קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אז זהו, התחלנו פסח.

התחלנו משולחן העבודה. עברנו קובץ אחרי קובץ, תוכנה אחרי תוכנה. עשינו 'ניקוי דיסק' ו'ניקוי וירוסים'. עבודה לא קלה. אבל ברוך ה' זה מאחורינו.

אחר כך עברנו על 'הורדות' ו'מסמכים'. אפשר לומר שהם כבר גמורים לפסח. בכונן C כמעט לא מסתובבים עם חמץ, אבל אם כבר עושים ניקיון שנתי אז שיהיה מושלם. על 'הגדרות' ו'לוח הבקרה' עברנו רק מלמעלה, שנרגיש שעשינו משהו. ועל 'וורד' עברנו בכל הפינות והסדקים עם מברשת (עיצוב).

מצאנו תיקיות ישנות ומאובקות. גם כאלו שלא זכרנו שהן קיימות. מדי פעם מצאנו את עצמנו נזכרים בנוסטלגיה בקבצים ישנים, מתלבטים אם לזרוק אותם, ובסוף מחליטים לשמור. מי יודע, אולי פעם נצטרך אותם. על אחרים הבטחנו לעצמנו ש'בפסח הבא נתפטר מהם'. שכחנו שכך אמרנו גם בפסח הקודם. אבל בסך הכל פינינו לא מעט מקום, הרבה קבצים מצאו את עצמם אחר כבוד בסל המחזור.

נכון, וירוסים זה לא חמץ. וגם קיצורי דרך מיותרים הם לא סוף העולם. ואחרי בדיקת חמץ, בה עושים חיפוש (Search) למצוא את כל החמץ. ממילא הרי עושים ביטול (Cancel). אבל עכשיו יש עוד כמה ימים, אז יש עוד עבודה. צריך לגמור 'חלונות'.

זהו, מעכשיו לא מסתובבים יותר עם חמץ מחוץ לכונן D. הספיקה לנו הפעם ההיא שמצאנו באמצע פסח ערימה של עוגיות דפדפן.
עשיתי קצת פסח גם במחשב, ומצאתי שיר די עתיק (יותר מעשור להערכתי)
ואקטואלי מאד. אז מעתיקה ואל תשאלו אותי מה זה 'שלטון המנעמי'.
לא זוכרת מאיפה זה בא : )

/ויהי בימי הבחירות

'ויהי בימי'
כבר מס' בחירות.
בשלטון המנעמי
הטעויות סדורות.

רק חש-בראש
דורך הוא על מח.
ובאבוד שכל, ידרוש
להפעיל יותר כח.
ואם בכח חפצת,
באים דו-קרבים.
לצד ימין הצצת
ומצד שמאל הלהבים.

וכל צד כשלעצמו
במלחמת הישרדות.
ובמלחמה בדיוק כמו,
השפיות בהתאדות.
אם נתון לך טבעת
ותיק עם קצת שליטה,
אך צד שני מוצא מגרעת
ופוסק לך שביתה,

ממולך - מוכן העץ,
ומאחוריך- יריבים חבוקים.
או אז אתה קורץ
לארגון הירוקים.
יקחו העץ וגם החבל
ויקימו זעקה מרה.
עם קצת דשן והרבה זבל,
יצמח כאן עץ לתפארה!

רק הורד מהגרדום
באים תחתיו אחרים.
גם דמם מדי אדום
בעיני מס' שוורים.
אז יקבלו שכפץ רב תכלית,
ובונוס - כותרת מפרגנת.
כעת תכולה היא הטלית
והרבה יותר הוגנת.

ואם יערפו מס' ראשים,
לא הצדק הוא העילה.
אלא שלריח הבאושים
צריך גם לספק נבלה.

ולכם ידידי, ההצגה בחינם
רק אחזו בעטים וכמה ניירות.
הביטו בשחקנים ודרגו כשרונם,
תזדקקו לזה ביום הבחירות.

ביקורת ספרים/תן לישון, געציל


ז'אנר: הספר הוא קומדיה, ראשון מסוגו במגזר החרדי.
לא בדיחות-בדיחות, לא טורי הומור, אלא קומדיה אחת ארוכה (ומעט טראגית, כמו שיובהר להלן).

הספר לא מתאים לאנשים חמורי סבר, רציניים, נכבדים, כאלו שבאופן כללי מרגישים חכמים יותר מכל הסביבה. עזבו. לא בשבילכם. חבל על העותק השובב של הספר שידעך אט אט על המדף שלכם.

מבנה העלילה: העלילה כתובה במבנה פשוט יחסית. מסע בן כמה ימים לבלגיה, בגוף ראשון, עם פלאשבקים לעבר. חלק מהפלאשבקים ארוכים מדי לטעמי, וסוטים מהנושא. אבל לגעציל זה מן הסתם לא אכפת, הרי הוא הנושא, וכל עוד הסיפורים הם עליו – הרי הם ממוקדים ביותר בנושא.

מחשבותיו של געציל מתלבשות, תוך כדי הסיפור, בתוך דמויות של מנהיגים מדיניים ופוליטיים. כשהוא חושב משהו לוחמני, למשל, הוא מדמיין את צ'רצ'יל מדבר אליו. הרעיון חינני, הדמיון מופרע, אבל לפעמים – לטעמי הדל – מופרע מדי, מסתבך מדי. אנחנו אוהבים פשטות. אין כוח לאמץ את המוח. הרי קנינו ספר קומדיה.

הגיבורים: הגיבור הראשי הוא געציל, בחור מתבגר ש'ממילא לא יחסר לאף אחד בארץ', כלשונו הזהב של נחמן. געציל עובד במחלקת התרמות בעמותה, והוא פטפטן לאין קץ. גיבור משני הוא נחמן מרכוס, תמהוני נחמד ורב-תחומי, צלם חובב ובשלן חובב.

במפתיע, לאחר שמכירים את דמותו של נחמן, מתברר שיש פטפטנים גדולים יותר מגעציל. אל דאגה – כשנחמן יגזים בקשקשת, געציל ינתק לו את הטלפון, ולהפך, וכך הקוראים לא ייאלצו לסבול עד הסוף. שניהם, גם נחמן וגם געציל רוצים לכתוב ספר, ועסוקים עד מאד בעצמם. נחמן עסוק גם במתכונים. כל מתכון שהוא אי פעם הכין או יכין, אתם תיאלצו לספוג תיאורים שלו במהלך הספר, יחד עם געציל המסכן והכמה לקצת שקט.

מה אין: אין בספר דמויות נשיות כלל, למרות שהיינו סקרנים לדעת מי אמו של געציל, למשל, או אחותו. ואיך אשתו של נחמן שורדת את החיים עם יצור כמוהו. הספר גברי לחלוטין, חוץ מדודה אחת חילונית. כפועל יוצא מהגבריות הזו, החיים בספר פשוטים מאד: סדר היום כולל תפילה, אוכל, עבודה/טיול, עוד תפילה, עוד אוכל, הולכים לישון. בלי רגשות ענוגים ומורכבים, בלי התפתלויות מילוליות ורמזים. כשרוצים משהו, אומרים אותו. כשרעבים, אוכלים.

בניגוד למה שהיינו מצפים מספר שלם על רווק מתבגר, גם שידוכים לא הוזכרו. אפילו לא בפלאשבקים. כביכול מעולם לא הוצע לגעציל שום שידוך. כביכול הוא מתכונן להשאר רווק כל חייו. אין מילה על הקמת בית. אולי בכוונה בחר המחבר להשאיר את העצב הזה מחוץ לספר. הרי אנחנו בקומדיה כאן. ואולי ההיעדר הזה מגיע בכוונה, כזעקה שקטה. כדי שהקורא הממוצע והנשוי, יתפוס פתאום מה עובר על בחור מבוגר שכבר מזמן אף אחד לא מציע לו הצעות.

מה אהבתי בגעציל: הפשטות. התמימות. הכנות. היכולת להודות, למשל, שהוא שמח לטוס. סתם לטוס. לבלגיה. בלי לתאר תיאורים נשגבים על הנוף החו"לי מרומם הנשמה, על מה רבו מעשיך ה', או על הרוגע הנפשי. בלי לחפש תירוצים כמו שידוך או עסקים. בלי לאתר צדיק שנקבר שם ולנסוע להתפלל על קברו.

געציל טס לבלגיה לגמרי סתם. הוא אומר בבירור: אני רוצה לטוס, לכן אני טס. ז ה ו. כמו שאמר הרבי מקוצק: מוטב יהודי שחושב על פרה ומדבר על פרה, מיהודי שחושב על פרה ומדבר על אלוקים. כמובן שלרבו הוא מסביר כמה חשובה הבריאות הנפשית שהטיול יספק לו. אבל בתכל'ס, ברור לנו כמו גם לגעציל, שהוא נוסע ללא כל סיבה. וזה יופי. כי האמת יפה מכל קישוט.

המסר: מעודן ומרומז מאד. במהלך הנסיעה לבלגיה, והבילוי בביתם של המארחים, געציל ונחמן כמעט מתחרים ביניהם מי יהיה אנוכי יותר, מי יהיה מרוכז יותר בעצמו ובספר שהוא רוצה לכתוב. ההגחכה של המידות הרעות לא באה בליווי הטפות מוסר. היא פשוט באה בעצמה. כי אתה רואה כמה מגוחך לקנא / להתגזען / להיות אנוכי ואטום / לחשוב רק על עצמך. ההומור העצמי דק, דקיק ממש, כחוט השערה. אולי אפילו דק מדי. בקלות יכולתי לדמיין קוראים רציניים או מחנכות נכבדות שלא יתפסו את האירוניה.

גב הספר: אוי, זה טוב.

האיורים: מקסימים. למה לא נכתב שם הצייר?

תגובת הסופר: הוא קיבל קרדיט בעמוד שלם.

תגובת הביקורת: נכון. לא שמנו לב. בעמוד של הקרדיטים שמו לא הופיע ואחריו דילגנו מיד לסיפור עצמו.

הערה לסיום: כיוון שהספר הוא ספר ביכורים, מחברו מן הסתם לא ידע את הכלל הבסיסי, שעשרות סופרים למדו על בשרם: לא עושים אף פעם 'החלפה גורפת' בוורד. אי לכך, בתום לב מוחלט, הוא הלך והחליף את כל ה'יאוש' שבספר (ויש הרבה. געציל מיואש כל הזמן כמעט), ב'ייאוש', עם שתי יו"ד.

מה שהוא לא לקח בחשבון, שגם המילה 'ייאוש' עם שתי י', כוללת בתוכה את 'יאוש' עם י' אחת. והמחשב הלך והחליף המוני 'ייאוש' בכל רחבי הספר, ל'יייאוש', עם שלוש יו"דים. מצד שני, היה משהו חביב בשגיאה הזו. היא העמיקה את היייאוש, הרחיבה אותו, הדגישה אותו.

לסיכום: קומדיה עליזה ומקפיצה. צחקנו. היה כיף.
רובי בהה בשמיכה הדוהה של בית החולים והרגיש את כל גופו בוער. האח המתלמד שהחליף לו את הזונדה בצהריים עשה לו חור בזרוע, וכרגע הכאב הזה מתבלט יפה בין כל מוקדי הכאב האחרים.

מבעד לווילונות עלו גניחות בלתי סדורות. זה החולה החדש שממלא את מקומה של האשה המבוגרת שגולגלה משם הבוקר, עטופה סדין ודוממה מאוד.

הוא שמע את הדלת נפתחת. פסיעות כבדות התקרבו. הוא לא היה צריך שיפתח את הווילון כדי לדעת שזה אביו.

"בוקר טוב ראובן", אמר אבא בעדינות שרובי טרם התרגל אליה, "איך אתה מרגיש הבוקר?"

"יותר טוב" הוא שיקר, כמו כל יום בתקופה האחרונה.

"אני שמח", אמר אבא. "אתה שומע? דיברתי עם ר' מיילך, הוא אמר לי שיגיע היום אליך, לחזק אותך".

"תודה", אמר רובי חלושות וניסה לזייף חיוך מוקיר טובה. "איך רוחי? והילדים?"

אבא נאנח. "אתה יודע... מנסים להתחזק... ברוך השם, רוחי מאוד חזקה באמונה. המחותן הקריא לי היום מכתב שכתבה לחברות שלה, מאוד חזקה..."

רובי הנהן.

"מאוד חזקה..." חזר שוב אבא, קולו גווע.

לאות פשטה בו. אלו התרופות, חשב לפני שנרדם.

תכונה שקמה בחדר העירה אותו, ר' מיילך התיישב בכיסא שהכינו לו. הוא נענע את ראשו ימין ושמאל "כלל ישראל דארף א ישיעה".

אחר כך דיבר. רובי לא בטוח כמה זמן. מדי פעם פרצו מעט הנוכחים בצחוק, מה שלימד שר' מיילך סיפר איזו עובדה משעשעת. אחר כך הוא השאיר כמה חוברות על הפרשה ובירך ארוכות. האיחולים חלפו ליד אוזניו של רובי, אבל ענה אמן בקול סדוק.

"אני חייב ללכת לישיבה", אמר אבא רגעים לאחר שהלך ר' מיילך, "עוד מעט יגיע יענקי, אתה תהיה בסדר?"

"ברור", אמר רובי.

השקט שב לשרור בחדר, והאפלוליות הודגשה טיפה יותר. הגניחות עדיין עלו מבעל לווילון הימיני.



אחר הצהריים החליט רובי לצאת קצת מהחדר. הוא גילה עד כמה הפיג'מה נוזלת עליו. רגליו רעדו כשניסה לתחוב אותן לנעלי הבית.

הוא גרר את עמוד העירוי וצעד במחלקה. האחות הגבוהה חייכה אליו בהגזמה, "מרגישים יותר טוב, הא?" הוא המהם משהו בתגובה.

בחדר משפחות ראה התגודדות של בחורים, במרכז ישב בחור חיוור ומחויך, יצחק פוקס לידו מנענע ראשו ומזעזע את זקנו ופורט על הגיטרה. האוויר התמלא ניחוח צ'ולנט, מיתרים נרעדים וקולות בלתי סימטריים שרים "מנוחה ושמחה".

ליל שישי, הבין רובי בלי להחליט מה הפרט הזה מוסיף או גורע ממנו. בחור מלא תושיה ניסה להזמין אותו למעגל, אבל רובי דידה חזרה לחדר.

בלילה גברו הגניחות, או שהחושך נסך בהן את הנופך שלו. יענקי הגיע, הביא ספר של דוד זריצקי ועוגת גבינה מגרליץ שרק מלראות אותה התעורר ברובי רפלקס הקאה. הוא אמר שהוא רוצה להישאר ללילה.

"זה בסדר יענקי", אמר רובי וסובב ראשו לווילון, "לך הביתה".

הוא נשאר שם כמה דקות, אחר כך יצא, וחזר, ואז הלך.

ראשו של רובי נעשה כבד כעופרת. הוא חשב שהנה הוא נרדם, אבל אז החלו כל השלוחות בגופו להתעורר. עיניו כרסמו בדוגמה הפשטנית של הווילון, רקותיו הלמו. זרועותיו צרבו, ואש קדחה בבטנו.

רוחי התקשרה. הוא לא ענה.

הזמן טפטף כמו תמיסת המלח בשקית העירוי. רחמים עצמיים התערבבו עם כאבים ומחשבות על הבלתי נמנע, והכל התערבל בצפצופי המכשירים. לרגע הופתע מהשקט. השכן נרדם.

על השידה עמדו סדורים ערימה של ספרים. עיתון יומי בצבץ מלמטה. מסך גדול ומעוקר ניצב על סטנד מולו. מבטו נדד בלי סדר.

החלון נמצא מעבר לווילון, אבל מבלי לראות הוא ידע שהחושך גודש את היקום.

הוא לקח את הסלולרי מהשידה. אגודלו נע על המסך בלי תכנון מדויק.

אנשי קשר, אפי ישיבה, חייג...

הוא הצמיד את המכשיר לאוזנו. צלילים קוויים דקים וארוכים.

"רובי?!" קול המום ומהוסס ענה.

"כן"

"מה נשמע? רובי!"

"אתה יודע... שמעת ש..."

"כן...", קולו כמעט מיוסר, "איך אתה באמת?"

"אתה בירושלים?" שאל רובי.

"אני בירושלים", אמר אפי באיטיות, כמעכל דבר מה. "אתה רוצה שנבוא? החבר'ה? נעשה קצת שמח?"

"לא לא, אה...", ענה רובי מהר מדי. ושתק.

"אני מגיע. הדסה, נכון?"

"כן".

רובי החזיר את הסלולרי לשידה. ידיו רעדו מהתרגשות.

אחרי שש עשרה דקות הוא הגיע. אפי פתח את הווילון, ובמשך כמה שניות בהה בו, מתגושש עם האפשרות שטעה בכתובת.

"בוא שב, אפי" ניסה רובי לחייך.

"הו! רובי!?" אפי עדיין בהה בו. "אתה... אתה נראה נורא".

"תודה", ענה רובי.

"מה... מה הם אומרים? מה המצב?" אפי התיישב באיטיות מהוססת.

"על הפנים".

"אה", אמר אפי. "ו... ומה אתה עושה פה כל היום?"

רובי סקר את השידה, "אתה רואה..."

אפי שתק. נועץ מבט ארוך ובלתי מתנצל ברובי.

"תשמע... אני..." הוא שבר את השקט לבסוף. "אין לי מושג מה לומר. רובי! אתה?! יש לך מושג כמה התגעגעתי אליך! ברחת לך ברגע שהתחתנת... השארת אותי להזדקן לבד. ועכשיו... עכשיו מה זה?!"

"אל תבכה, אפי. כואב לי גם ככה. כל הגוף שלי כמו מדורה עם קרטוצ'קעס. אין לי כוח אפי. אני רוצה לשכוח מהכל. אני רוצה להפסיק להרגיש את... את..."

רובי הביט על עצמו בעליבות, ואחר כך באפי, והאחרון החזיר לו מבט. המבטים התמודדו שניות ארוכות. אפי השפיל ראשון. אחר השיב את עיניו, כיווץ את גבותיו בשאלה.

"אתה... אתה רוצה לראות משהו?"

רובי בהה בחברו בלי תנועה.

"אני כבר חוזר", אמר אפי.

רובי התהפך על מיטתו, ולראשונה חש משהו שאינו רק כאב.

אפי חזר כעבור עשר דקות אפלוליות, לפטופ תחת בית שחיו. הוא התיישב על קצה הכיסא, אינו מעתיק את מבטו מרובי.

"סרטי טבע? נשיונל גאוגרפיק? כאלה?"

"אפי..." אמר רובי. שתיקה. מנער את ראשו בהחלטיות. "אני צריך איזה סדרה אמריקאית טובה. דרמה. אקשן. איץ' די." ולאחר רגעים של שתיקה נוספת אמר, "אני צריך לשכוח. אפי. לשכוח מעצמי. רק חצי שעה".

אפי המשיך לבהות בו, ולמרות התימהון הוא פתח את הלפטופ. "אתה בטוח, כן? אני לא..."

תיקיית צפייה. סדרות. הוא פותח את אחת התיקיות. "כאן רובי. סדרה ממש יפה".

רובי לא ענה. "להביא פופקורן?"

"תודה. אפי. אני אסתדר.." אמר רובי.

אפי השתהה כמה שניות וקם ממקומו. "בשמחה רובי. בשבילך... אתה יודע. מה שתרצה... אני מתפלל עליך".

"אגיע מחר, אם תרצה", אמר לפני שהלך.



ריבוע האור בלט בתוך האפלולית. הלפטופ על רגליו. האוזנייה באוזניו.

קליק כפול על הריבוע הראשון. מסך שחור. פרק 1. תורגם וסונכרן ע"י חיים מצוות hjkl. כלי נשיפה עדין מתחיל לנגן.

ידו של רובי נרעדת.

על המסך המושחר הבזקי קרדיטים.

משהו מעיב עליהם.

דמות משתקפת. ראש עגלגל, קרח. עיניים בולטות. לחיים נפוחות, שיניים רפויות וקצת צהובות.

לרגע נודד מבטו אל הווילון הפשטני, אל המקום המשוער של החלון. כוכבים דמיוניים אופפים לבנה מוארת, מעליהם נפרשים שמיים רכים אינסופיים. נשימה עמוקה ואטית. הבזק מהיר של ניחוח חומר חיטוי.

הוא מקיש על האיקס האדום למעלה בצד שמאל. וממשיך לבהות במסך הפרקים. אצבעו מרפרפת על משטח המגע, משוועות כל כך לצלול - - -

תנועה לא נכונה של הרגל והלפטופ מחליק אל רצפת הלינוליאום ברעש.

אחות נבהלת למקום, מוצאת את הלפטופ השמוט ואת רובי מחייך כמי שניצח בקרב.

היא בטח מתה מסקרנות מה כבר יש לגוסס הזה לחייך, הרהר רובי, וחיוכו התרחב.
לא יודעת מי מכם עוקב/ת אחרי הסיפור 'אחת ועוד אחות' המתפרסם ב'בתוך המשפחה'.
אלו שעוקבים - אשמח לדון עמכם על אודותיו. אלו שאינם - רוצו מהר לעקוב, אתם מפסידים.

בקצרה רק אתמצת את הפרקים שפורסמו עד כה, ללא ספויילרים: תמי, בת יחידה בין בנים, שהיא כבר אם ועקרת בית, מגלה פתאום שיש לה אחות נוספת. האחות הזו מתקשרת אליה בלי הרבה גינונים ומודיעה לה על דבר קיומה.

הכותבת, ג. שפר, הלא היא שפרה גליק (זה לא סוד, נכון?) כתבה כמה וכמה ספרי נוער, וגם את סדרת שיקופיצקי. לא זוכרת שפגשתי בחומרים שלה שיועדו באופן מובהק לקהל הבוגר. התפנית שחלה עם פרסום הסיפור שלה במגזין לנשים, ויש שיאמרו שדרוג, עוררה בי עניין. אני אוהבת מאד את כתיבתה לנוער, אבל חששתי שבמגזר הבוגר היא תאכזב. סופרות ילדים אחרות, ואיני רוצה לנקוב בשמות, מהן מצויינות ממש, החתומות על כמה ספרי מופת (לטעמי), שעברו לכתוב למבוגרים, די אכזבו אותי. במטבח אחד הן היו שפיות, בשני תבשילן היה תפל ומשמים, שלא לומר מוקדח. וראו זה פלא, הסיפור 'אחת ועוד אחות' הוכיח לי שהכותבת היא שפית מצטיינת. את אותה רגישות דקה, את אותו העומק המוכר שלה, את אומנות עיצוב הדמויות ואת כושר הניסוח המופלא המפיח חיים במילים היא יצקה גם לתוך הסיפור החדש, אך הפעם בשפת המבוגרים.

הסיפור מתנהל בזירה אחת בלבד, ומסופר מנקודת מבט בודדת - מפי גיבורת הסיפור, תמי. אין חלוקה בין עבר, עתיד והווה. אין עלילה ראשית ועלילה משנית המשתרגות זו בזו. זה יכל להיות משעמם, אבל זה לא. אולי כי סוג הכתיבה הזה נדיר בנוף הספרות החרדית העכשווית (אבל לא בזו הכללית).

לפעמים הקצב בסיפור נראה תוסס ופרוע, שובבי. האם הסופרת מבקשת לכסות בקלילות המשעשעת הזו את עומק הכאב, את מורכבות המצב המתואר בעלילה, את מטענו הכבד? אני מתרשמת שכך העלילה נעשית קלה לעיכול, למרות שהיא מתארת סיטואציות מורכבות ולחלוטין בלתי פשוטות.

אשמח לשמוע את דעתכם/ן באשר לסיפור ולחוות דעתי עליו.
בעולם חירש, בו אמהות לא צועקות על ילדים.
ולא יכולות בטעות לומר בפניהם דברים שאינן רוצות.
הוא מן הסתם עולם ללא נקיפות מצפון, לא?

מסתבר שטעיתי. ובכל יקום שהוא. כל עוד הורים יולדים ילדים ומגדלים אותם. נוקפות יחד איתם נקיפות מצפון שנשמעות בקול ואינן הזיה...
הספר עוסק בעולם דמיוני בו כלל האוכלוסיה אינה שומעת קולות.
התקשורת נעשית באמצעות סימנים בלבד. והעולם נתפס בחושי הראיה והמשוש בלבד (וריח וטעם).

גיבורת הסיפור היא אמי,
ילדה שהטרידה רבות את הוריה בבעיה שלא נמצא אבחונה.
היא הרגישה דברים ללא שראתה אותם. ומעבר לראיה בלבד חשה בראשה את הדברים.
דבר זה גרם לה לחוסר ריכוז שגרר ירידה בלימודים. תופעות מוזרות כמו בהלה משום כלום. סקרנות כשאין ממה. ותגובות לא רצוניות שהוגדרו כחריגות מאד.

ההורים עברו מאבחון לאבחון שלא הצליח למצוא את גורם ההפרעה וניסה ללכת על גבול שבין חרדות, כפיתיות, חסך הורי וכד'.


עד שבגיל בוגר יותר אובחנה בהפרעה נפשית של שמיעת קולות שהוגדרו כהזיה. לדבר ניתן טיפול שמכחיד את שמיעת הקולות.
עולם חירש מציג לנו אמת במערומיה.
אמת בה לא משנה מהי בדיוק המוגבלות, או השונות. אלא עצם העובדה שהאדם חריג מסביבתו היא עצם הלוז וחלק עיקרי בקושי והתמודדות.
הספר מציג בצורה כנה ומשכנעת את הקושי של החברה להכיל את השונה.
ואת הקושי של האדם להיות חריג כ"כ מהסביבה.

למרות שבעיננו האדם השומע הוא יחד עם מיומנויות נוספות האדם המושלם, מסתבר שיש עולמות אחרים שבגין שמיעת קולות יגיעו לאשפוז.
וזה יהיה נורמלי ובסדר.

מילה על הגיבורים:
ישנה אמא יקרה שמייצגת בצורה אותנטית את הקושי להכיל חריגות. בבית. שלי.
אבא, שמנסה להיות בעל טוב ואבא חזק. אבל הוא קיים בעיקר ברגע משבר.
אחים חלקם מבינים וחלקם חסרי סבלנות. אנושי מאד.

למרות שלא קראתי עד כה ספרות של
@בתיה ענה (למה באמת בחרת בשם זה?) הספר כתוב בצורה קולחת. המסר עובר בצורה עניינית וקצרה בעיקר דרך דיאלוגים ותיאורי מצב.
אהבתי. כי קל כל כך בתחום הזה ליפול לרגשנויות שאינן ממין העניין.

נקודה אחת הרגשתי שפוספסה,
בעלת השונות קוטלגה כסוג ב' וזה בסדר לחלוטין.
אבל לבסוף היא ויתרה על היכולת הנדירה/ הלקות (וגם נשארה סוג ב'...). הייתי רוצה מאד שהיא תפגוש בעלות לקוחת דומה משלה (קבוצת תמיכה) תינשא אולי לבעל לקות דומה. ולא תוותר כ"כ מהר על היכולת שלה.
חבל לי שכ"כ מהר הקולות הוגדרו כהזיה בשעה שיכלו להיבדק אמפירית (באמצעות ספירת הקשות, זיהוי החפצים כפי שהיו כאלו שבחנו אותה ע"כ) ולהיות מוכחות כיכולת גאונית שיעשה בה שימוש.

לעלילה זה לא מפריע, היא נשארת אמינה וליהפך מציגה את הפן האכזר של כפיית הפרט שחייו טובים להומוגניות עם הכלל "הנורמלי" שזה בעצם המצב בעולמנו הנוכחי.
זה מפריע לי בעולם הנוכחי שבעלי מוגבלות יכולים למנף עם הרבה אמונה את המגבלה לפלוס. לדוג' פגשתי בעבר חרשת שעובדה בסביבה רועשת מאד בתוכן שדורש ריכוז רב.

כמוכן, האמא התקשתה מאד להבין את הבת שלה, מה שקורה לנו הרבה פעמים מול הילדים כשאנחנו לא מבינים מה הופך אותם לעצבנים לא רגועים (למשל קושי בוויסות חושי)
אבל לאחר שהובנה השונות היה חבל לי שההורים לא האמינו וגיבו את אמי הגיבורה, שהרי במהלך החיים הם נוכחו שהיא לא מדמיינת.

בקיצור, המלצת קריאה חמה.
שווה להכניס לסל הספרים של חג הפסח:)
הסיפור מוקדש לסיפור הכמעט אחרון בספרו השני של חיים ולדר, למי שזוכר. שנתן לי את ההשראה לספר לילדי סיפורי טרקטורים.

וזה סיפור הטרקטורים הראשון שניסיתי לכתוב.

בבקשה.
(רק מצטער שלא יכולתי להעביר את האינטונציות בכתב...)

©

הטרקטור שרצה להיות מטוס


פעם אחת היה טרקטור שהלך כל בוקר לעבודה.

יום אחד, החליט הטרקטור שכבר נמאס לו להיות טרקטור, הוא רצה להיות מטוס

גדול

ולבן

ולעוף גבוה בשמים למעלה עם כל הציפורים.


הוא סיפר לכל החברים שמחר הוא יהיה מטוס, אבל החברים צחקו עליו:

טרקטור! אתה לא מטוס, אתה רק טרקטור.

אבל הטרקטור מאוד נעלב, 'אתם תראו שאני אהיה מטוס' אמר הטרקטור.


הטרקטור הצהוב הלך לחנות צבעים וקנה צבע לבן. הוא החזיק את הצבע עם הכף הגדולה שלו ושפך את כל הדלי מעל הגג, עד שכל הטרקטור נהיה בצבע לבן, והלך לישון.

למחרת קם הטרקטור מוקדם בבוקר, וכשכל החברים התארגנו לנסוע למגרש, הוא קרא בקול 'ראיתם, עכשיו אני כבר מטוס'.

הוא התחיל להפעיל את המנוע, אממממ, אנננננננ, גגגגגג', הרים את הכף גבוה לשמים –

אבל-

אבל, הוא לא הצליח לעלות ללמעלה, וכל הטרקטורים התחילו לקרוא בקול

טרקטור! אתה לא מטוס, אתה רק טרקטור.


הטרקטור נעלב מאוד, וגם כעס, הוציא המון עשן מהצינור למעלה וצעק, 'אתם עוד תראו שאני אהיה מטוס'!

כל החברים הלכו לעבודה, והטרקטור הלך למוסך.

הוא ראה שהמטוסים בשמים הם בלי גלגלים ולכן הוא רצה להסתיר גם את הגלגלים שלו. הוא הרכיב לעצמו כיסוי לגלגלים הענקיים, ומעכשיו אף אחד לא יוכל כבר לראות את הגלגלים של הטרקטור.

'הוא יהיה, ממש כמו מטוס! בצבע לבן ובלי גלגלים' חשב לעצמו.

והלך לישון.


למחרת קם הטרקטור מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש התעוררה, וכשכל החברים התארגנו לצאת למכרה החול, הוא קרא בקול 'תסתכלו, עכשיו אני כבר ממש מטוס!'.

הוא הדליק את המנוע, אמממממ, אננננננ, גגגגגגגגג'. וניסה עוד הפעם, ולחץ יותר חזק, ובקושי הצליח לעצור לפני הבור.

כל הטרקטורים התחילו לצחוק בקול:

'טרקטור! אתה לא מטוס, אתה רק טרקטור.


הטרקטור התעצבן והתפרץ, העיף המון חול עם הגלגלים המתחבאים שלו, וצעק בקול: 'אתם תראו, אני יצליח להיות מטוס, ורק אתם תשארו כאן למטה'!

כל החברים הלכו לעבודה והטרקטור נשאר בחניה.

הוא חשב וחשב, מה אפשר לעשות? כיצד הוא יוכל להפוך למטוס?

ואז הוא נזכר, למטוס, אין כף מקדימה, רק מקור, ממש כמו לציפור.

הוא נסע מהר למוסך ופירק את הכף הגדולה, במקומה הוא חיבר את הדחפור, והפך אותו למקור, ממש כמו ציפור.

וקם מוקדם בבוקר לפני שהשמש זרחה, וכשכל החברים התארגנו לצאת ולחפור, הוא קרא בקול 'תסתכלו טוב, נכון שעכשיו אני כבר מטוס'?

הוא הדליק את המנוע הכי חזק, הוא לחץ על הדוושה בכל הכוח, הוא כיוון את המקור קדימה כמו הציפור, נסע מהר מהר,

ב-ו-ם,

הוא התנגש בגדר של החניון.

הטרקטור קיבל מכה חזקה, הוא הוריד את המקור למטה והתחיל לבכות.

'רציתי להיות מטוס'

'רציתי לעוף בשמים'

והטרקטורים התחילו לקרוא בקול

'טרקטור טרקטור, אתה לא מטוס אתה רק טרקטור'

הטרקטור נעלב עוד יותר והמשיך לבכות בקול.


עד שהגיע הטרקטור הגדול, שיודע הכל. וקרא לו בקול.

'טרקטור'!

'קום קום'!

'טרקטור, אתה לא מטוס, אתה טרקטור'


מה, המטוס יכול לחפור באדמה? שאל הטרקטור הגדול.

אם הוא ינסה לחפור עם המקור שלו, מה יקרה? הוא ישבר!

מה, המטוס יכול להרים חבילה של אבנים ולהכניס לבנין? לא, 'הוא יתנגש בבנין ויתפוצץ'! ענה הטרקטור שניסה להיות מטוס.

המטוס יכול לתת מכות לקיר ולשבור אותו? 'לא, זה מידי נמוך בשבילו'! השיב הטרקטור בחיוך.


'טרקטור טרקטור' אמר הטרקטור הגדול, 'אל תהיה עצוב, אתה לא רק מטוס, אתה טרקטור'!
במגזין 'במה' הובא סיפור נפלא שסיפר הרב אליאב מילר, יו"ר ארגון 'לב שומע':

יוסי הוא בחור בן 20 ממשפחה חרדית. מבחינה חיצונית הוא משדר עוצמה, אך עמוק בפנים יש לו 'נפש של חמאה'. יוסי לא ידע להצביע בדיוק מה גרם לו להסתובב עם החברים מהשוליים. לא היו לו טענות ספציפיות על הבית בו גדל או על מוסדות הלימוד בהם התחנך.

יוסי זוכר את הכאב של אבא שלו. אבא היה יוצא לטייל אתו בשכונה, מבקש ומתחנן שיעזוב את החברים ושיתחיל 'לעשות עם עצמו משהו חיובי'. יוסי מצדו זוכר איך היה מקשיב ומאוד רוצה לעשות מה שאבא רוצה. אמא היתה שותקת בכאב, ולא היתה אומרת מילה. "אמא היתה אישה שברירית", מספר יוסי לרב מילר. "הייתי קם לתפילה כי אמא הייתה נכנסת לחדר ועומדת לידי בשקט ומביטה בי בכאב, לא יכולתי להמשיך לשכב. הייתי קם וממשיך איכשהו לסחוב את היום".

"מעולם לא התפללתי. לא, לא שלא עמדתי שמונה עשרה, לפעמים אפילו הייתי מעשרה ראשונים שהגיעו אל בית הכנסת. אבל אין קשר לתפילה ואין קשר לכלום, אין-קשר, אתה מבין?!", שואל יוסי בכאב את הרב מילר. "לא הבנתי שאני עומד מול בורא עולם שמקשיב לי ואוהב אותי. עד שכיביתי את השאלטר. הורדתי כל סממן יהודי. אתה מבין, כן?"

*

"אני גם צעקתי, 'למה? למה?' ולא הבנתי למה צעקתי 'למה'. מה קרה אחר כך? אני רק זוכר שבכיתי, בכיתי ובכיתי ונרדמתי", מספר יוסי לרב מילר שמקשיב באהדה.

"אחרי יומיים פגשתי את אליהו הנביא", ממשיך יוסי בדבריו. "אתה מבין, לא ממש, אבל קראו לו אליהו, ובשבילי הוא היה ממש מלאך. הכרתי אותו דרך פנחס, אברך שהתגורר בשכונה סמוכה, אדם רגיש וטוב לב. פנחס ניגש אלי יום אחרי פורים, טפח לי על השכם ושאל לשלומי. חייכתי אליו והוא ממש כבש אותי. הוא הקשיב לי לכל השאלות שהציקו לי עמוק בלב, דיברתי יותר משעה, בסוף הוא רק אמר: 'נו טוב, בא נלך לאכול משהו'.

"פנחס לקח אותי לבית שלו, הכין לי ארוחה טובה, ופתאום שמתי לב שבכלל לא מפריע לי שהוא לא נתן לי תשובות לשאלות שלי.

"נשארתי לישון בביתו. בבוקר הוא העיר אותי ואמר לי: 'נוסעים'. נכנסנו לרכב הפשוט שלו ונסענו לבית חלקיה, עצרנו ליד אחד הבתים, הוא דפק ונכנס וקרא: 'שלום, זה פנחס'. אני ממש התביישתי, ניגש אלינו זקֵן עם זקָן של 'אליהו הנביא'.


"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה"

"פנחס חיבק אותו וערך בינינו היכרות. 'זה יוסי', אמר לזקן, 'וזה סבא אליהו', אמר לי. באותו לילה נשארתי לישון אצל סבא אליהו, ולאחריו עוד אחד ועוד שנתיים. כל בוקר, או יותר נכון לפנות בוקר, סבא היה קם ואני הייתי גם קם. אתה מבין?", שואל יוסי, "הוא מעולם לא העיר אותי, הוא רק היה 'מחייך ומאיר פנים'".

"אליהו הנביא היה כל הזמן נמרץ, חוץ מבית הכנסת, שם היה הולך ברוגע כזה. בהתחלה, רק הייתי עומד לידו בתפילה וחולם. פעם אחת ראיתי אותו בוכה. בדרך אחרי השיעור, כשהלכנו לחלוב את הפרות, שאלתי אותו למה הוא בכה. הוא לא הבין בדיוק מה השאלה, הוא אמר לי: 'אני אוהב את השם, דיברתי אתו, נזכרתי מה הוא נתן לי וגם ביקשתי ממנו כמה דברים… ובעיקר נזכרתי כמה הוא אוהב אותי וכמה אני אוהב אותו…'", מספר יוסי בערגה.

"בבוקר הוא היה מניח
תפילין ואומר את כל הנוסח בכזה רגש. אני הייתי ממתין בצד, בתחילה לא הבנתי מה ההתרגשות הגדולה שלו, אחר כך גם אני התחלתי לומר בשקט. לאט לאט המילים נכנסו לי ללב: 'הנני מכון לקים מצות בוראי, לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותיי כלם יהיו משעבדים לעבודתו יתברך שמו: ומשפע מצות תפילין יתמשך עלי'", מצטט יוסי את הנוסח בשקיקה.

"שמתי לב איך 'אליהו הנביא' עוצר לפני כל ברכה, חושב ומברך בכזה רגש של אהבה. בשבת כל כולו היה להבה, הוא היה שר בדביקות, מוריד דמעות. אמרתי לו שאסור לבכות בשבת. הוא אמר לי: 'אני לא בוכה, אני מאושר'. ובאמת הוא היה מאושר ושמח כל הזמן", ממשיך יוסי לספר. "'אליהו הנביא' הסביר לי ששמחה אמיתית אינה איזשהו רגש המושג אוטומטית על-ידי ריגוש חיצוני כמו שיר קצבי או מפגש חברים. שמחה היא עבודת ד' והיא דורשת מחשבה וכוונה. שמחה אמתית היא תחושה של שלימות, תחושה של קיום ויישום היעדים האישיים שהבורא ייעד אותם לך. 'אתה, יוסי, צריך לגלות מה היעוד שלך ולדבוק בו עד הסוף, לקיים אותו במסירות ובאהבה', אמר לי סבא אליהו.

"'ואיך אדע מה הייעוד שלי?', שאלתי את אליהו הנביא, והוא השיב לי: 'תקשיב ללב שלך, כשתרגיש אהבת השם, תתפלל מתוך הלב, תקשיב לו ותעשה רצונו'. אחר כך הוא הוסיף ואמר עם חיוך בעיניים: 'תתייעץ עם אנשים שמכירים אותך ואוהבים אותך'. הבנתי היטב את כוונתו".

"נולדתי מחדש שם בבית חלקיה", ממשיך יוסי בדבריו. "עם האנשים הפשוטים, שקמים להנץ והולכים לישון אחרי מעריב. קובעים עיתים לתורה ובעיקר חיים את הבורא כל רגע. אתה לא יכול להבין מה הפרוש 'קריאת שמע שעל המיטה' אצל סבא אליהו...

"בוקר אחד התקשרו, אמרו לי להגיע לירושלים הביתה, אמרו שאמא שלי נפטרה בפתאומיות. אוי, כמה בכיתי. אמא שלי שלא ראתה ממני נחת, ועד שכבר יש בי זיק של קשר, של אהבת הבורא היא איננה...

"סבא אליהו חיזק אותי, הוא אמר לי שזה ניסיון, הוא אמר לי שמותר וצריך לבכות. הבכי טיהר את נפשי שנולדה לה מחדש. נסענו יחד לירושלים ושם נפלתי על קברה. 'אמא, אני כבר יודע למה', לחשתי והתעלפתי.

"כיום", מסיים יוסי את דבריו, "אני יודע מה הייעוד שלי בעולם. אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא להדביק ולחבר נשמות אבודות שלא לימדו אותן מעולם 'למה?' ו'איך?' נשמות שחושבות שיש להן שאלות, והן לא יודעות שהן פשוט לא מחוברות. אני רוצה לדבר איתם, לחבר אותם לבורא ואז הם יגיעו לתשובות על כל השאלות שכוססות להם שם מבפנים".

* * *​
פורסם ב'הידברות'.

בקשת הקוראים דכאן, מהמנהל העלום
@יואל ארלנגר - לספק לנו תמונה איכותית של אליהו הנביא מבית חלקיה. תודה מראש!
הכל היה מתכתי ונקי.
הצ'יפים היו ערוכים במקומם, הסיכה של מד הנקיון הצביעה על הנתון 100%, וזמזומו המונוטוני של מדחס מערכת הקרור הוכיח שהכל כשורה.

הכל היה נראה מבטיח.
"אין שום סיבה שמשהו כאן ישתבש" הרהר לעצמו רוברט וזמזם לעצמו זמזום שביעות רצון.
יד כבידה הונחה על כתיפו, "היי רוֹבּ" שמע את קולו המתכתי של דרוֹאִיד מאחוריו, "אתה נראה מהורהר, קרה משהו" רוברט השמיע זמזום התפעלות שעה שהיטה את ראשו בזווית של תשעים מעלות שמאלה, "הי אִיד, אתה אלוף! כיצד אתה קולע תמיד אל המטרה?" דרוֹאִיד הזהיב קלות, " כיצד לא אחוש אותך? תוכנתתי לשם כך, שכחת?"
"כן אִידִי ובכל זאת, כיצד אתה מופיע תמיד בזמן הנכון? אתה מפתיע אותי בתכונותיך האנושיות"
דרוֹאִיד חשף טור שיני כסף כולל שן תותבת לבנה, וחייך אל רוברט חיוך נבוך, "תודה רוֹבִּי".

★©★©★©★
בִּינַה ישבה בחדרה רכונה על שולחנה כמו תמיד.
אצבעותיה הארוכות השמיעו קול נקישה שעה שהקלידה במרץ רב, וגלגלי ראשה נעו במהירות בזמן שחישבה את השורה הבאה.

לפתע עצרה.
נורה אדומה היבהבה בקידמת ראשה, "יש כאן טעות" מלמלה לעצמה "זה לא יתכן..."
חריקה צורמנית נשמעה כשגירדה את פדחתה במאמץ למצוא מוצא מהסבך אליו נקלעה זה עתה, אולם מאמציה העלו חרס!
"איזה תסכול" חשבה לעצמה, "שונאת ת'מצבים האלה, הבאגים האלה יכולים להוציא כל אדם שפוי משלוותו"
היא ניסתה להריץ כמה סימולציות אפשריות, נאדה.
"הנוסחה איננה תקנית אנא נסי שנית"
בִּינַה קמה ממקומה בכבדות, אוףףף נשפה ברוגז, "לך תבין בן אדם" פלטה, מקללת בכל ליבה את "בינה האנושית".

"רגע... הפורום פּרוֹבּוֹטִיקַה!" כמעט רצתה לצרוח מהתרגשות היא צנחה על הכיסא, מוחה אגלי שמן (מכונות) וחזרה להקליד במרץ.
"דחווווווווף, הצילוווווו" היא רשמה בכותרת נושא, אחר ירדה לריבוע תחתיו והתחילה להקליד במרץ, כשסיימה הקישה על תצוגה מקדימה בוחנת בעין מצומצמת את התוצאה, המהום מתכתי הביע את שביעות רצונה כשהקישה על "צור נושא חדש. "נס שיש לנו "פּרובּ" הרהרה לעצמה בקול, מייחלת בקוצר רוח לבועה "יש לך 1 התראה חדשות"...
לאחר דקותיים היא הופיע, "יששש" ניתרה בינה מכסאה, "מעניין מי זה הפעם?" הסתקרנה.
היא הקישה על הבועה בעכבר שמאלי ופורום תוכנה ורשתות נפרס לעינייה, "כמו תמיד הניקית @מלאכותית מגיבה עם תשובתיה המפורטות, איזו חמודה" בינה שלחה תודה לניקית @מלאכותית וקראה בעיון את ההסבר.

★©★©★©★

בוט היה אמן בנשמתו.
אסתטיקה הייתה משאת חייו, ועם כושר הפרפקציוניזם בו הונדס, הוא שאף למושלמות.
תחומי העניין שבו הביע התענינות היו רבים.
"דברים שמדברים לרגש - לנשמה" נהג להגדיר את עצמו בקורטוב של חשיבות עצמית, ואכן בוט ניחן בנשמה גבוהה וכישוריו בענף היו לשם דבר, למרות שאת עצמו השקיע דווקא בחקר ופיצוח הגנום הרובוטי, ובעיקר בתחום ההינדוס לאחור.
בזמנו הפנוי היה גולש בוט באתר פּרוֹבּוֹטִיקַה - "פּרוֹבּ" כפי שהיה נוהג לכנותו בחיבה, "הבית" של האמנים, מזפּזפּ לו להנאתו בינות לאשכולות עמוסי כל טוב, מוסיף חכמה וידע במגוון נושאים, כשהאהבה הגדולה שלו היתה המילה הכתובה.
בוט תמיד היה אומר "פסגת המושלמות האנושית היא היכולת להביע את הרגשות דרך מקבץ שרבוטים גראפים כאלה או אחרים" והוא אכן עמד במשימה בכבוד, את אוצר הרגשות המתכתיים בהם ניחן היה מעביר על ידי כתיבה מכל סוג שהוא, כתיבת פרוזה, באלדה, מקאמה, שירת שירה מחורזת, שירה לירית, ועוד.
אחר שהיה משרבט את הגיגיו במקלדתו, היה יושב וקורא שוב ושוב לבדוק שהכל כשורה, או אז היה מעלה את יצירתו אחר כבוד אל שרתי פרוב וממתין לביקורת, וגם לתודות, בעיקר לתודות.

וכשאלו היו מגיעות הוא היה מתענג!​

המשך יבוא אי"ה.

כתבתי לצורך איזושהי עמותה, אשמח להערותיכם והארותיכם.

הם יושבים על הגדר.
קבוצה של נערי רחוב קולניים. לבושים בג'ינס צעקני וזול, צוחקים בקול גס מבדיחה טפלה שאחד מהם זרק. מבט ריקני בעיניהם. עיניים חלולות משעות ארוכות של בהייה מכורה במסכים מרצדים.
אברך שעובר שם מביט בהם בשאט נפש. 'מבלי עולם' הוא לוחש לעצמו וממהר להתרחק מהמקום לפני שאוזניו יקלטו את דיבוריהם הזולים.
השעה שעת לילה מאוחרת, אך הם עדיין שם על הגדר מלהגים באותה קולניות. מדליקים עוד ועוד סיגריה, מעשנים את זמנם.

בואו נכבה לרגע את הווליום, נקפיא את התמונה ונתמקד באחד מהם. 'שי' קוראים לו.
בבית עוד קוראים לו 'אברהם שייע', אלו שעדיין מדברים איתו. אך שום דבר מה'אברהם שייע' לא ניכר בו היום. שיער ארוך, כיפה קטנה.
הוא צועק יחד עם כל החבר'ה, גועה בצחוקם ומתגולל באשפתם. אבל בפנים בפנים - עמוק עמוק - רע לו. רע רע רע.
אם תראו אותו ברחוב, לא תצליחו לזהות את זה. אבל בתוך תוכו פועם לו לב. לב כמו שלי וכמו שלך, לב שמרגיש. לב שמתכווץ כשהוא מבחין שאבא מתבייש בו, שכואב לו כאשר אמא בוכה בגללו, שדוקר לו שאפילו המשטרה כבר שמה עליו עין.
אף אחד כבר לא מצליח לראות את הבן אדם שבתוכו.
'שבבניק' קוראים לו בשכונה. 'פרחח קטן' אומרים השכנים. 'פגע רע' אומרת הדודה. 'מפגע חינוכי' מציין העסקן.
לא נכון, הוא רוצה לומר. אני... אני בן אדם. תראו אותי.
אף אחד לא רואה אותו.

קבלו תיקון. כ מ ע ט אף אחד.
יש מקום אחד שרואים אותו, שנותנים לו את הלב, שמצליחים לראות בו את ה'בן אדם' מעבר לכל הקליפות שעוטפות אותו.
מדרשיית 'xxxxx xx'.
הנערים באים למבנה הקטן והחמים מדי ערב. הם מקבלים ארוחה חמה, אך חשוב מזה - מילה חמה. שומעים שיעור תורה ומקבלים אוזן קשבת. מישהו שרואה אותם, שיודע לשמוע אותם, להאזין למצוקותיהם. לסייע להם בעולמם המבולבל.
בלי להטיף, בלי 'לחנך'. פשוט להכיל ולקבל. לכוון בעדינות, בליטופים.
זה לא קורה ביום אחד. עוד יום ועוד יום. יש בדרך עליות ומורדות אבל---
הם כבר לא יושבים על הגדר.
שיר ראשון שלי!
פרגנו/כסחו ככל חפצכם :)


הייתי רובוט... לא עוד!!

זריחה נעימה
ציוצי צפורים בזמרה
כרגיל, קם מיד
לא חוזר ונרדם

מתארגן מסתדר
רץ לתפילה
עוד לא התחילו
יפה מצידם

חוזר הביתה
סועד פת שחרית
מציץ בשעון
הו, עדיין מוקדם

יושב על המחשב
בודק מיילים
מוחק אשפה וספאם
עד הישמדם

עושי חדשות
בעלי מלחמות
גם בחירות
לא נמלט מידם

טוב, נמאס
אין חדש
שעתיים חלפו
ריקות באבדם

אחח, הגרון יבש
הבטן תקשקש
במטבח ינשנש
אין עומד לנגדם

שב אל המסך
גולש בפורום
מהביל בהגיגיו
רק מטרידם

פתאום צדו עיניו
אשכול בוט
בערה בו חמתו
על "חכמתם" בעודם

מה מקשקשים
לדמיין בוט חכם
הרי שכל יש
רק לבשר ודם

אוי ויי
השעה כבר אחת
אקח הקטן מהגן
קולו לא נדם

פנה שוב לחדרו
דיפדף בכרומו
אדמו מיד פניו
על עומדם במירדם

חבט גם חבט
במילים שנונות
פצע גם פצע
לקח רצה ללמדם

למה יבגדו באבותם
ללכת אחרי ההבל
הרי מעפר ורוח חיים
כל ישותם ויסודם

לפתע ננער ממקומו
חושך עטה סביבו
ירח האיר בהילו
וכוכבים במעמדם

אוי לי, חלף היום
עבודה לא עבדתי
שעות נישבו לבטלה
ועתה אין פודם

מכור ונשלט הנני
ליצר הבטלה
האורב לאנשים
ברשתו ללוכדם

מה שונה אני
מרובוט מתוכנת
ואף גרוע מבוט
ה"חכם" לדידם

בוט עושה, ככל
אשר תיכנתוהו
ואני מועל בגופי ונפשי
בכל מאודם

זהו! מהיום והלאה
לא אהיה עוד כרובוט
נשלט, אלא כמושלם
שבבני אדם
...
את האמת, לכולנו נמאס ממהבחירות האלו.
מילא שהיו רבים על משהו הגיוני, אבל כל השטויות הלעוסות והחלולות שנשמעות מפי הפוליטיקאים, כבר שורטות את אזנינו, האדומות מהדף הטרטרת.

בהתחלה זה עצבן אותי. אמרתי כל הזמן לעצמי, ולכל מי שהסכים לשמוע: די! נמאס!!! אפילו בגן מי שזרק על השני טלפונים וצוללות או אמר על השני שהוא משוגע היה יוצא מהמשחק מיד. ואם היה ילד מגמגם ומישהו חיקה אותו - הוא בכלל היה עומד בפינה. רק ללראשי ממשלה ורמטכ"לים מותר להשתולל בלי שהגננת תרביץ?!

כנראה שבוקר אחד גדלתי, והחלטתי - שבעצם זו הזדמנות פז. הרי תמיד בא לנו להתעצבן, להוציא קיטור, לגדף, ולשחרר את כל האנרגיות השליליות שמבעבעות לנו בפנים. רק שתמיד, מה לעשות, זה לא יפה, שלא לומר אסור. והנה, עכשיו יש לנו הזדמנות פז - עומדים מולנו ערימה של כמה גלויי ראש, חלקם עוכרי ישראל בגבורה, וחלקם האחר גם אינם 'מקדשי ישראל והזמנים' - אז למה שלא ננצל את ההזדמנות לשחרר קצת הדק ולירות מהמותן?! לא צודק?!

אמרתי ועשיתי. ישבתי כמה דקות, שחררתי את כל האדים מהסיר לחץ לתוך קובץ וורד, ואחר כך גם דאגתי שזה יתפרסם בבמה כלשהי. אולי גם אתם תיהנו.

הנה:


מפלגת חתול בשק
מערכת הבחירות סוערת • אנחנו בוחרים? לא בטוח • די מ(ת)ערבבים לנו בשיקול הדעת הטהור, וכל האמצעים כשרים • הכל על מסע הבחירות המטורלל והמטשטש – גם בלי ליגליזציה


רוצים ללמוד פרסום על רגל אחת ובחינם? ישנה כרגע הזדמנות של אחת לכמה שנים, לקבל קורס פרסום מזורז, כולל פרקטיקה מעשית, ובחינם!

נשמע מחשיד. מה האותיות הקטנות?


טוב, אז אתם לא צריכים אפילו להרים טלפון, פשוט תפתחו עיניים וקיבלתם את הקורס היישר אל תוך התודעה.

כן, הקורס הזה הוא מערכת הבחירות המטורללת הזו, וכל חברותיה בעבר ובעתיד.

ימין-שמאל, שמאל-ימין

בבתי הספר לפרסום מלמדים אותנו שפרסומאי טוב הוא מי שמצליח למכור קרח לאסקימואים (או 'אינואיטים' למי שהספיק להתעדכן). בבית ספר לפרסום של החיים מלמדים אותנו שאפשר למכור אוויר למי שלא מצליח לנשום. תסתכלו מסביבכם.

הרי כל מערכת הבחירות, איננה יותר מפייק אחד מעופף. אם יש משהו אחד נכון בכל ה'בררה' שמשווקים לנו בכל הקמפיינים המאוסים הללו הוא המשפט הבא (בתיקונים מתבקשים): 'אין ימין ואין שמאל, הכל פייק!'.

בינינו, לא צריך להיות היסטוריון מדופלם או פרופסור ממושקף לדעת שהצבעה בבחירות (למעט מפלגות הכפופות לדעת גדולי התורה) היא בזבוז זמן משווע. מה שתצביע בכל מקרה תקבל את ההיפך – אז למה לא להישאר בבית עם המשפחה לעוד חמש דקות של חופש על חשבון המדינה?!

כל מי שהאיי קיו שלו מספיק כדי לחצות כביש בבטחה, ולא עלה לארץ לפני עשר דקות יודע היטב – הכל קשקוש שלא שווה גרוש. דין ביבי כדין טיבי. המפלגה היחידה שהחזירה שטחים והקפיאה בנייה – הייתה הליכוד. ואת ה'כיבושים' והמלחמות, למי ששכח עשו בעיקר ממשלות שמאל. מפעל ההתנחלויות, אגב, רשום על שמו של יצחק רבין. אם עדיין לא התבלבלתם נוכל גם להזכיר לכם שמפד"ל ישבה בקואליציה בזמן ההתנתקות, ושאת חברון חילק ביבי.

הבטחת בחירות שקוימה, זה מילה שכמעט לא נשמעה במערכת הבחירות הזו, ותבינו לבד שלא במקרה. אה, יש בעצם מישהו שכן מנפנף בכך שקיים הבטחות בחירות – קוראים לו כחלון. והעובדה שדווקא הוא עושה שרירים עם אחוז החסימה, מקדמת אותנו היטב למסקנה שאליה אנחנו חותרים –

הכל דמגוגיה.

ולא סתם דמגוגיה, אלא דמגוגיה זולה ואפקטיבית.

דווקא בגלל שכחלון (שבעיני גם הוא לא 'מלך גואל ומושיע') נענש על כך שהוא משתמש במשהו אמיתי – לפחות באופן חלקי – מוכיחה שדמגוגיה אחת שטותית שווה אלף אמיתות.

האמת, שאם היו מחליפים את שמה של מערכת הבחירות ל'דמגוגיה' היינו יוצאים עם עוד משהו אחד אמיתי מכל הטרללה הזו, רק שאם היו קוראים לילד בשמו הוא פשוט לא היה מגיע…

צבאות השקר

וכאן הבן שואל, אז איך בכל זאת עובד העסק?!

אז זהו, ברוכים הבאים לעולם הפרסום: כאן השקר הוא האמת האבסולוטית. יצירת סחף חברתי ואידיוטי, קביעת אקסיומות לפני שהם נוצרו, תקשורת מגויסת וצבאות של שקרנים, מדיה בלי סוף, וכל כלי המשחית שעומדים בבסיס עולם הפרסום – הם שהופכים את עולם הדמגוגיה לעולם האמת – האמת הווירטואלית, כמובן.

פרטים מדוייקים תוכלו לקבל אצל 'משפחת המלוכה' מהבית ברח' בלופר (הטעות במקור), או לחילופין אצל אויביה. הכלים משני צדי המתרס אולי שונים, הדרך והאידיאולוגיה לא. יש גם סטארטאפ חדשני בתחום של אדם שיצר 'פייק-ליין' שלם בתחום – שווה לבדוק.

לא שאני מתכנן לכרות את הענף עליו אני יושב (ענף הפרסום, י.ח.), וגם לא לירות בנגמ"ש בפנוכו. עולם הפרסום הוא כלי עוצמתי, וכמו כל כלי רב עוצמה – השאלה היא רק למה משתמשים בו.

אגב, פתק הבחירות שלכם, גם הוא כלי רב עוצמה. מקווים שתעשו בו את השימוש הנכון.

מזמין את כולם להוציא קיטור בכיף. ההזדמנות הבאה רק עוד 5 שנים (רשמית...)
פרק א

הדלת נותרה פתוחה כדי חריץ קטן. ועוד קודם שאחז בידית הדלת לפותחה, הספיק כבר לקלוט את המתרחש בפנים.

סחרחורת עזה תקפה אותו, אישוני עיניו התכווצו בחוריהם וכולו אחוז אימה. לא האמין למראה עיניו.

ידו הרועדת, בקושי אחזה בקיר המוביל אל היציאה, אך ליבו הפועם בחזקה לא הרשה לו להמתין אף רגע, ובשארית כוחותיו נמלט מהמקום אל עבר ביתו.

למה אתה חיוור כל כך, קבלה אשתו את פניו בארשת דאגה.

המילים נעתקו מפיו, תחושת מחנק לפתה את גרונו, וביד רועדת נופף לה להגיש לו כוס מים בדחיפות, תוך כדי צניחתו על כורסתו אפוס כוחות.

התנהגותו התמוהה בישרה לה רעות, הן לא רגילה לראות את בעלה במצב משונה שכזה.

בקושי הספיק לשתות רבע כוס, וכבר חטפתו תנומה טרופה מהולה בגניחות ביניים מלחיצות.

ליבה הלם בה בפראות, חסרת אונים נעמדה לה באמצע סלון ביתה, לא יודעת אם להזמין עזרה או לא.

למה.. למה עשית לי.., נשמעה לפתע זעקה מפיו מהולה במשפטים מקוטעים בלתי מובנים.

מיד רכנה לצידו והיטתה אוזנה אל עבר פיו, בנסיון לדלות ממנו איזשהו מימצא לסיבת אירוע מסעיר זה. אך לשוא.

צלצול הטלפון קרע את הדממה, מספר הטלפון של אביה הופיע על הצג.

רק זה היה חסר לה, שיקלוט את הרגעים המתוחים מקיר לקיר פה בסלון ביתה.

אחר התלבטות קשה.. החליטה לענות, לא לפני שנשמה עמוקות, מנסה להשכיח דאגתה.

שלום שפרה.. מה נשמע.. הכל בסדר, שאל אביה בנימת חשד שהו.

ברוך ה' הכל בסדר, ענתה בקול כמעט תקיף, מנסה להשתלט על הרעד שבקולה.

אה בסדר.. חשבתי קרה משהו.. פשוט מרדכי אמר לי שהוא ראה את פנחס רץ בצורה קצת מטורפת.. את אומרת שהכל בסדר אז אני רגוע.. מה שלום הילדים, שאל לבסוף בהסחה כמתנצל על כניסתו לתחום הפרט של בתו.

ברוך ה' הכל בסדר, השיבה מבולבלת, בכל אופן תודה על דאגתך אבא. וסיימה את השיחה.

אבן גדולה הוסרה מליבה. טוב שהשיחה הזו נגמרה איכשהו בטוב, הרהרה לעצמה.

לפתע התנער פנחס בבהלה. מי זה היה בטלפון, שאל בעינים קרועות לרווחה, מנסה להסתיר את חשדו.

זה היה אבא, היא השיבה. לבה ריחם עליו, כמה שהוא נראה מסכן ומותש.

אולי כבר תספר לי מה קרה, פנתה אליו בנימת כאב.

אחח.. הלכתי.. היום ל.., לא הספיק לגמור את דבריו וכבר ראשו נשמט לאחור, עפעפיו ננעלו לאיטם, לא לפני שהעיף לעברה מבט זועק כמבקש עוד לומר דבר מה. ושוב שקע בתנומה טרופה.


---------
נ.ב. רק אם אני יראה כאן תגובות חמות - תרתי משמע, יהיה לי חשק להמשיך להשקיע.. ;)
פרק א'

"החיים הם אוסף של המון רגעים קטנים"

הייתה פילוסופיית החיים של צביקה,
זו דחקה בו להפוך כל רגע בחייו למרגש וסוער
על רגעים אלו שהולידו מטבעם אפיזודות משעשעות, נסוב סיפורנו​


הכל התחיל כשמלאו לצביקה, נער חינני בעל עיניים ענקיות וסקרניות, חמש עשרה.
הוא בלע את העולם במבטיו והמתין בקוצר רוח לרגע שיהיה גדול.
גדול כמו... הבחורים הגבוהים שעומדים בכניסה לבית הכנסת ומפטפטים.
גדול כמו... האנשים שמחייכים אליו ולוחשים לו על שאלותיו, כשתגדל תבין.
גדול כמו אלו שמבינים הכל, יודעים כל דבר, ויש להם דעה בכל נושא.
גדול כבר וזהו.
אבל אז אירע מאורע מעציב, מרדכי חברו לישיבה נפטר באופן טרגי בבין הזמנים, מצאו אותו, לא פירטו איך, ההלוויה הייתה קורעת לב, אבל אצל צביקה העולם נחרב, מרדכי כבר לא יהיה גדול, חשב לעצמו, הוא יישאר קטן, לתמיד, אם זה ככה, אז למה אני מחכה?
צביקה החליט לחיות, את מה שנשאר, הכי טוב שאפשר.
בהתחלה הוא קרא לזה לנצל את הרגע, הוא חגג לעצמו כל מיני רגעים שאף אחד לא מתעכב עליהם, אך לו הם היו יקרים.
היה את הרגע שהוא טעם לראשונה את המעדן החדש שיצא לשוק, היה הרגע שהוא פגש לראשונה את שטרות הכסף החדשים שהונפקו, והיה גם רגע מסעיר אחד שבו הוא חזה במו עיניו בדריסת חתול לאור יום, היו רגעים נעלים יותר, רגעי פטירת גדולי ישראל למשל, שצביקה ידע לספר איפה הם תפסו אותו בדיוק ממי שמע על כך ומה הוא עשה אז.
צביקה חיבק את הרגעים הללו, הם ריגשו אותו, העניקו לו חיים, הוא חיכה להם, חיפש אותם, עד שהפך בדמיונו ל"צייד הרגעים". אט אט תכפו הרגעים והחלו לצמצם את פער הזמן של הופעתם, צביקה מצא את עצמו חוגג המוני רגעים כאלו, בכל יום, היו שם רגעים גדולים, גורליים, היסטוריים, ובלתי נשכחים.
ליבו כבר לא עמד בקצב האירועים.
רק אז, התעוררה הסביבה לחיים, קולטת באיחור שמשהו מוזר עובר על צביקה.
הרבה מה לעשות כבר לא היה, צביקה כבר הפך לגדול, הוא ניהל את חייו בסערת רגשות, אבל לא נתן לזרים שליטה על התנהלותו. אנשים נדו לו בראשם קפצו שפתיים אך לבסוף הניחו לו ושבו לטרדותיהם, מותירים את צביקה להתבוסס ברגעיו המרגשים והסוערים.
זה קרה בלי הודעה מוקדמת, צביקה נסע במהירות מופרזת משתכר מהנוף ההררי, אורות כחולים ומהבהבים וצפירות לעברו קטעו באחת את האופוריה, צביקה עצר בצד רועד כולו והמתין לבאות, עד מהרה צץ שוטר מבוגר ונעמד ליד חלונו, אך את מה שראה השוטר הוא לא יכל לדמיין בחלומותיו.
צביקה הביט בשוטר מוקסם, צבט את עצמו פעם ופעמיים, זה שוטר אמתי, הרהר לעצמו, אני מקבל כעת את הדו"ח הראשון שלי, זה סיבה לחגוג. השוטר המבוגר הבחין וסינן לעברו "אפשר להבין מה כל כך מצחיק אותך?", צביקה כחכח וענה "אני פשוט מתרגש לקבל ממך את הדו"ח הראשון שלי בחיים", השוטר נעץ בו מבט נוסף ואמר "אה, אין לך עבר תעבורתי? אז סע לשלום, ותיזהר פעם הבאה". צביקה לא ידע את נפשו, איזה טיפש אני! במילה אחת הרסתי לעצמי רגע היסטורי.
והוא נסע משם מאוכזב ומלא חרטות, על רגע שאולי לא יחזור לעולם.
שום דבר, אבל שום דבר, לא השתווה לרגע האדיר ביותר בחייו של צביקה, זה שעיצב במידה רבה את חייו.
המשך יבא...
רבי יצחק היה נוהג להאזין לשיעורי תורה דרך הסלולרי, עד שיום בהיר אחד הסוללה מתה מיתה משונה, ולא אבתה להפעיל עוד את הסלולרי הכחוש. חס רבי יצחק על זמנו ולא רצה לבטל משיעורי תורתו הקבועים, וחשש לנסוע הרחק לקנות סוללה חדשה. על כן פנה רבייצחק אל ביתו רוחמה, וביקשה: התוכלי לקנות לאביך סוללה בנקסט?

תמהה רוחמה תמיהה גדולה: נקסט? מה להם ולסוללות?

ענה ואמר רבי יצחק: הלא תמיד את מספרת כמה זול לקנות דרך נקסט...

צחקה הבת ואמרה: אבי מורי, אני קונה בנקסט בגדים לילדים כי זה מה שמוכרים שם, אבל אקנה לך סוללה בזול דרך אתר איביי.

- איביי?

כך השם של האתר, והכל בזול שם.

נענה ואמר רבי יצחק: עשי כחוכמתך, ביתי היקרה.

ותיכף כששמעה מילים אלו מאת אביה, מיהרה האישה ונכנסה לחנות המחשבים הסמוכה לביתה, שם שילמה עשרים ושניים זוזים מראש וגלשה לאתר איביי, שם מצאה במהירות סוללה חזקה וזולה עם משלוח עד לישראל, הכניסה את פרטי אביה וכתובתו, שילמה באשראי, וכשיצאה מהחנות התקשרה לאביה והוא מצידו ביקשה שתדבר בקצרה כי הסוללה עומדת לגווע סופית. לקחה רוחמה נשימה ארוכה ואמרה כך: קניתי לך סוללה היא תגיע עוד כמה שבועות לבית שלך בהצלחה אבא תלמד טו -

השיחה נותקה.

הסוללה נגמרה מן הסתם, חשבה לעצמה רוחמה, וחזרה לענייניה.

ותוך חודשים ספורים ממש, ואולי עוד פחות מחצי שנה - הגיעה הסוללה אל ביתו של רבי יצחק. כלומר, היא הגיעה לארץ ישראל כעבור יומיים ממועד הקניה, ותוך חודשים ספורים ממש השתחררה מהמכס, ודואר ישראל הוביל אותה ביעילות מופתית ממש אל הסניף הקרוב למגורי רבי יצחק, ותוך עוד כמה שבועות הוא גם קיבל גלויה אדומה לבנה המבשרת לו כי חבילה ממתינה עבורו בדואר.

נטל רבי יצחק את המכתב והגישו לזוגתו הצדקת, מרת טויבא שתחי'. זוגתי, כך רבי יצחק, התצליחי לקרוא מה כתוב פה? אני לא מצליח לקרוא את הקשקוש הזה...

ואשתו איננה צעירה וראייתה איננה כבימים עברו, ולפיכך נטלה מעם השידה לצד מיטתה את משקפי המולטיפוקל שלה, והניחה השרשרת שלהם על צווארה, וכיווצה עיניה ושברה שיניה, ולבסוף פסקה בקול סופי: רואים שהדוור לא למד אצל נפתלי שרייבר מעץ הדעת. הוא ממש לא יודע לכתוב, ואי אפשר לקרוא פה כלום.

נמנו וגמרו בני הזוג להמתין עד יבוא בנם בכורם, רבי אריה קוט שיחי', ויפענח את דברי החכמים הכתובים בפתק האדום מהדואר בעט מקושקשת.

ורבי אריה, בן טוב היה, ועוד באותו היום התייצב בביתו הוריו ואף הביא עימו את נחום נחמה ונח, צאצאיו האהובים. ובעוד סבתא צילה מאזינה לסיפורי נכדיה ונכדותיה, נטל רבי אריה את המכתב האדום מן הויטרינה, והסביר לאביו: זה לא משנה מה כתוב פה, פשוט צריך ללכת לדואר במרכז המסחרי ולקחת את החבילה. יש לך מושג מה זה?

לגם רבי יצחק לגימה של ממש מין התה החם שהכינה לו זוגתו הצדקת, ותיכף נזכר בסוללה שהזמינה עבורו ביתו רוחמה, ומיהר לבשר לרבי אריה את הבשורה ואף נזדרז להתקשר אל רוחמה ולבשר לה שהדואר ממש לא גרוע כמו שכתוב בעיתונים, והנה הם הצליחו להביא סוללה שלמה מסין הרחוקה אל ישראל תוך חצי שנה ויומיים.

ולמחרת בבוקר, היה האות הגדול, ורבי יצחק עלה על האוטובוס שמספרו שישים ושלוש, ונסע עימו ארבע תחנות והלך למרכז המסחרי, שם חשכו עיניו למראה עשרות אזרחים היושבים על הכיסאות ועיניהם כבויות.

ועוד טרם הספיק לתהות מדוע עיניהם כה עצובות, נתגלתה לו סיבת הדבר: הדוור.

רבי אברהם, ידיד נעוריו של רבי יצחק, פינה את כובעו מהמושב הסמוך, כיבד את רבי יצחק לישב שם, ולאט באוזני ידידו: פעם הדוור היה עולה עד לבית להביא דואר רשום, אך ברבות הימים נתעייפו הדוורים ונזדקן דואר ישראל, והרי הדוורים אינם טורחים עוד להביא דברי דואר אל הבתים, וכל מה שמוכנים הם לעשות זהו להשליך לתיבת הדואר פתק אדום ולקשקש עליו בעט את מספרו של דבר הדואר הרשום. ומכאן שכל אותם יהודים פה בתור רק מחכים לאסוף את דבר דוארם, תחת אשר יקבלו אותו לביתם.

תמה רבי יצחק תמיהה גדולה: ומיהו שר הדואר? האיננו רואה את הרעה אשר קרתה לעמו?

ויצחק רבי אברהם צחוק מר, ויאמר: אין יותר מלך או שר הדואר בישראל, ושר התקשורת כטוב בעיניו יעשה, ובשנים האחרונות עסוק הוא מאוד בהטבות לחברת התקשורת הקווית הגדולה במדינה לבקשת ראש הממשלה, חברו הקרוב.

וישמע רבי יצחק את הדברים, ויתעצב אל ליבו מאוד, וישקע עמוק יותר בכס המתכת המעוגלת אשר בסניף הדואר, ויחל לומר תהילים לאט לאט תוך כדי שמרטיב הוא את קצה אצבעו והופך את הדפים במתינות, שהרי לקח אל ליבו את התור הארוך וידע כי זמן רב עוד לפניו.

וברוך הבורא ישתבח שמו, אשר באותו היום נתרחש לרבי יצחק נס של ממש, והתור זז מהר למדיי, ובקושי הספיק לסיים פעמיים וחצי את ספר התהילים וכבר קראה בת הקול מעם הרמקולים: מספר שבע מאות תשעים ושלוש לעמדה מספר אחת.

וירץ רבי יצחק אל עמדה מספר אחת, וירא מאוד פן יקדימוהו הליסטים ויטלו את מקומו בתור. וכאשר השעין ידיו על הדלפק והושיט לפקידה את הפתקית הקטנה, חשפה היא שיניים מעוקלות לעומתו ופסקה: אדוני, אני לא מבינה מה כתוב פה, לך תביא פתק נורמלי.

ויחרד רבי יצחק חרדה גדולה: הלא את עובדת בדואר, והלא הדואר בכבוד ובעצמו שם לי בתיבת הדואר את זה הפתק, הלא כן?

ותאמר לו ענבל הפקידה הרשעה: אדוני אני לא מבינה את העברית שלך, אבל אני אשאל את המנהל מה לעשות, למה באת לי היום ביום טוב ולכן אני אעשה לך מאמץ.

ולפליאתו הרבה לא זזה ענבל כמלוא הנימה מעם מושבה, ולגמה מלא לוגמיה מכד הקפה אשר תחת דלפקה, ותצווח עליו ותאמר: הלו, אדוני, עכשיו מגיעה לי הפסקת קפה ותחכה בסבלנות ואל תסתכל עליי בעיניים כאלו למה אני לא עובדת אצלך.

נתחייך רבי יצחק ולא השיבה דבר, ובליבו חשב: הריני מסכים עם המשפט שאמרת, אך המילה האחרונה מיותרת.

כך או כך יום גדוש בניסים היה אותו היום, והנס הבא נתרחש מייד: מנהל הסניף טעה בשעונו ויצא בטעות מחדרו הפינתי בעוד היום גדול. ותיכף ומייד נתנפלו עליו עשרות הממתינים איש איש ושקו ותלונתו עליו. הצביע המנהל על ענבל ואמר: זאת'י מוכשרת והיא תטפל בכולכם, וינס החוצה אל רכב השרד אשר קיבל מעם ההסתדרות על דבר עבודתו הקשה ומסירותו למען דואר ישראל ושות'.

וכיוון שראתה ענבל כי המנהל זנחה לנפשה וכי גם הפקידה השניה אשר בסניף פרשה לענייניה, החליטה לסיים חיש חש את התור ולהפסיק להיבטל ממלאכה. לפיכך קמה סוף כל סוף מכיסאה, פנתה אל מדפי החבילות, והנה נס עצום ונורא נתרחש עמה ומצאה למרות הכל את חבילתו של רבי יצחק בקלי קלות של ממש.

ועוד טרם נתיישבה בכסאה תחבה את החבילה תחת הזכוכית אל רבי יצחק המצפה והנרגש, ותבקש ממנו לחתום מהר מהר כבר כי מאוחר היום ויש עוד 'מלנתא' אנשים בתור, ורבי יצחק שמח ומאושר ולוקח את החבילה איתו, ואף לא מבקש שקית כי זוכר הוא עוד משחר ילדותו כי דואר ישראל מסרב לספק שקיות לאוספי החבילות.

ויטול רבי יצחק את החבילה הקטנה, ויתמה בליבו האם לא היה כדאי ועדיף לשלם שישים וחמישה שקלים על סוללה בחנות הטלפונים תחת ביתו במקום להמתין לחסדיו של דואר ישראל.

ובין כה ובין כה יצא רבי יצחק החוצה ויחרד לגלות כי השמש כבר שקעה וכי היום נגמר, ופתח ואמר: אוי להם לבריות מידו הרעה וארוכה של דואר ישראל, ואוי לנלכד ברשתם, ובירך את כלל עם ישראל כי יזכו לשירות דואר חדש וטוב ורענן תחת התלאות אשר מתחוללות כיום, והנה ברכתו תלויה באוויר ועיני כלל ישראל נשואות מתי תתקיים כבר, אמן.

הפואמה על יצחק.jpg

(פורסם באחד הפעקאלאך הראשונים, מעלה לפה לטובת הבודדים שאינם מנויים. ותודה לאשכול אחד באא"ר, אמוציונלי ומרגיז, בעניין הדואר)
פסנתר החיים

רציתי להגשים - לא הצלחתי למצות.
רציתי להרשים - לא הצלחתי לרצות.
די לי מאנשים - התייאשתי מריצות.
לא רציתי להאשים - לא חיפשתי לי עצות.

כמסכן שוכב בגן - סביב עלי שלכת.
לא נותר מאום - כוסתה לה כל מדרכת.
ייאוש אומר חדל - אין לאן ללכת.
רוח דיכאונית - בי אט אט נמסכת.

אבא אתה יודע, נפשי כה עצובה, כמו אפסה ממנה התקווה-
אוי אבא אתה יודע, נפשי כה רעבה, הורני דרך אהובה.


ילדי יקר ליבי - הט אוזנך, הקשב היטב,
אלמדך את החיים - דרכך לנתב;
מולך עומד ייאוש, אומר לך חדל,
אך מעל עומד מלאך, לוטף ואומר גדל.

גם קול של הקשה משעמם וחדגוני,
יהפך לו לשירה וזמר אלמותי -
אם יוקש הוא על פסנתר אם תחתיו יהיו קלידים,
ימלא שמחת חיים כמצהלות של ילדים.

מילים אפשר לומר אך אפשר גם להנעים - בזמר בגיל ובשירה,
את החיים אפשר לחיות, אך אפשר גם להפעים - למצות למלאות באורה.


בכל מצב חפש - את נקודת האור,
ממנה תתקדם, לא תיסוג אחור;
בה תמיד תשמח - בה תתחיל המנגינה,
ממנה תתפשט, תסלק כל מגינה.

נפלאים הם הכוחות בנפשו של יהודי,
"נשמה טהורה שנתת בי";
וקול בלב מבשר, בשמחה כבמחול,
מבשר ואומר - אכן "אני יכול".

שמח בחלקך - דע את ערכך - שמע היטב את קולך,
זה פסנתר החיים - וזו המנגינה - צא והצלח בדרכך.


כך תכין את הפסנתר – כך תחיה את החיים,
בכל דבר תראה הטוב והנעים;
יהיו כל רגעיך כלחיצות עלי קלידים,
ימלא לבך שמחה, וחדווה של ילדים.

כל מנגינה שפורצת, רפיון מנתצת.
דע כי אף לעצב, גם מנגינה וקצב.
וככל מנגינה - יש גם את הסיום,
זו הנוסחה כך תחיה יום יום.

שמח בחלקך - דע את ערכך - שמע היטב את קולך,
זה פסנתר החיים - וזו המנגינה - צא והצלח בדרכך.
@נוטרדיימוס, הנאשמת הראשית.
@הגיבן,
@מרים יעל ,
הנכם נקראים אל הבימה
הנאשמים מתבקשים לומר את שיש להם להגנתם.

ולהלן התביעה.

רוח קדים עזה פרצה בפורומנו השקט. ביום בהיר אחד החלו לפתע לנשב רוחות עזות, רוחות שלא מעלמא הדין.
רוחות שלא הכרנו עד עכשיו.
זה התחיל מפרצה אחת קטנה בגדר. סיסטם, קראו לה לאותה פרצה.
אך כשפותחים דלת לאויב, הוא מתפלש פנימה בקול גדול.
וכך הותקף פורומנו ביום אחד ברוחות זרות, ניתן אף לומר עוינות.
רובוט אכזרי השתלט עלינו. נעץ בנו את תלפיו, בקור, בחוזקה, בשקט ארסי.
העיר פרוג נבוכה.

צוות חקירה מיוחד התגייס לאור מצב החרום (זהות הסוכנים נותרת חסויה על מנת למנוע מתקפות סייבר).
בשקט, במקצועיות וביעילות התכנסו החוקרים לתוך חדר ממוייל סודי, ודנו בהבטים ובהשלכים.
ולהלן תוצאות החקירה.

תחילה נעו ההשערות בניסיון החלטי לפצח את החידה הקרויה "נוטרדיימוס". הצוות יצא לתחקיר יסודי בשטח החם, ושב עם שלל מרשים.
התברר הקשר בין כל השותפים לפשע. כך הוסגרו הגיבן ומרים יעל, וכן חשד רציני למעורבותם של ניקים נוספים במתיחה הגדולה.
הסימנים האסטרטגיים מופיעים במספר מכובד של מקומות מחשידים, ביניהם - דפוסי פעולה משותפים בין כל הניקים, כישורים וקישורים דומים בנוסף לזמני הופעה חופפים ועוד.

המסקנה הסופית של הצוות החוקר יצאה בתאוריה הגיונית שכזו:
ביום תמים אחד פנתה הגיבן למרים יעל חברתה, (או להפך - מרים יעל חברתה להגיבן) ברעיון נועז, ויש לציין אף גאוני. "הבה נצא במחקר סוציולוגי מרתק:
התנהלות האדם עם המכונה."
הגיבן פתחה ניק בשם נוטרדיימוס (עדיין נחקרת הדרך בה הצליחה נוטרדיימוס לפרוץ פנימה אל תוך הפורום הסגור),
ובכישרון מעורר הערצה הצליחה לשבות בקסמה קבוצה של אנשי עם אינטליגנטים במיוחד.
יש לציין שכושר המשחק של הניק המתקרא נוטרדיימוס הוא בין הגבוהים ביותר בהיסטוריה המוכרת לנוהל החקירה, ברמה כזו שעדיין נותרו שאלות וספקות בנוגע להסתברות הסיכום.
בנוסף עדיין נבדקת האפשרות כי אכן משולב כאן בוט מסוים (ברמת קוד כלשהי), המורץ בשיתוף בינה אנושית של הניקים האמורים.

זהו סוף החקירה לעת עתה.
אלו הממצאים.
המדוברים מתבקשים להפריך את הטעונים. בתקווה.
אסתריתי מכורבלת בשמיכה הקטיפתית, מחכה לי.
אני באה, מתיישבת במקום שפינתה לי ברוחב לב על מיטתה, מלטפת את תלתליה הארוכים, הנפרשים כמניפה על הכר, מעבירה יד על ריסיה ועיניה העמוקות. היפות.
נו, אמא! תמשיכי לספר לי את מגילת אסתר.
ואני ממשיכה.
אסתר המתינה במתח לתשובת השליח.
רק לפני דקות ספורות נודע לה כל מה שכולם כבר יודעים, ומיד שלחה אותו, עם צרור בגדי מלוכה שיאפשרו למרדכי להסביר לה מה קורה. בבגדי האבל שעליו, לא יוכל לבוא אל שער המלך! אולם השליח חזר, והצרור עמו, וגם מילות הסירוב של מרדכי.
מיד שלחה אותו שוב, מבקשת להבין מה בדיוק קורה. חרדה.
לא נעים.
חיוך מריר עלה על שפתיה של אסתר, וגם על שפתיי שלי, ואני משתפת את אסתריתי.
כמה טוב זה נשמע, הא? לשבת בראש הממלכה, בשורה הראשונה, להשפיע. האם היה מי שידע, כמה הייתה נותנת, כדי להיות ולו רק מעט פחות רחוקה, מכל שאהבה נפשה?
נו, מהר. היא חייבת לדעת מה קרה. מה יכול היה לקרות.
שאפה אויר מלוא ריאותיה. היא חייבת להירגע. עוד רגע ותדע מה זה ועל מה זה.
הנה הוא בא, מתנשף, מילותיו נבלעות בטרם סיים להוציאן לאוויר העולם, וסיפורו מסמר את שערותיה.
האם באמת יאבד כל עמה? אנשים, נשים וילדים רכים? המילים הולמות בה אחת לאחת, נוטלות את שלוותה ומותירות תחתיה דאגה עמוקה, אלא שאז מגיע סיומם של הדברים, והיא נאחזת במעקה שלצידה, מתייצבת.
להיכנס? אל המלך? להתחנן על עמה?
ראה נא, היא פורשת כפותיה, איני יודעת מדוע ציווה מרדכי דבריו אלו אליי, אולם מוכרחה אני למסור לו, כי הצעתו זו אינה רק מסוכנת! זוהי התאבדות של ממש, וללא שום תועלת! הרי יודעים אתם כולכם, לא רק אני, כי כל אדם שיבוא אל המלך ללא הזמנה, ייהרג! האם באמת ניתן לסמוך על הסיכוי הקלוש שהמלך יושיט לי את שרביטו, ויחון אותי לחיים? אולי סובר מרדכי, כי מבקרת אני את המלך מדי יום או יומיים, אך לא כן! זה שלושים יום שלא נקראתי אליו, ומה הסיכוי לכך שלפתע אמצא חן בעיניו, ויהיה מוכן לשמוע את אשר בפי, בטרם יהרגוני השומרים?
השליח יוצא בשליחותו, ואסתר המלכה נותרת ממתינה, תוהה, לא לזמן רב.
הנה חוזר כבר השליח מצטט השליח את מילות דודה הצדיק.
אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
אסתר מחרישה, ואסתריתי שלי תולה בי עיניים גדולות ושואלות. מה, מה הוא מתכוון, אמא? זאת אומרת, ברור שאחשורוש היה מציל את המלכה שלו, אם רק היה יודע שהיא יהודיה! אז למה מרדכי אומר לה אל תדמי להימלט?
אני מעבירה יד רכה על פניה, מרפרפת.
למה? היא לוחשת, ובעיניה העלבון והתמיהה הגדולה של אסתר הצדקת. ואת ובית אביך תאבדו? זה באמת מסוכן מאד! למה הוא אומר לה ככה?
חיוך מאיר את פניי.
אסתריתי כבר לא תינוקת וגם לא ילדונת בא' או ג', ומזמן כבר איני יושבת על יד מיטתה בכל יום, מרדימה אותה בשיר וסיפור. ובכל זאת, את הסיפור הזה הבטחתי לה, והרגע הזה מרגש אותי, אני רוצה לתת לה לטעום.
המגילה רצופה השגחה פרטית, אסתריתי, צירופי מקרים וניסים קטנים כאלו, מובלעים.
הכל נסתר. הכל מוחבא. ה' מנהל את העולם. תמיד. אבל בגלות, זה ב"שלט רחוק". צריך להתבונן כדי לראות את זה.
אסתריתי מהנהנת. לא שנה ראשונה שלה בעסק. מכירה את הסיפור על פירושיו ופניניו.
האם לא נראה לך מתבקש, שכמו בכל אותם צירופי מקרים, יקרה גם עתה איזה נס קטן? כל כך הרבה פרטים הסתדרו כמו פאזל בסיפור הזה; בדיוק כשמרדכי יושב בשער המלך, שומרי הסף משוחחים על זממם, בדיוק הסיפור הזה עולה בספר הזכרונות הנקרא לפני המלך, בדיוק כשהמן בחצר רוצה המלך להשיב למרדכי טובה, למה כאן לא קורה כל נס??
אני שותקת רגע, מהרהרת שוב בגילוי הנפלא הזה.
את יודעת למה, אסתריתי? את יודעת למה לא קורה שום נס? למה לא בא עתה שליח מאת המלך, ומזמין את אסתר המלכה לפגישה מלכותית בארמון, ולא מתבטל החוק הנורא הגוזר מוות על הבאים לפני המלך ללא הזמנה, וגם המן לא נהרג פתאום, ואפילו לא אחשורוש. את יודעת למה?
כי העולם מחכה.
העולם, והעם, והקדוש ברוך הוא, מחכים לבחירה של אסתר הצדקת.
האם תמלט נפשה אל בית המלך, מוגנת מהגזירה?
או תמסור נפש, תבחר להיות שייכת לעם הזה, עם כל מה שיבוא עליו?
זו השאלה של המגילה.
אם תבחרי להציל נפשך, יש לנו הבטחה. העם לא ייכחד.
אבל את, מה אתך? את כבר לא תהיי שייכת לעם הנפלא הזה? לסיפור היפה הזה?
את זה מרדכי רוצה לומר לה. על זה הוא רוצה שתיתן דעתה, ושניתן אנחנו דעתנו.
כי את יודעת, אסתריתי?
המגילה היא לא רק סיפור. מה היא רוצה לומר לנו?
מהו הדבר החשוב כלכך, בשבילו היה עליה להיכתב, ולהיקרא. כל שנה?
עייניה הנבונות של אסתריתי גדלות עוד, וים של סקרנות בהן.
היא מספרת את הסיפור שלנו בגלות, אני משיבה על שאלתי שלי. אנחנו קשורים בגויים, מכורח המציאות, ככה זה.
אבל היא גם קוראת לנו, המגילה, קריאה גדולה ורמה:
נמצאים? כן. מסתובבים ביניהם? כן. נאמנים למלכות? גם כן.
אבל שייכים? שייכים אנחנו רק לעם הזה.
לברית הזו, לקשר הזה, המחבר אותנו אל האלוקים, ובד בבד מפריד אותנו. עם לבדד ישכון.
על זה עמד העולם בדממה. ממתין לה לאסתר. שתבחר.
והיא בחרה, ובחרו איתה כל היהודים, קיבלו מאהבה.
את זה אנחנו שמחים, ילדה שלי, כל שנה מחדש. לא רק את נס ההצלה, כי הסיפור לא נגמר. תמיד היו ויהיו מי שיעמדו עלינו לכלותנו, זוהי הגלות.
אנחנו חוגגים את הקריאה הזו שמהדהדת מקצה העולם עד קצהו: להיות יהודי זה לא רק גורל בשבילנו, זו בחירה!
אותה אנחנו חוגגים, ואת האהבה.
שומעת, אסתריתי שלי?
הלב של המגילה, נמצא כאן, בסיפור הזה.
רחוקים, מעורבבים, נופלים וקמים, אבל תמיד בוחרים להיות שייכים. והחג הזה, ששיך לגלות, יבוא איתנו אל הגאולה. כי אי אפשר להשאיר אותו מאחור.
אסתריתי ואני משתהות עוד זמן מה, מהורהרות, וכבר אני מוצאת את עצמי מהרהרת לבדי, ואותה-ישנה.
אני קמה, מיטיבה את השמיכה סביב כתפיה, ומרפרפת נשיקה על מצחה הגבוה.
תשמרי את האהבה הזו, אני לוחשת אל ילדתי הישנה, זו המתנה שפורים נותן לך, חבקי אותה, בחרי בה.
ב"ה

לחץ ! טוב או לא טוב?


בשטיבל אני שומע כל הזמן תלונות על המצ'ינג ודומיו ואני חושב לעצמי רבש"ע מה יש לך נגד זה ? הרי בסך הכל זה הישג מאד יפה היהדות החרדית בתקופה האחרונה תרמה כ350 מליון !!!!!!! ₪ למוסדות תורה וחסד זה סכום אדיר !!! אתה לא רוצה ? אל תתרום, אבל למה אתה כ"כ שונא את המצ'ינג?

עד שהתחלתי לקלוט.....

הסתכלתי מה קורה בשטיבל כשמישהו עובר בין השולחנות וידיו מלאים מזן אל זן מצלצלים למיניהם וממלמל ספק לעצמו ספק לאחרים צדקה... תזכה למצוות... צדקה... תזכה למצוות.... וחוזר חלילה.... חלק מהמתפללים נזכרים פתאום שעוד לא הניחו תפילין דר"ת... חלק נעמדים ויוצאים לסיבוב בידיים מונפות ומלאות 'דבקות' אייי כי לה' המלוכה .... אוי אוי אוי מלכותך מלכות כל עולמים.... אחד נזכר שעוד לא שתה קפה ואחד נעמד לתפילת שמו"ע וכו' רק אחד עומד עם ערימה של עשרות אגורות ומחלק לכל אחד שעובר וכל זאת למה ? אם אתה לא רוצה לתת אל תתן למה אתה סתם מתחמק ? התשובה לכך 'לחץ'!!! ושוב 'לחץ'!!! וזה עוד דבש כי כאשר עובר אחד ונעצר ליד כל מתפלל עם ידים ריקות וכשמישהו דוחף לתוכו מטבע המטבע נסרקת בקפדנות רבה ואז נכנסת לכיס .... או אז חצי מהבית מדרש יתרוקן לו פתאום ! והתשובה לכך היא שוב : 'לחץ' !!! וזה עוד דבש לעומת ה'מצ'ינג' ! מצ'ינג ! זה מילה שמעוררת צמרמורת עזה ! וזאת למה? שוב 'לחץ' ענק!!!!!! החבר הכי טוב שלך מתקשר אליך תגיד לו לא.? אין סיכוי ! אנשים אומרים לי :כשאני יודע שיש מצ'ינג בחוג של אחד מהחברים או מהקרובים שלי אני לא מרים טלפונים ! וזה הכל לחץ! הוא לחוץ ! הוא לא יכול להגיד לא ! זה מוציא אותו מהכלים ! אבל תחשוב רגע ! בחבר מהצד השני של הקו הוא לא מפלצת! גם הוא לחוץ כשביקשו ממנו בקהילה שלו לשתף פעולה ולהתקשר לידידים ומכרים הוא הרגיש לא נעים בעליל, אז גם למתקשר וגם לעונה לשניהם לא נעים ולשניהם יש לחץ ! ממה ? כל אחד מפחד מהצל של עצמו כל אחד לחוץ מעצמו ! מה אתה מתבייש להגיד את האמת ? אם אין לך כסף תגיד לו 'דוגרי' אנחנו באמת ידידים טובים אבל מה אעשה והתורה גזרה שלא יהא פרוטה בכיסי ולכן אתן לך את תרומתי הצנועה של כמה שקלים בודדים ותו לא... מה הבעיה? התשובה :לחץ חברתי ! וזה שמתקשר למה מתקשר ? כי כל הקהילה מתקשרים לידידים ומבקשים כסף אז לא נעים לסרב , שוב , לחץ חברתי !
הצד השוה שכל העולם בנוי על לחץ חברתי כי זה מחזיק את העולם ולך תדע כמה ישיבות ומוסדות תורניים נצלו ע"י דבר אחד ושמו לחץ חברתי.........
אז תגידו אתם, לחץ! טוב או לא טוב?...........

נ.ב. המאמר אינו בא לקטרג ח"ו אלא לירד קצת לעמקי נבכיו של האדם

אשמח לקבל הערות והארות על זה המאמר
תודה!

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה