קהילת כתיבה מקצועית

ב"ה.



זַמֶנְהוֹף רוֹפֵא שִׁנַּיִם
הֲכִי טוֹב בַּמְּדִינָה
כַּפָּרָה עָלָיו, עֵינַיִם
עוֹקֵר כָּל שֵׁן בִּינָה

כָּל הַלַּיְלָה הִתְהַפַּכְתִּי
מָזַגְתִּי קוֹנְיָאק אֶל הַפֶּה
אֵין ווֹדְקָה שֶׁלֹּא נִסִּיתִי
עִם וָפֵל מְצֻפֶּה

בַּבֹּקֶר בְּהַנְגְּאוֹבֵר
מַהֵר קָבַעְתִּי תּוֹר
לְהַחְתִּים כַּרְטִיס חָבֵר
בְּמִרְפְּאַת הַדּוֹקְטוֹר

יֵשׁ לוֹ שִׁנַּיִם שֶׁל זָהָב, וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וּבְלִי חֹר
מְקַבֵּל רַק מְזֻמָּן, בְּלָבָן אוֹ בְּשָׁחֹר

"שֵׁן תַּחַת שֵׁן" לְכוּדָה
בִּשֵּׂר לִי בְּשִׂמְחָה
אֶעֱשֶׂה לָךְ בַּעֲמִידָה
עֲקִירָה בְּלִי הַנָּחָה

זָעַקְתִּי רַק לֹא עֲקִירָה
לֹא אֶסְבֹּל הַכְּאֵבִים
עָדִיף כְּבָר כְּאֵבֵי לֵדָה
אֲפִלּוּ עִם צִירִים

- נוֹ פְּרוֹבְּלֶם, אֵין בְּעָיָה
רַק לְהַחְלִיט וּלְעַדְכֵּן
שֶׁאֵדַע לְאֵיזוֹ תְּנוּחָה
אֶת הַכִּסֵּא לְכַוְנֵן

יֵשׁ לוֹ שִׁנַּיִם שֶׁל זָהָב, וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וּבְלִי חֹר
מַלְבִּין הוֹן וְגַם שִׁנַּיִם, כָּל שָׁחֹר הוֹפֵךְ צָחֹר

אַךְ בְּבוֹאוֹ הַיּוֹם לְטַפֵּל בִּי
וְלִי לִקְשֹׁר כְּתָרִים
"הוֹד מַעֲלָתְךָ" הֵחֵל לִקְרֹא לִי
תֹּאַר שֶׁנִּקְנָהּ בְּיִסּוּרִים

כִּי הוּא צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם
בִּזְרִיקַת הַרְדָּמָה
עוֹקֵר כָּל שֵׁן 'חַת שְׁתַּיִם
שָׁלוֹשׁ זוֹ הַגְזָמָה

אֵין כָּמוֹהוּ בַּקּוֹסְמִים
מַמָּשׁ לַהֲטוּטָן
לַפֶּה מַכְנִיס בַּרְזְלִים
מֵהַכִּיס שׁוֹלֵף מְזֻמָּן

יֵשׁ לוֹ שִׁנַּיִם שֶׁל זָהָב, וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וּבְלִי חֹר
בַּסּוֹף מַקְפִּיץ אֶת הַחֶשְׁבּוֹן כְּלָבָן בֶּן נָחוֹר

וְאִם אֲנִי מַמָּשׁ מָתוּחַ
יַרְגִּיעַ וְיֹאמַר: תִּנְשֹׁם
זֶה לֹא נִתּוּחַ מֹחַ פָּתוּחַ
אֶלָּא אִם תַּחְלִיק הַיָּד פִּתְאוֹם

תָּמִיד שׁוֹאֵל הוּא בִּשְׁלֹמִי
אֲנִי מֵשִׁיב בְּפֶה מָלֵא
מָה שְׁלוֹמְךָ? – אָההּהָאהֶאמִי
וְאֵיךְ בָּעֲבוֹדָה? - כְּחַכְחַכְצְלֵא

וּבְעוֹד הוּא מַרְצֶה בְּפָאתוֹס
עַל שְׁמִירַת שִׁנַּיִם יְצִיבוֹת
הִשְׁתַּעֵל, הָלַךְ הַמִּיתוֹס
מִפִּיו נָשְׁרוּ הַתּוֹתָבוֹת

יֵשׁ לוֹ שִׁנַּיִם שֶׁל זָהָב, וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וּבְלִי חֹר
מְקַבֵּל דּוֹלָרִים וְגַם יוּרוֹ, לְךָ נוֹתַר רַק לִבְחֹר

וְלָמָּה, דּוֹקְטוֹר, לַמְרוֹת הַצִּחְצוּחַ
הַטִּפּוּלִים חוֹזְרִים
אֵינִי יָכֹל לֶאֱכֹל תַּפּוּחַ
כָּל הַיּוֹם חֹרִים

תָּמַהּ הַדּוֹקְטוֹר, הַכֵּיצַד
לֹא נִכָּר כְּלָל שֶׁצִּחְצַחְתָּ
אֱמֹר נָא לִי בְּאֵיזֶה צַד
שֶׁל הַמִּבְרֶשֶׁת הִשְׁתַּמַּשְׁתָּ

וּלְאַחַר טִפּוּל נוֹרָא
מַצִּיעַ לַאפִי-טֹפִי רַךְ
מַחֲזִיק מִמֶּנּוּ מְגֵרָה
הַשְׁקָעָה לִטְוָח מָאֳרָךְ

יֵשׁ לוֹ שִׁנַּיִם שֶׁל זָהָב, וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וּבְלִי חֹר,
סֻכָּרִיּוֹת וְהַפְתָּעוֹת וַהֲמוֹן הוּמוֹר שָׁחֹר...

שלום חברים
לפני כמה שנים חיפשתי חומרים ללמידה עצמית איך לכתוב הומור.
נתקלתי במרשתת בחוברת המתמצתת בעשרים ושמונה עמודים את תורת כתיבת ההומור.

תרגמתיה מאנגלית (אז, 2015) בנסיון להיצמד כמה שיותר למקור.
למעט משפטים לא ראויים, שייתכן ותהליך גיורם עירפל קצת את משמעותם.
בכל אופן, מומלץ לכל מי שמתעניין בכתיבת הומור:




· 'אבי מחוללי הצחוק' הינו 'אלמנט ההפתעה' ממנו מתפצלים כמה וכמה טריגרים שגורמים לצחוק האנושי.

תאוריות צחוק:
· הפתעה
· מבוכה
· ניגודיות – חוסר התאמה
· הכרה – זיהוי סיטואציה
· אמביוולנטי – דו משמעי – מנוגד
· שחרור
· עליונות
· צורניות

'אלמנט ההפתעה' הינו למעשה הכלי שעומד מאחורי ההגיון שבחלק מיתר הטריגרים 'מבוכה' 'ניגודיות' ו'הכרה'.

מילת המפתח היא 'הטעיה'. חייבים תחילה להטעות את הקהל, שיחשבו שאנחנו מתכוונים לומר דבר מסויים, כשאנחנו בזריזות 'מפוצצים את הבלון' ואומרים משהו אחר בלתי צפוי לחלוטין, ו'בום' יש לנו 'פאנצ' ליין'.

"אני זוכר, פעם אחת, הלכתי אליו הביתה להתחנן אליו שיחזיר אותי לתפקיד. זה היה בליל פורים בסביבות שתיים לפנות בוקר. הייתי 'שפוך' ואני דופק בדלת "דני! דני!" מה שדי מוזר בגלל שהשם שלו אליהו'...


"התחלתי להשיר שיער. לפעמים זה ממש מציק לי... כמו באותו בוקר, כשחבר שלי לחדר סירק לי את השער – אבל אני כבר מזמן עזבתי לעבודה...


אנחנו לפעמים לועגים לעצמנו בחשיפת מבוכתינו בסיטואציה מסויימת. זה משחרר אותנו מהחובה לשמור על התפיסה שלנו לגבי איך אנחנו רוצים שאנשים יסתכלו עלינו.

אם אנחנו צוחקים על העובדה ששכחנו את השלייקס לא מוכתפים, או את החגורה פתוחה, או שקרענו את המכנס, זה עוזר לנו לשמור את קור הרוח, וזה כאילו מפגין שאנחנו עדיין בשליטה על התדמית האישית שלנו.

אנשים אחרים צוחקים לסיטואציה המביכה שלנו מ'הכרה', בגלל ש'או שהם כבר עשו את אותו הדבר, או בגלל שהם יכולים לדמיין את עצמם בסיטואציה זהה, והם מזדהים איתנו בכך שהם חווים את אותה התחושה, ובנוסף הם גם צוחקים בתחושת שחרור לחץ מהעובדה שהם חשים שחרור שלא הם האובייקטים שבמרכז הסיטואציה המביכה.

אני יודע שזה כתוב באריכות, אבל תקרא זאת שוב ושוב, כי זו פיסת אינפורמציה שווה בהבנת התגובה האנושית. אם אתה מתרגל והופך מיומן בזה, אתה יכול לקחת את הקהל לכל כיוון שאתה רוצה.

תחשוב על כל הדברים שגורמים לחרדה ומבוכה, ואני יכול להבטיח לך שחלק גדול מחומרי הקומדיה כבר קיימים היכן שהוא לגבי זה, או שנכתבים כעת בזמן שאנחנו מדברים.


מהם הדברים הגורמים למבוכה?
· חולשות אישיות שיכולות להשפיע על כבודנו ועל ה'קול'יות שלנו.
· דאגות אישיות
· כשלונות

חולשות אישיות
זהו אחד היפים בקומדייה. אתה יכול לעשות טעות, ולהשתמש בה כדי לגרום לצחוק. 'העצמה' מה'אני' החלש שלנו! הקהל מסתכל על קומיקאי שעושה צחוק מעצמו ומטעויותיו – כאמיץ.

אחד הדברים הכי טובים שאפשר לכתוב לגביהם קומדיה אלו החולשות שלך.

· האם אתה כבד תנועה?
· האם הנך במאבק בתא המשפחתי?
· האם הנך חלש?
· האם אתה טועה לעתים קרובות?
· האם אתה מרושש?
· האם אתה דחיין כרוני, דוחה דברים?
· האם אתה שלומפר?
· האם אתה מאחר קבוע?
· האם אתה סובל מעודף משקל?
· האם אתה מכור למשהו?
· האם קיבלת ציונים גרועים בביה"ס?


סיטואציות משפחתיות
יותר מחמישים אחוז מההומור בעולם מיוחס במישרין ובעקיפין למשפחה ולגברים/נשים, הרבה חרדות קשורות לעניין, ולכן גם מבוכה שכדי להסתיר אותה, אנחנו צוחקים.

בנוסף, אם זה משהו שהקהל חווה וקשור לזה, הוא מזהה זאת... האם 'זיהוי סיטואציה' [הכרה] אחד מרשימת הסיבות מדוע אנחנו צוחקים... ובכן, כן, בוודאי!

ניגודיות - חוסר התאמה
ניגודיות היא אחת מקונסטרוקציות ההומור הכי מצויות כיום. וזו היתה פופולארית מאז ראשית ימי ההומור. מהי ניגודיות? ניגודיות הינה למעשה הצבת מאפייני דבר מסויים על גבי דבר שונה שבאופן נורמלי לא שייכים אצלו מאפיינים אלו.

דרך פשוטה מאוד לעשות זאת הינה באמצעות 'האנשה' של בעל חי. כמו שההוא סיפר:

"אינני חושב שסוסי מירוץ באמת יודעים שהם רצים. אני חושב שסוסים יושבים בשערי התאוצה כשהם חושבים לעצמם, "אני יודע שבסוף המסלול מחכה לי ערימת חציר ואני רוצה להגיע לזה ראשון."

אנחנו באופן נורמלי לא מדמיינים סוס חושב כמו בנאדם. כך כשאנחנו גורמים למישהו לדמיין זאת, זו ה'ניגודיות' שגורמת להם לצחוק. למה? בגלל שניגודיות יוצרת הפתעה.

קיימים כל כך הרבה דרכים שונות שאפשר להשתמש בניגודיות. כמו באותה סדרה שהציגה דירה עם שני שותפים, אחד מהם מפוזר טיכו, והשני פריק ניקיון וסדר. השוני ביניהם, או ה'ניגודיות' שהיתה שם, היא זו שהצחיקה.

בואו נסתכל על זה במבט יותר יוצא דופן. כמו בתיאור על אותה אשה קטנה, עדינה ופחדנית, שיורה ברובה כמה פעמים. הניגודיות שבדבר מעורר צחוק.

הנה תרגיל מהיר בניגודיות.

כתרגיל מהיר, תחשוב על שלושה סלב'ס, בעלי מאפיינים מוגדרים, וכתוב את אותם מאפיינים. ואז תמקם אותם בסיטואציה בה לא נפגוש אותם באופן רגיל. והצג אותם בסיטואציה זו.

· דמיין את עסקן ידוע איקס כמלמד בחיידר, איך הוא היה מגיב לתלמיד חצוף.
· דמיין את גבאי אדמור מוכר, כנהג טרקטור.
· דמיין את איש עסקים איקס הפופלארי והידוע, כדיין או רב.

זיהוי – הכרה.
עד כה מסרתי לך שלושה תצורות עוצמתיות לחולל צחוק אצל אנשים. כעת אתן לך את אחד ממתכוני המפתח בה משתמשים אצל הקומיקאי הכי עשיר שהוא ללא ספק אחד הקומיקאים הכי מצליחים לא רק בזמננו, אלא – פיננסית – בהיסטוריה: ג'רי סיינפלד.

כרטיס הביקור של סיינפלד הינו 'הומור ויזואלי'. הוא חונן בכישרון להצביע על הניואנסים הויז'ואליים בחיינו, שאנחנו יכולים לזהות, וברגע שאנחנו מתחברים ומזהים זאת, אנחנו צוחקים. זהו הזיהוי הפשוט שגורם לצחוק.

זיהוי הינו אכן משהו גדול בעסקים בגלל שזה יצור למעשה את התגובות הפיזיות של הקהל. כשהם מזהים משהו הם ינתרו מכסאותיהם, יצביעו לבמה וישאגו "אני עשיתי זאת!"

כשאתה גורם לקהל את המחוייבות למשחק שלך, אתה למעשה בכסא הנהג.


ישנם 5 אסטרטגיות להומור רקוגנטיבי - [הכרה]

1. התבוננות פיזית: התבוננות בהתנהגות יצורים חיים, אובייקטים דוממים, למה זה ששמים לנו באוכל לימון מלאכותי, כשבנוזל כלים שמים מיץ לימון אמיתי? שמת לב פעם שלכלבים אף פעם אין נזלת באף, אבל יש גם יש להם נזלת בעינים? למה? והאם האף של הכלב אינו מזכיר לך שקע חשמלי קטן? אתה ממש רוצה לחבר להם כבל חשמלי כלשהוא.

2. התבוננות ורבלית: כשאתה רואה מילים כתובות על שלטים או לוח, או מודעות פרסום, או כשמאנדהו אומר משהו שכבר שמענו בעבר אך מעולם לא חשבנו לכתוב זאת. (חפש דברים מוזרים, אירוניים, או לא הגיוניים):

ראיתי שלט שכתוב עליו: מטבח סיני אותנטי – סי אספנול פור פאבור.

ראיתי שלט אחר שמזהיר: אין כניסה לכלבים. פרט לכלבי נחיה. למי מיועד השלט הזה...?"

צפיתי בתשדיר פרסומת לאבקת כביסה, שאומר:
"אבקת הכביסה שלנו עושה עבודה יותר טובה. היא מנקה כתמי דם מחולצתך יותר טוב ממותג הכביסה המוביל. 'אם יש לך דם על החולצה, לבחור סוג אבקת כביסה זה הדבר האחרון שמטריד אותך."

3. התבוננות אישית: אלו אבחנות שקורות בחייך האישיים יותר; בית וקרובים. אבחנות שהן יחודיות בחיים שלך.
אשתי חזרה אתמול מהחנות עם כל הבגדים היקרים הללו. היא פותחת את השיחה באומרה. "היי, אין לך מושג כמה כסף חסכתי לעצמנו!

כשאתה נשוי, שמת לב פעם שהכסף שלה הוא "שלה", אבל הכסף שלך הוא "שלנו"?

4. התבוננות איזוטרית [ידועות רק למי שבסוד הענינים]: אבחנות כלליות, לקט אירועים קטנים ובלתי משמעותיים בחיים. כמו התחושה שלך כשאתה נשען אחורנית בכסא וזה כמעט נופל אחורה אבל אתה תופס את עצמך. כשאתה רוצה להדק את הפקק של בקבוק הסודה ואתה צובט את אצבעך, וכאלה

כשאתה מרושש, בנקאות און ליין זה רק נועד לחזק את תחושת החרדה. בכל פעם שאתה נכנס אונליין לבדוק את המאזן, יש את המתח הזה שיוצר את האימה 'איזה מאזן שלילי יוצג הפעם באתר.

5. התנהגות אנושית: בדרך כלל מיוחס להתנהגות פיזית של אנשים או חיות. שחקני כדורגל בריקוד חגיגי אחרי התמודדות, בחורים יבצעו שכיבות סמיכה לפני שהם יוצאים לפגישת שידוך.

יצא לך פעם לשאול מישהו מה שלומך, והוא נאנח אנחה גדולה ובכיינית? אתה יודע שזו הולכת להיות שיחה ארוכה.

הדבר שחשוב לזכור הוא שתמיד תזכור לכתוב את האבחנות שלך כשהן קורות, ואז אתה מזכיר זאת לקהל. ככל שתהיה יותר ספציפי, וככל שתפרט יותר את התיאור, כך הדמיון של הקהל יהיה יותר חד וברור להבין זאת.

איך יכול להיות שאנחנו תמיד לוחצים יותר חזק על השלט-רחוק כשאתה יודע בבירור שהסוללה הלכה לעולמה.

וככל שהקהל יקלוט בבהירות את התמונה, כך יותר מהר הם יצחקו.


אני לא יכול להדגיש כמה חשוב להיות ספציפי בפרטי ההתבוננות, במיוחד כשאתה מתעסק עם ניואנסים ורבליים. אם אתה מבטא את המשפט כמו שצריך, זה הזיהוי וההכרה שגורמים את הצחוק.


שמת לב פעם כשאתה באוטו, תמיד תישען לכיוון צג מערכת הסטריאו כדי לשמוע טוב יותר, אפילו שהרמקולים נמצאים בכלל בצידי האוטו?

קח לדוגמא את השורה לעיל עם כתם הדם על החולצה. כשהקריין אומר 'אבקת הכביסה שלנו מנקה כתמי דם טוב יותר מהמותג המוביל. את המילים 'המותג המוביל' צריך לבטא בדיוק כמו שהיה אומר זאת קריין הפרסומת. פרטים הינם קריטיים.


כמה מילים לגבי 'טיימינג'
אם תשאל קומיקאים מה מעורר את הצחוק האנושי, הם עשויים לענות משהו כמו 'טיימינג הוא הדבר הכי חשוב בקומדיה'. ברור שזה נשמע טוב, אבל מה זה אומר לנו? איך הופכים את המילה 'טיימינג' למשהו ברור שאפשר להבין את התהליך שלו?

ובכן, תזמון, הוא כישרון ניתן ללמידה.
תזמון אינו משהו מסובך, תזמון הוא פשוט טכניקת 'האזנה' יותר מכל דבר אחר. ואסביר:

קומדיה זה 'להטעות'. לגרום לקהל להניח שאתה הולך לומר משהו... ואז ברגע האחרון ממש אתה אומר משהו אחר. כך אתה מנפץ להם את התמונה שהובלת אותם לחשוב שאותה התכוונת לתאר. התזמון נכנס בדיוק בקטע היכן שאתה נותן להם רגע 'לראות' את התמונה בעיני רוחם, לפני שאתה מנפץ אותה.

התחלתי להשיר שיער. לפעמים זה לגמרי מטריד אותי, כמו באותו בוקר שחבר שלי העביר את ידו בשערותי... אבל אני כבר יצאתי לעבודה.

כשאני אומר 'באותו בוקר חברי העביר ידו בשערותי... צריך לקחת פסק זמן של רגע, לאפשר למאזין לדמיין בעיני רוחו את התמונה בה אני יושב שרוע על הכסא וחברי מעביר ידו בשערותי. ברגע שהם קלטו את התמונה (וזה לוקח בדיוק שניה) זהו הרגע שאני מנפץ את הדמיון, באומרי 'אבל אני כבר יצאתי לעבודה.

נקודה חשובה נוספת, כשזה מגיע לתזמון, הוא הרצינות. אתה חייב להתייחס באמפתיה אמיתית לגבי החומרים שאתה מדבר עליהם. שתהיה הוגן כשאתה מספר משהו, ושהיה מחובר למילים אמוציונלית.

תחשוב על זה. בני אדם הם אמוציונליים. אם אתה הוגן לגבי כל דבר שאתה אומר – אפי' כשאתה מגזים בתיאור בפאנצ' ליין, אתה לא רק מדבר לקהל, אתה גם 'אמוציונלי'. ואם אתה עושה זאת באופן משכנע, שני דברים יקרו במקביל:

1. הקהל מתחבר אליך אמוציונלית.
2. ההגינות שלך בתגובותיך ובאמוציות שלך, ישמרו את הטיימינג ג"כ בצורה הוגנת.

הנה עוד תרגיל בתזמון:
בכל פעם שאתה משאיר הודעה בתא קולי ומציין את מס' הטלפון שלך, תוודא שאתה אומר את המספר בדיוק כמו במקרה שהיית מקריא זאת לבנאדם שכותב את המספר על פתק. כך, תווכח שאתה מאט אוטומטית את קצב ההקראה.

לא רק שהטיפ הזה יעזור לך להיות מודע לטיימינג שלך. זה גם יועיל לך לפתח יחסים מוצקים יותר. כי כשהאיש מעבר לקו הטלפון יכתוב את המספר שלך והוא לא יצטרך לטרוח לשמוע שוב את ההודעה כדי להספיק לכתוב את המספר שלך, הוא פשוט יודה לך!

נמשיך עם מחוללי הצחוק:
אמביוולנטיות – סותרנות, דו משמעות.
אמביוולנטיות היא צורה של 'חוסר התאמה', במובן זה שכשאנחנו 'סותרנים' לגבי משהו, לא איכפת לנו מזה. בד"כ אנחנו משתמשים בסותרנות בסיטואצייה קומית כשמצפים מאיתנו להיות איכפתיים לגבי דבר מסויים, ואנחנו לא. 'חוסר ההתאמה במקרה זה היא ה'לא איכפתיות', וזה מפתיע את הקהל וגורם להם לצחוק. שתי דוגמאות לניצול 'הסותרנות':

אני זוכר את הזמנים הישנים והטובים כשילדים עבדו בבתי החרושת.

ניסיתי ללמד את הילדה שלי בת החמש, לשרוך את נעליה. היא אמרה, "אבא! אני לא יכולה אבא, אני לא יכולה! אמרתי, "כמה פעמים אמרתי לך לא לומר את המילה הזו... אני לא אבא שלך."

כשדודה שלי הזדקנה התחילו אצלה בעיות זיכרון מה שהיווה עבורי ברכה בימי ההולדת שלי. היא היתה נותנת לי כרטיס ברכה ליומולדת עם שטר של מאה דולר בפנים. ואז היא היתה אומרת, "ג'רי, האם כבר נתתי לך את כרטיס הברכה שלך?" אני מסתכל עליה ואומר, "אההההממממ... לא!" אם היה לה יום גרוע במיוחד, יכולתי לסגור אלפייה!"

כפי שתראו, זוהי ה'סותרנות', 'חוסר האיכפתיות' שגורמת לצחוק. בכל מקרה, צריך להיות זהירים עם זה, כי אם תבחר סיטואציה שגויה או את הדמות הלא נכונה, אתה יכול להפיק מהקהל אנחות במקום צחוק.

שחרור
שחרור, הינו גורם צחוק מורכב יותר. מכירים את הסיטואציה מהסרטים שיושבים חבורת אנשי עסקים באולם הועידה ואחד העובדים משחרר בדיחה, ואז יש כמה שניות שכולם מסתכלים על הבוס, לבסוף הבוס צוחק ואז כולם צוחקים גם כן... זוהי דוגמא מובהקת לשחרור.

היה שם מתח מהחרדה שנוצרה לגבי מה יגיב הבוס לגבי הנאמר. ואז, כולם צוחקים בגלל שהבוס צחק, ומפיגים את המתח.

אנחנו גם חווים שחרון כשאנחנו משוחחים על טרגדיות החיים ע"ג הבמה בצורה כזו שמתכננת לגרום לצחוק בסוף נושא מאוד רציני. בסטנדאפ שלי אני מדבר לגבי מותה של דודתי שהכניסה אותי לסחרור.

... וכשאתה נוכח באחד ההלוויות הללו, תמיד יש שם את הבחור ההוא ששואל אותך "את השאלה". אתם יודעים מי אני מתכוון? הבחור הזה יבוא אליך ויאמר, "מה אתה רוצה שיאמרו עליך בהלוויה שלך?" והבחור הזה מגיע אלי ואומר, "מה אתה רוצה שיאמרו עליך בהלווייה שלך ג'רי? ואני מסתכל עליו בעיניים דומעות ואומר, "מה אני רוצה שיאמרו עלי בהלווייה? אני רוצה שהם יאמרו... 'היי ס'תכלו! הוא זז!"

הסיפור הזה נאמר מכל זוית אישית של הסתכלות. הקהל מוצף עם אמוציות, כך כשאני לבסוף מגיע לשורה התחתונה הם כל כך חשים שחרור שהשורה יוצאת מצחיקה והם למעשה פורצים בצחוק. השורה הזו אגב, תמיד נלווית במחיאות כפיים.

הבידור או הקומדיה הבנויה כך שתגרום לשחרור צריכה להיבנות בזהירות, אך היא גם עשויה להפיק מהקהל תגובה אמוציונלית טהורה. כזו שמגדירה אותך כקומיקאי יוצא מן הכלל.
לפעמים, יכולה תחושת השחרור להיגרם בגלל הנושא המאוד אמוציונלי שבחר הקומיקאי.

השחרור, כגורם צחוק, יכול להיות עוצמתי במיוחד בגלל שזה מחובר לאמוציות של הקהל ואם הבדיחה נאמרת כיאות, ה'תשלום' מהקהל צפוי להיות עמוק ועוצמתי!

כמה רעיונות ונושאים היכולים ליצור מתח ולספק את ההזדמנות לגרום לטכניקת ה'שחרור':

· הומור מקאברי
· ילדים
· דת (ליצנותא דעבודה זרה א.נ.)
· פוליטיקה
· גזענות
· טרגדיות, כמו אסון גרעיני, צונאמי, אסון אקטואלי, וכדו'.

בדיחות בטכניקת ה'שחרור' לא אמורות להיות 'התקפות' בהכרח. הן בדיחות מנוסחות כך שיראו כהתקפות, וההפתעה הנגרמת בעובדה שהן לא 'התקפה' היא זו שגורמת לשחרור. זוהי קומדיית כתיבה מורכבת, אך שווה את המאמץ בגלל שהיא מספקת תגובת קהל עוצמתית, ומביאה אותם לחשוב.

"אינני מביא אותם לצחוק", אני גורם להם לחשוב..." – ג'ורג' קארלין

עליונות
אחד הגורמים האוניברסליים לצחוק הינו הפסיכולוגיה האנושית שלנו. למרבה המזל אנחנו יצורים מאוד לא בטוחים בעצמנו. אנחנו תמיד מודאגים לגבי 'איך מסתכלים עלינו'. התדמית האישית שלנו כל כך חשובה לנו שאנחנו תמיד צריכים אישור על כך שלא רק שאנחנו בסדר, אלא שישנם גם אנשים אחרים במצב גרוע מאיתנו!

אינך חושב שאתה מתאים לזה? שאל את עצמך את השאלה הזו: כשמכירים אותי למישהו, האם יש לי את הקושי לזכור את שמותם, אפי' מיד אחרי ההכרה?

אם זה קורה לך ו-אל תדאג, זה קורה לכולם, הינך סובל מהמחלה המוכרת שקוראים לה 'להיות אנושי', יש סיבה למה אנחנו נתקלים בבעיה הזאת. ישנם אנשים שטובים בלזכור שמות כאלו, אבל בד"כ זה תלוי בתרגול ובמודעות. הסיבה שאנחנו שוכחים את השם כל כך מהר היא בגלל שהמח שלנו עובד בד"כ בתת המודע, כ"כ עסוקים בלחשוב איך האדם שמציגים אותנו בפניו, רואה אותנו... כך שאנחנו לא במצב קליטת הנתונים של שמו במוחנו.

אז כולנו סובלים מרמה מסויימת של חוסר ביטחון. ומה טוב בזה? שאפשר להשתמש בזה בקומדיה וליצור צחוק. בגלל שאנחנו יודעים שזה קיים אנחנו יכולים לנצל זאת, ולהשתמש בזה ככלי ענננק.


עליונות באה לשימוש בהרבה דרכים:
· הומור עצמי [גינוי עצמי בהומור]
· הומור עלבוני
· תקיפת המוסכמויות
· לרדת על מתלונן
· לתקוף 'לשעבר' אחד, שפגע בנו
· להתלוצץ על אחד שיודע הכל
· לרדת על 'סלב' שמגיע לו ...

אחד הדרכים הקלות לשימוש ב'עליונות', ואחד המועדפים עלי, הוא גינוי עצמי [הומור עצמי]. בכל פעם שאני אומר משהו שעושה אותי 'עם האף למעלה' בסיפור או בבדיחה, אני אומר משהו ש'מוריד' אותי או מטיח אותי מטה... מה שגורם לקהל להרגיש תחושת עליונות, וזה גם מאפשר להם לדעת שאני לא לוקח את עצמי מידי ברצינות.

"שוטר עצר אותי בצד ואמר לי: אתה יודע מה המהירות שנסעת? אמרתי לו, 'אתה באמת חושב שבמהירות שנסעתי אסכן את עצמי להוריד את העיניים מהכביש ולהסתכל במד המהירות'? אז הוא אמר לי 'הו, אני מבין שאתה רוצה לשחק איתי משחקים'. אמרתי לו: האם זה אומר שאני אמור להתחפש לעז?... ובכן... כשחזרתי להכרה...

כשאמרתי 'ובכן... כשחזרתי להכרתי'... השתמע מזה שהשוטר לקח את האלה שלו וגמר אותי במכות... ועם מה שאמרתי לו , זה כנראה הגיע לי. הפעולה הזו הוציאה אותי 'עניו', וגרמה לקהל לחוש עליונות.


צורני:
בעלי תאוריות צורניות טוענים שההומור קורה כשדברים לא קשורים נופלים למקומם ובאותו הרגע זה נשמע הגיוני. זה מה שאני קורא לו 'רגע של אה-הה!' פיתרון הפאזל שגורם לקהל לצחוק. זה מצריך עבודה לפרוש את החלקים בזהירות כך שהם יסתדרו יחד.

השתמשתי בזה בבדיחה שהמצאתי על המכונית היוגוסלבית שנקראת ה'יוגו'.

"אתם יודעים למה הם קוראים לזה 'יוגו'? בגלל שכשאתם מטפסים איתה על גבעה, היא משתתקת, אתם מכבים אותה, יוצאים ממנה, ו'יו גואו אפ ד'ה היל'...

"ראיתי שלט שאומר 'איזור מנוחה מייל אחד'... חשבתי לעצמי 'וואו זה עצום'!"

עם הבדיחה שלעיל, מה שמשתמע ממנו שהוא מבין שהשלט מתכוון לגודלו הפיזי של איזור המנוחה כמשתרע על מייל שלם. מה שאכן 'עצום' לאיזור מנוחה.

כל ספר הוא 'ספר ילדים' אם הילד יכול לקרוא אותו.

ויש כמה קומיקאים מובילים שמשתמשים בטכניקה הצורנית.

'השעה אחת ושתי דקות השעה אחת ושתי דקות
השעה אחת ושלוש דקות השעה אחת ושלוש דקות'

בבוקר כשהייתי חולה ונשארתי לבד בבית בדקתי אם השעון שלי מכוון. למרות שזה עלה כמו ארבע פעימות שיחה. אבל הייתי חייב לבדוק מה השעה ובעיקר לתפוס על חם את המכונה מעבירה שעה.

הייתי גם עושה לעצמי שעון מעורר. זה בכלל עלה כמו חמש פעימות, יקר, בדרך כלל היינו משתמשים בשעון מהסוג שקונים במרכז האלקטרוניקה שחור מלבני עם נורה ירוקה וכפתור לבן גדול למעלה שמכבה את הצלצול, אחר כך כבר היה להם שעון כזה עם נודניק.

בכלל היה טלפון אחד אצלנו בבית. בתחילה עם חוגה אבל אחר כך בזק הביאו תמורת פיקדון טלפון יהלום. היה אותו בצע שחור לבן ושנהב. לנו היה שנהב. עם כפתורים שחורים. ואז עוד לא ידענו מה עושים עם מקש הסולמית עד שהגיע בזקכרט אבל זה פעם אחרת.

אבא חיבר שתי ברגים בקיר ומי שרצה להתקשר עמד שם ליד השידה במסדרון.

ואבוי למי שהוריד אותו. תמיד קינאתי באלו שהיה להם חוט ארוך ומסתלסל שמגיע עד המטבח, ואמא שלהם היתה מבשלת תוך כדי שיחה. אבל להם היה טלפון כמו עריסה עם תינוק שישן בתוכה, מתכרבל.

אני רק חושב שהיום יש לי בבית תחנת ממסר שבמשרד הביטחון לא היו מתביישים בה.
שלושה קווים חוטיים אחד של בזק השני של הוט ועוד אחד לנט ולפקס. וחוץ מזה יש חמישה קווים ניידים, ולבנות ביסודי עוד יש תלונות.

אבא שלי לא הרשה להוריד את הטלפון מהקיר. ואלו של היום, שמים את הנייד מעל השירותים, ושואלים עם בשבת זה מוקצה מחמת חיסרון כיס. לכו תבינו דור.

אבל למה נזכרתי, כי אם השעון שלי לא מדוייק אני עושה הפעלה מחדש או מעביר את השעון בהגדרות למצב אוטומטי.

אבל פעם הייתי מתקשר לראומה אלדר שהלכה הבוקר לעולמה, שהיתה אומרת לי בעברית צחה ותשע דגושה.
'השעה אחת חמישים ותשע, השעה אחת חמישים ותשע' והייתי מחכה עד שאשמע 'השעה שתיים', ובו ברגע הייתי לוחץ על הכפתור העליון בקסיו השחור שקיבלתי לאפיקומן כדי שיתאפסו השניות.

הוא היה אחיה הגדול
תמיד כשחזר היה מניף אותה גבוה
קונה לה ממתקים

הוא היה אחיה הגדול
תמיד כשחזר היה מוחה לה את הדמעות
מבטיח לה שאף אחד לא יגע בה

הוא היה אחיה הגדול
היום רוחו אי שם גבוה
והממתקים קצת מלוחים

הוא היה אחיה הגדול
הדמעות ממשיכות להתגלגל
והכאב תמיד נוגע בה

הוא היה אחיה הגדול
ולנצח ישאר
קטן

ישבת שם תמיד
על הספסל בחצר
הבטת בנו
בעיניך הלחות

לא ידענו
מה חשבת
במה נזכרת
כמה אהבת
כמה כאבת

ישבת שם תמיד
הבטת ושתקת
רק עיניך דברו
לחשו צעקה

ישבת שם תמיד
אתה
עם המספר על היד

מעשה בהלך שצעד עם כלבו זמן ממושך
היום היה חם, השמש קפחה על ראשם והם חיפשו מים לשתות.

לפתע ראו שער המוביל לדרך נפלאה מלאה ריחות ופרחים, מעיינות ומזרקות עצים מלאים כל טוב. נגשו אל השער בפתחו עמד אדם מרשים, עיניו כחולות שערו עשוי בקפידה ומדיו המגוהצים הוסיפו למראה המוקפד שלו.

לאן מוביל השער? שאל ההלך.
לגן עדן
נוכל לקבל כוס מים, להרטיב את גרוננו ולהשקיט צימאוננו?
בשמחה, ענה השוער. אבל רק לך. הוא, הצביע על הכלב, הוא לא יוכל להיכנס. 'אין כניסה לכלבים בגן עדן'.

משך ההלך בכתפיו והמשיך, לפתע ראה במורד השביל שער נוסף בחומה, גם שם נראה דרך הסורג גן מפואר. אך בכניסה עמד שוער נטול גינונים, כפרי פשוט.

לאן מוביל השער?
לגן עדן, ענה השוער.
נוכל לקבל כוס מים להרטיב גרוננו ולהשקיט את צימאוננו?
בשמחה, ענה. היכנסו הנה אביא לך כוס, וכלבך יוכל לשתות מהמעיין הנובע כאן ליד הכניסה.

אחר ששתו ונחו קצת, שאל ההלך את האיש שבשער.
אולי תסביר לי מה הולך כאן? אתה יודע שבמעלה הרחוב ישנו שער נוסף בו עומד אדם ואומר שגם השער שלו מוביל לגן עדן?
כן, ענה.
ולאן באמת מוביל השער ההוא? שאל ההלך
לגיהינום.
ולא מפריע לכם שהם מרמים?

לא, ענה השוער. הם עושים לנו עבודה טובה, לוקחים אליהם את כל מי שמשאיר את החברים שלו מאחור.

1.
אמוג'י מבסוט
תרגום מילולי: אני מאושר
מילים נרדפות: ישששש. איזה כיף לי.
דוגמאות:
קיבלתי 40 לייקים לתגובה אחת
יש לי 20 התראות חדשות

2.
אמוג'י זועף
תרגום מילולי: אוף
מילים נרדפות: איזה באסה. לעזאזל.
דוגמאות:
קיבלתי רק 2 לייקים
יש 5 צפיות באשכול שפתחתי
(משמש גם כ: אני מקנא, עיני צרה)

3.
אמוג'י מסמיק
תרגום מילולי: איזה פדיחות
מילים נרדפות: יוֹאוּ. לא נעייים.
דוגמאות:
לא שמתי לב
זה היה בטעות
(משמש גם כ: איזה מחמאות, דייי)

4.
אמוג'י עצוב
תרגום מילולי: דיכאון
מילים נרדפות: בא לי לבכות. תעודדו אותי.
דוגמאות:
בזבזתי שעתיים בפרוג
נאבד לי הדיסק אונקי עם כל החומר
(פעמים רבות משמש בהגזמה)

5.
אמוג'י עצבני
תרגום מילולי: אני כועס
מילים נרדפות: איזה עצבים. איזה קריזה.
דוגמאות:
מחקו לי אשכול בלי להודיע
עוד פעם שגיאה 503

6.
אמוגי' מחייך
תרגום מילולי: אני מחייך כרגע.
מילים נרדפות: חחח. חחחח.
דוגמאות:
הצחקת אותי
אהבתי
(משמש גם כ: במקום לייק בהודעות פרטיות)

7.
אמוג'י שובב
תרגום מילולי: יש לי חוש הומור
מילים נרדפות: נננה
דוגמאות:
בטח האשכול הזה יהיה featured
'ניקוד גבוה מזמין לקוחות', עלק
(משמש גם כ: הוצאת לשון, במקרים שזה נדרש)

8.
אמוגי' קורץ
תרגום מילולי: צוחק איתך
מילים נרדפות: אל תקח ברצינות.
דוגמאות:
-באמת שאין צורך בדוגמאות, נכון? -

9.
אמוג'י מגלגל עיניים
תרגום: נו נו
מילים נרדפות: אהמ אהמ.
דוגמאות:
טוב, אם אתה אומר כנראה אתה יודע

10.
אמוג'י עם משקפי שמש
תרגום: חצי בצחוק חצי ברצינות
מילים נרדפות: אני מתכוון לזה, אבל אתם יודעים...
דוגמאות:
היי, אפשר להעתיק את זה ולשלוח במייל?

11.
אמוג'י בהלם
תרגום מילולי: מהההה?
מילים נרדפות: אני בשוק, לא יכול להיות.
דוגמאות:
זה נכון שהוא נפטר?
למה נחסמתי לשבועיים? בסך הכל מאמר על אימוג'ים. חשבתי שזה יהיה מצחיק, אתם יודעים, הומור של פרוג וזה

שמעו נא רבותי סופרים מומחים,
ספק גדול נסתפקתי,
ואשמח לקבל את חוות דעתכם המופלאת שבבית הדין:

בכמה נהוג לתמחר עריכה לשונית?

לפני קרוב לחמש שנים כולנו היינו עדים למבצע 'צוק איתן'.
לרבים מאיתנו פרטי המאורע נשכחו מזמן.
המלחמה הפכה לעוד ציון דרך היסטורי במאורעות התקופה.
במלחמה נפל שכני,בן למשפחה דת''ל.
באותם ימים כאבתי את נפילתו,וכתבתי על כך את השורות הבאות.
(היות והטקסט נכתב לפני 5 שנים,הוא די בוסרי,אבל בשל היום אותו מציינים ברחבי המדינה החלטתי להעלותו שוב.)



אמא מחכה שיחזור, יבוא ויגיד שלום

היא מחכה שיחזור, יטפח על השכם יאמר מילה טובה

היא מחכה שיחזור, יוריד נעליו יזרוק אותם במרכז הסלון

היא מחכה שיחזור, יפתח את המקרר בתנופה ישאל מה יש לאכול

היא מחכה שיחזור, יזרוק בדיחת קרש יצחק בקול גדול

אבל הוא לא יחזור, הוא נשאר שם בשדה הקרב

אבל הוא לא יחזור, על ארצו הגן ובדמו שילם

אבל הוא לא יחזור, תישאר רק חתיכה של אבן

אבל הוא לא יחזור, יהיו התמונות על הקיר

ותמיד ישארו שם, השכול והכאב

ותמיד ישארו שם, האובדן הבכי והעצב

ותמיד ישארו שם, הזכרונות והחוויות, חיים שלמים


ת.נ.צ.ב.ה

שמים מכחילים קרן שמש מציצה מהאופק.
בפתח ישיבת חוג חתם סופר אשר בבני ברק עומד לו ר' קיווע דנן וממתין בחרדה גדולה לרבו הגדול הגרי"ש אונגר זיע"א ומספר לו ברתת ורעדה כי הלילה, בשנתו על יצועו נגלה אליו אדם, על מעשה שהיה שלושים שנה קודם לכם שם. בגיא ההריגה.

וכך מספר לו קיווע להרב אונגר.

בהגיעי לאושוויץ חורף ארבעים וארבע עם כל מי שנותר משער עירי ומעיירת הולדתי, הייתי בעצב גדול. על הורי שאינם קרובי ידידי ושאר מכרי שנהרגו נשחטו ונשרפו על קידוש שמו יתברך.

שם כשניסיתי להתמקם ראני איש אחד, אוד מוצל גם הוא, בנתיים בכל אופן.

חיים קראו לו, ושאל אותי לשמי ולהרגשתי. ראה שאני בצער גדול, ניסה לנחמני, להרגיע. ואני לא מצאתי נוחם בדבריו. צרתנו צרת רבים אמנם אך כנחמת שוטים נדמתה לי, כך גם צערו על בניו ואחיו שאף עליהם עלה הכורת לא הרגיעו את נפשנו הבוכיה.

עד שהוא ננער, ואמר לי. למה תבכה. קיווע. א בלעט'ל גמרא, בוא ונלמד.

גמרא. שאלתי. גמרא? כאן באושוויץ?

כן. אני זוכר גמרא בעל פה, בוא נלמד.

וכך ישבו להם שעה ארוכה ונטפו להם כמה נטפי תנחומים כמו דבש וצרי למכתם. וקבעו מידי יום להיפגש לחברותא ודברת בם, שם. במקום הנורא שיצר האדם.

ויהי היום החורף החל מפנה קדרותו, השלג מתחיל להפשיר, פורים חולף איכשהו. והנה אביב מפציע פסח בא חיים וקיווע מרור לא חסר להם אבל מצות, בפסח. לפחות כזית.

הם ניסו כה וכה ואין אין קמח למצות.

אתא בוקר וגם לילה וירא אלוקים את לחצם ורצונם לקיים המצווה ומטוס אמריקאי הטיל פצצה לביתן ששימש כמחסן לגרגירי החיטה. קיווע שלא הסיח דעתו לרגע משמירת המצווה והמצה. מילא כיסיו בגרגרים.

ובלב מתרונן רץ כחץ משוח לספר לחיים שכתש אותם לקמח.

פחם אף פעם לא היה חסר שם בבירקנאו. רק פינה נסתרת.

קיווע לקח פיסת מתכת ואיזה מכסה של דלי קצת כעור. תחתיו הכניס את הפחם. לש את הבצק ועל טס המתכת יצר בהתרגשות רבה. שתי זיתי מצה האחת לו והשניה כמובן לידידו הטוב, חיים.

לשם מצות מצווה.

בדחילו ורחימו הכניס קיווע את המצות בין בגדו לבשרו, וכשכולו נרגש רץ לצריף לבשר לידידו חיים על הצלחת המבצע.

בפתח צדה התרגשותו את מבטו של הנאצי השומר על הבקתה

מה אתה מבסוט יהודון? חיטט בבגדיו ומצא חתיכות בסקוויט ולא הבין מה מרגש בזה. חטף את המצה פורר אותה לארץ, בעט בצלעותיו והלך.

קיווע במר ליבו קיבץ פירור לפירור מן האדמה הארורה השרויה בדם אחיו. עד שהגיע רק לכזית אחת של מצה לקיים מצוות בוראו בחג הממשמש ובא.

הוא נכנס בצעד כושל ומספר לחיים שלא נותרה בידו אלא כזית אחת של מצה, ותו לא מידי.

שמחה ועצב משמשים בעירבויה. ודיון שהחל מי יזכה במצווה זו שמסרו עליה את נפשם.

קיווע שספג עליה את עשרת המכות, הסתכן עליה. או שמא חיים שמצידו הבטיח לקיווע שיאמר עימו בליל טו את הגדת הפסח. וקיווע שלא זכר אותה בעל פה, התלבט.

לבסוף השתמש חיים בנשק יום הדין. אתן לך את שכר ממצוות אכילת מצה, ובתנאי, בתנאי שאני אזכה לאכול.

וקיווע, הסכים.

ליל התקדש חג שאבא בא מבית הכנסת, הם ישבו על הדרגש בהסיבה, כמעט בני חורין וביקשו לשנה הבאה בארעא דישראל. את ההגדה הקריא חיים וקיווע אחריו. כל שלא אמר שלושה דברים הללו לא יצא ידי חובתו בפסח.

פסח מצה ומרור.

לא הרבה זכו בהאי שתא לקיים כך. הם זכו.

אתא בוקר וחיים עומד בפתח הצריף ובהתרגשות מהזכות שנפלה בחלקו לאכול כזית מצה בעמק הבכא. קרא את ההלל בקול גדול, וקלגס אכזר אחד שעבר שם לא יכול היה לסבול זאת וירה בו והשיב נשמתו בצאת ישראל ממצרים.

הלילה.

אומר קיווע לרב אונגר.

הלילה, הוא בא אלי חיים בחלום

חיים מבקש שאוותר לו על שכר המצווה

הוא אומר שמקומו טוב בגן עדן, ולא התירו לו לירד עד עתה. אבל חסרה לו אותה זכות מצווה שקיים בפועל בגיא ההריגה. עתה מבקש הוא ממני. שאוותר לו.

הרב אונגר מביט בו ועיניו מצועפות. סיפורים כאלו, גדולים עלי. איך אפסוק בזה. אבל, קרוב אתה אצל הרבי ממכנובקא קדוש ישראל, גש אליו, ושאל לדעתו ולמוצא פיו.

קיווע נכנס אל הרבי ושטח בפניו דברים כהוויתם.

רבי, אני הבאתי את הגרגירים, אני חטפתי מכות, אני הסתכנתי, אני רוצה את שכר המצווה.

מביט בו הרבי ואומר לו, הגון הוא שתתן לו.

קיווע מביט ברבי ושואל, מתחנן. אבל סיכמנו, ומסרתי נפש.

אמת. אומר הרבי.

אבל הוא, בניגוד אליך, סיים שם. על קידוש שמו יתברך. אבל סיים. אתה לעומתו. אספת מצוות כחול אשר על שפת הים, אתה בנית משפחה. יש לך בת, יש לך נכדים כרעא דסבא. המעלים ויעלו לך מצוות לנצח נצחים. והוא, מה נשאר לו. מצוה אחת מעלמא הדין.

כנס הלילה לבית מדרשי, קח את מפתחות ארון הקודש, ובלילה תפתח את דלתות הארון ותגיד לו שאתה מוותר לו על שכר מצוות אכילת מצה שהוא קיים בפס שנת תש"ד.

בלילה בדחילו ורחימו בבכי קורע עשה כך קיווע, ובחלומו על מיטתו, הגיע אליו שוב חיים. קיווע, החייתני.

בבוקר סיפר זאת לרבי ממכנובקא ובדמעות אמר, אין אנו יודעים שכרם של מצוות. אבל, שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, ואילו כאן, כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול חטוף ושתה, חטוף חטוף, חטוף חטוף.

אחת הדמויות הספרותיות המוכרות ביותר בספרות הכללית, היא דמותו של הבלש הגאון שרלוק הולמס ועוזרו הנאמן ווטסון.
החלטתי ליצור כעין פרודיה חרדית על הדמויות.
אני לא יודע עד כמה ייהנה מזה מי שלא מכיר את המקור.

קוראים לי וולפסון.
רק וולפסון. אין לי שם פרטי. אולי פעם היה, לא זוכר. היום אני וולפסון.
אבל לא על עצמי באתי לספר, מה אני ומי אני שאספר על עצמי. באתי לספר לכם על ידידי, מורי ורבי ר' ישראל הולמס. מכיוון שאנחנו בידידות ארוכת שנים, ומכיוון שהוא לא מרשה לקרוא לו בשם אחר, אני מרשה לעצמי לקרוא לו בשם החיבה שלו - שרוליק.
ברבות השנים צברנו הרפתקאות ותעלומות רבות מספור, אותם העליתי על הכתב למען יעמדו ימים רבים, והרי הם מוגשים לפניכם.

פרק א'
המפגש

הייתי אז אברך צעיר, טרי-טרי, עדיין עם השעון המוזהב על היד. חיפשתי חברותא לסדר שלישי, משהו לא מחייב אבל שיהיה רציני.
יום אחד אני מהלך ברחובות ירושלים טרוד במחשבותיי, ולפתע אני פוגש את ר' קלמן. "מה שלומך, וולפסון?" הוא צהל לקראתי. "אני מחפש חברותא לסדר שלישי" סיפרתי אחרי סמול טוק קצר.
פניו של ר' קלמן נעשו רציניות, "יש לי רעיון נועז" הוא אמר "לך לבית הכנסת 'זהרי לבנה', בחדר האחורי תמצא אותו. קוראים לו שרוליק, שרוליק הולמס. הוא ביקש ממני למצוא לו חברותא. נראה לי שאתם תסתדרו לא רע"
הודיתי לקלמן בחום, ואז הוא אמר "תצטרך להתרגל אליו, יכול להיות שזה ייקח זמן, אבל זה יהיה שווה".
"למה, יש איתו איזו בעיה?" התפלאתי, "לא הייתי מגדיר את זה בעיה, כבר תראה בעצמך..." חתם ר' קלמן ונפנה לדרכו.

באותו ערב פסעתי אל עבר בית הכנסת זהרי לבנה, בחדר האחורי ראיתי אדם יושב בעיניים עצומות, לא נע ולא זע, מצחו חרוש קמטים והוא נראה מרוכז עד כאב.
"סליחה, אתה הרב הולמס?"
שריר לא נע בפניו.
"סליחה" ניסיתי יותר בקול, "ר' קלמן שלח אותי אליך"
לא נע ולא זע. אילולא ראיתי את אצבעותיו המתופפות הייתי יכול לחשוב שהוא ישן.
"סליחה, הרב הולמס. אנחנו אמורים להתחיל ללמוד אז..."
"שתוק!" הוא צעק לפתע, וחזר לתנוחת הריכוז במהירות מפתיעה.

מעוצמת ההלם עמדתי המום דקה ארוכה ובהיתי בו, ממולל את מגבעתי בידי.
חיוך גדול התפשט על פניו. "כמובן" לחש לעצמו בעונג "לרמב"ם הייתה את הגירסה שהב"ח שלל, הכל מסתדר..."
עיניו נפקחו, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש "שלום וולפסון" הוא פנה אלי בחדות, "סליחה על חוסר הנימוס מקודם. המאמץ להיות מנומס עלול לבזבז לי תאים במוח שמנוצלים לדברים יותר חשובים." מהירות הדיבור שלו הייתה בלתי נתפסת, אבל הרהיטות והחיתוך שלו גרמו לי להבין כל מילה במדויק.
"שלום הרב הולמס" פתחתי.
"זו פעם שלישית שאתה קורא לי כך" חתך אותי הולמס, "אתה עושה בכך שתי טעויות. אחת - אני לא צריך לשמוע דבר יותר מפעם אחת כדי לקלוט אותו באופן סופי ובלתי הפיך. שתיים - החל מרגע זה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן - תקרא לי רק שרוליק. לא הרב, ולא הולמס. אין לי זמן וכוח להתנחמדויות, ברור וולפסון?"
עמדתי מולו בפה פעור. "רגע, מאיפה אתה יודע שקוראים לי וולפסון?" הצלחתי לבסוף לשאול.
בת שחוק קלושה עברה על פניו, הוא עבר לדבר בטון איטי ומודגש "בדיוק מהיכן שאני יודע שאתה גר ברחוב סורוצקין 43 קומה שנייה, שאתה נוסע לכולל בקו 59 של שעה שמונה וחצי, שאתה לומד יבמות, ושאתה תקוע עכשיו בתוס' הגדול בדף עג עמוד ב'"


ההלם ניכר על פני.
"מ... מאיפה...?"
"היקשים לוגיים", הסביר שרוליק בטון משועמם "השם 'וולפסון' רשום על המדבקה במגבעת שלך לצד מספר הטלפון שלך, מספר שעל פי חישוב מתמטי פשוט שייך לדירה ברחוב סורוצקין 43. רוב הבגדים שלך חדשים למדי מלבד הכובע שאתה אוחז בידיך, כובע בורסלינו בן שנתיים וחצי על פי הערכתי. לאף אחד אין בורסלינו ליום חול אלא אם כן רכשת כובע חדש והפכת את הכובע שהיה של שבת - לכובע של יום חול, מה שמוכיח את העובדה שהתחתנת לאחרונה. לפני ארבעה חודשים נפטר יהודי זקן בשם שימען בוים שהיה גר בקומה השניה של בנין 43 ברחוב סורוצקין ומֵרב הסיכויים הם שאתה גר שם כיום במקומו. הפתק שאתה אוחז בידך, עליו רשמת מצידו האחורי 'זהרי לבנה שרוליק הולמס', הוא קבלה של נהג האוטובוס עליה מופיעה השעה והקו בהם אתה נוסע."

"ו... יבמות, והתוס' בדף עג עמוד ב'?"
"אה, זה? קלמן אמר לי. אלמנטרי וולפסון".

אני חייב לשבת בצפירה. חייב. אני חרדי, ובדיוק עכשיו שורל'ה שלי התחילה לקבל הצעות שידוכים.
אם לדייק, אני ממש לא נגד הצפירה. אבל מאז שנה שעברה אני לא מרשה לעצמי.

מה שקרה אז, שבדיוק בצפירה התחלתי לעמוד, ובסוף הרחוב ראיתי את משה גרוניס ממהר, נו, השדכן הכי נחשב. זה שמשווק את כל האליטות.
שור'לה שלי נשמה טובה, מגיע לה שפיץ של שפיץ. אולי מחברון אפילו. אני לא יכול להרשות לעצמי לעמוד בצפירה.
אז הלכתי מהר, בכוונה, עשיתי רעש עם הנעליים על המדרכה, רציתי שגרוניס יקבל עליי את הרושם הנכון, ויידע להציע לנו את הבחורים הטובים.
אני ממש מקווה שיציע לנו בן של איזה ראש ישיבה. קצת נחת לעת זקנה.

דווקא היום, מעשה שטן, היו כמה חילוניים אצלנו בשכונה. אחת מהם, דומה קצת לסבתא ע"ה לפני שנפטרה, צעקה אליי מהמדרכה ממול: תתביישו לכם.
שתתבייש היא איך שהיא נראית. לא התאפקתי ואמרתי לה שאישה כמוה, ששונאת ככה יהודים, מתנהגת כמו נאצית.
היא התחילה לבכות באידיש. חבל שהיא לא עושה תשובה במקום לבכות.

אז הלכתי עוד יותר מהר, התקרבתי למשה, רציתי לומר לו בוקר טוב, להיות בטוח שהוא רואה אותי, ראיתי פתאום שגם הוא עומד בצפירה.
התלבטתי מה לעשות, אולי לעמוד גם עכשיו, לעשות את עצמי כאילו לא שמעתי עד עכשיו את הצפירה?

בסוף אמרתי 'יהיה בסדר, יש סייעתא דשמיא למי שהולך לפי התורה', ודפקתי לו על הכתף.
הוא הסתובב, אוי ואבוי לי. טעיתי.
זה לא משה גרוניס.

במקומו, ראיתי מולי את יענקי קרויס. המקולקל של השכונה, זה שמגייס בשקט לנח"ל ולנצח יהודה, מחזיק את האייפון שלו סגור ומחכה שתיגמר הצפירה כדי להציץ במסך.
הוא תקע בי עיניים מלאות שטנה, ואמר:
אתה עושה חילול השם.

היום הוא היום הראשון של הזמן.
זה גם היום הראשון שלי בתור מעויירר.
אני חייב להראות למשגיח שהוא לא טעה כשהוא בחר בי להיות מעויירר. למרות שאני יודע שהוא עשה את זה רק בשביל שיהיה לי 'מחייב' לקום לשחרית בישיבה. אני אראה לו שאני ה-מעויירר של כל הזמנים. אצלי אף אחד לא יישאר ישן.
כל הבינזמנים חשבתי מה יעיר את הבחורים הכי טוב. בסוף מצאתי אצל איזה ערבי בצפון צפצפה. אבל לא סתם צפצפה, וואחד צפצפה. לא מהעולם הזה. הוא משתמש בזה כדי להעיר את הפרות מתרדמת החורף שלהן. או את הדובים, לא זוכר. לא משנה.
בקיצור קמתי מוקדם מוקדם. נכנסתי לחדר הראשון בפנימיה ולחצתי על הצפצפה בכל הכוח.
הצפצפה צפרה. ואני אמרתי בקול חגיגי 'צפרא טבא'. אחזתם את המשחק מילים? צפרה - צפרא. אין. אני חזק בזה.
אבל אז זה התחיל לצפצף, והמשיך. והמשיך. וצפצף עוד ועוד. כבר חשבתי שזה לעולם לא ייגמר. איזה פחד. מה עשיתי?
ואז המשגיח נכנס לחדר ושאל אותי "מה אתה עומד פה כמו גולם? אתה לא יודע שאסור לעמוד בצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל? הם היו ציייוניים"
מסתבר שקצת איחרתי את היום הראשון ואת השעה הנכונה להעיר את הבחורים.

אני עומד בצפירה.
עומד ומתייחד עם זכרם של הקרבנות.
אני יודע שעכשיו אתם משפשפים עיניים בתימהון. השתגע הבנאדם. מה זה השטויות האלה 'להתייחד עם זכרם', אנחנו זוכרים את השואה כל השנה. חוץ מזה שזה חוקות הגויים. חוץ מזה עדיף שתקרא תהילים או תלמד משניות לעילוי נשמתם.

אז ככה. להתייחד עם זכרם זה אומר לחשוב על הנושא במשך שתי דקות. ומי שאומר שהוא זוכר את השואה כל השנה הוא משקר (או שהוא בן שמונים ומעלה).
תנסו פעם לחשוב על נושא אחד במשך שתי דקות רצופות. כן, כן. תשימו סטופר, תעצמו עיניים ותחשבו רק על נושא אחד. תגלו ששתי דקות זה הרבה זמן. וזה חודר אל הלב.
מה זה יעזור לנספים? זה לא יעזור להם. זה יעזור לי.
כדי לעזור להם אני אכן אלמד משניות ואקרא תהילים לעילוי נשמתם. אבל כדי שאני לא אשכח, שאני אחיה את זה, אני משתמש בכלי הנפלא הזה של להתרכז שתי דקות רק בעניין הזה. לחשוב על 'זכור את אשר עשה לך עמלק', על הלקחים של השואה, ומה הקב"ה רצה מאיתנו.
גם התמונה של מרן זצוק"ל שתלויה אצלי בסלון לא תעזור לו בשמיים. היא תעזור לי לזכור אותו.
למה דווקא היום? צודקים. אפשר גם מחר. אבל מחר אני אשכח מזה, אז אני עושה את זה היום. חוצמיזה שיש משהו יפה בזה שמדינה שלמה עוצרת את כל ענייניה וחושבת באותו רגע על אותו דבר.
מקור המנהג הזה הוא לא כנסייתי כפי שחושבים רבים, אלא אזרחי. תתפלאו לשמוע שגם בישיבות מועצות גדולי התורה והכנסיות הגדולות של אגודת ישראל היה נהוג לעמוד דקת דומיה לזכר גדולי הדור שאינם איתנו.
נכון שלא גדולי התורה תיקנו את יום השואה. נכון שהחילונים לוקחים את היום הזה למקומות שאנחנו פחות מדגישים. אבל אחרי שאנחנו חיים במקום שבו כולם מציינים כך את היום הזה, בעיני, זה קצת זלזול בזכרם להמשיך ללעוס מסטיק ולפטפט בשעת הצפירה.

יאללה, להתנפל עלי...

בס"ד

באוטובוס

השעה 10:00

ילד: אמא למה לעמוד?

אמא: כי לפני הרבה שנים היתה מלחמה והגויים הרגו המון יהודים

ילד: אז למה לעמוד?

אמא: כדי לזכור את כל היהודים זה כמו היארצייט שלהם

ילד: מי עושה את הצפירה?

אמא: המדינה

ילד: זה חזק כדי שגם הגויים ישמעו?

אמא: אולי


בבית

השעה 11:00

ילד: אז למה עמדנו באמצע האוטובוס?

אמא: כדי שהחילונים לא יתעצבנו

ילד: אבל צריך לעמוד בגלל היהודים שהרגו אותם

אמא: לעמוד לא עוזר כלום רק להגיד תהילים או ללמוד לעילוי נשמתם

ילד: אז בגלל איזה יהודים עמדנו?

...

12:28 זו שעה תקועה.
לא מידי מוקדם בשביל ללכת להכין קפה ולא כמה דקות בודדות שאפשר כבר להתארגן למנחה. צריך לסחוב וזהו.
מולו עיניים מזדרחות: עכשיו תראה איך הסברא שאמרת בתחילת הסדר מדוייקת בלשון של התוס'.
לברנר הזה יש מרץ עד השניה האחרונה. הוא עצמו כבר לא זוכר איזה סברא אמר. זה היה לפני יובלות ושש כוסות קפה.
אוף. הרב ברנשטיין הגיע. שוב פעם הוא יסחוב את מנחה והלך על הטרמפ. מה הוא אשם שאבא שלו נפטר?

יש איזה התרחשות ליד הלוח מודעות. מעניין. זה נראה יותר מסתם מודעה על ברית/קידוש.
"אני הולך להביא משנה ברורה", הוא זורק לברנר שלא ממין הטענה, ורץ החוצה. מה הקשר משנה ברורה לבבא מציעא.

הודעה חשובה
בס"ד עקב העיכוב במתן המילגות והמצב הכלכלי הקשה תתקיים ביום חמישי הקרוב נסיעה לקברו של "הירקן" זצ"ל בכפר סייארה (בליווי מאבטח). התפילה תערך על פי סדר הסגולה שנתגלתה זה מקרוב: הקפת הציון ג"פ, נתינת ג' פרוטות לצדקה, ואמירת פרשת המן מקרא תרגום ומקרא, זכר למן שהיה עטוף בטל מעל ומתחת.

תפילת שחרית כותיקין בקבר רבי מאיר בעל הנס, פת שחרית (להביא מהבית), ומיד לאחר מכן ניסע למעמד התפילה.
אברכים המעונינים להשתתף יפנו לר' שמחה שאלטר.
דמי השתתפות 30₪.
בברכת מבור דלות דלנו.

תמיד הוא מחוץ לנייעס. איך הוא אפילו לא הרגיש שמתכננים כזו נסיעה.
כדאי בכלל? זה אומר לקום ממש מוקדם. מצד שני זו חוויה, חוויה רוחנית שהנאתה בצידה.

למחרת התברר שאין ביקוש כל כך גדול. למעשה אפשר להסתפק בספייס וואגן של אלימלך. הוא הצטרף.

דממה ברכב. נחירה תועה מנסרת את השקט. המאבטח. זה האחרון אינו אלא השומר בבית יעקב שהעדיף להצהיר על סיק ולהרוויח יום עבודה מן הצד. יהודי פשוט מאוד. "שמח לסעת לשני הצדיקים", כפי שהתבטא קודם שנרדם. ראש הכולל מעיין בספר כשהוא נעזר בנורה מיניאטורית. כבר היה הדיון הצפוי על ברכת התורה, כבר הזכירו את הרבי עקיבא אייגר, כבר הוחלט שאין בעיה. עכשיו שקט. זמן לחשוב - או לישון.

שקט חשוד קידם את פניהם.
מה הפשט? רבי מאיר אצלם מתחת לאף והם לא באים לשחרית? חשבתי שיהיו כאן עשרות מניינים. ראש הכולל, מייד אין בני ברק, נבוך ומוטרד. ואיפה נשמע קריאת התורה?
טלפון לאחראי. הוא בדרך. לחכות?
שאלטר נתקף בקוצר רוח פתאומי.
לא לחכות. כבר נשמע באיצקוביץ. נספיק. וחוץ מזה יש כאן רק ספר תורה ספרדי שזה קצת בעיה עם היו"ד ההפוכה בצדיק. ראש הכולל הנהן בהבנה והשאר שתקו כדי לא להסגיר את בורותם.
שלושה בחורי ישיבה טרוטי עיניים שהופיעו משומקום ובקשו שיוציאו אותם בברכת התורה השלימו למניין.

הציון הק' בסייארה. מקיפים ג"פ. קופת צדקה שיזם זריז הניח במקום מבשרת להם שכל ההכנסות קודש לתחזוקת המקום. איזה הוצאות יש פה בכלל?

והעוימר עשירית האיפה הוא!
מסיים שאלטר בקול גדול וכולם משתתקים.

קול חיכוך צמיגים על חול נשמע מתקרב.
מ-ז-ר-ט-י. מפענח שלמה את האותיות האנגליות המחוברות. מהמזרטי יורד יהודי שנראה כמו גביר אמריקאי אופייני.
ראש הכולל ממהר אליו. שלום עליכם ר' איד. עליכם שלום, עונה הגביר במבטא מודגש ונעמד במרכז הקבוצה.

אני רוצה מספר לכם מעשה ישועה שקרה לי, אותי, הוא מתקן עצמו מידית.
בסיפור ארוך הם נחשפים למעשה ישועה שקרה אותו בזכות הצדיק היקרן (הטעות במקור) כשמפעם לפעם גולדסטין מתרגם סימולטנית מושגים שנאמרו באנגלית.
ובזכות הצדיק השופט גלגל אותם לכל הרוחות ואילו אני יצאתי נקי מנכסי, מסיים הגביר בקול נרגש, והבטחתי שדבר ראשון אני מגיע להנה ומחלק לעשר אברכים כפליים דולרים כמנין "יקרן".
היות שהגביר לא היה בקי בניואנסים של הלבוש החרדי זכה גם המאבטח להיכלל בין האברכים.

בדרך חזור התפתח ויכוח סוער האם על האברכים לחלוק במתנה המפתיעה עם שאר חברי הכולל. מצד אחד, הם היו שלוחים של כל חברי הכולל, מצד שני, אף אחד לא רוצה להתחלק.
ורק שלמה ישב והרהר מחשבת פיגול על כך שחבל שהצדיק לא עסק בחיים חיותו ברתכות

פעם הייתה לי משרה קבועה.
הייתי שוטר תנועה, מכוון, מחלק דו"חות, מתווכח עם אנשים, זכיתי לשתי גדולות. גם פרנסה ברווח וגם סיפוק מהעבודה.
בשנים האחרונות לא מספיק נזהרתי, ויצא שנתבעתי כנגד זיוף ממצאים והעלמת עובדות.
אחרי מספר מקרים כאלו, עשו לי משפט ראווה. נראה לי המפכ"ל החליט שהוא לא רוצה אנשים אכפתיים כמוני במערכת, וסינדל אותי חזק.
כל הדיונים הרגשתי שהפעם אני לא הולך לצאת מזה כמו תמיד. אתם יודעים, תחושות בטן? אני חזק בזה.
אז ניסיתי להסביר לשופטת: תקשיבי, גם אם הבחור הנמוך פה, סליחה, התובע, מראה לך ווידאו איך אני עוצר אותו על שישים וכותב בדו"ח שהוא נסע על מאה שישים, זה לא אומר שום דבר.
היא השתיקה את כל הדיבורים בהיכל המשפט ושאלה אותי מה הכוונה.
אני בנאדם של אמת. שוטר תנועה בנשמה. אחד שלא מתכופף. לכן הלכתי על כל הקופה, והסברתי לה את האמת שלנו, של משטרת התנועה: הכביש צריך להיות מקום בטוח ועדיין רווחי.
הסברתי לה שגם אם הנמוך צודק במקרה הזה, הוא בטח נסע מהר במאה שישים מקרים אחרים. יש לו גם פרצוף של עבריין תנועה, אני אלוף בלקרוא אנשים.
השופטת לא זרמה איתי, בטח עבריינית תנועה בעצמה, ופסקה לי פיטורין מידיים מהמשטרה וקנס גדול.

ומאז אני שומר בעצמי על הכביש, בלי תג. ואם רכב מנסה לעקוף אותי, אני לא סתם צופר לו, אני נעמד על הכיסא וצופר בכל הכוח. כי מישהו צריך לשמור פה על הכבישים.

הנה סיפור שרקחתי.
הוא לא כתוב בלשון ספרותית, אלא יותר דומה לתסריט.
מפאת אורכו, והקושי הידוע לקרוא טקסט ארוך מהמסך, חילקתי אותו ל'קרונות'.
אשמח להערות מכל סוג, צבע וסגנון.
למותר לציין שכל הזכויות שמורות. אין להעביר וכו'.
דודי
דודי קלוגר יושב במחלקה האונקולוגית בשערי צדק וסועד את אביו החולה ל"ע במחלה הידועה. דודי הוא אברך יקר בן 42. הוא רזה ומסודר. יש לו מבט חודר, משקפיים וזקן שחור ממוצע.
הוא בן יחיד. אין לו אחים או אחיות ולכן כל העול של הליווי והטיפול באבא נופל עליו. אמא גם עוזרת ובאה לא מעט, אבל היא גם כבר לא צעירה ויש גבול לכוחות שלה. אבל דודי לא מתלונן. מה לא עושים בשביל אבא?

נתן
בשעות הרבות שדודי מבלה במחלקה הוא מגלה עוד אדם בערך בן גילו שנמצא שם גם מאותה הסיבה. גם הוא מלווה אב חולה, שניהם מתיידדים ומתחברים. הוא מספר לו שקוראים לו נתן הויזמן. נתן הוא קצת מלא, עם זקן ג'ינג'י קצר. וקצת שלומפר, אבל מלא שמחת חיים.
הם נמצאים בבית החולים הרבה שעות ביחד. לילות וימים, חולקים רגעי ייאוש ורגעי תקווה. נתן מספר על עצמו לדודי. הוא אברך, פחות או יותר בן גילו של דודי.

דודי שם לב שיש שני אחים שבאים לבית החולים ומתמסרים לאבא הויזמן,
- אני רואה שרק אתה ועוד אח באים להיות עם אבא. אין לכם עוד אחים או אמא?
- אמא לצערי נפטרה לפני שנתיים.
- מצטער לשמוע.
- דווקא יש לנו עוד שני אחים. אח ואחות. על אחי הגדול בטח שמעת.
- מי זה אחיך?
- שמעת על הקבלן אבי הויזמן? זה אח שלי הבכור.
- מה אתה אומר? הוא עשיר גדול...
- כן, הוא אדם עסוק מאד. כמעט אין לו זמן לבוא להיות עם אבא. ואחותי - לא תאמין. שמעת על הפסיכולוגית טלי רשף?
- בטח ששמעתי, היא נקראת אחת הטובות בתחומה. מה, היא אחותך?
- נכון.
- פששש משפחה מפורסמת... אבל רגע, טלי רשף היא לא....?
- נכון, היא לא חרדית, סיפור ארוך. בהזדמנות אספר לך.

טלי
ובאחד הלילות הארוכים נתן מספר לו:
כשאחותי טלי למדה בסמינר היו רק שני מסלולים, הוראה וגננות. טלי אמרה: אני לא רוצה להיות עוד משפחה של אברך וגננת שרודפים אחרי השקל. אני רוצה 'תורה וגדולה במקום אחד'.
היא הלכה ללמוד פסיכולוגיה. אתה מבין לבד שהמקום שבו היא למדה זה לא בדיוק 'בית יעקב'. לאט לאט ראינו אותה משתנה לנגד עינינו. המאזן של 'תורה וגדולה' הלך והשתנה. המקום של ה'תורה' הלך והצטמק עד כדי נעלם, ואילו המקום של ה'גדולה' - אוהו...
- איך אבא שלך הסכים לה ללכת ללמוד בכזה מקום?
- אבא שלי הוא לא אחד שאומר לילדים מה לעשות. כל אחד שיעשה מה שהוא רואה לנכון. בדיעבד אני חושב שהוא כן קצת התחרט על זה, אבל כבר היה מאוחר מדי. טלי הכירה באוניברסיטה סטודנט דתי למשפטים בשם חנן, הם התחתנו והיום הם גרים ברעננה. שניהם עסוקים מאד. היא פסיכולוגית והוא עורך דין לכן אתה לא רואה אותם מגיעים לבקר.
שלא תבין לא נכון, הם מקיימים אורח חיים דתי והכל, אבל אתה יודע מה זה מזרוחניקים... לאחרונה נכנס לה ג'וק חדש. היא נהייתה פעילה פמיניסטית. זכויות נשים, וזה. יש לה מקורות מההלכה ומהתלמוד. לא גומרת לדבר על זה. אני מאמין שזה יעבור לה.
אבל עזוב, העיקר שברוך ה' אני ואח שלי מוישי אברכים, יושבים ולומדים, והלוואי שנצליח להישאר ככה כל החיים.

השידוך
לא לוקח הרבה זמן ודודי ונתן מגלים שיש להם עוד דבר במשותף.
לדודי יש בת ב-ו' סמינר, בשידוכים. לנתן יש בן בוועד חמישי באחת הישיבות הנחשבות. אוטוטו בשידוכים.
נו אז אולי - - -
מהר מאד הם מגלים שזה ממש לא הולך לקרות.
נתן שואל את דודי: כמה אתם נותנים?
דודי מאד לא אוהב את השאלה הזאת. זה הדבר הראשון ששואלים? תשאל על האופי, על התכונות שלה, כישרונות, תחומי עניין, מידות, יראת שמיים, דבר ראשון כסף?! הוא קורא לזה 'הנושא אישה לשם ממון' (עיין קידושין ע).
אבל שואלים אז אין ברירה, צריך לענות: אני חשבתי לתת... 300 אלף ₪
נתן פורץ בצחוק גדול, מה שלוש מאות אלף? אתה רוצה לחתן את הבת שלך עם צולע?
דודי אומר לו תשמע אני אדם ריאלי. יש לי תשע ילדים לחתן. הבת הזאת היא הראשונה. אני חושב על העתיד. לומר את האמת? גם את ה-300 האלה לא ברור לי מאיפה אני הולך לגרד.
נתן אומר לו: אל תהיה כל כך ריאלי. עם ריאליות לא מחתנים ילדים. המוטו שלי הוא: לסדר את הילדים בדירות כדי שיוכלו ללמוד בלי טרדות. אני קיבלתי מההורים שלי דירה ועד היום אני יושב ולומד בכולל. אני רוצה שגם כל הילדים שלי יוכלו ללמוד בלי טרדות. זה המוטו שלי. אני חושב שאברך צריך להתעסק בהוויות דאביי ורבא, לא בהתרוצצויות ותשלומים. ואני בטוח שמי שפועל לשם שמיים, כדי שהילדים יוכלו ללמוד בלי טרדות - תהיה לו סייעתא דשמיא.
הוויכוח לא נגמר. הוא בשלו והוא בשלו. דודי 'אני חושב על העתיד' ונתן 'ללמוד בלי טרדות'. דודי 'ריאלי' ונתן 'אופטימי'.
אבא קלוגר
וכנראה שדודי הוא לא הריאלי היחיד במשפחה. אבא שלו גם אדם ריאלי.
יום אחד אבא שלו מבקש מאמא ודודי להיכנס לחדרו ולסגור את הדלת כי יש לו ענין חשוב לדבר איתם.
- תראו, אני אדם ריאלי, אני יודע שהסיכויים שלי לצאת מהמחלה הם לא גדולים, לכן החלטתי לכתוב צוואה.
- אבא, איך אתה מדבר? בעזרת ה' אתה עוד תחלים ותחיה איתנו עוד הרבה שנים.
- ישבתי עם הרופאים, המצב לא פשוט. אני רוצה שתתחייבו לי לקיים את הצוואה.
- אבא אתה עוד לא בן שבעים, יש לך עוד הרבה שנים לחיות פה, למה אתה מתבוסס בייאוש?
- דודי. אני דורש בתוקף שתתחייב לקיים את הצוואה.
אין לו ברירה והוא מתחייב בתקיעת כף לקיים את הצוואה.

אבא הויזמן
גם נתן כנראה לא המציא את האופטימיות, גם לו היה ממי לרשת אותה.
יום אחד מגיעה לבית החולים טלי הפסיכולוגית בליווי בעלה העורך דין, הם אומרים לאבא הויזמן: אבא היקר, בעזרת ה' אתה עוד תחלים ותבריא. אבל יש סיכוי כלשהו, לא סיכוי גדול, אבל יש סיכוי שחלילה יקרה משהו לא טוב.
- חס וחלילה, איך אתם מדברים?
- אבא אל תכעס. מה דעתך לכתוב צוואה? יש לך דירה גדולה מאד בירושלים, היא שווה הרבה כסף. בוא תכתוב צוואה שלא יהיו שום בעיות.
- תפסיקו לדבר איתי על מוות. אתם מפחידים אותי. מה אתם רוצים ממני? אני בסך הכול בן 68, כבר צוואות וירושות? מה יש לכם?
טלי מנסה עוד קצת לשכנע אותו, אבל אין עם מי לדבר.
הצוואה
אחרי כחודש, אמא ודודי, נפרדים בצער עמוק מאבא שעוזב את העולם בהבעה שלווה על פניו.
נתן מתגלה כידיד נאמן. כיון שאמא שלו נפטרה לפני שנתיים, הוא מכיר את כל הפרוצדורות ועוזר לו עם ה'תעודת-פטירה', חברא קדישא, לארגן מודעות, רמקולים, לוויה, כל מה שצריך.
בבית הקטן יושבים שבעה רק שני אנשים, דודי ואמא. דודי מקבל את המנחמים, שומע עד כמה אבא היה איש ישר הגון ונאמן, וכל השבוע הוא בוער מסקרנות, מה כתוב בצוואה?
עם סיום השבעה, מגיע הביתה עורך דין, 'זאת הצוואה של אביכם המנוח', הוא מחתים אותם פה ושם, ונותן להם את המעטפה.
דודי פותח את המעטפה, מוציא משם דף אחד ועליו כתובות רק כמה שורות. אבל מה שהוא קורא שם מותיר אותו בהלם.

הירושה
- - - אבל כרגע אין זמן לספר מה כתוב בצוואה. כי אנחנו טסים חזרה לשערי צדק, שם מתאספים כרגע ארבעת האחים לבית הויזמן ורואים איך התנודות במוניטור שעל יד המיטה הולכות ונחלשות עד שהגרף הופך לקו ישר, והם מבינים שאבא הויזמן סיים את תפקידו בעולם.
הם יושבים שבעה בבית הגדול, האחים בקומה ראשונה, טלי בקומה השנייה, ושומעים את המנחמים הרבים שמספרים כמה אבא שלהם היה תמיד שמח, שימח את כולם מסביבו ועזר לכולם.
אחרי שלושת ימי הבכי, יושבים האחים לארוחת ערב מאוחרת אחרי שאחרון המנחמים עזב את הבית.
נתן אומר לאחים: תראו, אבא השאיר דירה גדולה במרכז ירושלים. היא בטח שווה הרבה מאד כסף. אני אומר, חבל להתעכב ולהתמרח, בואו נמכור אותה כמה שיותר מהר ונחלק את הכסף בין שלושתנו.
טלי קופצת: שלושתנו?! ומה אני, עז?
- את לא עז, את אחותנו היקרה, אבל את יודעת, לפי ההלכה רק בנים יורשים.
- לא מעניין אותי ההלכה, יש חוק במדינה.
חנן בעלה גם מצטרף: לפי החוק, כל עוד אדם לא השאיר צוואה, הרכוש נידון לפי חוקי המדינה.
נתן מתפרץ: מה חוק עכשיו? מה מדינה? אתם לא חושבים שאבא היה רוצה שנחלק את הרכוש שלו לפי ההלכה?
טלי אומרת: מה? נראה לך שאבא רצה שתקפחו אותי? אתה יודע איך הוא אהב אותי? אתה יודע כמה הייתי מסורה אליו?
אבי, האח הבכור אומר: רבותי, רבותי. בואו נירגע. כולנו יודעים שאבא חי כל החיים על פי התורה וההלכה, אני בטוח שגם עכשיו בשמיים הוא רוצה שנקיים את דין התורה. אני, הבכור, אקבל חצי מהדירה, ושניכם, נתן ומוישי תקבלו כל אחד רבע.
- מה פתאום שנקבל רק רבע?
- בכור יורש פי שניים. לא לומדים את זה אצלכם בכוילל?
- אבל מה ההיגיון? אתה קבלן עשיר. לא חסר לך כלום. אני ומוישי אברכים שהרבה יותר צריכים את הכסף, אז שאתה תקבל חצי?
וטלי אומרת: לא מעניין אותי שום דבר. אני דורשת רבע מהדירה.
צעקות... בלגן....

מרוב צעקות אי אפשר לשמוע שום דבר ולכן נעבור למקום שקט,
לבית משפחת קלוגר.

הוראה מוזרה
דודי בהלם. הוא קורא בפעם המי יודע כמה את המשפטים הספורים שכתובים בצוואה:
דוד בני היקר והאהוב,
יש לך תשעה ילדים חמודים ויקרים. בעזרת ה' כולם יתחתנו בשנים הקרובות.
הריני מצווה אותך שלא לקנות דירה לאף אחד מילדיך. כמו כן לא להשתתף בקניית דירה לילדים, אפילו לא בשקל אחד.
מותר לך להשתתף עם המחותנים בהוצאות החתונה בלבד, אך לא לקנות דירה בשום פנים ואופן.
על החתום – אבא.

- אמא, זו בקשה לא הגיונית. לא סבירה, לא.... לא שום דבר. איך אני אחתן את הילדים אם אני לא אתחייב להשתתף בקניית דירה? מי ירצה להשתדך איתנו? אבא כנראה לא היה מודע למה שהולך היום. זו בקשה בלתי אפשרית.
ואמא אומרת: אני מזועזעת. זו הבקשה היחידה והאחרונה של אבא ויש לך צד לסרב? מצווה לקיים דברי המת.
- אמא, לפי ההלכה 'מצווה לקיים דברי המת' זה רק במה שנוגע אליו. אני חשבתי שהוא הולך לצוות אותי ללמוד לעילוי נשמתו, להקים גמ"ח, או משהו כזה. אבל כזו צוואה מוזרה?
אבל אמא לא משתכנעת: לא יקום ולא יהיה. כל עוד אני חיה, אני לא אסכים שתמרה את הבקשה האחרונה של אבא!
דודי מסתובב סהרורי. הוא לא יודע מה להחליט, וכמו יהודי טוב הוא הולך לעשות שאלת רב. הוא נכנס לאחד מגדולי הדור, ת"ח מופלג, שהוא גם פוסק הלכה וגם בקיא בהוויות העולם.

הרב
הרב שומע את כל הפרטים בכובד ראש, שוקל וחושב. שואל כמה שאלות ובסוף הוא אומר לו כך: תראה, אם היה מדובר רק בעניין של 'מצוה לקיים דברי המת' ייתכן שהייתי מורה לך שאתה לא חייב לקיים את הצוואה. אבל כיוון שיש פה גם ענין של כיבוד אם. אמך האלמנה לא תוכל להשלים עם זה שאתה לא תקיים את הצוואה, לכן אתה מחויב לקיים את הצוואה ככתבה וכלשונה.
- אבל הרב, איך אני אחתן את הילדים? יש לי בת בשידוכים, כרגע היא באמצע פגישות, ואחריה עוד בת ועוד בנים. מי ירצה להשתדך עם שידוך שלא מתחייבים לתת כסף לדירה?
הרב אומר לו: שאלה טובה. אין לי מה לענות לך. אבל אם אתה שואל מה הדעת-תורה, זה הפסק. וזה מה שאתה צריך לעשות.
אחרי עוד רגע של מחשבה הרב מוסיף: כתוב בחז"ל שארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. על כל אחד נגזר במדויק עם מי הוא יתחתן ומתי. וכי אתה חושב שכל מי שמתחייב ונותן דירה מובטח לו שיחתן את ילדיו בקלות ובשמחה? ממש לא.
- אבל באופן סטטיסטי, אלו שנותנים מחתנים יותר מהר. לא כן?
- באופן סטטיסטי גם מי שעובד מרוויח יותר כסף ממי שיושב ולומד בכולל. ואעפ"כ אנו מאמינים בני מאמינים שפרנסה משמיים. מי שנגזר עליו להיות עני, לא יעזור לו לעבוד כל היום, ומי שנגזר עליו להיות עשיר, לא יפסיד אם יהיה אברך. האם אתה חושב שרק פרנסה משמיים ואילו שידוכים לא משמיים?

ויכוח
דודי יוצא מהבית של הרב, ובדרך הוא עובר ליד השבעה של משפחת הויזמן. הוא נכנס לבית הגדול, היום האחרון של השבעה. דודי ונתן יושבים אחד מול השני, מחליפים חוויות מהשבעה. כל אחד מספר קצת על אבא שלו. שני האבות גם הספיקו קצת להכיר ביניהם בחודשים האחרונים לחייהם בבית חולים.
ואז נתן רוכן לדודי ואומר לו בשקט: תגיד תודה לקב"ה שאתה בן יחיד ואין לך אחים ואחיות.
- למה?
- אבא לא השאיר צוואה, אנחנו ארבעה אחים ולא מפסיקים להתקוטט על הירושה.
דודי אומר: אפרופו צוואות וירושות, לא תאמין מה אבא שלי כתב בצוואה,
הוא מספר לו.
נתן אומר: אבא שלך היה 'טיפוס'... רגע, אל תגיד לי שאתה עוד מתכנן באמת לעשות את זה?
- ברור שאני הולך לעשות את זה.
- אתה נורמלי?
הוא מספר לו שהרב אמר שיש פה עניין של כיבוד אם.
- אז תיתן בשקט, אל תספר לאמא שלך.
- אני לא אעשה שקר בנפשי.
- לא, אתה לא נורמלי. אתה צריך לחתן ילדים, מה איתך? תראה אותי, יש לי בסך הכל חמישה ילדים. הדירה הזאת שווה מעל שלוש מיליון שקל. אני הולך לחתן אותם כמו מלך. אתה רוצה להיתקע עם שיירה בבית?
- חס וחלילה, ה' יעזור...
- איך יעזור? אתה לא עוזר לעצמך. תדע לך, אתה עושה טעות חמורה. אני אומר לך אתה תיתקע עם כל הילדים בבית, אתה לא תחתן אף אחד.
- אתה מקלל אותי?
- אתה מקלל את עצמך, עם הטיפשות שלך.
- תודה רבה באמת. חשבתי שתחזק אותי ואתה מרפה את ידיי? תתבייש לך...
דודי עוזב את הבית בכעס.
הבת של דודי
למחרת השדכן מתקשר לדודי: שולעם הרב קלוגר מה שלומכם? אתה יודע השידוך מתקדם מאד בּוֹרְכַשם, זה נראה שזה ממש הולך לכיוון טוב.
- יפה. ברוך ה'.
- אתה לא נשמע לי שמח.
- אתה דווקא נשמע לי מאד שמח.
- א וואדע. אין דבר שיותר משמח אותי מבית בישראל שהולך להיבנות. למעיישה, תראה מדברים כבר על כיוון של סגירה. דיברנו בקווים כלליים והצד השני רוצה לשמוע יותר מדויק כמה אתם הולכים לתת. אל תגיד לי סכום מדויק על השקל, שיישאר לכם קצת על מה לריב בוורט כן? אבל אתה יודע. כיוון.
- אה, תראה (נשימה עמוקה), אנחנו לא הולכים לתת כסף לדירה.
- מה????
- מה ששמעת. אנחנו לא, הולכים, לתת, כסף, לדירה.
- אתה צוחק איתי?
- לא צוחק. לא נותן.
- מה זאת אומרת, איזה מין דבר זה? פתאום עכשיו אתה מנחית את זה?
- מצטער, אני---
- מה מצטער? אתה חצוף. אתה נוכל.
- אני לא חצוף ולא נוכל. זאת החלטה שקיבלתי רק אתמול, סליחה שלא הודעתי לך מיד.

אחרי שעה דודי מקבל טלפון. על הקו המחותן המיועד: אני יודע שזה לא מקובל להתקשר לפני שהעסק נסגר. אבל לא יכולתי להתאפק. זה נכון מה שהשדכן סיפר לי?
- כן, זה נכון.
- איך אתה יכול לעשות דבר כזה? אתה לא מתבייש? ככה לנסות להפיל בפח אנשים תמימים?
דודי אומר לו: אני אגיד לך את האמת.
הוא מספר לו את כל הסיפור. הצוואה, הרב, האמא.
המחותן אומר: אני שומע. אני לא כועס עליך. אני מכבד את ההחלטה שלך. אבל אני לא אוכל לאפשר את השידוך הזה.
- חבל מאד, אבל זו ההחלטה שלי והיא לא תשתנה.

אחרי שעתיים המחותן מתקשר שוב: תראה ר' דוד, דיברתי עם הבן שלי והוא לא מוכן להוריד את השידוך, הוא מאד התרשם מהבת שלך, מהמידות שלה ומהאישיות שלה והוא לא מוכן לוותר. סיפרתי לו על העניין עם הכסף - והוא אמר לי שהוא כבר יודע, הבת שלך סיפרה לו. ואעפ"כ הוא רוצה להמשיך. מה אתה אומר, אולי בכל זאת תיתן משהו? 200 אלף, 150 אלף, משהו.
- מצטער מאד, אני לא יכול, תבין אותי.
אחרי יומיים נחגג הוורט בבית של דודי. שני האבות מאושרים. אולי הם קצת דואגים על העתיד הרחוק של הזוג שהולכים להתחתן בלי דירה, אבל לפחות הם רגועים לגבי העתיד הקרוב שלהם. הם יוכלו להוביל את הילדים לחופה בלב שקט, בלי עול של חובות והתחייבויות.
נתן
בשלב הזה נעזוב את דודי ונחזור לנתן הויזמן.
זוכרים את הדירה הגדולה? בסוף הם הצליחו להתפשר שיחלקו אותה לארבעת האחים. התברר שהיא לא שווה יותר משלוש מיליון אלא קצת פחות, מה גם שהם היו לחוצים למכור. על הדרך הם גילו שיש מס ירושה ועוד כמה מיסים נחמדים, בסופו של דבר נתן מקבל לכיסו 650,000 ₪.
עכשיו השנים בסיפור עוברות בהילוך מהיר. אז נא לעקוב אחרי מה שקורה ולהחזיק ראש.
לנתן יש 5 ילדים. שני בנים ואח"כ שלוש בנות.

הבן הראשון מקבל 150 אלף ש"ח, פלוס חמישים אלף, להוצאות החתונה. סה"כ 200. כמובן שנתן דורש מהצד השני שיתנו את שלהם וישלימו לדירה.
ובכן 650 (הירושה), פחות 200 שווה 450.

הבן השני מקבל 100 אלף ש"ח, פלוס חמישים להוצאות החתונה. נשאר בחיסכון 300 אלף.
שלוש בנות נשארו.

הבת הראשונה מתחתנת עם בחור מוכשר מאחת ה-ישיבות הנחשבות, ומקבלת 600 אלף ש"ח. 300 מהחסכונות, ועוד שלוש מאות, אז ככה, בהתחלה נתן רצה לקחת משכנתא, אבל בגלל שהדירה שהזוג קנו הייתה בקבוצת רכישה, זה היה קצת בעיה. את הדירה שלו, אשתו לא מוכנה לשעבד למשכנתא, והוא גם התייעץ עם חברים ואמרו לו שאם הוא לוקח משכנתא, בסוף עם כל הריביות הוא משלם כמעט פי שניים. אז הוא עשה סיבוב בכמה גמ"חים גדולים, ועוד סיבוב בכמה גמ"חים בינוניים. וממש השלמות מגמ"חים קטנים. ויהיה בסדר. בעזרת ה'. כמובן.

בבת השנייה הוא אומר תראו, אני אתן 500. המחירים של הדירות קצת עלו, אז אין מה לעשות. שהזוג ייקח על עצמו קצת. פה כבר לא היה לאשתו ברירה, הם שיעבדו חלק מהבית למשכנתא וקיבלו 300 אלף ש"ח, ועוד מאתיים? מסתדרים. גמ"ח כזה, גמ"ח אחר, קומבינה כזאת. הלוואה ברגע, הלוואה בשני רגעים. יהיה בסדר, יהיה בסדר. אה, כן, בעזרת ה'.

יותר מהר ממה שהוא חשב, הבת השלישית מגיעה גם היא לגיל השידוכים. נתן מוצא את עצמו פוסל הצעה אחרי הצעה. יוצא לו שם של בררן, אבל רק הוא יודע שבתת-מודע ואולי אפילו במודע, הוא פוסל מסיבה מאד פשוטה, אין לו מה לתת.

הוא בעל חוב של קרוב ל- 800 אלף ש"ח. אין לו יום ואין לו לילה, כל היום גמ"חים, החזרים, צ'קים, תשלומים, ערבים, טלפונים....

בשלב מסוים הוא מבין שאין ברירה, הוא צריך להגדיל הכנסה. בכולל הוא כבר ממילא לא לומד. הוא עסוק רק בטלפונים וגלגולים ודולרים וגמ"חים. מסתובב ומתרוצץ. אבל מה יעשה אדם באזור גיל חמישים בלי שום תעודה שמחפש עבודה? ילך להיות משלוחן של פיצה?
ובסייעתא דשמיא מישהו מציע לו להיות מזכיר של מכון תורני. נחמד מאד. סביבה תורנית, בלי נשים, בלי אינטרנט, רק להדפיס דפים, לענות לטלפונים, לתאם פגישות. מה רע?
כמה שנים קדימה
ויום אחד מודיעים שהולך להגיע למכון התורני ראש כולל חדש, אברך תלמיד חכם מופלג.
הראש כולל החדש נכנס למשרד לסדר את הטפסים של המשכורת, ופתאום נתן צועק "דודי!"
כולם משתיקים אותו: איך אתה מדבר לגאון ר' דוד, קצת כבוד לראש כולל החדש.
- מה, אנחנו מכירים מפעם.
דודי קלוגר, שהפך בינתיים לגאון ר' דוד קלוגר, לא מאמין: ר' נתן, מה שלומך?
הם קובעים לשבת לכוס קפה אחרי הסדר.

נתן אומר: דודי, אני משתוקק לדעת, מה עבר עליך, איך הגעת לפה?
דודי אמר: כל השנים ישבתי ולמדתי בכולל. הציעו לי כמה פעמים משרות. פה ללמד בקיאות בכיתה ח', שם להיות משגיח בישיבה-קטנה ספרדית. לא רציתי. לא מתאים לי לבזבז את זמני על בעיות משמעת.
- מה, לא שמחת לקחת משרה עם משכורת פי שלוש ממה שמשלמים בכולל?
- הבט. אני מחליט איזה אורח חיים אני רוצה לחיות, ולפי זה אני מנהל את חיי ואת כספי.
לא הכסף ינהל אותי ויחליט בשבילי איזה אורח חיים לחיות.

וואו. איך חיתנת את הילדים?
דודי אומר: יש לי תשעה ילדים בלי עין הרע, ושש כבר התחתנו.
- ונתת דירות?
- מה פתאום, אסור לי.
- נו אז איך הסתדרת?
- אתה רואה? הסתדרנו. הבת הגדולה, זה כבר היה באמצע הפגישות, אז הם לא רצו להוריד,
הבת השנייה, התחתנה עם בחור מצוין, מתמיד ורציני, מישיבה לא כל כך מפורסמת, והמשפחה שלו הם בעלי תשובה רוסים אז הם לא כ"כ מבינים בסטיגמות ובדרישות.
אחר כך יש לי שלושה בנים, זה היה הכי קל. ברגע שהמחותנים שמעו שאני לא דורש ולא נותן, הם כ"כ שמחו ולא שאלו שום שאלות כדי שאני לא אתחרט ואחליט לדרוש מהם... אגב, כלות מובחרות אחת-אחת. השוק של ה'לא-נותנים' מלא בבנות מצוינות שבמצוינות, רק שלהורים אין כסף, אבל לא משנה עכשיו.
הבת האחרונה ב"ה התחתנה עם בחור ממשפחה אמידה מבלגיה, שלא ממש מעניין אותם כמה אנחנו נותנים. ובעזרת ה' בעתו ובזמנו, נחתן גם את השלושה שנשארו.

נתן בהלם.
- ומה עם אמא שלך? היא חיה?
- לא.... נפטרה לפני חצי שנה.
- אוי, מצטער לשמוע. לפחות השאירה לך את הדירה?
- איזה דירה, הם גרו בדמי מפתח.
- אוי ויי! מצטער לשמוע!!!
- עזוב, הכול בסדר.
- רגע! פתאום נתן אוחז: אם אמא שלך נפטרה, אז עכשיו אתה יכול להתחייב לדירות.
- ממש לא.
- אבל כל הסיבה שלא התחייבת זה בגלל אמא שלך. עכשיו אתה יכול.
- אני לא יכול.
- למה לא??
- כי אין לי.
- מה 'אין לי', יש הלוואות יש משכנתאות,
- הלוואות זה לא מתנה. צריך להחזיר אותם.
- אז איך תחתן אותם אם אתה לא מתחייב?
- כמו שחיתנתי עד עכשיו.
- ומה, לא יהיה להם דירה? אז איך הם יסתדרו?
- כמו שכל הילדים שלי מסתדרים. ב"ה כולם יושבים בכולל ולומדים בהתמדה, האישה עובדת ומשלמים כל חודש שכירות. מה יש? לפעמים קצת יותר קשה לפעמים יותר קל, אבל בסוף מסתדרים.
- ואיך הם יחתנו, אם אין להם דירה?
- כמו שאני חיתנתי
- תגיד באת לדרוך לי על היבלות?
הוא מספר לו את כל הסיפור. החובות, הגלגולים.
הבת האחרונה, התעכבה והתעכבה, בסוף כשהגיעה לגיל 25, חיתנו אותה עם בחור גרוש. בלי ילדים. אומרים שהבעיה הייתה בגרושתו. לב זהב יש לו. הם לא דרשו, אבל לא התאפקתי והתחייבתי להם גם על 250 אלף ש"ח.
- לפחות כולם מסודרים בדירות, לומדים בלי טרדות?
נתן אומר: באת לקפוץ לי על היבלות?

הבן הגדול שלי, שנה אחרי החתונה שיעבד חצי מהדירה והשקיע באיזו הצעה משתלמת. זה לא היה עוקץ, זה באמת היה השקעה טובה, אבל מישהו נפל שם בחברה בחו"ל, והבן נפל לחובות רציניים. הוא התחיל כהשלמת הכנסה לשווק בכולל תלושים למשקפיים, לאט לאט זה התפתח, והיום יש לו אופטיקה מצליחה. אבל הוא יושב בערב וקובע עיתים לתורה.

הבן השני הוא הגאווה שלנו. הוא אברך רציני, עולה ומתעלה. אבל הוא לא גר לידינו, הם עברו לכרמיאל, אנחנו כמעט לא פוגשים אותם. אשתי חושבת שזה אשתו שלא רצתה לגור כ"כ קרוב אלינו, אבל אני לא יודע.

החתן הראשון שלי תמיד היה טיפוס ממולח. הוא עשה שיפוץ גדול בבית, גם הרחיב, גם בנה יחידה. בסוף השכנים הרעים שלו הלשינו עליו. באה העיריה הרסו לו את הכל. חצי שנה הוא היה במשפטים ודיני תורה. ובסוף העסק נרגע. אבל הוא כל כך נהנה מהסיפור, שהוא הלך ללמוד להיות טוען רבני. אוטוטו הוא כבר מסיים את הלימודים.

החתן השני שלי, דווקא יושב בכולל אבל הראש שלו לא שם. אשתו, הבת שלי, מעצבת פנים. הם כבר עברו שלוש דירות. כל הזמן הם משפצים, מעצבים, מחליפים, מצלמים, מסתובבים בגלריות, קטלוגים, ז'ורנלים. כל הראש שלהם עסוק בבית ה'קדוש' שלהם. ספות חדשות, גופי תאורה מעוצבים, ריצוף של הצעקה האחרונה. אל תשאל...
דווקא החתן האחרון, הגרוש. יושב ולומד בהתמדה. לא יודע כמה הוא מוכשר כמו האחרים, אבל יש לו 'זיץ פלייש'.

דודי שומע הכל: ואיך הגעת להיות מזכיר במכון התורני?
נתן מספר לו, ללמוד כבר לא למדתי כמו פעם, בגלל כל ההתעסקויות, חיפשתי אפיק הכנסה וזה מה שמצאתי. מה אני אלך להיות בגילי, פסיכולוג?
דודי שומע את המילה פסיכולוג ונזכר: רגע, יש לך אחות פסיכולוגית ואח קבלן, בטח לא חסר להם כסף, הם לא יכלו לעזור לך קצת עם כל החובות?
נתן נאנח: אחרי כל המריבות על הירושה? תגיד תודה שאחרי כמה שנים של ריב, חזרנו לדבר ולהיות בקשר, עוד לבקש מהם עזרה כספית?
משתרר שקט. ואז נתן אומר: אני נזכר ב'מוטו' שלי מלפני חמש-עשרה שנה, 'לסדר את הילדים בדירות כדי שיוכלו ללמוד בלי טרדות'.... איזו שטות....
בזמנו חשבתי שאתה התמים ואני הפיקח. אנחנו כבר אנשים בגיל קרוב לשישים. זה שלב שאפשר להסתכל אחורה ולסכם פרק בחיים.
אבא שלי הוריש לנו דירה גדולה, אבל אבא שלך הוריש לך שלוות נפש.
עוד דקה של שקט ואז נתן אומר: החיים שלי כבר מאחורי. אני זקן ועייף מהחיים. את הטעויות שלי כבר עשיתי. אבל בימים הקרובים אני אלך לעורך-דין ואכתוב צוואה. יש לי תחושה שאתה יכול לנחש מה יהיה כתוב בצוואה שלי....

ב"ה.


...וּמִמָּחֳרָת


הַחֲתָךְ הַצּוֹרֵב
מִנְּיָר הַכֶּסֶף
בְּעֶרֶב הַחַג -
כְּבָר הָפַךְ לְגֶלֶד.

הָעוֹלָל הַבּוֹכֶה
מִצְּמִיחַת שִׁנָּיו
בְּלֵילוֹת חֹרֶף -
כְּבָר הָיָה לְיֶּלֶד.

הַפַּחַד הָאָיֹם
מִטִּלְטוּלֵי הַנֶּפֶשׁ
בְּסַעֲרוֹת הֶעָבָר -
כְּבָר יָבַשׁ לְשֶׁלֶד.


דּוֹר הַכָּאן וְעַכְשָׁיו הוֹלֵךְ,
דּוֹר הַשָׁם וְאַחַר-כָּךְ בָּא,
וְהִנֵּה תִּקְוָה!
וְשַׁלְוָה עֲלֵי חֶלֶד.


בִּימֵי סְפִירַת הַיָּמִים,
בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי:

בְּקוֹרְט סַבְלָנוּת,
בִּשְׁבִיב אֹרֶךְ-רוּחַ,
בְּקַמְצוּץ זְמַן.

שַׁגֵּר לִי נָא
זֹאת הַמַּתָּנָה:
הַמְתָּנָה.

היו להם צבעים
נכתב אחרי ביקור ב"יד ושם" אל מול התמונות בשחור–לבן
המנסות להעביר תיעוד בזעקה אילמת...

לא. לא. לא!!!
לא היה זה שחור לבן.
צבעים רבים היו
למוות אכזרי זה.

אכן,
לבנות היו פניהם החיוורות של האסירים,
כמו גם רגשותיה הקפואים
של חיית הטרף הנאצית;

שחור משחור היה פיח הכבשנים,
כמו ניסה הוא להסתיר
נשמות בנות אלמוות
אשר עלו עמו;

אך הדם,
כה אדום היה!
כמו זועק לארץ "אל תכסי",
- וזו מכסה;

והעצים -
ירוקים היו עד לאכזריות,
ולא הסתירו בין צמרותיהם
יהודי שקמל - וימות;

וגדרות התיל האפורים -
שלא חמלו מתקוע מלתעותיהם בגופו של יהודי,
עת ניסה לברוח
קודם שנתקע בו לועו של אקדח שחור;

ולשונות האש הכתומות,
אשר ליחכו גופות
הקדושים,
וייתמר העשן ---

צבעוני היה
המוות.
צבעוני
מאין כמוהו;

רק תום הילדות הצבעוני
שחור לבן היה, אם בכלל,
כי איבד את גווניו באכזריות
בדמי ימיו - - -

ב"ה.


האשם המרכזי היה הלחץ להספיק-לטייל-בחול-המועד.
יום רביעי של פסח. היינו אצל חמותי והתברר שיש טרמפ להקפיץ אותנו הביתה. מיהרנו לעוט על המציאה, הכנסנו בחוסר סדר את כל מה שהיה נראה שלנו לתוך התיקים ומיהרנו החוצה.

כשיצאנו מדלת הבית, עוד בטרם המדרגות נזכרתי לשאול את שולי אם המצלמה אצלה. חצי דקה לפני כן עוד ישבנו על הספה ועלעלנו במיטב התמונות שצולמו בימי חול המועד. אצלי היא לא הייתה כרגע, וחשוב לא לשכוח אותה אם אנחנו רוצים לטייל בעוד מקומות, כידוע: היית ולא צילמת כאילו לא היית.

חמותי מיהרה לתוך הבית, בדקה ואמרה: "המצלמה לא על הספה. כנראה באחד התיקים או העגלות". סמכנו על דבריה ונסענו מבלי לשאול יותר מידי שאלות.

בבית אכן חיפשנו באותם "תיקים ועגלות" אבל המצלמה לא הייתה שם. טלפון לחוץ לבית חמותי גרם לכל בני הבית דשם להפוך אותו מחדש באמצע פסח, אך המצלמה באמת לא הייתה שם. בלעה אותה האדמה, או תפוחי האדמה המצויים בשפע בימי פסח כאלו.

ולא, למרות המנהג להשתמש בפסח רק בחד פעמי – המצלמה לא הייתה חד פעמית בעליל. להיפך: היא הייתה קנון בינעירונית מאוד. היא עלתה לפני שנה וחצי כשש מאות דולר. כאילו לא הספיקו כל ההוצאות של ערב החג ונוספה גם היא על צרותינו. בנוסף לשווי של המצלמה עצמה, היא אצרה בקרביה את כל תמונות טיולי חול המועד, רגעים אשר לא ישובו, על טהרת 'דבר האבד'.

היו לנו תוכניות לשים פעמנו שרידה באותו ערב, אבל עכשיו יצא כל החשק. וחוץ מזה: מה שווה ללכת לכותל בלי מצלמה? בסוף התגברנו על עצמנו והלכנו מערבה בכל זאת. לראשונה ללא מצלמה. חזרנו ברגל, כדי להתחיל לחסוך על החשבון.

יום המחרת היה נראה כמו הערב שלפניו. אפס מצב רוח, אפס הוצאות, אפס טיולים. רק לקראת הערב, הלכנו לטעום תפוחי אדמה בבית הוריי. הדיכאון עדיין שולט בכיפה.

"אבא", תמיד אני פונה אליו בשעת צרה, "אנחנו צריכים כנראה איזה תיקון, אבדה לנו המצלמה".

אבא הטוב לא יכול היה לראות בסבלותיי:

"תקשיב טוב. אתה חוזר עכשיו הביתה, לא עושה שום דבר אחר. רק מדליק נר של שמן זית לזכות רבי מאיר בעל הנס ואומר שלוש פעמים: "אלקא דמאיר ענני". תוך יום או לכל היותר יומיים, המצלמה אצלך חזרה".

"ומה שהכי חשוב, זה לעשות את זה באמת", הוסיף אבא, מכיר את התחפושת הצינית שלי.

"ומה שעוד חשוב", הוא לכסן מבט לעבר המטבח, שם עמלו הנשים על הכנת לביבות תפוחי אדמה נוספות, "זה לא לכעוס חלילה על האישה בגלל זה. תשמע סיפור מעניין: אצלי בעבודה יש טבחית אחת מבוגרת. היא סיפרה לי פעם מקרה מעניין ומאלף שאירע לאחר נישואיה.

"אצלם לא מביאים כמתנה צ'ק על ח"י שקלים או ספל למטבח. הם קיבלו סכומים גדולים מאוד לחתונה. בעלה, היה אז בשירות קבע ולאחר שבוע חזר לצבא לשבועיים, כפי שהיה מקובל אז. את הכסף הוא השאיר אצלה.

"לא היו לה מושגים בכסף – היא התחתנה בגיל צעיר מאוד – והיא בזבזה את הסכום לקניית שמלות וקשקושים. בחלק אחר קנתה מתנות לאחים ולאחיות שלה.

"עברו שבועיים, הבעל הטרי חזר סוף סוף מן הצבא. אחרי כמה ימים, הוא ביקש שתיתן לו חלק מהכסף, כי הוא רוצה 'לשים בצד בשביל דירה'. אבל לא נשאר כמעט כלום.

"הוא לא הראה שום סימנים של רוגז. הוא הסביר לה בסבלנות, שבפעם הבאה שמקבלים משכורת, כדאי לשים חלק גדול בצד, נגיד ארבעים אחוז ככה, ולא להשתמש בכל מיד".

***

בכל מקרה, בבית עשיתי אכן את הסגולה הזו. הדלקתי נר, אמרתי 'אלקא דמאיר ענני' שלוש פעמים, וגם הוספתי מטבע לצדקה, שיהיה.

אבל המצלמה לא נפלה מהתקרה, למרות שפרשתי את ידיי בתנועת 'פותח את ידיך'. נו, אבא אמר יום-יומיים.

החלטנו לצאת החוצה להתאוורר מעט. התינוק אשתי ואני.

השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה והרחוב היה שקט. עשינו סיבוב קצר ברחוב הראשי. אחר כך התיישבנו על ספסל בגינה שקטה ונשמנו מעט אויר ירושלמי צלול כמקווה.

לקראת חצות פנינו לחזור הביתה והחלטנו לקצר דרך שיכוני שמואל הנביא. הרחק מההמון הסואן.

בכניסה לבלוק 6 עמד בחור תימני דק בעל פאות מסולסלות ועיין בחוברת כלשהי לאור נורת נאון חיוורת. התינוק בן החצי-שנה התעורר בדיוק בעגלה ונשא קולו בבכי. הבחור הרים את ראשו מהחוברת.

"סליחה" הוא פנה אליי. בוודאי מבקש שנצטרף למניין ערבית. בשיכונים האלו כל דירה שלישית היא בית כנסת לקהילה אחרת.

"סליחה", הוא שנה. "אבדה לכם אולי מצלמה?" - - -

והיה קולו כמשק כנפי הגאולה.

"כן!" השבתי מיד. ואשתי צעקה: "מה?!?!"

"אחותי מצאה מצלמה. זיהיתי אתכם לפי התמונות. היא גרה כאן בבניין ליד". וכבר הוא דילג בקלילות את המדרגות בכניסה הסמוכה וקרא כעבור חצי דקה מלמעלה: "כן, אתה יכול לעלות לכאן!"...

...כשהיינו בדרכנו לכותל שוב - והפעם באוטובוס ועם המצלמה - הדבר היחיד שהפריע לנו הוא שאיזו משפחה שיכונית בלתי מוכרת יודעת את מה שעבר עלינו בחודש האחרון יותר טוב מכל אחד אחר. אבל זה עדיין היה שווה את המצלמה בידינו.

***

וכפי שאומרים במחוזותינו: "אמרתי אלקא דמאיר ענני ונושעתי, הבטחתי לפרסם".


___________

וזה, חלק מאחת התמונות שניצלה מאבדון:

מעלה כתבה מפרי עטי, הדנה ברלוונטיות של זיכרון השואה בימינו אנו.

התפרסמה אשתקד ב'פנינה'.

(פורסם בפעקל'ע האחרון, מעלה לטובת אלו שאינם. המעשה התרחש כמתואר, בשינויים קלים בלבד)

בס"ד

הוא הרים את התוכי, מבטו אוהב, ידיו מלטפות קלות את כנפיו. חיימק'ה, צדיק, הוא לחש. עכשיו הולכים לישון.
חיימק'ה צדיק לא התלהב מהבשורה, ופצח בסדרת צפצופים מרירים, ועל הדרך ניקר מעלה מטה מעלה מטה את כתפו שלו, מחאה קטנה שכזו.

הוא ליטף שוב את התוכי. חיימק'ה, מאוחר.

הוא נשא את התוכי בזהירות אל הכלוב הוורוד, הכניס אותו, סגר דלתו, כיסה את הכלוב בווילון - ליבו נחמץ כששמע את צפצופיו המתבכיינים של חיימק'ה - וכיבה את האור בחדר.

פייגי ששהתה במטבח שמעה את העדכון ונשארה שוות נפש. התוכי הלך לישון, יופי, מלמלה. הלוואי לא יקום יותר.
הוא לא הגיב, כמו תמיד. הוא ידע שאין שום דרך בה פייגי וחיימק'ה יוכלו לשאת זה את קיומו של זה.

בשעתיים אחרי כן שניהם עבדו קשה בתאום מושלם.
היא טאטאה, הוא הרים את הכסאות, היא צחצחה את הוויטרינה, הוא שטף אותה, היא הברישה את מסגרות הציורים בסלון, הוא איזן אותן על המסמרים. היא אספה מכל הבית צעצועים שאבריימי הקטן פיזר, והוא הפעיל את מכונת הכביסה ורץ לתלות את הנאגלה הקודמת. הם מסתדרים מצויין ביחד.

היא הציצה בזהירות בחדר החשוך, נזהרת לא להעיר את אוייב נפשה, שמחה לראות שאבריימי ישן היטב, במתיקות, ידיו אוחזות את בובת געציל שחמותה קנתה לו, מתנה מוקדמת לכבוד יום ההולדת.

הוא הבריק את הבית בפעם האחרונה, ושניהם החליפו מבט. עוד חמש דקות בדיוק.

הדקות האלו תמיד היו הכי מתישות. הלשבת ולחכות לרבקה, לספור את הדקות. כי רבקה, כמו תמיד, מגיעה בדיוק בזמן.

הוא ניער את זקנו הבלונדיני הקטן מפירורים של ממתק תוכים, והיא בחנה אותו במבט נוקב. תנקה טיפה גם את הכיפה שלך, היא אמרה בטון חצי סולד. יש עליה קצת איכס של התוכי.
הוא מיהר לנקות את הכיפה תחת הכיור, מייחל בכל ליבו שהביקור יעבור בשלום, שחיימק'ה לא יתעורר, שרבקה לא תדע עליו.

מה שחסר לו בחיים. באמת. שרבקה תראה את חיימק'ה. היא רבנית בני ברקית נכבדה וערכית, אומנם, אך מרובעת ומסוגרת, חיה לפי הכללים - לא תתחיל להבין מדוע הם מגדלים בביתם האברכי תוכי.
ועוד ירוק, גדול, ועוד עם מערכת רגשית סוערת...

*

דינג.
הפעמון צלצל. היא רצה לפתוח, הוא ניער את חולצתו בסְטְרֶס קטן. להוט לטאטא כל זכר לתוכי. משתוקק שביקורה של רבקה יעבור בשקט, במכובדות, בלי עניינים.

בהתחלה, זה מה שקרה, בדיוק.
רבקה נכנסה, מחייכת, אומרת לו שלום, שמחה לפגוש את בתה. מושיטה שקית מיושרת ובתוכה עוגת יום הולדת לאבריימי, מתיישבת על הספה בסלון ומתעניינת מתי הם יקבלו טופס ארבע לדירה בבית שמש.

הוא מצידו נכנס ויצא מהמטבח, מגיש לחמותו פרוסות עוגה קטנות, תה ירוק, מפיות, רוצה כבר לצאת מהבית ולחזור לכולל.

ורגע לפני שהוא יצא לכולל, הוא לא התאפק, והציץ בחדר הצדדי והחשוך. אברימי קצת התמתח, כנראה תיכף יקום, בדיוק בזמן לביקור של סבתו. הוא התקדם בשקט לכלוב המכוסה, ולא שמע דבר. משמע, התוכי הסכים ללכת לישון. וגם נרדם.
ברוך השם.

פייגי קמה להביא גם את עוגת הגזר, וכשעברה על פניו לחשה לו: תעשה לי טובה, תוציא משם את אבריימי. מהר. לפני שאמא שלי תבוא לראות אותו ותתקל בטעות בחבר הירוק שלך.

היא צודקת! הוא תפס את עצמו, פנה לאבריימי. סבתא הגיעה, בוא תגיד לה שלום, היא גם הביאה לך מתנה בשקית, אולי, תשאל אותה...

אבריימי פתח עין חצי ישנונית, בעליל מבולבל, וניסה לשוב לזרועות החלום.
הוא קפץ שניה אחת למטבח כדי להעביר את הממתק של התוכי למדף נסתר מהעין ועמוק יותר - ואז זה קרה.

רבקה, הסבתא הנכבדה, הרגישה צורך דחוף לבדוק מה שלומו של אבריימי. לחבק את נכד הביכורים שלה. והיא עשתה זאת בהמון דרמה.
ראשית, היא נכנסה לחדר, פותחת את הדלת בקול גדול. שנית, היא הדליקה את האור. ושלישית, היא נופפה באוויר אנה ואנה באריזת המתנה לאבריימי.

ליבו נפל. חיימק'ה בוודאי יתעורר. רבונו של עולם, הוא נשא תפילה בליבו, עשה שחיימק'ה ירגיש את הסיטואציה ויהיה בשקט.

וזה לא מה שקרה...
התוכי נבהל עד עמקי נשמתו מהאור ומהרעש, והחל לעופף בכלוב לכל עבר, לחוץ ומבוהל.
דלת הכלוב לא הייתה סגורה עד הסוף (הוא מעולם לא הקפיד על זה, הרי למה צריך לנעול את הכלוב?), והתוכי ניצל את העובדה הזו.
הוא דחף את עצמו דרך הדלת הכמעט סגורה, נאבק עם כיסוי הבד מעל הכלוב, והתעופף החוצה, מלא אנרגיה, נחוש למצוא את מקור הרעש.

רבקה, ששמעה פתאום רשרושים מוזרים מאחורי גבה, נרתעה קצת, שומטת את המתנה על הרצפה, מפלבלת קלות, מחפשת את מקור הרעש.

הוא היה מבועת. לא יכול לנשום. קפוא. מוחו כמו לוח שיש לבן. ריק.

פייגי נכנסה שניה מאוחר יותר, מאוחר מידי:
התוכי סימן לעצמו את האוייב - וזו הייתה רבקה. הוא הסתער עליה בטינה צרופה, מקורו שלוח קדימה, כנפיו מעופפות במלוא העוצמה.
חיימק'ה נטפל למטפחתה הגדולה של רבקה, וכשהיא צרחה בהיסטריה, הוא רק נלחץ יותר.
וכשהתוכי נלחץ... קורים דברים לא נעימים.

הוא השתולל. צרח, צפצף, ניקר את ווילונות החדר, שוב ושוב ניסה לנקר את פניה של רבקה, מנפץ את זגוגית משקפיה במקורו, צווח בכעס. מריר ופגוע.
ככל הנראה, הוא פירש את עצם קיומה כאיום על קיומו (בדיעבד, הוא כנראה צדק באבחנה הזו), ולא יכל לשאת את נוכחותה.

פייגי גם איבדה את זה. שנה וחצי של נשיכת שפתיים מול חיית המחמד חסרת החן עשתה את שלה, והיא צעקה עליו בקול גדול. תעשה משהו!!! התוכי שלך מתעלל באמא שלי!!!!
רבקה, מצידה, גם צרחה. צרחות בהלה מבועתות. נוראיות. מזועזעות.

הצרחות הבעירו את התוכי לגמרי, שיבשו לו את כל המערכת. הוא איבד את שפיותו, התנפל על רבקה ממרץ מחודש, בכעס נוראי. מקיף אותה מכל כיוון, צורח, מצפצף.
רבקה צרחה, התוכי צרח, פייגי צרחה, אבריימי המבוהל צרח מהמסדרון, והוא עצמו לפת את ראשו, מרתת, אחוז צמרמורת, עוצם עיניים, לחלוטין לא יודע מה לעשות.

*

דווקא אבריימי הציל אותם, בסופו של דבר.
הוא היה הראשון שנרגע, נכנס לחדר, עולה על המיטה, קורא לחיימקה שוב ושוב, עד שהתוכי הגדול שם לב אליו בכלל, ו... נרגע קצת.
רק קצת, אבל זה כל מה שהיה צריך.

הוא התעורר מקפאונו, נכנס לחדר, השתיק את כל הצורחות בשאגה, ואז ביקש מהן בנימוס לצאת לסלון.
הן חדלו מלצרוח, ויצאו לסלון, אדומות ומצוברחות.
הוא ואבריימי נשארו.
חיימקה הצטנן כבר, עמד לו על הכתף, ניקר בו בעדינות, כמו מבקש סליחה.
מאוחר מידי, חשב.

הוא טאטא קלות את הרצפה זרועת אותות המאבק, אבריימי נשלח למטבח להביא ממתק מרגיע, והוא השיב את התוכי המבוייש בזהירות לכלוב.

הוא נעל הפעם את הכלוב, כמו שצריך, וכיסה אותו שוב בבד, מתעלם לחלוטין מצפצופי המחאה של התוכי.

הוא שב לסלון, הנשים בהו בו בלא אומר. הוא מלמל שהוא חייב לצאת לכולל, ויצא, שפוף, חסר אנרגיה. בדרך הוא התקשר לפייגי, ונאלץ להסכים לדרישה שלה.

ולמחרת הוא מכר את התוכי, ומאז הוא מתגעגע.