קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בעקבות כמה דיבורים שדיברתי בימים האחרונים אני מעלה את הנושא שכידוע כבר דובר רבות, אך כיוון שאי אפשר להקפיץ בהוראת השפיץ, פתחתי אשכול חדש, להנאתי, ובו אלהג כמה ליהוגים על שירה וכתיבה,
ו-סורי, אל תחפשו כאן סדר.



השירה מבוססת על כך (בין השאר), שכל דבר בעולם יש לו אמירה אישית משלו, כלומר המציאות היא לא רק האופן הטכני שבו אנו מתנהלים בה, אלא היא מדברת איתנו.

דוגמאות

אם מציעים שידוך ושמה של הבחורה, אבוי, הוא רוזה, (דוגמא בעלמא, כמובן) כשמה של הזקנה שיושבת עם החתולים, רירה נוזל, מטפחתה משוכה, וכולה משדרת בלות ואומללות, אזי התגובה הראשונית והאינסטנקטיבית היא דחייה, כמובן שבאופן טבעי אנשים מודעים לחולשה הזו והם יסכימו לנסות הלאה, אבל מה היה לנו כאן? שם שמהווה לינק לאינסוף הקשרים ואסוציאציות.

אז במקרה הזה מדובר כמובן בלינק אישי שלכם שאינו נוגע לכל באי עולם. לעומת זאת אם תקראו בספר על אדם בשם בוריס, הרי שברור לכולם מה השם בא לשדר, הוא נועד בשביל להדליק לכולנו את הסוויץ' ולשלוח את הנוירונים בכדי להשתמש בכל מארג המחשבות והידיעות שלנו לטובת הסיפור.

אף סופרת לא תכתוב סיפור על בוריס העדין והרך, אלא אם כן זה בדיוק מה שהיא באה לומר, שגם 'בוריסים' יש בהם עדינות בעומק הנשמה.

כיוצא בזה, כל מושג, חפץ, צבע, מידה, קול ועוד ועוד, יש את מה שעומד מאחוריו, את הגנום שלו, וכאשר אנו משתמשים בו אנו בעצם נכנסים למנעד של קולות ורגשות אותם הוא מייצג עבורנו.

השירה המודרנית למשל לקחה את זה למקום רחוק מאוד, כאשר היא משתמשת לפעמים במילים בלי משפטים, רק סתם כך, מילים בשביל ההשראה ותו לא

מבעד למבט הזה הרי שעיקרה של החלוקה בין שירה לפרוזה אינו נעוץ בשאלה האם מדובר בחרוזים או בשורות קצרות, אלא האם הכתיבה בעיקרה היא טכנית שמתמקדת בתוצר הסופי והמוגמר ולא משנה לה הרכיבים, ובתור שכזו היא בעצם מתעלמת ושוחקת לרגע את עצמיות של כל הרכיבים, ואז נקרא לזה כתיבה רגילה, ואם היא כזו שתשתמש במילים ובמושגים כתוים וכמכחול צבעים הרי ששמה הראוי לה הוא שירה.

הנצי"ב מאריך בכך שכל התורה נקראת שירה, והסיבה לכך היא שהתורה צריכה להקראות לא רק כהודעה טכנית אלא כל מילה ומילה שלה וכל משפט ומשפט מכילים אימננטית את התכנים בעצמם.

כלומר התורה היא לא רק סיפור, אלא כביכול גם קונצרט.

מכאן ואילך מגיעים החרוזים וכל שאר האמצעים הספרותיים שעיקר מטרתם היא ללכוד את העין על המילה הבודדת, על המשפט המסויים, לתת את הפוקוס גם על המיקרו ומתוכו להגיע אל המקרו. וכאשר יש משורר שמצליח גם להשתמש במילים בגוון הנכון והם כולם מכוונים ומכוילים למנגינה הכללית

הרי

זה

שיר

וכמובן, שגם כתיבה ספרותית טובה משתמשת הרבה מאוד במילים לא רק כאינסטורמנטלים (כליים, כלומר כאמצעי להעביר מסר), אלא מתיחסת הרבה מאוד לגוון של כל מילה, לדיוק של המשפט, ולקצב שנוצר.

ואגב, כאן בפורום יש כותב נפלא, שלא כותב שירים אך לטעמי כל כתיבתו היא שירה הלא הוא @יואב ברק , ציינתי את זה בשיפוט של האתגר 'בלי קביים')

לילה טוב

ואולי אצליח לכתוב על זה שיר;)
קרה לכם?קרה לי ! בום!
זה סטיגמות או מה?
הייתי מעלה את הכותרת של הנושא, ושואל האם הציבור חושב שזה נושא פתוח מדי... (סוג של הצבעה).
  • תודה
Reactions: אפקטכתיב1 //
6 תגובות
וואהה.

כָּל כָּךְ מְחַכֶּה שֶׁהָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ
לֹא אֶתְעַסֵּק עוֹד בִּסְגִירַת הַחֹדֶשׁ
אֵשֵׁב בַּהֲנָאָה, עַל מִרְפֶּסֶת, בְּקוֹטֵג'
יַפְסִיקוּ הַחֶבְרֶ'ה לִקְרֹא לִי 'מְדַשְׁדֵּשׁ'.

.

בינתיים...

רגע יש לי פה שיחה מחסוי.
אני..
לא. אני לא עונה!
שאראלה תתקשר ממספר מזוהה.
מה, אני עובד אצלה?
עכשיו נהייתי איש עשיר!


אז איפה אחזנו?...


אה.. ססליחה, רגע, יש לי צפצוף ממזכירה אלקטרונית.
השאירו לי הודעה בַּתַּקוֹלִי.

כן, מה אומרת מזכירה? אה, זה רב אורי זוהר מדבר..

-"למחיקה הקש שבע. לשמיע..."

סטופ סטופ גיברת מזכירה.
כמה פעמים אמרתי לא לענות לחסוי?? ההאא??...
בום.


סליחה, לענייננו.

בינתיים,
אני מזמזם לי שירים כאלו. פשוטים ותמימים.
זה למה אני רוצה לתת לנפש שלי ליהנות.
משנקרא: להנות את נפשי.
לענותה, ולהונותה.

קדימה.
שָׁלוֹשְׁתַּיִימַחַתּ. פליי.

מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת,
נוּ כְּבָר תִּשְׁלְחוּ לִי, מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת.
תְּלוּשִׁים שְׁמֵנִים יוֹתֵר,
גְּמוּלִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר.

מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת.
שֶׁמִּישֶׁהוּ יִמְצָא לִי כַּמָּה אוֹצָרוֹת.
אַרְגַּז עִם חֲבִילוֹת - דּוֹלָרִים, עֲרֵמוֹת.
מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת.

זֶה עוֹד עֲשִׂירִי.
נוֹשֵׁף אֶת הָאֲוִיר
הַבַּנְק וַאֲנִי מְשַׂחֲקִים שׁוּב
תּוֹפֶסֶת.

הַחֶשְׁבּוֹן אָרֹךְ
הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.
שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מוֹפִיעוֹת עַל
הַפַּרְצֶפֶת.

וְהַמִּינוּס הַזֶּה,
שֶׁשּׁוֹבֵר לִי אֶת הַלֵּב.
מִתְרַחֵב מִתְרַחֵב.
וּמַשְׁמִיד מַשְׂכּוֹרוֹת.
וְעוֹד צֶ'ק קָטָן,
וְהָאַשְׁרַאי הַשָׂטָן,
שֶׁמַּחֲשִׁיךְ לָנוּ אֶת הַמְּאוֹרוֹת.

מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת...
אֲנִי רוֹצֶה רַק לְקַבֵּל, וּלְקַבֵּל, וּלְקַבֵּל,
אַנְּ'לֹא צָרִיךְ כְּלָל לְבַקֵּשׁ.

מַתָּנוֹת קְטַנּוֹת...
הכי אני אוהב את הלילה.
אני מגיע, לפעמים לבד, בדרך כלל עם עוד כמה חבר'ה. ומתחילים בחגיגה.
אני נכנס דרך החלון. תמיד הם משאירים חלון פתוח, האידיוטים. נועלים את הדלת - אבל תמיד אפשר למצוא חלון שהם השאירו פתוח.
הם ישנים עמווווק, לא שמים לב לכלום. בהתחלה אני מסתובב לי ככה בשקט בין החדרים, סוקר את השטח, בודק מה השלל להיום. נהנה. יש לי זמן, לא ממהר לשום מקום.
אחר כך אני מתחיל לעבוד.
בוחר לי את אחד מבני הבית שנראה עסיסי, מתיישב עליו בנוחות, מקפל את הכנפיים שלי, ומתחיל.
כמו כל יתוש שמכבד את עצמו, אני יודע שבשביל עקיצה איכותית צריך טיפה השקעה.
אז אני מחדיר לתוכו את העוקץ שלי, מרכך את המקום, ורק אז מתחיל למצוץ.
הכי אני אוהב תינוקות. יש להם דם מתוק כזה ועור רך. יאמי. איך אני אוהב.
לפעמים, אם אין תינוקות אני הולך גם למבוגרים. להם יש עור יותר קשה ודם קצת חמצמץ, אבל זה דם שמשביע אותך להרבה זמן.
אחר כך אני יושב לי שבע וטוב לב, מפוצץ בדם.
ואז, אני וכל החבר'ה יושבים ביחד ומריצים דאחקות. כל אחד מספר את מי הוא מצץ היום, ואז אנחנו צוחקים על כל התכשירים והחומרים שהם שמים כדי שאנחנו לא נבוא.
אחד אומר 'סנו מט' וכולנו נשפכים מצחוק,
אחר צועק 'אוטן', אנחנו על הרצפה. קרועים.
מישהו זורק 'חומץ', כולם גועים בצחוק. למישהו בורח קצת דם מהעוקץ מרוב צחוק. הוא אומר 'די די. הרגתם אותי'.
אני אומר 'סנו די'... וואי וואי, הבטן כבר כואבת מרוב צחוק.

ואז מגיע הקטע שאני הכי אוהב. אנחנו כבר כמעט עוזבים, שבעים ומרוצים. ואז אחד החבר'ה אומר "רגע, למה שלא נשגע אותם קצת".
אנחנו מחליטים לקחת את הסיכון.
כל אחד בוחר לו אוזן, ואנחנו מתחילים לזמזם.
זה כיף חיים. אתה רואה את הבנאדם מתנענע מתוך שינה. שולח ידיים, לא מבין מה קורה לו.
אתה ממשיך לזמזם לו, ואז הוא משתגע. מתיישב בעיניים טרוטות ומנסה להעיף אותך בגמלוניות.
הקטע הוא שאתה ערני וחד, והוא באמצע החלום השביעי.
אתה נותן לו חצי דקה שקט ואז מגיע שוב, נכנס מתחת לשמיכה שלו. ומזמזם לו באוזן.
זה קורע אותי הקטע הזה שהם חושבים שאם הם יכניסו את הראש מתחת לשמיכה אני לא אוכל להגיע לאוזן שלהם.

אני מזמזם עוד קצת, עד שהבנאדם חוטף חממה. הוא קם, תאב קרב, תופס איזה מגבת ומנסה למחוץ אותי.
בשלב הזה אני מתעופף לי לחלון. אני נשאר עוד כמה דקות בחלון כדי לראות אותו מתחיל להתגרד,
תוך כדי שהוא מתגרד ומתהפך מצד לצד, הוא ממלמל 'היתושים האלה'....
אז אני חוזר פעם אחרונה. מתקרב אליו לאוזן הכי קרוב שאני יכול. ומזמזם בקולי קולות: 'יתוש קדמך'.
אני ירוק כאן. רק לאחרונה התודעתי לאתר מופלא זה. לאחר שיטוטים כה וכה בין מבואות האתר, כשהגעתי לפורום כתיבה וספרות, הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי. זהו מקום נפלא לאוהבי קריאה. טובי הסופרים שבציבור החרדי נמצאים פה. בין אלו שכבר כתבו וכותבים ספרים, ובין אלו שלגביהם 'ס'פאס'ט נישט' בכלל להודות שהם אוחזים בעט וכותבים "דברים בטלים" באיזה אתר...
כתולעת ספרים [לשעבר], שאין ממונו בידו לקנות ספרים בחנויות, ואין זה מ'כבודו' לשוטט בין הספריות, אני מוצא את הפורום כמקום האידאלי לקריאה [בחינם!] של חומרים כתובים מבריקים ומושחזים, גם על נושאים כאלו שאי אפשר למצוא בספרים ש'מותר לקרוא'...
כעת אגש לעניין שלשמו התכנסנו. כמובן שאיני מסתפק בחומרים שהועלו לאחרונה, ואני חופר וממשמש באשכולות עתיקים, משומרים ומאובקים, ומוצא בהם דברים מרחיבי אופקים, שמדבש ומחלב מתוקים. שאלתי וחקירתי לזקני הפורום, אשר אלפי לייקים תלויים תחת שמם, היא האם יש להם עניין שאלחץ על הכפתור 'אהבתי', על מנת שידעו שפלוני אלמוני היה משועמם, ונהנה מאיזו תגובה שכתבו הם אי פעם באיזה אשכול נידח, שכבר הספיקו לשכוח מזמן מה היה נושא האשכול, או שבאמת לא חסרים להם לייקים, ורק כשהם מעלים נושא חדש, יש להם עניין כעת לדעת אם הציבור אהב או לא, אבל תגובה לנושא ישנה, לא ממש 'עושה להם את זה'.
אשמח לתשובות בהקדם.
  • 707

  • אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה


    אֱלֵי מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה
    יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת
    יֵאוֹרוּ מִזִּיו נְהוֹרָהּ
    וְרֹב לְהָבוֹת מַזְהִירוֹת

    וּשְׁלַל גְּוָנִים יְחִידִים
    כְּקֶשֶׁת נִרְאֵית בֶּעָנָן
    צִבְעָם מִסְּבִיבָם מַתְמִידִים
    יִרְאֵהוּ אֲשֶׁר יִתְבּוֹנָן

    וּבַל יִתְבּוֹדֵד לוֹ אֶחָד
    יִטּוֹל לְעַצְמוֹ כָּל עַטֶּרֶת
    כִּי אָז חִדּוּדוֹ הוּא כֹּה חַד
    אֵיבָה סְבִיבָה לוֹ נוֹטֶרֶת

    חִבּוּר יֵשׁ לְכָל נֵר מִתַּחַת
    לְגוּף מְנוֹרָה אֲחִידָה
    וּבְעֵת כָּל שַׁלְהֶבֶת רוֹתַחַת
    לִזְכּוֹר אֶת שָרְשָׁהּ לְמוּדָה

    וּפְנֵי מְנוֹרָה אוֹר עֶלְיוֹן
    תּוֹרָה מִשָּׁמַיִם אַחַת
    כּוֹלֶלֶת הִיא כָּל הִגָּיוֹן
    מְקוֹם כָּל דָבָר לֹא נִפְחַת

    יִמְצָא בָּהּ אָדוֹם אַדְמִימוּת
    כָּחוֹל כְּרָקִיעַ מֻכְחָל
    וּשְׁאָר כָּל צְבָעִים בִּתְמִימוּת
    יִכּוֹנוּ וְאֵין מִי שֶׁחַל

    אַךְ אִם בְּקוֹלוֹ יִתְגַּבֵּר
    יַגְבִּיהַ עַצְמוֹ עַל כֻּלָּם
    פִּתְאֹם מַצָּבוֹ יִשְׁתַּבֵּר
    קֳבַל כְּלַל בְּנֵי עַם עוֹלָם

    וְאִם מְלַאכְתּוֹ יַעֲשֶׂה
    יוֹסִיף כִּבְמִכְחוֹל אֶת גְּוָנוֹ
    וְאוֹר כָּל נֵרוֹת לֹא נִכְסֶה
    עוֹבֵד בְּדַרְכּוֹ אֶת קוֹנוֹ

    יַחְדָּו יֻכְלְלוּ בְּתִפְאֶרֶת
    לִהְיוֹת יַד בְּיַד נֶאֱגֶדֶת
    אֻמָּה בְּבָנֶיהָ נִשְׁאֶרֶת
    כּוֹחוֹת לָהּ וְאֵין הִיא נִבְגֶדֶת

    וְאוֹר זַךְ לָבָן וְכוֹלֵל
    אֶת כָּל אוֹר נֵרוֹת מְאִירִים
    אָז כָּל שֶׁיִּרְאֶה יְהַלֵּל
    שָׁלוֹם שֶׁל אֱמֶת לָעִבְרִים

    אֱלֵי מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה
    יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת
    יֵאוֹרוּ מִזִּיו הַתּוֹרָה
    בְּיַחַד דְּרָכִים טְהוֹרוֹת
    upload_2019-6-10_13-54-38.png


    "אפשר?" שואלת חנה בקול קטן כזה, פצפון. "בטח", אני עונה לה מייד, ומייד גם נזכרת שחנה לא פותחת פה כמעט אף פעם ומי יודע כמה אומץ הייתה צריכה בשביל לומר את האפשר הקטנצ'יק הזה.

    "ביקשת שנבחר חיה שנראית לנו מעניינת, נכון? אז אני בחרתי אותו. לא יודעת אפילו איך קוראים לו כל כך, יודעת מה יש לו לומר אבל משהו אחר משך אותי. הוא נראה לי דוגמן".

    "דוגמן? מה פירוש?"

    "הוא לא בתנוחה הטבעית שלו, נראה כאילו מישהו העמיד אותו לצילום. וחיות הרי לא אמורות לדגמן. כאילו מישהו בחר לו את התנוחה, את הלוקיישן, סידר לו את הידיים, כיוון לו את המבט, מתח לו את הפה, דוגמן בקיצור".

    "ואיך זה בשבילו להיות דוגמן?"

    "אמרתי, קודם כל זה לא טבעי. בעצם אם חושבים על זה, אף פעם דוגמן הוא לא טבעי, הוא סוג של הנדסה גנטית, בסך הכול משמש כלי להשגת מטרות של מישהו, של משהו אחר".

    "ומה עוד?"

    "מה עוד? תראי, מבחוץ זה נראה מאד נחמד. הוא נראה מושלם, ובטח בחרו אותו מבין כל החיות האחרות. הוא כנראה יפה במיוחד או כריזמטי במיוחד או הכול ביחד. הוא מקבל מן הסתם הרבה מחמאות על המראה שלו, אולי יש כאלו שמקנאים בו, והוא גם נורא מפורסם וידוע בסביבה שלו".

    "זה מבחוץ את אומרת, ומה בפנים?"

    המבט שלה מרצין. "אני חושבת שהוא שכח קצת את מה שיש בפנים. מרוב שהוא עסוק באיך הוא נראה ואיך הוא צריך להיראות ומה אומרים על איך שהוא נראה, הוא כאילו איבד את הפנימיות שלו, כאילו התנוונו שם החלקים הפנימיים".

    "אז מה, אין פנימיות?"

    "לא", היא אומרת ונושכת שפתיים, "הוא מפלסטיק, הוא לא באמת חי".

    מן כבדות שכזאת יורדת על החדר. אני מתבוננת בשאר הקבוצה. רוב הנשים מסיטות את מבטן או משפילות את עיניהן. שמץ של מושג אין לי על מה מדברת חנה, תיאור הדוגמנית המוחצנת רחוק ממנה כרחוק רבנית דגולה מהתואר הזה. רק הכאב נישא בחלל, מוחש כמעט.

    "איך הוא מרגיש?" אני שואלת בשקט.

    "הוא לא מרגיש, אמרתי לך, הוא בהצגה".

    "והיא לא מסתיימת? מתי שהוא לא נגמרים הצילומים?"

    "הוא לא רוצה", היא מרימה פתאום את העיניים.

    "לא רוצה שייגמרו הצילומים?"

    "כן".

    "כי מה?"

    "כי כשיסתיימו, הוא יצטרך לפשוט את הבגדים, את העטיפה הזאת, היפה, להיפרד מכל האנשים שמעריצים אותו. הוא לא רוצה".

    "ואז יגלו מה הוא באמת?"

    "כן".

    "ומה הוא באמת?"

    "אני לא יודעת", היא שוב נושכת את השפתיים בחוזקה. "נראה לי שאין שם כלום בפנים. אולי פעם היה, היום הכול מת".

    "אז המעטפת הזאת של הדוגמן מגינה, שומרת עליו בעצם".

    היא מנידה לי בראשה ושותקת. אני מנסה לשמוע את מה שהיא לא אמרה. אגדת עם ישנה מספרת על נסיך שכישוף עתיק הפך אותו לצפרדע. אני חוששת שאצל חנה זה בדיוק להיפך.

    "תגידי חנה, מתי הוא פגש את עצמו בפעם האחרונה?"

    דמעות נקוות בעיניה. "לא זוכרת, אולי פעם פעם, כשהוא היה קטן, אולי אפילו אז לא".

    "זה בסדר שאנסה לדבר אתו?" אני שואלת בעדינות הכי גדולה שאני רק יכולה.

    "עם הדוגמן?"

    "לא, עם ההוא הפנימי, המנוון".

    "תנסי", היא אומרת, "לא בטוח שעוד נשאר שם מישהו בפנים בכלל. אמרתי לך, לא בטוח שיש בכלל עם מי לדבר".

    "יש איזשהו שם שאפשר לקרוא לו?"

    "מה פירוש?"

    "למי שבחוץ נתת שם, הדוגמן. למי שהוא מכסה עליו, שבקושי נשאר, יש איזה שם שאפשר לתת לו?"

    היא חושבת קצת. "המיואש אולי", היא אומרת בסופו של דבר.

    "אוקי. ואם הוא היה דמות כאן בחדר, איפה לדעתך הוא היה רוצה לשבת, לעמוד?"

    היא מתבלבלת לרגע מן השאלה אך אוספת את עצמה במהירות- "מתחת לשולחן. לא, מתחת לכורסא, בין הרגליים לרצפה, במקום שלא רואים אותו בכלל".

    אני מורידה את המבט שלי, מפנה אותו לשם.

    "תתארי לי אותו קצת, מסכימה?"

    "חיצונית את מתכוונת, נכון? אז ככה. הוא קטן כזה, מכופף, החושים שלו כבר לא משהו. הוא לא רואה, לא שומע טוב, בקושי זז. את יודעת מה, כל זה שטויות. הלב שלו אטום, בקושי עובד".

    "דבר אתו", אני מבקשת מהדוגמן, "תגיד לו משהו".

    "אני מציל אותך, אתה צריך להגיד לי תודה, בזכותי כולם מהללים אותך, כולם מעריצים אותך, מתייחסים אליך. בזכותי אף אחד לא יודע מה אתה שווה באמת".

    "מסכימה לנסות לענות לו?"

    "נכון", בבת אחת משתנה שפת הגוף שלה, קולה שפוף. "נכון. אני אפס, אני מעדיף כמה שפחות לחשוב, כמה שפחות להיות, זה טוב שאתה עושה את העבודה כל כך טוב. בלעדיך באמת לא הייתי כלום".

    האווירה בחדר מחושמלת, אני לא רואה אף אחת. זה רק חנה והם, ואני.

    "תגיד לי", אני פונה ל'דוגמן', "מה אתה חושב עליו?"

    "בדיוק מה שהוא חושב על עצמו. שהוא אפס, שהוא מכוער וחלש, ולא שווה כלום".

    "אתה צריך אותו?"

    "לא, למה שאצטרך אותו. הוא כלום, חתיכת אפס".

    "אז מה, אפשר בעצם לוותר עליו?"

    "לא". היא מחייכת פתאום מן חיוך מריר. "אפס אפס, אבל בסופו של דבר אם אני התפאורה החיצונית הוא למעשה העורק הנושם, המנוע. אני הכפפה, אבל הוא היד שמניעה אותי".

    "תסביר לי עוד", אני לא בטוחה שהבנתי.

    "זה כמו בובה על חוטים", היא ממשיכה. "מכוער ככל שיהיה המפעיל שלה, בלעדיו היא חתיכת כלום, ערימת סמרטוטים".

    "רק רגע, אז גם אתה כלום, ערימת סמרטוטים בעצם?"

    "כן נו, אמרתי לך כבר קודם, אני מפלסטיק, אני רק עושה רושם, אני לא באמת חי".

    "והוא, האפס הזה מנשים אותך בעצם?"

    "לא יאומן אבל כן".

    "אם כך, למעשה אתם לא מאד שונים".

    "נכון", היא עונה לי ומצטמררת לפתע.

    אני שותקת, לאות נוראה פושטת בי, מתלבטת איך להמשיך מהמקום הקשה הזה, אם להמשיך בכלל, אבל חנה לא נותנת לי יותר מידי זמן.

    "זהו", היא אומרת, "אני לא רוצה להמשיך, גם ככה דיברתי יותר מידי".

    מה עושים? אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. לא מפקירים פצועים מדממים בשטח, אבל חנה לא מוכנה עוד. גם אני מצדי חוששת שהשטח לא סטרילי מספיק בשביל העבודה הכירורגית העדינה הזאת.

    אביגיל, אישה גדולת מימדים מתערבת פתאום.

    "תקשיבי חנה", היא אומרת לה, "את מדהימה, פשוט מדהימה, אני אומרת לך, את דוגמנית, את יפהפייה גם מבפנים וגם מבחוץ. אל תאמיני למיואש הזה, הוא שקרן, פשוט שקרן!"

    חנה נושאת אליה עיניים אדומות, תמהות. "מאיפה את יודעת?"

    "אני יודעת", אביגיל מתעקשת, "ואני אומרת לך שהוא פשוט שקרן גדול. את לא מדברת הרבה, אבל אני, אנחנו, פוגשות אותך כאן שבוע אחרי שבוע. קולטות מצויין איזו אישה מהממת את. אז מה, הכול מפלסטיק? הכול כלום? אם היית נותנת לי לדבר אתו, עם המיואש הזה, הייתי מעמידה אותו במקום. הייתי כבר מראה לו מה זה!"

    משהו מתרכך באווירה. תבורך אביגיל. בעקבותיה, ביתר עדינות אומנם מתחילים קולות נוספים להישמע בחדר.

    "את יודעת חנה", כך שירי, "בכיתי כשדיברת, ממש בכיתי. אין לי מושג על מה את מדברת, לא מבינה מי זה הדוגמן, מי זה המיואש שלך. הרגשתי אבל שהדיבור שלך היה כל כך פנימי, כל כך אמיתי שפשוט רציתי לקום ולחבק אותך. את פשוט מיוחדת".

    "גם אני", מצטרפת מירי ובלי מילה נוספת היא קמה ועוטפת את חנה בחיבוק ענק.

    משהו מופלא מתרקם בחדר. אני בקושי יכולה להכיל את כל מה שמתחולל. אחת אחת הן מגישות לחנה את מנחותיהן. מילה, משפט, מבט דומע.

    חנה יושבת בשקט, ככלת יום הולדת ביישנית שבעל כורחה כמעט נאלצת לתפוס את מרכז הבמה.

    הגיעה העת לסיים. "תאמרי לנו משהו?" אני מבקשת ממנה

    "אני רוצה", היא משתנקת ומנסה שוב. "אני רוצה... אתן מכירות אותי, אני לא רגילה לדבר הרבה... אני... אתן פשוט... זה חמצן מה שנתתן לי. זהו".

    "מה את לוקחת הביתה?"

    "הביתה? היא מתחייכת פתאום. אני חושבת בלון, בלון חמצן. צריך להתחיל להנשים את הגוסס הזה שם בפנים. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, לא יודעת אם זה יצליח. לפחות עכשיו אבל, אני מרגישה שיש לזה סיכוי".
    בתור התחלה, להעלות טקסטים בפדף או בתמונה חתומים. במקרה כזה מי שחותך את הקרדיט צריך להיות איש ממש לא בסדר..
    פשוט - לסגור קובץ ג'יפג ולשים עליו חותמת מים.
    גאה להיות הראשון שמיישם פה הנחיות.
    זווית

    לא האמנתי שאני רואה אותו שוב. כבר חשבתי שחיסלתי את התופעה הארורה הזאת. כבר חודש ימים שבכל ערב כמו משוגע אני סוגר את כל החלונות בחדר עם רדת החשכה ומסתגר עם המזגן המיותר שלי, כשבחוץ רוח קרירה מנשבת.

    והנה, בלי בושה: אני מנסה לנוח מעט במיטה, והוא עומד לו שם על התקרה ומצחקק: "יתוש קדמך!"

    אבל את נאומו הזה כבר שמעתי מזומזם באוזניי עשרות פעמים, ושנתי הטרופה גם כך, נעשקה על ידי תנועות כנפיו המטרידות, אין ספור. לא תכננתי לערוך הלילה חזרה נוספת על מאמר חז"ל הזה, ולכן הורדתי את רגליי ממיטתי והזדקפתי עומד מלוא הקומה. למלחמה!

    שיטות הלחימה והאקרובטיקה הנדרשת כבר זורמות לי בדם המצוץ, כך שתוך חצי דקה השולחן ניצב בדיוק במקום, הכיסא על השולחן וכרית הענק מצופה ביריעת פלסטיק בלתי חדירה - על ידיי.

    אני יודע, תאמרו אכזריות, תאמרו תנו לחיות לחיות, תאמרו לא נאה ולא יאה... אנא המתינו לי רק דקה, ואחר כך אשמע את כל הטענות והמוסר. עוד רגע אחד, מיד לאחר שתיגמר המלחמה והדם ינוח מזעפו.

    כבר אמרנו אקרובטיקה, ואני - אפילו מבלי להסתכל לכיוונו - מטפס ממוקד מטרה ובשקט חתולי, לבל יעז הצורר לפרוש כנפיו ולהשמיע את נאומו מפינה אחרת בחלל חדר השינה.

    השולחן מתחתיי ואני על הכיסא, הכרית מוכנה לשיגור, שלוש ארבע ו...

    הדלת נפתחת.

    מעיף מבט. טוב, זו רק אשתי, והיא כבר מכירה את כל משוגותיי ואפילו קצת מזדהה עם התגייסותי לחיל השמדת היתושים. אבל בכל זאת... גבר בן 30 עומד על כיסא מעל שולחן באמצע החדר...

    "שמואל... מה קורה? הרפתקה חדשה של טיפוס על כיסאות ושולחנות בין ארבע קירות?", היא תמיד יודעת איך למוסס את האווירה ולהעלים סומק סורר.

    "לא... זה שוב היתושים... כבר נשבר לי מהם... רציתי להסביר לו מדוע לא שווה לו להתקרב יותר לחדר הזה".

    "להסביר למי? אני לא רואה כאן כלום... אה, זה? שמואל, אתה לא רואה טוב?! זה גוש אבק! גוש אבק מתנדנד על התקרה! לא יתוש ולא נעליים!"

    גוש? אבק? מתנדנד? לאן הוא נעלם הצורר הזה?

    "צודקת. סליחה. קצת הזיתי כנראה".

    היא יוצאת ואני יורד ממרומי המגדל, מרגיש כמו ילד שנתפס בקלקלתו. או אולי יותר כמו מפקד שהוציא את חייליו בסערה למלחמה שלא היתה.

    נשכב חזרה במיטה, ומשום מה מוצא את עצמי מתרגל עוויות ועיקולי גוף: למעלה (אולי מפה זה היה?), ימינה (אולי מפה הוא נראה יתוש?), שמאלה (בעצם זה היה מהזווית הזו, לא?) אחורה... קדימה...
     תגובה אחרונה 
    גם השנה הוא ילך ללמוד בלילה. גם השנה הוא בטח יחזור אחרי שעה, ימשוך בכתפיו ויאמר: הייתי עייף.
    והיא שוב תביט בו באותו מבט נוגה.
    היא עוד זוכרת את השנים ההן, של העיניים הנוצצות. את הימים שהיה חוזר הביתה ומספר: היום אמרתי תירוץ, היום חידשתי סברא.
    איזה חג היה בשבילה שבועות באותם ימים. החג של התורה, החג של בעלה.
    ובעצם, החג שלה. איך תמיד שלחה אותו ללמוד. ודחקה בו להיות יותר ויותר מתמיד.
    אני לא צריכה את העזרה שלך. לא צריכה שתוציא אותי לנופש. רק תלך ללמוד.
    זוכרת את עוגת הגבינה המיוחדת, בצורת הר סיני, שהייתה מביאה לו בקידוש של הבוקר.

    והיום, הוא והתורה כבר לא. מי היה מאמין.
    בהתחלה, כשהוא עזב את הכולל, הוא אמר שיקבע חברותא רציני בערב. שיהיה בבית קול תורה.
    אחר כך היה הולך לשיעור דף היומי.
    אחר כך גם זה לא. קצת 'מעיינה של תורה' בליל שבת, בזה מסתכם חלקו בתורה.

    וכמה שהיא בכתה עליו. בפניו ושלא בפניו. לא בשביל זה התחתנתי, אני רציתי בית של תורה.
    אז נכון, הוא מתפלל שלוש תפילות במניין רציני. הוא ירא שמיים ומדקדק בהלכה. הם לא מכניסים הביתה את מה שלא צריך.
    אבל אני, אני רציתי בעל אברך. רציני כזה. שרק התורה מעניינת אותו. לא שום דבר אחר.
    הייתה נזכרת בעוגת הגבינה ההיא. ודומעת אל הכרית. מה היא קשורה להר סיני.

    אבל השנה, פתאום היא תפסה.
    בשבועות לא קיבלנו רק את מצוַות תלמוד תורה. קיבלנו 613 מצוות.
    אז אנחנו - חשבה לעצמה - נחגוג את ה-612 האחרות.
    תרי"ב מצוות שהוא מקיים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.

    ובסוף כשהוא חזר בליל שבועות אחרי שעה ורבע, ואמר: הייתי קצת עייף.
    היא לא נעצה בו שום מבט נוגה.
    היא רק אמרה לו: אני גאה בך. בזכותך אנחנו מקימים בית של תורה.
    של תרי"ב מצוות. פלוס שעה ורבע.
    והוציאה את עוגת הגבינה המיוחדת. בצורת הר סיני.

    בשכר שממתינות, רק ממתינות...
    החפרפרת

    upload_2019-6-4_12-18-29.png



    - "את יודעת שהחפרפרת היא עיוורת?" שואלת אותי רותי, הדעתנית של הקבוצה. הכול היא יודעת והכול מבינה. לפעמים אני מקנאה קצת בעולם הבהיר והנהיר שהיא חיה בו, לפעמים אני לא מאמינה לו. לפני שאני מספיקה להגיב היא ממשיכה: "היא גם חרוצה מאד. בתוך שעה היא מסוגלת לחפור תעלה באורך מטר"

    - "חפרנית", מפטירה מישהי וכולן צוחקות.

    רותי מתעלמת. "כן, חוץ מזה יש לה חוש ריח מדהים. כל נחיר מריח את האזור שלו וכך היא צדה בקלות את המזון שלה בתוך האדמה וחוץ מזה היא צריכה לאכול כמות של מזון כמשקל הגוף שלה".

    - "זה באמת מעניין", אני מודה, "ולמה את מספרת לי את זה?"

    - "ביקשת שנבחר קלף שמעניין אותנו והיא מיד קפצה לי. היא עמלנית ותכליתית וכישרונית ולא נחה לרגע ובסוף היא גם עיוורת".

    - "בסוף היא גם עיוורת?"

    - "כן, שהיא עובדת פרך, פרך ממש ובסוף אין לה אפילו רגע של נחת".

    - "כי היא עיוורת?"

    - "כי הכול. כי היא כמו עבד נרצע, כמו בני ישראל בארץ מצרים, כמו העבדים שהשיטו פעם ספינות. ישבו בבטן האוניה ולא זכו לראות אור יום. גם עסוקה כל הזמן בלאכול. תחשבי שאדם ממוצע ששוקל שישים קילו היה צריך לאכול כל יום ששים קילו. גם להשקיע זמן בלצוד את האוכל וגם זמן בלאכול אותו. אפשר להשתגע לא? ואפילו אם היא רוצה לחטוף לה איזה רגע מנוחה ולהתענג על הבריאה, גם את זה היא לא יכולה. היא עיוורת הרי. בקיצור- זוועה".

    - "וככה באמת היא מרגישה?"

    - "ככה בדיוק! חיים בשביל לחפור, בשביל לאכול, בשביל למות. אפילו חתולים אפשר לראות לפעמים משתזפים בשמש או ציפורים שעפות סתם כך, שיכורות מתחושת החיכוך עם האוויר, אבל היא, מה יש לה בחיים? עבודה ואוכל ועבודה ואוכל. סיוט!"

    כמו מסך אטום יורד לרותי על הפנים. הבנות בקבוצה זעות באי נוחות. בעדינות אני מבקשת את רשותה להמשיך והיא נענית.

    - "אם היינו שואלים את החפרפרת איך היא מרגישה, מה היא הייתה עונה לנו?"

    - "שהיא לא חיה באמת"

    - "חיה מתה?"

    - "כן. משהו כזה. מתה חיה".

    - "ואין הבדל בינה לבין חפרפרת שמתה?"

    - "לא ממש", אנחה מתפרצת מגרונה כמו אדים שרק חיכו להתפרץ מסיר רותח. "אולי חיצונית כן אבל מעשית לא".

    תחושת מחנק נוראה עולה בגרוני, הקבוצה נדרכת כולה.

    - "ויש מה לעשות?" אני ספק שואלת ספק אומרת.

    רותי נאנחת שוב. "זה הטבע שלה, ככה היא, אם לא תאכל- תמות, אם לא תחפור- לא תמצא את המזון שלה, ושוב תמות. אם תנוח- לא יהיה לה זמן לאכול ושוב תמות. לופ כזה, אין מה לעשות".

    - "עד כדי כך, טוב מותה מחייה?"

    עפעוף מהיר בעיניים. "לפעמים- כן".

    - "ולפעמים?"

    - "לפעמים... לפעמים היא נאחזת באיזו תקווה, ואז... "רותי לא מצליחה להוציא עוד הגה מהפה. דמעות חונקות את גרונה. "עזבי", מתקרטעת המילה מפיה, "לא חשוב. גם ככה דיברתי יותר מידי..."

    *

    - "תגידי", אני מתעוררת פתאום. "ואם כן היה לה זמן פנוי, מה היא הייתה עושה, איך היא הייתה מנצלת אותו?"

    - "זה ברור לא? היא הייתה נחה, לוקחת נשימה ארוכה, לוקחת אוויר ויושבת פשוט בלי לעשות כלום. כלום".

    - "ואז, אז מה היה קורה לה?"

    - "אז כן, אז היה לה טוב. את יודעת מה, אפילו שהיא עיוורת היא הייתה נהנית מהשמש שמחממת, מהאוויר, מהריחות של הפרחים שבסביבה. כן, היה לה פשוט טוב".

    - "כמה זמן, כמה זמן היא הייתה רוצה לנוח כך, באפס מעש?"

    - "קופץ לי לומר לך תמיד. אבל לא, מה פתאום, לא תמיד. את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, אם יש לה גם זמן לנוח, זמן לעצמה, אולי החיים שלה לא נראים כל כך גרוע".

    - "כלומר?"

    - "אני קולטת פתאום, זה מדהים. עזבי את העייפות, את הסיזיפיות. אם אני מסתכלת רגע על החיים שלה, על העבודה שלה, היא דווקא כן אוהבת את המחילות, אוהבת את תחושת היצירה, ההתחדשות, המהירות המדהימה שלה שאף חיה אחרת לא מתחילה אפילו להתחרות בה, את הכישרון הזה להריח כל כך טוב. חשבתי קודם לומר שהחלום שלה הוא להיוולד מחדש כמו ציפור, כמו אילה, אבל לא. היא בסך הכול צריכה מנוחה".



    - "רותי", אני שואלת בשקט, "אולי את יכולה לארגן לה מנוחה? קצת טיים אאוט, איזה זמן בשבילה?"



    - "יודעת מה?" רותי ממשיכה לדבר כאילו לא הקשיבה לי בכלל. "יש עוד משהו", את המילים היא שולפת במן תימהון, כמו אדם מן השורה שגילה פתאום שפנים נסתרים בכובעו. "אף אחד גם לא מספר לה איזה מדהימה שהיא, איזה מיוחדת, איזה כישרונות יש לה. זה גם גורם לה להרגיש קטנה כזאת, מטופשת. מכונת עבודה...

    "טוב", היא מתנערת פתאום, "אני חושבת שהבנתי. אמרתי לך, לא התכוונתי לדבר כל כך הרבה".

    - "חפרפרת יקרה", אני פונה אל הקלף, "תגידי לנו איזו מילת סיכום?"

    - "לא", רגע לפני שהמסך יורד בחזרה על פניה היא משחררת חיוך פצפון, כמעט בלתי נראה. "לא צריך. את שיעורי הבית שלה היא כבר תכין לבד".
    שבוע טוב,
    השבת יצא לי להיזכר בכמה הערות לשוניות ומִבְנִיּוֹת מעניינות בזמירות השבת המוכרות לכולנו. אנחנו קוראים ומזמרים ואיננו שמים לב לפעמים לתוכן, שלא לדבר על הדקדוק והתחביר של השיר. החלטתי לשתף מעט בהערות האלה, אעשה זאת בע"ה מדי פעם.
    הפעם נתחיל בחידה (למי שפנוי לזה...):
    אלו שני בתים חורגים ויוצאים דופן בפיוט הבא (לשונית, בלי להתייחס לתוכן)?

    פיוט "ברוך א-ל עליון"

    בָּרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה. לְנַפְשֵׁנוּ פִדְיוֹם, מִשֵּׁאת וַאֲנָחָה. וְהוּא יִדְרוֹשׁ לְצִיּוֹן, עִיר הַנִּדָּחָה. עַד אָנָה תּוּגְיוֹן, נֶפֶשׁ נֶאֱנָחָה:
    הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, הַבֵּן עִם הַבַּת. לָאֵ-ל יֵרָצוּ, כְּמִנְחָה עַל מַחֲבַת:
    רוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת מֶלֶךְ עוֹלָמִים. אֶת עַמּוֹ לִשְׁבּוֹת אִזֵּן בַּנְּעִימִים. בְּמַאֲכָלֵי עָרֵבוֹת בְּמִינֵי מַטְעַמִּים. בְּמַלְבּוּשֵׁי כָבוֹד, זֶבַח מִשְׁפָּחָה: השומר
    וְאַשְׁרֵי כָּל חוֹכֶה לְתַשְׁלוּמֵי כֵפֶל. מֵאֶת כֹּל סוֹכֶה שׁוֹכֵן בָּעֲרָפֶל. נַחֲלָה לוֹ יִזְכֶּה בָּהָר וּבַשָּׁפֶל. נַחֲלָה וּמְנוּחָה, כַּשֶּׁמֶשׁ לוֹ זָרְחָה: השומר
    כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ. הֵן הֶכְשֵׁר חִבַּת קֹדֶשׁ גּוֹרָלוֹ. וְאִם יָצָא חוֹבַת הַיּוֹם אַשְׁרֵי לוֹ. אֶל אֵ-ל אָדוֹן מֵחוֹלְלוֹ, מִנְחָה הִיא שְׁלוּחָה: השומר
    חֶמְדַּת הַיָּמִים, קָרְאוּ אֵ-לִי צוּר. וְאַשְׁרֵי לִתְמִימִים, אִם יִהְיֶה נָצוּר. כֶּתֶר הִלּוּמִים, עַל רֹאשָׁם יָצוּר. צוּר הָעוֹלָמִים, רוּחוֹ בָם נָחָה: השומר
    זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. קַרְנוֹ כִּי גָבְהָה נֵזֶר עַל רֹאשׁוֹ. עַל כֵּן יִתֵּן הָאָדָם לְנַפְשׁוֹ. עֹנֶג וְגַם שִׂמְחָה, בָּהֶם לְמָשְׁחָה:
    השומר
    קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, שַׁבָּת הַמַּלְכָּה. אֶל תּוֹךְ בָּתֵיכֶם, לְהָנִיחַ בְּרָכָה. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, לֹא תַעֲשׂוּ מְלָאכָה. בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, עֶבֶד וְגַם שִׁפְחָה: השומר
    אַקְדָמּוּת מִלִּין אַבֲקֵשׁ רְשׁוּתָא,
    מִמָרָנָן וְרֲבָּנָן דְּבֵּי מִדְרָשָּׁתָא.
    שַׁפִּיר יֶהֶוֵי לוּ תַּסְכִּיתוּ לִדְרָשָּׁתָא,
    מִמֵילָא אֵין אֲתֶּם שְׁקוּעִים בְּלִימוּדָתָא.
    חֲזִינָן כּי כּוּלָא יוֹמָא - אֲתֶּם בְּמִקְלְדָתָא,
    הֲסְכִּיתוּ ושִׁמְעוּ אַף לְבִּרְבּוּרָתָא.

    יוֹמָא דְמֲתַּן תּוֹרָה חֲג שָׁבוּעָתָא,
    צְמַרְמוֹרֶת אַחֲזְתַּנִי מִפְּנֵי לֵילָתָא.
    חָיֵישְׁנָא שֶׁמָא תִּגְבַּר עַיֵיפוּתָא,
    קָא בָּעִינָא לִלְמוֹד אוֹרַייתָא קֲדִישָׁתָא.

    גַבְרָא חַד בִּקֵשׁ מִמֶנִי בְּמָטוּתָא,
    וַיֹאמֶר לִי שֶׁמָא נִלְמַד בְּחַבְרוּתָא.
    לָאו, הֵשַׁבְתִּי לָאִיש בְּנִימוּתָא,
    דִּילְמָא כְּלָל לֹא אָבִין לִימוּדָתָא.
    בְּדִיעַבֲד אָמַרְתִּי, אֶלְמַד תִּיקוּנָתָא,
    רַחֲמָנָא רָחִים וְאֱגְמוֹר אֶת רֵאשִׁיתָא,
    גָרַסְתִּי אֶת הַתִּיקוּן בְּהִתְלַהֲבוּתָא.
    אֲתְנַחְתָּא עֲבִידָּא לְנַפְשַׁאי בְּרִגְעוּתָא,
    בַּחוּץ, לָקַחְתִּי וְאָכַלְתִּי מְזוֹנָתָא.
    גְעָרָה קִיבַּלְתִּי מְרֵישׁ מְתִיבָתָא,
    דְקָא חִיסַלְתִּי כּוּלָא כִּיבּוּדָתָא.
    הֵיאַךְ לֹא תֵּשֵׁב עַל יַד סְטֶנְדְרָתָא,
    וּמַדוּעַ לֹא תִּשְׁקַע בְּתַּלְמוּדָתָא?
    זִיל וְכַּנֵס מִיַד וְשֶׁב בִּמְקוֹמָתָא,
    חִישׁ מַהֵר שַׁבְתִּי לְשְׁטַייגֶענָתָא,
    טֶרֶם תִּגְבַּר יָדָא דְמַשְׁגִיחָתָא.
    יָגַעתִּי בְּלִימוּדִי וְגָמַעתִּי פְּסוּקָתָא,
    כּוּלֵי עַלְמָא הִבִּיטוּ בְּקִנְאָתָא.
    לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שִׁינַנְתִּי בְּנֶחָמָתָא,
    מְעַלְיָא הוּא הַלוֹמֶד בְּצַעֲרָתָא,
    נִיחָא לִי כִּי אַרְוִויחַ אִגְּרָתָא.
    סִיפּוּק הִתְּמַלֵאתִי עֵת סִיַימְתִּי מַחֲצִיתָא,
    עַיֵיפוּת תָּקְפַנִי וְנִזְכַּרְתִּי בְּמִיטָתָא,
    פִּיהַקְתִּי לְעַצְמִי לְשַׁחְרֵר עֲצְבָּנוּתָא.
    צַפְרָא דְיוֹמָא הֵחֵל בְּשִׁירָתָא,
    קַמֵּי צְלוֹתָא הֵחֵלוּ בְּרִיקוּדָתָא.
    רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה רָקַד בְּהִתְרַגְשׁוּתָא,
    שִׂמְחָה אַחֲזְּתַּנוּ לִכְבוֹד תּוֹרָתָא,
    תּוֹסֶפֶת בִּקַּשְׁנוּ – לְהַמְשִׁיךְ בְּהַתְמָדָתָא.

    וְכַּמוּבָן מֵאֵלָיו אַבֲקֵּשׁ תְּגוּבָתָא,
    כִּי אָדָם בְּלֹא מַחֲמָאָה, נִּתְּקַף בְּנְחִיתּוּתָא.
    בס"ד

    טוב, נפתח בכבוד אכסניה... (כן, חזרתי לאחר חופשה קצרה):
    אחרי אשרור ודחיפה קלה במותן מאת מעצב-פנים-הפורום (...), ולרגל תחילת החודש השמח בשנה, ולאור מצב הרוח המעניין בפורום... אנו מכריזים בזאת על פתיחת האשכול:

    "מִשְׂחֲקֵי מִלִּים"

    אמנם הרעיון אולי קצת נדוש, בפרט למעורבים ב"אשכול ענווים", מכל מקום, בטח גם לכם היו כמה הברקות כאלו או אחרות, ולאו דווקא בהקשר הפרסומי, שהעלו על קצות פיותיכם חיוך קטן ושובב... - וחשבתם היכן להעלותם או לפרסמם? - אז הנה לנו ההזדמנות. (מה גם, שלא לכולם יש גישה לאשכול הנ"ל)

    שהרי - לכל סופר, מתחיל או בוגר,
    יוצא לפעמים, בין משפטים, רעיון קטנטן למשחק מילים,
    מילה עם שתי משמעויות, או משמעות עם שתי מילים,
    'תרתי משמע' ו'שבעים פנים'...
    וחבל שילכו לאבדון - אם יש לנו את הפורומון...

    מה שיותר חריף - הרי זה משובח.
    אבל אל תתביישו בשום הברקה.
    זה יכול להיות אפילו צמד של שתי מילים בלבד, או לחלופין - משפטון חמוד ושנון.

    רוצים דוגמה? בבקשה:
    מי שם לב שהגבאי שלנו, הכ"כ מסור, עוסק גם בעיצוב פנים? אז הנה הרעיון:
    'גַּבַּאי מָסוֹר' - גם גבאי, גם 'נגר' (בבחינה מסוימת). זו רק דוגמה, וכמובן, בלי אלימות...

    דוגמה נוספת:
    כינוי 'חיבה' למפעלותיה של משטרת התנועה: 'בְּכִי תַּמְרוּרִים' (אל תבכו, זו רק המלצה...)

    וכן על זה הדרך, המשעול, הנתיב, המסלול והשביל המוביל...

    אז קדימה, הפעילו את גלגלי מוחכם החריף, והמטירו עלינו גשם של מילים ורעיונות, חידודין והברקות!

    שיהיה לכולנו - חודש טוב, שמח, מצחיק ומבריק! ושיתוף פעולה פורימי...
    ב"ה.

    נוֹסְטַלְגִּיָּה


    זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה –
    שֶׁנִּלְכְּדָה בָּרֶשֶׁת.
    מְפַרְפְּרִים, גְּעוּלִים.

    וְהַיּוֹם, לְלֹא דְּאָגָה –
    זוֹרַחַת הַקֶּשֶׁת.
    תַּחַת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים.

    זָכַרְנוּ אֶת הַקִּשּׁוּאִים –
    הַמְּיַחֲלִים לְסוֹפָם.
    דְּחוּיִים, מְיֻתָּרִים בָּעוֹלָם.

    וְהַיּוֹם, כֻּלָּם בְּרִיאִים –
    בְּנַפְשָׁם וּבְגוּפָם.
    מְקֻבָּלִים, בֵּין כֻּלָּם.

    זָכַרְנוּ אֶת הֶחָצִיר –
    כַּמָּה אָכַלְנוּ קַשׁ!
    וְחָצָץ, לְקִנּוּחַ.

    וְהַיּוֹם, בִּשְׂדֵה הַקָּצִיר –
    שִׁבֳּלִים בְּגָוֶן דְּבַשׁ.
    לְצִלָּן, בַּשֶּׁמֶשׁ נָנוּחַ.

    זָכַרְנוּ אֶת הַשּׁוּמִים –
    רֵיחָם נוֹדֵף לְמֵרָחוֹק.
    מְעַרְבֵּל, חוֹנֵק.

    וְהַיּוֹם, בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים –
    צָהֳלוֹת יְלָדִים וּצְחוֹק.
    מֵעוֹלָל וְעַד יוֹנֵק.

    זָכַרְנוּ אֶת הָאֲבַטִּיחִים –
    הַיְּרֻקִּים רַק מִבַּחוּץ.
    וְתוֹכָם אָדֹם כְּדָם.

    וְהַיּוֹם, חַיִּים מַבְטִיחִים –
    אִישׁ אֵינוֹ לָחוּץ.
    זְאֵב לִזְאֵב – אָדָם.

    זָכַרְנוּ אֶת הַבְּצָלִים –
    הַמְּרִירִים, הַשְּׁנוּנִים.
    חוֹשְׂפִים גְּלָדִים.

    וְהַיּוֹם, הַחֲבֵרִים הָאֲצִילִים –
    מְחַיְּכִים, מְפַרְגְּנִים.
    וְאֵיזֶה שִׁיר מַדְהִים.

    הָבוּ לָנוּ פַּעַם!
    ב"ה.

    מַעֲשֶׂה בִירוּשַׁלְמִי יַנִּיק וְחַכִּים,
    בְּבֹקֶר עֲצֶרֶת בִּשְׂרִיד הַמִּקְדָּשׁ.
    רָאָה הֶעָשָׁן, שָׁמַע הַבְּרָקִים,
    בִּקֵּשׁ הַחְלָטָה, לְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ.

    הַחְלָטָה הַקְּשׁוּרָה לְמַתַּן הַתּוֹרָה,
    אֵלּוּ שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם.
    קִבֵּל עַל עַצְמוֹ הַחְלָטָה מְהִירָה,
    לֹא שִׁעֵר אֶת סוֹפָהּ הֶעָגוּם.

    בְּלֵיל שַׁבָּת הַקָּרוֹב כְּלָבִיא,
    פָּתַח הַסֵּפֶר כִּמְקַלֵּף סֻכָּרִיָּה.
    עֵינָיו חָשְׁכוּ, עַל עַצְמוֹ הֵבִיא,
    הַלֹּא זוֹ פָּרָשַׁת נָשֹׂא, אוֹיָה!

    תקכ"ח פְּסוּקִים מְסֻלְסָלִים,
    לֹא כּוֹלֵל מַעַ"מ הַפְטָרָה.
    חָרַק שִׁנָּיו לְגוֹרְסָם כִּבְצָלִים,
    הַזֵּעָה מִמִּצְחוֹ נִגְּרָה.

    מַזְּגָן בִּירוּשָׁלַיִם טֶרֶם נִרְאָה,
    הַגּוּף לִישֹׁן כְּבָר צוֹרֵחַ.
    רַק מְאַוְרֵר יָשָׁן מֵהַתִּקְרָה,
    לוֹחֵשׁ לוֹ בִּשְׁאָר-רוּחַ:

    הִזָּהֵר בְּהַחְלָטוֹתֶיךָ, נַעַר.
    אֵין יוֹתֵר קָבוּעַ מִזְּמַנִּי.
    כָּךְ לֹא תֵּדַע עוֹד צַעַר,
    וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי.
    תודה ל @א יודעלע על העלאת הסיפור המיוחד של שמעון ברייטקופף! ועל ההשראה בעקבותיו

    הם אמרו לי תלך, זה שלנו.
    יש לנו מונופול.

    הם אמרו לי מזמן כבר ידענו,
    היה ברור שאתה עוד תיפול.

    נבהלו-תפוח כמוך,
    עלול להרקיב גם מליון!

    התפלצו-מי אתה, והוריך?
    מי נתן לך רשיון?

    דחפוני באמת המניין,
    הרצוי, היאה, המקובל.

    בשוטי צינה וביקורת,
    לא הרשוני לבוא בקהל.

    והיית לי, את, רות,
    לאם דרך, לאות,
    כי לא יפגעו בי לעזבה.

    כי אחיה ואמות,
    דבק בדמעות,
    בברית עבותות אהבה.
    אם אפשר ביקורת על זה. תודה :) וגם מחמאות...

    עלה שלי, איתך לנצח.

    זה חם. לוהט כל כך.
    זה נשפך פעם אחר פעם על הדשא הרך,
    סופג אותן באהבה ובהכלה אינסופית.
    וזה נשפך, צולף בו ברכות מהולה בעצב.
    היא ממוללת את הדשא,
    ומורטת אותו בעצבים.
    והוא?! טוב לו, טוב לו שמעייני שלו חולקת עימו.
    וזה מתפרץ שוב,
    הפעם בחוזקה.
    היא לא מתביישת, זוהי משפחתה שהיא אוהבת.
    והנה היא, מגיעה ומלטפת אותה, מרגיעה אותה.
    מעייני אוהבת את הרוח, זוהי הרוח שלה.
    טוב לה, למעייני. נעים לה שהרוח מלטפת,
    ופתאום הרוח מעיפה עימה גם את גומייתה שלה.
    ושערה נשפך אליה, רך ונעים.
    היא מלטפת את הדשא ברכות,
    והרוח מביאה לה מתנה.
    המתנה שלה עפה באויר ונוחתת היישר אל כף ידה שלה.
    חום. משולב עם טיפונת צהוב וגבעול דקיק.
    הצורה. הצורה שהיא כל כך אוהבת.
    היא מצמידה את העלה שלה אל לחייה,
    עוצמת עיניה,
    נושמת לאט לאט.
    שעה ארוכה ישבה מעייני כך,
    עם העלה שלה.
    היא פוקחת עיניה אל עולם קסום,
    מחייך ואוהב.
    כן. גם היא אוהבת.
    מניחה את העלה שלה על הדשא,
    הדשא שעדיין רטוב מדמעותיה שלה,
    ופוסעת לאיטה מהגבעה,
    פוסעת אל בית העץ שלה. בפינה.
    היא עוצרת לפתע ומסובבת את ראשה אחורנית,
    ומגלה את העלה שלה. מסתכל עליה.
    היא רצה בחזרה אליו.
    מלטפת, מחבקת חזק.
    מעייני מותירה את העלה שם.
    ופוסעת אל בית העץ שלה,
    דלת העץ החומה, והיא היא, נבלעת לתוכה.
    מעייני מסובבת את ראשה,
    ומגלה את העלה שלה מרחוק. מתבונן בה.
    חיוך דק מסתמן על שפתיה,
    והיא מפריכה נשיקה לעלה שלה ולוחשת בדממה: "עלה שלי, מעייני אוהבת אותך."
     תגובה אחרונה 
    כי אני רוצה שהפקידה בדואר תיתן לי שירות מהיר, ולא תסובב את הראש תוך כדי שאני מדבר אליה - ותפטפט עם חברתה.
    כי אני רוצה שהנציג בסלקום לא יעביר אותי הלאה לפני שהשלמתי ארבע מילים.
    כי אני רוצה שהטנדר מאחוריי לא יצפור לי ברגע שהרמזור מולי עובר מאדום לכתום.
    כי אני רוצה שסמי הגבאי יפסיק להניח עליי את היד שלו כשהוא מבקש ממני תרומה.
    כי אני רוצה שהקופאי יסתכל עליי כשהוא שואל אותי אם אני רוצה לקנות שקית בעשר אג'.
    כי אני רוצה לשלוח טוקבק על כתבה בעיתון המבשר ולא יודע לאן.
    כי אני רוצה שחברת שטראוס תתחיל לייצר שוקולד דקיק דקיק ולא תגיב לי במייל מנומס ובו היא תפנה אותי לבזבז את הזמן באתר מצועצע שלה שנועד לילדים.
    כי אני רוצה שאנשים מסויימים יענו לי בטלפון בלי לסנן אותי.
    כי אני רוצה כשאני יתקשר לחברים האנשים המסויימים - הם יעזבו מייד את הממתינה ויעברו אליי.
    כי אני רוצה שהשף מאיר חיימובסקי יכין לי כוס קפה ולא יפהק בגיחוך למשמע הבקשה.
    כי אני רוצה לנסוע לכותל בתחבורה ציבורית מפוארת כמו סטודנט לאוניברסיטה בהר הצופים.
    זהו;
    פרקתי.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה