קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הטור הבא נכתב בכאב. אמיתי. לא בציניות.
למה הערים שלנו נראות סאלאמס כזה? למה הרחובות שלנו פםעמים כה רבות נראים כמו סמטאות בג'בלייה, שלא לדבר על מרזבים מטפטפים בחוסר אכפתיות על ראשי העוברים והשבים?
על כל פנים. טרם תחלו לקרוא, הבהרה קצרה:
כל הדברים הבאים נכתוב בצורה מוגזמת, מוקצנת, מוטית, והמציאות לא עד כדי כך נוראה;
אז לא לכעוס, בבקשה.

וכדי שגם לא תתרגזו קלות, השמטתי בהחלטה אמיצה את שם העיר, הרובע או השכונה.
מצד שני - הרשות בידכם לנחש על מה מדובר...

*************
שעת לילה מוקדמת. סוף סוף מגיעים לעיר. סביבה לא מוּכרת. אין תאורה בכניסה, נכנסים מכביש שנראה צדדי, משובש ולא נעים. אחר כך מתברר שזהו הכביש הראשי.

מכוניות ישנות חונות בצידי הדרכים, אין הרבה שמחה באוויר. אין גם שילוט צבעוני.

נכנסים, עושים סיבוב, הרכב קופץ. בורות בכביש.

עוקפים את הכיכר, לפנינו פיצול לשני נתיבים. נתיב ימין - סלול, נתיב שמאל - מרוטש, חפור, אבוי לרכב שייכנס לשם. אין שילוט אזהרה. אנחנו בוחרים בחוכמה להיכנס בנתיב הימני.

נוסעים לאט, אין הרבה רוחב, נזהרים לא לגלח את הקונוסים האדומים בצד שמאל, חוט קלוש מתוח ביניהם.

בוהים באי אמון בתעלה לשמאלנו. הלו, כמעט נכנסנו לשם! למה אין תימרור מדוייק המתריע מפני כניסה לשם?

אין יודעים.

אחרי הכיכר הבאה הכביש חוזר להיות הדבר שכולנו מכירים. רצועת דרך מחופה אספלט רגיל ולא צופנת רעות. לפנינו אוטובוס גבוה, בינעירוני. הוא חסר סבלנות, רוצה להמשיך, נאלץ לחכות לאוטובוס לפניו הפורק נוסעים בתחנה. לנהג שלפנינו נמאס, והוא מחליט לעקוף. הוא לא מתרגש מכך שהדרך היא בת נתיב אחד, ויש פס הפרדה בנוי ומוגבה בין הנתיבים. באדישות סטואית הוא עולה עליו, פולש לנתיב ממול, וכעבור רגע שב לנתיב המקורי, הפעם הכביש שלו. הוא נוסע. אנחנו מחכים עוד חצי דקה, האוטובוס שלפנינו מסיים את ענייניו בתחנה, וגם אנחנו משוחררים.

נוסעים לאט, ילדים יוצאים לכביש בשלווה בין מכוניות חונות, איש לא מתרגש. אברכית צעירה אחת כן מתרגשת. היא מפסיקה את שיחת הטלפון, רצה אל שולי הכביש, מרימה משם ילדה קטנה זוחלת שכמעט ירדה לכביש. היא נוזפת בה ומנענעת לה באצבע. סכנת נפשות!

הלב פועם במתח, סביבה מלחיצה. האוויר חם ולא זז. קולות שקטים. אי שם ילד בועט בגדר פח רעועה החוצצת בין המדרכה ובין שטח בוּר לא מעובד.

לבסוף מאתרים את הרחוב המבוקש, מכולת פיראטית פתוחה, חלקה בלוקים חלקה לוחות פח מעוקמים, מחוזקים בשכבות של כתבי פלסתר הזועקים על כל עוולות העסקנים. מרפרוף מהיר לא נראה שמישהו מכיר בכלל את העובדות.

נכנסים לבניין הנכון, באים לחדר מדרגות. הריח, הריח. כמו ארגז שלם של מטהרי אוויר מוזלים, ניחוחות מתקתקים מציפים; דביקים ומעיקים.

הרצפה מטונפת, אין אנו מכירים מילה נאה יותר לתיאור המצב. מרכז מסדרון הכניסה שחור כולו, שנהפך לאפור לקראת שולי הפרוזדור. אין מראות בלובי, יש שאריות סלוטייפ מכרזות ישנות, שתי נורות לא פועלות, אחת מהבהבת, הרביעית מעניקה תאורה חלושה.

המעלית תקינה, מגיעה דווקא מהר, כפתור הזימון משוח במשהו דביק, אולי גלידה עתיקה.

רצפת תא המעלית לא שוברת את הרושם, וגם היא עטויית כתמי הזנחה. גם הקירות. לפחות יש ראי, אם כי קשה לראות בו משהו מבעד לכמויות מריחות השומן וטביעות האצבע.

מגיעים למארח, ששמח לקראתנו, ומוציא אותנו אל מפרסת ביתו, שם הוכנה עבורנו סעודה דשנה.

השעות חולפות ביעף, לאחריהן מוצתות סיגריות ואנו נשענים על מעקה המרפסת, שואפים את הניקוטין.

סוקרים בעצלות את הרחוב למטה, למרות התאורה הלא מאוד חזקה, הגרפיטי ניכר היטב. נשים נא ללבוש צנוע. צנוע. נשים.

בתחנת האוטובוס יש שני ספסלים, שזה נחמד, אחד לגברים, אחד לנשים. על מנת שלא תהיינה טעויות, יש גרפיטי כעור וגדול המבהיר עם חיצים: נשים! גברים!

מארחנו גונח. אין אוטובוסים, אפשר למחוק את הגרפיטי ואת התחנה. מתברר שמישהו החליט שקו אוטובוס המוביל לשכונות חילוניות לא יכול לעבור קודם לכן בשכונות חרדיות. אז אין אוטובוסים.

אנחנו מהנהנים בשתיקה. מה נאמר.

הוויז לוקח אותנו החוצה בדרך מהירה וקצרה, וכאקורד סיום הולם, הכביש הרצוי סגור לתנועה. סלעים חוסמים את המעבר, והכביש אינו אלא משטח עפר זרוע אבני חצץ.

אנו מחליטים לחסוך רבע שעה, נוסעים בזהירות בינות לסלעים, מאטים, אחרי עשרים וחמישה מטר מגיעים לכביש הראשי, יורדים אליו בזהירות, לוחצים על הדוושה. חיוך ראשון להערב מפציע על פניי כולנו: אנחנו בחוץ.
אין לי הרבה מה לספר, אבל זה הציק לי, אז חשבתי לפרוק.

הקראתי סיפור לילדה בת 5, מספרון דק שהיא הביאה מהגן.
בספר מסופר על מירי, בת 5, שאמא שולחת אותה למרכול השכונתי לבד בפעם הראשונה.

תוך כדי הקראה, אנחנו עוברות על כל החלקים בסיפור- איך מירי שמה לב שלאמא חסר קמח, ואיך מירי מתנדבת ללכת לבד. אמא נותנת לה ארנק קטן במתנה כדי שתוכל לשמור את הכסף, ומדריכה אותה מה לעשות- לקחת קמח, ללכת לקופאי, לשלם לו, לשמור חזק על העודף. מירי מבטיחה שהיא תסתדר, ואז--- פשוט--- יוצאת--- מהבית.

אז מה, נראה לכם שאקריא לילדה בת 5 את הסיפור כמו שהוא, כשאני קולטת שהוא כתוב בצורה כזאת?
כמובן שהתחלתי מיד לאלתר:
"'מה עושים, מירי, כשמישהו זר ניגש אליך ברחוב ומבקש ממך עזרה?' שאלה אמא. 'נכון שמבוגר בד"כ לא צריך עזרה מילד קטן? נכון שלא כדאי לדבר עם זרים? ואם הוא אומר שהוא חבר של אבא? ואם הוא נותן לך סוכריה?' מירי ענתה בבטחון: 'לא אלך איתו, ואם אני מפחדת או שהוא מציק לי, אצעק מיד בקול גדול'."

עכשיו, לכל אלה שמצדדים ב'לא צריך להכניס כאלה דברים בספרי ילדים', מה לגבי זהירות בדרכים?
גם זה לא הופיע שם. נאלצתי להמשיך במופע הכשרונות שלי, שאף אחד אפילו לא היה מודע אליו:
"מה עושים כשמגיעים למעבר חציה? נכון, לא חוצים את הכביש לבד, מבקשים ממישהו מבוגר לחצות את הכביש בזהירות."
באיזשהו שלב הילדה התחילה לחשוד שאני מאלתרת, ואז הייתי חייבת גם להוסיף חרוזים. שרדתי די יפה, האמת. עברו המון שנים מאד שתרגלתי את זה אבל מסתבר שבזמני לחץ האינסטינקט הוא לא צחוק, זה זורם לך בדם.

אם אתם שואלים אותי, זה ממש ממש הציק לי.
איך יכול להיות שהספר פשוט מתעלם מכל הנושאים האלה?
בכריכה הפנימית כתוב שמטרת הספר היא ללמד את הילד על 'סביבה בטוחה'. סלחו לי, על איזו סביבה בטוחה מדובר? לשמור על הכסף בארנק? לא לאבד מטבעות של עודף?
זה כל כך הציק לי. הרגשתי שאני חייבת לשתף אתכם, ולשאול אתכם האם אתם חושבים שאני צודקת בהתקוממות שלי, או שהגזמתי.
הייתי מופתע מאוד לזכות (בפרט שלא הייתי מודע לשלב השני בתחרות...)
ועוד יותר הייתי מופתע לקבל לפתחי את נתינת האתגר הבא, אז גמגמתי קצת, ולא ידעתי מה לעשות, אך בסוף המציאות גברה והרי הוא לפניכם

מקווה שהאתגר יהיה פשוט וקליל וכמו שבקשה ההנהלה.

המסלול שלנו הוא כזה, עלינו לכתוב סיפור קצר באיזור ה300 400 מילה
והעוקץ הוא, לכתוב עם כמה שפחות תיאורים המתנשאים מעל האירועים הפיזיים הפשוטים, זה אומר ש-

אנשים לא יכעסו שם, אלא פניהם תאדמנה

לא תעבור רבע שעה, אלא הגברת תסיים להתלבש גרב אחר גרב או למצער המחוג הגדול ישלים רבע סיבוב

לא יהיה יום יפה, אלא השמש תזרח והציפורים תשרנה

ובקיצור ננסה להבנות (ה' פתוחה) את התחושות מתוך המציאות עצמה ובכך הסיפור יהפוך ליותר אוטנטי, פחות מתנשא, וכל מסר שישוקע בו, יבוא לידי ביטוי בצורה טבעית בהרבה.
ובעצם כך גם המציאות שבה אנו חיים מדברת איתנו בדרך כלל, אין כותרת על משפחה מאושרת אלא פשוט כל הילדים מחייכים, וגם על ההר אין שלט שמספר על כך שהוא מדהים, יפהפה, או מרטיט, אז תשתדלו להביא את ההר בלי הכותרות...

בהצלחה רבה רבה לכולנו

***

האתגר יינעל בעוד שבועיים בדיוק - במוצאי שבת פרשת בהר.

אשכול זה להעלאה חומרים בלבד.
נספח לתגובות על האתגר והחומרים כאן:
https://www.prog.co.il/threads/נספח-אתגר-קיץ.441660/
אז לקראת שבת בואו ונדבר על עוד זֶמֶר. אגב, בהחלט ייתכן וסביר שכבר נחקרו הדברים וכתובים הם בספרים, אך בכל זאת אני מעלה ממה שעלה בחכתי.

יום זה לישראל / האריז"ל

יוֹם זֶה לְיִשְׂרָאֵל, אוֹרָה וְשִׂמְחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

צִוִּיתָ פִּקּוּדִים, בְּמַעֲמַד סִינַי. שַׁבָּת וּמוֹעֲדִים, לִשְׁמוֹר בְּכָל שָׁנַי.
לַעֲרוֹךְ לְפָנַי, מַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת, לְאֻמָּה שְׁבוּרָה. לִנְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת, נְשָׁמָה יְתֵרָה.
לְנֶפֶשׁ מְצֵרָה, יָסִיר אֲנָחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

קִדַּשְׁתָּ בֵּרַכְתָּ, אוֹתוֹ מִכָּל יָמִים. בְּשֵׁשֶׁת כִּלִּיתָ, מְלֶאכֶת עוֹלָמִים.
בּוֹ מָצְאוּ עֲגוּמִים, הַשְׁקֵט וּבִטְחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

לְאִסּוּר מְלָאכָה, צִוִּיתָנוּ נוֹרָא. אֶזְכֶּה הוֹד מְלוּכָה, אִם שַׁבָּת אֶשְׁמוֹרָה.
אַקְרִיב שַׁי לַמּוֹרָא, מִנְחַת מֶרְקָחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

וְשִׁיר אֶעֱרוֹךְ לָךְ, בְּרוֹן וּבִנְעִימָה. מוּל תִּפְאֶרֶת גָּדְלָךְ, נַפְשִׁי לְךָ כָּמַהּ.
לִסְגֻלָּה תְמִימָה, קַיֵּם הַבְטָחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

רְצֵה תְפִלָּתִי, כְּמוֹ קָרְבַּן נַחְשׁוֹן. וְיוֹם מְנוּחָתִי, בְּרִנָּה וּבְשָׂשׂוֹן.
חָבִיב כְּבַת אִישׁוֹן, בְּרֹב הַצְלָחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

יִשְׁעֲךָ קִוִּינוּ, יָהּ אַדִּיר אַדִּירִים. בֶּן דָּוִד מַלְכֵּנוּ, שְׁלַח נָא לָעִבְרִים.
וְיִקָּרֵא לַדּוֹרִים, רֶוַח וַהֲנָחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

אָנָּא עֶלְיוֹן נוֹרָא, הַבִּיטָה עֲנֵנוּ. פְּדֵנוּ בִּמְהֵרָה, חָנֵּנוּ חָנֵּנוּ.
שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ, בְּאוֹר וּבְשִׂמְחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

חַדֵּשׁ מִקְדָּשֵׁנוּ, זָכְרָה נֶחֱרֶבֶת. טוּבְךָ מוֹשִׁיעֵנוּ, תְּנָה לַנֶּעֱצֶבֶת.
בְּשַׁבָּת יוֹשֶׁבֶת, בִּזְמִיר וְשִׁבְחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

זְכוֹר קָדוֹשׁ לָנוּ, בִּזְכוּת יִקְרַת הַיּוֹם. שְׁמוֹר נָא אוֹתָנוּ, בְּיוֹם זֶה וּבְכָל יוֹם.
דּוֹדִי צַח וְאָיוֹם, תָּבִיא רְוָחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה, לְיִשְׂרָאֵל הַשְׁמִיעָה, בְּבֹא חִזָּיוֹן תְּשׁוּעָה, צוּר מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה,
אוֹר שִׁמְשִׁי הוֹפִיעָה, תָּמִיד הַזְרִיחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

_
הפעם נוותר על החידה וניגש ישר לעניינים.
הפיוט מוכר בכל העדות והוא בנוי היטב: המבנה, הבתים, החריזה. פיוט נפלא מכל בחינה.

אבל בכל זאת כנראה יש לנו כאן מוקש קטן.
האקרוסטיכון של הפיוט מדוייק: יצחק לוריא חזק. מתחיל בפזמון ועובר דרך כל הבתים. אך מה נעשה, אם תבדקו בסידורים ומהדורות שונות, תגלו בחלק מהם ש
הבית האחרון של הפיוט, נעדר. לא מופיע כלל!
טוב, אולי שגיאה או השמטה (הבחור הזעצער היה עייף...) אבל כרגיל זה כבר אומר דרשני וחשדני.

אז בואו ונראה איך ניתן להוכיח שכפי הנראה הבית האחרון אינו מקורי!
א. חריזה:

בכל השיר ישנה חריזה כפולה: צִוִּיתָ פִּקּוּדִים, בְּמַעֲמַד סִינַי. שַׁבָּת וּמוֹעֲדִים, לִשְׁמוֹר בְּכָל שָׁנַי.
ואילו בבית הזה, הכל בחרוז אחד: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה, לְיִשְׂרָאֵל הַשְׁמִיעָה, בְּבֹא חִזָּיוֹן תְּשׁוּעָה, צוּר מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה
ב. הטעמה:
בכל הבתים ההטעמה בחלק הראשון שבמקטע האחרון היא בסוף (מלרע): וַאֲרוּחָ^ה, אֲנָחָ^ה, וּבִטְחָ^ה - וכן בכל הבתים ללא יוצא מן הכלל.
ואילו כאן ההטעמה היא בהתחלה (מלעיל): הַזְרִ^יחָה (ציווי)
ג. והאמת שאם נכנסים להטעמות ומשקל כבר לא צריך להאריך כי פשוט כל הבית הזה אינו מתאים במשקלו לכלל הפיוט. אגב, מסיבה זו ממש הנוסחה המקובלת אצל האשכנזים בבית החמישי, שגורסת "ושיר אערוך לך בניגון בנעימה" כנראה אינה מדוייקת, אלא צריך לגרוס כנ"ל "ברון ובנעימה", לפי משקל השיר.

מסקנה ברורה למדיי: הבית האחרון אינו מהנוסח המקורי.
הקושיה: אם כן לאן נעלם הבית אחרון? וכי ה'חזק' נולד חסר קו"ף?!
התרוץ: מטעם נסתר למדיי, החליט רבנו להצמיד את הקו"ף לזי"ן, והרי היא מופיעה לצידה בבית האחרון באמת:

זְכוֹר קָדוֹשׁ לָנוּ, בִּזְכוּת יִקְרַת הַיּוֹם. שְׁמוֹר נָא אוֹתָנוּ, בְּיוֹם זֶה וּבְכָל יוֹם.
דּוֹדִי צַח וְאָיוֹם, תָּבִיא רְוָחָה, שַׁבָּת מְנוּחָה:

ובאה רווחה, ונסו יגון ואנחה...
ב"ה.

// שים פתיח


הספרים שאני קורא מתחלקים לשניים. אלו – והם הרוב המוחץ – שכותבים טוב ממני, ובקריאתם אני מתמלא הערצה רבה לסופר שכותב הו כה יפה. כנגדם יש את אלו שלעניות דעתי כותבים פחות טוב ממני, ובקריאתם אני מתמלא בהערצה רבה לסופר על ביטחונו העצמי המופרז.

כאלו אנחנו, שמים את עצמנו במרכז ומשווים את כולם אלינו. כמו געציל.

אבל רגע עם געציל, איפה הספר הזה נמצא בסולם ההשוואות הנ"ל? ובכן, כמה לא מפתיע, הספר הזה לא נמצא לא כאן ולא שם. אין למה להשוות אותו כי הוא כתוב בשפה אחרת לגמרי. שפה שלא הייתה מצויה בספרים שלנו עד כה.

שפת ההומור.
הספר הזה בא להצחיק, וזה מה שהוא עושה. בהצלחה רבה ובחן רב.
ובשפה הזו נטו וברצף, בלי שימוש בשום שפה אחרת. חוץ בעזרת ה' פה ושם.

מהו הומור? קולומוסין רבים נשתברו ואותיות י' ו' במקלדת נשחקו עד דק. דרויאנוב הקדיש לכך בספרו הקדמה ארוכה במיוחד, הסיק מה שהסיק ואחרים חלקו עליו. לא אעסוק בזה כאן הפעם. למעשה, אין חולק שהספר הזה בא להצחיק, וכך יהא.

הספר הזה זורק עליך בדיחות במהירות על, ובקליעה של רולטה רוסית שרק הולכת ומשתפרת. זה לא מצחיק אותך? אז בטח זה. וזה? וזה? ושני אלו במחיר אחד? והרביעייה הזו שבאה בשרשרת? כך עוד בדיחה מסוגננת ועוד תיאור מופרך והנה כבר סיימת את העמוד הראשון, צוחק.

כשאתה נכנס לחדר בריחה – אתה יודע שכל פריט שאתה רואה מסביבך יכול להיות חלק מתכנית הבריחה. כשאתה נכנס למתחם עם געציל, בין אם זה שדה התעופה בעובדה ובין אם זו הספרייה המלכותית בגנת' - אתה נכנס לחדר בדיחה. עליך לדעת שכל מה שיכול להצחיק כאן וגם מה שלא – הולך ליפול עליך במוקדם או במאוחר.

עד כדי כך הכול נועד להצחיק, שמצאתי את עצמי כועס במקרה שהייתה בדיחה טובה מתבקשת – והיא לא הגיעה. והיו כמה כאלו במהלך הספר. אולי אצליח לשכנע את כבוד הסופר הנכבד להוסיף אותן במהדורה החמישית.

old_man_resize.jpg

// הסגנון של געציל

מכירים את בר המזל ההוא שטס במטוס? לרוע מזלו, המנוע השמאלי הפסיק לעבוד. למרבה מזלו היו ארבעה מנועים. לרוע מזלו השמאלי השני החל לבעור. למרבה מזלו היה לו מצנח. לרוע מזלו המצנח לא נפתח. למרבה מזלו היה לו מצנח רזרבי. לרוע מזלו גם הרזרבי לא נפתח. למרבה מזלו במקום בו הוא עמד ליפול הייתה ערימה גדולה של שחת. לרוע מזלו במרכז הערימה היה נעוץ קלשון. למרבה מזלו הוא פספס את הקלשון. לרוע מזלו הוא פספס גם את השחת - - -

הסגנון של הספר, הזכיר לי כמה פעמים את הבדיחה הזו.

בספר, געציל נכנס לתוך מדינה. משעממת, אפורה, מרובעת, דלוחה.
מתעצב.
בתוך המדינה, עיר. מופלאה, נוצצת, מבריקה, ייחודית.
מתלהב.
בתוך העיר, כיכר. יבשה, חסרת-חן, גבשושית, תימהונית.
מתפדח.
בכיכר, מבנה. מרהיב, פאר היצירה, זורח, פורח.
שמח.
במבנה, קפיטריה. עבשה, קשישה, רטושה, כעורה.
בז.
בקפיטריה, מרצפת. צבעונית, מאירה, מלבבת, עשירה.
מעריך.
להמשיך? העיקרון מובן.

וכזה, לא תצליחו למצוא בשום ספר אחר.


יהיו שיאמרו שהסגנון הזה הוא סגנון של משוררים, שכופלים את המילה ונרדפותיה לחיזוק ההבנה.
אבל הם לא מכירים את געציל.

מעשה בגעציל שישב על כורסתו, ונרגז כששמע דפיקות על דלתו בשעת לילה מאוחרת.
רגוז, קם לדלת, שם עמד קברן כפוף עם מבט מושפל, וביקש: אדוני, אם אפשר עשרה שקלים כדי לקבור משורר.
קצף געציל ואמר: הא לך מאתיים שקלים, צא וקבור עשרה משוררים.

86286_bxgl.jpg
(חוק בכדל לא היה מנסח זאת טוב יותר. בהמשך)


// אבל מה מעבר?

משהו טמון כאן, מצקצקים המומחים. יש פה איזה סוד גדול, שעדיין לא גילינו או שכבר כן גילינו.

לא נכון, אומרים אחרים. הספר הזה נועד פשוט להצחיק, הוא מצליח בזה וזהו.

אז הנה הפרשנות בשנקל שלי:

הספר הזה הוא פארודיה מבריקה על עולם הספרות החרדי, ההוצאה לאור והמסתעף. אתם - המעונבים והמדושנים שמה - חושבים שכדי להוציא ספר צריך קודם כל להתמקצע, אולי לכתוב קודם בעיתון נחשב, שמא להשקיע את הכסף בהדפסות כדי לקצור אותו במכירות? געציל ילמד אתכם עד כמה לא.

אלו גם השיקולים שהנחו את געציל במהלך הספר בבחירת שם לספרו. דומני שמעולם לא היה סופר שאלו היו השיקולים שלו. וזה משתלב כמין חומר עם התאוריה.


יש להרחיב בתאוריה זו עוד רבות, ובינתיים הטקסט של הכריכה האחורית של הספר הוא תנא דמסייע לה.

הורדה.jpg הוצאות_לאור_ספרים-300x253.png
(צומת. ספרים. אילוסטרציה)


// עוד כמה קטנות

מבחן בכדל –
הספר הזה לא עובר את מבחן בכדל. מה זה לא עובר? לא מתקרב לדגדג לו את הזרת אפילו בצחוק. בטח בצחוק, כל הספר הזה צחוק.

אבל אם יורשה לי, הסיבה לכך שונה מאוד מהסיבה הנפוצה.

כשספריו של הגרר טולקין לא עוברים את בכדל, זה בגלל שבאותה תקופה כך היה המצב ההגמוני בכל מקום, מסופרים ועד ציירים, משלטון ועד צבא, מאקדמיה ועד ועד בית. וזה היה רע.

אבל אצלנו יש סיבה אחרת: ספאסט נישט. האם מתאים שספר הנכתב ממעמקי ועל הנפש יעסוק גם בנפשות ולא רק בנפשים?... לא היום ולא אצלנו.

געציל בחר בפתרון אחד. אולי ישנם פתרונות נוספים.

איורים – האיורים של
@שי קיש 2 מתאימים לספר הזה כמו כפפה ליד, כמו תקע לשקע, כמו חובש לנקע, כמו גבס לבקע, כמו מכחול לרקע, כמו שבע לסבון נקה, כמו מוחמד למכה, כמו אדם לאייכה.

יש מאיירים שסגנונם קליל והומוריסטי, אך אינם משקיעים בפרטים במקביל, ברוח זו. יש שציוריהם מפורטים להפליא, אך הסגנון כבד.

הסגנון הקישי של השקעה בפרטים יחד עם אווירה שובבה לעילא – הוא הסגנון המתאים ביותר בעולם לספר זה. שאפו!

עמודי התודות – אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה ועד עולם – אומר הפתגם. לו רשימת התודות הייתה מתפרסמת בכריכה הקדמית, הייתי רץ לקנות את הספר רק על סמך הרשימה המכובדת של המפורסמים שסייעו או סתם מגיעה להם תודה.


לסיכום, רוצו לקנות. לא תתחרטו.
הקנייה הזו תכניס לביתכם אור וחיים, וכך וכך כסף לקופות אור החיים.
ב"ה.



וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם,
בַּלַּיְלָה בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע.
וּבַיּוֹם לֹא יַשְׁאִירוּ חוֹתָם,
לֹא תֵרָטֵב בָּכֶם אֶצְבַּע.

וְנָתַתִּי שֶׁלֶג לְיוֹמַיִם,
וְלֹא נָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.
וָנָמַסָּה הַבֻּבָּה לַמַּיִם,
אַחֲרֵי צִלּוּם יַלְדֵיכֶם.

וְנָתַתִּי חַמְסִין לִשְׁעָתַיִם,
בִּשְׂחִיַּתְכֶם בִּבְרֵכָה קְרִירָה.
עִם קְרֵם שִׁזּוּף בֵּינְתַיִם,
עַד עֲלוֹתְכֶם לַמַּזְגָן בְּשִׁירָה.

וְנָתַתִּי הַחֹרֶף בְּט' הַיָּמִים,
עֵת אִסּוּר מִקְלַחַת וְכִבּוּס.
וּנְשַׁמְתֶּם וְאֵין מַחֲנָק אֵימִים,
בִּנְסִיעָה פְּנִימִית בָּאוֹטוֹבּוּס.

***

וְנָתַתִּי אֶת הַבְּחִירוֹת,
בְּעוֹנַת הַמְּלָפְפוֹנִים.
וְלֹא תֵרָדְמוּ בִּנְחִירוֹת,
בְּהַקְשִׁיבְכֶם לַפַּרְשָׁנִים.

וְהִשְׁלַחְתִּי רָזוֹן בָּכֶם,
בִּימֵי עוֹנַת הַחֲתֻנּוֹת.
וְהֶחֱמִיאוּ לְגִזְרַתְכֶם,
בֵּין-הַמֶּלְצָרִים וְהַתְּמוּנוֹת.

וְהָיוּ תְּלוּשֵׁיכֶם גְּבוֹהִים,
בְּעוֹנַת הַמַּשְׁכַּנְתָּאוֹת.
וּנְמוּכִים, צְמוּקִים וְרָעִים -
בְּעוֹנַת תַּשְׁלוּם אַרְנוֹנוֹת.

(וְשָׁעוֹת רַבּוֹת בְּשָׂכָר מוּעָט –
בְּעוֹנַת הָרִשּׁוּם לִמְעוֹנוֹת...)

***

אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלֵכוּ, אָמֵן,
כִּי אָז סִדַּרְתִּי כָּל הָעוֹנוֹת.
וּבֵינְתַיִם – כָּךְ מִסְתַּמֵּן –
אָנוּ סוֹבְלִים, בַּעֲווֹנוֹת...



(ומסיימים בטוב).
מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה... קול מלחמה!!!!

פחד אזעקות עולות ויורדות נשמעות... מטחים כבדים נשלחים אלינו מרצועת עזה ... ופחד פחדים... מה עושים?? במה צריך להתחזק?? לב יודע מרת נפשו... אבל נקודה אחת אולי אפשר לעורר: המלחמה כעת היא עם רצועת עזה!!! יש לנו הסטוריה עקובה מדם... מאז ומעולם עזה הייתה הרצועה והמקל של עם ישראל... עוד לפני יציאת מצרים כתוב "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.." ואומרים חז"ל: שזה הולך על עזה ואשקלון... שהקב"ה ידע שאם עמ"י יכנס לארץ ישראל דרך עזה... הרי יזרקו עליהם מטחים של פצמרים... ועם ישראל יבהלו מהצבע אדום ויחזרו למצרים... ולכן הקב"ה אמר לנו לעשות דרך עיקוף... דרך המדבר ים סוף... והשאלה כמובן זועקת מאליה: הרי את מצרים הקב"ה הטביע בים... ואת סיחון ועוג הרגו לפי חרב... ולאורך כל הדרך הקב"ה העמיד לפנינו את הצירעה והיא הרגה את כל האויבים שלנו... בקיצור עם ישראל התחככו עם הרבה אויבים והקב"ה תמיד נלחם בשבילם... אז למה לא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים... ומקסימום החמאס יפתח באש.. הקב"ה יפרוש כיפת ברזל בדמות עמוד האש.??

אלא מאי?? מוכרחים לומר שאת עזה הקב"ה רצה לשמור!!! עזה צריכה להיות הרצועה של עמ"י לדורות... (כמו שכתוב להדיא בספר שופטים ג' שהם מהפלישתים שהקב"ה השאיר אותם לנסות את ישראל...) ובאמת עד היום הזה כל כמה זמן הרצועה הזאת שוב יוצאת ומחרידה אותנו ומעוררת אותנו לשוב אל אבינו שבשמים... כל מה שנותר לנו זה להתעורר ולחשוב: מה הקב"ה רוצה שנתעורר???

אז הרגש אחד קטן... אולי יהיה לתועלת... סו"ס אנחנו בתחילת הקיץ... והנסיונות בשמירת העיניים מתחילים להתעורר... ויש מכנה משותף בין שמירת העיניים לרצועת עזה...!!! תנחש מה הקשר...??

ובכן: כשיעקב אבינו מברך את בניו לפני פטירתו... ברגע שמגיע דן... מיד מברך אותו יעקב אבינו: דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל!!! יעקב רואה בנבואה שעתיד לקום ממנו שמשון שהוא לבדו ידון את ישראל... הוא לא צריך עזרה מבחוץ!! הוא לא יצטרך צבא שיבא איתו... הוא יהיה כזה גיבור שהוא לבדו יושיע את ישראל... אין כאן המקום להרחיב בנושא זה... אבל מבואר בקדמונים ששמשון היה קדוש מרחם ונזיר אלוקים ונפשו הייתה בבחינת קודש הקדשים ונחש דקדושה שעפר לחמו.. ואין לו שום אחיזה בתאוות גשמיות... ומהמקום הנקי והטהור הזה היה לשמשון הוראת היתר לשעה להיכנס לסיכונים רוחניים ולרדת למקומות נמוכים שלאדם רגיל אסור לרדת לשם בשביל להעלות משם את הקליפות ולקרב את התיקון השלם... ויעקב אבינו קיווה והתפלל ששמשון אכן ישלים את התיקון ויהיה משיח ה'... אלא שלפתע יעקב אבינו רואה בנבואה שלא!!! בסופו של דבר עדיין לא הגיע הזמן... פגם הטומאה של הפלישתים כ"כ גדול... שהם הצליחו להכשיל בדקי דקות אפי' את משיח ה'... ונגזרה גזירה... ואומרים חז"ל: שמשון הלך אחר עיניו לפיכך ניקרו פלישתים את עיניו... ואז יעקב אבינו מרים ידים לשמים ואומר: אנא ה'...לישועתך קיויתי ה'... אני רואה שהגאולה בסוף לא תבוא רק משמשון... אלא נאלץ להמתין לישועת ה' עוד אלפי שנים... בדור האחרון בו יצטרכו להתמודד עם נסיונות קשים של שמירת עינים.. הבאים מקליפת ישמעאל... ויעקב מתפלל: תתן להם כח לדור האחרון... שהם יוכלו לעמוד בנסיון הזה...

עכ"פ ברצועת עזה יש כעת חגיגה גדולה... הצלחנו לנקר את עיניו הקדושות של שמשון... הצלחנו להגביר את הכח של עין הטומאה על הכח של העין דקדושה!! והנה.. הצלחנו לנקר את עיניו של שמשון ... לנקר אותם... כל רצועת עזה מתאספת לחגיגות הניצחון... וכולם מביטים בשמשון בקלונו... כולם מגיעים לראות את משיח ה' מנוקר עינים... ואז שמשון פונה לרבוש"ע בתפילה המפורסמת: זכרני נא וחזקני נא אך הפעם, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים... שמשון זועק לקב"ה: רבוש"ע: רק אתה יודע מה מחכה לבנים שלנו בדור אחרון... כמה התמודדויות ונסיונות יהיו להם בשמירת עינים מקליפת ישמעאל הזו... תרשה להינקם בהם!!! תרשה לי להראות לדור אחרון... איזה כח יש לעיניים המנוקרות של יהודי ששמר כל חייו על היניים... ושמשון בבת אחת לפת את הבית בשתי זרועותיו... וכולם נופלים פגרים מתים... ומובא בחז"ל שכתוב פעמיים ששמשון שפט את ישראל עשרים שנה!! לומר: שעשרים שנה שפט את ישראל בחייו... ועוד עשרים שנה לאחר פטירתו... עדיין הפלישתים היו רועדים מהעיניים הקדושות שיכול להיות ליהודי...

---

כשרצועת עזה מתחילה לחגוג... זה מזכיר לנו את החגיגה של הפלישתים על עיניו של שמשון...

זה מזכיר לנו שהקיץ מתחיל... ושקליפת ישמעאל ופגם הראיה מתחיל לעבוד שעות נוספות...

לא נותר לנו אלא לנקום בדרך משלנו- נקם אחת משתי עיניו של שמשון!!! כיצד אנחנו ננקום?? בזה שאנחנו נתחזק בייתר שאת ובייתר עז בשמירת עיניים בקדושה וטהרה ולא ניתן לפלישתים היוצאים מכפתור להחטיא אותנו בפגם העין... כן... עלינו התפלל יעקב אבינו לישועתך קיויתי ה'... יעקב אבינו ראה שאותם קליפת פלישתים שניקרו את עיניו של שמשון... הם מחכים לנו בסוף כל הדורות ורוצים להחטיא את עינינו... ולא נותר לנו אלא לעמוד על המשמר ולהתחזק בשמירת העיניים... לא... אין לנו את הכלים הקדושים שהיו לשמשון... אנחנו לא נזירי אלוקים ולא קדושים מרחם... מה כן יש לנו?? יש לנו ברכה טובה של יעקב אבינו: לישועתך קיויתי ה'... שיעקב אבינו מתפלל עלינו שנזכה לעמוד על המשמר... ואם נזכה והעיניים שלנו יהיו שמורות ומושגחות... הרי גם עיני ה' שמבטאות את ההשגחה... גם הם ישוטטו בכל הארץ וישגיחו על אחינו כל בית ישראל שלא יארע להם כל צער ונזק... וישיב את כל הטילים על שונאינו בראשם... וישלח לנו את משיח צדקינו במהרה שיהיה רודה בעבר הנהר מתפסח ועד... ועד... ועד עזה...
הייתי מופתע מאוד לזכות (בפרט שלא הייתי מודע לשלב השני בתחרות...)
ועוד יותר הייתי מופתע לקבל לפתחי את נתינת האתגר הבא, אז גמגמתי קצת, ולא ידעתי מה לעשות, אך בסוף המציאות גברה והרי הוא לפניכם

מקווה שהאתגר יהיה פשוט וקליל וכמו שבקשה ההנהלה.

המסלול שלנו הוא כזה, עלינו לכתוב סיפור קצר באיזור ה300 400 מילה
והעוקץ הוא, לכתוב עם כמה שפחות תיאורים המתנשאים מעל האירועים הפיזיים הפשוטים, זה אומר ש-

אנשים לא יכעסו שם, אלא פניהם תאדמנה

לא תעבור רבע שעה, אלא הגברת תסיים להתלבש גרב אחר גרב או למצער המחוג הגדול ישלים רבע סיבוב

לא יהיה יום יפה, אלא השמש תזרח והציפורים תשרנה

ובקיצור ננסה להבנות (ה' פתוחה) את התחושות מתוך המציאות עצמה ובכך הסיפור יהפוך ליותר אוטנטי, פחות מתנשא, וכל מסר שישוקע בו, יבוא לידי ביטוי בצורה טבעית בהרבה.
ובעצם כך גם המציאות שבה אנו חיים מדברת איתנו בדרך כלל, אין כותרת על משפחה מאושרת אלא פשוט כל הילדים מחייכים, וגם על ההר אין שלט שמספר על כך שהוא מדהים, יפהפה, או מרטיט, אז תשתדלו להביא את ההר בלי הכותרות...

בהצלחה רבה רבה לכולנו


וואו!
עושה חשק לכתוב!
זה מאמר ראשון לטור של גרפולוג, קהל היעד נשים בעיקר, שמתעניינות איך להכיר את עצמם ובאמצעות כך, להתקדם בחיים.

תקשורת בינאישית

התקשורת של האדם עם סביבתו נוגעת לנו בכל תחומי החיים. בבית – ביחס עם הבן זוג והילדים. בעבודה - מול הצוות והבוס, ומול הלקוחות. עם החברותא, עם ההורים והחמות, שכנות וכדומה.

מי שרוצה לשפר את התקשורת הבינאישית שלו. עליו להכיר את האישיות של עצמו ושל זולתו, להבחין בין הטיפוס ה'חשיבתי' לטיפוס ה'רגשי'. לזהות מי פועל על פי ה'אינטואיציה' (על סמך השראה והברקה) ומי תופס את המציאות באמצעות ה'חישה' (בחושיו המחודדים).


הכתב שלפנינו, יש בו כמה סימנים של טיפוס 'חשיבתי':

1. הכתב קריא – מלמד על התנהלות לפי התקן. כפי המוסכמות בחברה. וכושר הסברה, כל אלה מאפיינים את האדם החשיבתי.

2. באות ל' חלקה העליון הוא מעוגל, זה נקרא בעגה המקצועית "כתב קמרון" - גם מאפיין חזק של הדמות החשיבתית, זה מגלה על נימוס, רשמיות, שמירת חוקים ונהלים.

3. קישורי אותיות, למשל ב-ע' עם ה-ש' ועוד - מגלה על חשיבה ותפיסה מהירה. בעל מעוף, ערני, שעובד לפי אינטואיציה, טיפוס יצירתי.
  • תודה
Reactions: יענקי R1 //
10 תגובות
  • 613
  • ספר נועם אלימלך - פרשת בהר
    וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצוויתי את ברכתי לכם כו' # בשם אחי החסיד המפורסם ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות א' ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה # וכאן נכתב הקושיא בתורה וטוב היה שלא לומר כי אם וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל # ונראה שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכין שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה # וזה הוא וכי תאמרו כו' שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בבטחונו על אלהיו ולא יאמר כלל מה יאכל כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל הוא עושה פגם חלילה בהשפע ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש # וכי תאמרו פירוש כאשר תאמרו כך ואז תטריחו אותי וצויתי כו' אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה:
    שובת ממלאכה,
    מקיים הציווי.
    מדוקדק כהלכה,
    אך בחשש סמוי,

    מה נאכל?
    הכיצד נתפרנס?
    ממש לא קל,
    היתרחש נס?

    ונער הוא, מפריע
    בשאלתו חסם הברכה.
    מבורא המשפיע
    שפע בהמשכה.

    'וציויתי' ההבטחה האלוקית
    עליו נאמר.
    בפתיחה שמיימית
    לצינור שנסגר.

    הבה לא נהא
    כאותו כסיל ובער.
    ולא נשתהה
    עד שייפתח עוד שער.

    כי המתאונן ומלין,
    ימצאהו פח ופחת.
    לעומת הבוטח והמאמין,
    שהשפעתו מובטחת.
    נחום חפן בידו את הדשא הלח מן הטל.

    השמש כבר שקעה אי שם מאחורי הרי נפתלי, גוו הרעיד קלות מהרוח שהפכה לקרירה משהו, הוא משך את קצות אצבעותיו מן המים, שגם הם כבר החלו להצטנן.

    הוא כאן כבר מהצהריים, לא יודע מה יהיה בהמשך. הוא יודע שאמא דואגת, אבל הוא לא יתקשר.

    היא לא התקשרה.

    אחרי המלחמה של הבוקר, על זמן קריאת שמע, היא אמרה לו, בכעס, לך, אני לא רוצה אותך כאן. כך בפשטות, כאילו הוא איזה ילד פנימייה, שהמדריך מאס בו, הוא יודע שהיא לא התכוונה באמת, אבל לו זה הספיק.

    הוא יודע שהיא אוהבת אותו. לפחות מקווה, אבל עכשיו הוא כבר לא בטוח.

    אתמול הם רבו על צבע העניבה, שלשום על אורך הצ'ופ. להתגלח, היא כבר מזמן נכנעה. אבל הוא ידע שהיא לא לגמרי סלחה על זה.

    היא הגיעה מבית הונגרי, לא ידעה פשרות. סבא אמר פעם בהלצה, 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך' וסבא שאל, תורה מאמא, ומוסר מאבא? וענה, בערב פסח הכתוב מדבר. אמא אומרת תורות ואבא אומר מוסר. כך היה גם בכל ההנהגות אצלם, יש תורה מאמא. ולא, לא מתווכחים על זה. הוא ידע, אבל זה היה חזק ממנו. מזל שאבא כבר החליט לוותר על החליפה הארוכה, הוא לא יודע איך היה שורד את זה.

    האמת, כשהוא חושב על זה, ככה על הדשא. זה לא בוער כל כך, זה העיקרון מפריע לו. שהיא לא מבינה בזה ואומרת דעות.

    לפני חודש הם התווכחו שוב על משהו, הוא לא בדיוק זוכר. אז אבא עוד ניסה להסביר לה שנחום כבר בחור גדול, וזה לא לעניין. הוא חשב שהיא תבין, ואחר כך הביט באבא כמצפה לאיזשהו אישור. כלום. אבא גיבה את אמא מיד ויישר קו.

    אולי גם הוא חושש ממנה, חלפה בו מחשבה. זה היה נראה לו מוזר.

    אבא? החזק, הגדול, שבבית הכנסת כלם מכבדים. וגם אמא, מעריצה. שהתלמידים מביטים בו בהערצה. מפחד מאמא? חושש?

    הוא נזכר באיזה פתגם על תאצ'ר, "כל אנגליה רועדת מתאצ'ר, ואת הברזל מפחדת מעכבר". אבל זה לא עזר לו הרבה, תכלס' הוא נשאר איתה בכסאח. אבל עכשיו היא הגזימה, לא אכפת לי חשב, שתאכל ת'לב, שתתחנן, אני אראה לה מה זה, אבל היא היתה הונגריה.

    היא לא הרימה טלפון מאז שעזב את הבית, מרחוק מנצנצים היישובים שאצל הגבול, והוא לבד על הדשא הלח. מנסה לערוך לעצמו איזה מאזן של מה עושים עכשיו.

    הנה המספר של אבא על הצג, הוא סינן אותו. שיחכו. הוא מכיר את זה. היא לא מתקשרת. אבא בטוח ביקש ממנה להתקשר, אבל בסוף כנראה נכנע.

    היא בטוח מאחוריו רוצה לשמוע, שתחכה.

    בפעם הרביעית שאבא ניסה, הוא הרים.

    הלו? שמע את הקול של אבא קצת מרוט, עייף. זה לא זמן למלחמות, חשב נחום, ערב פסח, מסכן.

    כן, הוא ענה.

    מה נשמע?

    בסדר.

    איך אתה מרגיש?

    בסדר.

    מה קורה?

    בסדר.

    אה אההממ מה התוכניות שלך להיום?

    לא יודע, נראה.

    בכל זאת?

    אולי אשן אצל חבר, או שאחזור לישיבה, נראה. הוא מתח את המקסימום מבחינתו.

    ולמה לא תחזור הביתה? שאל אבא

    הביתה? אמא אמרה שאלך, הלכתי.

    אהה אמממ אני מבין, אמממ אבל אתה יודע שהיא לא באמת התכוונה.

    כן אני יודע. הוא ענה.

    רק לזה היא לא התכוונה או גם לכל מה שהיא אומרת לי כל הזמן היא לא מתכוונת?

    נחום. אני מבקש, אמר בחומרה. ופתאום, כנראה נזכר בסיטואציה. שינה לטון רגוע קצת מתחנן, מתחנחן.

    נחום, תראה, אתה יודע שאמא אהמממ קצת קשה לה עם השינויים שלך, אבל היא נורא אוהבת אותך. כאילו מקריא מאיזה דף מסרים שקיבל מאיזה יועץ אולי אפילו מאמא.

    אני לא בטוח, אמר נחום. זה בסדר, אבא, אני אשאר כאן לכמה ימים, יהיה בסדר.

    הוא לא ידע היכן יבלה את הלילה, אבל נרדם כך על הדשא שעל גדות הנחל, לא ענה לטלפונים.

    בבוקר מוקדם השמש ממזרח סנוורה אותו, הוא לא הבין מה איתו, הצצה בטלפון הבהירה לו שהוא על שבעה אחוזי סוללה. ושתים עשרה שיחות שלא נענו. מאבא, כולם מאבא.

    שלף את זוג התפילין שלו מהנרתיק, והניח.

    כמה זמן לא התפללתי בשעה כזו, חשב לעצמו, איזו תפילה טהורה, זכה. אחח איזה ריח של בוקר, הרגיש קרוב כל כך. הרגיש קשור, מחובר, נקי כל כך, הוא חלץ את תפיליו.

    ושוב אבא על הצג.

    בוקר טוב נחום, מה נשמע?

    בסדר

    איך עבר הלילה? ברוך השם.

    אתה בטוח?

    כן. ולא ידע למה הטון שלו קצת יותר מפויס. אולי זה אבא שלא מוותר עליו, אולי שיחה עם בורא עולם כשהנצה השמש.

    אבל נראה לו שאם אמא תתקשר, הוא כבר יענה לה, הוא ידע שגם היא תתקשר בסוף.
    • דיון
    610
  • אשר כותבת submitted a new Article:

    אל הדבר האמיתי

    "אני לא נפגש בספירת העומר, אני מתבייש בזקן שלי".
    זה היה עוד שיחת שכנוע ביני לבין אימי בטלפון ציבורי של הישיבה.
    אסור לנו בישיבה פלאפון.
    כמעט אסור הכל.
    רק רוצים שתשב ותלמד, וזה מה שאני עושה ברוב היום.

    אז אמא שלי מתקשרת המון לטלפון הציבורי בישיבה.
    "מוישי, אמא שלך רוצה אותך בטלפון שליד החדר אוכל", אומר כל פעם צדיק מזדמן שמתנדב להרים את האפרכסת.
    אני לא כל כך אוהב לענות לה. בדרך כלל אני באמצע ללמוד, אני יוצא מריכוז. אבל חזקה עלי מצוות כיבוד אם.

    אתמול אמא התקשרה שוב לשכנע אותי להיפגש שוב עם רחלי...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    כתב יד למאמר שני.png] בטור הקודם, הגדרנו כמה טיפוסים:

    חושב, מרגיש, אינטואיטיבי וחישה. עליהם נוסיף גם את המופנם והמוחצן.

    אנו מזהים בכתב לאיזה טיפוס הוא שייך, וגם איזה חלק יש לו מקווי האופי האחרים.



    בכתב שלפנינו אנחנו מזהים כבדות ותנודות, קו עבה. האותיות יושבות על בסיס שורה ישרה.

    מאפיינים אלו מלמדים שמדובר בטיפוס:

    מרגיש מוחצן - עם סייעת של חישה

    נתאר מעט את הדמות הזאת:

    פעיל, משתלב ויוזם. סימפטי ומלא חן. אוירה הרמונית חשובה ביותר עבורו. מארח טוב, חבר קשוב ונאמן. מציאותי ופרקטי. ביצועיסט, מסודר ודייקן.

    קובע את איכות רגשותיו בהסתמך על תפיסות חברתיות מקובלות, מגדיר את עצמו כחלק מהחברה בה הוא פועל. החושים מסייעים לו בקליטת המציאות. לומד במהירות את המנהגים והכללים במקום אליו מזדמן. דעת קהל חשובה לו מאד. מעדיף לעבוד בחברת אנשים, פועל לפי כללים ועקרונות מקובלים.

    מודעות חברתית לעזרה, ערני לקיפוח חברתי. הסתמכותו על החושים ועיבוד הנתונים באופן רגשי, גורמים לו להפנים טוב יותר גירויים חברתיים - רגשיים.

    דבק במוסכמות ונמנע מחשיבה ביקורתית. אוהב חברה וזקוק למסגרת, חושש מבדידות ועלול לפתח תלות.

    חשוב לו 'מותגים' – בוחר את חבריו, חפציו ועיסוקו על בסיס התפיסה המקובלת במעגל ההשתייכות שלו, בהתאם למעמד החברתי של חבריו.

    נהנה ממעורבות והשתייכות לארגונים שמזדהה עם מטרתם. מוכן להשקיע בהפעלה, הנעה והשפעה. יודע להתלהב ולהלהיב אחרים.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה