קהילת כתיבה מקצועית

בשביל לא לפתוח נספח לכל שיר-שור
כאן הגיגיכם.

כבר שבוע אני מנסה לדלות רעיון לסיפור עבור התחרות, ואין. האמת שגם יותר מדי זמן לכתוב אין.
אבל פתאום נזכרתי בסיפור הזה שכתבתי בעבר לתחרות סיפורים בפורום הנשי, משום מה נראה לי קשור איכשהו לנושא.
אני כמובן לא שולחת לתחרות, כי לא ממחזרים חומרים אבל אני יותר מאשמח לקבל פידבק וביקורת.

יש שכר לפעולתך

שתי נקישות קצרות והדלת נפתחת. היא ממהרת למחות את עיניה בגב ידה ומסדרת את המטפחת שנשמטה. יודעת שהיא מכאיבה לו, אבל גם לה כואב. כל כך כואב. אצבעותיה מתהדקות שוב סביב הסורגים הלבנים, ממאנות לעזוב, להפרד.

רחל? היא שומעת בקולו את התקווה הקטנה, הקלושה , שאולי הערב הזה ימצא אותה מקפלת כביסה, מגהצת או אפילו - ואולי לזאת הוא כבר לא מעז לייחל - סתם יושבת וקוראת ספר או מפטפטת עם חברה. אבל רגליו כבר מוליכות אותו לחדר, והיא חוששת להרים את מבטה אליו ולפגוש את ים הכאב בעיניו, כאב שהיא, שקועה בצערה, רק מוסיפה לו.

"שלום, איך היה היום?" מנסה בכח לחזור לתפקיד הרעיה הכשרה, הממתנת. "ברוך השם, הסוגיה קשה, התעיפתי ממש", מאיר באמת נשמע מותש ומצפונה שוב מכה בה: "ילדך הלך לבלי שוב, אבל יש לך בעל אוהב ודואג שרוצה לראות אותך מתאוששת וחוזרת לחיים נורמליים. את לא יכולה להמשיך כך! כבר עבר מספיק זמן", גיחוך עולה בה – 'וכי מי זה מחליט מתי עבר מספיק זמן? כנראה שלי הזמן עוד לא מספיק...'


ליד השולחן הערוך בכוחות משותפים, נראה הכל נורמלי. זוג צעיר יושב ואוכל בצוותא ארוחת ערב, פסטורלי ממש... דמעה קטנה מבצבצת בזוית העין, והיא דוחקת אותה פנימה בכח, חוששת להעכיר את האוירה שוב. אבל נראה שמאיר החליט לעשות זאת במקומה: "רחל, אני לא רוצה להכאיב לך, אבל אולי תחשבי על זה שוב? העריסה הזו צריכה לצאת מהבית שלנו, היא לא עושה לך טוב" הוא כבר נשמע נחרץ יותר הפעם, וגווה מתקשח "אני יודעת טוב מאד מה עושה לי טוב. אני לא מסוגלת להפרד ממנה, למה אתה לא מבין? אין לי ילד, אין לי אפילו חלקת אדמה לבכות עליה, אז יש לי עריסה. יש לי מזרון תכול להריח, ושמיכת קטיפה ללטף. בשבילי, המיטה הזו היא הקבר שלו" הבכי מחלחל בגרונה והיא נודמת. גם מאיר שותק, והדממה מצווחת סביבם באלפי קולות "המיטה הזו היא הקבר שלך"...


בבוקר היא מתעוררת לעוד יום משמים של חופשה. חופשת לידה לאוצר שנולד, וכבר עלה לו בסערה השמימה. היא מלטפת את המזרון התכול, הקטן , בוהה בעריסה הריקה. העינים שוב נשטפות דמעות, היפחות עולות בה, חסרות שליטה והיא גועה בבכי, שוכחת מהעולם כולו.

הצלצול העקשני מנער אותה, מגששת אחר הטלפון ופולטת "הלו" מותש. "שלום, זה בקשר לעריסה" קול לא מוכר מעבר לקו, "בקשר למה?" היא בטוחה שאזניה מטעות אותה. "בקשר לעריסה שפרסמתם ביד2, רציתי לדעת באיזה מצב היא וכמה זמן היתה בשימוש". רחל לא מאמינה, "העריסה לא למכירה" לוחשות שפתיה בזעם והיא טורקת את הטלפון.
'ככה מאיר? ככה ללכת מאחורי הלב הפצוע שלי ולמכור את העריסה? ובכלל, איך הגעת ליד 2 , הרי אין לך גישה לאינטרנט... כמה עוד מעורבים בסיפור שלנו? לכמה אנשים ספרת על אשתך המסכנה שלא מצליחה להתאושש וחיבים לעזור לה?'

הכעס מציף אותה בגלים גבוהים, מפחיד בעצמתו, וכל הכאב, הצער והדמעות מתנקזים לנחשול שוצף של זעם.

פרץ אדרנלין נכנס בה והיא מסתערת על הבית, מסדרת ומנקה, משפשפת בכח ומטמיעה את ים הרגשות הסוער בסמרטוט והדלי. כשהבית מבהיק, מגיע תורו של המטבח. ערימת הקליפות מתגבהת על השולחן, ואט אט שוככת הסערה. היא מכירה את מאיר כבר מספיק זמן כדי לדעת שלא יעשה לה דבר כזה. מוכרח להיות הסבר הגיוני לכל זה, תכף יגיע ויישב את כל הספיקות. מביטה סביבה ומתחיכת - נו, לפחות הרווחנו בית מסודר וארוחה טעימה…


שתי נקישות קצרות והדלת נפתחת. היא ממהרת אל הכניסה. מאיר מחיך אליה, מופתע ממראה עיניו. "איזה ריח טוב" - אושר בקולו - "והבית כל כך מסודר ונוצץ. טוב לראות אותו כך, טוב לראות אותך כך". היא משיבה לו חיוך מתוח.

הוא מכין לעצמו קפה ומתישב נינוח על הספה. מתישבת לצידו, דרוכה. "מאיר" קולה מהסס, "מישהו התקשר הבוקר, בקשר למה שפרסמנו ביד 2..." בניגוד גמור לציפיותיה, הוא לא מסמיק ולא מחויר. "בקשר למה?" פליאה אמיתית בעיניו. "מישהו שאל על העריסה שאנחנו מוכרים, אמר שראה מודעה ביד 2" היא מפרטת בקוצר רוח. "אוי" קריאת צער נפלטת מפיו, "זה בטח היה לך נורא קשה. פגע לך בדיוק בנקודה הכי רגישה." היא לא יכולה לעצור בעצמה יותר - "אם אתה כל כך מבין את זה, למה הלכת ופרסמת שאנחנו מוכרים את העריסה? אני ילדה קטנה שצריך ללכת מאחורי הגב ושלה לקוות שהיא לא תגלה את זה?" הכעס מהבוקר שב ועולה בה. להיתממות כזו היא לא מוכנה. "זה מה שאת חושבת"? מאיר נדהם, פגוע כולו - "באמת נראה לך שאני מסוגל לדבר כזה? אני מבטיח לך שאין לי קשר לזה" אומר בלהט "זו כנראה סתם טעות אומללה במספר".

רחל שותקת, אין לה מילים. יושבים שניהם על הספה, זה לצד זה, ודוממים.

בארוחת הצהריים, עדין שורר ביניהם השקט, והיא מרגישה את האוכל נתקע בגרון. "סליחה" לוחשות מילותיה, "הוא פשוט נגע בדיוק בנקודה הכי רגישה שלי. לא עלה בדעתי שזו יכולה להיות טעות. אני יודעת שאתה לא תעולל לי כך, אני יודעת" מבטם נפגש, והחיוך שב ועולה על שפתיו "זה בסדר, אני מבין אותך לגמרי" קולו רך, "ועכשיו , אולי נטעם מהמעדנים שהכינה אשתי, השפית המוצלחת בתבל?" הבדיחה הישנה מעוררת בשניהם גיחוך, והאויר סביבם הופך קל יותר.

"אתה יודע מאיר" רחל עוצרת פתאום, "אחרי שיחת הטלפון הזה כעסתי מאד, כאבתי נורא, אבל מאחורי החומות הללו, הסתתר לו גם שביב קטן של שמחה, ניצוץ זעיר של הקלה שלא העז להתלקח בלב הגעש. תחושה עמומה של חתימת פרק, של פרידה סופית" היא נרגשת ."אני מרגישה שאני רוצה לקחת את העריסה הזו, ולעשות איתה טוב למישהו. להוציא את ערימת הזכרונות הזו, למקום שבו היא תגרום אושר - ולא צער, חיוך - ולא דמעה. מגיע לאוצר שלנו, שיעשה ברכוש הקטן שהשאיר, משהו גדול".


כמה ימים אחר כך, מאיר מקפל את העריסה, ורחל מסדרת ערימות קטנטנות של בגדים בשקית, נפרדת מכל פריט ופריט. אט אט באה הרגיעה לליבה, והיא שומעת את בת הקול שאומרת: יש שכר לפעולתך....

פסח ה'תשע"ח, בני ברק.

שמעון סקר בעיניו את שולחן הסדר שלפניו. שעות מרוממות עברו עליו ועל משפחתו מתחילת הסדר ועד עכשיו. ברוך ה', קיימו בהידור את מצוות הלילה, אכילת מצה, סימני הסדר, וגם שלוש כוסות כבר מאחוריהם.

מהשולחן הערוך בפאר והדר לא נותר הרבה, כלי השולחן נערמו בחוסר סדר כששאריות מצה וחסה עם שלוליות קטנות של יין מתגוללות ביניהם. על הספה שכבו שנים מילדיו הקטנים רדומים במחלצות החג, ורק רעייתו ושלושה מילדיו הגדולים הסבו עדיין לשולחן הסדר.

החלק הקשה עדיין לפניהם.

מילדותו חקוק בו זכר ההלל הנשגב שנאמר על ידי אביו זכרונו לברכה בליל הסדר.

נאמר, אמרנו?

הושר. הזדמר. נשאג!

לא ישכח לעולם את מראה פניו נוראות ההוד של אביו הצדיק כששר את ההלל, בכיסופין, בסילודין, ברגש עז שהמיס כל צער ויגון, העלה את כולם לפסגות מרוממות בלילה הקדוש הזה.

לפני תחילת ההלל חזר אביו שוב ושוב על המימרא 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

"חייב!"

"כאילו הוא יצא!"

"הלאה כל הדאגות, כל המתחים! בני חורין אנחנו!!"

שמעון לא מסוגל.

איך ירגיש בן חורין, איך יודה ויהלל בלב שלם, בלב הומה ורוגש, כשלשולחן מסבה שמוטה וחיוורת, בתו הגדולה, זו שהרופאים קצבו לה חודשים ספורים לחיות?!

ויאיר, בנו האהוב – והמיוחד – לשעבר??

שמתהולל ברגעים אלו במועדון אפלולי במחוזות אחרים, רוקד שיכור לאור תאורה משוגעת ולצלילי מוזיקה אפלה...

מביט הוא בעיניה של רעייתו, מבטו חודר מבעד לעיגולים השחורים שסביב עיניה, תוצאת לילות ארוכים ללא שינה ובכיה אין קץ, ומגלה בפנים תהומות של צער....

והיא מביטה בו, יודעת בדיוק מה עובר בראשו של אישה, ולוחשת לו 'שמעון, תתחיל....'

הוא אוזר את כוחותיו, מזדקף וקורא בקול גדול 'הללויה, הללו עבדי ד'.... יהי שם ד' מבורך...' והמילים נשמעות לו כמו צידוק הדין...

קולו נשבר...


פסח ה'תשע"ט, ירושלים.

שמעון סוקר בעיניו את שולחן הסדר שלפניו. עשרות מבני החבורה יושבים שם זה לצד זה, דנים בלהט בהלכות הפסח.

זה עתה סיימו את אכילת הפסח בקדושה ובטהרה, אכילה שקדמו לה הכנה ויגיעה אין סוף. הכול היה חדש כל כך, כמו הרבה דברים בשבועות האחרונים, מאז ריחם השם על עמו ושלח להם את משיחו לגאלם ולהביא פדות נפשם.

לידו ניצב בגו זקוף יאיר, בנו היקר והאהוב, כשכיפה גדולה לראשו וזיפי זקן טרי מעטרים את לחייו. שמעון העיף מבט לעזרת הנשים, שם ישבה בתו, זו שהיתה עד לא מכבר בשערי מוות, וכעת משוחחת בערנות עם אמה.

העביר מבט אוהב על כל ילדיו, ותלה את מבטו באביו הקדוש שישב בראש השולחן, אפוף בשרעפי קודש.

האב המתין עד שאחרוני המכוונים יסיימו את ברכת המזון, לפני שנעמד ברטט וקרא בקול רוגש:

"ילדי היקרים.

בכל שנה, במשך שנים ארוכות, קראנו את ההלל מתוך שמחה גדולה, שהרי חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

כאילו.

כל אחד היה צריך להתגבר על צרותיו ומועקותיו, על הקשיים הקטנים והגדולים, להודות ולהלל לשמו הגדול על כל טובותיו וחסדיו. וזה היה קשה.

ילדיי היקרים והאהובים!

זכינו למה שלא זכו יהודים אלפי שנים. למה שלא זכו גולי בבל ורומי, נרדפי מסעי הצלב ואנוסי האינקווזיציה, נדכאי הגלויות ושרופי הכבשנים, וכן, גם אלו שרק טרדות היום יום העכירו את שמחתם והקשו על תחושת ההודאה.

זכינו לעמוד כאן היום, בירושלים הבנויה, יחד עם מלך המשיח, עם משה רבינו ואהרון הכהן, עם האבות הקדושים ושבטי י-ה, עם שופטי ומלכי ישראל, התנאים והאמוראים וכל גדולי הדורות, ולומר הלל שלם – בלב שלם!!

הבה, ילדים יקרים, נעלה על הגג ונצטרף לרבבות מליוני בני ישראל, ונשיר, נרקוד את ההלל!!"

טיפסו בני החבורה על גג הבית, אחריהם עולות נשות ובנות המשפחה, ומולם נגלה מחזה שלא מהעולם הזה:

ירושלים במלוא הודה ותפארתה, כשרבבות גגות מוארים מנקדים אותה כיהלומים, בית המקדש ניצב כארי משקיף על העיר ושולח נגוהות קדושה, כשהירח המלא מאיר בעוז.

על הגגות עמדו בני ישראל, איש איש ובני חבורתו, עטופים בגדי שיראין צחים כשלג, עומדים שקטים ודוממים, ממתינים לאות.

בעיר העליונה עמד דוד המלך, נעים זמירות ישראל, כשלידו משה רבינו גואלם של ישראל, בניד ראש רמז למלך ישראל, שפצח בקול אדיר:

'ה-ל-ל-ו-י-ה - - - '



ומשם התגלגל הרעם על פני ירושלים בגלים של הדף, כשריבואות ריבואות יהודים שרים בלב מתרונן את מילות ההלל.....

וזה היה הלל שלם, ההלל הגדול - - -

נכון, נדוש, נכון.
אך מדובר בכם, קהילת הכתיבה המושחזת המגוונת והמעמיקה.

קחו את הנושא - מסכות;
ותנו לנו מבט פנימה, והחוצה, שנקבל צמרמורת מההבדל בינם.

אני מניח שבשם כל פוקדי הקהילה - תודה לכם על טבילות קטנות באורכם.

יאללה, זזנו? אמר מוישה בפרצוף של כואב לי הראש, ונמאס לי.

כן, הנה אני רק לוקחת את המוּסים והיינות ואני באה, את האורז והמילוי של הבורקס לקחת? שאלה בלי לחכות לתשובה. בטח שהוא לקח הוא עטף את זה כל הבוקר שלא ישפך בדרך, והינדס את התבניות של הסיגרים המקורמלים עם הסלמון הגדול שהשד יודע איך הם יעלו אותו לאוטובוס, גם במטען הנהג לא ירשה להם.

שוין יצאנו. האוטובוס היחיד לאופקים כבר בתחנה, הם ראו מהחלון, המעלית נפתחת הם פורצים החוצה, מזל שהינדי ומינדי, חיים ואפרים, מילכי אבריימי ורבקי כבר בתחנה מעכבים אותו, ותופסים את הנהג בגרון, או יותר נכון בתא המטען. הם מכניסים את המזוודה ומהנדסים את עגלת התאומים בין החבילות, ובינתיים אבריימי בודק איפה ההורים.

הכל התחיל בויכוח הישן חדש, של איפה אנחנו אוכלים השנה בפורים.

נמאס לנו אצל קופרשטוק, הצהירו אפרים ומילכי, אין שם ילדים בגיל שלנו ומשעמם שם. ורבקי ממש התאכזבה. מה? בטח אצל קופרשטוק. אצלם אני הכי אוהבת. יש להם מלא ספרים מעניינים ויש לי חברה בגיל.

בטח, אתן סתם שוכבות בחדר החדש שלהם ולא עושות כלום, לכו לספרייה, בשביל זה יש פורים?

היא הסתכלה על מוישה באנחה, גם לי נמאס שם, אולי נעשה בבית, הגיע הזמן. כל הזמן אותם בדיחות כולם מגיעים נבוכים, 'מה נשמע' וכאלה. בצלאל מנסה להפיג את המתח עם טילי לייי לייי לי ללייי והיד שלו קמוצה על השולחן עד שכל המפיונים נופלים מהכוסות החד פעמיות. וחצקל הגבוה שהבטיח לסיים מסכת מגילה נעמד על הכיסא, דורש את כל הצומי המשפחתי. ונופח קדיש אריכא לעילוי נשמותינו ואבוי למי שפוצח בזמר ומפריע. אחריו מופיע ציקי הבן של שושנה מתחיל להגיד קידוש ארוך כמו הגלות ושופך יין יבש על כל מי שלא משתף פעולה, פעם ראשונה צחקנו שניה גם כן, האמת שלכולם זה נמאס אבל שושנה לא מוותרת. נו ציקי, מה עם הקידוש. לא נהרוס לה. אבל אולי באמת הגיע הזמן שנאכל בבית.

בבית? לי אין בעיה. אמר מוישה. והתלבט אם יש בו ניצוץ של תקווה או שזה אבוד מראש. הוא ידע שאין לזה סיכוי, אף אחד לא יסכים שהם יאכלו לבד. והיא לא תרצה לארח, ז'תומרת היא מאוד רוצה, אבל זה נורא מלחיץ אותה. כולם יבואו ויחטטו בארונות ואשתו של שמוליק תוציא לה כלים מהמגירות במטבח ואולי תמצא קערה חד פעמית עם טביעות אצבע שלא נדע. הוא מכיר את התגובות האלו בעל פה. אבל היא הציעה, הוא לא יתנגד.

ומי יבוא אלינו? שאלו הינדי ומינדי שמתחפשות השנה לאלדד ומידד מתנבאים במחנה.

אף אחד, אמרה. לא חייבים אורחים בשביל לשמוח. השלים מוישה את התשובה בראש.

די, נו אמא. מה נשב ככה כמו בתשעה באב?

לא כמו תשעה באב. אבא ישיר איתנו, וכל אחת תכין משהו מבדח להגיד. ונחומי בטח יבוא קצת שתוי מהת"ת. ואולי היא אפילו מדמיינת בקול, אולי כולנו נתחפש, גם אבא ואמא, ויהיה נורא שמח.

פפףףף נראה לך. ואז שחברים של נחום ידפקו בדלת מה תעשו, תרדו מתחת לשולחן עם התחפושת?

מוישה ידע שזה לא ריאלי. אבל לדמיין זה חלק מהחוויה. מה אכפת לו.

בסוף הוחלט ברוב קולות ודעת מיעוט ממורמרת שהשנה יאכלו באופקים, הם יכינו את הדגים והמנה אחרונה ואלי גם קצת תוספות. והמשפחה של שמואל אהרן יכינו את השאר ויקנו שתיה וחד פעמי. לחמניות הבת של שושנה תעשה וביחד יהיה שמח. יש להם אוטובוס ישיר ב13:30, נחומי כבר בדק.

אבריימי כבר היה קצת שתוי. מוישה היה בטוח שהוא לא, והנסיעה תעבור חלק. על כל המטלטלים שהם נושאים איתם. שתהיה בריאה. חשבתי מנה ראשונה ואחרונה. אי אפשר להכין משהו לארוז ולנסוע. שוין הוא מכיר את זה.

להחזיק סלמון שלם שלוקח שתי מושבים באוטובוס מפוצץ אחרי ג'ק דניאל'ס ועוד כוסית שמישהו דחף לו בסוף ישיבת מרדכי הצדיק של משקה לא מזוהה זה לא האטרקציה של החיים. אבל זה צו השעה והצוואה המשפחתית.

הוא מתגעגע לקדיש אריכא של חצקל הגבוה. הוא רוצה לשכב כמה דקות במיטה ולרדת לקופרשטוק בנחת. מה אכפת לו שישירו עוד פעם טילי לייי לייי לי ללייי. כאילו אופקים זה יהיה אחרת.

מרחוק הוא שומע את נחום ומינדי צורחים שיש עשן מהמנוע. בכלל כל החלק האחורי אתרומם שם, הוא לא ידע אם נחמי שתה עוד כוסית. הנהג נעצר בצד. והוא שלא הבין מה קורה הניח את הסלמון ירד למטה והקיא את נשמתו.

ובמעומעם הוא שומע אותה צורחת. איפה התאומים. הינדי מנידי נחומי אבריימי רבקי, הורדתם את התאומים?

הוא לא זכר את כל השמות בכזו מהירות. אבל שמח שהיא נכנסה לעמדת הפיקוד. ושמע את מינדי צווחת, כן אמא הם אצלי. שתיהם.

והסלמון. אבא. איפה הסלמון, סלמון? הוא לא מבין. ומקיא את נשמתו על האספלט. הריח של הקיא והעשן מתערבב לו במוח.

אבא, איפה הסלמון?

תביאי לי מים לשטוף פנים הוא מבקש. אפשר?

אין כאן מים אבא. אין.

יש ויסקי.

נחומי תופס אותו בשתי ידיים והאוטובוס כולו מצטרף. טילי לייי לייי לי ללייי.

חצקל הגבוה צץ משום מקום. לא היה לו איפה לאכול השנה אז הוא גם בא. אפשר לעשות כאן סיום, שאל. הבטחתי שאני אגמור מסכת מגילה עד פורים. ולא נספיק. שקיעה עוד מעט. עד שישלחו אוטובוס.

לנהג של האוטובוס היה שולחן בבאגז' מאי שם נשלפה מפה, ואפילו נרות נמצאו לחגיגה מושלמת.

כביש ארבע, חולות ניצנים תזמורת של נהגים מצפצפים כאילו ביתר ירושלים ניצחה בכדורגל. משתה שמחה וששון.

ורק לרבקי לא היה ספר חדש לקרוא.

השבת, בהפטרה של 'זכור' הבנתי שלקלישאה "צועד מעדנות" יש מקור בהררי קודש.

טוב, אבל מה נעשה עם שאר הקלישאות?

ציפור גדולה צעקה לי באוזן שלא חייבים להיצמד אליהם

מותר לי לספר למשל על אסיר פוליטי שהשתחרר ובעצם יצא מהקשרו

נמאס לי מהקלישאות שסובבים סביבנו כמו מקקים אחר החושך

ואנו מוצאים אותם מעל כל עץ מיובש

לפעמים טקסטים שלמים עמוסים לעייפה בקלישות לא מובנות

בואו נתעלל קצת בקלישאות ונשלח אותם למצא את השונאים שלהם.

עם קשר או בלי קשר - איך אומר אבימי? תנו לנו דלת אליכם.

פה תוכלו לדבר על האתגר

ב"ה.




עַל מוֹקְדָהּ


אוֹמְרִים,
שֶׁהוּא הִסְתַּכֵּל לַמָּוֶת בָּעֵינַיִם.
-
אָז אוֹמְרִים.
זֶה לֹא נָכוֹן.

כִּי לַמָּוֶת אֵין עֵינַיִם.
הוּא עִוֵּר.

הוּא לֹא רֹאֶה.
הוּא לֹא מַבְחִין,
הוּא לֹא מַבְדִּיל –

בֵּין מִי
שֶׁצָּרִיךְ לָלֶכֶת
לְבֵין מִי
שֶׁחַיָּב לְהִשָּׁאֵר.

זֶה לֹא הַמָּוֶת.
זֶה דּוֹדִי.
שֶׁיָּרַד לְגַנּוֹ
לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים.

הניגון המשכר

יום שישי, השעה 12 וכמה דקות.

התלמידות והמורות מזדרזות לפנות את שטח המוסד במהירות הבזק.

כולנו אצות לדרכנו: מי ברכב, מי ברגל ומי באוטובוס, כמוני למשל. בצעדים כבדים שירכתי את רגליי אל התחנה הסמוכה לבית הספר. הלאות שהתפשטה התגברה עוד יותר כאשר נזכרתי במה שמצפה לי בבית. הצילו! יום שישי קצר. רק שנשרוד ונצליח איכשהו לקבל את המלכה בחיוך, ברוגע, ואם אפשר - אז ממש בשמחה.

כבר מרחוק ראיתי אותה. מאז האירוסין העיניים שלה נוצצות וקומתה כאילו הזדקפה. גם החיוך הקבוע שלה התארך עוד יותר. הלוואי שתהיה תמיד מאושרת, מגיע לה! הגננת רבקה היא בין הגננות היחידות שהסתדרו עם הבת שלי, כדור אש קופצני. אין ספק שרבקה היא אישיות נעימה ומכילה. הלוואי שתזכה לכל הטוב שבעולם. כך הרהרתי לעצמי בעודי מתיישבת על ספסל הברזל אשר בתחנה.

ביום שישי זמן ההמתנה ארוך במיוחד, אולי אלו הפקקים או חוסר היעילות של חברת האוטובוס. מה שבטוח הוא שיש לי עוד זמן רב לבלות כאן בתחנה, לפחות 25 דקות מרוחות ומבוזבזות של יום שישי קצר. אוף.

בעודי מתלבטת אם להקשיב לפטפוטי הפלאפון או שמא לפתוח ספר תהלים להתחנן על השבת שלי, והינה רבקה פונה אליי וספרון סגלגל בידה. מייד זיהיתי אותו. "להיות את" - ספרון התחזקות בנושא הצניעות. לימוד של ארבעים יום לישועה ורחמים. איי. אני וקביעות לא הולכים יחד בשנים האחרונות. למה היא מבקשת? אבא, אין לי כוח.

"אולי תרצי ללמוד בספר הזה, ככה, לישועה? הבטחתי לחלק ספרונים כאלו. בזכות הספר הזה אני נושעתי..." אממ.. להתחזק אני שמחה תמיד, אבל דווקא עכשיו ודווקא בצניעות ודווקא ארבעים יום... לא הזדרזתי להשיב, ורבקה בתגובה החלה לספר:

"לפני שנה בערך קניתי ארבעים חוברות כאלו. הבטחתי לחלק אותן לישועה שלי, שאזכה להתארס. אכן חילקתי את כולן ושכחתי מהעסק. לא מהרהרת אחר חשבונות שמיים. את העותק האחרון שמרתי לי וכתבתי את התאריך של קניית החוברות לחלוקה. לפני חודש זכיתי להתארס בשעה טובה ומוצלחת. ביום הווארט צדו עיניי את החוברת שנשמרה מאז. פתחתי אותה ולמרבה ההפתעה התאריך חל ממש באותו יום ווארט! הרגשתי שה' מחייך אליי מהשמיים ואומר לי: 'רואה? לא שכחתי אותך. את נושעת כבר אז! עתה הגיעה עת הפירעון'. מייד התקשרתי להזמין כמות כפולה של חוברות לחלוקה, 80 במספר כמו שהבטחתי אז, ועתה אני מחפשת לקוחות. אז מה את אומרת?"

הלאות כאילו עברה כהרף עין. סיפורים כאלו של השגחה מרגשים אותי בכל פעם מחדש. איך לעיתים העולם המעלים הזה נשדד מכל הטבע שלו ומגלה את הסוד הכמוס שאין עוד מלבדו. מובן שעל-אתר לקחתי את החוברת הסגולה, בקבלה כנה שאכן אנסה ללמוד בה ארבעים יום, בלי נדר בכלל, ויהי רצון שאצליח. עכשיו המשיכה רבקה וסיפרה איך בעצם היא מצאה את החתן המיועד והמיוחד:

"הכול התחיל באירוסין של ורדה", פתחה רבקה בדרמטיות. קפצתי מייד.

"את לא רצינית! איך קשורים האירוסין של ורדה המזכירה שלנו לחתן שלך?!" די! אני לא יכולה להכיל דברים כאלו שקורים לידי ואני לא מעודכנת.

רבקה סימנה בידה לאות סבלנות והמשיכה לספר:

"זה היה שבועיים לפני פורים, היה לנו עומס מטורף בגן, ואני וליאת הסייעת היינו עסוקות בעיצוב, ייצור והפקת תחפושות לשלושים בנות גן 4 שובבות, ולזה צריך לזכור להוסיף מסיבת פורים מאתגרת שיש לתכנן ולהתכונן אליה היטב. אני אומרת לך, עבודת פרך של ממש! עבדתי עד כלות הכוחות, ובסופו של יום לא הייתה בי טיפת כוח. אמרתי לעצמי: 'רבקה, מה לך ללכת לאירוסין?! היית בווארט, בעז"ה תיסעי לחתונה, מספיק!' ופתאום, ללא כל הסבר מתקבל על הדעת, אני מוצאת את עצמי בשעה היעודה מתארגנת ויוצאת. הגעתי קצת באיחור. האולם רעש וגעש. מוזיקה שמחה בדיוק כמו שוורדה אוהבת. את יודעת, הטרנסים וגם המוזיקה האותנטית מבית אבא, מוזיקה פרסית כמובן. אני עומדת לי בקצה המעגל, חוככת בדעתי אם להשתלב בין ההמון החוגג, כשלפתע אישה לא מוכרת מתחילה לתשאל אותי: מי אני, היכן למדתי, בת כמה אני, ומהן שאיפותיי עלי אדמות. היא התעניינה בי, ואני בתגובה תמהתי מי היא ומה מעשיה.

הם אורחים כאן. כך אמרה. ומתארחים במלון אצולת העמק שבעיר. לא, אין להם קשר למחותנים, סה"כ הגיעו לנופש. ואל תשאלי, אילו מניעות היו על הנופש הזה. בכוח סחבה את בעלה למלון.

'די, חייבים חופש!' אמרה לו, 'ואם לא עכשיו, לפני הלחץ של הניקיונות של פסח, אימתי ננוח?' הם הגיעו אתמול. ועכשיו, ממש לפני דקות מספר, בעודם צופים על הנוף הקסום עוטה הערפל, והינה הם שומעים מנגינות משכרות שהדהדו עד לקומה השלישית במלון. 'אתה שומע מה שאני שומעת?' שאלה אותו.

'מוזיקה פרסית! בוא נלך לשמוע מקרוב, מה אכפת לך? נבוא לשמוח ולשמח.'

והוא, גם הוא לא יכול עוד לעמוד בפיתוי. מצאו את עצמם בירכתי האולם אפילו לא מתלבטים אם להיכנס. מובן שהשיחה ביני לבין האישה האורחת התנהלה בצעקות, כי הפרסית חדרה לכל חלקת עור התוף שעוד נותרה לנו. בסיום השיחה ביקשה האישה את המספר שלי. נתתי לה, שואגת את הספרות אחת לאחת. אחרי כמה זמן היא נעלמה, ואני שכחתי ממנה. חשבתי שאולי היא שדכנית או שמא היא מחפשת שידור לקרוב כל שהוא.

שלח מספרך על פני המים, לא יועיל גם לא יזיק.

החיים המשיכו. והינה לאחר חודש וחצי ועל צג הפלאפון מופיע מספר לא מוכר. עניתי. על הקו הייתה לא אחרת מאשר האישה הפרסייה! ומה היא מציעה לי?"

"את הבן שלה!" ניחשתי.

"אכן! הבן השלישי שלהם הוא ארוסי. מעליו שני אחים שאינם נשואים. אבל היא החליטה שאנחנו מתאימים בהתאמה מופלאה ושכנעה אותו לצאת במצוות כיבוד אם. נפגשנו פעם-פעמיים, ומייד ידענו שזה זה. אני אומרת לך! כשזה מגיע - זה מגיע. לא חשבתי שיהיה לי חתן פרסי, והם פרסים, ככה, כמו שצריך, אבל הוא צדיק ולומד, ואני פשוט מאושרת".

כאן הרגשתי איך ההתרגשות מגיעה לשיאים חדשים!

הכול התחבר לי בראש למעין פאזל מושלם של השגחה אלוקית מדהימה.

"המוזיקה הפרסית של ורדה! זה מה שמצא לך את השידוך. את לא מבינה איזה נס!! נס!! נס!!!" רבקה ראתה שאני מתרגשת יתר על המידה. כן, המוזיקה, הם הגיעו לאולם בעקבות המוזיקה. נכון. את זה היא כבר סיפרה.

לא ידעתי מאיפה להתחיל, אז פשוט התחלתי.

"את הרי יודעת שלא הייתה אמורה להיות מוזיקה מהסגנון הזה באולם..."

הסברתי את הברור.

"למה בדיוק את מתכוונת??" תמהה הכלה.

כאן האוטובוס שהגיע הפסיק את הסיפור, אך המתח לא פג.

"רבקה," קראתי באיום, "לא להיעלם! את חייבת לשמוע את הסוף של הסיפור שלך". דוחק עז של יום שישי קידם את פנינו באוטובוס העירוני. רבקה נדחפה לאחורי האוטובוס, בעוד אני מלהטטת בניסיונותי לשלוף את הרב קו מתוך התיק העמוס ספרים ומחברות. לא התכוונתי לוותר. עקפתי, התנצלתי הזדחלתי נואשות עד שהצלחתי להגיע ולעמוד במרחק שמיעה למבקה. אני יושבת והיא רוכנת מעליי...

"בחתונה של ורדה היה זמר ממש נחמד, שמעת?" הזכרתי את הזמר החסידי שהנעים בקולו את הערב.

"כן. הוא אחד מפורסם. התפעלתי מאוד מהמוזיקה היפה והיהודית שהוא ניגן", אמרה רבקה, לא מבינה לאן אני חותרת.

"אז גם אני כמוך, נהניתי מהמוזיקה, אך בו בזמן ידעתי שוורדה שלנו אוהבת סגנון מזרחי וקופצני, והמוזיקה החסידית והחסודה פחות חביבה עליה. כשבאתי ל וורדה לברך ולהתברך התברר הכול.

ורדה אמרה: 'אל תשאלי. זוכרת את האירוסין?! איזה בושות. ראש הישיבה של בעלי לא הסכים שהבחורים ירקדו. לא ראית שהיו חבר'ה ישיבתיים בצד? ככה כמעט כל הריקודים. הם מאוד מקפידים על הבחורים. טרנסים או פרסית לא באים בחשבון. לא הייתה לנו ברירה אלא להתפשר על זמר טוב שעושה מוזיקה טובה אבל בסגנון של הישיבה'.

'אבל, ורדה!' שאלתי אז, מנסה להבין, 'לא ידעתם את זה באירוסין??'

'האמת, ידעתי, אבל לא ידעתי שזה רציני, אז התקליטן זרם עם בקשות המשפחה...'

"את מבינה רבקה?????? ורדה לא הייתה אמורה להשמיע מוזיקה פרסית! היא ידעה שזה לא עובר, ואעפ"כ התנגנה לה המנגינה שמשכה את חמותך וחמיך לעתיד.

כך גלגלה ההשגחה."

רבקה המוארת הוארה עוד יותר. נפרדנו בברכת שבת שלום.

אז יש לנו כלה מהוללה, שחוברת סגולה הוסיפה לה עכשיו עוד חלק לפאזל ההשגחה המדהים של השידוך שלה. והלוואי שהניגון המיוחד שלה (הפרסי או לא, זה כלל לא משנה) ימשיך למשוך עוד ועוד ישועות לביתה. אמן כן יהי רצון.

אשמח לעצתכם וניסיונכם,
מה עדיף- לפתוח תיק בעוסק פטור או עוסק מורשה, או לעשות תיאום שכר סופרים?
מה ההבדלים לעניין מס הכנסה שלילי, מע"מ, וביטוח לאומי?

עד היום עבדתי כמו כולם.. עם תיאום שכר סופרים.
אך לאחרונה שמעתי על אופציה מסוימת -חוקית לחלוטין- שבה ניתן לכתוב עסק פרטי המתנהל בבית- על שם שני בני הזוג, למשל בפעוטון שהאם מנהלת, אך הבעל עוזר פה ושם- קניות/ שמירה על ילדים / וכו', ניתן לחשב זאת כמי שיש לו חלק בהצלחת העסק. שניהם ימלאו יחד את הדוח השנתי, הסכום השנתי יתחלק ביניהם, וכך שניהם יהיו זכאים למס הכנסה שלילי.

האם מישהו מתמצא?

ואם כן-
האם זה שייך גם לשכר סופרים/ מרצים/ אומנים? כיום אני עובדת עם תיאום שכר סופרים. האם פרילנסרים יכולים להגיש דו"ח שנתי וליהנות גם הם מהאופציה הזו..?

ובכלל- מה עדיף- תיאום שכר סופרים או לפתוח תיק עוסק פטור?

מודה מראש לכל המשיבים, ואולי זה יהיה לתועלת גם לאחרים...

הם אומרים
אהבה, אחווה, שלום ורעות
הם רוצים בנוסף
דירה עם ריהוט
אם אפשר איזה סבא עשיר
או דוד צמוד, שיהיה כשיר

הם חולמים
על כל המעלות
הם רוצים גם
שתהייה יפה בעיני בריות
אם אפשר גם גבוהה ורזה
אבל כמובן, עם התחייבות לחמישים שנה

הם דורשים
שתהא צועדת כל יום לאיזה בית תוכנה לתכנת
הם מדגישים כמובן
שחשוב שיוותר לה זמן אותם לשרת
אם אפשר שתרוויח כמה עשיריות
אל דאגה, הם כדין יפרישו מעשרות

הם רוצים
שתהא חדת מחשבה וגאון פוטינציאלי
לא סתם איזה שידוך בנאלי
הם לא משמיטים
מידות טובות
צידקות, יראת שמיים
וכתרים והילות

הן חולמות
שיבוא מישהו שינחית אותם לעולם הזה
הן מבקשות
שמישהו יסביר להם שיש דברים מעבר לזה
הן גם רוצות
בעל טוב ומתמיד
גם אם אביהן
איננו כלל אמיד.

ההשראה השבועית שלי

שלום חברים!

ההתרשמות שלי כאן [עם התחשבות בוויתקי הקצר כמובן]
מתגובות הסופרים/ות המקצועיים שכבר חיברו ספרים רבים
שקריאת ספרים של סופרים ידועים בספרות הכללית
מוסיפה איזושהי השראה/ידע/טכניקה וכדו' ביצירות הספרותיות שלכם
זה באמת ככה? או שזה תלוי רק בסגנונות מיוחדים.
או שבאמת זה אינו מחייב כלל [כי לי אישית יש קצת קושי בגישה הזו]
החכימוני נא מנסיונכם!

לצורך עבודה אני צריך כמה חידות חכמות יהודיות קצרות
אולי סגנון רבי יונתן אייבשיץ
או החידוש ששאלו את הבריסקער רב
משהו עם קונץ וקנייטש
ועם רמיזה לנושא "כסף"
תודה רבה

1#
יאבי גילה שאם הוא הולך על גדר האבנים הנמוכה, הוא חווה את המציאות פחות. כשאתה הולך על הגדר, כל פסיעה שלך היא סיכון לקרסול עקום ונפילה הצידה על הבוץ שהסתיו מרייר לו בצד השביל.
אז אתה לא חושב. רק הולך והולך וכל פסיעה מועכת למטה את האובך החמוץ שיושב לך בראש.
שלושה וחצי חודשים לקח לו. כל חודש הוא ירד ב5 קילו, ומכל גרם הוא נפרד בויכוחים של זוג מריר. מה שהכריע את העניין היתה הפגישה. היחידה. המבט של ההיא שצנח אל הבטן שלו, באותה מהירות שלוקח לעפעף לנגב את עין. עשרות פעמים הוא ניסה לחקות את תנועת העין האגבית הזו. אם הוא יצליח, אולי הוא יהיה האיש שיכול לזה. האיש שיודע להביט. האיש שיכול לפלח חיים של אחרים רק במבט אחד. הוא הפסיק לנסות להביט על אנשים בצורה הזאת רק כשיוסי שאל אותו אם יש לו בעיה בעין. יאבי נתן לזיכרון להציף אותו והגביר קצב, נותן לתחושה לצאת יחד עם הזיעה.
השביל הזה מתחבא באמצע העיר. לא מתאמץ. פשוט שם עד שרואים אותו. כמו מישהו שאתה חושב שנראה סתמי ואז הוא מחייך והשמש זורחת עם החיוך שלו בעוד גוונים. כל יום שעה הליכה ובקטע השביל המישורי שמתחת לכביש המהיר חיכתה לו ריצה של 20 דקות.
יאבי קפץ מהגדר אל השביל, הגביר את הקצב ואת הווליום באוזניות.
אין היום כלום, לא חברותא, לא אבא, לא פגישה, לא ציפיות ולא אספלט.
יש רק הלב. פו עם פו עם פו עם.

#2.

ר' יצחוק יבין אותו. לא כי יש לו וותק בתור ראש כולל שמבין את נפש אברכיו, אלא כי בעולם אחר הם חברים. לא אחראי משמרת ופקוד, אלא ידידי שיחה שמתענגים על רגע של הבנה משותפת ששנינו מבינים את אותם הדברים על אותם הדברים.
קשה לאורנית המחשבה שהיא כבר פחות יכולה לעשות דברים. לידה בגיל 45 יכולה להסתבך לכל כך הרבה מקומות. עומר לא שם לב לזה בכלל שהקושי שלה הוא במקום אחר. לידה זה פלא, זה מפגש עם חבר קרוב שאתה לא מכיר.
כשהאחות שמה לו בידיים את התינוק הוא הסתכל עליו בפליאה. כאילו הוא מסתכל עליו מרחוק מאוד, והתינוק הוא הר, שרק נראה קטן, בגלל המרחק, והמרחק רק מדגיש את זה שהוא נהדר למראה, ועטוף בענני כבוד.
וכשהוא נכנס לומר מזל טוב לאורנית, היא חייכה, ראש על הכרית. רק חייכה ואמרה שהיא עייפה.
והוא יצא החוצה כי היתה לו חובה לפרוק רגש תמיהה, וקירבה, ומתיקות שלימה. אז הוא יצא למרפסת ושר את "כל מקדש", בניגון שלמד לראשונה רק לפני 13 שנה, בשבת הראשונה אצל הרב ברזל, וכבר אז הניגון הדהד בו געגועים למשהו שהוא לא חווה מעולם. את הניגון הזה הוא שר גם מתחת לחופה בחתונה עם אורנית, במרפסת הסגורה שבבית של הרב.
הוא עישן ושר, והסתובב במעגלים וחיבק את עצמו ונרגע קצת.
וכשאורנית חזרה הביתה הוא נשאר איתם גם למחרת בבוקר בבית. היא אמרה שהוא לא צריך והיא מסתדרת, אבל הוא נשאר, ועשה גרעפצ לילד, ושר לו כל מקדש. והלך רק לסדר ב'.
ר' יצחוק יבין.

#3
יהשוע שונא להקיא. לא אכפת לו שכולם שונאים את זה. עכשיו, פה, הוא שונא את זה. יש את התחושה הזאת שאדם יושב ופתאום מתנער ומתמלא הכרה שהוא בהה. חלם. והאדם נבוך קצת אבל מתמלא בתחושת הכרה עצמית מסויימת. האבנים הירושלמיות שליד אולמי זנגוויל היו קרובות ליהשוע לפנים. קרובות מאוד. והוא מלא בתחושה ההיא, לא כרגע חולף, אלא כמצב קבוע. הוא מלחלח את שפתיו לא בנסיון להעביר את הטעם, אלא כדי לחוש את הפנים. לשונו מוזרה על שיניו, והוא מזיז את הפה כמו שהוא מכיר אותו לראשונה.
היין שהביא התתניק השנה היה גרוע. הטעם שלו היה כמו התחושה שציפורן עושה על לוח גירים. אבל הוא שתה שתי בקבוקים.
ילדה מחופשת לנסיכת המשהו ואם ומשלוח מנות בידה עוברים ברחוב לידו. הוא רואה בזום תלת מימדי את שרירי היד של האם מתהדקים על כף ילדתה, אומרת לה בלי קול, תזהרי, אל תתלכלכי, ואת מבט הילדה, מתעב, תמה, סופג.
הגועל שעורר בילדה מתחבר אליו. הוא נגעל מעצמו. הוא נגעל מכולו. גוף גמלוני של בן 17 שער מקליש ואף גדול מדי, שומני. בראש מתערבבים לו זוועה ופליאה, פחד וגבהות לב.
הוא חייב לשתות עוד מהיין הדוחה ההוא. הוא חייב. הוא חייב להרגיש שוב נקי, כמו שנה שעברה, כשהשתכר פעם ראשונה בחיים. אז, שנה שעברה אדי האלכוהול שרו לו בראש, והוא רץ וחטף לאברך אלמוני ברחוב גמרת כיס רכה, רק כי הוא ראה את המילים בבא בתרא. הוא חיבק אותה ושם אותה קרוב ללב ורקד באמצע המעגל רק הוא והגמרא, רק הוא והנשגבות הכי מתוקה היקום. והגמרא חיבקה אותו בחזרה, והראש ישיבה חיבק את שניהם, והאולם סב סביבו וכל הישיבה רקדה בלי לגעת ברצפה בכלל.
הקור הירושלמי הכה בו.
השנה, כל היופי הזה לא מגיע. מה קורה, הוא לא מגיע.
לא יכול להיות שהוא מטונף עד כדי כך, לא יכול להיות.
מבוהל, נפחד, הוא ניגב את האף עם השרוול ורץ לחפש עוד יין, דחוף.

#4
מכירים את זה שאתם מרגישים על שטיח אדום, פלאשים פלאש פלאש פלאש מסביבכם,
ואתם רואים את העיניים של האנשים שסביבכם בוהקות, מאור התאורה ומהתפעלות, מסתכלים עליכם, מוחאים כפים עם כל היד, מהכתף, ואתם רואים שאתם יפים בעיני כולם, נשגבים כמעט.
מכירים את זה שאתם לרגע אחד על גג העולם, מתנשמים ומתנשפים, כי עמדתם בפני קושי שמעטים יכלו לו. ואתם הם אלה שיכולים. ואתם לבד שם בפיסגה, אבל הלבד הזה הוא השקט שבתוך חדר בעל דלת אטומה לקול. עוד מעט יפתחו אותה, והאויר ירטוט מתשואות ואתם תחייכו מופתעים בענווה.
מכירים את זה שיש בכם מעלה פנימית נדירה, נחשקת, עמוקה מכדי להקיף אותה במבט בודד, אך נגישה מספיק כדי שכל אחד יכמר ליבו בגעגוע, לרגע שהוא ישיג את זה. ואתם תמהים קלות, הלא אתם אדם רגיל, שום דבר לא מיוחד בכם, נולדתם פה, בסורוצקין, בקומה 7, כמו כולם. ואתם מרכינים ראש ועין, ומרימים יד, וחומלים את כולם, ומעניקים להם טוב וחסד, והמוני המעריצים שוחים בכל טיפה שהם זוכים לקבל מכם.
מכירים את זה?
יופי.
כי ככה מרגיש שלוימי, כשהגבאי בחר בו, כדי להעביר את המגילת ישעיהו של ההפטרות, למנין שבקומה למטה, שמתחילים באיחור.
והמגילה עשויה בקלף ובחגור ובמעיל קטיפה, בדיוק כמו ספר תורה, רק רזה יותר, אבל מרחוק אפשר להתבלבל ולחשוב שזה ספר תורה.
שלוימי הולך במסדרון וחש.

#5
נתן שיחרר את האקורד האחרון, והרגיש אותו עובר בכל האולם, לוחץ במקומות הנכונים בכל אחד מהאנשים.
הקהל לא נתן לשקט להיות שם, כולם עמדו על הרגליים והביעו את העונג שלהם. מחיאות הכפיים החרישו את נתן, שהזיע וניסה לומר תודה לכולם, ושהם הקהל הכי מדהים בעולם, וזה הגיטריסט וזה המפיק ותודה ולילה טוב.
האבטחה השאירה אותו בחדר הקטן, סיבות ביטחוניות, יש יותר מדי לחץ לחוות אותו עוד, עוד שיר.
נתן עמד בחדר ושאף בעיניים עצומות את נהם הקהל שלחץ ופעם בו. הוא ניער את הראש, ויצא החוצה, מפתיע את המאבטחים שעמדו ומנעו ממעריצים להכנס. הוא נשטף בהם. טפיחות שכם, מבטים מרוחקים, כמהים. בקשות לסלפי, במאות.
הפיאט היתה צרה מלהחיל את הנשימות שלו, את הרטט של אלפי אנשים שמשתוקקים להיות הוא.
בפניה אל היישוב כל זה התחיל לרדת, כל סיבוב של ההגה בדרך לרחוב הקטן שמוכתם באספלט יבש, משהו בו קטן והלך.
האצבעות שלו עוד היו שם, בשאגה של גוף אחד בן 4000 איש. והראש התמלא בעשן מר.
הוא פתח את הדלת והחושך השקט המשיך את ההרגשה שלו, עמוק יותר, למטה.
איילה ישבה בפינת האוכל, ידה משוטטת על משהו. הרימה אליו מבט. הוא חייך ואמר, היה..ואוו. חבל שלא באת. היא נסתה לחייך גם.
השפתיים עדיין עקומות על הפרצוף שלה שומרות על תבנית חיוך, היא קמה ונכנסה לעומק הבית.
רק כשהוא התיישב עם כוס התה במושב שהיא פינתה, הוא ראה שהיא ליטפה, בטח שעות, את כרך הבבא קמא הקטן. הבבא קמא שהביא גם לפגישות.

*****
מה גיליתי? שהרצון שלי לשלימות מונע ממני להתקדם. אני הראשון שחשב על זה, כן, כן.
כשאני רוצה להתחיל לכתוב אם אין לי תמונה שלימה ומבוססת שנראית לי נפלאה ויוצאת מגדר הנורמאל, אני לא יושב וכותב.
לכן אני מתחיל בפרויקט אימון לעצמי בלבד.
כל יום, או 4 פעמים בשבוע, אכתוב 200 מילה. על רגע של מישהו איפשהו. בלי קשר, עם קשר, מציאותי, מופשט. העיקר לכתוב. תאחלו לי בהצלחה, קהילה מוכשרת וייחודית.
בכדי שלא אטריח לפתוח אשכול חדש על כל רגע, פשוט אוסיף אותם כאן על ידי כח העל שלי - עריכת הודעות.

קטנה בשנים
פסעתי בטוחות
בין ההמונים
עוטי המסיכות

בהוי הפורימי
עיני נתפסות
לנהר הצונאמי
של עוטי תחפושות

וקול שובב קטן
לוחש בי מאיץ
עכשיו וכאן
להעיז ולהציץ

אך לרגע כזה
לנסות בהצלחה
לגלות מיהו זה
מאחורי המסיכה

גדלתי בינתיים
זיהיתי לפלא
לא אחת ולא שתיים
מסכות שכאלה

שבימי השגרה
בשטח בוהקות
בדמות כינוי או מימרא
או שאר ירקות...

חבושות לדמות
מחפות כך טוטאלית
מציגות חזות
אנונימית, ורטואלית

ושוב הקול השובב
מסתקרן להכיר
את אותו הכוכב
שמעבר לקיר

לרגע אציץ
דמות אנוש לגלות
מעבר לחיץ
הנפשות הפועלות

תודו שבכם גם
לפעמים עולה החשק
להכיר את אותם
הדמויות שבעסק

ובלי לחשוב פעמיים
לאיזה ניק חצוף
לתלוש אחת ושתיים
המסיכה מהפרצוף...

אם תוכל לתת לי קצת ביקורת, אודה לך. זה חומר שאמור להיכנס לספר.
שני בישליק

עיכוב של יומיים והצלה מחילול שבת - מפעולותיו של הצדיק הרה"ק רבי מרדכי חיים מסלונים זצ"ל
בעודו אברך צעיר לימים הפליג רבי מרדכי חיים באניה מארץ ישראל לאירופה, היה זה בדרכו למדינת ליטא, שם התגורר מורו ורבו האדמו"ר בעל ה'דברי שמואל' מסלונים.

בהיותו על הספינה הוא עשה חשבון שלפי תכנית הנסיעה הם יצטרכו לרדת מהספינה בעיצומו של יום השבת, וכשיורדים מהאניה בשבת זה כרוך בטלטול מוקצה וטלטול ללא עירוב ושאר איסורי שבת, עקב כך נדר סכום של שני בישליק (מטבע מהימים ההם) לקופת רבי מאיר בעל הנס שלא יצטרכו לרדת מהספינה בשבת.

הקב"ה היה בעזרו ונגרם עיכוב בהפלגת האנייה. זמן קצר אחרי שתרם את תרומתו, הכריזו באנייה שהתגלה אצל אחד הנוסעים שלקה במחלת טיפוס מדבקת מאוד. ולכן מעכבים את כל הנוסעים למשך ארבעים יום בלב ים, אחרי ארבעים יום יבדקו מי מהנוסעים נדבק במחלה, ואותם שנדבקו לא יוכלו לרדת מהספינה ולהיכנס לעיר.

כששמעו הנוסעים דבר המחלה הזדעזעו, שכן היו שם סוחרי אתרוגים שהיו אמורים להגיע עם סחורתם לפני ראש השנה למחוז חפצם, ועכשיו יעכבו אותם עם אתרוגיהם בלב ים למשך ארבעים יום! אחד הנוסעים ראה שמרן הרמ"ח יושב שליו ואינו טרוד כלל מהבשורה המרה, ניגש אליו ושאלו וכי אין הדבר מטרידו שיצטרך להיות באניה משך ארבעים יום, ועוד ביו"ט. וענה לו שהוא אשם בכך ובעזר ה' תוך כמה ימים הכל על מכונו יבוא בשלום.

תוך יום נמלחו המלחים בדעתם שעליהם להיכנס לעיר 'ברנדזי' שהיו קרובים אליה, כדי לבדוק את החולה אם אכן לקה במחלה זו ולתת לו תרופה מסויימת. כשבאו לעיר הורידו את החולה והמתינו עמו לראות איך יפול דבר. לאחר כיומיים חזרו עם החולה ואמרו שטעות הייתה בידם וכי לא לקה במחלה המדבקת, ואפשר להמשיך במסע ועוד יספיקו לבוא למחוז חפצם כמתוכנן מראש. ועקב שהותם יומיים בחופי העיר ברנדזי ירדו מהספינה ביום שני בשבוע.

מלחמה מול הסטרא אחרא
על גודל כוחו לעמוד לישע עם ישראל ולביטול גזירות, ניתן ללמוד מכך שהאדמו"ר בעל ה'בית אברהם' מסלונים זצ"ל ביקש ממנו להצטרף אליו למלחמה נגד הסטרא אחרא.

הדבר היה בעת ביקורו השני של בעל ה'בית אברהם' בארץ ישראל בשנת תרצ"ג, הבית אברהם ראה כבר אז ברוח קדשו את האסון שהיטלר ימ"ש יכול להמיט על העם היהודי, והכריז מולו וביקש מרבי מוטל שיצטרף אליו. רבי מוטל אמר לו: "זה הס"מ בעצמו ועם הס"מ בעצמו אני מפחד להילחם", והבית אברהם כנראה כן יצא למלחמה ותוך תקופה קצרה הסתלק מן העולם. כשהודיעו לרבי מוטל שהסתלק אמר: הוא לקח על עצמו להילחם עם הס"מ עצמו, (ער האט זיך פאר נומען א מלחמה מיט'ן ס"מ אליין).

עליה לגג
פעם אחרי מסיבת שבת – אחים בליל שבת שהתקיימה בביתו, בתקופת המאורעות של הערבים. מרן ה'ברכת אברהם' וה'נתיבות שלום' הלכו מביתו ומיד כשנכנסו לביתם הסמוך, נשמע רעם פצצה שהשליכו הערבים אל ביתו והתפוצצה תחת חלונו. ערבי אחד מתושבי השכונה צעק שזה התפוצץ בבית של ה'דיין', למשמע הדברים תקף אותם חלחלה.

אך מייד שמעו את קולו של מרן הרמ"ח שקרא להם מגג ביתו, לבשר להם שב"ה הוא שלם בגופו. וסיפר הרמ"ח שלפתע עלתה מחשבה במוחו לעלות על הגג, ואפילו שלפני זה לא תכנן לעשות זאת, כיון שעלתה ברעיונו מחשבה כזאת הוא קם ועלה לגג, ומיד לאחר שעלה על הגג נפלה הפצצה בתוך חדרו סמוך למקום שהיה יושן, וניצל ממש בנס.

הטאטוא
האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' סיפר סיפור נוסף מתקופה זו:

בשבתות היו ערבים באים לשבת ליד ביתו כדי להפריע, והשכנים היו סובלים מהם. פעם בערב שבת – קדש ה'ברכת אברהם' ראה את מרן הרמ"ח עומד ליד ביתו כשמטאטא בידו ומטאטא את סביבות הבית.

כשהברכת אברהם ראה זאת, הוא סיפר למשפחתו סיפור ששמע מרבי מוטל בעצמו, שהרה"ק רבי צבי אריה מאליק זי"ע, התאכסן במקום שסבלו מגויים שהיו מתאספים בכל לילה והיו מרעישים ומפריעים, ולקח הצדיק מטאטא וטאטא סביבות הבית, בליל ש"ק הגיעו הגויים כדרכם וכשהתקרבו לבית אמר אחד מהם: "מה לנו להיכנס לפה ? מוטב לנו לילך למקום אחר", ומיד הלכו כולם. וההסבר הוא, שבמקום שהוא טאטא כבר לא הייתה שליטה לסטרא – אחרא.

ואמר הברכת אברהם למשפחתו, בוודאי רבי מוטל מטאטא באותה כוונה, תראו שבשבת זו כבר יהיה לנו שקט מהערבים. וכך היה בותה שבת כשבאו הערבים הם אמרו: נעזוב את הזקן הזה, והלכו הלאה לדרכם. ויהי לפלא.

כוס התה
חוש הריח שלו בענייני קדושה היה באופן פלאי. פעם כשבא לישיבת אור תורה בטבריא והיה עייף ויגע מטורח הדרך, והחום העיק מאוד, כידוע איך היה החום של טבריא בימות הקיץ ללא מאוורר וללא מזגן, מזגו לו כוס תה, וכשהגישו לפניו את התה הוא לא שתה, אח"כ התברר שהכוס אינה טבולה והגישו לו כוס תה אחר. לאחר ששתה שאלו אותו מדוע לא שתה בכוס הראשונה, והשיב, שהיא לא נשאה חן בעיניו. כמו"כ אמר פעם שמכיר בשפמו של מי שלא טבל במקוה.


מתולדות חייו
רבי מרדכי חיים נולד בר"ח תמוז שנת תרכ"ח בכפר קטן בסביבת העיירה קרינקי בפלך גרודנא. אביו היה איש חסיד ועובד ה' מופלא הגה"צ רבי יהודה לייב קסטלניץ זצ"ל, גאון בנגלה ובנסתר, אשר בו בחר האדמו"ר מסלונים בעל ה'יסוד העבודה' לכתוב את חידושיו בסתרי תורה. אביו של רבי יהודה לייב היה רבי יוסף ישראל ז"ל, וזקנו רבי דוב בער ז"ל שימש דיין ומו"צ בעיר מגוריו סלונים.

בילדותו עלה עם אביו לארץ ישראל והתיישבו בעיר טבריה. אחרי נישואיו התגורר בעיר צפת והקים בה ישיבה, בין תלמידיו היה הגאון רבי משה קליערס רבה של טבריה. אחרי שנים חזר להתגורר בטבריה שם כיהן כדיין ומו"צ. בערוב ימיו עלה להתגורר בירושלים עיה"ק.

אחרי שואת יהדות אירופה, התלכדו סביב רבי מרדכי חיים שרידי עדת חסידי סלונים, שרוב מנינה ובנינה במדינות פולין וליטא עלה בלהבות, ובראשם האדמו"ר הקדוש רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד. תלמידי הישיבה הקדושה חיפשו את קרבתו והשתוקקו שיאציל עליהם מאודו, יחד עמם אברכים צעירים וזקנים מבני החבורה התאבקו בעפר רגליו.

רבי מרדכי חיים כבר הזקין, התקרב ובא לגבורות, אבל כולו אומר תסיסה רוחנית ורענן ברוחו. הלילות כימים קודש לתורה ולעבודה. משמרות תלמידים מתחלפים אצלו במחזורים של שיעורי תורה מאשמורת הבוקר עד קרוב לחצות הלילה. בצדקותו לא יניח למישהו לעשות עבורו את השימוש הקל ביותר.

בשנת תש"י חזקו עלו הפצרות החסידים שייעתר לקבל עליו את הנשיאות ולהיות מורם ורבם.

רבי מרדכי חיים הסתלק מן העולם בגיל שמונים ושש, פטירתו הייתה כאדם העובר מחדר אחד לחדר שני, בלי שום מחלה ויסורים ח"ו, איש לא העלה בדעתו שהוא עומד כבר להסתלק מן העולם. ביום שישי לסדר ויחי קרוב לחצות היום י"ב טבת תשי"ד נתבקש רבי מרדכי חיים למתיבתא דרקיעא.

האבל והיגון שעטף את העדה הקדושה חסידי סלונים לא היה מנת חלקם בלבד. אלפים מיהודי ירושלים ונקיי הדעת שבה הורידו כנחל דמעה על הילקחו של עמוד התורה והעבודה. שעות מעטות לפני כניסת השבת נגנז ארון הקודש במרומי הר המנוחות בואך ירושלים.



לב חדש

מעשה פלא ממרן ה'חפץ חיים' וזכות קבלת שבת בשעה מוקדמת
מעשה פלא סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל רבה של צפת זמן קצר לפני פטירתו, סיפור ששמע בשנות למודיו בישיבה כשהיה בחור בישיבת מיר והתאכסן אצל משפחה בזמן לימודיו בישיבה:

התאכסנתי אצל משפחה ולה בן יחיד בשם בערלה, באחד מימי השישי כאשר קמתי ממיטתי ללכת לישיבה ראיתי את בעה"ב מתכונן לצאת לשוק העיירה למסחר, ובעלת הבית אומרת לו כמה פעמים, 'היום ערב שבת ותחזור מוקדם'!

כשחזרתי לאכסנייתי בצהרים, מוצא אני את בעלת הבית עומדת בעד החלון ומשקיפה החוצה במתח ודאגה, הנני שומע שפולטת מפיה ואומרת: "עוד מעט שבת, עוד מעט שבת..." הבעתי את פליאתי בפניה, הרי עוד היום גדול וכמה שעות נשארו עד לכניסת השבת, מדוע הנך דואגת כבר מעכשיו?

בעלת הבית השיבה לי, אספר לך מתולדות חיינו ותבין פשר הדבר:

שנים רבות לא זכינו להיפקד בבנים ובעזרת השי"ת לאחר שנות סבל זכינו לבן זכר. אך לדאבוננו לא התפתח כבני גילו, ורבות סבלנו בגידולו. ביקרנו עמו אצל רופא העיירה ואבחנתו הדאיגה אותנו באומרו שכנראה זו בעיית מום בלב, לו אין אפשרות להועיל כלום, אך הפנה אותנו לוילנא שם יש רופא גדול הוא יוכל לעזור לנו.

נסענו לוילנא לרופא הגדול, הוא בדק את הילד, ואמר לנו בצורה פסקנית: לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מכמה שנים, חבל לכם להשליך ממון לחינם, חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות!...

שבורים ורצוצים יצאנו מבית הרופא, לא ידענו נפשנו מרוב צער ויגון לאחר ששמענו דברי יאוש אלו, כך הגענו דווים לאכסניה שבוילנא, ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי להנחם. תושבי האכסניה כששמעו על צרתנו הציעו לנו שבדרכנו חזרה למיר נעבור בראדין שם מתגורר הצדיק הקדוש החפץ חיים שרבים נושעו מברכותיו, ונפנה אליו ובודאי נוושע. זיק של תקוה ניצת בעיננו, וללא ואמר ודברים ארזנו חפצנו ושמנו פעמינו לדרך לעיירה ראדין.

כשהגענו הזדרזנו ללכת לביתו של החפץ חיים, אך מה גדל צערינו ורבה אכזבתינו, כשהודיעו לנו שלא נוכל להיכנס לחדרו של החפץ חיים, כי מצבו חלוש ביותר ואין באפשרותו לקבל קהל. נשארנו קפואים ודוממים במקומנו, ובעוד אנו עומדים תוהים, לפתע בסייעתא דשמיא רואים אנו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שזה מכבר למד בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו, חזינו בהתגשמותו של הכתוב 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו', שאותו אברך הכיר לנו טובה ומיד הכניס אותנו לחדר סבו.

החפץ חיים ישב על כסאו כשספר עזרא בידו, ישבנו וסיפרנו לו את כל השתלשלות חיינו וצרת בננו העומדת כעת על הפרק. הרים החפץ חיים את עיניו הקדושות ואמר לנו: מה ביכולתי לעזור? כסף אין לי, מה אוכל לעזור לכם? ושתק! שוב פרצתי בבכי תמרורים ודמעות שליש זלגו מעיני. נכדו שישב אתנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד שלהם!!!

קרא לי החפץ חיים בלשון חיבה ואמר: בתי, קבלי עלייך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא! הרהבתי עוז ושאלתי: מה הכוונה להקדים לקבל את השבת? ענה לי: ביום שישי בחצות תהיה כבר מפת שלחן של שבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים על השלחן, ומזמן הדלקת הנרות לא לעשות שום מלאכה ויהי מה! מיד קבלתי בליבי בקבלה נחושה שלא לשנות כלום מדבריו הקדושים.

יצאנו לדרך חזרה למיר, מיד בהגיענו לביתנו, כבר חל שיפור ניכר בילדנו וקימעא קימעא החל לאכול יותר ויותר, וכעבור ימים אחדים גם חזר לגדול ולהתפתח בצורה רגילה כשאר ילדי גילו. כמובן שביקרנו אצל רופא העיירה שלנו ששלח אותנו בשעתו לוילנא והוא השתומם למראה עיניו. ומרוב התפעלותו הוציא מכיסו סכום כסף נכבד, שניסע לרופא הגדול בוילנא שיראה את הפלא הזה. כשהגענו לוילנא לרופא הגדול אמר לנו הרופא: הרי זה ילד אחר! ולא אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה, קבע בפסקנות!

שאל הרופא האם הייתם בווינא, שם היה אז מרכז רפואי עולמי? אמרנו לו, לא! וחזר ושאל א"כ לאיזה רופא הלכתם? אמרנו לו שהלכנו ל'רבינער' החפץ חיים בראדין והוא יעץ לנו את עצתו.

אמר הרופא: אנחנו הרופאים יש בידינו לתקן את הקיים, וכשהלב פגום מנסים אנו לתקנו! ה'רבינער' החפץ חיים יכול לברוא יש מאין! ממש לב חדש! ועכשיו יכול אני לספר לכם אמר הרופא הלב של בנכם היה אכול לגמרי ולכן לא נתתי לכם סיכוי, החפץ חיים ברא לו לב חדש לגמרי!

עכשיו הנך מבין מדוע אני כל כך נזהרת, אמרה בעלת הבית להרב קפלן, ממתינה אני בדריכות שבעלי כבר יגיע, כי שעת חצות כבר הגיעה ושבת המלכה הולכת ופורשת כנפיה.


***

מעשה הדיבוק –
החפץ חיים ובני חבורתו מתקנים נשמה שמתייסרת בעולם העליון על חטאיה
כידוע הקים מרן החפץ חיים בית מדרש מיוחד לאברכים גדולי תורה. עליהם היה להקדיש חלק חשוב מיומם ללימוד בסדר "קדשים", העוסק בענייני עבודת בית-המקדש. בין הרבנים שלמדו שם היו רבי נפתלי טרופ זצ"ל, רבי אלחנן וסרמן הי"ד זצ"ל, רבי יוסף כהנמן זצ"ל (ראש ישיבת פונוביז'), רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל (המשגיח בישיבת מיר), רבי אליהו דושינצר זצ"ל, ועוד.


בשנה הרביעית להקמת הכולל, בד' אדר שנת תרס"ט, התרחש בעיירה מאורע כביר. היה זה כאשר ה"חפץ חיים" הטיל על תלמידי חכמים אחדים מהכולל להוציא דיבוק מנערה יהודיה בת ארבע עשרה. אחד מהרבנים שהתעסקו בזה היה רבי אלחנן וסרמן, והיה נוהג לספרו לתלמידי ישיבתו בכל שנה בחג הפורים, במשך כשלוש שעות היה מתאר את כל פרטי המעמד הנורא ההוא.


לפנינו סיפורו של רבי אלחנן:

במרחק שני מיל מאיישישק, יש כפר הנקרא סטרלצי, וסמוך לו כפר פאסלי, שם גר יהודי ושמו נחום. והנה בשנת תרס"ט, יום חמישי ד' אדר, בא נחום עם בתו בת ה-14 לראדין אל ה"חפץ חיים". הוא סיפר כי בתו הייתה חולנית, ואמר שיש בה גלגול. (דהיינו שנכנס לתוכה איזה רוח של אדם שכבר נפטר). וסיפר לי האב כיצד נכנסה הרוח לתוך בתו.

וכך סיפר לי האב:

"אחר חנוכה, בחודש טבת, (דהיינו, בערך לפני כחודשיים), נפל אצלנו סוס ומת ברפת. תיכף בשומענו זאת יצאנו כל אנשי הבית יחד עם ביתי בבהלה. בחזרתה מהרפת הייתה מכוסה בזיעה, ונכנסה אל הבית ושתתה מים קרים ומהעת ההיא חלתה. בתחילה, היה אוחזה לפעמים התכווצות חזקה, ואז הייתה נופלת כאבן דומם בלא שום הרגשות. וכשזה היה קורה לה - לא ידעה כלום מהנעשה עמה, רק שהייתה בלא כוח בגלל הייסורים. אחר כך היה נשמע ממנה קול מנגן, ואחר כך היה מדבר.


"והגיד לי הקול, איך שהייתה (אותה רוח שנכנסה בבתי) נערה בת 12 אצל הורים זקנים, ומצבה הרע הביאה לזה, שתמיר דתה. והיא הייתה אז בעיר קטנה, וילדי ישראל היו רצים אחריה וקוראים לה "משומדת". והלכה עם נוכרים שונאי ישראל, וחנקה שני ילדים מישראל. וחמש שנים אחרי זה, כשהייתה בת 17 שנה - מתה, ודנוה בבית דין של מעלה.

והסבירה לי הרוח, כיצד היא מתגלגלת בעולם מאותה עת.


"והמשיכה הרוח ואמרה לי, שבתחילה (אחר פטירתה) נכנסה הרוח שלה לתוך הצלם (הצלב) של קברה. אחר כך ניתצו את הצלם ונכנסה לאילן. וקצצו את האילן... ולבסוף נכנסה לתוך אבן, שהייתה מונחת ברפת, שהסוס עמד שם. והסוס נגע באבן ותיכף מת... ומהסוס נכנסה לתוך כוס המים...

והוסיפה הרוח ואמרה: "בעת שכולכם נכנסתם במרוצה לרפת ראיתי את כולכם. וגם אותה, היינו בתך, ראיתי, ובכלל לא רציתי להסתכל עליה".

ועוד אמרה, ש"בפסח שנה זו ימלאו חמש שנים מעת שמתה".


"ושאלתי אותה: "אבל מה יש לך מהילדה שלי?".

והשיבה לי הרוח בקול עצב מאוד: "ר' נחום, אתה לא יודע שרע לי?".

והמשכתי לשאול: "לך רע, כי את חוטאת, אבל מה אשמה בתי?!".

והשיבה: "היא, גם כן חוטאת!".

והוספתי לשאול: "במה?".

והשיבה לי: "ילדה כזאת, כשהיא שותה מים צריכה לברך. אם היא הייתה מברכת, לא הייתי יכולה להיכנס אליה!".


כל זה סיפר האב נחום לרבי אלחנן. והמשיך רבי אלחנן לספר על השתלשלות המאורעות בראדין, למחרת הגעתו של האב:

ערב שבת קודש למדתי עם הרב רבי נפתלי טרופ, והרב יוסף קולער (הרב מפונוביז') בעלייה שלומדים שם קדשים. בעוד אנו לומדים, והנה בא החפץ חיים ובקש מאיתנו, שנלך לראות את הילדה, שנכנסה בה הרוח. עשינו כמצוות רבינו, והלכנו שלשתינו לבית רבי יצחק צבי השמש. בבואנו לשם היו שם אנשים רבים...


שאלתי אותה (רבי אלחנן את הרוח): "מי את?".

והשיבה: "אדם".

והמשכתי לשאול: "מאין את?".

והשיבה: "מן הרפש...".


ממשיך רבי אלחנן וסרמן ומספר: בליל שבת קודש היו נוכחים אצל הנערה - רבי אליהו דושינצר ורבי ירוחם. יותר מאוחר סיפר רבי אליהו מה שדברו עם הרוח.


רבי אליהו שאל את הרוח: "מי הם הממונים עלייך?".

והשיבה: "שדים".

ושאל: "מה שמם?".

והשיבה: "לשם מה אתה צריך לדעת זאת?".

והוסיפה ואמרה: "בעת שאני נכנסת לאיזה חפץ או לאיזה גוף, אני נסתרת כמו במקום מקלט, והרודפים ממתינים לי, ותיכף שאני יוצאת הם חובטים ומכים אותי ומגרשים אותי החוצה". (ומוכרחת הרוח לצאת כדי לקבל את עונשה, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל).


גם סיפר לי רבי אליהו, שבעת שהקול היה מדבר, הביטו כולם בתוך פיה, וראו שלשונה אינה מתנועעת בכוח עצמה, אלא כמו על-ידי כוח אחר.

והרב אפרים אהרן גולדברג ממונאלישאק שלמד אז בראדין העיד לפני, ששמע בעצמו איך ששאל רבי אליהו דושינצר את הרוח: "הלוא רשעים יש להם מנוחה בשבת קודש באותו העולם, ומדוע אין לך מנוחה?".

והשיבה: "שכל מי ששבת בשבת קודש בזה העולם, יש לו מנוחה גם שם בשבת קודש. וכל מי שלא שמר את שבת קודש בזה העולם, גם שם אין לו מנוחה".

עוד סיפר ר' אלחנן, שכאשר הביאו את הדיבוק לפני הגאון ממינסק, החלה פתאום הרוח לצעוק צעקות נוראיות, שהיא חייבת לעזוב מיד את המקום ושיניחו לה, וכששאלו אותה מה קרה? היא ענתה: כי ביום זה חל יום פטירתו של הגאון מוילנא, והוא דורש בדברי תורה בפני פמליה של מעלה בגן עדן, ורבבות רבבות של מלאכים רצים לשמוע את שיעורו, ואף היא רוצה לרוץ לשומעו…

הגאון ר' ירוחם ממיר, שהיה אף הוא נוכח באותו מעמד סיפר ששאל את הדיבוק: "מה הביאור בדברי חז"ל ש'רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה'? איך שייך דבר כזה?" וענה הדיבוק: "כך הוא הדבר כפשוטו, מפני שכח הרע הוא כ"כ גדול"


מספר רבי אלחנן, בקשתי שבעת שתחל הרוח לדבר יודיעו לי. ובשבת קודש אחר הצהרים הודיעו לי, שכעת היא מדברת, ותיכף הלכתי לשם.

הדיבוק סרב לצאת מגוף הנערה, ואז שאלתי את הרוח: "האם את יודעת אתה מיהו החפץ חיים?"

כאשר הזכרתי את שמו של החפץ חיים, התחיל גוף הנערה לרעוד, והדיבוק השיב:

"אני יודעת! ואני רועד, כי בשמים מחשיבים אותו כתנא!!" חזרתי ושאלתי:

"על מה מעריכים את החפץ חיים בשמים?"

היא ענתה:

"על התמדתו בתורה, שכל חייו הם 'שויתי ה' לנגדי תמיד' "


ושאלתי אותה: "אם הוא יבקשך לצאת מהחולה, האם תצייתי לו?".

והשיבה: "אני אציית!".

ואמרתי לה: "באמת הוא מבקש ממך לצאת".

והשיבה: "אני אצא".

שאלתי: "מתי תצאי?".

השיבה: "היום בערב".

שאלתיה: "לאחר שתצאי מהחולה, האם לא תשובי להיכנס אליה?".

והשיבה בזה הלשון: "אם יאמרו אחרי קדיש, לא אכנס שוב. אך אם לא יאמרו אחרי קדיש, אכנס שוב, ואם לא אליה, אז אכנס לאחותה".

והמשכתי לשאול: "מי יאמר אחריך קדיש?".

והיא ענתה: "שני רבנים".

הבנו, שהיא מתכוונת לשני אברכים מכולל קדשים.

שאלתיה: "למשך כמה זמן יאמרו אחריך קדיש?".

והשיבה: "שבוע".

ושאלה: "מאיזה מקום אצא מגוף החולה?". ולא ידעתי מה להשיבה.

ואמרו לי האנשים העומדים שם: "תאמר לה שתצא דרך האצבע הקטנה ".

וכך אמרתי לה.



בעת שהתפללנו ערבית במוצאי שבת קודש, אחר קריאת שמע, באמצע הברכה "אמת ואמונה", נכנסו אנשים והודיעו, שכעת היא יצאה.

בעת יציאתה עמדו שם שלושה אנשים, וכך היה המעשה: הנערה החולנית החלה לצעוק: "כאן כואב לי", ואחר כך: "הכתף כואב לי". ואחר כך: "הזרוע כואבת לי"... ואחר כך התנפחה פיסת היד, ואחר כך האצבע הקטנה... ואחר כך נשמע קול נפץ בזגוגית החלון, וראו ששברה החלון לצאת החוצה. כל זה אירע בבית רבי פאלק המלמד.

והיות ובעת האחרונה היה תוקף את הנערה ההתכווצות אחת לכמה שעות, המתינו עד יום ראשון בערב, וכשראו שאינה סובלת יותר מהמחלה, והיא ממש ככל האנשים, אז נסע אביה עמה לביתה.


אחר כל זה, ציוה מרן ה'חפץ חיים' לעשות מנין בעלייה בה למדו קדשים, וגם החפץ חיים התפלל עמנו. כשסיימנו את התפילה, למדו משניות עבורה. והרב אליהו דושינצר והרב גרשון מסלאנט אמרו קדיש עבורה כל השבוע, עד קריאת המגילה.


המעמד היה כה נורא הוד, עד שהתבטא עליו ר' אלחנן שאחר כל זה, יתכן שלא מגיע לו שכר על מצות אמונה בהשי"ת, כי התבטל ממנו כח הבחירה אחר שראה זאת בחוש.


רבי אלחנן וסרמן הי"ד, היה מספר זאת גם בהזדמנויות נוספות, הואיל וראה בסיפור עובדה זו חיזוק גדול לאמונה בהשגחת ה'. חיזוק לידיעה שיש דִין ויש דַיָן; יש עולם הבא, ויש מתן שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים. רבי אלחנן היה אומר: "אחרי ראותי עין בעין את מעשה הדיבוק, אין שום סיבה לגמול לי שכר בעולם הבא בעד אמונה".

ראיתי פרסום בהמבשר לספר שנראה נחמד, חידות או משו לכבוד פסח, מאת ידידיה לוין.
מישהו יודע במה מדובר?
אגב חידות, הנה אחת קלה עד מעייפת:
יש לכם דף נייר בגודל 6.3 מטר על 6.3 מטר. כלומר ריבוע בשטח 39.69 מ"ר.
יש לכם שלושה פועלים קשי יום וחדלי אישים, ללא סרגלים וציוד מדידה, הכיצד תוכלו להפיק באמצעותם דף נייר ששטחו יהיה בדיוק חצי מהנ"ל, היינו 19.845 מ"ר?

זו עוולה שזועקת למרומים,

בטווח עומדים מיואשים

פוכרים ידיים חסרי אונים,

- זוג הורים.


זו מצווה שלא כתובה בתורה,

אוי להורה שלא יביע עמדה,

אבוי לילדונת שחַבְרָה לשכחה,

ובידה שק תירוצים, עמוס לעייפה.


טלפון מאשיות נכבדה,

הרצאה לאם הכבודה,

אזהרה חמורה רבת הפחדה,

גרוש בחרפה, או גרוע נורא.


והמשימה מאוד מרשימה,

על תועלתה אין סתירה,

פעמים היא אפילו נעימה,

רק בלי רוח לחימה.


כשהנערה אינה בעניינים,

שעורי בית, ומבחנים,

אצלה אינם נטחנים.

להורים זו גזרה, אנא רחמים... .


מזדהים??

ראשית, קיבצנו כאן לטובת כנות האתגר, את כל היצירות הכתובות. (סיפורת, קטעי דעה ושירים).

לכל אחד מהמצביעים תהיה אפשרות להצביע ל6 יצירות בלבד. שימו לב: נדרשת מחשבה עמוקה לפני ההצבעה בפועל.
אנחנו היינו ממליצים לכם לקחת דף ועט, ולכתוב לעצמם בצד מה בא בחשבון, שלא יתבזבזו לכם הצבעות שתתחרטו עליהן. (מיד אפשר להסיר את הלייק, אך היו מחושבים למען הסדר הטוב).

הקטעים מועלים כאן בכוונה בצורה אנונימית, על אף שהשיתוף המבורך בפורום עצמו גרמו להם להתגלות מיוחסים עוד בשלב ההכנה. זה בסדר, אך נא לשמור מעתה על כבוד היצירות מבלי ליחסן לאמנים שיצרו אותן.

הקטעים יעמדו להצבעה למשך שבוע שלם בס"ד.

שש היצירות שתגענה למספר ההצבעות הגבוה ביותר, תעבורנה לשלב הבא:
השלב בו פאנל השופטים יצביע ורק יצירה אחת, שתקבל את מרב הקולות- תזכה.

כעת ניתן להתחיל לקרוא את היצירות ולהתחיל להצביע.

בהצלחה!

שמנו אותו במרכז

עם תאורה.

בנינו סביבו מציאות

עם תפאורה.

רצינו – מיד!

הוא התאים לנו

כמו כפפה ליד.


כעת הוא שוכב

עייף ומותש,

בשלולית רסיסיו

מרוטש.

מפרשיו ללא רוח.

מדוע החיים

לא הלכו 'על בטוח'?


אך כשנקיץ

מפוכחים,

ניצור לו תבנית חדשה

עם רווחים.

וזה לא נקרא לוותר –

כי הוא יתגשם

באופן קצת אחר.

בעודו מנמנם הרגיש יונה שכיסו רוטט. הוא שלף את מכשיר הטלפון, וגילה על הצג 'תזכורת'. הוא לחץ על מקש כלשהו, הדיח את פניו ויצא לרחוב.

היה זה יום שלישי סתמי בירושלים. מכוניות עמדו בפקק, והרמזורים הפכו להמלצה. רעש, המולה, אנשים חולפים כרוח. ויונה פוסע על האספלט וחושב מחשבות. על היותו ילד תפנוק בבקעת החוף, וכיום, אברך, מעוטר זקן, וירא ה'. מהלך הוא בנחת, בדרכו לאסוף את רינתו'ש הקטנה מהגן.

אשתו, שתהיה בריאה, הודיעה לו עוד בבוקר עודה פורסת ירקות, היום תאסוף את רינתו'ש מהגן? והוא הציץ בעיתון כמו בכל יום. העיתון מקופל על השיש, והוא מציץ מבין כפליו, נזהר לבל יגע בו, רק מציץ ממרחק, עומד על חדשות היום, בקיצור. בסדר יונה? אמרה מנסה לתפוס את תשומתו, והוא גוהר על העיתון בראש מעוקם, מנחש כותרות, בהצלחה נמרצת.

הוא שמע אותה. את אשתו. זאת אנו יודעים לעת צהרים, יונה נעקף ממזרח ומתימן, עוברי אורח לחוצים, הוא חושב בין לבין. ראשו מתפקע מחשבות כמו סל ניירות, סקיצות, שירטוטים, ועוד כמה תובנות מעוקמות. על עולמינו זה, ועל ש"י אחרים.

ואת הכאוס המשתולל גודע הטלפון. הוא מציץ במסך, רק אז מגלה 'אשתי היקרה'. הוא ממהר לענות, והוא שומע, למה לא אספת את רינתו'ש? דיברתי איתך?!

================================================================

תסריט מוזר שרדף אותי.