קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אם כבר אתם פה, אולי תוסיפו לי כמה רעיונות לשלד התסריט המצו"ב, לסרטון לקראת כנס למחנכים. התשלום בביטקוין.


***


(רקע וקריינות נוסח נשיונל גיאוגרפיק)


במדבריות החמים של ארץ ישראל, התפתחו במשך שנים רבות צורות חיים שונות.

זנים של קופים, פילים, תלמידים, נחשים ארסיים – אולם הזן המופלא, המסקרן ביותר ובעל היכולות המרובות ביותר, הוא הזן המכונה "מורה", ובשמו המדעי "מורה ארצישראלי מצוי".

במשך שנים רבות היו החוקרים בטוחים, כי למורה יש עיניים בגב...

(מורה עם הגב לכיתה והפנים ללוח צועק: "מוטי, תכניס את המשחק לתיק!")

המורה שאנו רואים כאן, שייך לשבט ה"מאלתרים". ניתן לזהות אותו לפי היומן הריק וחוסר בדפי מערכי שיעור.

בתוכנית הקרובה נעקוב אחרי המורה ואזורי המחיה שלו. ה"מורה" נוהג להעביר את יומו בין הכיתה, חדר המורים, וחדר המנהל.

הכיתה

זוהי ה"כיתה". מקום בו ה"מורה" נוהג להוציא את הגרון על ה"תלמידים". בסוף היום יהיה המורה צרוד והתלמידים רעננים ושמחים כרגיל.

ניתן לזהות את המורה כועס, לפי סוגי הצעקות. גם מעבר לדלת הכיתה ניתן לשמוע אותן. בתחילה הוא יצעק "מוטי, שקט!". לאחר מכן "מוטי, אני מזהיר אותך!" ומהר מאוד אחר כך "מוטי, צא מהכיתה! עכשיו!!!"

אז, תיפתח דלת הכיתה ותלמיד סמוק יתגלגל החוצה.

חדר המורים

זהו "חדר המורים". מקום המפגש של להקת המורים. בחדר המורים, יכין ה"מורה" לעצמו כוס קפה עם שש כפיות סוכר – כדי שיהיה לו מספיק מרץ להתמודד בגידול ה"תלמידים".

מה שאנו שומעים כעת זהו ה"צלצול". הצלצול מסמן את זמן ההפרדה בין הכיתה לחדר המורים.

המורה נוהג להתעכב בחדר המורים מעט זמן אחרי ה"צלצול". הצלצול שמזרז אותו יותר זהו כחכוח עצבני של ה"מנהל" מדלת חדר המורים.

חדר המנהל

זהו "חדר המנהל", מקום מושבו של ראש השבט ומנהיג הלהקה.

אחת מתופעות הטבע הנדירות היא המעבר מהכיתה לחדר המנהל. בעוד שבכיתה יודע ה"מורה" להרים את קולו ולצעוק, הרי שבחדר המנהל הוא נשמע שקט במיוחד. בנוסף הוא מרבה להנהן בראשו במהלך הטקס השבועי המכונה "ישיבה עם המנהל".

טקס פולחן שבועי זה נחקר במשך השנים במאמצים רבים, זאת לאחר שלא נראה כי הוא גורם תועלת או שינוי כלשהם, ובכל זאת מקיימים אותו שני הצדדים באדיקות רבה בכל שבוע מחדש.

תורן חצר

פעם בשבועיים, נוהג המורה לערוך "תורנות חצר". בזמן התורנות יושב המורה על ספסל בקצה החצר, מביט בטלפון הסלולרי, ומחשב את הזמן לסיום ההפסקה.

כעת ניתן לראות מה עושה המורה אחרי שתלמידים הפנו את תשומת ליבו לכך שתלמיד טיפס על הגדר:

"מוטי, חכה חכה מה אני אעשה לך אחרי שתרד!!!"

טיול שנתי

זהו הטיול השנתי. ביום זה נוהגים התלמידים להרבות בממתקים וחטיפים. ה"מורה", נוהג לבוא ביום זה עם כובע קש מוזר לראשו ולעבור בין התלמידים לבקש שיכבדו אותו מעט מהחטיפים.

יש לציין כי דווקא ביום זה התלמידים נראים שמחים יותר מאשר ביום של "לימודים".

באוטובוס, הם נוהגים לשיר ביום זה שירים מיוחדים כמו: "הנהג שלנו חברה'מן, הוא ייקח אותנו לתימן!", "היום חוזרים הביתה עם הנהג בניטה", ו"אחת שתיים שלוש ארבע, המורה תפוח אדמה!"

***

(מעבר, מנגינת רקע, נופים)

***

סמוך מאוד לאזור הגידול של ה"מורה", ישנו זן נוסף, הנראה דומה מאוד בצורתו החיצונית, אך למעשה הוא שונה עד מאוד. זהו זן ה"מחנך".

המחנך שאנו רואים כאן, שייך לשבט ה"משקיענים". ניתן לזהות אותו לפי דפי מערך השיעור שהוא מחזיק ביד, אותם הכין בשעת לילה מאוחרת.

הכיתה

זוהי ה"כיתה". מקום המפגש של המחנך עם התלמידים.

המחנך, משתף בשיעור את כל סוגי התלמידים, ומשתמש באביזרי עזר, לוח, השמעה ועוד.

את הכיתה של ה"מחנך" ניתן לזהות לפי קישוט מושקע, הקשור לזמן האקטואלי ולחומר הלימודים הנלמד בכיתה.

חדר המורים

המחנך, כמעט אינו נצפה בחדר המורים. את זמן ההפסקה הוא מנצל לשיחות עם תלמידים, שיחות אותן קבע מראש, בעקבות התנהגות.

כשהמחנך מגיע לחדר המורים, הוא מתחיל להכין לעצמו קפה, אך בדרך כלל הסוכר והקפה נשארים בכוס מיותמים, אחרי שתלמיד נקש בדלת חדר המורים וביקש להוסיף משהו בעניין מה ששוחחו.

תורן חצר

פעם בשבועיים, נוהג המחנך לערוך "תורנות חצר".

בזמן תורנות החצר המחנך נראה דרוך מאוד. אפילו את ה"ובלכתך בדרך" שהוא שולף מכיס החליפה בדרך כלל בזמנו הפנוי – הוא אינו שולף בזמן תורנות החצר.

הוא מפטרל בכל החצר במשך כל זמן ההפסקה, מביט בכל פינה לראות אם יש "תלמיד" הזקוק לעזרה, אך גם מחייך לתלמידים המשחקים יחדיו.

כעת אנו רואים את המחנך נתקל במקרה של "תלמיד" שהחל לטפס על הגדר, והוא הבחין בכך מיד:

המחנך לתלמיד: "מוטי, נראה לי שחסר שחקן אחד בקבוצת המשחק בכדור"...

טיול שנתי

זהו הטיול השנתי. ביום זה נוהגים התלמידים להרבות בממתקים וחטיפים. המחנך, מגיע עם כמות כפולה של חטיפים, אותם הוא נותן בחשאי לתלמידים שלא הביאו עמם חטיפים.

במהלך הטיול, ניתן לראות כי התלמידים רבים על הזכות לצעוד ליד המחנך.

באוטובוס, ניתן לשמוע אותם שרים:

"המחנך שלנו חברה'מן, הוא חושב עלינו כל הזמן!"

***

תוספות לשיבוץ:

הבימקוים

פעם בשבוע לפחות, נוהג המורה לצאת לסידורים בזמן הלימודים. ראש השבט מחזיק אצלו רשימה של מורים שלא התפתחו כל צרכם למלא את מקומם. כינויים הרווח אצל החוקרים בני ירושולים: בימקוים.

ה"בימקוים" מכיר את מלאכתו עוד פחות מהמורה. מתחילת שעת הלימודים, בהנחה שהגיע בזמן, ועד לסופה הוא עסוק בכיפופי ידים עם מלך הכיתה שעושה ממנו פורפרה להנאת שאר התלמידים. בימקוים חכם יסגור דיל עם מלך הכיתה כדי שיוכל להשלים את היום בלי פציעות:

"מוטי, קח חמישים שקל ותקנה לי סיגריות טיים. את העודף שמור לעצמך".

הביטקוין

הביטקוין הוא מטבע דיגיטלי ששערו וההערכות על עתידו ידעו עליות ועליות חדות. כיום הוא רחוק משיאו אבל עדיין שווה יותר מ8000 דולר.

"מוטי, קח חמישים שקל ותקנה לי 0.0015 ביטקוין".

המיוחס

המורה נוהג לפתח היכרות עם תלמידיו, לקרב או לרחק, לפי מידת התאמתם לזן ולבית הגידול שלו עצמו. זנים מעורבים, למשל, עשויים לעורר אלרגיה אצל המורה. הזן הקרוב ביותר לליבו של המורה הוא הזן המיוחס, כאשר בדרך כלל מדובר בבנו של ראש השבט.

תלמיד יכול לעבור טרנספורמציה ולהשתדרג לזן מסוג מיוחס+ במידה ובמהלך השנה אבא שלו זכה בלוטו או סתם בירושה נאה+.

"מוטי, אתה פשוט תלמיד נהדר מאז שסבא שלך מת".


(מקור ההשראה כאן)
אַיֶּכָּה קוֹנְטְרוֹל זֵד? (Ctrl+Z בחיים האמיתיים)

קוֹנְטְרוֹל זֵד יוֹצֵר הַפְּלָאִים
מֵשִׁיב דְּבָרִים לֹא נוֹחִים
מַדּוּעַ הִנְּךָ מִתְחַבֵּא
מִתַּחַת כַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן

הֵן שָׁם כְּבָר הִפְלֵאתָ בְּכֹחַ
גִּלִּיתָ יָדְךָ הַגְּדוֹלָה
הֵשַׁבְתָּ אָחוֹר כָּל עִקֵּשׁ
הִשְׁבַּתָּ חֶרְדַּת הַמִּכְשׁוֹל

אַיֶּכָּה בְּתוֹךְ הַחַיִּים
אֱזוֹר הֲוָיָה אֲמִתִּית
וּלְמָה כָּךְ תַּמְצִיא עַצְמְךָ
רַק שָׁם בִּמְצִיאוּת מְדֻמָּה

מַדּוּעַ יָדְךָ לֹא פּוֹעֶלֶת
בְּעֵת שֶׁבְּמַעַשׂ אֶטְעֶה
וְלָמָּה תִּמְנַע יְכוֹלְתֶךָ
בְּעֵת לֹא אֶחְשׁוֹב בַּתְּחִלָּה

מַדּוּעַ שֶׁלּא תַּעְזְרֵנִי
בַּטֵּל חִפָּזוֹן וּשְׁגָגָה
וְלָמָּה יָדְךָ לֹא מוּשֶׁטֶת
לִשְׁלוֹט בִּזְדוֹנוֹת אֲרוּרִים

וְאֵיפֹה בְּעֵת חִפַּשְׂתִּיךָ
אַחַר מַעֲשֵׂה הַקֻנְדֵס
לְאָן בְּלִי זֶכֶר בָּרַחַת
בִּשְׁעַת חֲרָטַת לֵב נִקְרָע

בְּרֶגַע אַחַר שֶׁהִסַּחְתִּי
וְכָל תּוֹצָאוֹת אֲיוּמוֹת
בִּזְמַן שֶׁהָעַיִן דּוֹמַעַת
עַל מַה שֶּׁבְּהֶרֶף הֻנְצַח

הֵן שָׁם אָז לַהֶבֶת בּוֹעֶרֶת
לַחֲזוֹר רַק מְעַט לְאָחוֹר
וְאִם רַק הָיִיתָ נוֹכֵחַ
מָנַעְתָּ שְׁבִירַת לְבָבוֹת
_ _
קוֹנְטְרוֹל זֵד הַאִם רַק לְרֶגַע
תַּסְכִּים לְהַרְהֵר בַּדָּבָר
הַאִם עוֹד תַּסִּיט הַפַּרְגּוֹד
לָסוּר מֵאַחַר הַמָּסָךְ?
נפשי חולת אהבתיך

יעקב יושב בראש השולחן, אחוז שרעפים. שימי יושב על ברכיו ומספר לו פרשת שבוע כמנהגו בקודש, והוא מהנהן ומידי פעם מוציא "יופי" מהפה ואחד "צדיק" חיוור. חוה שואלת אותו אם הוא רוצה געפילטע פיש או סלמון והוא מהמהם אי אילו הברות לא ברורות.
"יעקב, הכל בסדר?" חוה שואלת, מוטדת.
"אה, מה שאלת? אהה כן, כן, הכל בסדר", הוא מחייך חיוך מאולץ וחוזר להרהר.

היא מגישה לו את הסלמון, כך היה נדמה לה שאמר. יעקב מפורר אותו במזלג, מניע את החוטים הכתומים מצד לצד, גורר איתו על הדרך רצועות פלפל מלופפות בטחינה. אחר, מכניס לפה את המזלג, לא שם לב שנוזלת לו טחינה על הזקן, צובעת אותו בלבן.

איכשהו הסעודה נגמרת וכולם עולים על יצועם, לקיים את הנאמר שינה בשבת תענוג.

חוה נרדמת לעשר דקות ומתעוררת לשמע קול מלמול. היא פותחת עין אחת ורואה את יעקב מדבר לעצמו! מתנועע מצד לצד כאילו דיבוק שוכן בגופו…
'מה קרה לו? אימאל'ה! רק שלא לקה בנפשו פתאום באמצע החיים!
"יעקב!!!!" היא צורחת, "תדבר איתי נורמלי! מה קרה לך??!! אתה מפחיד אותי!"

יעקב ננער, הצעקה מעלה אותו ליקום בו גופו הפיזי נמצא.
"מה מפחיד אותך? שוב פעם מקקים? הרי הדברנו לפני שבוע!"
אז בנוסף לכל הוא גם מבולבל! ידיה מתחילות לרעוד. עכשיו היא מאמינה לכל הסיפורים שמספרים על מחלת נפש שמתפרצת בפתאומיות, ללא אבחנה מוקדמת.

חוה מייבבת והבכי הולך וגובר.
ויעקב?
לא מבין מה קרה לה פתאום!
"חוה, מה קרה? הכל בסדר?"
"זה.. זה מה ש… שאני שואלת או.. אותך!!!!!" היא מצליחה להשחיל מבין השתנקויות הבכי.
"אותי???"
"כן! אתה מדבר לעצמך, מהורהר, זז כמו איזה מפגר, אי אפשר לדבר איתך!"
צחוק פרוע מתפרץ מגרונו:
חה חחחחה. חחחחחההההה
חחחחהה חחחהה
הוא לא מצליח להשתלט עליו, וחוה בוכה בהסטריה. "הצילו!!!!אבא!!! אמא!!! עם מי חיתנתם אותי!!!!"
יעקב מבין שהוא חייב להסביר אבל ככל שהוא נלחם בצחוק הוא יוצא גדול וחייתי יותר.

הילדים שומעים צרחות מג'ונגלות מחדר השינה ורועדים מפחד. הם בוכים מאחורי הדלת, רוצים את אמא ואבא. הדלת לא נפתחת. הם דופקים בחוזקה, בועטים בה, שוברים את הסיד של המשקוף. "אמאאאאאא, אבאאאאאא!!!", הם מייללים ומוסיפים טונים למהומה.

רותי אוזרת אומץ ויורדת לשכנים להזעיק עזרה.
אבא של רבינוביץ מגיע, נכנס בהיסוס מהיר (אוי מה שאפשר להספיק בשבריר שניה), דופק על הדלת ומשלא נענה, פורץ אותה בכח.
טראח.
הדלת נשברת.
הקולות נדמים באחת.
ורק יעקב מתגמגם ואומר:
"ההההכל בסדר, זה רק ש.. עלה לי רעיון לאיזה שיר עם חרוזים ממש… ממש משובחים.. אני משנן אותו כדי לא לשכוח…"
שלום לכם קהילת מושכי העטים, מחודדי הקולמוסים, אמני המילים.

ברשות המנהלים הנכבדים, הכותבים הקבועים, ומבקרים מזדמנים, מכובדיי כולם.
בסיעתא דשמיא נפתח כאן בפינה חדשה ונקווה שתביא לכולנו תועלת והנאה.
שם הפינה הוא 'תורת המשחקים' - משחקי כתיבה.
בכל פעם נעלה כאן 'משחק כתיבה' כלשהו. כלל חברי הפורום מוזמנים להשתתף בכיף שלהם. (וגם להציע רעיונות למשחקים)
זה יהיה שונה מהאתגר הדו"ש. לא תהיה ביקורת ושיפוט. לא יהיו מנצחים ומפסידים. סתם, כותבים בשביל הכיף.
מצידנו נשתדל ליצור משחקים מהנים וכיפיים. מצידכם אתם מתבקשים לקצר ככל האפשר (300-200 מילה) כדי שגם לנו יהיה כיף ונחמד לקרוא.
מתחילים.

נראה שהז'אנר הספרותי של יומן אישי תמיד היה כאן ותמיד יישאר. החל מיומנים המתארים את מוראות השואה ועד ליוֹמנוּש המתאר את הסערות החברתיות של המתבגרת מט'.
סקר שנערך הראה שכמעט כל אדם החליט לפחות פעם אחת בימי חייו לכתוב יומן. אותו סקר הראה שרוב היומנים ננטשו אחרי שלושה וחצי עמודים, אבל לא משנה.
(הסקר נערך אתמול בקרב בני משפחה אחת ;)).
טוב, מספיק לפטפט. הנה המשחק:
'תפתחו יומנים' - כתבו קטע פתיחה ליומן אישי.
איך הייתם פותחים את ה'יומן' שלכם? בשגרה או בסערה? מההתחלה או מהסוף? ריאלי או משתפך?

בהנאה -
תיהנו לכתוב, תיהנו לקרוא.
ב"ה.

אני חדש בפורום אשמח לשמוע חוות דעתכם על הסיפור.


מאז שהוא, אפרים, זוכר את עצמו, הוא גם זוכר אותה, את הבעייה. היא מלווה אותו כל הזמן, ולא מרפה. לא תמיד העוצמה זהה, אבל ככלל היא נמצאת שם. לא זזה ולא מראה סימנים של שיפור או הפוגה.


כן, הוא נולד איש פשוט. וזו הבעייה. אין לו סבא חשוב, אין לו דוד מפורסם וכמה שהוא מחפש בני משפחה בעיתון הוא אינו מוצא, הופך את העיתון מצד לצד - וכלום.


הירח שב לתפקד הלילה כמו כל לילה, חיוור, אך נחוש. נעזר כתמיד בעדת כוכבים לא קטנה. הוא הביט בו; כמוהו כמוני, אמר לעצמו, עבודה סיזיפית בלי סיפוק מיוחד. אין זוהר, אין אנרגיה קולנית, אין שמש.


עוד לילה יורד, הוא מעיף מבט בחלון , אולי מישהו יתעניין בו. חוץ מכמה עלים ירוקים שנושרים על האדן הלבן של החלון, שקט מסביב. אף לא אחד מציץ בחלונו לראות שמא מלאכי מעלה באים אצלו. לחדרו הקטן, לשיר. לדבר עמו בסוד שיח, בשפת שרפים ואופנים. במקום מלאכים מלא החדר במציאות של חומר.


מהחומר הוא, אפרים, מנסה ליצור צורות שונות. חלקן נשברות מיד, חלקן מצליחות לעמוד לזמן קצר. אך אף הן נשברות לבסוף, וחוזר חלילה. בזה הוא עוסק יום ולילה, הוא מנסה ליצור צורות חדשות, שיחזיקו עד הקיץ, עד החורף.


מה הוא רוצה מהפשטות שלו אתם שואלים? הוא סח לי פעם: "אין לי נרטיב רוחני. איני יכול לומר שממש הרגשתי אי פעם במשהו, משהו מלמעלה". יעקב השכן, הבא לדרוש אם יש בפיו דברי חיזוק עבורו, יוצא מאוכזב. במקום ברוממות, הוא נתקל במציאות. מציאות, שממנה יעקב בא וממנה הוא בורח. יעקב צמא לעוף מעל תהומות המציאות, לשוט מקצה העולם לקצהו. והוא משיב פניו ריקם. הוא מטיח בו את המציאות. הוא טוען שממנה יש ליצור צורות. "יעקב מחפש קיצורי דרך, יעקב מחפש מלאכים" הוא אומר. "ואני לא מספק את הסחורה".


ושבתות? מה הם בעיניך שאלו אותו באי ביתו. מדוע הם אפרוריים כאלה? המפה הלבנה של שבת מונחת על השולחן במין אילוץ שכזה, נעדרת פרחים רקומים, נעדרת ססגוניות. ומפית החלות שנפגשת עם המפה שבת בשבתו, נראית כמו שיחת המשך מהשבת שעברה. קמט פוגש קמט, וכתמי היין מתמלאים בזה אחר זה פעם במפית ופעם במפה, כמו רצפת פסיפס ישנה. אין התחדשות, אין דמיון, אין מעוף. אך הוא בשלו: "אין התחדשות, אבל יש שבת. שבת של שקט שבוקעת מתוך המציאות ולא מעליה. יש רצף של ממש מימות השבוע. כן, כמו בפיספס. השבת שלהם - הוא אומר - מרחפת ממעל, באה ונעלמת. ממש כמו בגד שנלקח מגמ"ח ללילה, כולם מחייכים אך הוא מרמה את כולם, שבין לילה היה ובין לילה נעלם".



וחג? "חג זו באמת שאלה", כאן קולו נסדק. "כן חג זה שונה חג, חג הוא החגיגיות עצמה". הוא הרים את מבטו אל האתרוג שכבר כמש, אל קופסת המצות שנותרה לפסח שני. הרהר וברר את מילותיו "נכון, המצה אינה המשך לחמץ. היא עומדת בזכות עצמה. הסוכה, אינה המשך של בית". אבל, ולפתע הגביה את קולו "עמד הקב''ה ושתל את החגים כמו אגרטלים של פרחים, כמו מעיינות בלב מדבר. אבל האדם מוכרח ללכת בין מעין למשנהו, ללכת במדבר ברגליו. מי שנשאר לעולם סמוך למעיין, לא ידע דרך מהי. והאדמה והדרך מגדלת לו קוצים ודרדרים. אתם שומעים קוצים! וכשהוא, האדם הצמוד למקום המעיין, ישוב משוט בעולם הדמיון, ישוב מלהריח את עולם הפרחים, הוא יגלה את המציאות חשופה, קוצנית, משמימה".


אבל בתוך עצמו היה אפרים הולך ומתלבט, הולך ומסתרך. שמא חסר עולמי נגיעות עיליאות? אולי יש לקפוץ על גבי שולחנות. לשאת כפיים, לעצום עינים, ולתת את קולנו בשיר? שמא רוצה הקב''ה את השירה, אע''פ שהיא מזוייפת קמעה. אולי ילכו הרגשות אחר המעשים? האם די לו לקב''ה בעולמו באנשים פשוטים?


וכמו בכף הקלע היה אומר לעצמו אפרים, הא אפרים, אף אתה נפלת שדוד. אף נשמתך נזרקה שלא בטובתה, לתוך גוף גשמי. גוף שרעב וצמא, שרמת הסוכר בקפה משפיעה עליו. ומיני אז התחלת לפקפק ביפי הפשטות. ולא זו אף זו; הקולניות וקרני השמש החלו להיות בעיניך משמעותיים. איך נפלו גיבורים. וכך היה אפרים הולך וחוזר חלילה. חלילה וחס.


***


עם דוד הייתה לאפרים מסכת בפני עצמה. הבית של דוד שבקצה הרחוב היה מרשים. יחסית לשורת הבתים ברחוב, הוא היה גבוה יותר וצבוע היטב. היה ניכר בו כי מיצו בבניתו את המקסימום שניתן לייצר מחלקת האדמה עליה הוא בנוי. כזה היה גם דוד. דוד השתדל לנצל את המקסימום מיכולתיו. דוד היה ממנף כל יכולת או כשרון, שחננו השם, למקסימום. ולא עוד זאת אלא שהוא, דוד, גם שאף עוד למעלה, ועוד. אלא שלא היה ברור לו לאפרים, אם דוד ניחן בכושר ההבחנה הראוי שבין גובה פיזי לגובהה של נפש? ואם הוא שם את לבו כי כשרון ונשמה הם מינים שונים לגמרי? לכן שאיפתו של דוד למעלה, הייתה בעיני אפרים, מהדברים שצריכים עיון ויישוב הדעת.


דוד היה שב לעיתים מחצרות של רבנים, מינים ממינים שונים. עם ברק בעינים, היה פוגש בו באפרים, סונט בו ואומר: "אפרים אתה חסר. מדוע אינך טועם מן האוירה המרוממת הזו והאחרת, אנחנו ממריאים לשחקים ואתה נשאר כאן בארץ" הצדיקים והרבנים היו מתחלפים אצל דוד, מעת לעת, אך הרוממות הייתה נשארת, והעיניים הבורקות, היו בורקות. אך גם הצריך עיון של אפרים, היו אותו צריך עיון.
"ועכשיו", הוא משתתק לרגע, וממשיך: "עכשיו אני רוצה שתעשו איתי חסד. זאת אומרת, תעזרו לי לעשות חסד".

הקהל הרדום למחצה מקבל מעט ערנות, אך בכל זאת לא מבין לְמה הזמר העומד על הבמה מתכוון. הזמר ממשיך: "השיר הבא שאותו אני רוצה לשיר הוא למעשה דואט. דואט עם היוצר המדהים ברי אברמוב. אבל ברי כמובן אינו פה, ולכן אני מבקש שאחד מכם יבוא וישיר איתי על הבמה. מי מוכן לעזור לי?"

*

מולי יעקובי הוא זמר צעיר ומצליח ששמו עולה לאחרונה בתדרי הרדיו ובשאר מקומות בהם מושמעת המוסיקה היהודית המתחדשת. מולי הוא יוצר מוכשר שרבים מהעוסקים בתחום שנחשפו ליכולותיו מייעדים לו גדולות ונצורות בין גדולי הזמר. בין שיריו שירים מהמקורות ושירים מכתיבה אישית. גם לחניו מוצלחים וחודרים ללב. כך אומרים יודעי דבר. בינתיים הוא אינו מוכר כל כך בציבור הרחב, והוא מופיע בעיקר באירועים קטנים, בנופשים מאורגנים ודומיהם.

לאחרונה, כשישב בביתו בשעת ערב קרירה, עלו בראשו מחשבות עתיקות. הוא נזכר בחלום הילדות שלו להיות זמר. תמיד דמיין את עצמו עומד על במה וקוצר מחיאות כפיים סוערות מהקהל הנלהב. קול היה לו וגם יכולת הבעה נכונה. הבעיה שלו היתה שהוא היה ילד מופנם ומבוייש שלא העיז להרים קולו בחברת אנשים. זו היתה הסיבה לכך שהוא הבין שחלומו כנראה יישאר אי שם בגניזת נפשו.

אך יום אחד משהו קרה. באירוע משפחתי גדול במיוחד, נעמד פתאום סבו הזקן, וללא כל התראה מוקדמת הצהיר בקול: "עכשיו נכדי היקר מולי יעמוד וישיר לנו את השיר 'כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך'. מולי לא היה בטוח שאזניו שמעו נכון. כנראה העדיף להאמין שאוזניו לא שמעו נכון... הוא נשאר במקומו והשפיל את עיניו, כאילו לא שמע דבר.

אבל עיניו הנעוצות של סבא והדממה שהשתררה לא הותירו לו הרבה ברירות. הוא היה יכול לקום ולברוח החוצה ולהשאיר הכול מאחור, והוא כמעט עשה זאת. אבל ברגע האחרון הוא החליט לעשות את זה. הוא נעמד, קצת רועד. סבא התקרב אליו, אחז את כתפו ולחש לו: "מולי, אני יודע מה שאני עושה. החלום שלך מתחיל להתגשם עכשיו".

מולי לא ידע מאַיִן לו לסבא על חלומו הישן, אך לא היה לו זמן להרהר בנושא. הוא עצם את עיניו, פתח את פיו והחל לשיר: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך". סבא אחז בו בדבקות, והצטרף אליו במהלך השירה. בהמשך בני המשפחה הצטרפו והשירה היתה נהדרת. לראשונה הרגיש מולי שמחיצות נפשו משתחררות, וחלומו אכן קרוב להתגשם.

מאז סרו המחסומים ונעלמו המחיצות. הוא התרגל לשיר באירועים משפחתיים ובכינוסים שונים. וכעת, שמו החל לצאת גם אל רחבי הציבור.

"את יודעת", הוא פנה לאשתו מתוך הרהוריו העמוקים. "אני נזכר בסבא, עליו השלום, ואני לא יודע איך הוא עשה את זה! הבן-אדם הזקן הזה שינה לי את החיים ברגע! מבלעדיו לא הייתי מי שאני היום. זה בטוח".

"אתה חייב לעשות עם זה משהו", אמרה אשתו. "אם את חייך שינו ברגע, גם אתה יכול לשנות חיים של מישהו אחר ברגע".

אשתו לא הסבירה מה כוונתה והשיחה הסתיימה. אבל מולי הזמר החליט שיום יבוא והוא ינסה לשנות חיים ברגע.

ועכשיו, שעת לילה חרישית, במלון בצפון הארץ, הוא עומד על הבמה. ולפתע הבריק בו רעיון מוזר. בן רגע הוא החליט: עכשיו אני משנה חיים. משנה חיים ברגע!

*

"נו, אז מי מוכן לעלות ולשיר איתי?", חוזר מולי על בקשתו.

כמה נערים בעלי מרץ מהקהל ניגשים אל הבמה: "אני!", "אני רוצה!", "אני יודע לשיר מעולה!"

"לא, לא. לא לזה התכוונתי", אומר מולי. "אני מחפש ילד או נער שלא רוצה לבוא לשיר איתי. כן, אתה ששומע אותי ושאינך מסוגל אפילו לדמיין את עצמך עומד כאן על הבמה. אותך אני רוצה! כן, אתה שמנסה לחשוב 'לא אליי הוא מתכוון'! או 'אין סיכוי שאני עולה', אליך אני מתכוון!"

הנערים מבינים שלא אליהם התכוון המשורר וחוזרים למקומותיהם.

"נו, אין כאן אף אחד שמוכן לעשות איתי חסד?!" מתמרמר הזמר. "טוב, בינתיים אני שר שיר אחר ולאחריו אנסה שוב".

מולי מתחיל לשיר את שירו, והציבור העייף בשעת ערב של יום נופש, חוזר להתנמנם בכסאות, מבלי להבין מה בדיוק רוצה הזמר.

אבל נער אחד בקהל לא חוזר להתנמנם. משהו מתחיל לבעור בו בנער באותם הרגעים ולהרעיד את כל גופו.

*

ברוך הוא בחור בן 16 וחצי. נער נעים הליכות שלומד בישיבה טובה. הוא תלמיד טוב, רצוי ואהוב לכול. מבחוץ ברוך נראה שמח ורגיל, אך באמת, משהו בתוכו כבוי. משהו בפנים עמוק בלב שלו שחור, עצוב, סגור.

ברוך הוא נער רגיל, כמעט. ממש רגיל. כמעט. למה כמעט? כי לברוך יש סוכרת נעורים. האמת, שלרבים בינינו יש סוכרת נעורים, ולא כולנו יודעים על כך. אלו אנשים ממש רגילים עם אחריות גדולה לחייהם. אבל אצל ברוך זה קצת אחרת. אמנם בגרות ואחריות יש לו מעל לממוצע, מה שמאפשר לו להתנהל כמו שצריך סביב המחלה שלו, להזריק לעצמו אינסולין בעת הצורך ולהיות ער לתחושותיו ולמצבו, אבל מבחינה פנימית-נפשית, זה כבר משהו אחר. האמת היא שהוא לא אשם בכך. כאשר התקבלו תוצאות הבדיקות שלו כשהיה בן 10, אמו נכנסה לפאניקה נוראית. היא החלה לצעוק ולהתייפח כאילו חרב עליה עולמה. ברוך ישב לצידה מזועזע. מעולם הוא לא ראה את אמו בצורה שכזו. גם כאשר הרופא דיבר על האפשרות של סוכרת נעורים, לא נשמע ממנו שזה משהו כל כך נורא. אבל אמו ממש יצאה מפרופורציות וברוך הבין שכנראה אמא שלו יודעת משהו על המחלה הזו, שהוא לא יודע. זה לא היה נכון בכלל, אבל ברוך כבר נכנס לחרדה. חרדה ששינתה לו את החיים.

הימים חלפו ואמו נרגעה, אך החרדה שלו לא נרגעה. גם לאחר שכבר התרגל לצורת החיים סביב סוכרת הנעורים וכבר לא התרגש ממנה, החרדה והטראומה המשיכו ללוות אותו. ברוך נהיה מופנם וסגור. הילד החברותי הזה הלך והתכנס בתוך עצמו. המחשבות על המחלה הטרידו אותו גם כשלא היתה לכך סיבה. הוא הרגיש שעליו להסתיר את סודו מחבריו הקרובים, מה שגרם לו להתנתק גם מהם. ברוך הפך לביישן וסגור בצורה מדאיגה.

ברוך היה מודע למצבו. הוא חלם לחזור להיות ה'ברוך' האמיתי, החברותי והשמח, אבל הוא כבר לא היה יכול. כוחותיו הנפשיים נעלמו הוא הרגיש שאין לו יותר כנפיים לעוף בהם. הוא נשאר שבר כלי.

*

"נו, אני עדיין ממתין למישהו שיעשה איתי חסד!", קורא מולי הזמר לאחר אקורד הסיום של שירו. "אני מזכיר לך. אתה! זה שיושב כאן בקהל שממולי ומפחד לקום ולבוא! אל תפחד, בוא אליי אתה תראה שיהיה בסדר! יהיה טוב!"

ברוך מרגיש כאילו הכיסא שמתחתיו מתחיל לבעור. הוא רועד בכל גופו. הוא יודע שקריאתו של הזמר הנמרץ מיועדת בדיוק אליו. בדיוק! אין לו מושג מה הוא בדיוק רוצה, אבל הוא מדבר ישר אליו, אפילו בלי לדעת.

עוד רגע עובר ואז קורה הדבר. ברוך נעמד אט אט, בהססנות ובפחד עצום. הוא לא מאמין בעצמו שהוא עושה את זה, אבל הוא מרים את ידו וניגש את הבמה.

פניו של מולי זורחים. "הו! לך חיכיתי! בוא! בוא הנה בחור יקר ואהוב!"

ברוך עולה אל הבמה, כולו רועד ומבולבל. אין לו מושג מה הוא עושה כאן. איזה דואט הוא ישיר עם זמר שהוא בכלל לא מכיר את שיריו? הוא כמעט לא מבין מה קורה.

"עכשיו בבקשה תקשיב לי טוב. השיר שאני רוצה לשיר הוא שיר שיש בו בתים ופזמון. את הבתים אולי אינך מכיר, אבל הפזמון לקוח מהשיר המוכר לכול בלחנו של ר' חיים בנט: 'לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה'. אני חיברתי לו מילים משלי, והפזמון הוא המילים המוכרות האלה, בלחן הידוע. עכשיו נתחיל לשיר. אני שר את הבתים ואתה - בחור יקר ואהוב – שר את הפזמון בלחן הזה, שאתה יודע ומכיר. בסדר? מובן?"

הזמר אינו ממתין לתשובתו של הנער. הוא מסמן לאורגניסט והשיר מתחיל.

שני אנשים יושבים בקהל באותה העת. עיניהם נעוצות בעומדים על הבמה, ידיהם רועדות וליבם מחשב להתפלץ. אלה הם אביו ואמו של ברוך. זה בין הגברים וזו בין הנשים, משקיפים ולא מבינים מה קורה. עיניהם תלויות ומנסות לקלוט. 'אין סיכוי. אין סיכוי שזה קורה', חולפת המחשבה בראשם. הזמר מסיים את הבית הראשון, קטע מעבר באורגן ו--

"לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה... לכתך אחרי במדבר, הוי, בארץ לא זרועה", קולו של ברוך מרקיע ועולה אל צמרות העצים החשוכות המתנועעות בדבקות ברוח הצפונית. קולו רועד מעט, אך הוא צלול ונהדר.

ועוד בית לשיר, ושוב הפזמון בשירה רהוטה של הנער המיוסר הזה שזה עתה מפציע מבין סורגי כלאו הפנימי.

בית שלישי, מודולציה קלה, והוא מדייק ועולה ושר "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה... לכתך אחרי במדבר, הוי, בארץ לא זרועה", ומולי הזמר מחבק את כתפו ומצטרף והם שרים פעם נוספת "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה... לכתך אחרי במדבר, הוי, בארץ לא זרועה".

השיר מסתיים והקהל הנפעם נעמד על רגליו ומוחא כפיו בהתלהבות עצומה.

ונער אחד מחבק את הזמר חיבוק חזק-חזק, ויורד אל הוריו ודמעותיהם מתערבות אלו באלו, על חיים שאולי השתנו. ברגע.
כהמשך לאשכול הקלישאות הגדול, משהו יותר פורה שיפעיל את גלגלי החשיבה העצלים -
חלופות לקלישאות. מוזמנים לייצר כאן אלטרנטיבות לאלמנטים המוזיאוניים שמקשטים בעליבותם כל יצירה ספרותית במאה האחרונה.
לא להתרגש - גם ליצירות שלכם יש תאריך תפוגה, והן הן הקלישאות של מחר. לא נורא. נפתח אז אשכול חדש.

עוד שלוש תזכורות קטנות:

א. לא לערבב בין קלישאות לאינפלציה של השפה, כפי שנעשה בעבר בטעות. "התרגשות עצומה" זו לא קלישאה. סתם תיאור מופרז ואינפלציוני שנעשה בו שימוש נרחב, ויבוא על תיקונו כאשר יצטמצם השימוש בו.
קלישאה לעומת זאת, היא ביטוי שהשימוש בו פסול גם כאשר הוא מתאר נכונה את המציאות. רק משום שהוא קלישאתי.
ב. כדי לא למצוא עצמנו עם מאה הודעות ושתיים וחצי קלישאות (עוד קלישאה - גם המאה וגם השתיים), נא ונא ונא, להניח כאן אחד מהשניים - או קלישאה שהגיע זמננו להיפרד ממנה, או תחליף ראוי. כל השאר ספאם.
ג. תחליף תמיד יהיה קצת כמו ממלא מקום בתלמוד תורה, ואף פעם לא יישב על מקום בעל הבית כהלכה, בסוף זה תלוי מאד בהקשר, ולא כל ביטוי יתאים בכל הקשר שאביו או זקנו התאים אליו. אלה החיים.

נא אישור המנהלים ו/או מיזוג עם האשכול הקודם ו/או חיסול האשכול.

_ _ _

מאשר.
ובזה באתי על החתום פעיה"ק וכו'
במבה קולה ונעלי בית
עכבר מקלדת ומסך
החלטתי להישאר בבית
תוצאה של סיפור ארוך ומנוסח

אתבטא קצת בדרך השלילה
כי כולם מכירים את היש
נסיעה למירון זאת חבילה
כלל לא קלה בחום מייבש

לא מירפקתי בקניית כרטיס
לא דחפתי בתור לקופסת הפח
לא כעסתי על שוטר להכעיס
לא הרגשתי חרדי מקופח

לא ביקשתי רדיו להנמיך
לא אמרתי תהילים המחולק
לא הציק לי שבחוץ חם ואביך
לא הפריע שהאור לא הודלק

לא עצרתי בחנין מהדרין
לא שתיתי חי רוטל
לא טיפסתי בדרך מהדרין
לא בלסתי באף אוהל

לא דחפתי אנשים לפניי
לא נסחפתי בזרם אנושי
לא פגשתי חסידים בהיי
לא טיפסתי על טריבונות בקושי

זמזמתי סט שירים נוגהה
התרגשתי יחד עם כל הקהל
בלי לזוז מהמקום הרגשתי דואה
רואה לראשונה את כל הריטואל

וכשהאדמו"ר את המדורה הדליק
והתזמורת בשירה החלה להקפיץ
דמעות על פניי החלו להחליק
המצב במשרד הפך נפיץ

כך רקדתי בלי לזוז מהמקום
כבל הרשת הפך לעבותות של אהבה
נקשרתי לחגיגות דרך הדוט. קום
המסך העביר לי את חום הלהבה

כך תיזזתי מהדלקה להדלקה
מברסלב לאורייתא ועד לבידרמן
שינעתי לעצמי את כל האספקה
שתייה עוגיות וחטיפים נוטפי שומן

מה אומר ומה אדבר
זו מירון וזו שכרה אני שואל
הייתה זאת חוויה מדהימה ביותר
אבל לא הייתי חלק מעם ישראל

לא הזעתי זיעה של מצווה
לא התקדשתי בכניסה למערה
זה כמו לעמוד בחלון ראווה
לא קונים שם אפילו באגורה

רק אם נכנסים לחנות עמוק בפנים
ניתן למשש ואת הסחורה להרגיש
את הלקח שלי עליי להפנים
היה נחמד ומרגש אבל כנראה ש...
רק אם אגיע למירון באמת ארגיש
עמדתי דחוק ודחוס בתוך המון אדם, מרפק נעוץ בגבי, סנטר רוכב על כתפי, וצעקות, צווחות, דבוקה של ראשים ידיים ורגליים נעה קדימה.
לפני רגע עוד רקדתי בחצר, משלב ידיים עם טיפוסים שונים, שמחוץ למתחם זה לעולם איננו נפגשים, ודאי לא מדברים, ועל אחת כמה וכמה לא רוקדים, אבל כאן זה קורה, וזה קסום.
הקטעים של "סוף וקץ לכל צרותינו", "רצונינו לראות את מלכינו", "רפואה שלמה תרפאינו," מושרים באיטיות שוב ושוב, המוני אנשים מרוכזים, בלחיים סמוקות, עיניים עצומות, וידיים מונפות אל על, מתרפקים על המילים.
ואחר כל קטע איטי ומתחנן, מתפרצת ועולה שמחה עצומה, בלתי מוסברת, תורתו מגן לנו, אשרינו מה טוב חלקינו.
נדמה שהחצר כולה כמקשה אחת, עם אבני ריצופה חלונותיה ושעריה, מתרוממת ברקידה. ובעיניים מין לחלוחית מוזרה, אורחת נדירה, דמעות של שמחה.
'באבא נחום' המיתולוגי מלהטט במקלו באמצע הרחבה, אשרייכם אשרייכם אשרייכם ישרואל, וכולם כאחד מחרים אחריו.. אה הלוואי שזה לא ייגמר.
אבל זה נגמר, לי. וכך מצאתי עצמי 'נצמד לימין' ומתקדם באיטיות מזדחלת, לכיוון הציון.
זה קרה בבת אחת.
עברתי את המפתן, מכל צד נשמעות זעקות, שוועות, תחינות, י"ג מידות של רחמים. שמות של הזקוקים לישועה, 'מצב' אדיר של תפילה, שבבת אחת לופת את כל כולי.
איכשהו מצליח למקם את ידי האוחזת בתהילים בזווית שאוכל לקרוא, ומתחיל לוחש את המיית ליבו של דוד המלך, והמילים, הן מקבלות משמעויות חדשות לחלוטין.
מסביב יהום הסער, וגם מקומי חווה טלטלות עזות, אך למרות ואולי דווקא בגלל, החום הפנימי גובר, מציף.
מוצא עצמי חוזר על פסוקים של קרבת אלוקים, שוב ושוב, ועוד פעם. ומסך דקיק ורטוב מטשטש את שדה הראייה, מתנת שמים, דמעות זכות טהורות ומטהרות, נקוות בזוויות, מצטברות, והנחל עולה על גדותיו, והן, גולשות בחן, יוצרות נחל חדש, שמפלס לו דרך בין נהרות הזיעה הבלתי נגמרות.
תופס זווית, עוצם עיניים ומתמסר בכל מאודי לתחושת הקרבת אלוקים, מנסה לתפוס בכח את הרגעים החמקמקים, "רב שמעון!" ליבי זועק. מתי הרגשתי כך לאחרונה?! בנעילה? אולי.. אוי ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים...
האמינו לי אין טוב מזה. אין מתוק מזה. אין נעלה ונשגב מזה.
ומשנמוגה התחושה, וחלפה לה מתנת האהבה מהבורא, המשכתי להתפלל, על המשפחה והילדים, על חולים זיווגים ובנים, וכל מה שצריך. אבל רק אחרי. כי 'בשעת מעשה' פסגת הרצונות והמאוויים היא אחת, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.

והקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.
משתפת את הגיגיי מהעבר, כיום נותר לי רק להתגעגע כפי שנכתב בשירה של @רחל סרולוביץ.

מירון שלי

נתחיל מהתחלה.
כשנוסעים באמצע הלילה..
מעבירים את הדרך בדיבורים שרק הלילה מביא בכנפיו. עמוקים כאלו, מרוממים. כן וגם דיבורי חול נחמדים.

וכבר כשהאוטובוס מתחיל לעלות את העליה להר, מישהו לוקח את המיקרופון של הנהג ומתחיל לשיר בדביקות "בר יוחאי" וכל הקהל לאט לאט מצטרף לשירה אדירה והלב כבר ממש רוקד עוד בטרם הגיע למקום הטהור.

יורדים מהאוטובוס.
צינה קלה מקדמת את פנינו לאחר נסיעה לא קצרה.
בליל קולות ורעשים נשמעים. ואם תמיד רעש מעצבן באוזניים, הרעש הזה מתוק מדבש. הוא מבטא את כל הסגנונות שיש בעמ"י.
החל מהאוהל של חב"ד שמאפשר לשאול שאלות באגרות קודש, עובר במיני מועדון של ה'נחנח'ים', וקול הקורא להציל את אחמד בן שרה, והיד עוד נטויה; כיפות וטליתות בכל הצבעים, מגוון שפות וכיסויי ראש. ובל נשכח את הערוצים שמשדרים בכל היממה הזו.

ככל שעולים בהר, מגיעים לשירה המקורית, האותנטית, שנשתמרה עם השנים ומצליחה לרגש כל פעם מחדש!

בחוץ יש להט של שמחת תורה, ובפנים - רטט של יום הכיפורים.

לא מכירה יום שמצליח לרגש כמו היום הזה. יש ביום הזה עת רצון גדולה!
הגענו, 'ההדלקה המרכזית',
איזה עומס, על אף התחזית,
מצאתי מקום, מרווח לי יחסית,
והנה הרבי, את המדורה מצית.

ארבע בבות - החסידים מנגנים,
אני מצטרף, ומעלה לי ריגושים.
עיניי נעצמות, ונעשים דביקים,
בשמיים, נפתחים השערים.

בר יוחאי, החסידים מתלכדים,
ממש עכשיו, החלו הריקודים.
ברבי הקדוש, כולנו מתמקדים,
כי כמוהו בעולם, רק יחידים.

הזמן חולף, ואני כבר מתעייף,
מנסה לשרוד, אך קולי מזייף.
את שק השינה מתיקי אני שולף,
רק מניחו והרי הוא מתעופף.

ייאוש מנסה לחדור בי בכח,
לנוח על הפרענצ'עס' אין זה נוח,
ואני החלוש על הריצפה צונח,
אך קדושת המקום מכניסה בי כח.

קדושתו של התנא נותנת לי מרץ,
ותיכף ומיד אני מתרומם מן הארץ.
ומתוך ההמון, את עצמי מחלץ,
ולהכנסת אורחים הסמוך, לרגע קופץ.

בין ההמון אני ממש מצטופף,
בצלחת שביד, אני מנסה לנופף,
וחתיכת קוגל עסיסי אלי מתעופף,
אך איש מוזר את הקוגל מיַדִי חוטף.

אך מסתמך אני על רבי שמעון,
שישלח לי במהרה חתיכת מזון,
ושיצילני עכשיו בלילה באישון,
ושלא אעלם לי בין ההמון.

מרחוק אני רואה את הישועה,
קוגל טרי וחם מכניס בי תקוה,
ולאחר ברכת מזונות בכוונה,
אני מכניס אותה לפי בחדווה.

כעת לאחר ששבעתי במהרה,
אני פונה מיד הישר למערה,
ונכנס אל הציון הקדוש- בטהרה,
ומנסה להספיק את המטרה.

בתוככי הציון אני מרים תפילה,
ופורק לפני בוראי את החבילה,
פרקי תהילים אני קורא תחילה,
לאט ובכוונה, מילה במילה.

אני עומד ומבקש מפי עליון,
ביום המסוגל ובזכות רבי שמעון,
אנו ממתינים לגאולה בכיליון,
הקשב נא לתחינתי ברצון.

מאוחר יותר שבתי בסיפוק לביתי,
הרגשתי כי קיבלו למעלה את תפילתי,
חשתי כי בלילה קדוש זה – שזכיתי,
להתקרב אל הצדיק שאליו כה התגעגעתי.

תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ,
הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ,
הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ,
אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי...
הונאת דברים
פרק שני

מי-שאין-לו-כוח-לקרוא-הרצאות היקר,
(בטח שלא הרצאת מוסר צדקנית ומתחסדת כמו הסדרה הארוכה הזאת)
אני מבינה אתכם. אני אתם ואני איתכם. אז תקראו רק עד הכותרת הבאה. זה במרחק 267 מילים בלבד.

בתקווה להבנה,
ממני

כשאתם עומדים להפיץ יצירה שלכם, כל שעליכם לעשות הוא לשאול את עצמכם שלוש שאלות. שאלות של כן ולא פשוטות. היו כנים עם עצמכם:

1. האם לקחתי רעיון ממישהו אחר?

זו שאלה פשוטה. אל תסתבכו. תענו ישר ולעניין. אתם מנהלים כעת דיאלוג עם עצמכם ואף אחד לא מקשיב. אם התשובה היא כן:

2. האם ציינתי שהיצירה אינה כולה שלי?

יש מגוון של דרכים לעשות את זה, אבל העיקרון פשוט. מילה, משפט או תודה שמציבה את השלט: יש כאן חלקים ששייכים בצדק למישהו שהוא אינו אני. אם עניתם על השאלה הזו "לא", הרי היא כפלגיאט.

3. האם ציינתי את המקור ליצירה?

עליכם לסמן בצורה כלשהית על גבי היצירה את שם היצירה והיוצר. יש מבחר גדול של דרכים לעשות את זה. גדול בהרבה ממה שאתם חושבים. ב
אי השודדים הצעתי מעט מהם. תבחרו את האפשרות שהכי מתאימה לכם וליצירה שלכם, או תיצרו אפשרות חדשה בעיצוב אישי. אם עניתם על השאלה "לא", הרי היא כפלגיאט.

'פלגיאט' הוא ערך מילוני פשוט בתכלית. לא יותר מורכב מהמילים 'העתק', 'תקציר', 'סצנה' או 'תפוח'. כשכותב לוקח רעיון מיצירה אחרת, ולא מציין את זה, זהו פלגיאט. בדיוק כשם שפרי עגול מתוק ואדום או ירוק או צהוב הצומח על עץ מאלוס פומילה בלה בלה בלה, הוא תפוח. המושג פלגיאט רק נראה מורכב בגלל המטען הרגשי שאנחנו קושרים אליו. ייתכן שיהיו לנו סיבות טובות מאוד לא לציין מקור, וייתכן אף שהחוק יהיה לצידנו1 , אך העובדה שהמוצר הוא פלגיאט לא תשתנה.

פלגיאט הוא יצירה שלקחה חלקים מיצירה קיימת אחרת בלי לציין מקור. נקודה.

עכשיו אתם יכולים ללכת. רק תזכרו, בפעם הבאה שאתם יוצרים משהו, תשאלו את עצמכם את השאלה הראשונה. אם התשובה שלכם חיובית, דבר ראשון תרגעו. זה בסדר. זה קורה לכולנו. דבר שני תחזרו לפה כדי לראות איך לפתור את הבעיה, לפני שאתם משתמשים ביצירה.

1 אל תברח.jpg


מה זה פלגיאט?

פלגיאט יכול להתרחש בכל מקצוע. ציור, מוזיקה, מתמטיקה, אלקטרוניקה וכולי. אבל בסדרה זו בחרתי להתמקד בפלגיאט ספרותי, לכן השתמשתי באתר שמפרט בדיוק כיצד החוק מגדיר גניבה ספרותית, Plagiarism.org. בנוסף באתר Turnitin.com מציעים ספקטרום של 10 תופעות של פלגיאט שנפוצים בעולם האקדמאי. כשאני מתבססת עליהם באופן כבד, הרכבתי רשימה שנוגעת אלינו. כדי לראות הגדרה מלאה של מופעי הפלגיאט הספרותיים תוכלו לגשת לאתרים המוזכרים.

ברשימה אני משווה יצירות מקוריות מול "יצירות פלגיאט". שימו לב, כל יצירות הפלגיאט בדויים מליבי. אני כתבתי אותם, אני המצאתי אותם, ול"סופרים" הרשומים אין שום קשר למציאות. אם זאת, עבור יצירות המקור בחרתי בטקסטים אמיתיים, אשר אכן מישהו מתישהו עשה עליהן פלגיאט2 .

2 אניאני.jpg

1. גינוב

לכתוב את שמך על קטע טקסט שאינו שלך. זהו כמובן המופע הכי ישיר של פלגיאט. אני לא צריכה להסביר למה זה בעייתי.

2. אוּפסי

השמטת מרכאות מציטוט. כאשר מצטטים מילה במילה מקור אחר, חייבים לסמן את הציטו בעזרת "מרכאות", וכמובן ציון מקור. לדוגמא, הקטע ההיסטורי שמלווה את קוביית הקומיקס נשלף מילה במילה מהערך שטעטל בויקיפדיה.
6.jpg

לויקיפדיה יש אישור מסוג ייחוס שיתוף זהה לשימוש בחומר. אמרתי שלא אדבר על זכויות יוצרים, (מתחיל להיות ממש קשה להימנע מהנושא, הא?) אבל כן אגיד שלא משנה באיזה זכות אתם משתמשים בחומר, תמיד חובה לציין מקור. יש לסמן את הקטעים שהעתבקתם בעזרת "מרכאות ציטוט" וציון מקור.

אם אתם לא רוצים להרוס את החיפוי היפה והחלק של היצירה שלכם בסימני פיסוק משונים כמו מרכאות, אתם חייבים לשכתב את הטקסט, כלומר לכתוב אותו במילים שלכם. כך גם תוכלו לשלב אותו עם שאר התוכן שלכם בצורה חכמה יותר. במקרה כזה לא תזדקקו למרכאות אך זכרו שזה לא פותר אתכם מהצורך לציין מקור. ככה:

בכל עיירה היו בדרך כלל רק מאות בודדים של תושבים בלבד. בדרך כלל רובם היו יהודים, והם התעסקו במלאכות שונות. ברוב העיירות היה רחוב ראשי עם חנויות שברובם נוהלו על ידי יהודים. פעם או פעמיים בשבוע היו ימי שוק ברחוב הראשי. בימים אלה היו הכפריים מגיעים לנהל את המסחר שלהם. לרכוש ולמכור סחורות, לתקן את הדרוש תיקון, ולהחליף את הבלה והישן.
*וויקיפדיה, שטעטל.


3. שגיאה 404

נתינת מידע מטעה אודות מקור הציטוט. אם לא ניתן למצוא את המקור שציינתם בגלל שהשמטתם פרטים ממנו, או כי המצאתם אותו לחלוטין, זהו פלגיאט. התופעה הזאת חוזרת על עצמה בכתבות אקטואליה בעיתונים. אם לקחתם מקורות מה"סושל מדיה" אתם חייבים לציין את זה וגם את ה"הארי_פוטר256" שאמר את זה. אם לא מתחשק לכם לציין מקור כזה, להתעלם מהמקורות אך להשתמש בחומרים שלהם אינו הפתרון. הפיתרון הוא להיות יצירתיים ולחשוב בעצמכם על תוכן איכותי.

כמובן, אם המצאתם את החומר בעצמכם, אתם רשאים להמציא כל מקור מדומיין שעולה על דעתכם. פנטזיה היא דבר מבורך.

4  צסליק.jpg


4. CTRL + C

להעתיק מילים או רעיונות של מישהו אחר ללא שינוי. בין אם העתקתם ממקור יחיד או ערבתם כמה מקורות לסלט צבעוני, אם לא ציינתם את המקור זהו פלגיאט.

5 בטסי.jpg
אבל מה אם הסתמכתם על מחקר כדי לכתוב את הסיפור שלכם? זה קורה כל הזמן. האם עליכם לסמן בכל משפט שלכם ואת המקור שלו? הלא זה לא יעלה על הדעת! ובכן:

5. מצא > החלף > אנטר

אם ערכתם את מילות המפתח והביטויים של המקור אבל שמרתם על התוכן החיוני, כלומר פחות או יותר על מבנה המשפט בשלמותו, זהו גניבה של רעיון, רוח הדברים. בין אם העתקתם ממקור יחיד או מכמה מקורות. זה לא משנה אם רוב הספר שלכם. כל פסקה שהעתקתם ממקור אחר הוא פלגיאט, כל עוד לא ציינתם מקור.

מילה על מחקר

יש הבדל בין כתיבה עצמאית, גם אם חקרתם את הנושא ממקורות קיימים, לבין שיכתוב של חומר קיים כדי שיראה כאילו שלך. קצת קשה להסביר את ההבדל הזה. הממם... ננסה ככה: נראה לי שאם תדגרו על המחקר עד שהוא הופך ממש לחלק מכם, תלעסו אותו כמו שצריך עם כל השיניים, רק אז אתם מוכנים לכתוב את מה שאתם באמת חושבים.

אתם תרגישו חופשיים להרחיב על החומר, אתם תסבירו מה אתם מבינים מתוכו, או אפילו תתנגדו אליו בנקודות מסוימות. החומר עצמו לא יהיה חלק מהיצירה שלכם. אם תעשו את זה, תרגישו בעצמכם את ההבדל. זו תהיה יצירה שלכם. יצירה שמאחוריה הבנה מושכלת של החומר ולא העתבק. בתור כותב, ראוי שתכתבו מקור בתודות, כהכרת טובה. אבל אני בתור קורא, לא אראה כתיבה כזו כגניבה כי ייתכן אפילו שעליתם על הרעיון בעצמכם, גם אם מישהו אחר חשב על אותו רעיון לפניכם.

תראו, זה ההבדל:
8 כסיל חכם.jpg
אני שיניתי במקצת מהמילים באופן שמסווה את המקור. דבר כזה עדיין נחשב פלגיאט. שימו לב שלא ציינתי מקור. לו הייתי מציינת את שייקספיר לא היתה כאן שום בעיה. כעת ראו את זה:
9 כסיל חכם.jpg

מבחינתי, אם כתבתם את הרעיון כל כך טוב, לא מעניין אותי מי עשה את זה לפניכם, מעכשיו אני מצטטת מכם. זה בבירור הבייבי שלכם, ולא פלגיאט. איך אני יודעת את זה? כי הוא לא מורכב ממילים נרדפות ומבנה דומה. זו חיה אחרת לחלוטין.

אם בא לכם להיות חכמים ומלומדים, אתם תעשו את העבודה, תפתחו ספרייה או תלכו לגוגל ותשימו הערת שוליים אודות השייקספיר הזה. תוכלו לציין במקום כלשהו בחומר, תודות בסוף, ביבליאוגרפיה, את המקורות האחרים לרעיון. זה נתון לשיקולכם, ואתם לא חייבים לעשות את זה.

6. רימייק

העתקה של כמות רבה כל כך של מילים או רעיונות מהמקור עד שהם מהווים רוב היצירה, בין אם צטטת מקור או לא הוא רימייק. אצלנו כבר קיימים יצירות כאלה, והסיבה היחידה שהם בגדר פלגיאט ולא רימייק תקין היא שחסר שני פרטים חיוניים מהספר.

  1. סימון היצירה כרימייק. זוהי הדרך שלכם לציין שהיצירה אינה שלכם. חלק מספר אחד מציון מקור, זוכרים?
  2. שם היוצר והיצירה המקורית.
בפלגיאטים הישנים יותר שלנו, מלפני 6-10 שנים3 אנחנו מוצאים נטייה להעתקה כמעט ישירה מהמקור, כאשר הסופר רק מנסה ליצור מעין גרסה צנועה ומצונזרת שלה. אולי יש ברעיון עצמו צדדים חיוביים, אך בגלל שהסופר לא שייך את היצירה לבעליו הוא בעצם מרמה את הקהל. תוספת שולית ליד הכותרת או בכריכה האחורית היתה הופכת את הספר מפלגיאט לאדפטציה. Regal Productions מבצעות רימייקים נהדרים לסיפורים קלאסיים כמו של צ'. דיקנס ומ. טויין, כאשר הצוות דואג לכך שלקהל יהיה ברור מאוד המקור ליצירה. לא רק שזה מציל אותן מפלגיאט, זה גם מוסיף להן יוקרה ומושך יותר.

10 ריגל.jpg

אם תשימו לב, השם של היצירה מרמז באופן כבד על המקור. הן מכירות את הקהל שלהן, ויודעות בדיוק עד כמה הקהל מכירות את המקור, לכן אין צורך ליותר מזה. בנוסף, היצירות המקוריות שייכות לנחלת הכלל כי היוצר מת לפני יותר מ70 שנה. זה אומר שאין עליהן זכויות שימוש. (גאא! זכויות יוצרים! לא נורא. לא קרה כלום. ביטול, ביטול.) זה מצמצם עוד יותר את הצורך לפרטים בציון המקור.

לדעתי מן הראוי לציין מה שיותר ברור את שם היוצר והיצירה בכל מקרה. אל תיכנסו למקום של ספק אלא עם כן יש לכם סיבה טובה מאוד לעשות את זה. אבל זה רק הטעם שלי, לוידת כמה זה משכנע. זה יוסיף לכם נקודות מול הקהל שלכם... קיבלתם? אוה וול. ניסיתי.

כעת, בואו נבחן דוגמא לרימייק לא חוקי. כאן אני משווה שני סצנות. האחת חתוכה מסקריפט ואחת מספר. (מזכירה לכם שזה "בכאילו".) הסצנות זהות זו לזו בהתרחשות. כלומר - האירוע שמתרחש זהה בשתיהן מלבד שינויים מזעריים בדמויות. לצורך ההדגמה הנה כמה מהביטים הזהים מתוך הסצנות:

  1. איש חוק מבקר בבית שחשוד ביצירת קשר עם הפושע (דמות ראשית).
  2. איש החוק יודע שבעל הבית משקר ומתמרן אותו לחתום על מסמך שיתוף פעולה שיכניס אותו לכלא.
  3. בעל הבית מודע לכך שאיש החוק חושד באמת, אך מוכרח להמשיך בהצגה.
  4. אנשי החוק עורכים חיפוש בבית אחר הפושע או ממצאים מחשידים ולא מוצאים דבר.

4 סקריפט.jpg

כפי שניתן לראות בצילום, אני מחקה רעיון של מישהו אחר ומנסה להסוות את זה. גם אם אשנה את הסדר, אשמיט קטעים ואחליף מילים, אני עדיין מוכרחה לענות "כן" על השאלה הראשונה! העתקה של רעיון בלי ציון מקור הוא פלגיאט, למרות ששיכתבתם אותו.

ברשימה שסיימתם עכשיו,

חילקתי את הפלגיאטים הנפוצים לקטגוריות אך למעשה, אין סוגים של פלגיאטים. כל אחד מהערכים שברשימה אינו מסוגל לענות באופן מספק על שלושת השאלות הבסיסיות שבתחילת הפוסט, לכן הוא פלגיאט. כל מקרה אחר שלא מסוגל לענות על השאלות יהיה גם הוא פלגיאט. אין זה משנה אם היוצר הוא סופר, עיתונאי, צייר או מעבד מוזיקלי. הרשימה הזו באה רק להרחיב את אופקיכם, ולהסביר את המושג בעזרת הדגמה אחת גדולה.

בתור כותב, תוכלו לזהות מתי אתם משתמשים באחת מהצורות שברשימה, ותוכלו להוסיף את ציון המקור המתאים. בתור קורא, עדיין מוקדם מכדי לזהות ספר שמכיל חיקויים כאלה כפלגיאט.

בפרק הבא נדבר על הסטרייקר, על מלך האריות ושאר ירקות.

על הציורים אחראית @אריאלה+ . תודה על כל מה שאת!

upload_2019-5-15_23-0-15.png
כן, זה היה עניין של רגע.

כמו...

כמו תאונת דרכים.

אתה הולך ברחוב השמש קופחת לך על הראש ואתה שוקל אם לתלות את החליפה על הכתפיים.

האוזן שלך תקועה בטלפון, ואתה מקשקש עצמך לדעת, נראה לך שאין שום דבר חשוב יותר מנושא השיחה שלך, משהו כמו פטפוט ילדים עליז על הציור שבת השלוש ציירה בגן. וכמה היא חכמה חרוצה חמודה ושמחה שסבא וסבתא יבואו אלינו לשבת.

ואז ברגע אחד של חוסר תשומת לב, ובאמת לא משנה של מי אשם ולמה.

אתה לא מבין איפה אתה.

הטלפון עף לך מהיד, ומתפורר לרסיסים, אתה רואה אור וחושך בערבוביה בליל של קולות. ואתה מוטח באחת על הרצפה, ואז שקט. אתה פותח עיניים בודק אם זה הרגע שבו אומרים שמע ישראל או שאולי זה מאוחר מידי.

אם יש לאדם חרדה, זה מאיבוד שליטה, וזה הרגע הזה. שבו אין לך מושג איך אתה יוצא מהסיטואציה. ראשית אתה מגיב כאילו כלום לא קרה, וזה רק עניין של בושות. פאדיחה, כולם יראו אותי ככה על הריצפה באמצע הרחוב, ואז אתה מבין שגם המשקפיים שלך מן הסתם נעלמו ואתה מנסה ללכת לחפש אותם ומרגיש את הרגל, אאוץ.

אבל אתה עוד לא קולט, וכל מעיינך נתונות בנראות, בחליפה שהתלכלכה, ובסקרנים שכבר ממלאים את טווח הראיה המטושטש שסביבך.

נחמד, אה?

יושב לו חצקל הוניקבעצ'ער בחור מוכר בשכונה, חצי מהילדים של השכונה עברו אצלו בכיתה ו' אחר הצהריים, ולחצי השני הוא נתן גלילה במנחה של שבת במניין האחרון שלפני השקיעה, באמצע הכביש על יד הכיכר. בלי כיפה ומשקפיים, סביבו ערימת ילדים בוחנת ומלחששת והוא רק מדמיין אותם חוזרים הביתה עם הנייעס הטרי הזה.

שוין, זה הזמן לצאת מהסיטואציה, פשוט לעוף מכאן ויפה שעה אחת קודם. הוא מנסה שוב לקום, מושיט יד לאחד האברכים שמסתופפים בצילו לרגל המאורע, והלא מזוהה שמשמאל צועק, לא. אל תקום. אסור לך לזוז הזמנו כבר אמבולנס.

רק אמבולנס חסר עכשיו.

הוא מנסה בכל זאת לקום אבל כאב חד משכנע אותו לא לבדוק את זה שוב, איש הצלה מהיר באופנוע צהוב ואפוד כתום כבר רץ אליו, זה אבא של איצקו, הוא מזהה לפי ההליכה. זה המנומש שחוזר עכשיו אחרי ארוחת צהריים ומספר בחיידר למי שעוד לא שמע על הרבי שנפצע בתאונה.

אה רגע, החייים עצמם, אי אפשר להגיע ככה לחיידר, צריך לעבור דרך הבית להחליף מדים.

שוב נזכר בפלאפון, להתקשר למפקח, אבל הפלאפון עף וחלקיו מפוזרים בכל רוחות השמיים,

הייתי באמצע שיחה הוא נזכר. דיברתי עם פיצי מיצי בת השלוש שליהגה על ציורי הגן, ורותי בטח לקחה את הטלפון לחזור לדבר איתי והיא מנסה שוב ושוב, רק שמישהו לא יתקשר אליה, היא נלחצת מהר.

הנה האמבולנס כבר כאן ואני מתחיל להבין שיש כאן עסק רציני, לא פדיחות ולא דאגה ליושבים בבית, אלא יענקי הוניקבעצ'ער פצוע.

ברור לי שיצאתי בנס ואני לא חושב עכשיו על שמע ישראל ועל תשלומים של חלקות קבורה, בטח לא על צוואות וילדים יתומים, פרופורציות.

מצמצם נזקים בראש. מנסה לקבל חזרה שליטה לראות איפה אנחנו עומדים.

דבר ראשון להשיג מישהו שיתקשר לרותי. זה חובה. שתרגע.

מה שיש לדאוג זה לממלא מקום בחיידר לאחר הצהריים, אולי לתקופה. ולהבין לאן מפנים אותי.

אוהו הנה רותי כבר רצה עם הנשמה ביד. אני מחייך שתראה אותי בטוב. ולא תילחץ.

אל תדאגי עוד מעט יפנו אותנו, זה רק שבר. אני לא בטוח שזה לא מורכב יותר אבל זה נשאיר כבר להמשך.

זה מה שקרה אתמול.

החוט של האוזניות נתפס בכיסא ואני נסעתי איתו רגע לארון, הכונן של המחשב נפל ואני מגלה שהתיקיה 'חצקל הוניקבעצ'ער' איננה. דבר ראשון צורחים, מסכן זה שישב מולי בפגישה. לא אספר לכם מה הוא זכה לקבל על הראש. מזל שהוא חבר.

אחר כך בודקים אולי זה בכלל שטויות ומבצעים הפעלה מחדש.

אחר כך צועקים בכל פורום תוכנה אפשרי הצילו, ואמאל'ה ותופסים את הראש למה לא גיביתי ומקללים את כל העולם.

אז מביאים לטכנאי ולכזה בכיר ויותר ממנו. ומבינים שצריך לצמצם נזקים.

לבדוק מה העלית לדרייב ומה השארת לעצמך את מה שיתפת בפרוג ומה שלחת לחברים איזה תמונות העברת לסבתא ומה תלית בסלון.

בעיקרון היה צריך לבוא כאן פאנץ' חביב שאחרי שישבתי עד שלוש בלילה לשאוב חזרה חומרים מכל מקום שאני זוכר פתאום אבל ממש פתאום
נורה הבהבה, קפצה תיקיה, התקשר הטכנאי והכל ניצל אבל זה לא קרה, בינתיים בכל אופן.

אה, ועוד דבר אחד, תגבו ווקשה, תגבו את החומר שלכם. ווקשה. יש ענן, בשביל מה?






שלום לכולם,

מעלה לכאן סיפורון קצר,

יותר מאשמח לשמוע את הערותיכם,
ומתנצלת מראש, במיוחד מ
@מ. י. פרצמן - על הטעויות בלשון ודקדוק שלבטח תמצאו, תהיו בטוחים שזה לא נובע מזלזול באינטליגנציה שלכם.

מחכה לשמוע אותי

מוצאי שבת חורפית במיוחד,

מרגישה קצת רע עם אנחת הרווחה שיוצאת לי מעומק העייפות והתשישות,

נכון ששבת נקרית יום מנוחה, אבל כרגע, מנוחה זאת המילה האחרונה שהייתי מדביקה לשבת שזה עתה הוצאנו.
חמישה בנים רצופים, ב"ה תודה לקל, בריאים ושלימים, אך גם וכמובן - מלאי מרץ ושובבים.

כל השבת לא הפסיק לרדת גשם, כך שהיינו ספונים כולנו - זוג הורים וחמישה ילדים מתוקים - בבית הקטן והחמים.
לפי הסיפורים שאני קוראת מדי פעם, זאת אמורה להיות חוויה מענגת במיוחד לאם ולבנים גם יחד,
לשבת ליד נרות השבת, להתחמם לאורם ולהקשיב ברתק לסיפור שאמא מספרת.

בפועל, המציאות היתה שונה לחלוטין, במשפט הראשון של הספר: "חנני היה ילד צדיק במיוחד" - שימי הזיז את יענקי, שהסתכל על ארי, שעצבן את שרולי, שדחף את שלוימי - והלך לו כל הקסם של סיפור לאורם המופלא של נרות השבת.

באמת שניסיתי להיות סבלנית, אפילו בניתי תכנייה לשבת בבוקר, ומי שהתפלל יפה קיבל סוכריית ג'לי אדומה, אבל בסיומה של השבת - מצאתי את עצמי מרוקנת כוחות ומרגישה צורך דחוף להתמלאות במשהו, ולאו דווקא בשינה.

בעלי שהבחין במצב הנואש, הציע את עצמו ברוב נדיבות לשמרטף על החבריה, ואני - מתעלמת מהררי הכלים, מהבגדים השבתיים שזרוקים באמבטיה ומהבלאגן באופן כללי - יוצאת מהבית במטרה ללכת לאיבוד עד למקום המפגש.

וכך אני יוצאת לרחוב השקט...
אחרי שבת מלאה ברעש - השקט עוזר לי להצליל את מחשבותיי.
אני הולכת בלי כוון מוגדר, האוויר רטוב אחרי יממה רצופה של גשם, ואני נושמת עמוק ומרפה.... נושמת עמוק ונרגעת...

תוך כדי השיטוטים, מגיעה לפארק גדול וריק, ספסל חום עתיק ומזמין כמו מחכה שם רק בשבילי.

נכנסת, מתיישבת על הספסל, נושמת מלוא ראותיי אויר לילה קריר, מרפה ממרוץ החיים הרגיל ומתחילה לדבר לאבא שלי...

יודעת שעכשיו תורו של המצפון לצוף משום מקום ולנסות להרוס את הרגע,
כי איך את לא מתביישת להתלונן כשיש לך כל טוב?

אבל אני מרגיעה את עצמי, כי אני הרי יודעת שאבא רוצה לשמוע אותי, ואותי כולל את החלקים היפים שבי, וגם את אלה שפחות זוהרים.

ולכן אספר עכשיו על השבת שעברנו,
על החלקים היפים שהיו וגם על אלה שטיפה אכזבו,
על התוכניות שתוכננו, ועל התוכניות שבסוף לא התממשו...
אבקש כוחות לקבל את המציאות באהבה ובשמחה, לדעת אילו חלקים ניתנים לשינוי ואילו - להשלמה....

הרוח נושבת ומלטפת את פניי בעדינות... מאי שם עולה צליל של כינור מייבב... ואני נמצאת במימד אחר,
מרגישה את אבאלה' ממש לידי, מקשיב לכל הגה שיוצא מפי, כי הוא הרי כל כך מחכה לשמוע אותי...

וכבר יש לי תקווה לשבוע החדש, וכבר יש בי שמחה לשבת הבאה,
כי מישהו תמיד הולך איתי, מקשיב לי, נמצא איתי ומבטיח לי את עזרתו.
    • דיון
    516
  • נפתלי פרידמן submitted a new Article:

    לג בעומר

    האמת אף פעם לא הייתי בל"ג בעומר במירון, קשה לי עם כל הצפיפות יתרה.

    אבל אני רוצה לספר לכם על בחור שכן היה שם.


    כמו בכל שנה הוא עולה לר' שימען, עם הישיבה. כולם מתמקמים ליד הראש ישיבה. מתפללים.

    הוא עומד לבדו בצד. רחוק מהתזמורות. רחוק מהמולת החוגגים.

    ומתפלל. הוא מתפלל להצלחתו בלימוד התורה. לחברותות מתאימות, לשלוות הגוף והנפש.

    לאחר שעה של השתפכות הנפש באמירת תהילים, הוא עולה לאזור הריקודים, ורוקד עם הבחורים לקול צלילי הקלרינט.

    "בר יוחואייי נמשכתו אשרייכו שיימן שושון מייחבריכו"

    רגליו כואבות...

    Read more about this article here...
    המנוח היה אדם רגיל. הוא התייחד והצטיין ברגילותו. רגילות אשר הפליאה את כל רואיה.
    הוא נולד למשפחה סטנדרטית ביותר.
    כבר כנער צעיר לימים ניכרו בו ניצני אישיות רגילה. לאחר כל אחת מהמריבות הסוערות עם אחיותיו - מריבות שהגיעו לא פעם עד כדי משיכה בקוקו - היה מבקש סליחה ומתפייס עמהן לדרישתה הנחרצת של אמו.
    אמו ע"ה (שהייתה רגילה בפני עצמה) נהגה לספר כי כילד היה המנוח משתדל לגמור הכל בצלחת, גם במקרים שלא אהב את האוכל. אך חוק ובל יעבור היה אצלו שלא יתערבב הפירה עם הרוטב של העוף.
    המלמדים בחיידר היו מציינים בהתפעלות כי היה מאלופי הכיתה בכדורגל ובייחוד במלאכת השוערות, והיה חביב עליו המשחק בגוגואים. עיתים היה מגיע לחיידר עם כמות זעומה של גוגואים, ויוצא מורווח עם עשרות ואף מאות גוגואים.
    עם סיום פרק לימודיו בתלמוד תורה, נשלח על ידי מלמדיו לישיבה קטנה בינונית כחלק מעסקה כוללת, שם המשיך לשקוד על תלמודו ולהתגעגע הביתה.
    בהיותו בשיעור ב', ניהל סכסוך ארוך עם אחד מחבריו. הם לא דיברו כחודש ימים ואף התנכלו זה לזה. לבסוף המשגיח התערב וערך פיוס בין השניים.
    מסכת הרגילות המשיכה בתעצומות בישיבה גדולה. שם למד לעשן והביא פלאפון לישיבה בניגוד להוראות, אך מעולם לא נתפס.
    משהגיע לפרק 'האיש מקדש', נפגש עם כמה וכמה בחורות והוריד אותן על שטויות. לבסוף נפגש עם אחת לא חכמה במיוחד אך בעלת לשון חריפה ושנונה. היא נשאה חן בעיניו והם התחתנו בארמונות חן. בשמחת החתונה השתתפו כל השכנים שמצאו בייבי סיטר, וכן רב השכונה שנתבקש על ידי הרבנית לקנות משהו ב'יש' ומשעבר ליד ארמונות חן נזכר שר' דוד מחתן היום ונכנס להגיד מזל טוב.

    יחד עם רעייתו בנו בית נאמן על אדני הרגילוּת. פעמים רבות כעסו זה על זו, וזו על זה. לעיתים מזומנות היו ביניהם אי-הבנות. בעיקר היו מתווכחים האם צריך להפעיל את המזגן או לא. אהב לאכול לחם עם טחינה לארוחת בוקר, פעמים רבות היה מוסיף אף סחוג.
    כשנולדו להם כמה ילדים, הוצרך לקחת גמ"חים והלוואות, ותמיד השתדל להחזיר בזמן. אך באותם מקרים נדירים למדי שאיחר להחזיר את ההלוואה, היה עונה לטלפון הנזעם של בעל הגמ"ח, ואומר לו "כן כן, טוב שהזכרת לי. אני אשתדל לטפל בזה בהקדם". לאחר מכן היה מדגיש שוב "טוב שהזכרת לי". בליבו היה סבור שבעל הגמ"ח מאמין לו שהוא שכח בשגגה.

    בתקופה האחרונה נתגלתה בגופו המחלה הארורה. למרות שבמשך כל שנותיו הוא נמנע בעקביות מלומר את שמה של המחלה והקפיד לקרוא לה רק 'א יענע מחלה'. השתדלותו זו לא הועילה והוא נחלה רח"ל.
    הוא היה מתלונן רבות על השירות הגרוע של צוות האחיות בבית החולים.
    ידידים וחברים שהיו באים לשמחו ולעודדו היו מספרים לו על צרות גדולות יותר. לאחר שהיו יוצאים היה מקללם בליבו.
    רבנים שבאו למיטת חוליו סיפרו לו על ישועות מעל לדרך הטבע. אסור להתייאש, אמרו. כבר שמענו על ניסים רפואיים.
    אך בסוף לא קרה שום נס רפואי. הוא נפטר בשעת ליל מאוחרת. מילותיו האחרונות היו 'אחח איזה כאבים. תשאל את האחות האתיופית אם יש עוד משככי כאבים'.
    • דיון
    284
  • אשר כותבת submitted a new Article:

    קוראים לו שמעון

    האמת אף פעם לא הייתי בל"ג בעומר במירון, קשה לי עם כל הצפיפות יתרה.
    אבל אני רוצה לספר לכם על בחור שכן היה שם.

    כמו בכל שנה הוא עולה לר' שימען, עם הישיבה. כולם מתמקמים ליד הראש ישיבה. מתפללים.
    הוא עומד לבדו בצד. רחוק מהתזמורות. רחוק מהמולת החוגגים.
    ומתפלל. הוא מתפלל להצלחתו בלימוד התורה. לחברותות מתאימות, לשלוות הגוף והנפש.

    לאחר שעה של השתפכות הנפש באמירת תהילים, הוא עולה לאזור הריקודים, ורוקד עם הבחורים לקול צלילי הקלרינט.

    "בר יוחואייי נמשכתו אשרייכו שיימן שושון מייחבריכו"
    רגליו כואבות...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    ב"ה.

    באחד מעיתוני סוף השבוע החינמיים התפרסם הסיפור המפעים הבא:

    נערה אחת נכנסה אל הרבנית קנייבסקי ע"ה והתלוננה: "הבחור שאיתו אני נפגשת חסר חוש הומור! הוא סיפר בדיחה והיא לא מצחיקה!"

    נכנסה הרבנית אל הקודש פנימה, אל יבדלחט"א הגרח"ק וחזרה אל הנערה בזריזות: "סיפרתי לרב את הבדיחה, והוא אמר שהיא מצחיקה! אפשר להמשיך, שיהיה במזל טוב!"

    זהו הסיפור והוא בהחלט מיוחד: רואים כאן את העניין של נתינה לעני – ואין עני אלא בדעת – די מחסורו אשר יחסר לו, וההתייחסות בגובה העיניים כנגד רוחה של כל אחת ואחת.

    עד כאן החלק השפוי. הקריאה מכאן ואילך על אחריותכם בלבד.

    משקראתי את הסיפור הזה, החלה השאלה לנקר במוחי כיתושו של טיטוס לאחר שהפך לגוזל בוגר של נקר סורי מצוי: מה הייתה הבדיחה? מי היא זו ואיזו היא אותה בדיחה מיוחסת שהגרח"ק בעצמו העיד עליה שהיא מצחיקה? הייתכן למנוע מהציבור מידע חשוב שכזה?

    החלטתי לעשות מעשה ולחייג לאחת מנאמנות ביתה של הרבנית ע"ה, ולברר מה הייתה הבדיחה. אך עלעול מהיר בדפי זהב העלה שהשמות שמופיעים תחת הערך "נאמנות ביתה" רבים יותר מהשמות שנמצאים תחת הערך "כהן" ותחת הערך "אינסטלטורים" גם יחד.

    כמה טלפונים אקראיים לא העלו דבר. וזה בהחלט מצער.

    הלא שוו בנפשכם מה היה קורה לו הבדיחה כן הייתה מתפרסמת לציבור.

    ניקח כמשל בדיחה אקראית וקלאסית: שני משוגעים הלכו ברחוב, אמר אחד לשני: "בא נשתגע!" ענה לו השני: "מה, אתה משוגע?"

    כעת נדמיין את הסיטואציה. יושבים זוג בלובי המרווח של מלון שרתון תל אביב ונפגשים להם. מן החלונות השקופים הגדולים ניבט הים במלוא הדרו והשנים שותקים שתיקה מביכה.

    הזוג מימין עזב כבר מזמן בחיוכים מאושרים, הזוג משמאל לואט סודות זו לזה בעיניים דולקות, והשלישי כבר עזב במאזדה 6 בחריקת צמיגים ושאגת בלמים – ורק ביניהם השתיקה הסוררת, שוררת.

    ואז, מטיב הבחור את כובעו, מיישר את שולי חליפתו, ומפר את השתיקה לקיים מה שנאמר הבעל מפר לאשתו: "תשמעי בדיחה". הוא פותח.

    הבחורה כולה נדרכת. מי יודע אם הצחוק המתגלגל שיפרוץ מפיה אחרי שומעה את הבדיחה הנדירה מפי הבחור המיוחס שהשדכנית גמרה עליו את ההלל לא יחשוף את הסתימה בשן הבינה השמאלית. היא כבר מתכננת את הצחוק המאופק יחסית תוך כדי מבט אקראי כביכול בשעון.

    ואז הבחור מספר:

    "שתי משוגעים הלכו ברחוב, אמר אחד לשני: "בא נשתגע!" ענה לו השני: "מה, אתה משוגע?"

    !!!!

    לא פלא שהבחורה רצה כל עוד נשמתה בה אל הרבנית, ונפשה בשאלתה (למרות שהיא יצאה 'עמה' בבקשתה):

    ראשית, הבחור לא יודע עברית. לא אומרים שתי משוגעים, אלא שני משוגעים! האם מתאים לה לקחת אחד שלא יודע עברית? אפילו לקהילת הכתיבה בפרוג לא יקבלו אותו כך!

    שנית, משוגעים! בחור שהבדיחה הראשונה שעולה לו לראש היא בנושא משוגעים, מי יודע אם אינו קרוב לנושא מצד אדם קרוב אצל עצמו, וייתכן שחלילה הוא נוטל כדורים במו ידיו!

    שלישית – ועיקר: הבדיחה לא מצחיקה. פשוט לא מצחיקה! האם היא תיקח בחור משוגע נוטל כדורים חסר חוש הומור שלא יודע עברית?

    אך משנענתה, התברר כי השאלות מתרצות זו את זו: מכיון שמדובר במשוגעים, הלא הם אינם יודעים לדבר עברית כראוי ולהבדיל בין זכר לנקבה ואף אינם יודעים להבדיל בין מצחיק לשאינו מצחיק, דאם אין דעת - הבדלה מנין? ולכן בחר הבחור לספר דווקא בדיחה זו שתהיה בוודאי מצחיקה, והרי לנו גודל גאונותו ושיהיה במזל טוב.

    כמובן ששמע הבדיחה המיוחדת המיוחסת והנדירה שגדולי ישראל העידו עליה שהיא מצחיקה לא היה נותר כמידע אישי, והוא היה פורץ עד מהרה לכל עם ישראל:

    ראשית, כל מופע סטנד-אפ היה פותח בראש ובראשונה בבדיחה הזו. וכה יאמר הסטנדאפיסט התורן: "על פי הכלל פותחין בדבר מלכות נפתח בבדיחה שהיא בוודאי מצחיקה והעידו עליה גדולי ישראל. לאחר מכן ננסה גם ספק-בדיחות משלנו". ומיד הוא פותח: "שתי משוגעים וגו'", וכל הקהל עונה אמן בדביקות.

    גם כנסי תורה ייפתחו בבדיחה היחסנית. "פיטטיא דאוריתא טבין", יאמר המנחה בחרדת קודש. "מה לנו יותר פיטטיא מבדיחה, ומה לנו יותר אוריתא מגדולי הדור? שתי משוגעים וגו'".

    ר"מים וראשי ישיבות המוסרים שיעור לתלמידיהם ומשתדלים לקיים את הכלל לפתוח את השיעור במילתא דבדיחותא כמו שנהג האמורא רבה, כבר לא יצטרכו לפתוח ספרי בדיחות בכל יום ולחפש משהו מתאים. תהיה בידם בדיחה מוכנה ומועדת – שתי משוגעים וגו'! מידי יום ייפתח השיעור בבדיחה זו, ור"מ ותיק יציין ביומנו: זו הפעם ה-7358 שאני חוזר על בדיחה זו, ברוך ה' שזיכני להתחיל ולסיים אמן.

    ועדי הצדקה יזנחו סגולות ישנות וילכו על בטוח: עמותת "שמחת העיר" תציע לכל מי שתורם כמניין "משוגע", שמניין משוגעים יישבו במיוחד בשבילו באברבנאל – ויחזרו על הבדיחה בדבקות עד שיעלה עשן באפם. ניתן יהיה לשמוע את המעמד ישירות בקו הישועות אחת שמונה מאות וגו', אם כי לא מומלץ לנסות להשתתף במעמד עצמו.

    עד מהרה יקום גם היזם החרוץ שיקום וילחין את הבדיחה בלחן קצר וקליט שיהפוך עד מהרה לשלאגר. לא אתערב בשיקולי היזם, אך הייתי מציע לו לנסות את הלחן המוכר והמוכר של "שנים סינים עם כינור גדול", וכה יאמר השיר:

    שניים משוגעים הלכו ברחוב/
    אמר אחד להשתגע יהיה טוב/
    השתגעת ענה לו חברו הקרוב/
    והנה לנו שיר כשל עדיאל מהאוב.

    הילדים ישירו את השיר בכל הניקודים: "שַנַם מַשַוַגַעַם" ו"שֻנֻם מֻשֻגֻעֻם" עד כלות הכל, ורדיו קול חי המוביל את המוזיקה החסידית בימינו ייקח את השיר ויהפוך אותו לסינגל שלו, בזו הלשון: "קול חי תמיד מדבר אליי, קול חי תמיד משדר אליי, קול חי כי טוב! ה-ש-תגע--ת ענה לו חברו הקרוב".

    השיר יהפוך עד מהרה ללהיט החתונות הבא, תוך כדי שהוא משאיר הרחק מאחור את כל הלהיטים הקודמים. זר כי יזדמן למפעלי החתונות בפאתי בני ברק ישמע בבת אחת מכל 500 האולמות את השיר הזהה: שניים משוגעים וגו'!

    יהיו שיטענו שהשיר הזה צריך להחליף את "ימים" המקובל לניגון בשעה שנכנס ראש ישיבה או אישיות דומה. אך אחרים יטענו על פי הגמרא בברכות כ"ח ע"ב ששיר שהתקבל (ימים) לא יידחה ממקומו. לבסוף, יגיעו כולם לפשרה: במקרה שנכנס ראש ישיבה אחד – ישירו לכבודו ימים. אך אם נכנסים שני ראשי ישיבות יחד – ישירו לכבודם שניים משוגעים.

    ואת כל זה רבותי, הפסדנו רק בגלל שאיננו יודעים מה הייתה הבדיחה המיוחסת. אבוי, כמה גדולה האבידה. אוי, מי יתרום לנו תמורתה.

    ***

    "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעין ומתלהטין אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

    אור החיים דברים כ"ו
    גם לי מותר להוציא קצת קיטור (הסיפור אמיתי לחלוטין, או לפחות עלול להיות כזה).

    בוקר טוב אומרת לי רעייתי בשעת בוקר לא מוקדמת, כמנסה לרמוז לי שזמן קריאת שמע חולפת ועוברת בעוד דקות ספורות. אני חושב לרגע להתעצבן - מה, היא לא מבינה שהבוקר בירושלים אינו כל כך טוב - בנושא ההגעה למקום חפצי, ומיד מוותר לה – כי היא הרי לא מבזבזת חצי יום בתוך סאונה יבשה שמשמשת לאוטובוס.

    בלית ברירה אני מקים את עצמי מהמיטה האהובה עלי מכל, אני לא מהאלו שמפספסים את זמן קריאת שמע בשביל תענוגי שינה כאלו ואחרים. נוטל ידיים, מתפלל, אוכל משהו ורץ לתחנה הממוקמת מרחק מה מהיחידה העלובה בה אני גר (עוד משהו שמעצבן אותי מידי פעם, כשאבא שלי משכיר את דירתו שהשקיע בה הון תועפות – הנמצאת אי שם בקריות, ליהודי שאינו שומר תו"מ, ואינו נוהג להקפיד על 'ביומו תיתן שכרו', וגם כשמואיל בטובו לשלם משהו תמיד זה ילווה בתירוצים שונים של כאילו הצנרת התפוצצה לשכנה מלמעלה בפרצוף, והוא כמובן דורש הנחה של לפחות 'חלק' מהסכום. וכשאני מתגורר במחסנון 20 מטר, מוזנח ובלי מזגן, ואני משלם הון תועפות מידי חודש בחודשו – אין לי את הרשות לדרוש אפי' לתקן את הרעש המעצבן שיוצא לי מהמזגן ישירות אל האוזן שגם כך אינו משהו...).

    ולענייננו, הגעתי סוף סוף לתחנה (האמת היא שחם לי מאד, אך אין לי זמן לחשוב על זה, כי תיכף אני יאחר לכולל משמעותית..), יחד איתי עומדים עשרות אם לא מאות אברכים, נשים וילדים הממתינים לישועה שתגיע ותיקח אותם למחוז חפצם. אני מחייג ל'קל קו' בפעם המי יודע כמה, והדובר שם עונה לי בשיא האדישות, כאילו לא חם היום, וכאילו לכולנו יש זמן – תחנה--- קו 71 יגיע בעוד ש-ל-ו-ש-י-ם ו-א-ר-ב-ע דקות. כולי כרגיל כבר מתפוצץ מזעם, שלושים וארבע דקות, זה בלתי נסבל, ובמיוחד שעד אז כמות האנשים יכפיל את עצמו. לרגע חולפת בי המחשבה לרכוש מיד ברדתי מהאוטובוס הזה – מרצדס יוקרתי, שבו אוכל לפחות להתרענן תחת מזגן, אך מיד אני מבין כי אין זה דבר אפשרי בשבילי, ראשית, כי עדיין אין לי רשיון, ועד שיגיע זמן טסט רביעי, יתכן וְימָצא פיתרון לבעיה (אני אוהב מידי פעם להשלות את עצמי). שנית, עדיין לא נוצר בעולם – האדם שיאות לתרום לי סכום שיאפשר לי אפי' לקנות רכב מסוג חבוט שאין בו אפילו מזגן...

    בסוף כמו תמיד עוברים להם ברוגע שלושים וארבע דקות + 6 דקות שהתווספו לזמן הנ"ל, ומרחוק אני כבר מתחיל לראות את העשן, וכשמתקרב אני מגלה שהעשן הזה שראיתי, אינו אלא ארגז עשוי פלדה – על גלגלים, עליו רשום במסך דיגיטלי כיאה למדינת ישראל 2019 – 71 לגילה. בתוכו אני רואה מאות אנשים מצטופפים ומזיעים כאילו מובילים אותם חלילה ל..., לא נותרה לי ברירה מלבד להצטרף לאותם מאות שהופכת זה עתה לאלפים (כמעט כמובן..), ואני כמעט מצטער שלא הספקתי להיפרד מרעייתי והילדים, או לפחות לכתוב צוואה.

    47 דקות חלפו עלי כמתואר, ואני כבר שומע את הכרוז מכריז בקול סמכותי כזה - כי התחנה הבאה: כיכר השבת. לאחר דקות ספורות אני מוצא את עצמי בחוץ, מנסה לנשום אויר צח, שאך לפני זמן קצר (תכלס הוא היה ארוך, אבל לא חשוב) היה חם ובלתי נסבל.

    אני מציץ רגע בשעוני ומגלה שכבר הגיע זמן המנחה, לשנייה אני נבהל אך מיד אני נזכר שכך היה גם אתמול ושלשום. תיכף ומיד אני עובר את הכביש ועושה את הדרך הנ"ל וכמתואר ואף גרוע יותר מהנסיעה בהלוך...

    לילה טוב אומרת לי רעייתי בשעת לילה לא ממש מאוחרת, כמנסה לרמוז לי שיום ארוך לפנינו – מחר מיד כשיפציע השחר. ואני חושב לרגע לחייך לעצמי, לילה זה דבר מתוק, במיוחד לאחר יום נפלא שכזה. אך מיד מוותר על החיוך – שמא גם מחר יהיה לי יום נפלא שכזה...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה