא בטעות את העטים שלי בפנים, לא מוצאת.

    אוף. עכשיו המורה תשאל אותי למה אין לי עטים. אני מניחה את הילקוט ליד הכסא שלי ומנסה להיות קטנה יותר, אולי ככה המורה לא תראה אותי ולא תצעק עלי. אני מכופפת את הראש ומקטינה את הגב קצת, טוב שאני יושבת מאחורה וטוב שאני כמעט הכי נמוכה בכיתה.

    המורה בקשה מחברות חשבון לבדיקה לפני התפילה ואני לא יודעת מה לעשות. אין לי כזותי מחברת בכלל, שכחתי להתחיל אותה. אני מסתכלת חזק חזק בסידור שלי ומחכה שיתחילו לשיר ״ואני תפילתי״. כל הבנות לידי מוציאות מחברות מהילקוט שלהם ומביאות למורה, אולי המורה תתבלבל ולא תשים לב שלא הבאתי לה את המחברת, השם, בבקשה בבקשה תעשה שהמורה לא תראה שאני לא מביאה לה את המחברת, בבקשה.

    העיניים שלי רועדות ואני פותחת אותם גדול גדול ומסתכלת חזק חזק בסידור. אני רואה את החצאית השחורה של המורה הולכת לשולחן מאחורה של גיטי וחני. השם תודה רבה, השם, אולי תעשה אז שיהיה לנו בכיתה הזותי מורה אחרת ולא את המורה מירי, אולי תביא לנו את המורה אסתי משנה שעברה שאף-פם לא בודקת מחברות בכלל וגם לא ילקוטים. רק הייתה אומרת: את כלכך ונמוכה וכזה ילקוט גדול, את מאוד חכמה שירי.

    כל שבוע המורה בוחרת את התלמידה הכי חרוצה לשבת לידה בשיעורים של חשבון ולעזור לה עם הדיסקיות והיא גם עוזרת לה להשלים בספר. אני בכלל לא צריכה עזרה להשלים בספר, אני יודעת חשבון יותר טוב מכל הכיתה. אבל המורה הרעה הזותי אף פעם לא בוחרת אותי אפילו שאני יודעת חשבון יותר טוב מכולם. אני מנסה לצעוק את התשובות יותר בקול והמורה לא בוחרת אותי. אולי כי לא הבאתי לה את המחברת של חשבון אתמול בבוקר, או אולי בגלל ששבוע שעבר לא הבאתי לה מחברת תורה. אין לי בכלל שום מחברות, אבל לא אכפת לי ואז מה, אני זוכרת הכל בעל פה.

    המורה אף פעם לא בוחרת אותי! יצא לי פתאום בקול מהפה והעיניים של המורה הסתכלו לי על הפנים ונהיו גדולות גדולות. וגם כל הילדות בכיתה הסתובבו אלי. את רוצה לשבת פה שירי? בטח, כמעט קפצתי. אבל שירי, כשיושבים כאן לידי, חייבים להקשיב כל השיעור ואי אפשר לצאת כל כמה דקות לשרותים ואחר כך לשתות, ואי אפשר לצעוק תשובות ולהפריע לכל הכיתה, את תהיי חייבת להיות ילדה טובה, בסדר? עשיתי לה כן עם הראש, אבל כבר לא רציתי לשבת שמה ליד המורה הזותי, אבל המורה עמדה והסתכלה וחיכתה שאני אקום ואביא את הילקוט והכסא שלי לידה.

    אז ניסיתי לגרור את הכסא וזה עשה המון רעש אז המורה אמרה, שירי, להרים את הכסא, ולא לגרור, בקול הכי מעצבן שלה אז ניסיתי להרים אבל הייתי צריכה גם לקחת את הילקוט ולא יכלתי לקחת את שתיהם ביחד, אז הרמתי את הכסא וגררתי את הילקוט, ונתקעתי כל שניה בילקוטים של ילדות אחרות וכמעט נפלתי, והמורה עמדה והסתכלה עלי עם עיניים כאלו מפחידות ורציתי ללכת הביתה.

    כשישבתי ליד המורה היא כל שניה הציצה לתוך הילקוט שלי, אמרתי לה שאני לא מרשה והיא אמרה לי לא להתחצף ובכלל לא התחצפתי, רק אמרתי לה שאני לא מרשה להסתכל בילקוט, והילקוט הזה הוא שלי ובכלל לא שלה! אבל בסוף בהפסקה המורה אמרה לי להישאר בכיתה והיא רוצה לבדוק לי את הילקוט, ואני לא ידעתי מה לעשות והשפתיים שלי רעדו אז אפילו לא יכלתי להתפלל להשם, המורה אמרה לי להביא לה הילקוט והאצבעות שלי זזו כשניסיתי להביא לה אז היא לקחה לבד והושיבה אותי לידה ופתחה את כל התאים. מאוד מאוד פחדתי, וכל שניה בדקתי שאין עוד ילדה בכיתה שרואה את כל מה שהמורה הוציאה לי מהילקוט, רציתי לחטוף לה את הילקוט מהיד ולברוח מהכיתה ולהתחבא בחצר מאחורי השיח אבל היא החזיקה את הילקוט מאוד חזק.

    כל דבר שהמורה הוציאה מהילקוט היא אמרה בקול, תפוח ישן, שאריות של לחם, מחברת בלתי מזוהה, גזירי דף, את הקורנפלקס אני לא יכולה להוציא אחד אחד מהתחתית של הילקוט שירי, ומה נעשה? הילקוט שלך מלא בכל טוב, אבל אין בו כלום חוץ ממחברת אחת מקושקשת, מה את עושה בזמן שאני כותבת על הלוח. ואחר כך היא מוציאה את השכפול של שיעור פסח. הוא מקומט ומצויר מאחורה ציור. ציור מהמם שקשור לפסח שציירתי. המורה מסתכלת עליו חזק ואז עלי חזק ואני מנסה מאוד שלא לבכות, אסור לי לבכות ליד המורה הזותי הנוראית והמעצבנת ובכלל לא אכפת לי כלום שהיא אומרת, אני שונאת אותה.

    אוף, חבל שזה לא שיעור, אם זה היה שיעור הייתי משתוללת ואומרת לכל הילדות שתמיד מקשיבות לי לעזור לי להשתולל אבל זה היה הפסקה ועכשיו כולם משחקות בחוץ בחבל ורק אני פה בכיתה מפסידה את ההפסקה. את לא מקשיב לי שירי, אני עושה לך מבצע שכל יום תצטרכי לסדר את הילקוט שלך בבית ולסמן וי ולבקש מאמא לחתום לך ובכיתה אני אבדוק שוב פעם את הילקוט שלך. בבוקר המורה ביקשה ממני את הילקוט ואת החתימה של אמא, איזה מורה טיפשה, היא לא מבינה ששכחתי להגיד את זה לאמא?
    האמת שאפשר להבין את הכעס שלך על נתניהו. היית פוליטיקאי אהוד ומוצלח שעתידו לפניו, נבחרת להיות בצמרת הליכוד. הסיבה היחידה שלא קיבלת תפקידים ראויים למידותיך היא שלא היית מספיק נאמן לנתניהו, ואולי גם איימת על המקום שלו. אפשר להבין את התסכול והאיבה שחשת כלפיו.
    אז הלכת והקמת מפלגה שכל כולה נקמנות אישית. סיימת עם 6 מנדטים, ועכשיו אתה הולך לחבור להפלתו של נתניהו.
    הנקמה היא מתוקה, אין ספק.

    אבל רק תיזכר בחבר שלך, בוגי.
    משה בוגי יעלון היה שר הביטחון בממשלת נתניהו. הוא אמנם לא היה כריזמטי או מבריק במיוחד, אבל הייתה כלפיו הערכה כרמטכ"ל לשעבר.
    לפני ארבע שנים הוא חטף מכה לאגו. נתניהו הכניס לממשלה כשר הביטחון את ליברמן (מי היה מאמין...) ובוגי נעלב שלקחו לו את התפקיד.
    אם הוא היה בולע את העלבון, הוא היה יכול לקבל בקלות את התפקיד הנחשק של שר החוץ. תפקיד שכל צמרת הליכוד לטשה אליו עיניים ואף אחד לא קיבל.
    אחרי שהיה ממלא את תפקיד שר החוץ, הוא היה עתיד לרשת את תפקיד יו"ר הליכוד. אמנם לא היה כריזמטי ונוצץ כמו קודמו, אבל אחד שהיה מצטייר כמישהו רציני שאפשר לסמוך עליו. מין מנהיג דמוי יצחק שמיר.
    אבל בוגי לא ידע לבלוע את העלבון האישי. הוא פרש מהממשלה והתחיל לחפש את עצמו בחוץ. הקים את מפלגת תל"ם, חבר לכחול לבן, נהיה אובססיבי לנושא הצוללות, סירב להתמזג עם יש עתיד, והיום הוא עדיין יושב בחוץ. אפילו כמרואיין הוא לא מבוקש במיוחד.

    אגב, גדעון, יש גם דוגמאות לדמויות מהמגזר החרדי שהפסידו הכל בגלל אגו, אבל אני לא יכול לפרט בבמה הזו. אם אתה מעוניין לשמוע, צור קשר בפרטי. (או תייג אותי כאן אם אתה לא מנוי פרימיום...)

    אם תחבור ל'גוש השינוי', הנקמה הרגעית תהיה מתוקה, אבל אין סיכוי שתצליח להתקדם פוליטית בהמשך הדרך. מיליון תומכי נתניהו לא יסלחו לך לעולם, ולמצביעי השמאל יהיו מועמדים יותר אטרקטיביים להצביע עבורם.
    אבל אם תשכח את המשקעים והעלבונות האישיים ותחזור היום לחיק הליכוד - אתה תהיה מלך. תוכל לקבל איזה תפקיד שתרצה, ואף אחד שם לא יכעס עליך על 'עוון' הפרת הבטחת הבחירות, עוון שאין כמעט פוליטיקאי אחד מקום המדינה שלא חטא בו.
    נתניהו כבר מתקרב לגיל 72. נכון שהוא עדיין פעיל ונמרץ, אבל עוד כמה שנים הוא יסיים את הקריירה. זה הזמן שלך להתברג מחדש כמושיע של גוש נתניהו ולקבל אהדה ציבורית ימנית חסרת תקדים.
    רק לוותר על האגו. זה הכל.
    אל תהיה בוגי.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה