הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פגשתי אותה יום לפני מותה.
בסך-הכול הייתי מתנדבת צעירה, שבאה לחלק תשורות לכבוד החג המתקרב, ולפני שהגעתי לבית שלה וגם לאחריו כבר הייתי בכמה ובכמה בתי קשישים.
הייתי לבד באותו יום. מלי, בת הזוג הקבועה שלי במבצעי חסד שכאלה, לא הרגישה טוב, ולכן נאלצתי ללכת לבד.
ואולי היה זה טוב. מלי לא הייתה עומדת באור הזה.
וגם בשחור שבא לפניו.
לפני שהגעתי לבית שלה הגעתי לבית של זוג קשישים. הם בקושי פתחו לי את הדלת, וכבר כמעט עמדתי להניח את השקית עם המתנה הקטנה של המתנ"ס על הידית, אבל אז הם פתחו, שניהם ביחד, ופניהם היו מקומטות בתביעה.
"שלום," גמגמתי. "אני מהמתנ"ס. באתי לתת לכם מתנה לכבוד חג החנוכה."
"מתנה?? עכשיו??" צווחה האישה. רוב הקשישים לפניה היו צריכים שאחזור שוב על המילים הראשונות שאמרתי. היא – שמעה מיד. "עכשיו אתם נזכרים?? כל השנה אנחנו נרקבים כאן בבית, אף-אחד לא מתעניין בשלומנו, אנחנו יכולים למות ולא ישימו לב – ופתאום מגיע חג ואתם מחליטים רק לקפוץ ולתת מתנה כדי לצאת ידי חובה??"
"לא צריכים את המתנה שלכם," אמר גם האיש, בקול קצת נמוך יותר. "לא צריכים אתכם בכלל! תנו לנו לחיות בשקט."
אילו הייתי אחת מהמתנדבות המבוגרות יותר, ולא בת ארבע-עשרה בסך-הכול, אולי הייתי מסוגלת לדבר על לבם, לפייס אותם. אילו הייתי מבוגרת יותר וגם פחות מבוהלת, הייתי שמה לב לסתירה שבין דבריהם של הזוג.
אבל הייתי צעירה, והייתי מבוהלת, ונסתי משם מיד אפילו בלי למלמל סליחה, והייתי צריכה להסדיר את נשימתי בתחתית הבניין במשך רגעים ארוכים לפני שפניתי להסתכל על השם הבא ברשימה.
למען האמת, חשבתי בכלל לוותר על המשך המבצע. שקית המתנה שהייתה מיועדת לזוג שלמעלה בערה בידיי, והזכירה לי כל העת את הכישלון שלי. אבל לשוב למתנ"ס בידיים מלאות למחצה – זו כבר הכרזת כישלון בוטה. לא הסכנתי לזאת.
אז המשכתי בראש שפוף לכתובת הבאה ברשימה.
דפקתי בשפלות, ואז קצת יותר בעוז – אפילו אנשים צעירים לא היו שומעים את הדפיקה הראשונה שלי.
"רגע..." שמעתי קול מתנגן מתוך הבית, וקפצתי את לבי בחרדה.
הדלת נפתחה לאחר כמה רגעים, ולנגד עיניי התגלתה האישה היפה ביותר שראיתי אי-פעם.
היא הייתה קמוטה מאוד, ושערות לבנות בצבצו מתחת למטפחתה האפורה. בגדיה נדו גם הם בין הצבעים אפור וחום – מסוג הבגדים שלעולם לא הייתי מעיזה ללבוש, פן אהפוך ללעג ולקלס אצל חברותיי.
בין הקמטים הציץ פה צר ואף עקום, ואפילו באוזניים שלה היו קמטים. אבל היו אלה העיניים שעשו אותה יפה.
הן היו כחולות ובוהקות וגדולות, ומאירות, מאירות כל-כך. האור שהן הפיצו נגה על כל פניה, והציף אותן ברכות נעימה שכזו, בחיות בלתי-הגיונית לאישה קשישה שכמותה.
"שלום..." הקמטים שלה נפשקו לצדדים, וחשפו חיוך רחב שכמעט היה בלתי-אפשרי בפה צר כמו שלה. "ברוכה הבאה אליי..." והיד שלה, העטויה בשרוול אפרפר, פשטה הצידה כדי להזמינני פנימה.
התבלבלתי. הנאום הקבוע שלי התקרב לדל-שפתיי וחמק משם. זה היה נראה כאילו היא חיכתה לי.
נכנסתי פנימה. בירכתי הראש נזכרתי בהוראות של המפעילה במתנ"ס, שלא להיכנס לבתים של הקשישים. במקום כלשהו מעל הירכתיים ידעתי שלא יקרה לי שום-דבר כאן.
הבית הלם את בגדיה של האישה. אבל פה ושם נזרקו כתמי צבע – אגרטל עמוס פרחים, תמונה מלאת-חיים, וילונות ורדרדים – שהמחישו את החיוך ואת האור שקרנו מפניה.
"מה שלומך?" שאלה אותי הקשישה, לאחר שהורתה לי לשבת על ספה עמוסת כריות בצבעי חום וצהוב. "את נראית עייפה... אולי תרצי לשתות?"
לא רציתי שהיא תטרח – בכל-זאת, קשישה – אבל באמת הייתי צמאה. לא הייתי היום עם מלי, שתמיד זוכרת לקחת בקבוק למשימות שלנו. הנהנתי.
הקשישה הלכה באיטיות למטבח, ושמעתי משם קולות קשקוש עדינים. בינתיים הצלחתי להסדיר במוחי את המילים המתכוננות מראש, וברגע שהיא שבה לשם, מגש עם כוס מיץ שבתוכו צפו קוביות קרח בידיה, מיהרתי לומר אותן.
היא חייכה, הניחה את המגש על השולחנון לידי, והתעלמה מהשקית שהגשתי לה.
"אז מה את מספרת לי? אולי את רוצה לשתף אותי במשהו, יקרה?"
נאלמתי. מחשבות התגעשו בתוכי. מלי – שכבר חולה כמה ימים, ואני לבדי בכיתה, מול קבוצת בנות שתמיד מוכנה ללכוד את הטעויות הקטנות שאעשה, וללעוג להן. אמא – שלא כל-כך מרוצה שאני יוצאת להתנדבות, אף שהאחראית במתנ"ס התקשרה במיוחד כדי להרגיע אותה. האחראית מהמתנ"ס עצמה – שמצפה מאתנו לשלמות, ולא מוכנה לקבל כישלונות.
כל הדברים הקטנים שהדחקתי, שלא העזתי להודות בהם אפילו בפני עצמי. הכול נשפך פתאום, כאילו סכר נפרץ בלבי, באוזני הקשישה שלפניי.
על זוג הקשישים שביקרתי לפניה לא העזתי לספר.
אחר-כך, כשכבר הרגשתי את הדמעות הקטנות מבהיקות את עיניי, חשתי את מגע ידע העדין על זרועי.
"הקושי הוא קשה," היא אמרה לי בקול סדוק, ששנים רבות התקפלו בו, "והדמעות מנקות מעט את הלב. ואת – את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."
לא כל-כך הבנתי את מילותיה, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב.
קמתי ממקומי, מבוהלת מהשעה שניבטה אליי משעון הקיר הישן שמולי.
"תודה," לחשתי, והנחתי את שקית המתנה מהמתנ"ס על השולחנון לצד מגש המיץ הגמור למחצה. "תודה שעזרת לי... שיהיה לך חנוכה שמח..."
היא הנהנה, ושוב פרש החיוך את פניה, ואז ליוותה אותי אל הדלת.
ברגעים הבודדים שחלפו מרגע זה ועד הרגע שבו נפרדנו סופית, תהיתי לעצמי מה הקושי שלה, ומה בעצם עבר עליה בחייה.
לא תהיתי לעצמי אם אראה אותה שוב. הייתי כמעט בטוחה שאבוא לבקר אותה שנית. לפחות בפעם הבאה שארגיש את המועקה המצטברת בלב.
פגשתי אותה יום לפני מותה.
ביום למחרת, היום האחרון לפני חופשת החנוכה, מלי כבר הבריאה, והצטרפה אליי בדרך הקבועה לבית-הספר. פטפטנו בעליצות, משלימות ימים ארוכים של פרדה, ואז נעצרנו לרגע לפי הוראתה של מלי, ושתינו שתינו מהבקבוקים שלנו.
המבט שלי שוטט על הקיר שעליו נשענו במנוחתנו, כשסיימתי לשתות ומלי עדיין המשיכה בדבקות. ואז ראיתי אותה.
את מודעת האבל.
ידעתי שזו היא, אף שאת שמה הפרטי לא ידעתי.
רק שם המשפחה המסובך, שהיה כתוב באותיות מקולפות מעט על דלת הבית שלה, קפץ למול עיניי, שחור מרובע על גבי לבן בוהק.
בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה בשיבה טובה של אשת החסד והאמונה, מרת רחל גרשטנקוביץ. המתאבלים מרה, ילדיה, נכדיה וניניה.
השמים החשיכו לרגע. הלב שלי החסיר כמה פעימות. הסתובבתי למלי, שסיימה לשתות והשיבה בקפדנות את הבקבוק למקומו, ולחשתי, "היא נפטרה..."
"מי?" היא שאלה בבלבול, עיניה צועדות במסלול המבט הקפוא שלי. "את מכירה את האישה במודעת האבל הזו?"
נזכרתי שלא השלמתי לה את קורותיי אתמול בתוך הדיווחים הרבים. לא ידעתי אם אני מסוגלת לעשות זאת כעת.
"קצת..." מלמלתי, והסתכלתי על השמים. הענן שכיסה את השמש החיוורת נסוג לאחור. "בואי – נמשיך ללכת."
המשכנו ללכת, ואפילו המשכנו לפטפט. אבל כל אותה העת היו פניה של האישה, רחל גרשטנקוביץ, מול עיני רוחי. ועיניה הכחולות, והזוהר שבפניה, והרכות שהיא שידרה.
והמשפט שאמרה לי,
"את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."
שוב הגנבתי מבט לשמים.
וידעתי שהיופי שלה, היופי האחרון שלה, יישאר אִתי לתמיד. תפארת שכזו, נצחית.
בסך-הכול הייתי מתנדבת צעירה, שבאה לחלק תשורות לכבוד החג המתקרב, ולפני שהגעתי לבית שלה וגם לאחריו כבר הייתי בכמה ובכמה בתי קשישים.
הייתי לבד באותו יום. מלי, בת הזוג הקבועה שלי במבצעי חסד שכאלה, לא הרגישה טוב, ולכן נאלצתי ללכת לבד.
ואולי היה זה טוב. מלי לא הייתה עומדת באור הזה.
וגם בשחור שבא לפניו.
לפני שהגעתי לבית שלה הגעתי לבית של זוג קשישים. הם בקושי פתחו לי את הדלת, וכבר כמעט עמדתי להניח את השקית עם המתנה הקטנה של המתנ"ס על הידית, אבל אז הם פתחו, שניהם ביחד, ופניהם היו מקומטות בתביעה.
"שלום," גמגמתי. "אני מהמתנ"ס. באתי לתת לכם מתנה לכבוד חג החנוכה."
"מתנה?? עכשיו??" צווחה האישה. רוב הקשישים לפניה היו צריכים שאחזור שוב על המילים הראשונות שאמרתי. היא – שמעה מיד. "עכשיו אתם נזכרים?? כל השנה אנחנו נרקבים כאן בבית, אף-אחד לא מתעניין בשלומנו, אנחנו יכולים למות ולא ישימו לב – ופתאום מגיע חג ואתם מחליטים רק לקפוץ ולתת מתנה כדי לצאת ידי חובה??"
"לא צריכים את המתנה שלכם," אמר גם האיש, בקול קצת נמוך יותר. "לא צריכים אתכם בכלל! תנו לנו לחיות בשקט."
אילו הייתי אחת מהמתנדבות המבוגרות יותר, ולא בת ארבע-עשרה בסך-הכול, אולי הייתי מסוגלת לדבר על לבם, לפייס אותם. אילו הייתי מבוגרת יותר וגם פחות מבוהלת, הייתי שמה לב לסתירה שבין דבריהם של הזוג.
אבל הייתי צעירה, והייתי מבוהלת, ונסתי משם מיד אפילו בלי למלמל סליחה, והייתי צריכה להסדיר את נשימתי בתחתית הבניין במשך רגעים ארוכים לפני שפניתי להסתכל על השם הבא ברשימה.
למען האמת, חשבתי בכלל לוותר על המשך המבצע. שקית המתנה שהייתה מיועדת לזוג שלמעלה בערה בידיי, והזכירה לי כל העת את הכישלון שלי. אבל לשוב למתנ"ס בידיים מלאות למחצה – זו כבר הכרזת כישלון בוטה. לא הסכנתי לזאת.
אז המשכתי בראש שפוף לכתובת הבאה ברשימה.
דפקתי בשפלות, ואז קצת יותר בעוז – אפילו אנשים צעירים לא היו שומעים את הדפיקה הראשונה שלי.
"רגע..." שמעתי קול מתנגן מתוך הבית, וקפצתי את לבי בחרדה.
הדלת נפתחה לאחר כמה רגעים, ולנגד עיניי התגלתה האישה היפה ביותר שראיתי אי-פעם.
היא הייתה קמוטה מאוד, ושערות לבנות בצבצו מתחת למטפחתה האפורה. בגדיה נדו גם הם בין הצבעים אפור וחום – מסוג הבגדים שלעולם לא הייתי מעיזה ללבוש, פן אהפוך ללעג ולקלס אצל חברותיי.
בין הקמטים הציץ פה צר ואף עקום, ואפילו באוזניים שלה היו קמטים. אבל היו אלה העיניים שעשו אותה יפה.
הן היו כחולות ובוהקות וגדולות, ומאירות, מאירות כל-כך. האור שהן הפיצו נגה על כל פניה, והציף אותן ברכות נעימה שכזו, בחיות בלתי-הגיונית לאישה קשישה שכמותה.
"שלום..." הקמטים שלה נפשקו לצדדים, וחשפו חיוך רחב שכמעט היה בלתי-אפשרי בפה צר כמו שלה. "ברוכה הבאה אליי..." והיד שלה, העטויה בשרוול אפרפר, פשטה הצידה כדי להזמינני פנימה.
התבלבלתי. הנאום הקבוע שלי התקרב לדל-שפתיי וחמק משם. זה היה נראה כאילו היא חיכתה לי.
נכנסתי פנימה. בירכתי הראש נזכרתי בהוראות של המפעילה במתנ"ס, שלא להיכנס לבתים של הקשישים. במקום כלשהו מעל הירכתיים ידעתי שלא יקרה לי שום-דבר כאן.
הבית הלם את בגדיה של האישה. אבל פה ושם נזרקו כתמי צבע – אגרטל עמוס פרחים, תמונה מלאת-חיים, וילונות ורדרדים – שהמחישו את החיוך ואת האור שקרנו מפניה.
"מה שלומך?" שאלה אותי הקשישה, לאחר שהורתה לי לשבת על ספה עמוסת כריות בצבעי חום וצהוב. "את נראית עייפה... אולי תרצי לשתות?"
לא רציתי שהיא תטרח – בכל-זאת, קשישה – אבל באמת הייתי צמאה. לא הייתי היום עם מלי, שתמיד זוכרת לקחת בקבוק למשימות שלנו. הנהנתי.
הקשישה הלכה באיטיות למטבח, ושמעתי משם קולות קשקוש עדינים. בינתיים הצלחתי להסדיר במוחי את המילים המתכוננות מראש, וברגע שהיא שבה לשם, מגש עם כוס מיץ שבתוכו צפו קוביות קרח בידיה, מיהרתי לומר אותן.
היא חייכה, הניחה את המגש על השולחנון לידי, והתעלמה מהשקית שהגשתי לה.
"אז מה את מספרת לי? אולי את רוצה לשתף אותי במשהו, יקרה?"
נאלמתי. מחשבות התגעשו בתוכי. מלי – שכבר חולה כמה ימים, ואני לבדי בכיתה, מול קבוצת בנות שתמיד מוכנה ללכוד את הטעויות הקטנות שאעשה, וללעוג להן. אמא – שלא כל-כך מרוצה שאני יוצאת להתנדבות, אף שהאחראית במתנ"ס התקשרה במיוחד כדי להרגיע אותה. האחראית מהמתנ"ס עצמה – שמצפה מאתנו לשלמות, ולא מוכנה לקבל כישלונות.
כל הדברים הקטנים שהדחקתי, שלא העזתי להודות בהם אפילו בפני עצמי. הכול נשפך פתאום, כאילו סכר נפרץ בלבי, באוזני הקשישה שלפניי.
על זוג הקשישים שביקרתי לפניה לא העזתי לספר.
אחר-כך, כשכבר הרגשתי את הדמעות הקטנות מבהיקות את עיניי, חשתי את מגע ידע העדין על זרועי.
"הקושי הוא קשה," היא אמרה לי בקול סדוק, ששנים רבות התקפלו בו, "והדמעות מנקות מעט את הלב. ואת – את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."
לא כל-כך הבנתי את מילותיה, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב.
קמתי ממקומי, מבוהלת מהשעה שניבטה אליי משעון הקיר הישן שמולי.
"תודה," לחשתי, והנחתי את שקית המתנה מהמתנ"ס על השולחנון לצד מגש המיץ הגמור למחצה. "תודה שעזרת לי... שיהיה לך חנוכה שמח..."
היא הנהנה, ושוב פרש החיוך את פניה, ואז ליוותה אותי אל הדלת.
ברגעים הבודדים שחלפו מרגע זה ועד הרגע שבו נפרדנו סופית, תהיתי לעצמי מה הקושי שלה, ומה בעצם עבר עליה בחייה.
לא תהיתי לעצמי אם אראה אותה שוב. הייתי כמעט בטוחה שאבוא לבקר אותה שנית. לפחות בפעם הבאה שארגיש את המועקה המצטברת בלב.
פגשתי אותה יום לפני מותה.
ביום למחרת, היום האחרון לפני חופשת החנוכה, מלי כבר הבריאה, והצטרפה אליי בדרך הקבועה לבית-הספר. פטפטנו בעליצות, משלימות ימים ארוכים של פרדה, ואז נעצרנו לרגע לפי הוראתה של מלי, ושתינו שתינו מהבקבוקים שלנו.
המבט שלי שוטט על הקיר שעליו נשענו במנוחתנו, כשסיימתי לשתות ומלי עדיין המשיכה בדבקות. ואז ראיתי אותה.
את מודעת האבל.
ידעתי שזו היא, אף שאת שמה הפרטי לא ידעתי.
רק שם המשפחה המסובך, שהיה כתוב באותיות מקולפות מעט על דלת הבית שלה, קפץ למול עיניי, שחור מרובע על גבי לבן בוהק.
בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה בשיבה טובה של אשת החסד והאמונה, מרת רחל גרשטנקוביץ. המתאבלים מרה, ילדיה, נכדיה וניניה.
השמים החשיכו לרגע. הלב שלי החסיר כמה פעימות. הסתובבתי למלי, שסיימה לשתות והשיבה בקפדנות את הבקבוק למקומו, ולחשתי, "היא נפטרה..."
"מי?" היא שאלה בבלבול, עיניה צועדות במסלול המבט הקפוא שלי. "את מכירה את האישה במודעת האבל הזו?"
נזכרתי שלא השלמתי לה את קורותיי אתמול בתוך הדיווחים הרבים. לא ידעתי אם אני מסוגלת לעשות זאת כעת.
"קצת..." מלמלתי, והסתכלתי על השמים. הענן שכיסה את השמש החיוורת נסוג לאחור. "בואי – נמשיך ללכת."
המשכנו ללכת, ואפילו המשכנו לפטפט. אבל כל אותה העת היו פניה של האישה, רחל גרשטנקוביץ, מול עיני רוחי. ועיניה הכחולות, והזוהר שבפניה, והרכות שהיא שידרה.
והמשפט שאמרה לי,
"את עוד תראי שהיופי הוא נצחי. ורושמו הוא זה שנשאר לתמיד."
שוב הגנבתי מבט לשמים.
וידעתי שהיופי שלה, היופי האחרון שלה, יישאר אִתי לתמיד. תפארת שכזו, נצחית.
