קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 807
    • S
    שיתוף - לביקורת קול
  • +shira //
    • בסיעתא דשמיא
    ל' תשרי.

    הַמֹּר הָעוֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל,
    ידי הבהולות, המחליקות.
    תקתוק השעון - - -
    קול צעדים מתרחקים,
    ושער נסגר.

    אל תחמוק.



    ...
    shimushy22 @ gmail.com
    לתגובות, אם אין לכם הרשאה.
    המסקנה הצנועה שלי מ    רעיון שנגנז: )
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אמיצ/ה, יהודי נוסף, ליאורהA ועוד 19 משתמשים22 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמיצ/ה
    איזה מרגש לשמוע. היצירה שלך חרגה הרבה מעבר למקומות שאני יכולה רק לחלום עליהם.. וואו
  • 572
    • ע
    שיתוף - לביקורת נשיא התעסוקה בתקופת נגיף הקורונה בשיתוף לאומה.
  • עטרה ד //
    • "קבלו במחיאות כפיים סוערות את נשיאי פרסי הקורונה- קוביד 19 לבמה!" צווח המנחה לתוך המיקרופון, קרוב כל כך שיכולתי לשמוע את דפיקות ליבו. הקהל נעמד על רגליו וזרק לאוויר מסיכות לאות הזדהות. "קבלו את בוקסי שלייפר!!!" הלב שלי נרעד, זה בעצם אני, ואני אמור לגשת לבמה. ברגליים רועדות ולב מפרפר עליתי את המדרגות לבמה. אורות הזרקורים הופנו אל פניי, ומכונת עשן החלה מעשנת לידי. החנקתי שיעול.

    המנחה עמד לידי, בידו בקבוק שמפניה. "אז אתה, בוקסי. מקבל מאיתנו, נבחרת מדינת ישראל את התואר..." הקהל השתתק באחת, מותיר למנחה לעשות את עבודתו ולמתוח אותי כהוגן. "ממציא התעסוקות הגדול של הקורונה!" מחיאות כפיים סוערות נשמעו בקהל. ראשי הסתחרר לרגע, וואו. איזה כבוד. המנחה הושיט לי יד ללחיצה, השבתי לו בפיזור דעת.

    זה אני, בוקסי מרמת גברון. שעומד על הבמה המכובדת הזאת, ומקבל תואר יוקרתי שכזה. אבא בטח מתרווח על מקומו בנחת.

    המנחה פתח את בקבוק השמפניה ורסיסי אלכוג'ל נורו על הבמה, מחטאים את כולנו.

    "בוקסי יקר. קבל מאיתנו פרס זה שמגיע לך ביושר. תמשיך בדרכך לספק לכולנו תעסוקה מוצלחת. תודה לך!" הוא העביר לידי מבחנה דקיקה, 'משמרת קוביד-19' נכתב עליה בארטליין שחור. פי נפער וידיי החלו שוב לרטוט, הקורונה בעצמה שוכנת לבטח בתוך המבחנה הזאת. אני יודע להעריך פרסים יקרי ערך, זה מדהים.

    ירדתי לאט את המדרגות, סומק צבוע על לחיי. המוני מצלמות הבזיקו מולי לפתע, וכמה רמקולים נדחסו לפי. אבא הגיע אליי עם דמעות בעיניים והעניק לי חיבוק ענק. הוא הזיז את הצלמים לצד והורה להם לעמוד בתור מסודר.

    "טוב אהה" הצלם הראשון התגמגם. "איך הגעת לתואר הנחשק הזה? הרבה היו רוצים ולא בדיוק הצליחו". הוא סידר את העניבה, ידיי החלו לגרד. "טוב תשמע, זה קרה בלי ששמתי ל---" אבא נדחס מול המצלמה, "הרבה עבודה. הרבה מאמץ. כמובן שדחפנו אותו כל הזמן שימשיך ליצור תעסוקות הולמות, אבל הוא בעיקר, בני בוקסי, עבד קשה והזיע המון". אני באמת מזיע המון, בפרט כשכל כך הרבה מצלמות עליי.

    הצלם השני נעמד מולינו, יהיר ובטוח בעצמו. "אז אילו תעסוקות סיפקת לעצמך בתקופת הקורונה?"

    קולי רעד, " דבר ראשון, שראיתי את המצב, קראתי. אחרי שגמרתי לקרוא וממש גירדתי את הקירות. התחלתי לחפש שגיאות בספרים. ואז כשספרתי את העמודים של הספרים, ראיתי מלא טעויות במיספור. זה היה פשוט נורא. יצאתי במחאה חברתית נגד המיספור השגוי בספרים, והגעתי ל... פה". אבא הביט בי בגאווה וליטף את צווארי.

    "שמעתי היה לך גם בגל השני איזה עסק עם חשבונות מייל. מה קרה שם?" השלישי הגיע עם שיעורי בית. "טוב, זה כבר היה סיפור אחר", הביטחון עצמי שלי חזר אלי אט-אט. "ראיתי שאני אוהב למלאות פרטים טכנים. אז התחלתי כתחביב לפתוח חשבונות מייל". עיניו של הצלם אורו, "ומה הכייף בזה בעצם?"

    "אוי נו, להמציא סיסמאות, שמות חדשים, להחליף עיצוב לתיבת מייל. זה הכייף של החיים. הרגשתי כמו בחדר בריחה". צלם אחד מסוף התור אותת לאבי כי הראיון ארוך מידי. אבי הדף את הצלם התורן והתיר לכמה סקרנים ללחוץ את ידי. שיעול נשמע מאחוריי, הסתובבתי אינסטינקטיבית, כולם צחקו, ואחד הפריח 'מזל טוב' למשתעל הסמוק.

    "אפשר לשאול משו?" שאל צלם אחד אמיץ. "מה זה המבחנה הזו שקיבלת בתור פרס?" ההמולה שסביבי הביטה עליו בתימהון, גם אני. פלטתי מייד, "זה הקורונה בעצמה! משומרת!" הקהל סביבי הנהן בראשו והחרה אחרי, "זה מתגלגל בשוק השחור במיליונים". "זה עומד להיות בעל ערך הסטורי". הפלאשים המשיכו להפליש עליי, וחולצתי הרטובה עוד משמפניית האלכוג'ל החלה להציק לי. הבהבתי לאבא שנגמר לי הכח.

    יצאנו אני ואבא, מפלסים לנו דרך בין הקהל האוהד. עצרנו ליד הרכב, נושמים אוויר צלול וטהור. אבא הוציא סיגריה, "נו, מה אתה אומר?" הבטתי על המבחנה שביידי. "אבא?" שאלתי נדהם, "תראה! יש פה סדק! הקורונה ברחה!" אבא בחן את המבחנה בעיון, פניו החווירו. "בן. הקורונה חוזרת. היא חוזרת בגדול" הוא לאט בשקט. הרמנו את העיניים לכיוון האצטדיון הענק, מאות אלפים נמצאים שם וחשופים לנגיף.

    כאילו בתאום פתחנו את דלתות הרכב ויצאנו בדהירה מהירה למדבר. אמרו פעם שהקורונה מתה בחום.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אסתי5, דניאל גופזר, Yiskah Goteherer ועוד 31 משתמשים34 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    shevi123
    וואוו, זה טובבב. @עטרה ד איזה כייף לקבל קטע ספרותי משובח על נושא מאוס לעוס, מכיוון מפתיע משעשע...
  • 429
    • ש
    שיתוף - לביקורת מחנה קורונה-אשמח לביקורת
  • שני כהן 100 //
    • קטע שכתבתי אותו בקיץ באזור החופש הגדול. (לכן הפתיח שלו לא רלוונטי לעכשיו)
    הוא עבר אינספור שינויים ותיקונים ועדיין משהו פה מרגיש לי לא שלם.
    אשמח להערות והארות וחוות דעת מקצועיות :)


    את קייטנות החופש הגדול עדיין מתלבטים אם לסגור, אבל מחנה הקיץ של הכנסת ה126 כבר פועל במלוא העוצמה.

    אמנם הם די מקפידים שם על הכללים, והם מחולקים קבוצות קבוצות כדי לא להדבק חלילה. אבל התוכניות האיכותיות, ההצגות החגיגיות הכל נשאר ברמה הגבוהה ביותר.

    חלוקת הקבוצות בוצעה באופן הבא:

    הקבוצה הראשונה והחשובה מכולם היא איך לא משרד הבריאות. משרד שאך לפני כשנה בקושי הכרנו את שמו. ואם כן סביר להניח שהיה זה בטיפת חלב. כיום השם שלו מככב בראשי העיתונים וכל עיתון שמכבד את עצמו יצטט את דבריו של אחד מבכירי המשרד לפחות פעם ביום. יש בתוכו גורמים שונים ואת חלקם הגדול אנו כבר מכירים בעל פה. גם את הפסימים מנבאי נבואות הזעם השחורות וגם את האופטימים יותר מפזמי המנגינות המתונות. עמדת משרד הבריאות היא: הבריאות לפני הכל. שיקרוס הכל מסביב, העיקר שנשאר בריאים וחזקים.

    הקבוצה השניה, קבוצה פופלרית שאת שמה אנחנו שומעים לא פחות היא משרד האוצר, הקבוצה עם ההילה היוקרתית. מידי פעם הם משגרים להמון העם מתנות קטנות בדמות מענקים, תקציבים לפה ושם. ובעיקר דואגים לכלכלה ולעתיד המדינה ביום שאחרי הקורונה. גם שם יש נביאי זעם שמזהירים חמורות מפני קריסה כלכלית של המשק והעסקים. העמדה שלהם היא: שימשיכו אנשים להדבק ולהדביק העיקר שנשאר עם כלכלה חזקה.

    הקבוצה השלישית היא: קבינט הקורונה. קבוצה חשובה במיוחד שנבחרה כדי לפעול ולסייע במשבר הנוכחי. הקבוצה מושפעת עד מאוד ממחאות והפגנות שמארגנים האזרחים. הם יכולים להחליט דבר אחד ויום לאחר מכן להצהיר דבר אחר. לא מפריע להם גם לבטל כלאחר יד החלטות שהחליטו משרד הבריאות או האוצר. לשם כך הרי הקימו אותם. להתמודד עם משבר הקורונה. והם עושים זאת בצורה הטובה ביותר. העמדה שלהם: מי שצועק חזק יותר נשמע אותו יותר.

    קבוצה רביעית: האופוזציה. החלק המעניין באמת בכל המחנה. אנשים קשוחים וקשי יום, עם המשכורות העלובות ביותר בכנסת. התפקיד שלהם זה לקרוא תגר. כל מה שעושה אחת משלושת הקבוצות הראשונות תמיד יהיה להם מה לומר, וזה אף פעם לא יהיה משהו חיובי במיוחד. מידי פעם הם עורכים ביניהם ישיבות חפוזות ומחליטים במי להתמקד הפעם. בגדול, חוץ מלקרוא פה ושם למרד אזרחי ולהתפטרויות של אי מי אין להם שום תפקיד משמעותי. העמדה שלהם: אין כוחינו אלא בפינו.

    קבוצה חמישית: שאר חברי הקואליציה שלא חברים באף אחת מן הקבוצות הקודמות. גם שם משתדל כל אחד לתרום את חלקו כפי יכלתו, אם בעיצות או בדעות למיניהן, ואם בראיונות לציבור ושליחת מסרים לכלל האוכלוסייה. כל אחד מהם חש את הדאגה והאחריות לציבור ומנסה בדרכו הייחודית לעזור ולסייע. העמדה שלהם: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

    קבוצה שישית- וזה בעצם מפעיל המחנה, אמן רב כשרון ובעל ניסיון וותק של שנים. הוא משמש בנוסף גם בתפקיד הלהטוטן, הקוסם, ושחקן ראשי בהצגות. הוא זה שכל אזרחי מדינת ישראל ממתינים בנשימה עצורה לנאומיו וחרדים למוצא פיו והגבלותיו. אמנם יש לו רבים שמתקנאים בו וקוראים תדיר להתפטרותו אך הוא רק מביט עליהם כמו על זבוב טורדני ,מעיף אותם במחי יד, ובקור רוח ממשיך אל התוכנית הבאה. אכן רב כשרון כבר אמרנו, הרי לא לחינם הוא מצליח לנהל מחנה שכזה.
    • תודה
    Reactions: אוהבת אמנות, רישל, kshir ועוד 6 משתמשים9 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שני כהן 100
    באמת יצא לי קטע כזה שהוא בין מאמר הומוריסטי למאמר שבא להעביר ביקורת אולי בכלל זה זה הרגיש לי קצת...
  • 2 1K
    • ליאורהA
    שיתוף - לביקורת גלגל הצבעים
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    הסוכה ריקה, כל כך ריקה. הסוכה שלנו, זו שתמיד צפופה, מלאה באורחים, כעת ריקה. אנחנו קצת נהנים מהעובדה שלא צריך לחשוב פעמיים לפני שקמים, שהכיסא יכול להימשך אחורה בלי להיתקע בכיסא אחר, בדופן הסוכה או במישהו שהחליט לקום גם הוא באותו רגע. אך עדיין, משהו חסר. אנחנו מקפידים על ונשמרתם ולהבדיל על החוק, אבל עם כל השמחה של מצוה, יש קצת עצב.

    מילות הקידוש מהדהדות בסוכה הפתאום גדולה כל כך, ומתוך השקט שאחרי הברכה, אנחנו שומעים קול רם מהסוכה של השכנים. קול מוכר מאוד. והוא לא שייך למתגוררים בבית השכנים המדוברים. הייתכן?

    האסימון נופל ברגע. הם מארחים. יש להם אורחים. אורחים הגיעו אליהם. אותם שכנים שחושבים שהחובה לחבוש מסיכה חלה על כל העולם חוץ מהם, ברור שהם גם יעברו על החוק שאוסר לארח ולהתארח. כמה צפוי, כמה מרתיח.

    אנחנו עם המשפחה הגרעינית, למרות שאנחנו לא מאושרים מזה, כי זה מה שצריך לעשות. ולהם יש אורחים.

    אם הייתי גיבורת ספר, ידיי היו רועדות והייתי מאדימה ומחווירה חליפות. אבל היות ואני לא, אני שותקת.

    ***
    • תודה
    Reactions: sheen, קונקורד, קווארק ועוד 27 משתמשים30 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    תודה על ההסבר! כן, תמיד הייתי מאריכההה בכתיבה, ושני דברים שלמדתי כאן הם לקצר ולהוסיף אנטרים...
  • 854
    • @
    שיתוף - לביקורת חיים לאחר המוות?
  • @Simcha //
    • מִתּוֹךְ דְּאָגָה וְאַחְרָיוּת, חֲפֵצִים לְהַמְשִׁיךְ וּלְהִתְבַּגֵּר

    הִתְקַבְּלָה הַהַחְלָטָה הַקָּשָׁה, לְהִתְבּוֹדֵד וּלְהִסְתַּגֵּר

    נֶחְפַּזְנוּ לַטֵּלֵפוֹן וְהִתְקַשַּׁרְנוּ לְמַכָּרֵינוּ הָאֲהוּבִים

    הוֹדַעְנוּ נֶחְרָצוֹת, זֶהוּ, תַּמּוּ בִּקּוּרִים וְסִבּוּבִים

    נִתָּן לְהִתְקַשֵּׁר, לְזַמְזֵם, לְסַפֵּר חֲוָיוֹת מֵהָעוֹלָם

    אָנוּ נִסְתַּפֵּק בְּבֵיתֵנוּ הַקָּט, עַד שֶׁהַמִּגּוּר יֻשְׁלַם

    בַּשָּׁבוּעוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַטֵּלֵפוֹן לֹא פָּסַק מִלְּצַלְצֵל

    בַּחֲלוֹף הַזְּמַן וְהִתְאָרְכוּתוֹ הֵחֵלּוּ אַט אַט לְהִתְעַצֵּל

    בַּתְּחִלָּה, נִסִּינוּ לְשַׁמֵּר שִׁגְרַת יוֹם, תַּכְלִית וְכֹשֶׁר

    סָבַרְנוּ, מוּטָב נִשָּׁמֵר קְצָת כָּעֵת וְכָךְ נִחְיֶה וּבְאֹשֶׁר

    בַּשִּׂיחָה עִם אֲחִי נוֹדַע לִי כִּי הוּא נִשְׁמַר אַךְ זוֹרֵם

    גָּעַרְתִּי בּוֹ "חַיִּים זֶה לֹא מְשַׂחֵק", וְסִיַּמְנוּ בְּטוֹן צוֹרֵם

    עִם הַזְּמַן, הִתְחַלְנוּ לִישֹׁן קְצָת יוֹתֵר, לָנוּחַ עַל הַסַּפָּה

    הַשִּׁעֲמוּם וְהַדִּכְדּוּךְ הִתְחִילוּ לַעֲטֹף אוֹתָנוּ בְּהֲצָפָה

    הֲלִיכָתֵנוּ הַמְּהִירָה הִתְקַצְּרָה וְהוּאֲטָה לִכְדֵי דִּדּוּי קָט,

    חִנָּנִיּוּתֵינוּ עֻמְעֲמָה, מַחְשְׁבוֹתֵינוּ רֻדְּדוּ וְדִבּוּרֵנוּ שָׁקַט    ​
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: Bestimedia, אמיצ/ה, .Osnat. ועוד 34 משתמשים37 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמיצ/ה
    טוב! (הכתיבה)
  • 461
    • ה
    שיתוף - לביקורת הקיץ הקץ
  • הנף מקלדת //
    • ארבעתם נאספו, עומדים סביב למיטתי שקטים. קולות בכיים נדמו, רק דמעתם מתנצצת על לחיים.

    אני יכול לראות אותם. מוזר לא? תמיד סיפרו לי שרואים בזווית של ריחוף, עכשיו אני רואה אותם מעמדת שכיבה, ולמרות שאני מכוסה עד מעל ראשי.

    נראה לי זה בכלל חלום. הרגע האמתי עדיין לא הגיע.
    לא, זה לא חלום. אומנם אני לא יכול לצבוט את עצמי, אבל ברור לי שהכול נגמר. כמה רציתי להמשיך, 'גיים אובר'. אחרי ככלות הכול הגיע.

    עומדים שם בדממה, מבולבלים כהוגן. כנראה לא הכנתי אותי מספיק לרגע הזה. וגם אם כן, הם קטנים מידי, לא מבינים כלום שלוימי עדיין יבב, "אבא אבא", קולו מונטוני חבר רגישות, מנסה להעירני. נאיבי.
    יאיר הגדול, השלים עם המצב, ניסה לקחת פיקוד, לגלות אחריות. "מהיום ה' מחליט עלינו" הוסיפה הקטנה.

    איפה נעמי? איפה היא? הבטיחה ללכת איתי עד למוות. אותה כן הכנתי, היו לנו שיחות מפורטות על הרגע הזה, אז למה היא לא באה? שתיקח מפה את הילדים, זה לא בשבילי ולא בשבילם, השעה לא מתאימה.

    הכל דממה, למי מחכים? מה הטקס.

    נעמי נכנסת, סוף סוף.
    היא לא בוכה, תכליתית כתמיד. נראית קצת עייפה, ברור, עבר עליה לילה סוחט ריגשית.

    "מוישה קום!"

    היא לא שפויה. מה לקום? יש חוקי טבע בבריאה הזו. יש זמנים שלא קמים בהם.
    "קום! מאוחר". היא מתעקשת כבר שמונה וחצי. וחוזרים היום ללימודים.

    אוף... כמה רציתי להמשיך לישון. זורק מעל ראשי את השמיכה. הייתי בטוח שהסגר ממשיך.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אלצ'י, זבון וזבין, אמיצ/ה ועוד 39 משתמשים42 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    לא;)
  • 868
    • ש
    שיתוף - לביקורת "שעתם הזוהרת של גומלי חסדים במחתרת" (שולי רנד)
  • שלמה שקד //
    • הארץ כמרקחה, שנאת אחים גואה.

    הטלת רפש ממגזר אחד על משנהו הפך לספורט לאומי.

    החרדים נצלים במהדורות השידור, דקות מרובות בהרבה

    ממספרם היחסי בין כלל הציבור.

    ושרקי מפציע עם תחקיר מרתק, על טיפול פרטי ואשפוז ביתי.

    עוברות להם כמה דקות, האזרחים מתחילים

    להתפלא מדוע אצלנו לא תעבוד השיטה.

    הארץ כמרקחה, אהבת אחים מפציעה.

    נצלו נא את ההזדמנות, פתחו ראש והרחיבו אופקים.

    למטבע תמיד שני צדדים. תבטחו בצדיקים.

    אף רב לא יוביל צאנו לטבח, בעד שום רווח.

    ואני משתאה האם יאיר ושולי תיאמו מראש ?

    האזינו למילים שמשורר רנד:

    "זאת שעתם הזוהרת של גומלי חסדים במחתרת"

    "זאת היא ממש עת רצון לרודפי ריב מצה ומדון".
    • תודה
    Reactions: קווארק, .Osnat., אנטיפטרוסה ועוד 12 משתמשים15 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    קריינא דאיגרתא... נו קדימה
  • 2 2K
    • 3
    שיתוף - לביקורת פתרונות תקשורת
  • 3333ציפי //
    • טאטע דיך צי דינען נאר <איפה הנוקיה הזה דחוף להחליף לו צלצול מה הוא מקשקש שם טאטע דיכצידוננו> מיט אמת כי את----

    הלו? רק שניה,     <שולמית תעופי מפה זה הזמן שלי ללמוד ויש לי טלפון>

    כן, סליחה, מי זה אמרת?

    לברר?     < רגע, באיזה כיתה אנחנו כבר, י"ב?>

    בטח אפשר, על מי? רותי וינוגרד, כן ממש נח לי עכשיו <לכל הרוחות מי זה רותי וינוגרד? עם הפוני או ההיא עם הצמה? >

    וואי! רותי! ממש כיף לי לספר עליה, היא מיוחדת <חייבת להיזכר ,נו!, הצמה. אני כמעט בטוחה, אויש פספסתי מה היא שאלה>

    איך היא נראית?, מממ, האמת שהמון זמן לא התראינו, ככה, אבל את יודעת מה? אני יכולה במקום זה לומר איך היא נשמעת.

    כן, אוקי, היא אחת הבנות המדהימות, נחמדה, אדיבה, תמיד נעים לדבר איתה, את יודעת אפילו בועידות היא לא מאופסת, תמיד משתתפת בשיח, ממש.

    וגם בלי ועידה, היא לא הסוג שמתעישה את המורה בשיעורים, אפילו לא במשעממים, מה?     < איך מתרגמים מתעישה? >

    לא מתישה , מתעישה, כאילו, עושה 9, אז מה שרציתי לאמר זה שיש לה הרבה דרך ארץ, היא באמת טיפוס מדהים, המורות ממש מתלהבות עליה כי היא שילוב מעולה של איכות ושמחה, אפשר לשאול את המחנכת     < אוי! מי המחנכת השנה, נו מה השם שלה, רק שלא תשאל >

    סגנון אופי? <מח מח תקדח יותר מהר>

    חלקה וזורמת. כייפית, מדברת עם כולן, לא איזה מנתקת, סליחה, מנותקת, כן, בדיוק כזה סוג, אבל לא איזה בת מידי כוכבית, לא רועשת פול 6 וממש לא איזה 4, באמצע כזה,

    נוטה לעדינות, גם מענטשית, את יודעת לא מהמחמשות, ההיא שתוקעת אותך בהמתנה באמצע דיבור,

    הקבצות,     <היא מתכוונת לאלו שהיו לנו פעם באנגלית? >

    לא מעודכנת כי כל אחת נכנסת להקבצה שהיא רוצה בתפריט, אבל היא בקפסולה בכיתה הקטנה, אומרים שזה ענין של רמות,     < מה היא מקשקשת על לקויות למידה, מה >

    קפסולה קטנה זה בעיות למידה? לא מה שידוע לי, לא אצלינו, אצלינו יש מערכת תוכן אחרת. אבל היא אחת החכמות יש לה קליטה מעולה, ממש.

    לבושה תקנון? מה זה נקרא? <    אצלינו כולם פיז'מות נראה לי לא היה על זה נושא בצ'אט עדין>,

    כולן כאילו חולצות בית כזה, אורך חצאית? ארוכה, בטח ארוכה, וגרבי קרסו-- , הלו? אני אומ- אני לא שומעת טוב, הלו? הקו קטוע לי קצת

    קו של משפחה שאלת? יש להם הרבה יותר מקו אחד, ברור, לכל ילד קו אחר, ככה זה בלמיד- מה? אויש ממש קטוע, הלו?

    - - - - - - -

    < הי, התנתק לה, מעולה, חסך לי, יש!, כשאין קליטה זה ממש ימות המשיח >
    • תודה
    • חחח
    Reactions: מ. י. פרצמן, אנטיפטרוסה, אפשרי ועוד 73 משתמשים76 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    3
    3333ציפי
    את זה כבר מזמן תכננתי להעלות. אחח זה נורא.
  • 3K
    • 7
    שיתוף - לביקורת אתגר דו-שבועי - "במראה [...] אדבר בו" - כתיבה על-פי תמונות
  • 7שבע7 //
    • אני אוהבת לכתוב.
    מי לא אוהב לכתוב? (כלומר, לפחות מאלה שבפורום דכאן...)
    אבל לא רק לכתוב אני אוהבת. לפעמים אני אוהבת לשלב עם הכתיבה שלי אומנויות נוספות.
    צילום, למשל.
    לצערי אין לי מצלמה מקצועית, אז התמונות שאני מצלמת לא מגיעות לרמה של הצלמים האומנותיים, אבל לפעמים באות תוכנות הגרפיקה לעזרתי, ואז משתפרות התמונות.
    באתגר הנוכחי שלנו ננסה לשלב ידיים בין אומנות הכתיבה לבין אומנויות אחרות.
    שתי אפשרויות עומדות בפנינו:
    1. התבוננות בתמונות המצורפות (שאני הקטנה צילמתי) וכתיבת סיפור או שיר בהשראתן.
    2. שילוב אומנויות עצמי: לכתוב סיפור שמלווה בתמונה או בציור שהכותב יצר. לאפשרות זו יש תת-אפשרות - והיא שילוב ידיים עם אומן מהתחום השני - היוצר מהפורום הזה יכתוב סיפור או שיר, והיוצר מהתחום השני יאייר או יצלם תמונה שתוכל להתלוות אליו בהידוק ידיים.

    האתגר יינעל בע"ה ביום רביעי שבעוד שבועיים, יומיים אחרי היום הקדוש, בשעת שקיעת היום בדיוק (18:29).
    כאן נמצא הנספח המדובר תמיד. מוזמנים להגיב ולדון ולהביע את דעתכם בחופשיות וברגישות.
    • תודה
    Reactions: משך, לילך אור, זמירות שבת ועוד 28 משתמשים31 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    באמצע חלום יפה במיוחד, בו שחקתי עם פודל קטן, התעוררתי. ברגע הראשון לא הבנתי למה, בשני שמעתי...
  • 293
    • 7
    שיתוף - לביקורת פרקי אבות - פרק א, משנה א
  • 7שבע7 //
    • [הפור נפל בסוף על פרקי אבות. בלי-נדר אכתוב בעקבותיהם את הסיפורים היומיים שלי בתקופה הקרובה. לומדת את הברטנורא, אולי גם אפנה לרש"י, ובעזרת ה' מקווה להתמיד ולהצליח...]

    האל הגדול –

    לרגע הוא נתקע. במשנהו המשיך.

    הגיבור והנורא.

    תפילתו זרמה מאותו רגע שני. כך גם המחשבות שליוו אותו לאחריה, כשצעד אל בית-הדין, אל מאה ועשרים ידידיו הדיינים.

    הדין שבא אליהם הבוקר היה דומה לדינים אחרים שפסקו כבר בעבר. החליף מבטים עם היושבים בדין, הזכירו זה לזה את המתינות, הנהנו מול תלמידיהם המתלמדים בדין, והניחו עוד סייג לתורה.

    "אבל מדוע פוסקים אתם כך?" בעל הדין היה איש גדל-גוף ומוצק-שרירים. אין לירא ממנו, הזכיר לעצמו.

    "הלכה היא למשה מסיני." חתם הדיין שלידו בקול ברור.

    "אנשים נעלים אתם," הזלזול והלעג נטפו מכל הברה שיצאה משפתיו הבשרניות, "פוסקים היטב בדין. חסים על העשירים ועל הרבנים, מוציאים לרעה את העניים עמי-הארצות. כמוני." ירק את המילה האחרונה אל מול פניהם.

    הוא ניגב את הרוק מפניו. לא לירא, רק לא לירא מפניו.

    "פוסקים אנו לפי הצדק." אמר, מתון-מתון. "אך לפנים משורת-הדין – ניתן לך כדי קצבת קיום של חודש אחד, ואז תוכל להחזיר לתובע את כספו טיפין-טיפין. וזכור, אין הכסף והעושר כל העולם. מידות ומוסר הם המתווים את חייו של האדם בעולם הזה לטובה."

    "מידות," עוד יריקה, "מוסר," היריקה פגעה בידו הפעם, "מה הם בכלל? מוסר אנושי שקבעו אנשים שחושבים שהם נעלים מכולם."

    עיניו של האיש המגודל שטו על פני כולם. לא מאה ועשרים הם היו כעת, אך תבונתם ותובנותיהם היו של מאה ועשרים שנות. שוב הם החליפו מבטים.

    "משה קיבל תורה מסיני," הוא פתח בקול מדוד, "ומסרה ליהושע. ויהושע מסרה לזקנים, אלה שהאריכו ימים אחריו, ומסרו את תורתם לעלי ולשמואל. והם מסרוה לנו, לאנשי כנסת הגדולה.

    "ובתורה שקיבלנו מסיני," עצר לרגע, חידד את עיניו לעומת אלה הריקות שמולו, "גם נכתבו המוסר והמידות. וכמו שנוהגים אנו לפי דיניה, כך נוהגים אנו לפי מוסריה."

    "בי"ג נדרשה התורה," המשיך אותו חברו לצדו, "ובכללן גם המידות והמוסר שקיבלנו ממשה בסיני."

    האיש גדול-הגוף השתתק, ושריריו רפו באחת. רוך קלוש, משהו מבניו של ישראל, ננסך בפניו בשעה שצעד לאחוריו, ראשו מורכן, אל היציאה מבית-הדין.

    העשיר, שקם כשארנקו מצטלצל בידו, ופנה במרוצה אחריו, הוכיח בלחישותיו העדינות והמשכנעות את קיומה הנוסף של המידה הישראלית.

    הוא נאנח ברווחה קלה, נשם עמוקות, ופנה אל הדין הבא. אל המוסָר הבא.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נועה ב, סוניה, הפצחן ועוד 14 משתמשים17 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    יפה! פותח צוהר. (נראה לי שכדאי יהיה לך לעיין גם בפירוש רבינו יונה)
  • 718
    • ש
    שיתוף - לביקורת חיסול עודפים
  • שיילה //
    • מוצאי שמחת תורה.

    20:00

    יושב בסלון מנסה לקרוא עלון תורני כלשהו, צלילי אש מכרסמת עולים מן המטבח, אולי משתזף שם איזה שניצל בשרני בג'קוזי של שמן קנולה. זהו. דיאטה. אפילו לשון בקר לא מדבר אלי.

    20:30

    יושב ליד השולחן בוהה בפיסות קרם-שניט מאובקות באבקת סוכר. שחמחמות עלעלי הבצק מעידה כי פריכים הם להחריד וקרם הפטיסייר מרטיב את המוח בטעם וניל. מנסה לדמיין שאלו ניירות קרפ ממולאים בסליים. עדיין מגרה.

    21:00

    קם לשתות כוס מים קרים, התאורה במקרר מהבהבת על בקבוק קוקה-קולה ביישן מלא זיעה קרה, לידו משתרעת תבנית עם שאריות בשר שפונדרה נוטף עסיס קרוש.

    21:30

    מי אמר שאחרי-החגים לא כולל את חנוכה?
    • תודה
    • חחח
    Reactions: RPO, C, מקשיב ועוד 60 משתמשים63 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    יש גם את אחרי החגים של שנה הבאה...
  • 555
    • ה
    שיתוף - לביקורת סוכה אחלה
  • הפצחן //
    • כשהוצאנו את הקיינעס מהמארז ראינו שממית חומה נמלטת בין סדקי המרצפות.

    היא יצאה לגיחה קצרה, שיער צבוע באדום. שמלה מוזרה, אדומה - סגולה מכסה חלק מגופה, משקפי קריאה מנומרות על גשר אפה.
    הבלענו חיוך, מסתכלים על הסכך המעופש.
    "היא רוצה סוכה, הייתה צריכה לטפל בזה." אמרה בביטול ונכנסה לבית.
    עכבישים מתרוצצים בין קני הבמבוק. אחת שתיים שלוש ו... הסכך מונח על הסוכה.
    שלד של מוטות מתכת מצופה בבד מקושט, ששמנו הפוך. כויללניקים.
    "אני בשיעור, אם תצטרכו משהו תקראו לי."
    אחרי כמה דקות מזיעות רצינו מים. היא הביאה לנו אותם בכוס פלסטיק. קוביות קרח לא סימטריות צפות על הנוזל הצלול.
    בסוף ביקשנו ממנה בקבוק. הציעה מים בכוס זכוכית. טבולה?
    "כן, אני מבינה את הזה שלכם. למרות שאצלי המטבח כשר, אבל רצונכם כבודכם." כך היא אמרה, מגישה לנו כוס פלסטיק גבוהה יותר.
    אחרי הקיינעס, רצינו לשטוף ידיים.
    היא הובילה אותנו לאמבטיה. תוך כדי שטיפה שמעתי שביבים מהשיעור, היסטוריה של מלחמת העולם הראשונה.

    "החתן שלי היה פה, אמר שאסור לתפוס את המוטות עם אזיקונים."
    "למה? אין בעי..."
    "יופי. יופי. אתם אנשים כלבבי אתם. אתם אחלה."
    מותשים.
    "תוכלו לשים את הקישוט הזה בפתח הסוכה?" גוררת אחריה מודל עצום, מצופה בפרחי פלסטיק שכבר נכחדו מן העולם.
    עוד חצי שעה עבודה.

    סיימנו, באנו לצאת.
    "וואו, חן חן לכם, אתם אחלה."
    זרקתי בסוכה חן אחד. שיהיה חן מקום על יושביו.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אבן דרך, @Simcha, nechama ro ועוד 22 משתמשים25 //
    0 תגובות
  • 386
    • א
    שיתוף - לביקורת הרחמן
  • אמיצ/ה //
    • כל השנה
    אני מבצרת את עצמי
    חומות של קרח ואבן.
    שברי נפשי, שברי גופי
    הופכים שכבה נוספת
    וחרב מתהפכת
    הודפת כל מי שמנסה להתקרב.
    אתה לא מנסה להתקרב -
    אתה רק מורה לי
    צאי מין התיבה.

    בד ועץ ומסך עשן.
    אני עומדת מרחוק
    אתה נע:
    מחבק את הגוף הזה שלא ידע -
    לא שאלת וגם לא תקבל תשובה -
    כאילו לא ניחשתי
    שזו המטרה הסופית שלך:
    להמס אותי ללב

    וכמה זמן לוקח לי,
    להרפות, ליפול עליך
    יש לך שבעה ימים אתה לוחש לי

    אל נא תקים את סוכתי
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שירי411, שלמה שקד, .כותבת. ועוד 13 משתמשים16 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    וואו, איזה שיר! כל כך אחר, ומוזר במובן הכי טוב של המילה. והשורה האחרונה מצוינת בדיוק ככה, הפוכה.
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת למה התגייסתי ???
  • שלמה שקד //
    • למה התגייסתי ?​
    פרק א'


    בנצי, מה דעתך על קפיצה לציון הבבא סאלי. שאל רפי את את החברותא והחבר הטוב,
    ביום השני של חוה"מ.

    מה ?!, תמה בנצי איך נופלים לך רעיונות כאלו לראש בדיוק בזמן סגר כללי על כל הארץ,
    אתה יודע הרעבעס הגדולים ביטלו את הטישים, אפילו בתולדות אהרן אין השנה ברשמי
    שמחת בית השואבה וריקודים, בפונביז' הלחימו דלתות ונעלו שערים, מאיפה זה קפץ
    לך עכשיו.

    תראה, השיב רפי הוריהם של שנינו התחילו לשמוע שידוכים, ומה יש לאל ידינו לעזור
    ולסייע אם לא גיחה לתפילה רותחת בציונו של סידנא בבא סאלי זי"ע, אני צריך להזכיר
    לך את המופתים והניסים שקרו וקורים אצל רבני משפחות אבוחצירה ?.

    טוב, בנצי נכנע בהכירו את חבירו היטב, הבין כי לרפי שוב נכנס הג'וק, וייצר ההרפתקנות
    שוב לא ירפה עד שיבוא אל סיפוקו, אבל תודֶה, סנט בחבירו שאם בסגולות לשידוכים
    עסקינן עדיף להתיישב לשטייגען על הבבא בתרא הרי כולך בן עשרים וחצי,
    אבל בחפץ לב אסכים להצטרף אתך למסע חוצה חצי ישראל כמנהגך בקודש
    כל חודש חודשיים, אבל נרד רגע לקרקע המציאות בוא תסביר לי איך אתה מסתדר
    יום אחרי שביבי תוקף סדרי לוויה וגמזו מלהטט בין ריסון להידוק להגיע מירושלים לנתיבות ?.

    אוקיי,התנשף רפי בהקלה קודם כל בנצי הסכים ולא התנה זאת באלף תנאים, כבר הישג
    גדול ווי ראשון, עכשיו בוא תשמע ידידי יש לי תוכנית מסודרת שתפרוץ כל מחסום ולא
    תיסוג משום סגר, אנחנו ניסע ברכבת מיצחק נבון שמה מול בנייני האומה ליד התחנה המרכזית
    נחליף רכבות בתל אביב דיברתי עם מוקד התח"צ זה לוקח שעתיים וחצי, רק נצטרך להתארגן
    על שוברי נסיעה שזה סוג של מקום שמור מראש שצריך להדפיס מהאתר שלהם כדי להציג
    להם טופס בכניסה לתחנת הרכבת בגלל הקורונה וכ"ו,אני מאמין שברכבת תהיה הכי פחות
    אכיפה מכל אמצעי התחבורה האחרים שהרי בשונה מאוטובוס למשל את הרכבת אי אפשר
    לעצור באמצע נסיעתה, ווי שני. אח"כ תראה ארגנתי מבן דוד שלומד בשכר שכיר ומקורב
    לתתני"ק שידפיס לנו אישורים כאילו אנחנו לומדים שם ואתה יודע נקווה שהשוטר לא יידע
    שעכשיו בין הזמנים וייכנס לדקויות, ומקסימום אם זה לא ימצא חן בעיניו ייתן איזה קנס,
    עזוב אני כבר יסתדר אח"כ יש מערכת ערעורים שלמה מהמשטרה לקנסות הקורונה. ווי שלישי.

    אז רפי אומר ועושה, בנצי ניסה לסכם את הפרטים, אתה דואג להיכנס לאחת מחדרי המחשבים
    הצצים לאחרונה בכל מחסן נשכח או חור נידח, תדפיס את כל האישורים, תארגן אוכל שתייה
    ושאר הצרכים, בתקווה שהחב"דניקים נחלצו לעזרת עם ישראל גם השנה ודאגו שנוכל לברך
    'לישב' כמהדרין גם בעת טלטולי הדרכים.
    • תודה
    Reactions: cantor, פררו רושה, מורה מהסמינר ועוד 16 משתמשים19 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שלמה שקד
    תיקנתי, לפי הערותיכם. והערות בני המשפחה.
  • 501
    • ה
    שיתוף - לביקורת יבוא השלישי...
  • הני ר. //
    • הם לא הסתדרו אף פעם.
    היא אומרת "לבן" הוא צועק "שחור"
    היא אומרת "שווה" הוא צוחק "בזבוז"
    היא רק חלבי הוא להוציא על שקל, לא מוכן.
    על בשרי? הרבה ובמזומן.
    צעקות מהבית? על בסיס יומיומי.
    משטרה? לא עליכם הגיעה גם היא.
    לא עזר כלום, אפילו לא הרב
    ובאמת שניסו, ספרו עד עשר ושתו תה קמומיל
    עד שלאוזנם הוגנבה שמועה מדהימה,
    אל עירם הגיע מטפל [מוסמך עם רשיון]
    הגיעו בני הזוג התחילו לדבר, ו...לצעוק אחד על השני.
    אמר להם המטפל רק דבר אחד יעזור לכם.
    "אתם כל כך סובלים אחד מהשני אני מציע לכם להתגרש"
    "להתגרש???" צעק הבעל.
    "להתגרש???" צעקה גם האשה.
    "ש-מ-ע-ת מה אמר החוצפן הזה? הוא רוצה שאני אתגרש!!!" אמרה האשה.
    "חצוף מחוצף, למה מי אתה בכלל?" אמר גם הבעל.
    קמו הזוג באחווה נדירה ופינו את חדרו לשלום.
    **
    יש מוסר השכל.
    הבנתם? שתפו אותי.
    לא הבנתם? ממש חבל אאלץ אסביר לכם.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: violin, ממלמלת, הדוויג ועוד 17 משתמשים20 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    shevi123
    תשתפי אותנו? יש פה עוד כוונות נסתרות? כי? זה דווקא מזין אחד את השני. לא?
  • 766
    • א
    שיתוף - לביקורת הכנסת אורחים
  • אי פה אי שם //
    • "לאן זה מכובדיי?"
    "חג שמח גם לך אדון. אתה יודע, סיורי סוכות. כמו בכל שנה".
    "כמו בכל שנה? משהו כאן ברחוב אולי, מזכיר לכם חוויות של כל שנה?"
    "ובכן, החג - חג. הסוכה - סוכה. ומה השתנה?"
    "הו הו, הרבה דברים השתנו ממה נשתנה. אבל אתם כנראה לא חשים בכל ללא המסכה".
    "מסכה? זה רק משה כאן עם המסכה. כי קרנו פניו. אנחנו לא זכינו".
    "מה אמרתם? מה קרנו? אוקיי, קחו שתי מטר חבריה, עד שקובי רושם את הקנס".
    "אהה, אתה קוביל'ה השופט כאן בעיר? וכי אינך יודע שלא דנים דיני קנסות בזמן הזה. ועוד בחג?"
    "סלח לי, למה מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"
    "אני? דוד מלך ישראל".
    "מלך ישראל. בטח. בן דוד שלישי של ביבי או מה?"
    "קצת יותר רחוק. אבל קרוב שלו וודאי. כל ישראל קרובים".
    "כן בטח, תראו את השנאה המשתוללת בעם. גם כן קרובים".
    "לא, לא, ברחמים, אל תדבר ככה על בניי האהובים. רק לפני כמה ימים עמדו למשפט והמלצתי עליהם לחסדים".
    "נו, ומה יצא? עבודות שירות? בפנים? בחוץ?"
    "אם אתה מחשיב בניית סוכה כעבודת שירות, בהחלט התחשבו גם בזה. מלבד כמה יהודים שנגזרה עליהם רח"ל מיתה".
    "נו בטח, הכל בגלל הישיבות. שימשיכו ללמוד, וימותו עוד אלפי אנשים".
    "מה פתאום. בישיבות? שם מפתחים את החיסון".
    "איזה חיסון? בנס ציונה עדיין לא נפתחה שום ישיבה. אבל אני כבר מותש ממכם. איך נפלתם עלי היום. תעודות זהות בבקשה. ואתה עם הזברה שם בטח בלי תעודה, איך קוראים לך בכלל?"
    "יוסף. יוסף הצדיק".
    "יוסף הצדיק? וואלה, וככה הגעת משכם? היה לך אישור מעבר? איזה. בטח סגרת דילים במחסומים".


    טוב, להלן הדו"ח-
    בליל החג, מספר חרדים בקבוצת סיכון מסתובבים ללא ריחוק וללא מסיכות ברחובות העיר. ומפירים את צו בריאות העם.
    ניתן קנס על סך 1000 ש"ח לכל אחד.


    "מהיכן אתה צדיק?"
    "אני? אני מבאר שבע. למה?"
    "נפלא. באר שבע אנחנו מכירים. תשתדל להיות בסוכה מחר. נבוא לבקר".



    עוּלוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    עוּלוּ אַבְהָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    לְמֵיתַב בְּצִלָּא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה
    בְּצִלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּריך הוּא.
    לֵיעוּל אַבְרָהָם
    וְעִמֵּהּ יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָוִד.
    תִּיבוּ אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    תִּיבוּ אֲבָהָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין דִמְהֵימְנוּתָא
    לְמִיתַב בְּצִלָּא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה
    בְּצִלָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
    זַכָּאָה חוּלָקַנָא
    וְזַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל
    דִכְתִיב (דברים לב, ט) "כִּי חֵלֶק ה' עַמוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ".
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: אסתי5, sheen, yonatanr ועוד 24 משתמשים27 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Y
    yonatanr
    כתיבה יפה. רק חבל שהיא מתארת את האבות הקדושים כהולכים בלי מסיכה באמצע מגיפה שמשתוללת. ברור שאם...
  • 965
    • S
    שיתוף - לביקורת חיבוק של מכנסים- סיפור אמיתי מערב חג
  • shira bira //
    • מאת הניקית @נקודה אחת .

    "אמא אין לי מכנסיים" מזכיר לי יונתן בשלישית בשעה האחרונה.

    "סגר ממי. שכחת?" אני עונה כמתוך הרגל, כמעט אדישה. כמעט.

    "אבל מה אעשה בסוכות?" הבחור הצעיר מקשה. הכל קרוע ובלוי. אין מכנס נורמלי לרפואה. בטח לא אחד חגיגי. נכמרים רחמי. צרה שכזאת. מי היה מאמין שנכלא לכזאת מן מציאות אומללה.

    "אבא, מה הוא יעשה בסוכות?" אני שואלת את אבא שבשמיים. מבקשת מבעלי לברר שוב, אולי בראש פינה פתוח? אולי במדרחוב איזה חנות פורקת עול (ממסד) תסכים למכור שני זוגות לבחורון האומלל שלנו שלא חטא?

    "אין סיכוי. צריך להסתדר, אין בררה" תשובתו הצפויה של בעלי לא מאחרת לבוא. סגור בצפת. בראש פינה, בטבריה, בכל הארץ. את קומבינות הזמנות און ליין, לא עשינו. ועתה, אנחנו עומדים מול שוקת שבורה או מכנסים קרועים. לא משנה.

    "אתקן לך אותם" אני נכנעת. נתפור כמו פעם. טלאים טלאים. הבעיה, שבניגוד לאשת החיל מהזמירות, מיומנות התפירה שלי מסתכמת בהכנסת חוט למחט הלוך-ושוב בצורה לא אחידה, ועם פג תוקף נפרם עד מאוד.

    "אני אראה כמו עני מהסיפורים!" יונתן כנראה מדמיין את פישל האגדי, ומייאש אותי מראש, אבל מה אפשר לעשות?

    אחת בלילה.

    תבניות מלאות ניחוחות עומדות הכן על השיש והסוכה הקטנה שנבנתה בו ביום מנצנצת אליי מעם המרפסת בשרשראות רימונים והמוני קישוטים. אני רוצה ללכת לישון. עייפה עד מוות מהיום העמוס של ההכנות, אבל נזכרת בבת אחת בשיירת המכנסיים הקרועות המחכה לרחמים. אנחה מרה נפלטת מפי. בלית בררה אני מתיישבת איתן על הספה, מכניסה את החוט לתוך החור הזעיר של המחט, מנסה לעורר את כישרון התפירה הרדום למיגור ערמת החורים. אלוף הבן שלי, אין מה לומר. שום חור לא חוזר על עצמו. מלאכת מחשבת ממש. פה אלכסון, פה מזוגזג. שם תלוש לחלוטין. ובתפר, חורון מתנדנד. אבינו מלכינו קרע רוע גזר דיננו... ותרחם עם המכנסים האלו. איך בדיוק אני אמורה לסתום את הפיות הפעורים שלהם?

    "לא הסתדרתי למצוא לו מכנסיים, אז אני תופרת" אני מסבירה לאבא שלי, שאוהב שמדברים איתו, כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי. למדתי עם השנים לא להתרגש ממילים פשוטות. מה שיש, אומרים. ואיך שיוצא- מתקבל. העיקר- לדבר.

    "אני לא יודעת לתפור" אני מזכירה לו כאילו שהוא לא יודע. "ואני גם עייפה. עייפה גמורה ומחוסלת!" אני מרחמת עליי בקול גדול ומפוהק. גם את זה הוא יודע.

    "אבל, יודע מה? תודה שיש בי כוח לעשות את העבודה המעצבנת הזו!" אווץ'..! המחט מתנקמת בי בדקירה, דווקא כשהחלטתי להודות על הרעה. לא מתייאשת. מנסה להפוך את הצד. אולי מכאן זה ילך טוב יותר. החוט הכחול נתחב בכפל המכנס בסרבנות, אני חותכת ומכניסה שוב. מרגישה במלחמה. אני מול החור. תכנע כבר, מעצבן שכמוך. תבלע בתוך החוט ונגמור עם זה יפה! הלוך וחזור. הלוך ותפור. זהו. ברוך שפטרנו מחורו של זה. אני שולפת זוג נוסף מהערמה ומתחילה את המלחמה מחדש.

    אחרי שעת התשה המבצע מוכתר בהצלחה. אם אפשר לקרוא הצלחה לארבעה זוגות מכנסיים המביטים אליי מעם הספה סתומים ואומללים. קמוטים עד מאוד. התפרים שלהם, כחולים ושחורים בולטים מעם שפשופי הברך. כתמי צבע ששרדו את הכביסות נראים בשיפולי הבד אצל שניים מהם כאילו להכעיס. בפרץ לוחמה אחרון אני מגייסת את עזרתו של המגהץ לשיפור המראה הכללי. זה מועיל קצת, אבל רק קצת...

    אני מכניסה את ארבעת השורדים לארון. מביטה בילד הישן שלי. יודעת שהוא לא יהיה מרוצה.

    'עשיתי כל מה שאני יכולה, חבוב, גם אם אין לך כלים להעריך את זה'. אני מודיעה לו באדישות מהוסה.

    'אמא, זה בושות! בושות מכל בית הכנסת' אני מדמיינת את התשובה האפשרית היחידה ומקבלת ייסורי מצפון מראש.

    הייתי צריכה להפוך את העולם לפני ראש השנה שעוד היה אפשר להתארגן ולא לנסות להיות תופרת טלאים באישון ליל, אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שמצב המכנסיים עגום (אומנם לא הפנמתי עד כמה ברוב ריחופי) ולא התארגנתי. מה זה אומר עליי? מה זה אומר?!

    'לא עשיתי את זה, אוקי? ואני עדיין רוצה הכי טוב בשבילך, אדון' סוגרת את הארון בלאט. התסכול מתפרץ למילים.

    "אבא, אתה יודע שאני רוצה עד סוף העולם בשביל יונתן, ולא רק בשבילו. אבל לא תמיד מסתדר לי להגשים את שאיפותיי הנעלות, בעצם רוב הזמן לא. אבל אתה, אתה כל יכול! ואתה מבין אותי, אמא מוגבלת ומטושטשת שסגור לה בנפש עוד לפני הסגר. כל כך השתדלתי לשוות למכנסיים הקרועים שלו מראה יותר אנושי (מכנסי?)... וזה עדיין לא זה. זוג אחד חדש בשביל יונתן לחג, מה זה בשבילך?"

    עם המילים האחרונות נכנעתי לשינה חסרת חלומות. סופרת את השעות המעטות טרם יבקע אור.

    הבוקר קיבל אותי ביונתן חדור מטרה.

    "אמא, התפללתי ואכלתי. אני יכול ללכת לקנות מכנסיים??"

    אני עדיין מטושטשת. נבעתת מהמילה האחרונה. שוב הן כאן- המכנסים! לא מניחים לי. לא בלילה, לא ביום. טוב שהייתי מספיק עייפה בשביל לא לחלום עליהם.

    "עם שירה בלבד" מלמלתי. שיחפשו. שיבינו לבד שיש סגר והעולם בשביתה. ואולי... אולי בכל זאת יהיה נס? תקווה קלושה מעיזה להתנוצץ בי.

    נבלעתי בענייני החג וכמעט שכחתי מכל העסק כשהדלת נטרקה ושני מאושרים קיפצו פנימה מנופנפי שקיות.

    שירה, הבחורה שלי, פצחה בשרשרת הניסים:

    "אמא, תשמעי מה היה! הלכנו לכל החנויות במדרחוב, הכל סגור! אחרי שעשינו סיבוב גדול, החלטנו ללכת שוב פעם לחנות שיונתן אוהב, זו שאת תמיד קונה לו את המכנסיים דווקא משם, וכך עשינו"

    "רגע, והיה פתוח?" אני לא מבינה את ההיגיון.

    "לא, היה סגור" שירה מתנשפת. שותה שלוק ארוך מהבקבוק שלה. אני מחכה בקוצר רוח לסיום הטוב שמתנדנד בשקית.

    "החלטנו לדפוק חזק. אולי משהו יזוז. ופתאום ראינו שבאמת יש מישהי שם בפנים, אישה אחת הייתה בחדר הפנימי. עתה סימנה לי 'סגור'. אבל, לא יודעת למה, המשכתי לדפוק. היא קרבה לדלת, אולי רצתה לגרש אותנו, הפנים שלה היו חתומות כאלו, כמו של המורה..." כאן עצרתי את שירה במבט חמור של שמירת הלשון... שירה שמטה את השם והמשיכה לספר: "שאלתי אותה מהר לפני שתצעק עלינו: אפשר בבקשה שני מכנסיים שחורים מידה 12? ועוד הוספתי: לאח שלי נקרעו כל המכנסיים, אין לו מה ללבוש לחג...'"

    "בהתחלה היא רק הסתכלה עלינו ולא אמרה דבר ובסוף אמרה: 'תקשיבי, ילדה, לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו, וחוץ מזה שמכנסיים שחורים אזלו מהמלאי. אבל יודעת מה, חכי אולי יש משהו במחסן' היא נכנסה לתוך החדר הפנימי וחזרה עם זוג שחור 'מכנס אחרון שחור מידה 12, מתאים?'"

    "את מבינה אמא? לא היה שם מכנסיים בכלל! ואסור היה לה להביא לנו כלום, ובכל זאת...!" שירה הייתה נרגשת. גם אני.

    אז מה אבא? זימנת לנו מידה 12 אחרון בחנות? הבאת לשם את המוכרת שתסתתר בחדר, ונתת אומץ לשירה הבישנית שלי, לדפוק ולדפוק בלי היגיון על דלת הזכוכית הסגורה ועוד את העוז להתעקש ולהסביר? הכל מתפילה של אמא אחת גמורה בסוף יום עמוס?

    אהבה גדולה מלאה אותי. אהבה אל אבא שלי שמציץ עליי מבין החרכים. זה היה חיבוק אמיתי המכנסים האלו. חיבוק של רחמיים של ה' עליי, על יונתן. חיבוק של קבלת תפילות וידיעה שאני לא לבד בכל החזיתות הנכשלות של החיים. יש רחמים שעוטפים אותי. שנכנסים אליי אפילו דרך... מכנסיים!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תהילה ישכיל, bekky, תמר לב ועוד 53 משתמשים56 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    מקסים ומתוק!
  • 527
    • 7
    שיתוף - לביקורת מזמור ק"נ בתהלים
  • 7שבע7 //
    • השופר עדיין צלצל באוזניה, מתערב עם נקישות הפטישים בעץ ובמתכת, ולרגע הם נדמו באוזניה למקהלת כלים אדירה, כלי נבל וכינור, ותוף ומחול, ומינים ועוגב, כלים שהייתה חולמת לנגן בהם, אך נאלצת להסתפק בפשוטים מאלה.

    העולם הגדול הקיף אותה, עם תרועותיו וצלצוליו המגיעים עד לרקיע עוזו.

    היא ישבה בבית, סגורה מחמת הסגר, והביטה אל הרקיע בעד החלון העכור. מי ינקה אותו, ועכשיו לא ערב פסח.

    ואז התגלגלו עיניה. עולם הגלגלים כוסה במרבד, העולם העליון נגלה לעיניה פתאום.

    והיא ראתה אותו, יושב על כיסא מלכותו, וכל כלי הניגון האלה, שעליהם חלמה, סובבים אותו, חולפים תחת אצבעותיו המטושטשות מן האור הרב. והייתה קדושה באוויר, והייתה גבורה, והיה שופר בעל צליל חד וטהור, שצלילו התפרק לאלפי צלילים וניגונים וכלים וכלי-כלים.

    והיה שם מחול, מחול עננים ורדרדים מרוב אור, נימוחים מרוב אי-ממשות, רוקדים כאילו היו דמויות מלאכים, שמצטרפות לשירת הבשר ודם שכבר הפך לחלק מעולמם, ומאז – מאז הוא משבח לאלוקים ליד כיסאו. וכיסא מלכותו נוגע בכיסא המלכות האמיתי.

    וכל מה שידעה, על המלכת ה' ועל וידוי החטאים ועל סליחת העוון התפוגג בעמוד העשן, בעמוד הענן, והיא עצרה את נשמתה, כמעט מצטרפת בעצמה למלאכי המרום.

    ואז הוסט המרבד, שב למקומו על הרקיע העליון, והיא נחתה, טרופת-נשימה על הספה בביתה, מתחת לחלון העכור, שמי ינקה אותו עכשיו, בערב סוכות.

    והרגישה איך הנשמה בקרבה מתפשטת, מתכללת, מצטרפת לשלל הברואים, לשלל הנשמות. והעולם העליון והעולם התחתון התאחדו, היו לרקיע אחד, וכל הנשמות נעמדו שם לצדה, וכולן היללו.

    וגם היא, בכלי-השיר המיוחד לה, היללה. כל זמן שהנשמה בקרבה, כל זמן שהתהילות לצדה, היא תהלל לו.

    עד עולם, הללויה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הנף מקלדת, משך, לימונדה ועוד 15 משתמשים18 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    התכוונתי שזה משהו טוב, רק שלא תביני אותי לא נכון... :)
  • 475
    • מ
    שיתוף - לביקורת החברים של אלגזי
  • מוצג //
    • "תגיד לוי, מה הסיפור של אלגזי?"

    "איזה סיפור?"

    "נו, עם החברים הדתיים שנהיו לו פתאום...".

    "אהה, תקשיב קטע", לוי ערבב את הקפוצ'ינו שלו וסיכל את רגליו בנינוחות.

    "שבוע שעבר, בחג, סיירנו אני ואלגזי באיזה רחוב בבני ברק, כדי לראות שלא מפרים את ההנחיות. קיצור היה לנו משעמם אז יצאנו מהניידת והחלטנו לעלות לאיזה דירה כדי לראות מקרוב. דפקנו אצל אחת המשפחות ודרשנו להיכנס לסוכה ו-"

    "ואלגזי כל כך התלהב מהיופי שלה ונהיה חבר של בעל הבית"

    "אתה אפילו לא מתקרב"

    "נו, תמשיך"

    "נכנסנו לסוכה, וגילינו בה מבקר לא גרעיני. כמובן שפעלתי לפי ההנחיות והודעתי לו חגיגית על קנס של חמש מאות בגין שהייה בסוכה זרה ו-"

    "ואז אלגזי מטוב ליבו שכנע אותך לבטל, והם כל כך התרשמו עד ש-"

    "אולי תשתוק?"

    "מה'תה מתעצבן? קח לגימה, תרגיע. טוב טוב אני לא מתערב, נו?"

    "המארח שומע על הקנס של האורח, ומה הוא אומר?-"

    "מגיע לך" זרק בוזגלו וחייך. "סתם סתם אני שותק, זהו".

    "ובכן לא. הוא אומר: מה פתאום, אתם צריכים לתת לי את הקנס, אני אילצתי אותו לבוא אלי, הוא בכלל לא רצה. ואז האורח אומר: ברור שהקנס מגיע לי אני רציתי לבקר אותו מאד וממש הכרחתי אותו לקבל אותי... וככה הם מתווכחים, תוך שאני לא יודע כל כך מה להגיב, ואילו אלגזי הרכרוכי, מתחיל להזיל דמעות התרגשות. לאחר שהתעשת, הוא פנה אליהם, בלי לשאול אותי, ואמר להם שהוא מוותר לשניהם על הקנס בתנאי ש-"

    "שיפסיקו לעבוד עליכם".

    "בוזגלו, אינ'ך תקנה מה? אבל שוב טעית".

    "אז בתנאי מה?"

    "שיצרפו אותו שלישי לחברות שלהם".

    "וואלה! אמיתי?"

    "לחלוטין"

    "פשש, מרגש הייתי אומר. רגע, ואתה בטח אמרת שאתה מוותר גם, בתנאי שיצרפו אותך רביעי..."

    "בוזגלו!!!"
    • תודה
    • חחח
    Reactions: קווארק, devMode, עטרה ד ועוד 31 משתמשים34 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לאלה
    לפעמים אני אוהבת להתבלבל, לא להבין בדיוק מי אמר למי ולמה, לחזור לקרוא עוד פעם, להבין ולהרגיש...
  • 3K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת נקמת הבעל
  • הדוויג //
    • "אז מה אתה אומר? איך זה?" יצאה האשה מן המְכִירָה עטויה בבגד סגלגל.
    בעלה שהמתין בחוץ, ניתק את קו הנייעס אליו האזין. "נראה לי יפה מאד" גירד בראשו, "לא פחות מהשבע הקודמים שהראית לי".
    "אבל הגזרה קצת לא מחמיאה לי בכתפיים, נכון?"
    "בטח בטח. מיד שמתי לב", מיהר הבעל להנהן.
    "נראה לך שזה ילך עם העליונית שיפון הלבנה?"
    "אממ, אני חושב שכן".
    "או שאולי זה יכול להתאים לשכמיה הקטיפה שלבשתי לחתונה של נחמי?"
    "יכול להתאים, למה לא".
    "טוב. אני רוצה להיכנס למדוד גם את החצאית כסף".
    "רק תזדרזי קצת. פשוט יש לי מעריב עוד עשרים דקות".
    "אני כבר מסיימת", נבלעה חזרה בתוך המכירה.
    הוא כבר תכנן את הנקמה.

    *

    האישה נדנדה את העגלה והמתינה מרוטת עצבים. לאחר חצי שעה הוא יצא בפנים חגיגיות.
    "אז מה את אומרת על האתרוג הזה, אה?"
    "נראה לי יפה".
    "אבל תראי, פה בחוט המקיף יש איזה בלעטל. והגידול שלו די כפוף כמו של השַפּירא'ס".
    "יכול להיות".
    "תסתכלי רגע טוב על הנקודה הזו, זה נראה לך 'ניקב' או שזה דרך גידולו?
    "מוטי תעשה לי טובה. קח מה שאתה רוצה ותסיים כבר. אני לא מבינה בזה".
    "אהה. רשמתי לי", חייך חיוך מנצח.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אביר88, לוצ'י, tovy ועוד 211 משתמשים214 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    סולידי הבחור
  • 2K
    • מ"ם
    שיתוף - לביקורת תחלואי גפן פוריה
  • מ"ם //
    • ב״ה.


    A441167E-705F-4DB5-8C78-55AAB102DC0A.jpeg

    במנחה של יום הכיפורים (ובהזדמנויות נוספות) אנו אומרים את הפיוט המופיע תחת הכותרת 'חטאנו צורנו, סלח לנו יוצרנו'. מדובר בפיוט (או אולי ״פיעוט״ - הוא מוכר גם כ״סליחות לתחלואי ילדים ר״ל״) עם מבנה מעניין הדורש הסבר:

    בכל בית מבתי הפיוט, אנו מבקשים רחמים בזכות אבות. אך ברוב הבתים (מלבד א ו-ב) מבקשים בזכות שתי דמויות, כשהדמות הראשונה מופיעה ברמז, והדמות השניה במפורש:

    בית א: מסתיים ב'עננו כשענית לאברהם אבינו בהר המוריה'.

    בית ב: מסתיים ב'עננו כשענית לאבותינו על ים סוף'.

    בית ג: מתחיל ברמז לאברהם אבינו (על פי ישעיה נ"א), ומסתיים ביהושע בגלגל (מדוע אברהם מוזכר בפיוט פעמיים?)

    בית ד: מתחיל ברמז ליצחק אבינו, ומסתיים בשמואל במצפה.

    בית ה: מתחיל ברמז ליעקב אבינו, ומסתיים באליהו בהר הכרמל.

    בית ו: מתחיל ברמז למשה רבינו, ומסתיים ביונה במעי הדגה.

    בית ז: מתחיל ברמז לאהרן הכהן, מסתיים בדוד ושלמה בנו בירושלים.

    אז מהי כוונת המשורר?

    ***

    ונראה לבאר, בהקדים:
    סיומי הבתים אינם באים לזכות אבות. הם כנגד שבע הברכות שבמשנה "סדר תעניות כיצד". בראשונה אומר מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם וחותם גואל ישראל. בשניה מי שענה לאבותינו על ים סוף.. זוכר הנשכחות. בשלישית יהושע בגלגל שומע תרועה. ברביעית שמואל במצפה שומע צעקה. בחמישית אליהו בהר הכרמל שומע תפילה. בשישית יונה במעי הדגה העונה בעת צרה, בשביעית דוד ושלמה בירושלים.. המרחם על הארץ.

    ניתן לראות באריכות במפרשים שם החל מהפשטנים, שאין זו הזכרת זכות אבות אלא הזכרת סוגים שונים של תפילה. תפילה, צעקה, תפילה בעת צרה, ממעמקים, תפילה לעני, זכרונות, שופרות וכיו"ב.
    מדוע נבחרו דווקא אלו ומה פשר הסדר כל זה יש הרחבה רבה במפרשים שם.


    לעומת זאת הפתיחים אכן נועדו לבקש על זכות אבות:

    החל מהגפן שבבית הראשון - "גפן ממצרים תסיע.. מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים אלו האבות".

    דגלים שבבית שני - "באותותם לבית אבותם..." ובכמה מקומות מצאנו הזכרת זכות אבות לעניין הדגלים. ויש קשר גם לגפן שבבית ראשון: "מה הגפן הזו אין נוטעין אותה ערבוביא אלא שורות שורות כך ישראל הם דגלים דגלים הה"ד איש על דגלו באותות לבית אבותם".

    ולאחר מכן זכות אבות של אבות האומה. ראשית אברהם יצחק ויעקב ולאחר מכן משה ואהרן. שמוזכרים פעמים רבות כהמשך זכות אבות לאחר אברהם יצחק ויעקב.

    כמו למשל על הפסוקים בויקרא: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, ומיד וזכרתי להם ברית ראשונים "חזר לומר וזכרתי להם ברית ראשונים. לכלול בכאן זכות משה ואהרן".
    "סמ"ך אלו ישראל שסומכין תמיד להן זכות אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן".

    כך גם ברש"י ירמיהו: "ומדרש אגדה שתמה זכות אבות ואמהות. אין האדם - זכות משה שנאמר בו ענו מכל האדם..."


    ***

    לתוספת חידוד ודיוק אפשר לומר שהפייטן סמך את בתיו על הגפן שבבית הראשון "תחלואי גפן פוריה" (ובפרט שאת הגפן הוא לא היה צריך להכניס מצד סדר הא"ב... כמו שהיה אפשר לומר לעניין הדגלים):

    בית שני "דגלי עם חשוף" כאמור - "מה גפן זו עשויה הנטיעה בכרם שורות אף ישראל עשוים דגלים דגלים".

    בית שלישי - חמישי האבות, כאמור "מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים אלו האבות".

    בית שישי-שביעי משה ואהרן כנדרש "ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' זו היא שאמר הכתוב גפן ממצרים תסיע גו'",

    ועוד במדרש רבה: כי תשא: "זכור לאברהם וליצחק ולישראל, פתח ר' תנחומא זהו שאמר הכתוב גפן ממצרים תסיע". וישב: "ובגפן שלשה שריגים, משה אהרן ומרים״. חולין צב, ב: ובגפן שלשה שריגים - זה אברהם יצחק ויעקב.

    ***

    ואם רוצים בכל זאת לחפש ולמצוא את הקשר בכל בית מחמשת הבתים הללו בין המוזכר בראשו לבין המוזכר בסופו, אפשר למצוא קשרים, גם אם אין הכרח שלזו הייתה כוונת הפייטן...

    אברהם ויהושע - ב"ר חיי שרה נט "אברהם ראש לאבות יהושע ראש למלכות", וכן מצינו שלקח את האות משמה של שרה.

    יצחק ושמואל - שניהם אימהותיהן היו עקרות, שניהם הובטחו עוד לפני לידתם, ושניהם נפקדו בפרק אחד: בר"ה נפקדה שרה, בר"ה נפקדה חנה. ועוד בחז"ל: ואתיא פקידה פקידה כתיב בה בחנה כי פקד ה' את חנה וכתיב בה בשרה וה' פקד את שרה, ובשניהם מצאנו את הלשון הנדירה ״הולך וגדל״ (3 בלבד בכל התנ״ך).

    יעקב ואליהו - מצינו נדרש: "וזכרתי את בריתי יעקוב". בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו.

    משה ויונה - משה המשוי מהמים ויונה המשיח ממעי הדגה.

    אהרן ודוד ושלמה - אהרן הכהן הדמות שמייצגת את המקדש ודוד ושלמה בנו בירושלים - בוני המקדש.


    ויה״ר שיתקבלו תפילותינו סליחותינו וכפרתינו לרצון לפני אדון כל:
    A441167E-705F-4DB5-8C78-55AAB102DC0A.jpeg
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: MACHAK, יכין., בלון ועוד 64 משתמשים67 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    דוקא היום בזמני מגיפה, פיוטים בנושאי תחלואה מתקרבים אלינו. ובפרט, שבכל בית יש תזכורת לעיקר...
  • 792
    • ה
    שיתוף - לביקורת סיפור לחג
  • הנף מקלדת //
    • "אז אתה רוצה סיפור לחג"? שאל הסבא
    -"מה"?
    -"באת לעשות סיפור, נכון! או שבאת רק לסידור זקן"?
    -"אהה, אני רוצה להסתפר. כאילו כן, אני רוצה לסיפור חג, אצל גבריאל".
    -"למה שלא תלך אצל דודו"?


    כמה דקות קודם, פרצתי אחוז בהלת ערב חג, למספרתו המיתולוגית של גבריאל מקלייב, בפאתי גאולה בואכה דוידקה.
    "יש שלוש לפניך, קושמיר" הכריז גבריאל בעודו חושף קצה של שן זהב.
    "אתה מתכוון שלושה", לא הצלחתי להתאפק מהרגלי, להקניט בעלי מקצוע.
    "אני מתכוון, שתשב פה ליד סבא". הורה בהושטת מכונה, אל הכיסא העמוס מגבות וחינמונים. שניצב ליד כס אביו פינחס. "עכשיו מסתפר נחמן". עיניים זועפות החזירו לי מבט קשוח מהמראה. "אחריו האבא פה עם הילד". שלח את חוד המספריים, מורה על האברך העסוק בלבחון את בנו על משניות סוכה. "ואחרי זה יבוא אלירן".

    "אל תשכח! גם אני בתור". בחור ישביש למהדרין, שקוע ראשו ורובו בעיתון, קורא פרשנות פוליטית מלפני שבועיים. שלח יד עצלה לשמור על זכויותיו.

    "אז זה ארבעה". הערתי בעדינות את תשומת ליבו. "לא נורא גבריאל, גם ספר יכול ליפול במספרים".
    "אתה מתחכם איתי קושמיר" הזעיף גבריאל מבט קווקזי, "תשב שם!" או שתצא לסיגריה, או שתסתפר אצל דודו".

    דודו הוא כבר דור שלישי לספרי ירושלים. האבא גבריאל רצה שיהיה מהנדס, האמא רצתה שיהיה רב, כפשרה נכנס לעסקי השערות. בהתחלה כמטאטא הראשי של השערות הפרושות כשטיח למרגלות אביו, בהמשך הלך והתמקצע, עד שפתח מספרת בוטיק בשכונת שלו 'דודו- לגברים שמבינים שיער'.

    "הוא לא יסתפר אצל דודו" אמר דודו, " אלירן מסתפר עכשיו, יבוא כל רגע במיוחד מבית שמש". "יופי"! השמחתי פנים לגבריאל "בסוף זה כן שלושה."
    "שיהיה", רכן אחוז תער אל עורפו של נחמן.


    התיישבתי נזוף ליד הסבא, אחרי שהמגבות צללו לכיור השחור האמור לשמש לחפיפת ראשי הלקוחות. התעלמתי מהמבט העצבני של דודו, והתכוונתי לשקוע בקריאה בעלון של 'ר' מיילך' לסוכות. במחשבה אולי אמצא איזה סיפור עסיסי לחג, השגחה פרטית, או רום קדושת הצדיק עושה חדשות מצמיח ישועות.

    זה הרגע שפנה אלי הסבא, 'פינחס מקלייב'. מייסד מספרת 'גבריאל עיצוב שיער', אי שם בשנות השמונים בעלותו מאוזבקיסטן. היום הוא יושב בצד, ואחראי לחלק את העודף ללקוחות. אחרי שהציע לי סיפור, דרש ממני להסתפר אצל דודו.

    "אני לא גבר שמבין בשיער" גמגמתי למול פני דודו, המחכה לאלירן שלו.

    בינתיים האברך עלה על הכיסא של גבריאל, שבעודו מניף מעליו את שמיכת ההגנה, שלח את הבן להסתפר אצל הבן.

    התור התקצר לכדי אחד. התרווחתי.

    הדלת צלצלה בדנדון פעמונים. נכנסה יהודי של צורה, פרקו נאה הדור בלבושו, היה מוכר לי מאיזה עלון כרומו צבעוני, כולו פראק מגוהץ.

    'אווו הרב יצחק, איזה כבוד. בא אתה נכנס מיד אחרי האברך". ביצע גבריאל עקיפה סלקטבית בעודו מחליף בזריזות את הרדיו ל'קול חי מיוזיק'. הנפגעים הישירים מהעקיפה אני, והישיבשער שלא שם לב, כשהוא מונח במדור הדרושים.

    התייאשתי. יצאתי לסיגריה, שתי דקות אחרי, יוצא דודו. "אלירן מאחר", נשף לעומתי. "ואני יודע למה אתה לא מסתפר אצלי, כי אבא שלי מלכלך עלי שאני עושה הקפת הראש".

    "טפו" רקק, "שאני אעשה הקפת הראש?!. נכון אני נוסע באדום, נכון תפילין לפעמים שוכח, אבל תדע לך שכל החברה' מהשכונה כבר לא באים יותר לסלון שלי. אמרתי להם המודה החדשה זה הקפת הראש, לא אצלי! לכו אצל אלברט במרכ. חזרתי לטאטא אצל אבא, ולעשות מספר שתיים לילדים שאמא לא מרשה צ'ופ."

    "סבא שלי שיושב כאן כל היום מזכיר לנו כל הזמן, שהזכות הגדולה שלנו זה לספר כמו שצריך ליהודים".
    "אז שאני אעשה הקפה?!, השתגעת על הראש?!.


    סיימנו את הסיגריה, התלבטתי אם לחזור לר' מיילך ולסיפורים על הצדיקים.
    -"בוא דודו, תעשה לי סיפור לחג",
    -"מה"?

    -"עזוב בא תספר אותי, יש לי כבר ממך סיפור אמיתי לחג".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: סוניה, יהלום-יצירות מלוטשות, sheen ועוד 38 משתמשים41 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    אצל התימנים נהוג לומר: "שפיר גיזך"
  • 1K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת נקודת תורפה
  • הדוויג //
    • למן הרגע הראשון שראיתיו, ידעתי - הוא יהיה שלי.
    זה יהיה האתרוג שיפאר את החג שלי. כאילו הוא נועד לי מששת ימי בראשית. יפה וצהוב, הדור ונאה.
    הוא קרץ אליי, ואני בחנתי אותו מכל הכיוונים בחיבה הגובלת בהערצה. הרגשתי כאילו הוא לוחש לי "אני שלך. קנה אותי".

    "כמה זה?"
    "זה?" הסוחר הממולח נטל את האתרוג בידיו. בשעה שכזו הסוחר עושה עצמו כמתבונן בשיפולי האתרוג, אך למעשה הוא זורק הצצות לפניו של הלקוח. התמחור מתבצע לפי רמת הברק בעיניים. ניסיתי להסוות את ההתלהבות.
    "250".
    "אין לי עליי מזומן, אתם מקבלים אשראי?"
    "לא"
    "טוב אבוא פעם אחרת".

    למחרת חזרתי לאותו דוכן. האתרוג שלי חיכה רק לי. הרגשתי היטב שהוא התגעגע אליי ביום שחלף.
    בחנתי אותו שוב מקרוב רגע לפני הקניה. אבל לפתע גיליתי נקודה חומה. ספק בשליש העליון, ספק אם תרד באמצעות מכשיר הפלאים של המו"צים - מקל אוזניים.
    "אז אתה לוקח רבינו?"
    "אממ, יש לכם פה איזה מו"ץ?"
    "הרב הלך רגע להתפלל, אמר שיחזור תוך רבע שעה".
    "וכמה זמן עבר?"
    "שעתיים".
    "טוב, אבוא פעם אחרת".

    יום אחרי יום חזרתי אליו. הוא נשאר שם. חיכה רק לי. לא בגד באמוני.
    מדי יום ערסלתי אותו, החמאתי לו, שקעתי במראהו המרהיב, אבל תמיד בסוף קפצה הנקודה הכעורה, והחזרתי אותו לעריסתו הצהבהבה.

    "אז אתה לוקח, רבינו?"
    "עדיין מתלבט".
    "טוב, אם אתה לא רוצה, יש לי פה עוד מישהו שהתעניין".
    "באתרוג הזה? שלי?!"
    "הוא עוד לא שלך. אבל אם אתה רוצה אותו, נעשה לך ב-230. יאללה לכבוד החג".
    הנקודה החומה צעקה.
    "לא יודע. אבוא מחר ואחליט".

    אבל כשחזרתי למחרת הוא כבר לא היה שם.
    האתרוג שלי.
    הלך לאיש אחר.
    איש שלא מכיר אותו בכלל. אולי לא ידע להעריך אותו.

    "איפה האתרוג?" נזעקתי.
    "יש לנו פה עוד הרבה" אמר הסוחר. "להראות לך?"
    "אני לא מסוגל".
    "יש לנו גם סגורים אם אתה רוצה".
    "קבלה בידיי מאבות אבותיי" זקרתי אצבע, "אתרוג, פאה וגעפילטע פיש - לא קונים מקופסה".

    "הופה, מצאתי לך אותו. התערבב פה בארגז של החזונישים", הפתיע המוכר, "זה זה נכון?"
    "כן. זה ולא אחר". התרפקתי על האתרוג שלי. "כבר חשבתי שהלכת למישהו אחר", לחשתי לו.

    "אז לארוז?"
    נקודה חומה.
    "אממ, אני אבוא פעם אחרת".
    • תודה
    • חחח
    Reactions: ליטאי פשוט, מנוי פרימיום, hershy sh ועוד 82 משתמשים85 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוריצפת
    זה טוב זה. ממש. מכיר יהודי חשוב שמתאמץ דווקא על אתרוג עם בלעטל קטן. שלא יהיה נקי לגמרי. "זה לא...
  • 478
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת טווח אפס
  • RACHELIZ //
    • בסוף נרשמתי לקורס. התלבטתי הרבה אם כדאי או לא. יש משימות לא פשוטות וגולת הכותרת היא מבחן סופי קשההה, אבל לא אחד כמוני לא ינסה לכל הפחות.
    למדתי בעבר הגנה עצמית ועכשיו התחשק לי ללמוד ירי מטווח אפס.
    לא פספתי אף שיעור. לא שיעורים תיאורטיים ולא מעשיים.
    תרגלנו שם גם בכדורי צבע. ירינו אחד על השני, אחחח נזכר איך היינו מרוחים בבליל צבעים... זה היה מצחיק.
    שיחקנו גם בקליעת חיצים למטרה ובהמשך עברנו להתאמן על אקדחי ביביגאן.
    ועכשיו, הגיע רגע מבחן האמת.

    אני אוחז באקדח. היד שלי רועדת קצת. משתדל לייצב אותה. טווח אפס זה לא משחק.
    הבוחן מביט בי בריכוז. ביד אחת אני מחזיק באובייקט וביד השניה סוחט את ההדק. זהו, הקישוט נתלה בדיוק רב בלי סיכות תקועות, מעוקמות או מתעגלות.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: Reizy Esh, פיקאסה, sheen ועוד 33 משתמשים36 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    חזק!
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת צאו מהקופסא
  • שיילה //
    • רחבת חלוקת ד' המינים שעל ידי קופת הצדקה המרכזית המתה בְּלִיל עדות ומגזרים שבאו להתאבזר בחפצי מצווה ואקססוריז.

    "אפשר להציע לרב אתרוגים דאבל א' מובחרים בהשגחת הבד"ץ?" דחף לי נער מתולתל קופסא מוזהבת סגורה במדבקה הרמטית.

    "מה המחיר? התעניינתי, "תן מחיר טוב".

    "מאה שקל ואתה מקבל גם זכוכית מגדלת חינם".

    "ואם אקנה גם שתי מנדלות מהסטנד ושרשרת מנורות מעץ האשוח שם, כמה זה יוריד לי?"

    "תן מאה חמישים וקח גם הדסים של הרב גליצרין, משולשים שאין דברים כאלה"

    "סגרנו. תארוז לי".

    בהתרגשות רבה התאספנו כל המשפחה ופתחנו את קופסת האתרוג בעדינות אין קץ, צמר גפן רך קידם את פנינו, הילדים עומדים על קצות.

    "למה זה כתום?" שאל אחד הילדים.

    "זה...זה...", ניסיתי להשמיע קול.

    "זה לא אתרוג", אמרה אשתי, "זה גזר".

    "ג-ז-ר?!"

    רצתי כמו רוח ותפסתי את הדרדק בגרונו הרופס, "מה זה צריך להיות? תסביר לי מה זה השטות הזו?"

    "אחי, אני רק עובד פה", התנצל החצוף תוך עיסוי צווארו הדואב, "תביא אישור ממו"ץ שזה אתרוג פסול ותקבל החזר מלא".

    "א-י-ש-ו-ר ממו"ץ?" צעקתי, "שמה? שגזר טוב לעיניים? איפה אמצא עכשיו מו"ץ?"

    "זה הכללים אחויה, יש כאן בסוף החניה ביתן שמירה שהוסב לבית הוראה, רוץ, אולי הם יאשרו לך"

    בית הוראה 'שאילת המינים', כך השלט בכניסה, עבדקן עייף נמנם שם עם זכוכית מגדלת דבוקה לעינו הפקוחה.

    "שלום. באתי רק שהרב יאשר לי שזה אתרוג פסול", הגשתי לו את הקופסא עם קריצה רבת משמעות, הוא הביט בי בחשדנות ובכובד ראש הוציא את הגזר.

    "העוקץ שלם", מלמל לעצמו, "אין נקודות בכלל בשליש העליון", הוא הרחיק את הגזר מפניו, "וגם הגידול שלו ממש יפה", עינו המוגדלת ננעצה בי, "מהודר", פסק. ונרדם.

    צעדתי לכיוון ביתי חפוי ראש עם הגזר בידי, חוכך בדעתי אם ללכת לשמוע חוות דעת נוספת.

    "מי מכר לך גזר כל כך מכוער?" צעק לי יגאל שהיה באמצע לפרוס ברזנט על האבטיחים.

    "אל תשאל", עניתי צרוד, "זה מה שמכרו לי בקופסא של אתרוג".

    "קודם קח לך איזה גויאבה ותרגע", הושיב אותי ביד מגושמת על ארגז קולורבי, "ותזכור דבר אחד אבאל'ה - בחיים, אבל ב-ח-י-י-ם אל תקנה גזר מקופסא".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, HennyS, אבו מאיר ועוד 71 משתמשים74 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    איזה טובבבבבבבבב הסיפורים שלך, אין כמוהם!!!
  • 720
    • S
    שיתוף - לביקורת שקט
  • +shira //
    • זה לא נורא. זה בכלל בכלל לא נורא.

    יש צרות גדולות יותר, מי כמוה יודעת. וזה לא מתאים לה להתלונן, היא אף פעם לא היתה אישה כזאת.

    והיא באמת לא מתלוננת.
    היא כבר אמרה לרוחי ושפרל'ה בטלפון שהכל בסיידר ואין מה לדאוג, אבא עוד יכול לבנות סוכה לבד ברוך ה' ואני יודעת להכין שטורדל בלי עזרה של אף אחד. וגם לקופאית הנחמדה שהתעניינה מה הם עושים בחג היא ענתה שמה פירוש מה עושים, הם שמחים ביחד, כמובן. כמו כל עם ישרואל. ואפילו חייכה.

    וגם כשבורוך שלה, אחרי שסיים לאכול את החביתה עם הבצל השרוף כמו שהוא אוהב, פלט אנחה והסתכל בה במין מבט כזה, שמזמין לאנחה משותפת, היא רק הניחה את כוס התה על השולחן בחבטה לא אופיינית והפטירה "לבריאות" שלא מותיר מקום לאנחות משום סוג.

    עכשיו כשהיא חושבת על זה, אולי הייתה יכולה להוסיף איזה "נו שוין" קטן, שיידע שהיא כן מבינה אותו.

    אבל מה, היא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא מתלוננת או משהו. היא הרי אף פעם לא הייתה אישה כזאת.

    לא התלוננה על הממחטות שהוא אף פעם לא זכר להוציא מהכיס לפני הכביסה, לא על אמא שלו והדאגות שלה, שתהיה בריאה. לא על וגשל מקומה 3 שתמיד משאירים עטיפות ליד הדלת בכניסה.

    אפילו כשדויוד שלהם התחיל עם המכנסיים הצרות והעניבות המוזרות האלה, גם אז היא לא התלוננה. אפילו לא לא תלוננת אחת קטנה.

    אז מה פתאום עכשיו? רק בגלל שהיא קצת קצת מתגעגעת?
    נו, תודה לקודוש בורוך הוא שיש למי להתגעגע. לא ככה?

    ובאמת כל יום בבוקר ובערב היא אמרה לקודוש בורוך הוא תודה.

    תודה על האריכות ימים, ועל העצמות שמזכירות עד כמה ארכו הימים האלו.
    תודה שהם כבר סיימו בורוך ה' לחתן את כולם ועכשיו הם עסוקים בבתים שלהם, ובעבודות. נו, בורוך ה' שיש לכולם פרנסה טובה.
    תודה שהם שניהם בריאים, קיין עינהורע, ויודעים איך לשמור על עצמם.
    תודה שיש להם דירה כזו גדולה ומרחיבת דעת. באמת עד היום לא שמה לב כמה היא גדולה, כמה חדרים ריקים יש בה.


    ואם בין תודה לתודה פורצות לה כמה דמעות על הסידור היא מנגבת אותן בתמיהה, ושותקת.


    הוא, הרי מבין טוב מאד את השקט שלה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: בינה שושנה, chaia, yep ;) ועוד 40 משתמשים43 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    וואי, זה יפה! אהבתי איך בעדינות, בלי דרמות הזויות את מעבירה את ה'לבד' והשקט... נוגע ממש.
  • 679
    • @
    שיתוף - לביקורת נעדר!
  • @Simcha //
    • אבקש את סיוע הציבור בחיפושי הנואשים אחר עצמי. כל מידע, עצה וסיוע שיובילו אותי להימצא יתקבלו בברכה.

    נראיתי לאחרונה - שלהי יום הכיפורים.
    מיקום - רגליים בקרקע וראש ברקיע.
    מראה - נאדר.
    לבוש - קיטל צחור.
    מבנה גוף - כחוש מן הממוצע.
    עיניים - מזוקקות.
    שיח - פיוטי.
    נשמה - צחה וטהורה.
    תיאור כללי - מלאכי משהו.​

    יצוין, יש לי נטייה להיעלם בעת הזו, מדי שנה בשנה. לרוב, למעט הבלחות קצרות פה ושם, לא ניתן למצוא אותי במשך שנה שלימה.

    כמו כן, שימו לב, מסתובב לו אדם ארצי ושטוח, הטוען שהוא אני, אל תפלו ברשתו ובחלקלקות לשונו. ניתן לזהות בנקל כי מדובר בזיוף זול ומלאכותי.

    בתודה מראש,
    אני​
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: בינה שושנה, פיקאסה, גמל שלמה ועוד 42 משתמשים45 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    נהדר! אמת, מה נעדר היה בצאתו מן הקודש...
  • 1K
    • A
    שיתוף - לביקורת סיפורי אלף יום ויום #13 / ימים נוראים
  • Angular //
    • ימים נוראים

    א.
    יושבת לה ילדה והמקלט חנוק והמסכה מגרדת, המאוורר עושה רעש יותר מאשר רוח. אמא שלה לצידה ועוד אישה או שתיים בקצוות האחרים של עזרת הנשים המצומצמת. הש"ץ מנגן. הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים.
    היא שומעת אותו טוב, לשם שינוי. הפכו את כל בית הכנסת, החזן עכשיו מאחורה כדי שגם האנשים בחצר ישמעו. הרב בכלל בצד אחר, בתוך קפסולה מניילון.
    נזכרת בש"ץ שתמיד היה שם, בימים נוראים, מאז שזוכרת את עצמה. ואיך שהיה שר את המילים האלה, ומשתנק. על כן המו מעי לו. וכל הקהל היה מתלווה אליו בניגון. רחם ארחמנו, נאום השם.
    השנה הוא מתפלל, כנראה, בבית הכנסת ליד הבית. והש"ץ שהצליחו להשיג ברגע האחרון, הוא לא רע בכלל. רק צעיר, ועם מנגינות חדשות.

    היא מזמזמת אתו, והגרון שלה נחנק. מתגעגעת למנגינה ההיא, הישנה. לדברים שהיו ולא יהיו עוד.

    ב.
    יושבת לה אישה ולצידה הבת שלה, ועוד בת מהצד השני. הש"ץ מנגן, הבן יקיר לי. היא מנסה להתרכז אבל המחשבות גדולות עליה כי יש לה בן שנמצא עכשיו במלונית והוא לבד. ואומרים לה לא לדאוג והוא גדול אבל באמת הוא קטן ולבד ומה יעשה אם לא יאהב את האוכל ומה אם ילך לאיבוד פתאום בין המסדרונות ומה אם תנעל עליו הדלת של החדר. הש"ץ שר, על כן המו מעי לו. זאת מנגינה חדשה, נדמה לה. אבל היא לא בטוחה. לא בטוחה כבר בכלום.
    ויש לה עוד בן שלא ראתה כבר יותר מחודש, ובת עם תינוק בן שבועיים פלוס שתי קטנות בבית לבד. והיא אוחזת במחזור חזק, בוהה במילים האלה. הן עוטפות את האוויר סביבה; יש בו אבק ורוח של מאוורר ישן ונחמה.
    רחם ארחמנו, נאום השם.

    ג.
    יושב לו אדם מבוגר די קרוב לש"ץ ומקשיב למילים. עוצם עיניים ומתגעגע למנגינה שלו, לדמעות שהיו עולות בו. כמה מוזר שזה, הוא יכול לשבת ולקום ולזוז בחזרת הש"ץ; היא לא שייכת לו עוד.
    החזן מנגן, הבן יקיר לי אפרים. הוא מתבונן במילים ורוצה להרגיש. כמה בכה שם כל שנה. חשב על הבת שלו שעוד מחכה ועל הקדוש ברוך הוא ועל הרחמים ובכה. עכשיו הוא עומד קפוא בבית הכנסת הזה והכל זר כל כך; המקום והמילים והמנגינה. המסכה והגעגוע מפריעים לו לנשום.

    חושב על המקום שהיה שלו במשך כל כך הרבה שנים. אחרי התפילה ייגשו לשם המתפללים, יאמרו יישר כח לש"ץ הצעיר שמצאו במקומו. אולי יזכרו אותו. אולי לא. שנה הבאה כבר לא יקבל טלפון מתחנן מהגבאי; לא יוכל לסרב ואז להתרצות. להגיע בקושי, ללחוץ ידיים עם השכנים לשעבר, להתעדכן בשנה החולפת.
    אולי יתרגל לעמוד כאן, בפינה הזאת. להקשיב לחזן אחר ששר, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ילטף את הזקן ויראה פתאום כמה הוא לבן. ישפשף את הידיים וירגיש את הקמטים.
    דמעה קטנה מתנפצת על המילים במחזור שלו. רחם ארחמנו, נאום השם.

    ד.
    יושב לו בחור צעיר שיעור ג' ישיבה קטנה בבית כנסת של מלון ומנסה להתרכז במילים אבל הכל מוזר כל כך, והש"ץ הוא אדמו"ר, ככה אמרו לו, והוא ניסה לשאול איזה אדמו"ר, של מי, של מה, אבל אף אחד לא ידע.

    לצדו יושב בחור שהוא מישיבה גדולה בבני ברק, ומהצד השני אחד עם פאות מסולסלות וכיפה סרוגה לבנה. בלילה קצת לא נרדם אז ירד ללובי ומצא את שניהם מדברים בלימוד, גילו שהם לומדים את אותה מסכת בישיבה. הוא הסתכל עליהם מהצד ואז ההוא מבני ברק ראה אותו, סימן לו להתקרב, לחץ לו יד, חייך. והכיפה סרוגה אמר, אתה לבד? השם אתך. והוא ענה אני יודע, ובלב חשב שהשם אתו זה טוב אבל טוב גם קצת בני אדם.

    בבוקר הם קראו לו לשבת לידם וליד החברים שלהם, ועכשיו הוא יושב והאדמו"ר-של-אף-אחד מנגן, הבן יקיר לי אפרים. בטח אומרים את המילים האלה עכשיו בבית הכנסת הקטן שלהם, ליד הבית, רק בהגיה אחרת. ושנה הבאה הוא יהיה בכלל בישיבה גדולה אז לעולם-לעולם לא יחזור לשם, אולי אחרי שיתחתן. מסתכל במילים ושומע אותן מתנגנות בניגון לא מוכר. רחם ארחמנו, נאום השם.

    מוזר אבל יפה, הוא חושב לעצמו.

    ה.
    עומד לו אדם ונשען על הקיר לידו. החזן שר, הבן יקיר לי אפרים. הוא לא רגיל להקשיב מהצד הזה של בית הכנסת, אבל מנסה להתרכז במילים. אם ילד שעשועים.
    הבן שלו במלונית ועוד אחד בישיבה כבר חודש וחצי והבנות יושבות במקלט כאן צמוד. רצו לשלוח אחת לעזור לבת היולדת אבל החתן פתאום התאמת לו. כי מידי דברי בו, זכור אזכרנו עוד.
    סביבו עומדים אנשים עם מסכות ונדמה שאף אחד לא במקומו הרגיל. אוחזים חזק במחזור, במילים, בתפילה; הדברים היחידים שנשארו כשהיו. הש"ץ הצעיר מנגן, על כן המו מעי לו. עדיין לא יודע להתחנן, חושב האדם לעצמו. אבל זה בסדר, עוד ילמד. החיים מלמדים. כמה שהם מלמדים.

    מלטף את הזקן, את המילים. החלון לצדו פתוח וזרם אוויר חם פורץ דרכו. מציץ החוצה, תמיד ישב בקצה השני של בית הכנסת, עכשיו פיסה זרה של שמים מבליחה אליו מבין הבניינים. מזמזם עם הקהל, רחם ארחמנו, נאום השם.
    מחייך חיוך קטן לשמש מעליו.

    ו.
    אם תלך ברחוב במוצאי ימים נוראים, תראה אנשים ממהרים, נהרה של אחרי-בכי על הפנים שלהם וחיוך קטן, בלתי נראה, על קצה השפתיים. והם מנסים להכניס סדר בעולם הפוך ששוב מתפרק ושוב מתחילים הכל מהתחלה; מי מאומת ומי בבידוד ואיך נעשה סוכות ואיפה ומרפסת אין ולהורים אי אפשר ללכת ובחצר יש עכברושים ואיך נתארגן הכל סגור עכשיו ואולי בכלל תיכף איזה נתון ישתנה ומגדל הקלפים הזה, הרעוע, שוב יתמוטט.

    ומשמיים יסתכלו, יגידו, כמה יפים ישראל שהם רצים מחיל אל חיל.
    יעמוד השטן ויאמר, מחיל אל חיל, נכון, אבל כמצוות אנשים מלומדה.
    ועמישראל ימצמצו בעיניים עם דמעות שהתייבשו, יחייכו חיוך קטן, מפוכח.
    מלומדה?

    הצחקת אותנו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: פרוגמטי, הייטקיסטית, 2u2 ועוד 70 משתמשים73 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמיצ/ה
    וואו. נעתקה נשימתי...
  • 343
    • K
    שיתוף - לביקורת ושמחת
  • kiwi //
    • "אני אומר לך שיש למשפחת אביגדורי מיקרופון בגרון", אומר ראובן, משתדל לאחוז את המיטה המתקפלת בקו ישר, ולגלגל אותה ביציבות.

    "אתה תמיד אוהב להגזים" עונה לו אודי אחיו, מסתבך עם ערימת השמיכות.

    הם אחרי סעודת ליל החג. בנות המשפחה פינו את כלי האוכל, אבא קיפל את השולחן והניחו מחוץ לסוכה, והם, הבנים הגדולים, הלכו להביא את המיטות.

    "טוב, משפחת אביגדורי שרים מאוד בקול, וזו לא הגזמה", אומר ראובן ביובש, חושב על השכנים החדשים והשקטים שמתברר שהם יודעים למלא את השכונה בזמירותיהם.

    "עכשיו תדבר יותר בשקט, הם עלולים לשמוע אותנו מדברים עליהם", מדבר אודי בקול מהוסה, "וגם משפחת כהן שרו בקול, זוכר? היינו שרים איתם".

    "משפחת כהן היו שרים את השירים שלנו. אביגדורי שרים פיוטים שאני לא מבין מאיפה הביאו אותם. מעולם לא יצא לי לשמוע את הנעימות שלהם".

    "הם עלו לארץ לפני עשר שנים מגבאטניסטן, ואלו הזמירות שלהם. אתה לא מצפה שהם ישירו פריד או שוואקי בשעה שיש להם מסורת אחרת".

    "גם לנו יש מסורת, ואנחנו שרים את כל הסגנונות", הוא מדבר כנראה בקול רם, כי ראשו של אברם אביגדורי ניבט אליהם לפתע דרך חלון הסוכה, בחיוכו מנצנצת שן זהובה.

    "אני שר שירים של אבא שלי היה שר", הוא מסביר במבטאו העילג מעט, "אתם לאהוב שירים כאלו שומעים בסוכה שלכם?"

    אודי דוחף את ראובן קלות במרפקו, "כן כן, הרב אביגדורי. מאוד יפה אתם שרים".

    השכן מחייך ושב לסוכה. ראובן לוחש לאודי, "הוא שומע כל מילה. גם אם לא רואים אותו".

    למחרת בבוקר קמו אביגדורי לתפילה בנץ, הם החלו את הסעודה מוקדם, והזמירות שהם שרו התנגנו בחלל השכונה שעות ארוכות.

    "גם כשהם לא שרים אני שומע את אותם מצלצלים לי באוזניים", מצא את עצמו ראובן מתלונן שוב.

    "בשבת ננסה אנחנו לעקוף אותם, נשיר יותר חזק מהם", אודי מעודד את ראובן, חש שהשכנים באמת מגזימים.

    למרבה הפלא, בשבת לא נשמע ציוץ מכיוון הסוכה של אביגדורי. הם נסעו כניראה, במוצאי שבת הם שבו וערכו 'חפלה' משפחתית, קולות הזמר היו כבדים ונישאו למרחוק.

    "אבא, אולי תגיד להם שיפסיקו? זה כבר מוגזם לכל הדעות", אומר אודי בקול, כבר לא איכפת לו שאביגדורי ישמעו את דבריו.

    "לכל דבר יש משמעות", אבא והמשפטים המחנכים שלו.

    "נעשה איתם תחרות", מציע ראובן ביעילות, נכנס לבית ויוצא עם רמקול גדול ומיקרופון.

    "אחת, אחת שתיים", הוא מנסה את המיקרופון ומגביה עוד ועוד, "שלום לכם תושבי השכונה, אנחנו כאן בשמחת בית השואבה של משפחת אדיר", הוא אומר בחגיגיות לתוך המיקרופון, קורץ לבני משפחתו.

    קולותיו של המיקרופון גוברים על קולות הזמר של משפחת אביגדורי . וכך מתברר להם – שמיקרופון אמיתי כוחו גדול יותר ממקרופון גרוני, יהיה גבוה ככל שיהיה.

    אמא של ראובן מבקשת שיפסיק, אבא מודיע לו שזה לא מתאים, ושהשעה מאוחרת.

    ראובן עושה את עצמו כלא שומע.

    הוא מרגיש שהוא צריך 'להראות' לשכנים החדשים מי כאן בעל הבית, ולא מפסיק עד שמשפחת אביגדורי פורשת מהתחרות, ומפסיקה לזמר.

    למחרת – מתברר לראובן ולאודי שהם לא ידעו מה מצפה להם. אם זה מתוך חוש הומור או שמא הרעיון של הרמקולים מצא חן בעיני משפחת אביגדורי – אין לדעת. כך או כך, השיגו השכנים החדשים רמקול עם מיקרופון עוצמתי ובתוספת קולם הגבוה– עלתה המהומה בשכונה עד לב שמים.

    למשפחת אדיר לא נותר אלא להחליט אם הם רוצים לצחוק או לבכות.

    הם החליטו לברוח.

    ילדי משפחת אדיר מצאו את עצמם זוכים לטיולים שונים מבוקר ועד ערב, העיקר לא להיות תחת מתקפת שירים-לא-מוכרים, המלווים בחריקות המיקרופון, דפיקות על השולחן ונקישות דרבוקה.

    *

    עשר שנים מאוחר יותר



    ראובן גר עם משפחתו הצעירה באחת מערי הפריפריה. הוא לומד בכולל, ומחפש הכנסה נוספת לכלכל את משפחתו.

    ראש הכולל יודע את חיבתו למוזיקה ומציע לו להתקשר למודעה בה נתקל לאחרונה.

    מחפשים פייטן לשבתות בבית כנסת בשכונה, השייך לעדת הגבאטניסטנים.

    השם של העדה מצלצל לראובן, רק שהוא לא מזהה מהיכן.

    הוא מחליט לנסות, ראש הכולל אומר לו שהתשלום שהם מציעים גבוה אומנם, רק שהם מחפשים פייטן מיוחד, כנראה, שאין בנמצא.

    ראובן מלא התפעלות מההשקעה הרבה בבית הכנסת. הוא מתקבל בענין על ידי הגבאי שאומר לו שהם מחפשים פייטן מיוחד הבקיא בשירי העדה.

    ראובן מוצא את עצמו עומד על בימת בית הכנסת ומנסה לשיר את הנעימות של משפחת אביגדורי.

    בהתחלה הוא חש נבוך, לא מאמין שהוא מצליח לשיר את הנעימות איתן התעמת לפני מספר שנים.

    מבטו המחויך של הגבאי מעודד אותו להמשיך.

    הוא ממשיך ושר את כל השירים שהוא זוכר. בסיומם, ניגש אליו הגבאי ולוחץ את ידו.

    "נעים מאוד, ראובן אדיר. התקבלת להיות פייטן אצלינו בבית הכנסת.. שמי זבולון אביגדורי. בנם הצעיר של השכנים שלכם... זוכר?"
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: אני וביתי, kshir, אהרון1 ועוד 28 משתמשים31 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    K
    kiwi
    תודה רבה! אין לי עניין מיוחד לכתוב בהווה. פשוט עניין של הרגל, אם כי לפעמים נכנסים גם משפטים של...
  • 1K
    • מ"ם
    שיתוף - לביקורת מיחזור ליום הכיפורים
  • מ"ם //
    • אם כבר ממחזרים, הנה משהו שכתבתי ליום כיפורים אחד. ולא זכה.
    הכל תלוי במזל, אולי בפעם השנייה יתפוס.

    מקבל על עצמי לסבול את הביזיונות שבמיחזור, ובלבד שאזכה בו עוד כמה יהודים.

    ***

    ב"ה.


    יום הכיפורים תשע"ט.

    השמש עמדה לשקוע, שולחת קרניים אדמדמות אחרונות אל ראשי האילנות. בית הכנסת הגדול של קהילת "בלב ונפש" המה אדם. אנשים וטף עמדו בעזרת ישראל, מחזוריהם בידיהם והם מוכנים אל הרגעים הגדולים בשנה. עזרת הנשים הייתה אף היא עמוסה עד לקצה יכולת הקיבולת שלה.

    ר' נחום ניגש לעמוד ופתח ב"אשרי יושבי ביתך" בנעימה המסורתית ונימה רטטה בלב כל המתפללים.

    זו השנה הראשונה מאז פטירתו של בעל התפילה הוותיק, ר' אליהו-יוסף. בעל התפילה הקבוע היה מפליא לכבד את ה' בגרונו גם לעת זקנותו, כאשר השיא הוא תפילת נעילה בה היה מחנן בקולו לעת נעילת שער עד שנעשה כל בית הכנסת כעיסה אחת של תשובה והתעלות ברגעיו האחרונים של היום הקדוש.

    ואילו ר' נחום, כבודו במקומו מונח. קולו גבוה ורם, אין ספק. דרכו לגשת למוסף של שבתות וימים טובים, ואף מנחה של יום הכיפורים קיבל פעם או פעמיים בשנים האחרונות. אבל איפה הוא ואיפה ר' אליהו-יוסף...

    שיא השיאים של תפילת נעילה בעבר, היה כאשר ר' אליהו-יוסף היה מגיע לקטע הפיוט "ידך פשוט". בקטע זה היה פוצח בנעימה הידועה של החזן ר' זבולון קברטין, עד שהייתה כל העזרה נעשית כמדורת אש. "וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו - - -"

    ...ומשהיה מסיים בנימת ביטחון "ואתה ה' מגן בעדי", חשו כולם טעמה של תשובה שנתקבלה, של יד פשוטה שנשלחה.

    ור' נחום? צעירי הצאן ידעו לדווח שהוא נשמע מתאמן על קטעי הנעילה, ובפרט על ה"ידך פשוט". מהבניין ליד, שחלון מסתור הכביסה שלהם פונה אל סלונו של ר' נחום, כבר שמעו אותו מסלסל חזור וסלסל לעת צהריים של שלהי אלול, וביתר שאת בין כסה לעשור. היוכל לעלות מעלה-מעלה ולהוריד אל הקהילה טעמה של תשובה? הספקנים היו סקפטיים, וכן גם להיפך.

    תפילת נעילה התקדמה. תוכן התפילה המעורר והזמן הנעלה לא נתנו פנאי לעסוק בזוטות של קול ונימה, טון ונעימה. עד כי הנה, הגיע הקטע המיוחל.

    ר' נחום כחכח בגרונו ופתח בסלסול הראשון. ונעימתו, לא הוד לה ולא הדר. כמין זיוף של התאמצות מאת מי שביקש להחזיק בגדולה שאינה שלו. תחושת אי-נוחות פשטה בקהל.

    היה זה ר' שמשון, ה'לץ' של בית הכנסת, שלחש בקול בס רועם לשכניו "פחחח... זבולון מתהפך בקברטינו"... צחקוקים כבושים נשמעו מתחת לטליתות, וגערות "נו, הו!" מהמעגל הרחב יותר. אחר רגע השתתקו כולם, נזכרו ברצינות הזמן והמקום, ואפשרו לר' נחום להמשיך בקטע עד תומו.

    עם סיום התפלה ניגשו המתפללים כמקובל להודות לחזן, שאכן נתן את כל מה שיש לו ומכל הלב והנשמה. כשהגיע תורו של ר' שמשון, הסב ר' נחום את ראשו לצד השני ולא שלח את ידו ללחיצה. אם מישהו קיווה עד כה שהדברים נעלמו מאוזניו – התקווה התבדתה.

    ***

    פורים תשע"ט.

    כמידי שנה בשנה, התקיימה סעודת פורים רבתי בביתו של רב הקהילה. ההתקבצות מתחילה בשעה מאוחרת יחסית, עת מסיימים כולם את הסעודה בבתיהם הפרטיים ומתאספים בביתו של הרב להמשיך את שמחת הפורים ככל האפשר, עד השעות הקטנות של הלילה.

    במקום טוב באמצע, ישב ר' שמשון כמלך בגדוד. אמרות השפר הקבועות שלו מצאו כעת נתיבות גם לאלו שמשך השנה התנערו מהם בטענות-רצינות כאלה ואחרות. ומרגלא בפומיה דר' שמשון: מי שבא ואומר לי בפורים בפנים רציניות "פורים-כיפורים" – אני רושם את השם שלו בפנקס, ובאמצע כל-נדרי אזכיר לו בפנים צוהלות: "חה חה! פורים-כיפורים! אה?"...

    הרב, חבוש במצנפת הודית ייחודית, העביר מראש השולחן כוסות וויסקי מלאות אל המסובים, לקיים בהם מצוות היום. וויסקי יקר היה זה, היישר ממשלוחי עשירי הקהילה שכיבדו את ה' מהונם.

    "תעבירו הלאה!" ביקש הרב. "לחיים טובים ולשלום!"

    ממקומו במרכז, מצא את עצמו ר' שמשון מעביר כוס מלאה קדימה, אל ירכתי השולחן. "תעביר!" ציווה בקולו הבס, בלי לשים לב כי מי שיושב שם הוא החזן דלפני שישה חודשים, ר' נחום.

    תנועת יד פתאומית נמרצת העיפה את הכוס מידו. היא התהפכה על השולחן, שולחת נתזי חריפות לכל עבר. שקט מבוהל השתרר מסביב.

    "אתה לא מתבייש?!" עלה מתוך השקט קולו של ר' נחום. פניו אדומות, עיניו מבריקות וניכר כי כמה כוסות כבר עשו את דרכן לגרונו. "אתה חושב ששכחתי?"...

    "אני... אני מתנצל". ניסה ר' שמשון. הוא לא הורגל במצבים כאלו.

    "עכשיו אתה מתנצל?! שופך דמים! כמה עמלתי להשביע את רצון הקהילה בתפילה... כמה התאמנתי, כמה השקעתי... ואתה, ככה ברגע אחד... אשתי עמדה בעזרת נשים ושמעה אותך!... הבנים שלי עמדו לידי ושמעו אותך..." קולו נקטע.

    חרדת אלוקים נפלה על המקום.

    נראה כי ר' נחום רצה לקום ולצאת, אך הצפיפות מאחוריו מנעה את האפשרות. במקום זאת, הוא הרכין ראשו על השולחן, כתפיו רוטטות.

    משעבר רגע, ניסה הרב לפייס. "ר' נחום, פורים-כיפורים! חצי שנה-מעוברת כבר עברה... מתי הוא הזמן לסלוח אם לא עכשיו? אנא, סלח נא"...

    ר' נחום לא ענה. דקה נוספת של שקט מתוח ריחפה בחלל.

    ואז, טיפס ר' שמשון על השולחן. תנועותיו שבורות אך מבטו נחוש. הוא צעד עד לר' נחום, שם כרע ברך אחת והושיט ידו פשוטה קדימה.

    "ר' נחום היקר". התחנן בקול לא-לו. "התנהגתי בצורה הגרועה ביותר. לא מגיע לי שתסלח לי. אבל בפורים, כל הפושט יד נותנים לו. אנא! ידך פשוט וקבל תשובתי... סלח ומחל!"

    ר' נחום הרים את עיניו וניצוץ של התעניינות נראה בהן לרגע. הצעירים מסביב ראו בזה סימן עידוד ותקווה, והצטרפו: "ר' נחום, ידך פשוט!"

    ובתוך רגע עלו קריאות קצובות מכל עבר השולחן, מעודדות את ר' נחום להשמיע את סליחתו. "ר' נחום, ידך פשוט! ר' נחום, ידך פשוט!"...

    הרב עקב אחרי המתרחש בחרדה. האם הם לא מעמיקים את הבור?... ובכל זאת, פורים...

    ופתאום, הזדקף ר' נחום על רגליו, הדף את הספסל לאחוריו ועצם את עיניו. השקט המתוח התגבר.

    מתוך השקט, עלה קולו של ר' נחום כקול מלאכי השרת. כקול משק כנפי הגאולה.

    "ידך פשוט.... אההההה... וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו בטובת משחריך דודי ומעודדי - - -"

    קולו הרווי והמבוסם הסתלסל בחדר הגדול כנעימת כינור מדויקת. בכיות רמות נשמעו מכל עבר. מאוחר יותר יטענו זקני הקהילה כי גם בשנים הטובות ביותר של ר' אליהו-יוסף לא הייתה התעוררות כזו בנעילה. ומי מדבר על פורים...

    ר' נחום חזר על הקטעים הראשונים שוב ושוב. דומה היה שקולו רק משביח מפעם לפעם. שורות-שורות של אנשים התנועעו כתף-אל-כתף בקצב אחיד, כשהם מחרים-מחזיקים אחר הנעימה אותה מוביל ר' נחום בקולו הבוטח. מתחנן ומפייס, מתרצה ומוחל, מעביר על מידותיו ועל כל פשעי קהלו.

    ומשסיים "ואתה ה' מגן בעדי!" בנעימת הביטחון הידועה, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. ר' שמשון שעל השולחן רעד כולו בבכי סוער.

    רק כשעלה ר' נחום אל השולחן וחיבק אותו חיבוק אמיץ של מבוסמי-פורים, הפך בכיו לבכי של הקלה.

    "זה היה נשמע כאילו זבולון קם מקברטינו!" הצהיר נרגשות. והפעם – זכה לחיוך אוהב.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, אבו מאיר, שנים ועוד 155 משתמשים158 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    .כותבת.
    חזק חזק. בכיתי. איכשהו בסיפורים שלך אתה מצליח לעורר הזדהות מוחלטת. גם בשלב של העלבון הסמקתי...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה