שיתוף - לביקורת עשרה בטבת - קטע קצר

[ה. רז]

ארבע מאות ועשר שנים היה קיים בית המקדש הראשון, מחנוכת הבית שערך שלמה המלך ועד החורבן, בימי צדקיהו מלך יהודה.

צדקיהו הפר את שבועתו, שנשבע בשם ד', לנבוכדנצר ומרד בו. בשנה התשיעית למלך צדקיהו עלו נבוכדנצר וחילו על ירושלים וצרו עליה. בירושלים הנצורה התפשט הרעב. הלחם הלך וחסר. כל העם ביקשו ל ח ם ! העשירים שהיו רגילים לאכול מעדנים, מתו בחוצות. עוללים יונקים טיפסו אל דדי אמהותיהן, ניסו למצוץ ומשלא יצא חלב, מתו בחיק אימם, שכתוב:"בהישפך נפשם אל חיק אימותם" (איכה, ב, יב). בנות ציון, אשר לא יצאו לשוק מימיהן, היו מחפשות אוכל בשווקים ומשלא מצאו, היו מגפפות על העמודים ומתות עליהם. בני העיר לא הכירו זה את זה מחמת שצפד עורם והיה יבש כעץ. איש אכל בשר רעהו, מתוך טירוף חושים של רעב אימתני. אימהות רחמניות בישלו בשר ילדיהן!!! הרעב היה מחריד. יתר על כך, הכשדים היו מבשלים מחוץ לחומה פרי ששמו עוכבנין, שריחו המתוק נודף למרחוק. הריח נכנס לתוך נפוחי הרעב שבעיר וכרסם נבקעה. אכן, טובים היו חללי חרב מחללי רעב! מלבד הרעב, השתוללו בתוך העיר מחלות השחפת, הקדחת והדבר. שליש! מיושבי העיר מתו בדבר. נערים, כוהנים וזקנים מתו על הארץ. השבר היה גדול עד אין קץ.

בשנה האחת עשרה לצדקיהו, בתשעה לחודש תמוז, קפץ נבוזראדן, היכה הכאה אחת בחומה האמצעית- ונבקעה. בני יהודה הרעבים והחלשים אספו מעט מים שנשארו בעיר והחלו לגבל טיט כדי לבנות את פרצות החומה הפנימית והאחרונה. אבל, הם קיוו רק אל הנשק בלבד ולא שמו לב כלל לד'. אמר הקדוש ברוך הוא: על אף הכול, אתם מואסים בתוכחתי. מעתה לא יכופר לכם בתשובה ולא ביום צום הכיפורים ואף לא בייסורים מרים, אלא במוות דווקא. באותו יום בטלו קרבנות התמיד ובאותו יום נבקעה חומת ירושלים הפנימית. חיל הכשדים שעט בגאווה אל תוך העיר. הם התאכזרו לבני יהודה, אכולי הרעב. הם רצחו בחור ובתולה, ישיש עם איש שיבה. הבבלים התעללו בנשים ובתולות. הם הוסיפו ורצחו עד שמילאו את חוצות ירושלים בדמים. חרדת מוות השתוללה בירושלים. האומללים שנסו אל ארץ בני עמון ומואב- נרצחו בידיהם. נהרגו המונים. על אבן אחת רצח נבוזראדן תשעים ריבוא. ראשי עוללים ויונקים נופצו על הסלע. תשעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת. שלוש מאות תינוקות נמצאו חרוזים ותלויים בשוכה אחת!

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בואו נלך, אני ואתם, לביתי ונראה מה עשו לו האויבים. באותה שעה היה ד' בוכה וצועק ואומר: בני היכן הם, כוהני ולויי היכן הם, אדירי היכן הם?... ומה אעשה? כמה פעמים התריתי בהם שיחזרו בתשובה ולא רצו?