הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בסד
הם היו שלושה. שמיל – בערל, דביר, וטוצח. השמש המיוזעת קופחת על ראשם האומלל ללא רחם , וידם המנופפת בייאוש מתוסכל כמעט ויבשה. הטרמפיאדה הריקה, מלבדם, גם כן לא מוסיפה הרבה שמחה למצב, והזיעה שנוטפת פלגים פלגים היא זו שגורמת לידו של טוצח להתרומם ולקנח בשרוולו המרוט את מצחו המטפטף טיפות מלוחות אל תוך עיניו. 'חלאס, חבר'ה, אין לנו מזל היום...' שמיל בערל התיישב על המדרכה, כמעט ומנדנד את רגליו הקצרות. לא אכפתי אל תיק הגב הנחבט באספלט הלוהט.
כמו במענה ישיר לדבריו, פונה יגואר שחורה ובוהקת מן הכביש אליהם, ועוצרת בחריקה. 'לאיפה, ילדוד'ס?' שואל קולו של הנהג, שערו שחור ופניו שזופות. 'לנטף, מגיע?' דביר מתכופף אל החלון, וחיוך מאושר נמרח על פניו למשמע התשובה, משווה לו מראה ילדותי ומצחיק למרות, אולי בגלל, הזיפים המעטרים את סנטרו. החבורה מטפסת על הרכב, דביר גונח באושר אל מול המזגן, 'אחי, אתה נס ההצלה שלנו!' ושמיל בערל מחבק באהבה את תיקו. מביט, מוטרד מעט, על מד המהירות המטפס בהדרגה. הרכב דוהר על מאתיים קמ"ש, וטוצח דווקא מרוצה. 'רואים? צדקנו שלא התבזבזנו על אוטובוס... חבל על הכסף' קורת רוח נסוכה על פניו.
רק הרדיו הפועל על תחנה חילונית מקלקל לדעתו את האידיאליה 'אח שלי, למה אתה לא שומע קול חי? אחלה תחנה, אחלה שדורים...' פניו השזופות של הנהג התאדמו לרגע, ורגלו התהדקה עוד יותר אל דוושת הגז. הצמיגים חרקו כשסובב את ההגה בחדות ימינה, פונה אל שביל עפר. ממשיך לשמור על שתיקה מעיקה.
שמיל בערל הדק את אחיזתו בתיק ופניו הלבינו. 'הההצילו, לאן אתה נוסע?' דביר המשיך להתרענן אל מול המזגן, ידו לטפה נוקשות את כתפו של ידידו השמנמוך 'מה אתה בלחץ הוא כולה מגוון לנו את הכיוון' טון חרד נשזר בסוף דבריו כשהרכב קופץ בפראות וראשו נחבט בתקרה. 'תהיו בשקט אתם שם מאחורה' הנהג מסנן מבעד לשפתיים חשוקות.
טוצח נושך את שפתיו בחרדה. שפתיו של דביר ממלמלות. הרכב קופץ מעלה ומטה, ממשיך לדהור בכיוון ההפוך מיעדם, ושמיל – בערל נראה כמי שעומד להתעלף. 'או למות'. חולף הרהור נוגה במוחו של דביר. הוא מפנה את פניו אל טוצח. הלה עדיין שומר על קור רוח, מסובב אליו את ראשו ומחשבה זהה חולפת בראשם. לברוח!. אבל הדלתות נעולות, ובקצב המטורף בו דוהר השובה שלהם, זו תהיה התאבדות מובטחת לקפוץ החוצה.
פתאום הוא מבין משהו על מה שהרגישו שלושת הנערים בדרכם האחרונה. זו גם השנייה שקופצת במוחו עוד הבנה. משטרה! ידו מגששת אל כיס מכנסיו. בטריה אדומה מהבהבת למולו, הצג מלבין ואז משחיר. הרכב בולם בחריקה והפלאפון עף מידו, מתפרק לגורמים. הנהג פותח חלון, נובח בקול גרוני אל מול מבנה אבן הניצב באמצע השומקום 'מוסטפה, הבאתי אותם, מה לעשות בהם?'...
ידיו של טוצח דביקות, החרדה משתקת את מוחו. איך אומרים וידוי?
פתאום, מוחו מתחיל להזות. רואה את הנהג מסתובב אליהם, מחייך בידידותיות: 'נו חבר'ה, איך החוויה?'. לא. זו לא הזייה. שלושה פרצופים חוורים כברי מינן מחזירים לו מבט. מסובב את הרכב. נוהג חזרה במהירות שפויה, עוצר להם במקום שבקשו. 'אחרי הלקח שחוויתם אצלי, לא תסעו יותר בטרמפים, הא?! מתנה ממני – אליכם...'
הם היו שלושה. שמיל – בערל, דביר, וטוצח. השמש המיוזעת קופחת על ראשם האומלל ללא רחם , וידם המנופפת בייאוש מתוסכל כמעט ויבשה. הטרמפיאדה הריקה, מלבדם, גם כן לא מוסיפה הרבה שמחה למצב, והזיעה שנוטפת פלגים פלגים היא זו שגורמת לידו של טוצח להתרומם ולקנח בשרוולו המרוט את מצחו המטפטף טיפות מלוחות אל תוך עיניו. 'חלאס, חבר'ה, אין לנו מזל היום...' שמיל בערל התיישב על המדרכה, כמעט ומנדנד את רגליו הקצרות. לא אכפתי אל תיק הגב הנחבט באספלט הלוהט.
כמו במענה ישיר לדבריו, פונה יגואר שחורה ובוהקת מן הכביש אליהם, ועוצרת בחריקה. 'לאיפה, ילדוד'ס?' שואל קולו של הנהג, שערו שחור ופניו שזופות. 'לנטף, מגיע?' דביר מתכופף אל החלון, וחיוך מאושר נמרח על פניו למשמע התשובה, משווה לו מראה ילדותי ומצחיק למרות, אולי בגלל, הזיפים המעטרים את סנטרו. החבורה מטפסת על הרכב, דביר גונח באושר אל מול המזגן, 'אחי, אתה נס ההצלה שלנו!' ושמיל בערל מחבק באהבה את תיקו. מביט, מוטרד מעט, על מד המהירות המטפס בהדרגה. הרכב דוהר על מאתיים קמ"ש, וטוצח דווקא מרוצה. 'רואים? צדקנו שלא התבזבזנו על אוטובוס... חבל על הכסף' קורת רוח נסוכה על פניו.
רק הרדיו הפועל על תחנה חילונית מקלקל לדעתו את האידיאליה 'אח שלי, למה אתה לא שומע קול חי? אחלה תחנה, אחלה שדורים...' פניו השזופות של הנהג התאדמו לרגע, ורגלו התהדקה עוד יותר אל דוושת הגז. הצמיגים חרקו כשסובב את ההגה בחדות ימינה, פונה אל שביל עפר. ממשיך לשמור על שתיקה מעיקה.
שמיל בערל הדק את אחיזתו בתיק ופניו הלבינו. 'הההצילו, לאן אתה נוסע?' דביר המשיך להתרענן אל מול המזגן, ידו לטפה נוקשות את כתפו של ידידו השמנמוך 'מה אתה בלחץ הוא כולה מגוון לנו את הכיוון' טון חרד נשזר בסוף דבריו כשהרכב קופץ בפראות וראשו נחבט בתקרה. 'תהיו בשקט אתם שם מאחורה' הנהג מסנן מבעד לשפתיים חשוקות.
טוצח נושך את שפתיו בחרדה. שפתיו של דביר ממלמלות. הרכב קופץ מעלה ומטה, ממשיך לדהור בכיוון ההפוך מיעדם, ושמיל – בערל נראה כמי שעומד להתעלף. 'או למות'. חולף הרהור נוגה במוחו של דביר. הוא מפנה את פניו אל טוצח. הלה עדיין שומר על קור רוח, מסובב אליו את ראשו ומחשבה זהה חולפת בראשם. לברוח!. אבל הדלתות נעולות, ובקצב המטורף בו דוהר השובה שלהם, זו תהיה התאבדות מובטחת לקפוץ החוצה.
פתאום הוא מבין משהו על מה שהרגישו שלושת הנערים בדרכם האחרונה. זו גם השנייה שקופצת במוחו עוד הבנה. משטרה! ידו מגששת אל כיס מכנסיו. בטריה אדומה מהבהבת למולו, הצג מלבין ואז משחיר. הרכב בולם בחריקה והפלאפון עף מידו, מתפרק לגורמים. הנהג פותח חלון, נובח בקול גרוני אל מול מבנה אבן הניצב באמצע השומקום 'מוסטפה, הבאתי אותם, מה לעשות בהם?'...
ידיו של טוצח דביקות, החרדה משתקת את מוחו. איך אומרים וידוי?
פתאום, מוחו מתחיל להזות. רואה את הנהג מסתובב אליהם, מחייך בידידותיות: 'נו חבר'ה, איך החוויה?'. לא. זו לא הזייה. שלושה פרצופים חוורים כברי מינן מחזירים לו מבט. מסובב את הרכב. נוהג חזרה במהירות שפויה, עוצר להם במקום שבקשו. 'אחרי הלקח שחוויתם אצלי, לא תסעו יותר בטרמפים, הא?! מתנה ממני – אליכם...'
