קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מעשה בעגלון

ובכן, סיפור עלילתנו מתרחש לו אי שם באחת מעיירות אירופה. בין שביליה הציוריים מכרכרת כרכרתו של מוטל העגלון. מוטל יושב גבוה ומנדנד את רגליו על פי קצב דהירות סוסו. מוטל, חובה לציין, איש הגון הנו, מרוויח לחמו בעמל וביושר על כן בגדיו מרופטים ומגפיו סדוקים. מבוקר עד ליל משוטט בעיירה שמא תזדמן לידו נסיעה שתמלא את אמתחתו בשכר נאה. אך מה לעשות כי בעיירתו ישנם אנשים נוספים ששולחים ידיהם במלאכה זו כמותו. איי איי איי, לא קלה פרנסתו. אך לא אדם כמוטל ירים ידיו. בעצם, כן אדם כמוהו ירים ידיו בתפילה, בבקשה ובתחנונים.

יום אחד והנה - חלום. ובחלומו: יער עבות. עצים רבים נטועים שורות שורות וקול הד הולך ולוחש 'ביער הסמוך, בשורה ל"ג הימנית, תחת עץ מספר קמ"ד, מוחבאת תיבה ובה אוצר. גש מהירה שמא יקדימך אחר'. מוטל קם כקפיץ, משפשף את עיניו ושוקל במוחו האם חלומו בגדר 'חלומות שווא ידברון' או בגדר 'חלום הוא אחד חלקי שישים מנבואה'?

מוטל שלנו מחליט לחפש. וכי כיצד יתרץ הקושיה ללא חיפוש אחר התשובה?

ויהי בוקר. מוטל משכים קום. שיר עליז בוקע מגרונו. רץ לבית המדרש. חולץ תפיליו מבתיהן. מתפלל ברגש חם ובדמעות יוקדות. אחר, פוסע בדילוגים לחצרו, חולב הפרה, אוכל עם זוגתו פת שחרית ואץ רץ לעבר פתרון חלומו.

היער עבה. צמרות העצים הגבוהות מסתירות כמעט את אור השמש. מוטל מביט על השורה הימנית והחל סופר עצים, נכנס לעובי היער. לפתע, קופא על מקומו: שלושה שודדים וחרבות שלופות בידיהם, עומדים כנגדו. "הב לנו את כל רכושך!" פוקד אחד, נראה כראש החבורה. מוטל רועד כולו ומגמגם: "יייש יש בידי מטבע אחד שחוק, אין שוויו רב".
"זאת נראה תיכף. ערכו חיפוש על בגדיו, ואף במגפיו" לא אחרה הפקודה להגיע. השניים מבצעים את דברו ומשרואים כי דובר אמת הוא, חדלים. "קחוהו לעגלה, חלק היער הזה חשוף מדי לשומרי היער. בהמשך הדרך נטפל בו".

מוטל מבין כי כלתה אליו הרעה ומחליט לגלות את סודו וזאת בתמורה לחירותו. שמא יעמדו במילתם. ברירה אחרת לא נותרה בידו.
לעת עתה, נתנו את מילתם.

מוטל חוזר לקצה היער מלווה באחד משודדיו ויחד סופרים שוב:
ע'.. ק'.. קמ'.. קמ"ג.. קמ"ד.
הנה העץ. חופרים תחתיו. מקיפים את גזעו. טרם נמצאה התיבה.

ליבו של מוטל החל שוקע בקרבו. עוד רגע קט מסיימים להקיף את הגזע, ומה יהא על חייו? על חלום העושר לא חשב כלל. הנה מגיעים לקצה הגזע וקול רעש עמום נשמע. המעדר נתקע בחפץ קשיח. אכן, יש תיבה. יש תיבה!

התיבה, עשויה עץ עתיק שהעתים נתנו בה את אותותיהם, חתומה בחותמת שעווה שלמה המעידה כי טרם נפתחה.

לרגע משתררת דממה. גם ליבות השודדים, המורגלים באוצרות שנופלים לידיהם, מבינים כי מדובר באוצר נדיר ויקר ועל כן מחסירים פעימה.
מוטל מתכבד לשבור החותמת.
חותמת נשברת.
התיבה ריקה.
כמעט.

קלף מתפורר מונח בתוכה. מה כתוב בו? האם כל התלאות שהיו מנת חלקם היוו התחלה למסע מפרך?

מוטל מגלגל את הקלף וקורא: "לא יהיה כלום כי אין כלום".

חרישית פוסע מוטל אל חירותו.


****


בעקבות הדיון באשכול
יש לי חלום,
נזכרתי שכתבתי את זה פעם (לא בגלל המושג 'חלום' ;) ).
שיר שכתבתי כמטלה בכיתה י', אחרי שקראנו ספר מפורסם. בתור חידה, אשאיר לכם לנחש מהו. מקווה שאין פה בעיה של פלגיאט...
כמו שתמיד קורה ממרחק של שנים, היה בי פה ושם רצון לשנות משהו, להוסיף או לתקן. אבל בסוף החלטתי להביא אותו בשלמותו, על כל קלישאותיו. לא נגעתי.



מִבִּקּוּר קָטָן בְּסֵמִינַרְיוֹן קָצָר
חַיֵּי מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה הִשְׁתַּנּוּ
פָּתַח לָהֶם ה' פֶּתַח כֹּה צַר
וּמִמֶּנּוּ אַרְמוֹן מְפֹאָר הֵם בָּנוּ

לֹא יָדְעוּ בַּתְּחִלָּה כִּי שׁוֹנֶה וְאַחֵר
יִהְיֶה הַמַּסָּע, וְיוּרַם כֹּה הַקּוֹל
שֶׁשָּׁלוֹם לֹא יִשְׁכֹּן, וַאֲוִיר יֵעָכֵר
וְאַבָּא וּבְנוֹ יַעַזְבוּ אֶת הַכֹּל

לֹא יָדְעוּ בַּתְּחִלָּה כִּי לְפֶתַח דַּלְתָּם
עוֹד מְצַפִּים נִסְיוֹנוֹת וּקְשָׁיִים
לֹא יָדְעוּ כִּי עַל אַף שֶׁהִגִּיעוּ לְכָאן
אֲרֻכָּה עוֹד הַדֶּרֶךְ לְמַיִם חַיִּים

וְלַמְרוֹת וְעַל אַף הַכֹּל הֵם צָלְחוּ
וְהִגִּיעוּ לִקְצֵה הַגָּדָה הַשְּׁנִיָּה
דִּמְעוֹת צַעַר וְקֹשִׁי מֵעֵינַיִם מָחוּ
כְּשֶׁמָּצְאוּ אֶת דַּרְכָּם אֶל הָעִיר הַבְּנוּיָה

יָד בְּיָד, אַט אַט, פְּסִיעָה פְּסִיעָה
קָרְבָה מִשְׁפָּחָה לְרִבּוֹן עוֹלָמִים
בְּמַאֲמַץ, הַקְרָבָה כֹּה רַבָּה וִיגִיעָה
הִתְגַּשֵּׁם לוֹ חֲזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים

וְלֹא יָדְעוּ כִּי אַחֲרִיתָם מְתוּקָה הִיא בַּסּוֹף
לֹא יָדְעוּ כִּי עוֹד *** *****
וְקָשֶׁה הוּא שְׁבִילָם שֶׁל הַזּוֹכִים לִכְסוֹף
כִּי עַזָּה הִיא הַדֶּרֶךְ לָאוֹר


*(זה ספוילר גדול מידי)
בהשראת האשכול השכן של @מרציפן , מצרפת שיר שלי על אוזלת ידן של המילים וסבלם של המשוררים.

כְּמוֹ פַּרְפַּר שֶׁכְּנָפָיו חֲזָקוֹת מִן הָרוּחַ
כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁזִּמְרָהּ חָמִים מִן הַקֹּר
כָּךְ הַשִּׁיר בְּלִבִּי לֹא יִשְׁקֹט אוֹ יָנוּחַ
עֲדֵי אוֹצִיאֵהוּ מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת טִיבוֹ שֶׁל זֶה מַהוּ
בּוֹכֶה הוּא לוֹמַר, אַךְ מָה בְּחֶפְצוֹ
רַק זֹאת אֵדַע: הַחוּצָה גּוֹעֵשׁ הוּא
וְכָל מִילּוֹתַי דַּלּוֹת מִלְּחַלְּצוֹ

הוּא נוֹקֵשׁ וְסוֹעֵר וְדוֹפֵק בְּתַבְהֶלֶת
וַאֲנִי חֲפֵצָה לְהוֹשִׁיט לוֹ הַיָּד
לִפְתֹּחַ הַצֹּהַר, הַכְנִיסוֹ מִן הַדֶּלֶת
אֶל תֵּבָה שֶׁתַּבִּיעַ הַכֹּל וּמִיָּד

אַךְ לְקוֹל תְּחִנּוֹתָיו, נוֹתֶרֶת בְּאֵלֶם
וּכְמוֹ נְטָשׁוּנִי אַלְפֵי הַמִּילּוֹת
אוֹתָן הַמְּיֻחָדוֹת רַק לְזֶה שֶׁבְּצֶלֶם
וְנוֹתַרְתִּי לְבַד -
לְהִתְגַּעְגֵּעַ
עַד כָּלוֹת
מכירים את השיר הזה?
מאז שככו הדי "במירון שם רבי שמעון", אני שומעת יום יום את בנותי הטהורות מזמרות בדבקות
"כשאבא שלי לומד תורה הבית מתמלא אורה
לכן חשוב מאד לא להפריע לו ללמוד..." (הקרדיט למי?)
בת החמש שרה בעיניים עצומות, בת השנתיים מדלגת מילים והברות
אבל העיקרון אחיד- אבא לומד תורה ואסור להפריע לו.

באחוזים, כמות הילדות הזוכות שיגיע מאמר זה לידן ותקיימנו- שואפת לאפס.
חלקן בנות לאבות יקרים שמשכימים קום לעמל יומם
ומשתדלים שלא להפסיד שיעור הדף היומי בבית הכנסת.
חלקן בנות לאבות השוקדים על תלמודם בכולל
וחוזרים הביתה לארוחת ערב ולישון
לא הן ולא הן זוכות לקיים את הנאמר "לכן חשוב מאד וגו'"

אז למה הגננות לא מרפות מהשיר הזה?

בהשגחה, קראתי בספר הנפלא "דורש טוב" לחג השבועות קטע נפלא.
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" בית יעקב , כידוע, אלו הנשים.
ולמה נקראו תחילה?
מביא הרב מנחם שטיין את דברי המהרש"א:
המילה תגיד יכולה להתפרש כגוף נוכח או כנסתרת.
לפי הפשט- תאמר לבית יעקב ואח"כ לבית ישראל.
אבל אפשר לומר:
תאמר לבית יעקב והיא כבר תגיד לבני ישראל.

את שומעת אישה? אמא?
זה תלוי בך. את זו שצריכה לשלוח אותו ללמוד. לפי הפרצופים שתעשי תקבעי אם הוא יקבע עיתים לתורה.
אז נכון שכאשר הוא לומד תורה, הבית אינו מתמלא אורה
הוא עושה זאת בבית כנסת שעה ביום, או יותר
ונכון שאת וילדיך לא צריכים ללכת על קצות האצבעות כדי שהוא לא יופרע מלימודו.

אבל,
את
קובעת
אם וכמה הוא יוכל ללמוד.

הגננת שלחה לך את השיר דרך הילדות, אמא.
"כי אין מתנה יותר יקרה מאבא שלומד תורה"
אתה רואה אותי היום ככה, עם זקן ופאות, עם כובע וחליפה, עומד ומתפלל בכוונה. בטח נראה לך שתמיד הייתי ככה. אז זהו שממש לא. בכלל לא תמיד הייתי ככה.
אני רוצה לספר לך על התקופה הפחות-טובה בחיים שלי.
באותה תקופה בקושי הייתי דתי. היו אלו שנתיים שלא פתחתי ספר. וזה כולל סידור. לא התפללתי, לא למדתי. שום דבר.
לא תפילין, לא ברכת המזון. שום דבר שקשור לרוחניות לא דיבר אליי בכלל. הייתי ישן אז ימים שלמים. לא היה לי שום סדר יום. לפעמים נשאר ער עד מאוחר בלילה. לפעמים ישן רוב הבוקר.
שלא לדבר על חגים; ליל שבועות, אנשים הולכים לבית כנסת, לומדים, מתעלים. אני - כלום. שוכב במיטה וישן, קם בקושי לסעודה.
אפילו ימים נוראים לא הזיזו לי שום דבר בלב. לא שמעתי תקיעת שופר, לא הלכתי אפילו לכל נדרי או לנעילה.
אם היית רואה אותי אז, בכלל לא היית מזהה שאני בן למשפחה חרדית מכובדת. הייתי הולך עם מכנסי ג'ינס וקוקו, בלי כיפה. התעסקתי כל היום בשטויות והבלים. הסתובבתי עם כל מיני חברים שנראו בדיוק כמוני.
ולא שיתפתי אף אחד. עם אבא שלי בקושי דיברתי. אמא שלי הייתה מנסה לדובב אותי. מרעיפה עלי אהבה. אבל גם איתה לא הייתי מדבר יותר מדי.
נו, ומה קרה בסוף? אתה בטח שואל.
גדלתי. הייתי אז בן שנתיים.
יש לי מקלדת, ישנה, לא משהו. היא חלק מאיזה מחשב נייד שעשה את שלו.
יום אחד האנטר שלה מת. זהו זה, האנטר עשה את שלו, האנטר יכול ללכת.
ניסיתי, התחננתי, הקשתי עליו שוב ושוב, לא עזר, הבחור מת.

ממורמר מחוסר הלואליות, כיביתי את המחשב, הדלקתי שוב, מיאנתי להתנחם: אין אנטר?!
נזכרתי בכל הלוזרים שהכרתי בחיי, כל אחד ואחד מהם עבר לי מול העיניים בהילוך מהיר.
לא היו לי שום ספיקות, ידעתי בוודאות:
הם היו מוותרים, מרימים ידיים, קונים מחשב חדש וזהו.

בינתיים, קולה של האשה הדהד בבית: זעמיל!!!
שוב פעם נעלמת? נגמרו המפות החד פעמיות, והפלורונסט בסלון מהבהב, צא בבקשה מהמשרד שלך ולך תקנה.
הלוזרים שאני מכיר היו מתייצבים מייד מול מר גורלם, מרכינים ראש בענוותנות מזוייפת לחלוטין, ורצים לקנות כל מה שהאשה מבקשת. כן, בדיוק אותם טיפוסים שהיו נכנעים למקלדת ולאנטר. אנשים רכרוכיים שאין להם את זה.

אני שונה. מאי שם שמעתי את קולו של המנטור שלי, שנתן לי סדרה מדהימה של שתי מפגשים מלאים בכל טוב, עד שהוא התחיל להתעקש על נושא התשלום:
זעמיל. גם אתה יכול. חדל להיות חדל אישים.
קום, היה לאיש. כן, זעמיל, גם אתה יכול!

המנטור אמר - המנטור יודע. מנטורים הם עם ששווה להקשיב להם, בניגוד לחברים מהשטיבל, אנשי חינוך, מגשרים, יועצים, וכמובן - אשתי.
וכך, למרות שלא היה בי הכוח, ידעתי שאצליח. דחסתי את עצלותי לפקעת קטנה וקומפקטית, התעמקתי בה. ביצעתי לעצמי דמיון מודרך. דמיינתי איך העצלות נהפכת לקטנה, יותר קטנה, נקודה קטנה - ונעלמת מהאופק. משאירה אותי רענן וטרי, ללא שום עצלות.

פיהקתי בקול, קמתי לאט לאט מכיסא הנצרים הנוח שלי במרפסת השירות, ליטפתי במבטי את סלסלת העיתונים ואת הפח גדוש עטיפות הממתקים. התמתחתי, עמדתי לגשת למטבח, ולהבהיר לכולם בקול גדול וצלול:
אני, זעמיל החדש, לא עצלן.

כן. אני לא חושש יותר.
אני, זעמיל, אדם שונה. לא עצלן, לא נרפה. לא פחדן. וכמובן, גם לא מוכן ללכת לקנות מפות חד פעמיות, ואין על מה לדבר בעניין של כניעה לאנטר.

הנחתי את ידיי על ידיות כסא הנוח במרפסת השירות, החלטתי לנמנם טיפונת כדי לצבור כוחות לנאום העצמאות. ממש כמה דקות ככה, רק כדי לתפוס את האנרגיה הדרושה.

בסוף נרדמתי לכמה שעות, השינה הייתה עריבה מאוד; שינה של מצליחנים.
היא יושבת על הספה עם כוס קפה מהביל, חושבת לעצמה. 'יו, היום ערב ר"ח סיוון, תפילה השל"ה… אז צריך לעדכן את כולם שחלילה לא ישכחו להתפלל'
היא מביאה את האלחוטי ומתחילה סבב טלפונים.

"הלו, שולה? כן ב"ה מצוין. ואת? יופי, את שומעת, אין לי כ"כ זמן עכשיו כי נזכרתי שהיום צריך לומר את תפילת השל"ה ואני רוצה להספיק להתקשר לכוווולם, תשמעי, למשל לצירה, הבן שלה קצת נהיה שבבניק היא חייבת להתפלל אההה וגם יוסל'ה של מרדכ'ה קצת פוזל לכל מיני כיוונים אסורים, א קיצר, נדבר, ביי"

"הלו, צירה? מה שלומך? אני ב"ה מצוין, אני בסבב טלפונים כי היום ערב ר"ח סיוון! מה זה נקרא 'שזה אומר?' את לא יודעת שיש עניין לומר את תפילת השל"ה? ושלא תחשבי, אני לא מתכוונת לרמוז על אף אחד חלילה… יופי, הרבה נחת מהילדים, ותדעי, הכל בעז"ה מסתדר בסוף! להתראות ולהשתמע"

כך עוברת הלאה. אפילו צילמה את התפילה ושלחה במייל ואף העלתה לכל הקבוצות בווצאפ.

בין השיחות וההקלדות הילדים קוראים לה. גם להם יש כל מיני צרכים. לאכול, לשתות, לשחק. והנה מגיעה לה שעת ה'מקלחת ולמיטה'. היא מתקתקת הכל ועתה היא כבר על יצועה.

'אההה, איזה סיפוק. בזכותי כולם אמרו תפילת השל"ה'
פתאום נשמעת חריקה מכיוון המיטה וקולו של הזינוק חותך את האוויר ואז נשמעת צעקה:
"שכחתי לומר תפילת השל"ה !!!!!!!"
ההשראה מכאן (: תודה.

הבטתי בו. הוא הביט בי.
לרגע אחד הצטלב הקו הזה שיצרו העיניים.
הסטתי את הראש הצידה הראשונה. לא הייתי מסוגלת לשאת את השנאה התהומית הזו שנשבה מכל שריר שבו. את הבוז. את קריאת התיגר.
לא יכולתי יותר.
הוא נשאר שם, בחדר, עוד זמן ארוך. התעלמתי בהפגנתיות. ידעתי שמי שינצח במלחמה הזאת זה מי שישחק את הסנוב.
לא רציתי לשחק את הסנוב. אבל הוא לא השאיר לי ברירה.
פעם, כשהייתי קטנה ותמימה, אהבתי אותו. אם לא אותו, את אחיו. לא ידעתי אז כמה אכזר הוא עשוי להיות, לו רק ירצה בכך.
והוא רצה בכך. אוהו, כמה רצה. רק למצוץ את דמי, ולחגוג אחר כך את נצחונו.
ואת הניצחון הזה לא הייתי מסוגלת לאפשר לו. גם לא על חשבון משחק הסנוביזם.
יצאתי למלחמה.
חצי שעה שרד הקרב. במהלכו מצאתי את עצמי נחבטת בקיר, סופגת מהלומות, מותשת ומושפלת עד עפר.
והוא, עדיין בשלו. עם אותו חיוך ציני, מחליא, סדיסט.
בסוף נפלתי שדודה. לא יכולתי לו.
רק בבוקר, כשקמתי וגיליתי שלא אונה לי רע, נזכרתי שאלו היתושות שעוקצות.
ב"ה.


הבוקר, כמו כל בוקר, מתחיל ברעש הורדת המים של השכן מהדירה למעלה. אני מתעורר בקושי, משפשף עיניים, נחלץ בקושי מדבק המיטה. כמה פסטורלי.

המחשב בסלון עדיין מהבהב. דרכו של המסך להיות נכבה אחרי ג' שעות ללא פעילות, ולא עברו. הפרצה קוראת לגנב, והמחשב הדלוק – לי. בבנק המינוס מרגיש טוב, כרגיל. בקרנות ההון הכול בסיכון. האימייל שומם. הפורום ישן. האתר מת. רק בצד משתרכות באיטיות כותרות היום. זיפזופ מהיר עליהן מגלה כותרת מלפני שעתיים: "נער בן 14 נדרס בשדרה ה-13 בבורו פארק. פונה לבית החולים במצב בינוני".

בום!

כל הפסטורליות נעלמה ואת מקומה תופס חור שחור באזור החזה. תיזהר עם זה, ברוך. עם כולסטרול כשלך צריכים לשמור על הלב.

זה יכול להיות ציקי שלי. הוא שם, הוא בן 14 והוא תמיד היה שובב גדול. וכמובן ש"היא" לא הייתה דואגת לעדכן אותי. להתקשר? לא להתקשר? כן להתקשר? למה להתקשר? הבן שלך! למה לא להתקשר? אימא שלו...

6:44 בבוקר לשעון ישראל. זה אומר שעכשיו 23:44 בלילה שם. הצלצול יכול להעיר אותם, או שלא. או שמה אכפת לך.

מתחיל לחייג. מנתק בשנייה האחרונה. ההיגיון בא משום מקום בלי הזמנה וגובר על הרגש: אחד מתוך אלפי נערים, וזה חייב להיות הוא? התקשרת בגלל כותרת באתר? איך תפור עליך, ברוך. ונניח שזה הוא, והתקשרת, והוא אכן במצב בינוני, אז מה יעזור הטלפון שלך? בסדר, הוא הבן שלך, אז תשלח לו תרופת קסם במגע שפתיך? אידיוט.

לפחות יש על מי להוציא את התסכול. גם כן האתרים החרדיים הללו. בשביל מה הם צריכים לפרסם את זה? מה מעניין אותי מה קורה לנערים המופרעים בבורו פארק?! הכול בשביל לעמוד בתחרות המטופשת עם האתרים האחרים? חסרות חדשות מהארץ? מאירופה? מאוסטרליה? מסין?

(שולי קמה. מה קמה? מה, שבע! מציעה קפה. לא רוצה. יוצא).

תפילה.

עבודה.

והנה הפרצוף החביב ביותר עלי אדמות, ניצב לו בפתח הקומפלקס. הבוס. 150 קילו בצל ובושם יוקרתי ברדיוס של קילומטר.

"ברוך". כשהוא מדבר, הסנטרים זזים בקצב אחיד כמו מסדר היפופוטמים עצלים שיצא לריקוד חסידי.

"כן?"

"הדוח מוכן?"

דוח. דוח. דוח. אה, נכון. אמרתי לו שאני אקח אותו הביתה להשלים. בגלל זה נשארתי ער מלכתחילה.

"אתה יודע, בוס, הייתי רוצה להיות חייט".

"חייט?!"

"חייט! אצלו, כשאתה מזמין חליפה, יש מדידה ראשונה, מדידה שנייה, מדידה שלישית, ועוד ככל שיספיק הזמן עד לבר מצווה. למה הדוחות האלו צריכים להיות מוכנים מיום למחר?"

"אבל אתה לא חייט", הוא אומר לבסוף, אחרי הלם קצר, ומגרד את אפו. מבחוץ.

"עדיין לא".

הוא מסתכל בי במבט מוזר. "מעניין, דווקא לא מריח ממך אלכוהול".

לך תסביר לו שאף אחד מהמשקאות המשכרים המשובחים שהוא מכיר לא מתקרבים לנפש משתכרת מדאגה.

"משוחרר. ותזדרז עם הדוח".

שוין.

שלוש שעות.

"שתוליכנו לשלום, ותצעידנו לשלום..." שיר יפה, וקול טוב לו לליפא שמעלצר. רגע, זה הסלולרי שלי! בשנייה האחרונה הספקתי לענות, וחסכתי לחזור אליו, ועוד להתנצל.

שמשון.

מה הוא רוצה הפעם?

"ערב ראש חודש סיון!" הוא מזכיר. איך שכחתי. בלועזי.

"תודה שמשון, אני אזכור להגיד את התפילה".

"לבוא איתך לטבריה עכשיו? לקבר השל"ה?! מה פתאום?! בטח, מתאים לי עכשיו. יאללה אאסוף אותך עוד חצי שעה מהבית".

נוסעים.

מגיעים.

איך שיפצו שם יפה, סביב לקבר הרמב"ם. חצי מהתנאים החביאו מתחת לשביל ואת השאר תחמו באיזה קבר אחים. והרמב"ם. והשל"ה.

חשבתי שברגע שאעמוד מול המצבה הכול ייצא. יימסו כל הגושים המדובללים האלו שבלב. תואר כל האפילה הזו שמאיימת להטביע. תיבש הביצה שמאיימת להחשיך. אז חשבתי.

אולי אלו המון העם, אולי מחלקי הרוגלך ברחבה המסודרת מידי. אולי ערבוביית צווחות הנשים מעבר לברזנט הירוק. שוב מחפש את מי להאשים בזה שאני עומד שם יבש כמו דיקט. ממלמל את נוסח התפילה שחולק בחסות מוסדות תרום-לי כלשהם, מנסה לפחות להטעים כל מילה לאט. בקול. אולי יעורר הכוונה.

"וּבְכֵן אָבוֹא אֵלֶיךָ,מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי לְהַזְמִין לִי בָּנִים וּבָנוֹת . . לְתַכְלִית שֶּׁהֵם וַאֲנִי כֻּלָּנוּ יַעַסְקוּ בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה"...

לא עוזר.

כלומר, התפילה בטוח עוזרת. בעליונים. אבל לא מצליח להתעורר. לא כאן ולא היום.

מתרחק משם, מאוכזב. שמשון מסמן באצבעותיו שהוא רוצה לסיים את התהילים של היום. שוין. אחכה לו ליד הרכב.

מטפס מעט במעלה ההר, חולף על פני עשרות אוטובוסי טיולים צבעוניים מכל רחבי הארץ. כל כך הרבה אנשים שמשהו עם הילדים כואב להם. או שטוב להם וכואב להם שזה לא ישתנה. וכי יש לב יהודי שלא?

בקצה הרחוב מחכה סוף סוף פיסה טבריינית אמיתית, לא מטופחת ולא מפונפנת. כמה סלעים מעופשים, קצת צמחייה יבשה, שאריות מודעות רחוב ועוד מיני זבלים.

מתקרב יותר, מזהה כמה נערים יושבים. מעשנים, סיגריות יש לקוות. לצדם פחיות רד-בול מרוקנות. נשימתי נעתקה לרגע, השמאלי, הגבוה הכפוף, נראה ממש כמו ציקי. חולצה צבעונית, שיער בהיר מסופר קצוץ, כיפה קטנה באמצע...

אבל לא, ציקי לא בארץ עכשיו, בוודאות. אומרים שכשאתה אוהב מישהו כולם נראים לך כמוהו...

ופתאום, הכול יוצא. מתפרץ. מתפרק. מתרפק.

בוץ של שנים שמכסה חלקים בלב שכבר שכחתי מקיומם. רצונות שהודחקו, מחשבות שנמוגו, תקוות שהתאדו. איפה הייתי? מי הייתי? וכמה?

ריבונו של עולם. ריבונו של עולם. ריבונו... אני כבר לא מכיר את עצמי. אני לא מכיר את הבן שלי. הבן שלי לא מכיר אותך. לא כמו שהייתי רוצה שאכיר. ואין לי מה לעשות. רק להתפלל.

ומילה אחת נלחשת מעצמה שוב ושוב. מילה שלא אומרת כלום אבל מבטאת את כל מה שאפשר: אבא...

הוא. אני.
ואתה.
מִמַּעַל נָתַתָּ נִשְׁמַת טָהֳרָה
צָחָה וְתַמָּה זַכָּה וּבָרָה
מְלֹא חֲדָרֶיהָ מַזְהֶרֶת אוֹרָה
וְחֵלֶק מִמַּעַל שִׁמְךָ בָּהּ נִקְרָא

אוֹתָהּ אַךְ הִכְנַסְתָּ אֶל תּוֹךְ מִכְלָאִים
עָלֶיהָ עָרַמְתָּ קַדְרוּת נוֹרָאִים
כֵּיצַד יִתְפָּרְצוּ עֻזֵּי נִפְלָאִים
מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה שִׁפְלוּת נִדְכָּאִים

וְהִיא כְּיוֹרֶדֶת מַנְמֶכֶת עוּפָהּ
וְהִיא מִסְתַּתֶּרֶת בְּתוֹךְ עַב גּוּפָהּ
שׁוֹכֶנֶת צְפוּנָה כּוֹנֶסֶת צוּפָהּ
כּוֹחֶיהָ דַלִּים כֻּלָּהּ עֲיֵפָה

בַּמֶה תִּתְנֶחָם בִּימֵי נְדוּדִים
וְאֵיךְ תְּרוּחָם בְּדֶרֶךְ אוֹבְדִים
דִּמְעָה בְּעֵינֶיהָ בִּזְכֹּר עֵת דּוֹדִים
הַאִם סְגֻלֶּיהָ אֵינָם עוֹד שׂוֹרְדִים

אַךְ שׁוּב זֶה גִּלִּיתִי יָדְךָ לֹא עָזְבָה
וּזְרוֹעַ נָטִיתָ מַשְׁפַּעַת טוּבָהּ
כִּי חוּט מִשָּׁמַיִם שְׁמֵי עֲרָבָה
אֶל תַּחַת הָאָרֶץ חִבּוּר אַהֲבָה

וְהוּא מִשְׁתַּפֵּל עֲלֵי מַדְרֵגוֹת
מֵרוּם זִכּוּכִים אֶל תּוֹךְ דְּאָגוֹת
בְּזֶה הָעוֹלָם עֲכוּר הַתּוּגוֹת
יָעִיר נְשָׁמָה מְלֵאַת עֲרִיגוֹת

לוּלֵא תּוֹרָתְךָ תִּכּוֹן בְּקִרְבִּי
הֵן טֹהַר נַפְשִׁי כָּבֵה בְּלִבִּי
חַיֵּי עוֹלָמִים חַיַּת פְּנִים חֻבִּי
כִּי בָהּ תִּתְעַצֵּם תִּזְרַח זוֹ שֶׁבִּי

אֲשֶׁר בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
וְלֹא עֲזַבְתָּנוּ טְבוּעִים בְּמֵימִים
יָדְךְ כְּמוֹשִׁיט מִשְּׁמֵי מְרוֹמִים
דַּרְכֵי תּוֹרָתְךָ לְרוּם תְּמִימִים

תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ הֵן כֹּה טְהוֹרָה
אוֹרָה שֶׁהֵאַרְתָּ זַכָּה וּבָרָה
פְּנִימֵי חֲדָרַי יוֹצֶרֶת צוּרָה
יִזְכֶּה בָּהּ חֶלְקִי שִׁמְךָ אָז נִקְרָא
"יש לך מושג על מה את מוותרת?" שאלה האלמנה המבוגרת עם הפנים הקמוטות מלאות היגון.

"כן יש לי מושג" עונה הצעירה בלחש.
האם אכן יש לי מושג? שוקעת הצעירה בהרהורים ומפליגה בזכרונות, מול עיניה מסתחררים במהירות האור נופי ילדותה.

הנה היא, בת עשר מפונקת וגאה, בשמלת מלמלה ארגמנית פורחת שזורה חוטי זהב, נזמים כבדים תלויים באפה ומשתלשלים מאוזניה, סביב צווארה ענק שנהב משובץ באבני ברקת ולרגליה נעלי עור צבי משובחות עם עקבים נוצצות בשלל גוונים, בועטת בחדווה בלתי מוסתרת ב'ליס' המשרתת הקשישה שהעזה לשכוח את המתכון המדויק למשקה ה'גמין' החביב על הוד נסיכותה.

והנה היא שוב. באינספור וריאציות וגילאים, משתרעת פרקדן על המדשאות העצומות שבחזית הארמון, נקודת תצפית מצוינת על הגן הטרופי אדיר הממדים הנפרס למרגלותיה, מתמכרת לריחות המשכרים, ולבריזת הערב הנעימה.

צופה ממרום הגזוזטרה המלכותית בתחרויות שוורים אימתניות, והדם משפריץ, והאדרנלין מזנק לגבהים, משתתפת ממקומה המכובד השמור למשפחת המלוכה, במיטב ההצגות וההופעות.

עטויה מחלצות פאר מנקרות עינים, מתענגת על סעודות מלכים בכלי זהב משובצים פנינה, על שלל מאכלים ממיטב השפים בעלי השם, מוגשים בידי משרתות ברוב טקס קידה והדרת כבוד.


'ולמרות כן ואולי דווקא בגלל הכל,

אחרי שהתוודעתי לחיים האמיתיים, אני מוותרת על כל זה בשמחה,

ולמרות שאחותי היקרה לא בחרה כמוני אלא הסתנוורה מהנוצץ והזהב, או שמא נבהלה מהקשה והלא מוכר.'


גווה הזדקף וזיק נחוש והחלטי הופיע בעיניה, "אני איתך לכל אורך הדרך" ו"אין סיכוי שתשני את דעתי! היא סופית לגמרי, אין על מה לדבר"

"אוי מיידאלע שלי" אנחה כבדה נמלטת מפי האלמנה אכולת היגון, 'היא נעבאך מתכוונת ברצינות, ובכלל איך יקבלו אותי עם כזה ליווי 'מכובד', "אולי כשתשמעי במה זה כרוך תרצי לשקול זאת שוב? את יודעת שייאסר עלייך ללכת מעבר לאלפיים אמה בשבתות?"

"באשר תלכי אלך" השיבה הצעירה באומץ.

"ולישון, גם אי אפשר בכל מקום, את יודעת אסור להתייחד עם גברים זרים, צריך ללון במקום הקרבת קרבנות, זה זה מאוד מגביל!"

והצעירה, מישירה מבט ומשיבה בעוז "אני מוכנה לכל, באשר תליני אלין".


אור קטנטן הבליח באישוניה של המבוגרת. 'זהו אין ספק היא רצינית לגמרי, וזו המצווה שלי כעת לסייע לה למרות הקושי ואי הנוחות האישית, ואולי ושמא תהא זו כפרתי'.

ובלב אחד פסעו שתיהן, סוללות בצעדיהן את מסלול הנצח לכל הבוחר בטוב בראוי ובישר, גם כשמנגד נמצא המוכר הנעים והנח.
כבר אחרי הסלטים והסלמון המוקרם הוא היה מפוצץ. רק מפני דרכי שלום בית המשיך הלאה לבורקס, לפיציות, למרק עם הנוקלך, ללזניה, לבלינצ'ס, לפנקייק, לעוגת הגבינה, לגלידה, ואז, כשהרגיש שהוא הר סיני קטן ומוכן לקבל עליו את התורה, קינח בספל אייס קפה שיעזור לו לא להירדם באמצע תיקון ליל שבועות.

הוא נעמד בפתח בית המדרש והשקיף פנימה.
כצפוי, מקום פנוי כמעט ולא נותר. עינו החדה צדה חלל ריק ליד הארון קודש. הוא פתח ספר כלשהו, והחל פוסע אט אט כשהוא מעיין בו בפנים מכווצות.
האברך שישב בסמוך עם בנו הרים את עיניו,
יש פה נזילה מהמזגן, לכן זה פנוי. ואתה יכול להשאיר פה את הסידור אם אתה רוצה, הבן שלי בדיוק רצה ללמוד אלף- בית.
בבושת פנים עשה את כל הדרך חזור.
שיהיה בעזרת נשים.

אחחח, הסטרא אחרא הזה לא מוותר לו לרגע. כנראה שהתורה שלו כל כך חשובה בשמים. בדיוק החליטו לאסוף לשם את כל צעירי הצאן לדרשה נלהבת: "מלא מלא מלא גבינה! חביות על חביות של גבינה!"

הוא מדבר עלי?

"והכל התקלקל... בשביל זה נסעת עד שנחאי??? אוי לאותה בושה! מוירי ורבויסיי!".
הוא התחיל להרגיש לא נעים. ליל שבועות, לילה כל כך גדול והוא עוד לא פתח ספר.
כבר שתים עשרה וחצי.

בפרעסניץ. בטח הרבה נסעו לרב'ה ואם לא אז הם בטח במקווה. מצד שני, מה הוא ישב שם כמו איזה תקוע? הוא יצטרך להישאר עם החליפה, הגבאי שם מאוד מקפיד. וחם לו. חםםםם.
לא רעיון.

מה נשאר?
היכל ישעיה. לא. מקום של זקנים עם מזגן חם.
בית משה. אין כמעט אוצר הספרים.
תפארת יוסף. לא אוהב משום מה.
חניכי. צפוף כמו פה, ואולי יהיה שם את ריבלין. כבר חודשיים הוא מורח אותו, לא נעים.

דברי צמח. סביר. אמנם חתיכת דרך, אבל מה לא עושים בשביל תורה. הוי גולה למקום תורה.
ברחובות שולטים באופן מוחלט גילאי 7-12.
הוא החיש צעדיו.
בכניסה פגש את גיסו שעוסק בקירוב, עם אורח חובש כיפה זמנית.
גוט יומטב.
מה אתה אומר? יניב שואל אותי, אם הכל לטובה אז למה יש מצווה להתפלל? תן לעניינים לזרום.
היניב מהנהן. כמו שכתוב, כל מה שעושה השם, גם זו לטובה.
לא נעים להתחמק בפרט שעשו ממנו ברגע בעל מחשבה.
פעם גם היה שואל את עצמו את השאלות האלה, אבל היום זה לא מציק לו.

אולי בגלל שאנחנו רוצים את הטוב הנראה והנגלה.
מאיפה הביטוי הזה נפל עליו? הוא קורא לאחרונה יותר מידי עלונים בחזרת הש"ץ.
גיסו המנוסה לקח חזרה את המושכות. תראה יש ספר בית אלוקים להמבי"ט, והוא שואל שם יותר מזה. הוא שואל...

טוב, כל טוב! כמה מניעות יש היום.
תיקון ליל שבועות... איפה יש? לא נעים לשאול. במקום זה ניקח בבא קמא.
מקום יש, מיד להתחיל בשטייגן.
אה, איזה שטייגן הולך להיות.
כיצד הרגל. למדתי את זה אצל הרב גלבשטיין, מעניין אם הוא עדיין בישיבה. כבר צריך להיות זקן מופלג. איזה גישמאק בלימוד קיבלנו ממנו. זרק כלי מראש הגג. היה פה ר' שמעון. היו ימים. והראש ישיבה שפתאום נכנס לבית מדרש ואמר שמי שיתרץ את הקהילות יעקב, יקבל 50₪, ודויטש קיבל. עד היום הוא זוכר שהתירוץ לא היה משהו, אבל כנראה הראש ישיבה רצה לעודד אותו. בחור מסכן, חי לבד עם אמא שלו. אבל שמעתי שהיום הוא נהיה ראש כולל. לא מקנא באברכים שלו, כמה הם מתפתחים כבר בלימוד, נו-נו.
וייטר. איפה היינו? יש כלל: כל מי שאומר: יא, נו, וייטר, עוד לא התחיל ללמוד. רוזנפלד אמר לו פעם את הכלל הזה. כמה כסף הוא עושה היום, מי היה מאמין.

אחד וחצי. בשלוש אפשר כבר ללכת למקווה ובינתיים יש לו שעה וחצי ללמוד. זה המון זמן. אפשר להספיק 3 דפים עם תוספות.
אבל בדיוק מוציאים רוגל'ך. כמה דקות וחזרנו.
שלום עליכם! מה אתה עושה פה? אכלת אצל גיסך?
אוי לא. רק לא בוילר. די. הלך הלילה. משמים לא רוצים שהוא ילמד.
אז מה חדש? ספר, ספר. שנים לא דיברנו.
לא משהו מיוחד. חיים ברוך השם.
אתה עדיין אצל רפפורט? הוא משלם בזמן? צימר עוד שמה?
אין לו כח אליו. מה עושים?
איזו הברקה. הוא חייך והצביע על פיו.
תענית דיבור? כל הכבוד.

הראש כבד, לא מתאים גמרא. תהילים גם טוב. וזה היארצייט של דוד המלך, כפתור ופרח.
אבל צריך ללכת לבית שני. לא לעניין להישאר פה. תהילים זאגער? בושות.

הכי לענין להתחיל מו' לחודש.

"לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי". המילים ממש תפורות עליו. מתארות היטב את התחושה שלו בליל שבועות.

הוא חייב להוריד את הראש לכמה דקות, ביטולה זהו קיומה.

"כל אשר דיבר השם נעשה ונשמעעעע!".
שה! שה!
וצונו להתעטף בציצית. אמן.

אוף. הטלית שלו בבית.
 תגובה אחרונה 
זו הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת ספרותית, והיא הולכת להיות בלתי מקצועית בעליל.
אבל נהניתי כל כך מהספר, ואני יודעת ש
@רותי רפפורט נמצאת פה, אז הרשיתי לעצמי. תסלחו לי על החובבנות :)

אחרי הספרים הקודמים בסדרה, היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה, ואני מוכרחה לומר שהוא עולה בהרבה על קודמיו. הכתיבה משובחת, העלילה זורמת היטב, הרגשות מעובדים עד דק, התובנות מוגשות בצורה בהירה - אבל לא מכבידה.

בספר אנחנו פוגשים את כל הדמויות המוכרות והאהובות מהספרים הקודמים. שמשון ויהודית, שימי ויערה, דולי, קובי, נתנאל ושיראל וגם ד"ר רותם ואחותה.

אבל גיבורת הספר ללא ספק היא דוקא ג'יין דאו האלמונית. רופאה מבריקה, מנתחת מוכשרת, כמעט כל יכולה, אך חסרת רגשות לחלוטין. ההתנהלות שלה מזכירה לעיתים רובוט שמנסה להתנהג כמו אדם, אבל שכחו להתקין לו את תוכנת הרגשות, האמפטיה והטקט.
האישה הזו היא תעלומה, סימני שאלה רבים מרחפים סביבה, ורק לקראת סוף הספר ממש, הערפל מתבהר. בנקודה הזו חשתי שהקצוות נותרו פתוחים. חסרה לי פה סצנת סיום - לאו דוקא הפי אנד דביק, אבל כן משהו שיסכם את הסיפור, ולא רק סערת רגשות מתפרצת.

יערה ושימי פוסעים את צעדיהם הראשונים בעולם זוגי. בונים את ביתם החדש לאט לאט. עם הרבה חששות ותהיות מצד שימי, והמון (אולי יותר מדי, זה הרגיש לפעמים מלאכי ממש) אמפטיה ורגישות מצד יערה.
התהליך שהם עוברים משוקף בצורה עדינה ומדויקת, היה חבל לי שהוא הסתיים כבר באמצע הספר.

נתנאל ושיראל עומדים בצומת דרכים. נקרעים בין ההוה לעתיד, בין השכל לרגש. כשדולי, מהצד, חווה שוב את חוויות ילדותה, הפעם ממבט בוגר יותר.
בחלק הזה, כמו בספרים הקודמים, חשתי קצת חוסר אמינות. המחשבות והמשפטים מנוסחים בצורה לא תואמת גיל. ילדים לא יודעים לזהות רגשות בצורה כל כך מדויקת, ובטח לא להסביר אותם לאחרים.
מענין לשמוע את דעת האחרים בנושא.

זירה נוספת בסיפור היא בין ד"ר ליהי רותם לאחותה רננה. שנים של טינה ותחושת אפליה וקיפוח הגביהו ביניהן חומה. ורק צעד דרסטי במיוחד, מצליח לשבור אותה.
היה לי קשה להבין איך אמא שלהן הסכימה למהלך הזה. עם כל הכבוד לסכסוך הכואב ביניהן, בימוי מוות הוא דבר קיצוני מאד, שקורה רק בספרי מתח. הפריע לי השרבוב שלו לספר שאמור לדמות מציאות. בפרט שנלקח פה סיכון גדול, איש לא יכל להבטיח שאכן היחסים ביניהן יחזרו להיות תקינים, ושגילוי המהלך לא יצור משבר אמון בין ליהי לאמה.

זירה נוספת, מורכבת ומדהימה בפני עצמה - אבל קצת מנותקת מהסיפור הכללי, היא על מאיר ומיכל עם השלישיה-לא שלישיה שלהם.
סיפור נוגע ללב, מרגש, ונוגע בסוגיות משפחתיות-חברתיות עדינות. התחברתי מאד למיכל, הרגשתי אותה וכאבתי איתה.
הדבר היחיד שהציק לי - הוא שהסיפור הזה לא באמת קשור לספר. מרגיש כאילו הדביקו אותו עם קשר קלוש בסופו.
(זה אגב הפריע לי מאד כבר בספר הקודם, שהרגיש קצת כמו ספר סיפורים ספורים, בלי קשר ביניהם).

לסיכום - ספר מצוין, סוחף (קראתי אותו כמה שעות ברצף, למרות שהבית שווע ליד מטפחת ;)), ונוגע עמוק בלב.
@רותי רפפורט תודה על שעות של הנאה!!!

הם עומדים שם שקטים, לפעמים בהירים, לפעמיים מעוננים, לפעמים בוכים, והדמעות שלהם מחיות את כל הבריאה כולה.

הלכתי במדרחוב, מונה את רשימת המטלות על לוח לבי, משתדלת לעקוב אחר ארבעת ילדיי המלהגים את רצונותיהם ותקוותיהם אודות החנויות עמוסות הפריטים המצויות לאורך ולרוחב. שומעת ולא שומעת ניסיתי לפלס את דרכינו על המדרכה הצרה, משתדלת לא להיתקל ולא להתקיל. אנשים הולכים וחוזרים. שקיות מרשרשות בידיהם, סחרור מציף אותי. החולשה המוכרת מהמפגש החזיתי כל פעם מחדש עם העולם הזה.

מקבץ הנדבות הקבוע ניצב ליד חנות הפרחים, מנענע ביד מנוסה את קופסת הפח. ניסיתי לדלות מהארנק מטבע ראויה להתכבד בה, אבל רק אגורות עלו בה. אני כבר יודעת שהוא לא אוהב אותם, לא נעים לי לתת.

'סליחה' אמרתי לו בלבי, 'אין לי, אולי פעם אחרת, באמת סליחה', קבוצת ילדות נרגשת בגיל העשרה עוקפת אותנו, מסתירה את הקבצן, בהקלה ניווטתי את ילדיי משם והלאה. איש עם כלב מגודל עובר פתע ומבעית את הקטנה שלי. בליל של אנשים, קרובים רחוקים. במצבי צבירה שונים- חרדים, דתיים, חילונים, ו.. ומה? ליצנים? בני נוער תועים, טועים? מתעתעים.. כמה פרצופים. כמה שונים בני העולם אילו מאילו, וכולם אמורים להעיד על בוראם, שברא אותם בצלמו. בצלם דמות תבניתו.

אנחה כבדה של זקנה בת שמונים שהחיים כבדים לה והיא רוצה רק ספסל עץ ליישב בו, נפלטה מפי.

פתאום אני רואה אותם. עומדים וקיימים. פרוסים על הכל.

מעל החנויות, המסעדות, המזללות, מעל כל השולחנות העומדים בחוץ וחוסמים את המעבר, מתקני מפעל הפיס, הבנקים ומשרדי התיווך, המדרכות המאובקות ועמודי החשמל, הפיצות והפלאפלים, ומה לא? מעל כל הדברים שבעולם!! עומדים ושותקים.

שמיים.

בהירים דווקא. עם ענני נוצה כאלו, כמעט מצוירים.

'איזה כיף לכם שמיים, שאתם שם למעלה. בלי בלגן, בלי עולם. רק אורחים פורחים וכמה מטוסים' חשבתי בקנאה בלתי מוסתרת מביטה בתכול שלהם בהערצה.

'אם היינו נותנים לכם את הבמה, את רשות הדיבור, מה הייתם מגלים לנו עלינו?' אני שואלת אותם. ענני הנוצה ממשיכים להתנפנף בהתעלמות מוחלטת, בניתוק משווע לעולם הגועש שמתחתם.

'שמיים שמיים, שקטים שכמותכם, אתם רואים אותנו תמיד! אתם תמיד שם! מרחפים מעל כל בית, חנות, עץ, איש. אנא גלו לי, גלו לי עכשיו! מה אתם חושבים עלינו, באי העולם של הדור האחרון? נכון שאתם רוצים לנחות עלינו סופית? כמה אתם יכולים לראות ולשתוק!! שמים.. אני צודקת? או שזאת רק ההרגשה שלי?'

אני עוצרת את המונולוג עם השמים שמתעלמים ממני, גם לא מרמזים דבר. אולי בעצם כן? הצבעים שלהם מתחילים להתחלף לכיוון שוקע. וזה לא מעודד מידי.

מזדרזת לסיים את מסע הקניות שהסתמן בהצלחה חלקית ובילדים מרוצים חלקית. ונאנחת עוד אנחה על העולם הזה. שבולע את הכסף, ולא מחזיר עודף, ובתמורה משאיר אותך עם רצונות שלא ידעת שקיימים בך בכלל, רק מעצם הראייה.

אנחנו שבים אחורה לכיוון העלייה, הצצה בשעון מגלה שמאוחר, צריך כבר לחזור.

על המדרכה יושבים אנשים ואוכלים. קולות צחוק פראיים, מראות לא הגיוניים לנפש של כולנו. אני רוצה להיעלם לרגע עם הפמליה שלי ולצאת בצד השני של הכביש, או לפחות להעלים את הילדים לכיוון. אבל מה עושים עכשיו? אין מנוס מלעבור שם.

הארץ מוצפת. צריך לעוף!

"ילדים, תסתכלו לשמיים" אני אומרת להם בתזמון שניה לפני המפגע הקרב. "תראו שם!" אני מצביעה דרסטית לכיוון גווני השקיעה המתחלפים. הם מסתכלים, גבוה ועוד גבוה. וממשיכים ללכת.

המראה של הארץ עובר בשלום. לא נרשמו נפגעי ראיה.

"אמא, מה היה בשמיים?" שואל בני, מחפש עדיין משהו חריג בורדרד אדמדם שנגלה למעלה.

"זה דבר טוב מאוד לראות אותם סתם ככה פתאום" הסברתי לו. "מי שמסתכל על השמים, תהיה לו יראת שמים! ככה אומרים הצדיקים" הוא לא שואל יותר. פניו עדיין למרומים. אני מושכת אותו אליי, מסיטה אותו מעמוד חשמל, בכל זאת, כשאתה בארץ, ופנייך לשמים, זה קצת מסוכן.

צריך מיומנות.

להיות בארץ ולהיות גם בשמיים.

להיות בארץ ולא לשכוח את השמיים.

"ריבונו של עולם" אני קוראת לו. "תודה שבראת לנו שמיים שתמיד היו ותמיד יהיו, ועדותם אמת וצדק, לעולם לא שינו, לעולם לא שבתו, לעולם לא חדלו מלהיות שם למעלה ולהזכיר לנו אותך"

פתאום אני יודעת.

אני יודעת שבשמיים יש הרבה כף זכות בשבילנו.

הם רואים ולא מתמוטטים, השתיקה שלהם מעידה על ההבנה העמוקה. למקום שלנו. באשר הוא שם.

הם מחזיקים לנו אצבעות מלאות עננים שבסוף נצליח, וסוף סוף נקיים את התורה, בדיוק כמו שראו שקיבלנו על עצמינו בהר סיני. דרכם ירדו המלאכים וקשרו כתרים. דרכם נשמעה שירה חדשה. הקולות עוד בפנים. מהדהדים לכל בני העולם מדי יום.

הם בוכים עלינו. הם רוצים בשבילנו. מקווים בקרוב להתפרש על יום שכולו שבת, שכולו גאולה, לתת לנו בהירות שתכנס הפעם גם ללב, ולא רק בתכול שברקיע.

הם יודעים שבפנים אנחנו כל כך מתקשים להביט עליהם ולכוף את ליבנו לאלוקי שמיים.

לא פשוט לנו בכלל!!

יש הרבה עמודי חשמל, מהמורות וכלבים נושכים בדרך, הווליום של הרצונות החומריים גבוה מאי פעם, ומרוב רעש לא שומעים את מה שרצינו באמת.

'אבל אתם שמיים', אני פונה אליהם במבטי.

'אתם תעידו, שבלי הרעש הזה, ובלי האבק שמכסה אותנו, ובלי כל המהמורות, והעמודים והכלבים.. אנחנו ממש כמו אז! אותו הלב של האומה. בתוכנו יש אין סוף רצונות וכיסופים למרום! אנחנו ממש זועקים מכל הנשמה את "הנעשה ונשמע", מקבלים בלי להבין, וכל כך רוצים לקיים, עד סוף העולם ממש'

השמים מסתכלים עלי בהבטה מחליפת צבעים שמתכהה מרגע לרגע. אני עדיין לא נרגעת. אני רוצה שהם יבטיחו לי.

'זה פשוט עמוק יותר. אבל קיים. תגידו לו, טוב שמים? עדים נאמנים שכמותכם, בבקשה תגידו לו.. תגידו לו שאנחנו מחכים..'

החושך שמעמיק בהם, כמו סוגר את הקצוות כולם.

נדמה לי שאני יודעת מה הם אומרים שם לעצמם.

"גברת לחוצה, בת הדור האחרון, מה לך לדאוג? זה מה שאנחנו אומרים לו כבר 5,779 שנה, ואת תמשיכי להסתכל עלינו ופתאום זה יקרה"

'כך?' אני נאנחת. הפעם האנחה תואמת גיל, ויש בה מההקלה.

ומבטיחה לעצמי להסתכל עליהם כל יום, כמה שיותר.
ב"ה.

זֶבֶל זֶבֶל מִטַּפְטֵף
זֶבֶל זֶבֶל אֵיךְ לֹא כֵּיף
צוּרִישַׁדָּי שָׁכֵן חָדָשׁ
תַּרְבּוּת דִּיּוּר כְּמוֹ בְּחַבָּשׁ

רַק הַיּוֹם הָיְתָה שְׁטִיפָה
עַכְשָׁיו הַגּ'וֹרָה מְצִיפָה
מִפֶּנְטְהָאוּז עַד יְחִידוֹת
מְטֻנָּף כְּמוֹ גַּן חַיּוֹת

זֶה הַבֵּן שְׁלוּמִיאֵל
עוֹד לֹא בֵּן שֶׁבַע הַהוֹלֵל
שַׂקִּית לַזֶּבֶל הוּא לוֹקֵחַ
זוֹרֵק בַּחוּץ מִיָּד בּוֹרֵחַ

וְאִם שְׁכֵנִים מִתְלוֹנְנִים
צוּרִישַׁדָּי מִיָּד עוֹנִים
הֵי אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם
יֵשׁ קוֹרָה בֵּין עֵינֵיכֶם

כְּשֶׁרָצִינוּ לְהַרְחִיב
בִּמְקוֹם לַחְתֹּם הִתְחַלְתֶּם רִיב
עַכְשָׁיו אֶת הַבִּנְיָן נַחֲרִיב
בַּעֲגָלָה וּזְמַן קָרִיב.

***

זֶהוּ עוֹד שִׁיר עַל שְׁכֵנִים
מִתּוֹךְ מֵאוֹת שֶׁמּוּכָנִים
הַמְּצִיאוּת יוֹתֵר כּוֹאֶבֶת
בְּתוֹךְ עַמִּי אֲנִי יוֹשֶׁבֶת

וְאִם כֻּלָּם אוֹתוֹ דָּבָר
עָדִיף לָגוּר כְּבָר בַּמִּדְבָּר
פְּסֹלֶת אֵין בְּעוּגִיּוֹת מָן
וְהַשְּׁאָר מְגֻבֶּה בֶּעָנָן

סִינַי סִינַי לוֹ נִקְרָא
אֵין שִׂנְאָה וְרַעַשׁ-תִּקְרָה
טוּבוֹ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב
אֵיךְ נוֹסִיף קוֹמוֹת לָרֹב?...



_ _ _

חלק מהשיר-בוט הזה פורסם (או אולי יותר נכון: חלק לא פורסם...) לפני כמה חודשים בתחרות כל הפושט יד.
מקומו האמיתי הוא כמובן כאן בפרשת במדבר, על שם המדבר ועל שם שלומיאל בן צורישדי.
כרגיל וכפשוט - כל מי שכבר הגיב אז פטור מלהגיב כעת.

וכדי לא להשאיר את הגיליון חלק מצורף שיר נוסף במנגינת "גשם גשם מיטפטף":

ואמרתם כה לחי
ואמרתם כה לחי

רבי שמעון בר יוחאי
רבי שמעון בר יוחאי

ואמרתם כה לחי
ואמרתם כה לחי

רבי שמעון צדיקאי
רבי שמעון צדיקאי


וכו'.
  • 861
  • הסיפור נכתב מתוך הרגשה שעלתה בי עם ההכרזה על ההליכה לבחירות חוזרות (הכרזה שהספיקה לצער אותי כהוגן... לדעתי אנחנו עלולים להפסיד המון המון. אבל לא ניכנס לפרשנויות ופוליטיקה).
    ובטרם תקראו אני מדגיש: מבחינתי הסיפור הוא הסיפור של כולנו בסיטואציה הזו. לא של ראש הממשלה ולא של מפלגה זו או אחרת בלבד. הוא גם לא בא כהערה או ביקורת, אלא כתובנה ומסר לחיים.
    _ _ _

    אל פסגת האוורסט

    כמה חלם להגיע אל הרגע הזה. לשבור שיאים, להירשם בספרים. רבים שכמותו התייאשו וחזרו על עקבותיהם, אבל הוא היה נחוש. הוא יגיע. הוא יגיע, יעמוד זקוף יתקע דגל באדמה וגם לא ישכח לצלם את עצמו. כי לא בכל יום מתגשמים חלומות. בטח לא כאלה.


    זה יקרה. הוא היה בטוח.


    ביום הנכון, מצוייד כראוי, יצא אל הדרך. מצא את מקומו והחל לעלות, להעפיל. הוא ידע שזה לא יהיה קל. אבל כוח החלום היה חזק מכול. הוא יגיע אל פסגת ההר הגבוה בעולם. לא, זה אינו חלום שווא.

    והוא לא היה פראייר. הוא טיפס ועלה, נח והמשיך. קרע את שריריו, ריסק את גופו, טבע בזיעתו הניגרת. אבל לא הפסיק. בגדיו הנקרעים צעקו לו לעצור, אבל הוא לא שמע אליהם. נעליו הסדוקות התחננו שיפסיק, אבל הוא לא הקשיב להן. הוא יעמוד על הפסגה גבוהה בעולם, ויהי מה.

    עוד מטר ועוד מטר. עוד פסיעה ועוד צעד. כוחותיו כבר אזלו מזמן, אבל הברק בעיניו הצליח לדחוף אותו קדימה. הסתכל רק למעלה, אל הפסגה. אין לו שום דרך אחרת. רק לשם.

    --
    והוא מגיע. הוא נעמד בשארית שארית כוחותיו והוא מתחיל להפנים: כן, הוא עומד על הפסגה. הפסגה הגבוהה בתבל. רגשותיו גואים בקרבו, נפשו אינה יודעת מרגוע. הוא הצליח. הוא כאן. הגיע אל פסגת החלומות שלו. עכשיו הכול מאחוריו. המחשבות, התוכניות, הפחד, החשש, המאמץ והזיעה. זהו. הוא ניצח את העולם.

    הוא נותן לעיניו לשוטט על הארץ, על הנופים האדירים שמסביבו, על העננים שמטיילים כמו כבשים מתחתיו. הוא מביט סביב סביב ופותח את פיו לשאוף את אוויר הפסגות הגבוהות בעולם ו--


    לפתע הוא מבחין במשהו. עיניו ננעצות. פניו מחווירות. פיו נשאר פעור. התדהמה מזעזעת אותו. סחרחורת חזקה משתלטת עליו. הוא מאבד את שיווי משקלו ומתמוטט.

    מתוך ערפולו מכה בו ההכרה.
    אכן. הוא העפיל. הוא העפיל אל הפסגה. הוא עלה אל ראש ההר.

    אבל אל ראש ההר הלא נכון.
    אז עוד רגע לוקחים את כל מושגי הבחירות, מכניסים לאשפתון גדול ודוחפים עמוק עמוק לבוידעם.
    לא חבל לעשות בלגן? גם ככה הבוידעם צפוף.
    הנה ארזתי יפה את כל המושגים שליוו אותנו בתקופת הבחירות:

    אָחוּז הַהַצְבָּעָה. אָחוּז הַחֲסִימָה. אֲחוּז תַּדְהֵמָה.
    הַפְתָּעַת הַבְּחִירוֹת. מַהְפַּך. רְעִידַת אֲדָמָה.

    קוֹלוֹת צָפִים. מִתְלַבְּטִים. מִתְלַבְּטוֹת
    קַמְפֵּיינִים. פְּעִילֵי שֶׁטַח. עֲבוֹדַת מַטוֹת.

    מִדְגַם מְיַיצֵג. שְׁתִיַית מַנְדַטִים בְּקַשִׁית.
    חִיבּוּרִים. רוֹטַצְיָה. הַנְהָגָה דוּ רָאשִׁית.

    הֶסְכֵּם עוֹדָפִים. עֲרִיפַת רָאשִׁים.
    יְרִי בְּתוֹך הַנַגְמַ"ש. מַפַּת הַגוּשִׁים.

    פַּרְגוֹד. קַלְפִי. בְּרֶגַע הָאֶמֶת.
    הָעָם אָמַר אֶת דְבָרוֹ. תּוֹצְאוֹת הָאֶמֶת.

    פֶּתֶק לָבָן. מַעֲטָפוֹת כְּפוּלוֹת. קוֹלוֹת פְּסוּלִים.
    קוֹלוֹת הָאֲסִירִים. קוֹלוֹת הַיַמָאִים וְהַחַיָילִים.

    פִּילוּח. סִקְרֵי עוֹמֶק. דַּעַת קָהָל.
    הַרְכָּבַת מֶמְשָׁלָה. חֲלוּקַת הַשָׁלָל.

    תִּיקִים. מוֹשָׁבִים. כּוּפְתָּאוֹת.
    מְנַשְׁקֵי הַמְזוּזוֹת וְהַקְמֵעוֹת.

    מִכְפָּלוֹת כֹּחַ. פִּיצוּלִים. חִיבּוּרִים.
    לְשׁוֹן מֹאזְנַיִים. יוֹם כִּיפּוּר שֶׁל הַסוֹקְרִים.

    חוֹק נוֹרְבֶגִי. חוֹק צָרְפַתִי. פִּסְקַת הַהִתְגַבְּרוּת.
    קוֹאֲלִיצְיָה צָרָה. מֶמְשֶׁלֶת אַחְדוּת.

    חוֹק בַּאדֶר-עוֹפֶר. הַעֲרָבִים נוֹהֲרִים.
    גוּשׁ הַיָמִין. גוּשׁ חוֹסֵם. סַךְ הַקוֹלוֹת הַכְּשֵׁרִים.

    הַצְבָּעָה אֶסְטְרַטֶגִית. מֶרְכַּז שְׂמֹאל. חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ.
    אַל תְּמַהֲרוּ לְהַסְפִּיד. מְטִילִים בִּי רֶפֶשׁ.

    הֵם לֹא יַחְלִיטוּ. הַתִּקְשׁוֹרֶת מַרְדִימָה.
    פֵייק נְיוּז. סְפִּינִים. יוֹצֵא לִקְרַב בְּלִימָה.

    הַיָמִין הֶחָדָשׁ. הַיָמִין הַשָׁפוּי. כַּהֲנִיזְם.
    רַק לֹא בִּיבִּי. מִפְלֶגֶת הַגֶנֶרַלִים. פַשִׁיזְם.

    קִידוּשׁ ה'. הַרְבֵּה גוּפֵי תּוֹרָה. צְאוּ לְהַצְבִּיעַ.
    הַמוֹעֶצֶת הִתְכַּנְסָה. חוֹבָה עַל כָּל אֶחָד לְהַשְׁפִּיעַ.

    קַמְפֵּיין גֶעוַואלְד. הַמִפְעַל שֶׁל מָרָן.
    הַמַהֲדוּרָה הַמֶרְכָּזִית עִם אָבִי מִימְרָן.

    בְּלוֹק טֶכְנִי. שִׁיתּוּף פְְּעוּלָה.
    הַנָשִׂיא יַטִיל אֶת הַרְכָּבַת הַמֶמְשָׁלָה.

    תְּמוּנַת נִיצָחוֹן. אֶזְרָחֵי יִשְׂרָאֵל. תּוֹדָה עַל הַהַצְבָּעָה.
    וְעַכְשָׁיו חַפְּשׂוּ תַּ'חֲבֵרִים שֶׁלָכֶם עַד הַפָּעַם הַבָּאָה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה