שיתוף - לביקורת כאב שאין לו שיעור

הירשם עכשיו!
  • פותח הנושא .Ana
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #2
מצמרר. הצלחת להרחיב רגע אחד בודד לכמה וכמה שורות מטלטלות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    4
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    24
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה
  • 2 3 4 5K
    • ע
    מידע שימושי זוגות צעירים בנופשון ערב פסח ?!?!?!
  • עו''ד ורו''ח //
    • הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
    ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
    אבל שימו לב
    בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
    כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
    ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
    כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות
    להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
    לכשר לפסח
    לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
    לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
    ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
    אז זו''צ יקר קצת שימת לב
    לפרגן לבוא לעזור חצי יום
    לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
    לתת מילה טובה או שוקולד
    והחשוב מכל
    מעשרות להורים
    הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך
    והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //
    63 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ברכה והצלחהה
    מעולה ממש להעלות למודעות ולכל אלו שקופציםם אפשר להספיק הכלל גם לנפוש ול הנות וגם קצת לעזור לא...
  • 14 15 16 9K
    • ע
    טור דעה הטור השבועי שלי והפעם: ההבדל בין נוכלות לכשלון
  • עו"ד נתן רוזנבלט //
    • בס"ד

    ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



    לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

    הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

    כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

    צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

    מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

    אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

    אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

    מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

    ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

    כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

    אז איפה הקצ'?

    שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

    זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

    אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

    ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

    כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

    אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

    שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

    זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

    אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

    המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

    כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

    עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

    ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

    לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

    זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

    מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

    אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

    חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

    ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



    גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
    • תודה
    • שכוייח!
    • עצוב
    Reactions: סמולטוק, פנסאית, חרש עץ ועוד 38 משתמשים41 //
    302 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ברוך פינחס
    יש כאן באשכול דיון ענייני ומעמיק האם צריך להדגיש את הנוכלות של הנוכל או לדון על העסקה ולא מעניין...
  • 3
    • צ
    עזרה זיהוי פונט
  • צביקה12345 //
    • 1001135100.jpg
    איזה פונט זה?
    1001135100.jpg
    0 תגובות
  • 412 413 414
    • יש פתרון!
    4M
    • ס
    חדשות בעולם שאגת הארי • עדכוני מלחמת איראן האחרונה
  • סטאר //
    • סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

    הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):
    המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


    הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
    • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
      יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

    • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

    • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

    המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
    הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


    הזווית הישראלית והאזורית:
    • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

    • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

    • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

    באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: טונקס, מוטי 200, נחמה ביתרית ועוד 63 משתמשים66 //
    8K תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    הבית הלבן מצייץ ''בקרוב''
  • 79 80 81 128K
    • השקעות R הון
    מדריך אשכול כשרות בהשקעות בשוק ההון
  • השקעות R הון //
    • עודכן אדר תשפ"ד
    ראשית, גופי הכשרות
    ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
    למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
    אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

    יש 4 גופי כשרות
    • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
    • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
    • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
    • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

    היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
    בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
    אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

    רשימות קרנות כשרות:

    כשרות – השקעות Rהון

    rhon.co.il rhon.co.il
    אשכול כשרות בהשקעות בשוק ההון
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אסתריקה הלר, aria, פיני 10 ועוד 27 משתמשים30 //
    2K תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מקור המיע האמין
    דוגמא - בעל תשובה טוען שהוא פטור מלשלם ריבית, לחברה שיש לו הת"ע. כי בזמן שהוא לוה הוא היה...
  • 441
    • מ
    דרוש מידע עיתון משפחה של השבוע
  • מתקרב לרבינו //
    • למה זה כל כך עבה?
    מה יש בתוכו?
    איזה מגזינים יש?
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שוקו מיונז
    הוכח תוכיח... רגש יהודי לדברים שבקדושה [מדובר בפורום חרדי]. אם היו פותחים אשכול האם סרט מסוים...
  • 2 3 1K
    • ב
    סוכרת הריון מה אוכלים בפסח? סכרת הריון גבולית
  • בהמתנה //
    • אני על גבול סכרת הריון. מה שאומר שהרופא אמר לי לשמור ונתן הנחיות כלליות אבל לא הפנה מעבר לזה לייעוץ נוסף.
    ואני תוהה מה אוכלים בפסח- בעיקר תחליף למצה ולתפו"א
    אני לא אוהבת כ"כ בשרי/ דגים. מדי פעם אוכלת קצת שניצל או קציצות עוף וזהו.
    ביום חול אני אוכלת הרבה קטניות- מרקים עם קטניות, מג'דרה, קינואה ,טופו
    חשבתי על פשטידות ירקות
    מה עוד יכול להשביע? במיוחד בארוחות בשריות מבושלות
    45 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דולר
    אני שבוע וחצי אחרי לידה שכל הריון הייתי עם סכרת והייתי עם סכרת עם אינסולין וליברה בהתחלה באמת...
  • 138 139 140 158K
    • ק
    דרוש מידע איזה משפט אמרו לך פעם ולא שכחת אותו עד היום?
  • קולי שמעת //
    • .
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אוראל סולטן, שמואלזון, טובבבבבבב ועוד 19 משתמשים22 //
    3K תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    המשורר מציקלג
    לטעות. זה אנושי לתעות, זה דיסלקציה לטאות, זה כמו איגואנה אבל יותר קטן
    הצג עוד…

    אשכולות דומים

  • 30
    • ח
    שיתוף - לביקורת ימים נוראים
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    הייתה לי שיחה עם חברה יקרה…​

    שמתמודדת עם עניין לא קל בכלל.
    המילים שדיברנו עליהן נגעו בי כל כך, שהרגשתי צורך לתמלל אותן ולשתף.
    כתבתי כאן לכל אחד ואחת שנמצאים בתקופה דומה, שעוברים ימים מאתגרים וזקוקים למעט כוח וחיבוק של אמונה.
    אולי המילים האלו יצליחו להאיר גם לך משהו בלב, בדיוק כשצריך.

    יש זמנים שלא משנה כמה את משתדלת…​

    יש זמנים שבהם את משקיעה את כל הלב: מתפללת, מתכוננת, עושה את המיטב, ובכל זאת המציאות מתעקשת ללכת הפוך.
    לא רק שלא מסתדר, אלא אפילו מסתבך ונפתח למסלולים שלא חלמת שתגיעי אליהם.
    זה כואב, זה מתסכל, וזה שובר את הלב.
    אני רוצה לדבר איתך על המקום הזה, מתוך הבנה אמיתית.

    הכול בידיים שלו, גם כשקשה לראות את זה​

    קודם כל, זו התחזקות אדירה באמונה.
    כתוב: "אני מאמין באמונה שלימה...הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים"
    הרבה אנשים תולים את מה שקורה בעצמם או באחרים, אבל האמת היא, זה ה'.
    וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת, את כבר במדרגה גבוהה יותר.
    את אומרת לעצמך: "זה לא אני, זה אתה, ה'".
    וכשאת מגיעה לעומק ההבנה הזאת אז את במדרגה יותר גבוהה.

    ומתוך המקום הזה אפשר להתקדם לשלב הבא:
    אם זה אתה ה', ורק אתה, אז תעזור לי.

    זו תפילה של אמונה.
    וזה לא סותר לקיחת אחריות.
    לקיחת אחריות לא מבטלת את העובדה שהכול אתה, ה'.

    כשמבינים שה’ אחד, אפשר סוף סוף לבקש עזרה​

    יש רגע שבו את באמת מפנימה: ה’ אחד ויחיד ואין בלתו.
    ורק אז אפשר לפנות אליו ולבקש ישועה.
    אחרי שמבינים את זה אפשר לשאול למה?
    למרות שזה נשמע שאלה קשה, אבל כשזה מגיע ממך, זה נכון.
    לשאול לא אומר לקבל תשובה ולא אומר לא להסכים זה רק לשאול.

    זה לא חוסר אמונה, זו בקשה כנה להבין.
    וכשהתשובה היא שוב, זה אתה ה', ואני מקבלת את זה ממך באהבה.

    וכשאת שואלת באמת, את מקיימת את הכתוב:
    "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת."

    איך למצוא את הלב שלך בתפילה​

    אם את מכריחה את עצמך להתפלל, אז אולי את מתפללת אבל זה לא נובע ממך זה הכרח,
    אבל אם את בוחרת רק להתחיל ומתרכזת בזה שאת עומדת לפני ה' וחושבת רק על פירוש המילים
    אז ממילא את נכנסת לתוך הנביעה של התפילה.

    טוב מעט בכוונה.
    אפשר להסתפק בתפילה אחת של שמונה עשרה, אשרי יושבי ביתך, או אפילו פסוק אחד שאת מרגישה אותו באמת.
    העיקר הוא מה שאת מרגישה, לא מה שאחרים חושבים.

    תרשי לעצמך לנשום ולעשות לך טוב​

    אם את צריכה כוחות נפש כדי לארח, את עושה מצווה ענקית.
    בספר של האדמו"ר מביאלה זצ"ל "מבשר טוב" כתוב שמי שנותן אוכל ליהודים, זו מדרגה מאוד גבוהה.
    אני קוראת לזה שלוות הנפש, להיות מרוצה ממה שאת עושה, לא להגיד אני אתאמץ כמה שאני יכולה עד קצה הגבול אלא אני יעשה את הדברים מתוך מה שאני מרגישה שטוב לי.
    ככה את שלמה עם עצמך וזה חשוב כדי להגיע לחיבור,

    ההבנה הזאת, שלא הכול תלוי בי, שה' רוצה את הלב, כל כך מדויקת.
    יש כאן מוכנות לשחרר את המאבק הפנימי ולסמוך עליו.

    הלב השבור שלך יקר כל כך בשמים​

    זה מאוד קשה להיות במצב שעוד לא נושעת,
    את צריכה לדעת שאת במדרגה גבוהה כי את מאוד חסרה ואדם חסר ולב שבור זה עולה כמו קרבן,
    וכל המציאות שלך זה קרבן כי את מקבלת את זה מאת ה',
    לכן כשאת אומרת משהו יש לזה כוח להשפיע שפע גדול לכל עם ישראל.

    צריך לזכור שאנחנו בצעדי ענק לקראת גאולה
    יש פה עבודה של דורות רבים ואנחנו בסוף,
    לכן כל הרגשה בלב של מישהו נשבר של הסתרה בתוך ההסתרה,
    של אמונה, זה מה שמחזיק את כל עם ישראל לקראת הגאולה,
    ועכשיו אנחנו רואים חושך אבל האמת היא שאת כולך אור,
    זה שאת מחזיקה מעמד וממשיכה להתפלל ולעשות חסד, ומאמינה זה אור עצום,
    ועוד רגע קטן את תראי שהכל היה לטובה גדולה מאוד.

    להפסיק להאשים את עצמך ולהתחבר באמת​

    ולכן כשאת אומרת לעצמך אני רק "שורדת" ושומרת על נחת רוח את עושה התעלות גדולה בעולם,
    כי זה לא פשוט, היצר הרע רוצה לקחת לנו את מנוחת הנפש, את הנפש. וזה בעצמו "לקבל באהבה" דבר גדול מאוד.
    כי את מקבלת מציאות לא הגיונית ומאפשרת לעצמך לא לדרוש מעצמך להיות מושלמת בתנאים האלו אלה להיות את. ואת זה האמת שלך הרוגע שלך מה שאת בוחרת.

    וכשאת מתפללת זה מגיע מתוכך, מתוך הקושי מתוך השבירה, מתוך הרוגע של קבלה אמיתית,
    ולא מלחמה על לנסות להתאים את עצמך כשאת לא יכולה,
    זה כמו להרשות לעצמך להישבר ואז את שם, ואז את מתחילה תהליך של בניה,
    שזה אומר אני לא חזקה ואני לא מציגה את עצמי שכזאת אני תלויה ברחמים של ה', ואני צריכה אותם.

    גם אם את נותנת לעצמך נשימה או מנוחה, זו לא עצלות.
    זו פשוט הנשימה שהנפש צריכה כדי להמשיך.

    אני חושבת שתתחילי לחשוב במינוח לא של השתדלות תוצאה,
    שזה יותר עניין של הגדרה ומחשבה ותבנית אלא במינוח של אני מתחברת וזה עושה לי טוב,
    כשאני מקדישה את האמת שלי.
    ולגבי ישועה תזכרי שכל תפילה תמיד נשמעת,
    ויש בנק של תפילות והתפילות עצמן יש להן חשיבות אדירה,
    ותבקשי שה' יכלול את הישועה של הכלל בישועה הפרטית שלך כך שתזכי להתפלל על כל עם ישראל,
    ותאמיני שזה עצמו מצווה להאמין,
    תגידי אני מאמינה שהכל ממך לטובה גם כשאני לא רואה את זה,
    וזה לא קשור אלי אלא זה אתה.
    ככה תזכי להתפלל להאמין.
    וגם הציפיה לישועה תהיה מכוונת לקיווי שזה הדרגה הכי גבוהה ואת שם.

    מהי תפילה?​

    לפעמים זה מייאש, את כל הזמן מתפללת ולא קורה מה שרצית,
    כשאת אומרת את המילים את מתחברת והמילים עצמן נותנות לך כוחות וחיבור,
    והתפילה עצמה היא דבר שהוא מתנה,
    זה לא עניין של הספק,
    זה עניין של לאט ולשים לב למילים ולעמוד כאילו את מדברת עם ה'.
    זה עבודה אבל זה לימוד שאת לומדת איך להתקשר
    ועדיף קצת אבל שנתת את הלב,
    ואז כשאת מבינה איך זה עובד את מגיעה לתפילה מתוך חיבור וזה משהו שאת רוצה אותו.

    גם את צריכה חיבוק ודאגה לעצמך​

    תראי את המדרגה שלך ותעריכי את עצמך כי את בת של ה',
    ומגיע לכל אחת מעם ישראל ישועה,
    ומי שמסתיר את זה זה כוחות של רוע שרוצים לקחת לנו את האור ואת יישוב הדעת,
    ולספר לנו סיפורים כאילו אנחנו לא בסדר ואנחנו מתבטלים ואנחנו לא עושים מספיק,
    זה שקר, ה' טוב והוא רוצה שנעבוד אותו מתוך חיבור ומתוך נחת,
    וכן, גם אם נתעצל טיפה, זה לא בגלל שאנחנו עצלנים
    כי אנחנו לא, אנחנו פשוט נותנים לעצמינו את הנשימה שאנחנו צריכים,
    ואם אנחנו צריכים הרבה נשימה אז ניתן לעצמנו.
    ואם זה ייראה לנו כאילו התעצלנו אז זו טעות כי אנחנו לא עצלנים במהות, וכן מחפשים את הקדושה,
    זה רק למצוא את המקום שלנו ואת הדרך.
    אם זה בבכי או בדמעות ואם זה באי הבנה ואם זה בציפיה,
    הכל שם בשבילנו להכיר בזה, ואז אנחנו "מקבלים".
    כן כשאנחנו לא מסתכלים מה אחרים חושבים או רוצים או מצפים אלא מה אנחנו מרגישים,
    ונותנים לעצמינו מקום,
    ותעריכי כל דבר שאת עושה זה דבר גדול, את בת של ה',
    ותרגישי את זה ותרגישי שכשאת מתפללת הוא ממש מתאווה לתת לך שפע את יוצרת רצון למעלה להשפיע עליך שפע למטה,
    פשוט תרגישי איך המילים עולות לפני כסא הכבוד ועושות נחת,
    תגידי אני מכוונת לעשות לך ה' נחת,
    ואל תתפתי להרגיש שאת פחות, שאת אשמה,
    לחזור בתשובה אפשר להגיד ווידוי ולבקש שה' ילמד אותך מה שאת צריכה ללמוד
    אבל את לא אמורה להרגיש רע עם עצמך,
    להיפך אדם שחוזר בתשובה הכל נהפך לו לזכות,
    זה אהבת ה'', גם אם את לא מבינה.

    צריך לזכור מי היצר הטוב ומי היצר הרע
    והדרך לזכור לפני שאת הולכת לישון תחשבי מה עשית טוב היום אפילו אם זה דבר אחד יש לו ערך אין סופי וזה נותן הרגשה טובה.
    וגם תחשבי כל יום איזה דבר כיף אני עושה לעצמי, את צריכה להכיר בערך שלך, את בת של ה', את מלכה,
    אז אם את עושה לעצמך כיף דאגת לנשמה שלך,
    אם את שמחה את מעבירה את השמחה הלאה,
    זה לא אנוכיות זה ההיפך מאנוכיות את לא חושבת רק על עצמך ולא על אחרים את דואגת "לה",
    כי את היחידה שיכולה לדאוג לה והיא חשובה כי הנשמה שלה היא חלק אלוק ממעל.
    אז את עושה מצווה וגם נהנית העולם נברא כדי שנהנה ממנו.
    תני לעצמך כוח להמשיך.

    בתוך כל הקושי יש אור ענק שמאיר ממך​

    תחשבי אם ה' היה מגיע אליך ואומר לך נתתי לך ניסיון קשה מאוד וכל הכבוד לך שאת מחזיקה מעמד בתוך ההסתר הזה,
    את יודעת שמי שמקבל באהבה את מה שקורה לו זה כאילו שאלו אותו והוא אמר אני מסכים,
    זה מסירות שאין כמותה,
    ומה שקרה לך זה ממש ניסיון והסתרה כי מצד אחד את נפגעת ומצד שני כל מיני קולות אומרים לך שאת לא בסדר וזה הכי גרוע,
    יש לי חברה טובה שאמרה לי משפט חכם, כאשר יש לך ניסיון אז גם כולם פתאום לא מבינים אותך, וכשזה מסתדר פתאום כולם מבינים
    אז את צריכה להיות חזקה בלדעת שזה ניסיון וניסיון זה אי הבנה וברגע שהניסיון יעלם את גם תביני,
    יש מלא אנשים שהלב שלהם יודע שהם עשו טעות והם מתעקשים עליה,
    למשל מי שחסר התחשבות מי שמקנא מי שלוקח, זה דברים רעים ועל זה צריך לעשות תשובה
    אבל אם הלב שלך נקי אז את צריכה להאמין בלב הנקי שלך,
    כשנגיע למעלה אני לא יודעת מה יהיה אבל ברור לי שמי שכיוון לעשות נחת רוח,
    הוא יהיה במקום טוב.
    ופתאום מלא אנשים שעשו הצגה לא יבינו מה רוצים מהם,
    לכן אני מאמינה שאת צריכה לדעת שאת עושה טוב,
    ואת כל הזמן מחוברת לה' ואת מקשיבה לקול הפנימי שאומר לך להיות באמונה.
    ההקשבה לעצמך זה כבר מקום יותר טוב בשבילך.
    וזה הקשבה לקול הרוחני שה' שם בתוכך זה הקשבה לקדוש ברוך הוא.
    אני רוצה שתדעי: הניסיון שאת עוברת קשה וכבד, אבל יקר מאוד בשמים.
    עצם זה שאת ממשיכה להאמין, לנשום, לקבל ולהתפלל, זו עבודת קודש אדירה.
    כל דמעה, כל מילה טובה, כל תפילה, יקרה ומרעידה את השמים.

    כל תפילה שלך עולה לפני כיסא הכבוד ועושה לו נחת רוח עצומה.
    כל קושי הוא קושי ולפעמים אנחנו לא מבינים למה ואיך ומה לעשות,
    ולפעמים לא רואים תיקווה אבל הנשימה העמוקה זו קבלה, אני מקבלת על עצמי לדאוג לעצמי...
    • שכוייח!
    • תודה
    Reactions: מרנא, יעל. מאסטרית בצילום. ו-אוראל סולטן3 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    סיכום מצוין לתחושות דקיקות וחמקמקות!!
  • 2 1K
    • ת
    שיתוף - לביקורת רד ג'לי
  • ת.עקבי //
    • העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

    פרולוג

    לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

    הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

    עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

    הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

    הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

    כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

    המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

    צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

    זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

    הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

    אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

    כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

    החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

    דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

    הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

    חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

    הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

    הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

    ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

    ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

    חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

    דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

    מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

    המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

    עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

    הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

    רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

    החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

    מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

    האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

    הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

    "פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

    רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

    "האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

    פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

    בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

    רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

    לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

    "דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

    "ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

    פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

    זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

    כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

    "אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: כוכב צפון, נערה חרדית גאה, משפחה שכzoo ועוד 31 משתמשים34 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    ת.עקבי
    תודה! מסכימה, אבל נוצר לי צורך לעשות שם כמה שינויים משמעותיים, בעיקר ברקע, כך שהרבה עניינים...
  • 42
    • ח
    שיתוף - לביקורת אם לא בריתי?
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    אתם, שמדברים נגד לומדי התורה.
    אתם, שהפכתם את לימוד התורה למעשה פלילי.
    אתם, שהחלטתם לכלוא בחורי ישיבות על עוון ההשתמטות, כלשונכם.
    אתם, שיצרתם משוואה שאומרת: כשיש מלחמה, כולם צריכים להתגייס לשורות הצבא, כי במלחמה צריך את כל הבנים מגויסים כדי להילחם.
    אתם, שסברתכם היא שותפות בנטל.

    אם היינו מקשיבים לכם, הרי שאז לא היו בתי המדרש מלאים בבחורים השוקדים על דברי התורה.
    האם חשבתם שלבטל את התורה הזאת, הקיימת והנצחית, זה מה שיוביל את עם ישראל לשמירה והגנה?

    אם תחשבו לרגע לכמה שמירה אנו נצרכים, הרי שצבא שלם לא יכול להגן מפני יום של חרון אף ה'.
    האם כל מה שעברנו, החל מהשביעי לעשירי, אינו מצביע באופן הכי מדויק שיכול להיות על מהלך על-טבעי?
    כי אם אויבינו היו מסכימים פה אחד על אותו היום ואותה השעה, הרי שלא היו עוזרים כל כלי המלחמה וכל החכמים וכל החיילות כולם.

    ראינו כמה נזק יכול להיגרם מכמה טילים איראניים, ורק מי שהיה מחובר למצבת פיקוד העורף יודע על רמת ההכנות לקראת קטסטרופה שהייתה יכולה להתרחש חלילה.

    אין חולק על כך שהצבא וחייליו עושים עבודת קודש מתוך מסירות נפש אדירה.
    כל חייל שיוצא לקרב משאיר צוואה, ויודע שיש סיכוי שהיא אכן תתממש.
    זו מסירות נפש שאין כמותה, וזו זכות אדירה של עם ישראל.

    וכל חייל שליבו דופק ופועם בעוז לקראת משימה של סיכון חייו בשטח אויב, מבקש שני דברים:
    האחד, שמירה והגנה עצומה מלמעלה,
    והשני, שתהיה בידו הזכות לשרת ולהגן בגופו על עם ישראל.

    ואם השמירה מלמעלה מגיעה רק בזכות קיום התורה, הרי שכל חייל מבקש בעומק ליבו, שיהיה מי שישקוד על התורה למענו ולמען השמירה על כל עם ישראל.

    התורה מוטבעת בנפש כל יהודי, וכל יהודי מתחבר אליה, מי בגלוי ומי בסתר, ובליבו פועמת קדושת התורה.
    ומי שיבוא וילעג ויקרא: "לכו תילחמו עם התורה", כעת צריך לקום ולעשות מעשה.

    או במילים אחרות: לא מספיק ללמוד תורה, צריך להכניע את האויב עם טנקים.

    לאותם אלו אני קוראת את הקריאה שלי:
    אתם, שמאמינים שבכוח הצבא להכניע את האויב.
    אתם, שחושבים שכולם צריכים להיות שם במלחמה הזאת, כולל לומדי התורה.
    האם אתם חושבים שטנק לבד יכול לשמור על עם קטן, מוקף באויבים?

    ומה הסיבה שיש שנאה כל כך עמוקה כלפי עם ישראל?
    אולי תתבוננו בשורש של הדברים?
    אולי תשכילו להבין שהצבא הוא שליח של בורא עולם לשמירה על עם ישראל.

    ואם ניקח את חוד החנית, שהוא לימוד התורה הקדושה, לב ליבו של עם ישראל, כיצד תהיה שמירה על העם?
    הלא קודשא בריך הוא, ואורייתא, וישראל, חד הוא, הם דבר אחד.

    היה מן הראוי שכל לוחם ילך ויבקש מלומד תורה בתחנונים:
    למד לזכותי.
    למד למען השמירה עליי ועל כל העם.

    היה מן הראוי שאנחנו, כעם, נבקש את לימוד התורה הזה, נכבד אותו, נייקר אותו, ונרומם אותו.

    לימוד התורה, והשמירה האדירה שהוא מביא אתו, זה הבסיס של הקיום שלנו.
    "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

    אז כן, הרבה שליחים לו למקום, כדי להגן על עם ישראל: יש את לומדי התורה ויש את הלוחמים.
    אבל האם אתם חושבים על כך שאתם מוותרים על השמירה הכי גבוהה שיכולה להיות, באמצעות דיבורכם?

    הלא על הבל פה של לימוד התורה מתקיים העולם כולו, מתקיימים עם ישראל, וזו השמירה שתוביל אותנו לגאולת עולמים.

    השומרים, ששומרים על הגחלת, למרות ועל אף.

    ואם אתם, אלו שמבקרים את לומדי התורה, מוכנים ללחום בלי שמירה ובלי הגנה,
    ואם מתי מעט שמעדיפים לחשוב שהכוח הפיזי הוא העיקר, ומוכנים להשפיל את לומדי התורה,
    הרי ששפלותם היא רוממותם.

    ואם הושפלנו על קיום העולם, ואם הושפלנו על עבודת השמירה, יבוא יום שנתרומם.
    נוכל לראות אז את הכוח העצום, הכוח הרוחני.
    נוכל לראות אותו במוחש.
    נוכל לראות עננים של שמירה, שנוצרו כתוצאה מכוח לימוד התורה.

    ואז כל מי שלא האמין, ואפילו נלחם בלימוד התורה, ובפרט בשעת מלחמה, יבין שכל המלחמה הייתה על התורה ועל לימודה.

    ואם יש בכם חיבור של מסירות נפש בשביל עם ישראל, כדאי מאוד שתדברו במעלת לומדי התורה, והיה זה שכרכם.

    לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ: (שיר השירים פרק א פסוק ג)
    "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" -     שְׁמָנֶיךָ אותיות נשמה.
    נשמת עם ישראל, אין כמותה.
    היא מקבלת את כוחה מבורא עולם עצמו, כמו שנאמר: "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ"
    הנשמה מקבלת מבורא עולם, ודי למתבונן.

    כשרואים את מסירות הנפש של הלוחמים, אי אפשר שלא לראות את הקדושה האדירה, העל־טבעית, שכולה נמשכת מכוחו של בורא עולם.
    וכששומעים את לימוד התורה הקדושה, אי אפשר שלא לחוש את הקדושה האדירה היוצאת מתוך המילים.

    כל מי שמתבונן, יכול להרגיש זאת.
    ודי למבין.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: RG הפקות, המורה רוזן, 07:00 ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 174
    • ח
    שיתוף - לביקורת "הקופסאות שבקצה השביל"
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    בימים ההם, כששמש הקיץ עוד הייתה צובעת את הגגות בצהוב עמוק, חיו שלושה אחים פשוטים וישרים — שוּרי, יוסי ואסתי. הם נולדו בבית קטן בקצה העיירה, בית עץ צנוע בעל חלונות לבנים ומפתן שחוק, שבו תמיד ריחפה חמימות של תבשיל חם ושל תפילה חרישית.

    ובכל ערב, כששקעה השמש והצללים טיפסו על הקירות, היו שלושתם יושבים יחד על מדרגת האבן מול הבית, שותים תה עם עלי נענע שאספו מהחצר. שוּרי הייתה הראשונה להציע רעיונות לעתיד. אסתי הייתה מקשיבה ושותקת. ויוסי? יוסי היה מצחיק אותן בבדיחות פשוטות שגרמו לצחוק לפרוץ כמו גשם ראשון.

    כשהתבגרו, פנו כל אחד לדרכו. איש לא קידם אותם במחיאות כפיים, אך הם צעדו — כמו שידעו אמותיהם ללכת — בשקט, בענווה.

    שוּרי ניסתה למצוא פרנסה. לא עבודה אחת, ולא שתיים. ניסתה בכל מאודה. כותבת מודעות, משגיחה בגנים, מסייעת לעיוורים — אך תמיד היה נדמה שהעולם דוחה אותה בעדינות. לא בפנים זועמות, אלא בנימוס מייאש. וכל פעם, כשהייתה שבה לביתה, נשאה בליבה את השאלה החרישית:
    מה אני עושה לא נכון? למה אצל כולן זה מצליח, ורק אני כמו חלון סגור ביום בהיר?

    היא לא ביקשה הרבה. רק מקום אחד שיגיד לה: את שייכת. אבל אפילו זה לא הצליחה להשיג.

    וביום אחד, אחרי בכי אילם שלא הצליח לעלות בעיניים, החליטה בליבה:
    "אם זה לא נועד לי — לא אלחם. אקשיב לשתיקה."

    יוסי, אחיה, לעומתה, לא רדף אחר פרנסה. היא באה אליו. הוא קנה דירה במקום פשוט, וכאילו עין נסתרת הובילה אותו — חלק אותה, טיפח גינה קטנה עם בריכה ונדנדה, והנה, ב"בין הזמנים", הפך המקום למוקד של נופשים. כל שקל שנכנס, ידע יוסי לשלשל הלאה, לרכוש נוסף.

    הוא הביט בכסף, לפעמים כאילו נפל עליו בטעות. כאילו הקב"ה פתח לו דלת, והוא רק עבר.

    ידיו היו טובות, ראשו בהיר, אך לבו לא ידע התפעלות ממה שקיבל. היה זה בעבורו פשוט כנהר ההולך בדרכו — לא משלו, לא כנגד מאמץ.

    אסתי, האחות השלישית, עבדה יומם ולילה. אך ליבה, אף פעם לא שמח.
    אסתי קמה כל בוקר עם כאב קטן בגרון, כאילו הגוף שלה מנסה להגיד לה משהו. בעבודה היא הייתה מחייכת, אבל הידיים שלה רעדו קלות כשמילאה טפסים. היא חלמה על חנות קטנה עם עציצים, אבל גם החלום הזה הפך עם הזמן לשתיקה.
    היא ניסתה לברוח — לעבודה אחרת, עיסוק חדש — אך תמיד חזרה לאותו מקום שצמצם את רוחה. קמה בבוקר עם כובד על הכתפיים, שבה בערב עם כאב שלא ידע שם.

    ויוסי, שראה, לא שאל שאלות.
    כשהמכונה שלה שוב התקלקלה, הופיעה חדשה — כאילו מעצמה.
    כשהשוּרי שתקה יותר מדי ימים, מצאה מעטפה עם שטרות בכיס המעיל — בלי פתק, בלי הסבר.
    הוא לא דיבר על זה.
    אבל נדמה שהיה בו אותו חלק שידע:
    שברכה שלא מחפשת דרך לצאת — עלולה להיסגר פנימה.
    הוא לא דיבר על זה.
    וגם הן לא.

    אבל קיבלו — בענווה, בלי התנצלות,
    כמי שיודעת להכיר בטוב,
    ולהבין שיד מושטת יכולה להיות גם של שליח, לא רק של אח.

    ועברו השנים.

    ובאחד הימים, כשהכול נשלם — עלו שלושתם לשביל שבין העולמות. שביל מוזהב, שטוף שלווה, כזה שרק הנשמה יכולה לדרוך עליו. בקצהו היו שלוש קופסאות, עשויות קטיפה אדומה רכה, ועל כל אחת — שם חרוט בפשטות.

    שוּרי פתחה את שלה. דף נייר פשוט היה בתוכה, ועליו נכתב בעיפרון:
    "מאמציה לא נועדו להניב פרי. לא תמצא פרנסה, גם אם תתאמץ.
    כי חלקה לא היה ביגיעה – אלא בקבלה."

    יוסי מצא בפתק שבקופסתו:
    "בכל אשר יעשה — תשרה עליו ברכה. וכל שפע שיקבל יוליד עוד שפע
    כי ליבו ידע לקבל – ולא עצר."

    ואסתי קראה בפתק שלה:
    "פרנסתה תבוא תמיד בקושי, בעמל, בדמעות שנבלעות באדמה
    וניתנה לה היכולת לקבל – מבלי להישבר."

    שלושתם שתקו.

    הם עמדו שם זמן מה, כל אחד מול הקופסה שלו.

    בפנים קרה משהו שאי אפשר להסביר.
    משהו קטן. שקט מאוד, לא הזמן השתנה — רק הלב זכר משהו, פתאום.

    ואז, מתוך הדממה, כאילו מתוך מדרגת האבן ההיא מהילדות, נשמע הקול ההוא — קול שהכירו מהבית. אולי אבא. אולי אמא.

    והוא אמר:

    "מה שניתן לך — ניתן כדי שתישא אותו ביד אוהבת."

    משהו מהם חזר לאחור, בלי מילים — כאילו לומר שהשביל כבר ידע אותם, גם בזמן שהלכו בו בלי לדעת.

    ואולי גם… בכי של תקופת חיים שלמה, שהצטופף לו בתוך קופסה קטנה, ידע סוף־סוף להפוך לשלווה. לנחמה.

    כל אחד מהם לקח את הקופסה שלו באהבה.

    והשביל נמשך הלאה. לעבר מקום שאין בו עוד שאלות. רק אור.

    עוד שורה

    "מה שניתן
    היה שם תמיד.
    אבל רק כשלִבּה הסכים
    לקרוא לו ייעוד —
    הוא הפך להיות חלק ממנה."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: AUVI, דינה מילר, קלימנטינה ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    AUVI
    מדהים. כתיבה יפה ואחרת מכולם, נוגעת ואמיתית. התרגשתי.
  • 763
    • א
    שיתוף - לביקורת אחי
  • איפה אתההה?? //
    • "אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
    אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
    "...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
    הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
    "גם לך אין קליטה?"
    אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
    "איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
    אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
    "טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
    מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
    החבדניק בוהה בי בתמיהה.
    כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
    "טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
    אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
    "מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
    אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
    "זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
    "לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
    "ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
    "הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
    ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
    אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
    החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
    "אתה לא מכאן?"
    הוא מאשר.
    "אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
    "דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
    "כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
    "הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
    "תגיד לי, אני אמסור לו"
    "לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
    "אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
    הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
    "הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
    "והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
    חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
    אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
    הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
    "אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
    הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
    אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
    הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
    ***
    "כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
    "אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
    שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
    "אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
    "כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
    ***
    אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
    "אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
    ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
    עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
    "דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
    "מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
    "הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
    "תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
    "אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
    "אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
    "יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
    "כן" אני מסכים.
    "הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
    "אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
    "לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
    "בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
    "ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
    מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
    "אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
    שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
    "אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
    טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
    "תגיד, דוד, מה זה עז..."
    "עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
    דוד קם "אתה בא?"
    "מה?"
    "נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
    "לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

    אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
    "תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
    "מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
    "טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
    "נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
    "טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
    "יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
    "איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
    "הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
    תפילין? אני? מה הקשר?
    אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
    ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: s is me, eli7123, אספרגוס ועוד 47 משתמשים50 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איפה אתההה??
    פרק 4 "החבדניק המשתעל" ההבנה נופלת לראשו באחת. שניאור קופץ בבהלה, מישהו נמצא איתו בחוף הנידח...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה