קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כידוע, אני אחד המבקרים היותר קשים כאן בפורום. אז זה הזמן להחזיר לי. תנו בראש, ואל תוותרו על שום הערה. אשמח גם לעצות היכן אפשר לקצר כדי שייכנס למיטה הצרה של האתגר.


מים רבים לא יוכלו

"הראש־ישיבה, בסוף נישאר בלי בחורים, מה ההיגיון להעיף עוד ועוד?" שאל חיים, תלמידו חביבו של אברומי. "תבין, חשבנו שאפשר לנהל ישיבה בלי משטר. נו, אז חשבנו. בטובות לא עבד. אין ברירה," ענה אברומי תוך שהוא מדבלל בזקנו האדמוני ומספר קמטים טריים מסתללים על מצחו.

אברומי הביט בכאב על חיים, כביכול נאחז בתלמיד הכמעט יחיד שעוד נאמן לו ורוחש לו כבוד, גם בנקודת משבר שכזו בה עשרה בחורים מועפים על רישיון נהיגה. הוא החל להריץ בזיכרונו איך הכל התחיל. גם אביו מה'מועצת' וגם חמיו הדגול, שניהם כאחד יותר מרמזו לו שפתיחת ישיבה בגיל שלושים וחמש היא צעד חפוז. עם כל הכבוד, ויש המון כבוד לעילוי שכמוהו, ישנם דברים שצריכים עוד כמה זיפי שיבה. אבל אברומי – פצצת אנרגיה – לא יכול היה לאצור בקרבו את מאגרי הלומדס' הצמאים לשומעים־יונקים שמפיהם יוסד עוז, וכך קמה בקול שאון ישיבת 'הדר־יעקב'.

בשלוש השנים שמפתיחת הישיבה הרישום צלע, הם נאלצו לקבל פריפריאלים וכאלה. והיו גם את אלו שהגיעו ל'קיבוץ' ושמו־עליו־קצוץ, "כולה כמה וועדים מעלינו" צחקו מאחורי גבו. הרשמים הנלהבים שנשכרו בכסף מלא הסבירו לו שכך מתחילים, ובעז"ה בהמשך החלשים יתנפנפו והישיבה תלך ותזנק, ואפילו מרן הבטיח שישיבתו תחשב לאחת מישיבות ה'מזרח' וגבולו יורחב בתלמידים למאות ולאלפים.

אז אמרו. כעת, כמה מביש, סדר אל"ף נראה בית־קברות. מלבד עשרת הכישריינעס' שהועפו, הועפו השבוע עוד עשרים חרפנים שהבריזו מהסדר־חירום שהוכרז לכבוד משרד הדתות, ומי שנשאר אלו כמה "בינונים" שעוד עושים טובה ומנשנשים קצת קצויס' ונתיבעס'.

אברומי נכנס הביתה, ודבורה שוב מרוחה בפרצוף חמוץ. "מה קרה?" שאל. דבורה היססה, היא שמה לב שאברומי שקוע בבעיות שלו והילדים הביולוגים קצת פחות מעסיקים אותו, אך לבסוף דיווחה ביובש: "שוב זרקו אותו, אל תשאל איפה תפסו אותו." אברומי תפס עצבים, ורץ מהר לחדרו של נתי אחוז אמוק. "למה אתה עושה בושות?! אתה הרי אוהב ללמוד, אתה יודע כמה שה'תיירה' היא מתוקה וחשובה, מה הבעיה שלך?! אחרי החתונה מחכה לך כבר תפקיד בכיר בהדר־יענ'קב. אז פעם אחרונה שאני שומע כזה דבר, וכעת לך לסלון לחזור על הסוגיות שלמדו השבוע. נו, מהר".

למורת רוחו של אברומי, נתי אהב מאוד לצייר. דבורה הייתה מספרת לנתי שגם מרן הגרודנער היה אוהב אומנות ומדי פעם היה בונה חפצי נוי נאים, כי אין כל פסול בביטוי האומנותי של הנפש ואדרבה זהו דבר חשוב שאסור לחנוק אותו. אבל אברומי לא הכיר בסיפורי הבדים האלו ומבחינתו כל ציור קלוש ומטופש נוגס בחלקו בעולם האמת. המסלול של נתי לשנים הקרובות היה אפוא די צפוי ומוכר, נשמה טהורה שנלכדה בין מלחציים שתחילתן הישגים וסופן כבוד.

אברומי חש קדוש מעונה. הוא משקיע מתמצית דמו למען ילדיו ותלמידיו. ידוע שממתינים לו ח"י דקות לסיום השמונה־עשרה רק משום שהוא מונה בפני הבורא את שמותם של כל התלמידים, מתפלל להצלחתם מעומק לבו. אין לו ספק שכל הצרות, ויש רבות, אינן אלא ייסורי אהבה. כל 'קרעכץ' מקדם אותו לפנתאון הנערץ של גדולי ראשי הישיבות.

לכן, כשאברומי רואה את חיים השקדן, הוא משכנע את עצמו שזהו בן אמתי, ילד שלמדו רבו תורה, ממנו הישועה, הוא נחמתו בעניו. אבל כאשר הישיבה מתפוררת, הלחצים על חיים, מבטנו ומהוריו, לעזוב את הבִּיצה הזאת ולעבור לישיבה נורמטיבית, הולכים וגוברים וחיים כבר בדרך לישיבת מיר, מבין שאם הוא באמת רוצה שטייגען, אזי צודקים אלו שדרשו את נח לגנאי, כי מה החכמה להיות ראש בישיבה של שועלים.

חיים לא מסוגל לבשר את הבשורה הנוראית לאברומי, ולכן אביו מתנדב להודיע שחיים עוזב והוא האשם בדבר, חלילה לא חיים. בתגובה, אברומי מתעלם מחיים ולא מוכן אפילו להחליף איתו מלה. "אני איתך גמרתי", הוא מודיע לו. "הוא מרגיש טישו שנזרק לאחר השימוש," מסביר לו המשגיח, "אבל אתה תמשיך הלאה ועוד תעשה לנו כבוד!"

זקנו של אברומי החל מלבין. הישיבה נזלה לו מבין האצבעות. הקש ששבר היה ביום ששמע מאחורי הדלת שיחה בין בחורים: "מה, לא שמעת שקוראים לישיבה 'רפאל־הדר־יעקב'? כבר לפני שבועיים הוספנו לה שם, ומשמים ירחמו". אברומי קרס לתוך כורסת העור ודמעות דוקרות הצליחו להתפלח מבעד לעור הפיל שלו.

* * *

"הפרצוף שלך מוכר לי, למדת פעם בהדר־יעקב?" שאל הבחור כשהגיש לו את הקפה. חיים, כעת אברך, שזה לו כמעט עשור בישיבת מיר, פתח עיניים תמהות מול התכשיט שמעבר לדלפק. הוא כבר רכש ממנו עשרות כוסות קפה ומעולם הוא לא שמע שאלה כה מפתיעה. אבל כעת החנות ריקה, וה'צדיק' המשיך וירה: "אני הבן של הראש־ישיבה שלך, ואם אני לא טועה, הוא מאוד אהב אותך, נכון?" חיים, שכבר בישיבה זיהה פוטנציאל רחובי בילד, התארגן במהירות עם המלים המתאימות. "נכון מאוד, אני כעת נזכר, אחי. נתי, נכון?" העניינים התגלגלו במהירות, בשבת כבר התארח נתי אצל חיים, והנשמות החלו להתקרב.

* * *

"חשבתי להביא השבוע את אביך, אין ספק שהזמנה כזו תכבד אותו מאוד, ובכל זאת, מגיע לו" אמר חיים, אבל נתי היה המום. "מה נסגר, אתה לא יודע שאני כבר שנים לא מדבר איתו?!" חיים לא נבהל והוא הסביר לנתי שאמנם מאז הקימו את המסגרת השבועית הוא – נתי – מעולם לא פספס, בטח לא בשבוע שבו הצליח לצוד סטוק שמן של חברים מכיכר החתולות, אבל לא יקרה כלום אם השבוע הוא ינוח קצת בדירה. "כבר אין לנו את מי להביא, ואני בהחלט חושב שלאבא שלך יש מה למכור".

נתי הבין שאין לו סיכוי נגד חיים והם סיכמו שכמדי שבוע הוא יביא את הכיבוד שהבוס שלו תורם ואף יישאר מעט בסדר הלימוד, ולפני שאבא'לה־היקר־שלו יפציע, הוא ייכנס לחדר־קפה הקרלינאי, שם ימתין עד שהאבא יגמור לשפוך מה שיש לו בבטן.

חיים יושב ובלבו חמלה ואמפתיה לאיש שמתבוסס כיום במוזיאון שבו כמה עֶלְטֶערער'ס של בטן־גב עם שאריות של אברכי ויסוצקי שטרם מצאו 'כולל' חדש. אברומי עומד מצונף בתוך הפראק, נראה שהחיים עשו לו "בית־ספר", והוא כעת שפוף ועניו יותר, כבר לא אותו כריזמטי ונחרץ. הוא יישר מבט לתוך עיניהם של הנשמות היקרות שישבו מולו משתוקקות. לא שהוא רצה, אבל בהארה שמימית של רגע, הוא הבחין שם עמוק בנתי שלו. הוא הבין פתאום שגם בתוך ג'ינס וטריקו שוכנת נשמה טהורה שכל בוץ וכל רפש לא יכולים לה, והיא משתוקקת וכוספת לצור מחצבה לפי שגם היא מן העליונים. הוא ראה לראשונה את הלב הרגיש והאבוד שמתחבא עמוק מאחורי תליון דהוי. לרגע חשב שנתי שלו זה משהו אחר, אך רגע אחר כך הפנים שהוא בידיו חנק את הפוטנציאל ואולי באמת דבורה צדקה. פיו עסק בהוויות דאביי ורבא, אבל לבו נדד הרחק, מי יודע היכן מסתובב כעת נתי שלו. הוא לא מסוגל, אבל הוא מרגיש שהוא חייב לחפש אחריו בשווקים וברחובות ולחבק אותו בכוח עד שיתנערו כל הקליפות והמחסומים. למזלו של אברומי, עמד לו כישרונו שלא להתבלבל והוא סיים את השיעור לקול תשואות היקרים שישבו מולו.

אברומי נעמד מול חיים. שתיקה קצרה. "חיימ'קה, נשארת בחור יקר כפי שהיית, כעסתי עליך כלפי חוץ רק לתועלת, שמא עוד תשוב יום אחד למקום הכי טוב עבורך. כעת זה כבר לא רלוונטי, הסטרא־אחרא לא נותן. בכל אופן ראיתי שהבחורים נהנו ואני שמח שהזמנת אותי לשיעור. לא ייאמן מה שעשית כאן, איך הצלחת למשות נשמות מעמקי השאול־תחתית?!" שאל אברומי בסקרנות.

חיים פלט קצרות: "זה לא אני, התשובה נמצאת כאן מאחורי הדלת, אבל - - -" אברומי לא חיכה ובנחרצות אופיינית פתח את הדלת. הוא קפא. גם הוא. שניהם. חיים הציץ, אבל פספס את הרגע. כעת הם עמדו שם שניהם מחובקים, האחד נבוך והאחד בוכה. זה נבוך מחיבוק ראשון שהוא זוכר אי פעם מאבא, וזה בוכה על כל השנים בהן אטם את לבו. כעת עוצם אברומי את עיניו והוא נזכר באִמרת הסבא קדישא מדרעכוויץ לפיה אבא שבשמיים לעולם לא סוגר את הדלת, הוא מחכה גם לילד שהלך רחוק. כמו אמא שיושבת ומחכה ליד הדלת לילד שניתק את הקשר, אולי הלילה הוא יבוא, כך גם הקב"ה – ידו פשוטה לקבל שבים, הוא לא מושך את ידו אף לרגע, והרי "הפושט יד – נותנים לו". הנה, אבא, נותנים לך!!! - - -
 תגובה אחרונה 
פיק-פק, ביצה נשברה. פיק-פק, עוד אחת!
קול צחוק נשמע, מי יודע מה הם עושים שם? הדמיון מצייר לי תרחישים מתרחישים שונים..
אני נעול בחדר, המפתח נשבר.. והתאומים הקטנים- גדולים שלי משוחררים לנפשם.......
מה אני עושה??? אני מנסה לחפש מפתח נוסף באחד המגירות, אולי יקרה נס ואמצא משהו?
אין. פשוט אין! אולי הדלת בכל זאת תיפתח לי?
אני מנסה את הידית שוב ושוב, רבונו של עולם! אשתי בעבודה, ואני פה תקוע..
ועד שהיא תסיים שם... לפחות אם היה לי פה טלפון...
ובינתיים, הילדים עלולים להסתכן, חלילה.
----מה עושים?!----
החלון! לא. שטויות. איזה בושות... מה, אני אצא מהחלון?
אנחנו אמנם גרים בקומה ראשונה, אך בכל זאת אני עלול לרסק את עצמותי בדרך אל החופש..
בלית ברירה אני פותח את החלון, מציץ- הרחוב נראה שקט.
די. אני לא יורד. ואם אפול? ואם אף אחד לא ישים לב? וגם אם כן- חסר לי להיות מאושפז עכשיו בבית חולים- מי יודע באיזה מצב?
"שיר המעלות.. ד'! שמור עלי! למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו (מלבד הבלאגן שהם עושים...)
עזור שלא יאונה לי כל רע!...
לאט ובזהירות אני יוצא את החלון, מוצא איזשהו צינור להאחז בו, נצמד אליו בחשש נורא, ומחליק בקושי מטה..
הו!- אנחת רווחה- הגעתי! טרם אני משחרר אויר מראותי, ואני שומע "גנב! גנב!" רק זה היה חסר לי....
אני מסתובב ומסמיק כולי כשאני רואה את השכן שלי מביט בי בהלם (ובאלם)
א.. אה... אני מתגמגם ואז חוזר לעצמי ומסביר לו את העניין, הוא עולה איתי הביתה. הידית, הי! הדלת נעולה!
א.. נכון, אנחנו תמיד נועלים.... יש לנו מפתח קבוע בדלת.
מה עכשיו? אני עושה סיכום מצב, המפתחות- אצל אשתי, שלי- נמצאות בבית..
"לך אליה לעבודה- אמרת לי פעם שהיא עובדת לא רחוק, ואני בינתיים אנסה לשוחח עם התאומים שלך דרך הדלת"
אני מודה לו, ורץ חסר נשימה לעבודה של אשתי.
"הי, ראובן! מה אתה עושה פה? ו.. איפה הילדים?"
אני מסביר לה את המצב בקצרה, ומבקש את המפתחות בדחיפות, היא מוסרת לי אותם בדאגה, ואני שוב רץ במהרה לביתי,
השכן פורס למולי ידיים חסרות אונים, "ניסיתי לקרוא להם, אך הם לא עונים לי, ו..יש רעש עמום מתוך הבית.."
הוא מסיר את מבטו ממני, "אני מקווה שהכל בסדר שם.." הוא לוחש וחיש חומק אל ביתו.
אני פותח סוף-סוף את הדלת, יוסי! אברימי! אני קורא,
הבית הפוך, חולצות ושאר בגדים מפוזרים ברחבי הבית,
המקרר פתוח לרווחה, על הרצפה עירבוביה של ביצים שבורות, מיץ ענבים, גבינה ושאר ירקות (תרתי משמע..)
איפה הם, למען ד?
אני מחפש- שקט. דממה.
פתאום אני רואה רגל קטנה מציצה מתחת לשולחן הסלון,
אני מציץ בשקט, לא רוצה להפריע לשניים לאכול את חפיסת השוקולד שמצאו......
 תגובה אחרונה 
טיוטת נסיון לתמצת את סיפור המגילה-
(מנגינת "אייכה" שולי רנד, ללא חזרה על המילות)


חורבנו של עולם ראשית הגלויות
הרומאים צמאי כח הפילו החומות
אנה עם בניך התפזר?
מן הקצה אל הקצה נחשב הוא גר.

חנון ורחום ניסיך נגלו
כשהיהודים למלכות אחשוורוש הם גלו
הוא נלחם בעזות תוך כיבוש המדינות , מתוך להט.
המלוכה מהמלכה קיבל הוא, ולא הדעת.


פקודות הממלכה מהמיסים לפטור
ולהזמין למשתה את תושבי האיזור

ושותה ומצווה-

-המן, המן, ישתחוו אליך.
-הבא, הראה, את וושתי אשתך,
לידידיך.


היא אמרה שאתה כסיל אמרו היועצים
אני כאן המלך שירפוה על עצים
כל נערה אל יד הגי בבשמים תוצף
ואסתר הצנועה היא למלכה תועדף


כשסודות מן השער לוחשים המלך לקבור
שומע מרדכי ומצליח לעצור

ושוכח, המלך-
וגוזר, להשמיד, להרוג את עמך.
המן, המן, הטבעת בידיך.
בידיך.


מתאבל מרדכי שהגזרה תחלוף
ושולח לאסתר שאת עמה תחשוף
בצום ותפילה מזמינה אותם אסתר
למשתה בו נתפס המן, תחת המלך חותר.

וכותב, ומבטל, וחותם-

"נהפוכה"
איזה יום, באסה,
מעיפה תתיק עם ה'מתחלף' על המיטה, מתפרקדת עליה ומריחה שהגרביים לא משו.
רעב לי פתאום בבטן, אני יקום לקחת קורנפקס?! לא בא . מה עוד יש, אולי אני יחמם פסטה.
מחממת פסטות לעצמי מגיל 7. מזמינה פיצה מגיל 9, מאז שלמדתי לפלח קצת כסף.זאת אומרת להחזיר לעולם את האיזון בין אלה שיש להם הכל לאלה שגורנישט.
יש לי כסף לאיזה באגט טוב?!
מתרוממת, מושכת תילקוט, הרוכסן פתוח עוד מהכתה, חתיכת חסיכת זמן,
אואוץ'! הפתק!!
הוא נשאר על השולחן שלי בכתה. אין מצב.
אם מישו מהביספר רואה אותו אני ...מנותקת. מועפת. מסולקת. מחוסלת. עם עוד איזה יריקת פרידה לסיום.
יאללה, לכיתה. קמה. חייבת להשמיד אותו. משאירה תדלת של הבית פתוחה, כן נולדתי באוטובוס, רציני.
רצה, נפגשת באנשים, כן, אני לא רואה לאן אני הולכת, יש לכם בעיה עם זה?
הנה , רואה את המפלצת של חיי. הבית ספר.נכנסת.
עפה במדרגות לקומה שלישית. שקט בפרוזדור, לכיתה.
פותחת ת'דלת.



עומדת פריז.

הכל ריק, כתה של אחרי לימודים, ריח של קלמנטינה מעופשת באויר, המון טישויים מפוצצים מכודרדים על השולחנות ומתחת להם, לוח מחוק לסירוגין,
ובכסא שלי.
ליד השולחן הכי מקושקש וחרוט.

בשקט.

יושבת,

בעיניים עצומות. כאילו מרחפות.

המורה?!
היא פותחת עיניים, רואה אותי, היא טיפה נבהלת , ממצמצת, מסתכלת עלי כאילו יצאתי לה מהחלום.
מסתכלת עלי עוד יותר בעיניים חולמניות, מרגיש לי כאילו היא נכנסת לי למח. עושה לי בו רנטגן.
"אבל למה בכסא שלי, המורה?"
היא לא קמה. אנחנו רחוקות. אני ליד הדלת. היא על כסא תלמידה חבוט ליד הקיר, בסוף.
ואז היא מדברת, הקול שלה כמו של מישו באמצע לדמיין משו ארוך:
" נגמר היום, רציתי ללכת הביתה. אבל היה לי נקודה של כעס בלב"
אני יודעת על מי, נו,
"לא רציתי ללכת ככה, רציתי להבין יותר, חזרתי לכתה אחרי שכולן הלכו, התיישבתי במקום שלך,
ודמיינתי לי.
איך את מגיעה לכאן בבוקר, איפה את מניחה את הילקוט, מי מסתירה לך, באיזה גודל את רואה את האותיות מהלוח.
כמה זמן לוקח לך לצאת מהמקום שלך לחצר בהפסקה, איך את רואה אותי משם"

שורף לי בעיניים, אני לא אסגור אותן, שלא יזלוג.
היא קמה,אני רואה את הפתק מונח מקומט מתחת לשולחן, היא לא נגעה בו.
לוקחת את התיק שלה, מחייכת , אני זזה, מפנה את הדלת, והיא יוצאת.

הכתה ריקה עכשיו ואני כאן, והקירות.
ואני חשבתי שאני ככה בעולם הזה, אני והקירות.
אבל לרגע , עוד מישהי היתה איתי , בשקט, בלי מילים.
נכנסה, לתוך הג'ונגל הקוצני הזה, רצתה לגעת בו,
רק לגעת, ואולי להבין,
חודו של קוץ הייתה מוכנה להרגיש.
וללכת...

"שלום עליכם" איך היה בליז'ענסק - כך מקדם אותי בצהלה בבוקרו של כ"ב אדר חצק'ל ידידי מזכרון משה,
זה שיודע כל אחד איפה היה אתמול ומה הוא עושה מחר..
"ברוך ה' מרומם מאוד" - אני עונה,
"היית גם ברימנוב, דינוב"?- הוא ממשיך ושואל
כן,כמובן.
-נו ותפסת גם את ר' גרשון קיטובער בדרך?...
-ר' גרשון קיטבוער? בפולין?
כשיצאתי מהשטיבלאך וראיתי את מודעות הרחוב המרוחות על "ישועות בקיטוב" הבנתי הכל..

זה הטריגר שגרם לי לכתוב את הכתבה הבא.


****************************************************

אלפים נוהרים לציון הרה''ק ר' גרשון מקיטוב זיע''א לרגל יומא דהילולא החל בכ''ה אדר

מערך של 'טיסות' ישירות בקו סדיגורא – קיטוב שמפעילה חברה מקומית למקום פועל בתדירות של פעם בשעה * כמו''כ פועלות רכבות אוויריות הכוללות אבנים בקבוקי זכוכית ועוד מכיוון הכפרים הסמוכים * בסילוואן(צ'וט) מסכמים עד כה בסיפוק את ה'הכנסת אורחים': למעלה ממאה 'מנות' חולקו כבר, ברוב המקרים לא נזקקו לטיפול רפואי.

אלפים מכל רחבי העולם נוסעים לפקוד בימים אלו את ציון הרה''ק ר' גרשון מקיטוב זיע''א לרגל יום ההילולא שלו החל ביום כ''ה אדר.
אלפים הגיעו כבר בימים האחרונים במערך ה'טיסות' הישירות של החברה המקומית 'אגד' בקו סדיגורא - קיטוב שאמור להגביר את תדירותו מפעם ביום לפעם בשעה (ט.ל.ח).
בסוכנות הנסיעות של אגד מוסרים כי השנה נרשמה עליה ניכרת במספר הטסים,
מה שאולי יגרום להאט את מהירותן של ה'טיסות'.

כאמור, המונים גודשים את המקום כבר מאמש ומעתירים בפרקי תהלים עבור הכלל והפרט.
חלק מהמשתתפים ציינו כי חרף הקור העז השורר בעונה זו באירופה, בציון הרה''ק מקיטוב שורר מזג אויר נעים וחום יחסי. המשתתפים ציינו גם את עובדת קרבתו הרבה של הציון הקדוש לציון קודשם של עוד צדיקים רבים, ובמיוחד לקבריהם של יקיריהם הרבים הקבורים במקום.
יצויין כי המקום שוכן בקרבה יחסית גם לקברו של הרה''ק ר' אלימלך מליז'ענסק זיע''א, כאשר מדובר על ארבע שעות טיסה בסה''כ, מה שגרם לחלק מאלו שפקדו את ליז'ענסק בתחילת השבוע לפקוד גם את ציון הרה''ק מקיטוב.

במקביל, נשלמות ההכנות של מארגני הפרות הסדר לקראת בואם של האלפים למקום,
ובמסגרתן יועמדו לרשות הציבור בכינון ישיר אלפי בקבוקי זכוכית וסלעים מכל הבא ליד.
המארגנים הביעו תקווה כי הרשויות לא יערימו עליהם קשיים בניהול 'הכנסת אורחים' זו. בעיירה סילוואן(צ'וט) הקרובה ביותר למקום הציון מבטיחים להפעיל רכבות אוויריות של אבנים וסלעים לכיוון אזור הציון. אחד המארגנים אמר כי: ''בכל שנה אנו עושים הכל ע''מ לדאוג לרווחתם של העולים, כלומר שבשנה באה יבואו פחות ויהיה מרווח יותר. אנו מצידנו מציעים למשתתפים אכסניה במקום כולל לינה (וקבורה)''.

חלק מהעולים ישבתו באזור ויגיעו לציון מכיון (בתי) וורשא ו(בתי) מונקאטש. רבים התפללו שחרית בלעלוב, סדיגורא, סקווירא, בעלזא, הר צבי, אור הצפון ובעוד מקומות קדושים ולאחמ''כ נסעו לציון הקדוש השוכן במרחק של כמה שעות נסיעה מאזורים אלו (חצי שעה הליכה). במקום מורגשת התרוממות רוח עצומה שגורמת לעתים לכובעים רבים להתעופף אל מורד ההר.

הרב אהרן ולס, מהעובדים הבולטים בארגוני החסד (של אמת) הפועלים במקום אומר, כי הארגונים עושים הכל ע''מ שלא להטריד את מנוחתם של המקומיים, ולס הוסיף כי הוא קורא לאלפי העולים להמנע מדריכה על מצבותיהם של התושבים, ולכבד את רגשותיהם ככל שניתן.

לקראת סוף ההילולא דווח על שריפה גדולה שהתלקחה בקרבת הציון, מהדיווחים נמסר כי מוקד הדליקה הוא במזבלת עזרייה הסמוכה, באורח נס הדליקה לא גרמה לנזקים בנפש בקרב המתפללים הרבים, אולם ריח בלתי נסבל שרר במקום.
 תגובה אחרונה 
מנקה באישון ליל

באישון ליל, מתהלכת בצידי דרכים אותה דמות אפלולית. כובעון משוך לה עד חצי המצח, מעיל אפרפר, חצאית רחבה המשתפלת עד הרצפה ומוכתמת בכתמים לבנים. פסיעותיה רחבות, תכליתיות. בלילה אי אפשר להבחין בקמטים הרבים שנוספו לפניה בשנה האחרונה.

ג'ון, בנה הקטן, עושה לה צרות צרורות. כבר פעמיים הייתה צריכה לשחרר אותו בערבות. עכשיו לקחה הלוואה בשבילו. העיקר שיפסיק להסתבך. ומיכאל? אי שם בלונדון, אצל אבא שלו, עושה כסף. כסף ירוק ואכזר, שהכל כשיר בשבילו, ובתוך המרדף אחריו- לא זוכרים מאומה, בטח לא אם מתגעגעת שנשארה מאחור.

אחרי הכיכר היא פונה שמאלה חוצה את שני הכבישים הקצרים בלי להסתכל לצדדים, אין צורך בכך, בשעה כזו אין מכוניות. ואם תבוא אחת - היא כבר תשמע. המבנה הישן נראה מרחוק. בית יעקב "אוהל שרה", התנוסס השלט מעליו, אותיותיו מאירות מאורם של פנסי הרחוב. מקום צנוע ופשוט, לא דורש ממנה הרבה, והיא בתמורה לא מבקשת דבר, אולי רק להרים כיסאות ולארגן קצת מלמעלה. 12 חדרי כיתות מחכים לה. בקשקושיהם וניירותיהם, בקליפות הבננה ובסנדוויצ'ים המוחבאים אי שם מעיני המורה הבולשות, בכיסאות המורמים ברובם ובלוחות המחוקים לשליש ולרביע. והיא מגיעה, מרימה ומיישרת, מטאטאת ושוטפת. כמובן, יש גם את השירותים, 10 תאים סה"כ. זה החלק הפחות נעים. אבל היא לא מתלוננת.

עתה בית הספר שומם ואפל. דממה מלחיצה הנקטעת מיללת חתול תורן. גם נמיות מסתובבות כאן לפעמיים, חיה דוחה עם פני עכבר ואורך נחשי להפליא.

"קישטה!!" מגרשת חנה ברקיעה חתול מילל, את השער היא אפילו לא טורחת לסגור. אין לה פחד לחנה. היא מדברת איתו 24 שעות ביממה. גם מתוך שינה היא קוראת לו. מה יעשה לה אדם? ומה תעולל נמיה?

הרבה דברים חנה לא מבינה, אבל היא למדה בשיעורים של הרבנית ציפורה, שאסור לכעוס, ומי שמקשה קושיות, מתמרמר ומתלונן, הרי הוא כופר במלכו של עולם. "מה שעושה ה' הכל לטובה, גם אם את מבינה בשכל האנושי שלך אחרת", משננת לאוזניהן הקשובות מידי יום שני בערב. וחנה? מנסה להרגיש את הטובה, להאמין בזה חזק. גם אם אבא שבשמים אומר לה לא, והרבה.

מה ביקשה? שג'ון יהיה בן אדם? שיכנס לו קצת שכל לקודקוד, ואולי ימצא עבודה מכובדת במקום מהוגן? שמיכאל יחזור לארץ, שיהיה קרוב, לפחות בגוף אם לא בנפש.

"עליך הורגנו כל היום" זולגת לה דמעה סוררת הישר אל תוך הדלי השחור מדיף האקונומיקה, והמשאלה האמיתית פורצת בזעקה אילמת "מה כבר רציתי אבא? שהם יתקרבו אלייך, שיתרחקו מהגויים. שילמדו את התורה שלך. איי! התורה המתוקה שבנות "אוהל שרה" לומדות כאן, את אותה התורה, תלמד גם אותם, רק את זה ביקשתי. ואתה.. אני בטוחה שגם אתה רוצה בזה. אז מה מונע, מה מונע.." הראיה התערפלה הדמעות נטפו יחד עם הטאטוא על ריצפת האבן הלבנה. סנדוויץ' מושקע עטוף היטב הציץ בינות אחד הספסלים כאילו אומר "שאור שבעיסה מעכב". ומה תעשי נגדי?? אישה קטנה את, חלושה ובודדת את. חנה נטלה אותו כאילו היה סנדוויץ' תמים זה, היצר הרע בעצמו, וציקמקה בתיעוב לתוך שקית ניילון מזדמנת. אח! לו רק יכלה הייתה שוחטת בעצמה את היצר הרע הזה ולא מחכה לזמן הגאולה בו ה' בכבודו ובעצמו יבוא ויעשה כן. אבל הוא בתוך הלב, ואם היא רוצה לחיות, הרי הבחירה בידה להמשיך להילחם בו, כל יום מחדש. והיא בחרה לחיות. לא, היא אינה חלשה! סיננה מבט מאיים אל שקית הניילון שעדיין רטטה מעוצמת המעיכה, היא בת מלך! אבא שלה יעזור לה. בסוף היא תנצח. היא וגם ג'ון ומיכאל. אף אחד לא יישאר מאחור. אף אחד.

השעה אחת וחצי לפנות בוקר. חנה סיימה את עבודתה. החושך העמיק והרוחות חבטו בה ללא רחמים. חסרת כוח שירכה רגליה לדלפק ההחתמה, מטביעה את אצבעה על הלוח השחור.

"צאתכם לשלום" מברך אותה הצג, פתק לבן נושר חפוזות על הרצפה. חנה מרימה את הפתק, הרבה פעמיים המנהלת משאירה לה הנחיות על תיבת ההחתמה, חבל שלא ראתה זו כשנכנסה, עכשיו כבר מאוחר מידי. חנה פתחה את הקיפול היחיד וקרבה אותו לעיניה, לא. אין זה כתב ידה של המנהלת. למנהלת כתב מהיר וחפוז. כתב זה - מסותת הוא, יפהפה. ומי קישט את המסגרת בלבבות משובבי לב?

"חנה יקרה, נשמח אם תשתתפי במסיבת הסידור שלנו שתתקיים מחר ב-10 בבוקר.

בברכה, כיתה א' והמורה אסתר.

מצורפת הזמנה מתחת ספר ילדותינו"


חנה הרימה את הספר שהונח שם במיוחד בשבילה ומצאה מעטפה רשמית מטעם בית הספר. התרגשות מילאה את ליבה. הזמנה של ממש.

כיתה א', 20 ילדות חמד תמות מבט ומתוקות להפליא עמדו עכשיו לנגד עיניה.

היא רואה אותן פעם בחודש, בעת מתן המשכורת החודשית. במזומן משלמת לה המנהלת, ככה סיכמו מההתחלה. היא, חנה, תעבוד במשכורת נמוכה של 30 ₪ לשעה, ובתמורה- מזומן בבקשה, ללא שהיות. כל ראשון לחודש היא מגיעה, משתדלת להגיע ב-10:20, אז הן יוצאות בקריאות גיל מכל הכיתות עם הדילגית והגומי, המפיות והמדבקות. לפני שהיא נכנסת למזכירות, היא יורדת אליהן. מחייכת. הן מיד מתקרבות אפילו שבחיוך שלה שתי שניים שבורות ועוד רבות שיצאו במחול של ממש, כל אחת לכיוון אחר. הלב שלהן מרגיש את האהבה שלה. היא יודעת.

"נכון שאני מרימה כיסא?" שואלת ילדה בעלת שתי גומות שובות לב. לחנה וודאי שאין מידע בדבר הכיסאות ובעלותיהן. אבל היא מפרגנת לילדונת שחושבת עליה מידי הרמה והרמה. "אתן ילדות צדיקות! ואני שמחה לנקות את הכיתה שלכן", הן מתענגות על המשפט, ילדה גבוהה אחרת מוסיפה:

"המנקה! אני אפילו מטאטאת בשבילך בסוף יום את הכיתה לפעמיים, שלא יהיה לך קשה" את הילדה הזו היא ממש רוצה לחבק. מורה תורנית מתקרבת, מבטה מרוחק. יש מורות שלא אוהבת שהיא מדברת עם הילדות.

"ילדות, הגדנה תודה למנקה, ומהרנה לרוץ ולשחק. שום דיבורים, אתן מעכבות אותה!" מעכבות. הן כלל לא מעכבות. על מה היא מדברת? הן עושות לה את היום ואת הלילה. הן החיים בעצמן. המטרה שלה והתקווה שלה. שתצלחנה שתפרחנה, שתעשינה את עם ישראל קדוש וטהור. לה אין בנות כאלו וגם לא יהיו. רק שני בנים רחוקים יש לה. אבל, המורה חמורת הסבר לא תבין כל זו, אין תועלת בהסבר. אחרי משפט מהסוג הזה, חנה עולה את אותו גרם המדרגות הישר לחדר המזכירות הרוחש. היא מקבלת את המעטפה שהמנהלת השאירה לה אצל המזכירה, לפעמיים המנהלת כותבת לה תודה על המעטפה, לפעמיים משאירה את המעטפה ריקנית.

עתה ההתרגשות גדתה את ליבה עד אפס מקום. היא אחזה את הזמנת הכבוד בשתי ידיה, והתענגה תענוג של ממש. הן זכרו אותה, את חנה המנקה, והזמינו אותה למסיבה שלהן! בטח הכדור שקנתה לפני חודש התפנצ'ר כבר. היא תקנה להן עוד אחד, כן. מגיע להן! יש להן מסיבת סידור מחר. סידור הן מקבלות! הקטנות האלו. סידור קדוש משל עצמן. את הסידור שלה היא קיבלה ללא כל מסיבה, בגיל 40. בעצם היא בטוחה שבשמים חגגו לכבודה מסיבה נהדרת, לא פחות ממה שיחגגו מחר בשמי מרומים עם ילדות חמד אלו.

עכשיו ידעה חנה את אשר לפניה. לא כדור היא תקנה, אלא ספרים! ספרים יפים של ילדות שכבר הקריאה נהירה להן. מחר היא תקום מוקדם, תיסע לעיר לחנות ספרי הקודש ותקנה לכל ילדה ספר יפה משלה. ספר שמספר על יראת שמים ואהבת ה', ספר שמלמד שאסור לשאול שאלות רק להודות ולהלל למי שהחיים שלו. גם סוכריה גדולה היא תחפש בשבילן, שתמיד יהיה להן מתוק. כל החיים.

חנה יצאה מרוצה, לא שוכחת לנעול בעדה את השער, אותו חתול עזוב ילל בעוז, הפעם לא הבריחה אותו חנה. היא אפילו לא שמה לב ליללותיו.


הערה: הסיפור הנ"ל נכתב עקב הערצה לאישה זו, אבל הפרטים שונו וגם הועבו.

אשמח להערות. תודה על הבמה הזמינה.
במטבח ליד הקרמיקות הישנות עם הדפס הפרחים המכוער בצבע כחול וחום, עמדה אסתר דבוירה ומזגה לתוך חליטת הצמחים שלה חלב אורז אורגני, מתוך קופסת קרטון עם כיתוב לועזי.
"אסתר דבוירה טוב שבאת!"
אלימלך עמד בפתח, עם העיניים החמות, הזקן הדליל, השפם הצהוב והווסט המתפקע ממסמכים מקופלים לארבע, וכרס שממלאת אותו עד אפס מקום.

"כבר לא קוראים לי אסתר דבוירה", היא אמרה בלי להרים את העינים מהחליטה המתערבבת בחלב האורז הדלוח.
"קוראים לי אלמה, ואתה יודע את זה טוב מאוד, אבא", היא מחתה בו.
"אלמה", הוא התנשף עדיין מהמאמץ של טיפוס במדרגות הצרות של הבנין ברחוב רש"י.
"שם יפה בחרת לך, א-למה" הוא חזר שוב על השם, "שם מאוד מיוחד" הוא ניסה, "בגמרא משתמשים בזה בתור שאלה".
"זה שם מהקבלה", היא הסבירה, "הלל התנכי בחר לי אותו ב'דובקא' כשהיינו אחרי הסרת המסך התודעתי, יש לזה הרבה משמעות בשבילי, וחשוב לי שתקראו לי בשם הזה"..
"בסדר", הפטיר אלימלך, "אני רוצה כבר לשבת, הבאתי בשרים מהאיטליז של קלויזנר, משהו מיוחד מארגנטינה, מספר חמש להכין ליום טוב, משהו מעין עוילום הבא", הוא הניח על הרצפה שקית ניילון לבנה וגדולה, עמוסה בנתחים משובחים של בשר בקר.

"תפתחי בבקשה את המקרר", הוא ביקש, "צריך להכניס הכל פנימה".
"אתה יודע שאני לא נוגעת בגופות של חיות", היא נסוגה לאחור, לוקחת לגימה ארוכה מהחליטה שלה.
"אז תגעי בשינוי!" הוא התרגז, "אתם הטבעוינים יותר חניוקים מהנטורי קרתא'ס הכי גדולים שיש", הוא פתח את המקרר בעצמו בתנופה, וקנקן החלב התעופף לעבר הרצפה ונשפך בשלולית לבנה על הרצפה שזלפה העוזרת שטפה רק היום בצהריים.
"יותר מהבריסקערים!" הוא כעס כשניגב את החלב בסמרטוט חדש לגמרי.
"יותר מהחזונישניקים!" סחט את הסמרטוט לתוך הכיור.
"יותר מכת השאלים, מחבדניקים בפסח, מסאטמרים ביום העצמאות!"

אלמה נעלמה לכיוון החדר שלה, והוא נשאר שם עם הבשר מספר חמש על הרצפה, ומקרר שצריך להנדס אותו מחדש, ולדחוף לתוכו את כל הקניה אצל קלויזנר.
קלויזנר תמיד דוחף לו עוד קצת במשקל, הוא למד לבקש ממנו קצת פחות, אבל עכשיו הוא דחף לו בחינם חתיכה של מספר חמש שכמעט פג לו התוקף, "קח הביתה על חשבוני, תשים בסיר מיד, בתוך מים תבשל ביחד עם ירקות שורש טובים, איזה שיש לך, ועלי דפנה ופלפל אנגלי.
תסנן אחר כך, ותתחיל לטגן בצל, ככה למלא את התחתית של הסיר, ואחרי שהוא זהוב, תכניס את הבשר עם הציר, תצמצם אותו לאט עם יין אדום ופטריות, ואז תסמיך עם קצת קמח, יוצא דליקטס!"
ואלימלך התפתה, לקח את הסיר הכי גדול והתחיל לבשל את הנתח, בינתיים קרא שניים מקרא ואחד תרגום, ענה לכמה טלפונים מהגמ"חים, ושטף כמה כלים, גולדה תהיה מרוצה כשהיא תקום בבוקר ותראה את הכיור ריק באורח פלא.

"אלמה", הוא קרא לה פתאום, הוא נזכר בה כשעלה הריח של הבצל המטוגן, והנתח המובחר שכמעט פג תוקפו שכב על השיש בתוך קערת פלסטיק ירוקה שהוא מצא בארון.
היא באה, מנסה לא לנשום את האדים שעלו מהבשר המבושל, הפנים שלה מכוסות בעיסה אפרפרה שמשלבת מינרלים מים המלח, ואבקני פרחים שבורכו על ידי הלל התנכי, רק העינים שלה הציצו מתוך המסכה.
"קניתי יין מיוחד, את רוצה לנסות?" הוא הוציא מתוך קרטון מעוצב, בקבוק יין חתום בשעווה, "תראי פה", הוא הצביע על התווית, "מרלו - קברנה פרנק 2014, זה ממוספר אחד אחד, אלף חמש מאות שישים ואחת, זה המספר הסידורי שלו!"
הוא חלץ את הפקק וריחרח, "אח זה משובח!" הוא כמעט געה, "תביאי את הכוס הקדושה!"

היא טיפסה על כיסא, והורידה מהארון למעלה את הכוס הקדושה, כוס יין עשויה קריסטל, לא מאוד יקרה או מיוחדת, אבל עדיין היא הייתה הכוס הקדושה, מאז שהם היו ילדים והוא לא הרשה להם לגעת בכוס הזאת.
"רידל!" הוא היה לוחש בכבוד כשהיה מחזיק את הכוס בשולחן שבת, מוזג לתוכו יין משובח.
לא היה להם כמעט מה לאכול, הם אכלו כנפיים כל הזמן, קלויזנר היה מוכר לו בזול, וגם עצמות. אבל יין משובח תמיד עמד על השולחן.
אלימלך היה מכין מהעצמות גאלע, מנענע אותו ומתמוגג מהרתת שהיה מעביר בפיסת הג'לי הבשרית הזאת. כל ילד היה מקבל קצת גאלע על הקרקר, הם היו מלקקים את זה לאט, מתענגים על הטעמים שהוא היה מכניס בפנים, היו לו סודות של ממש במתכון הזה.

"אני אשתה קודם", הוא אמר כשמזג לעצמו בתנועה סיבובית, "שלא יהיה יין נסך".
"מה פתאום יין נסך?!" היא כעסה, "אני שומרת שבת!"
"אני יודע", הוא גיחך והכרס שלו רעדה מצחקוק רגעי שהוא פלט, "אני סתם מתעלל בך ואפילו נהנה מזה".
"לא על חשבוני", היא נעמדה על הרגלים, "יש נושאים שלא צוחקים עליהם".
"קחי תשתי", הוא הושיט לה את הכוס, "סתם צחקתי איתך", הוא התנצל עם יד על הלב, משחיל את האצבעות בין כפתורי הווסט.
"אתה לא יודע שאני לא שותה אלכוהול כבר כמעט חצי שנה?" היא הייתה פגועה, "הלל התנכי כותב על זה בספר שלו, והחלטתי ליישם את זה, החיים מקסימים בלי צורך בכל העזרים החיצוניים האלה, צריך להגיע לשמחה מתוך התחברות עם עצמך, עם האלוקות הטבעית שבלב".
"אני אשתה את זה לבד", הוא משך את הכוס בחזרה, ושתה את כולה בלגימה אחת, בלי להריח, בלי כמעט לטעום, רק שיעלה האלכוהול לראש ויסדר לו את המחשבות בסדר משלו, קצת פחות חפירות, יותר לנוח מכל מה שעבר עליו היום.

בבוקר הוא חזר אל הסיר הגדול, הרוטב הצטמצם והבשר כמעט התייבש, הוא לקח כוס מהיין המשובח ויצק על הנתח, תמיד הוא מתקמצן ושופך לסיר יין של סלקטד בעשרים ושש שקל, אבל עכשיו הוא מזג מהכוס הקדושה ביראת כבוד על הנתח המשחים שבסיר, נותן לו לטעום בעצמו מהטעמים של המרלו - קברנה פרנק אלפיים וארבע עשרה, מעניין אותו מה הוא היה אומר עליו.

יש כאלה שלא אוהבים בישול כל כך ארוך, אבל הוא מעדיף את הבשר נימוח ונמס בפה, לא צריך ללעוס, רק לבלוע. רך-רך שאפשר לתת לתינוק בכפית.
וזה הצליח לו, הוא חזר מהצ'יינג בהפסקת צהריים, הוציא את הבשר מהמקרר, פרס לתוך הרוטב ונתן לו לשבת בתוכו איזה כמה שעות טובות שיספוג טעמים.

בערב הם הגיעו כולם לתוך הדירה הקטנה שלו ברחוב רש"י.
עמרם לוינסקי שהיה עסקן בחירות, הריץ את יורם צלניק לראשות העיר, ובזמנו הפנוי עזר לישיבה של צימרוט לעשות קמפיין מאצ'ינג ענק.
רב אריה בוקסבוים המשיב בישיבה של צימרוט, עילוי רציני שהורס לצימרוט את כל השיעור כללי עם הפירכות שהוא שולף ממסכתות שצימרוט בקושי שמע עליהן.
ואחיקם נהרי שיש לו את הצ'ונטיה הכי טובה בקריית הישיבה, אבל הוא אוכל רק אצל אלימלך.
גולדה הייתה עדיין ערה, עזרה לו להגיש אבל לא התערבה בשיחות, רק אלמה התעקשה לשבת בסלון, למרות הריח שהמספר חמש הזה הפיץ באוויר, והתווכחה עם אחיקם על מוסריות וטבעונות.

אלימלך הדליק את כל האורות בסלון, גם את הלוסטרה בירושה מדודה לולקה הזקנה, ערך את השולחן בכלים מפורצלן, גם הוא מהעיזבון של הדודה, הכין סיר גדול של פירה, ושם לכל אחד בצלחת ערימה של פירה, מעליה פרוסה גדולה ודקה של הצלי כתף, וקישט בעלה של פטרוזיליה, סתם בשביל היופי.
מנה.JPG

הפרוסות נצצו ברוטב המושלם, ורב אריה בוקסבוים לקח את הכף של המלכים שאלימלך היה אוכל בה פעם את המרק של שבת קודש עם הקניידלך הגדולים והרכים, והתחיל לאכול את הצלי, פולט קריאות התפעלות תוך כדי בליעה של הבשר והפירה.

"אתה יודע מה מוזר בך?" אמרה לו פתאום אלמה מהספה, "זה שאתה כזה עילוי גדול, אבל כשאתה אוכל אתה פתאום נראה כזה איש פשוט בלי כמעט דעת, נהיה לך פרצוף כזה מדושן עונג, וחיוך כמעט מטומטם".
"טוב לדעת", הוא גיחך.
"תסתכל מסביב", היא ביקשה, "כולם הרבה פחות חכמים ממך, אפילו אבא שלי".
"מה הבעיה עם זה?" הוא שאל, תוהה איזה חידוש היא מנסה לומר לו.
"שכשאתה אוכל ככה ביחד עם כולם, אז אתה נראה כאילו אתה ברמה שלהם, כל הייתרון הרוחני והמחשבתי שלך נעלם, אתה כל כולך שקוע בתוך.." היא התקשתה להמשיך, "תסלח לי אבל חייה מתה שאתה טורף".

"את מכירה את המאמר חז"ל 'אין שמחה אלא בבשר ויין'?"
"בטח", היא אמרה, "אבא שלי חוזר עליו פעמים או שלוש בשבוע".
"זה כי הוא מבין מה התכוונו חז"ל כשהם אמרו את המשפט הזה.
אתם חושבים ששמחה היא איזה ערך אוטופי שמתקיים רק אחרי שמגיעים לאיזו התנקות, לאיזה זיקוק של הרגשות וטהרת נפש מוחלטת"
הוא ציטט את הלל התנכי, היא אמרה לו את זה לפני שבוע כשחזרה נרגשת מההתוועדות שלו ביער ירושלים.
"אבל זאת הטעות הכי בסיסית", הוא הסתובב אליה, "שמחה זה רגש טבעי לחלוטין, זאת תשוקה מולדת להנאה, זה בסיסי כמו הרצון לאכול בשר, כמו הרצון להתענג!
אדם שיודע מה זה התענוג של לאכול נתח של בשר, לשתות יין משובח, יכול להבין את המושג 'שמחה', אבל אדם שמעולם לא חווה תענוג, והאושר הכי גדול שלו זה שהוא הצליח להכין חיקוי טבעוני לחביתת עין, לא יכול בכלל להבין מה זאת שמחה, הוא בכלל לא בכיוון".

"תבוא פעם להתוועדות של הלל התנכי ותראה מה זה אנשים עם שמחה בעינים", היא מחתה בו, "יש שם אנשים שאין להם בכלל מקרר, ואם יש להם, הוא משמש להנבטת שעועית מש, ותראה איזה אושר ושמחה יש להם על הפנים".
"האושר שלהם על הפנים", התנגד בוקסבוים, "אבל זה רק בגלל שהם נמצאים בחבורה של הלל התנכי, כי יש אצלכם איזו אופנה להסתובב עם חיוך מרוח על הפנים, כאילו יש לכם בעולם איזה שהוא משהו יותר נעלה מלטגן טופו, כולם מחייכים כאילו הזריקו להם בוטוקס ללחיים, זה חלול!"
"זאת שמחה אמיתית", אלמה אמרה, "יש להם עולם פנימי שלם ונעלה, לא רצון להרוג חיות כדי לאכול אותם, הם מגיעים לעונג רוחני עילאי רק מהתבודדות פשוטה עם הטבע".
"הם בכלל לא יודעים מה זה עונג", אמר בוקסבוים והכניס לפה עוד כף של התבשיל האגדי, "כשהם ידעו לשבת ככה בשולחן ולהנות ממנה של מספר חמש, אז הם יתחילו להבין מה זה מעין עולם הבא, ומבחינתי להיות עם כל החברה פה בשולחן זאת שמחה ממש גדולה, ארבעה אנשים שכל אחד מהם מרים לעצמו את ההבנה בתענוג הגשמי, שהיא רק הכנה לתענוג האלוקי, רק על ידי הגישמאק הזה יכולים להבין איזה גישמאק זה גן עדן".

אלמה לא הסכימה איתו, הלכה וסגרה את החדר, והתאמנה שם על נשימות שמעלות את האיזון של האור החיצוני עם האור הפנימי.
בוקסבוים אלימלך והחבורה המשיכו לאכול בהנאה, ובסוף יצאו לעשן במרפסת, משאירים את הכלים המלוכלכים לגולדה, היא תשטוף אותם מחר בבוקר, לפני שזלפה מגיעה לעשות ניקיון לכבוד שבת קודש.
סוף סוף הוא נפטר

הקו ישר, הצפצוף אחיד. ה' אלוקינו, השם אחד.

היא לא יודעת אם מותר לחשוב כך. ועצוב לה, עצוב לה מאוד. אבל כך היא מרגישה. זהו, תם עידן.

עברו כמה רגעים, היא מעכלת את שינוי הסטטוס, לא עוד אשה בת שלושים ושמונה בלי ילדים נשואה לחולה סופני סיעודי, אומללה.

אלמנה. אלמנה ופנויה, פנויה מטיפול מסור, פנויה מחיטוט בנבכי הכאב, פנויה מייסורי מצפון. רואה תקוה, מצפה לעתיד טוב יותר.

היא חשבה כל כך הרבה על הרגע הזה, ידעה שהוא יבוא. ניסתה לדמיין איך תרגיש, איך תרגיש שבעל נעוריה, אהוב ליבה, זה שהתייסרה עמו ימים חודשים ושנים, ישיב את נשמתו.

אהבת אותו כל כך. היא חושבת לעצמה, נבהלת. זהו? הוא לא כאן וככה אתה מרגישה?

לא יודעת מה מותר לה להרגיש.

עוד רגע, לפני שהיא פוקחת את עיניה. מריחה את הרגע, נשמה את כל כולה, פתחה את עיניה, ראתה את כולם סביב, הוריה והוריו, אחיה ואחיו, אחיותיה ואחיו, כמו באירוסין שלהם, כולם כאן.

כולם היו עם פנים נפוחות, עיניים דומעות ורק היא חושבת על האירוסין. עוצמת שוב עיניים, נזכרת ברגע שהגיע לכסות את פניה, אז, לפני שבע עשרה שנה. החיוך המבוייש בזווית הפה, המבוכה שעם השנים למדה לאהוב כל כך.

המחשבות הציפו אותה, לאט השתחררו ממנו רגשות הקלה, היא התחילה לחשוב עליו, להיזכר, להתאבל, הדמעות הציפו את עיניה, אחותה כבר הרשתה לעצמה להתקרב, לשים יד, לחבק.

היא נזכרה בפעם הראשונה שהלכו לטיפול, עוד לא היה ברור מה הבעיה, לא ידעו כמה זה ימשך, התקווה עוד מילאה אותם.

נזכרת איך תמכו אחד בשני, הימים הלילות, אוי, הלילות, כמה שנים הם היו בסיוט הזה, כמה אהבו, כמה כאבו, כמה חיכו.

הוא אמר לה כבר אז, אחרי כמה שנות טיפולים, שתמשיך, שלא תקריב את חייה למענו. אבל היא כל כך אהבה, העריצה כל חלק באיש המופלא הזה. מול עיניה חולפים לילות ללא שינה, עד שהחליטה סופית למרות תחזיות הרופאים. היא אתו, בטוב וברע. הוא גמל לה על כך. העריך את ההחלטה הזו. מאוד.

נזכרת בביקורים אצל ההורים, במבטים, ובכאב שלהם. לא יכלה לסבול את זה, לא היתה מסוגלת לראות אותם סובלים בגללה בגללם. והיא שוב בוכה, גופה רוטט, עיניה נפתחות, וגם ליבה, היא כבר בוכה בקול, מרשה לעצמה.

לא יודעת אם היא בוכה עליו או עליה, ואולי בכלל אסור לה להרגיש.

אולי בכלל ההקלה בגללו, שהוא כבר לא סובל. אולי. המחשבה הזו מקילה עליה.

ארבע שנים הוא סבל מאז שכאבי הראש שלא פסקו אבחנו. מאז שהם הבינו שאת התיקון שלהם הם לא גמרו. הוא תמיד אמר לה שזה בגללו, עובדה. כנראה שבגלגול הקודם הוא לא היה משהו. והיא היתה צוחקת ואומרת שאם זה כך למה היא התחתנה אותו. והוא היה נעצב. ואומר למה, למה באמת. למה את צריכה לסבול אותי. והם היו שותקים, היא היתה מתחרטת למה היא הגיבה כך, כשהיא יודעת איך יסתיים המשפט.

יכול להיות שגם הוא שמח שם למעלה או בדרך ללמעלה. שמח על כך ששנינו כבר לא סובלים, היא מנסה לחבר בין המחשבות שמתרוצצות לה במוח לשבץ אותם, בפאזל שהתבלגן שוב.

היא זוכרת שהוא אמר לה, באחד הרגעים היפים שהיו להם בתוך הגיהינום הגדול הזה, תתחתני, אל תישארי לבד, היא לא יכלה להגיב, אבל הוא היה בריא בנפשו, אני מבקש, תציבי לי שם, שארית.

אבל בעיקר בשבילך, תתחילי לחיות מחדש, אני כל כך רציתי לתת לך, לא יכולתי, חשבתי אז, אחרי שנכשלו כל הסיכויים, שלפחות חיים יפים יהיו לנו, אבל הבנאדם חושב והקב"ה צוחק.

הוא לא צוחק, היא אמרה אז. הוא בוכה. ואסור לדבר ככה, עוד יהיו לנו חיים יפים ביחד. אנחנו לא רואים את כל התמונה, הוא השיב, אני מבקש שתבטיחי לי, היא הנהנה.

היא מחברת את ההקלה לעצב, מנקזת את הקושי הגדול, שלו, שלה, לנקב הקטן של שק הדמעות שלה, ובוכה, מכל הלב בוכה. מתאבלת.

נזכרת איך צחקו יחד על החליצה, איך היא תירק בפניו של אחיו, כן. הם ממש עשו חזרות. אחיו שבטאקט גאוני המשיך לברך גם אחרי שחלה, איבער א יאר וויטער מיט קינדער און נאחעס, וכולם יקראו בית חלוץ הנעל, והיא צוחקת, גם עכשיו. צוחקת ובוכה.

הכל מתחבר, הצער, הבכי, ההקלה, ההומור, הצחוק, ושוב הבכי, דער גאט לאכט. היא מקווה. זה וודאי שהוא ורק הוא רואה את התמונה שלימה.
שלום לכולם! שמח להצטרף לקהילה החשובה של מושכי העט. מקוה ומתפלל להיות לעזר ולהעזר גם כן. שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵרַי, שֶׁלֹּא אֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא, וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר, וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. כוחה של מילה ככוחה של הלכה פסוקה. מודה גם למנהלים - שליט"א.

מצרף בזה שמינית-סיפור פרי עטי. הסגנון שלו לא לגמרי מגובש - אני מקווה שכיוון מסויים כבר יש כאן. אשמח לקבל הערות והארות מכל סוג - ומכל כיוון. תודה!

פרק ראשון: שלהי דקייטא

גופו של מעשה אשר אני נותן לפניכם היום לא מליבי בדיתי. שכך מקובלני ממורי זכרונו לברכה, שלימדנו דברי רש"י בפרשת שלח: כל שקר שאין תחילתו אמת אינו מתקיים בסופו. גופו ועיקרו של אמת הוא. ומה שאתם טועמים בו טעמים שלא טעמם אדם מעולם, משום שאי אפשר לו אדם שיספר סיפור בלא שיוסיף בו קורטוב מטעמו שלו. ואי אפשר לו לטעמו של אדם הנמהל בסיפור מעשה שלא יתערבב ויתגפף עמו לבלי הכר. וטעמי שלי במעשה זה שלא מליבי בדיתי, היו לבריה שאין כמותה בים וביבשה.

ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה ושנה מחדש, עם בואם של רמזי אלול אל שלהי דקייטא, היה יעקב-ברוך מתחיל לערוך חשבון-נפשו. שבועות שלמים קודם לכן שרוע היה בצל ביתו, ואפילו להניע ידיו ורגליו לא רצה. כל כך היה פחד החום עליו. והחום היה כבד. וקשים מקייטא היו לו לזוועה מתמשכת. ומתוך שפחד החום היה על יעקב-ברוך, בכל עת שהרגיש בחום האופף אותו היה גל של חום מכה בו מליבו ושוב היה נעשה בשרו חידודין-רטובין כאילו רץ מקצה גבול השדות המזרחיים עד למעיין במערב ובחזרה, אף שלא הניע ולו זרת. ודומה היה על יעקב-ברוך כאילו שר-של-קייטא אורב לו באופן אישי בהחלט וצופה להמיתו בחום, זה חותר מבחוץ וזה חותר בפנים, הפחד מן הקייטא מחמם היה לו יותר מקייטא.

ובכל עת שגינדדל, זו מנב"ת של יעקב-ברוך, חולפת על פניו כרוח סער, וגופה הגדול העטוי מחלצות דהונות מטלטל ומתנשף במאמץ המרוץ, היא מפליטה קללה עסיסית לעבר היושב-בטל שלה, שמאסרו חג שבועות ועד עשרים במנחם לא עושה דבר מלבד רביצה יראת-חום בצל קורתם. פרוטה לא חסרה מכיסם, כי היה יעקב-ברוך משתכר ברוכלות סדקית של בחצרות הפריצים די מחייתם לחודשיים ושלושה יתירים, מכל מקום, לא הסכינה גינדדל לרביצה בטילה ומפוחדת זו. דומה היה לה יעקב-ברוך כאותה ציפור עלובה שנקלעה לחדר-ביתם, חבטה ראשה בחלון פעם ושתיים, ומיראת החבטה ישבה לה בפינת החדר ויללה את חייה העלובים, אבל להגביה עוף לא העזה, עד שלא תפס בה בנם הפעוט והשליכה בצהלה אל החצר. כך דומה היה יעקב-ברוך על גינדדל, כציפור רופסת אשר בפחדה לנוע מביאה עליה את אסונה במו רביצתה. אפס כי לא היה בפיה טען-קובלנה, כי הספיקה משכורתו של יעקב ברוך בחורף כדי מחייתם, ולא נותר לה בצקלונה נשק הולם כי אם דברי קללה וניבול בפה ביהודית. תודה לא-ל עליון, קללות לא חסרו לה לגינדדל.

ויעקב-ברוך, ממקום רביצתו, אפילו לא שמע אותם. תחילה, לפני עשור או יותר, בערה בו תשובה ניצחת לכל קללה וקללה, אך ברתיעתו מן הזיעה הנוטפת, ושר-של-קייטא, אויבו הותיק, לא זע ממקומו. השנים החולפות עשו את שלהם, ומוחו של יעקב-ברוך התרגל לפעול בקיץ באופן חלקי בלבד. הקללות נכנסו באזניו, אך החומר הדהוי שביניהם היה איטי מדי מכדי לקלוט את משמעותם.

בכל ערב שבת אחר חצות היה מתרומם יעקב-ברוך מרבצו, וצועד אל מרחץ-של-צוננין בפאת העיירה. נכנס בצעדים איטיים, מעיף מבט של בוז אל השוטים המזיעים במרץ בין תנורים, כאילו לא די להם בנהרות ששפכו בכל השבוע, קופץ בבת-ראש אל המקווה הצונן, ויוצא משם כבריה חדשה. כקטן שנולד. כמושק מן הטייגה. כל שבת מלכתא, בתפילות בהם הצטנף בירכתי בית הכנסת, בסעודות בהם ישב כמלך בראש גדוד, וב'קידוש', בו ישב כשווה בן שווים, חש יעקב-ברוך כאילו ענן של צינה חופף עליו. ובבוקר יום ראשון, לאחר תפילת שחרית חטופה, שב להתפלש בעפר ובזיעה.

אלא שכל זה איננו גופו של מעשה, ומראש מקדם הבהרתי כי אינני מעיד על אמיתתו. כי כל זה איננו אלא מעשיו של יעקב-ברוך בשלהי דקייטא, טרם באו רמזי אלול. ומשעה שאתו ובאו, בדמות רוח קרירה שבאה מן צפון-מזרח, והחלה לוטפת את צדעיו המיוזעים של יעקב ברוך, התרומם זה משרעפיו ומשריעתו, צעד אל ביתו, החליף את לבניו המטונפים ביזע, והחל עורך חשבון נפשו.
לא בכל יום קורה לאדם נס, בואו נודה בזה.
היום, ממש לפני שעה קלה, זכיתי לאחד כזה.

השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, וסיימתי ללמוד את הדף היומי בבית הכנסת ישועות זעקיל. החברותא שלי לא הגיע, כך שהייתי מנומנם. הייתה לי תכנית להערב.

שיערתי שאצליח להכנס מהראשונים למשכן קודשו של הרבי מקורצוויל שליט"א, להתברך, וללכת לענייני.
התארגנתי כמו שצריך, הכנתי מעטפה מלאה עבור בוקי מזו'רי, סלסלת שוקולדים לקמצי, גבאי המשנה, וכמובן, כרטיס חום ועליו כתוב באותיות לכה סלקטיבית: כרטיס זה מזכה את נושאו לקבל שתי תמונות במגזין 'כל העולם החסידי כולו' - חינם.

התור היה ארוך, כצפוי, והטונים עלו עד לשמיים. סרינה, שלא מוכנה לטוס לשום חופשה בסלובקיה בלי ברכה מ'הצדיק האשכנזי', כלשונה, עשתה בלאגנים. צעקה וצווחה שהיא מהראשונות בתור ושאף אחד ואחת לא יעקוף אותה, בוקי מז'ורי התעלה על עצמו עם הדרישות הכספיות לקידום בתור, וכולי. יום רגיל בחצר הקודש.

נופפתי בכרטיס. לכדתי את מבטו של קמצי, גבאי המשנה. הוא איבד את כושר השפיטה שלו למראה הכרטיס. האיש פשוט מת על תמונות בעיתון. מיהרתי והגשתי לו גם את סלסלת השוקולדים, תוך הקפדה רצינית על ארשת פנים קפואות, כך שאיש לא יחשוד שנעשה פה שוחד לעיני כולם.

הטריק הצליח. תוך כמה דקות הייתי במעון הקודש. הרבי בירכני בהצלחה רבה וגדולה, וענה לי כל שאלותיי. לבסוף, אזרתי עוז, וביקשתי: כבוד הרב, אם אפשר, ברכה, שלא יתקשרו אליי עם עדכוני חדשות. אינני יכול לשאת זאת יותר.
הרבי חייך, עיניו זהרו, והוא הנהן לעומתי כאומר: הן!

יצאתי מהחדר, החלקתי את שאר התשורות לבוקי התאוותן, ומיהרתי לדרכי.

*
לקח לבוקי בדיוק דקה אחת לקלוט שהמעטפה המפוצצת מלאה בשטרות מזוייפים, וכשראה את פניו הסמוקות של קמצי - הבין שגם עליו עשיתי סיבוב. השוקולדים, אם תהיתם, היו עטיפות ריקות בלבד, ובתוכם פיסות חמאה מרובעות שאותן חתכתי בדייקנות כל הבוקר.

בוקי, המשופשף מביניהם, גם קלט ברגע מהיר אחד שהכרטיס מזוייף. בזמן ששניהם פרצו החוצה אל הרחוב, להוטים ללמדני לקח נורא - צעק בוקי בזעם לעמיתו התם: תקשיב, י'בוק. הבנאדם עבד עליך, איך לא קלטת. כבר חודשיים שהכרטיסים החומים יצאו משימוש בגלל כל הזיופים, ועכשיו הכרטיסים בצבע כחול בהיר עם הטבעה מזהב. אתה יכול לזרוק לזבל את הכרטיס שהנוכל הזה נתן לך.

רצתי כאחוז טירוף. לא שיערתי שכה מהר יעלו על תרמיתי. אין דבר מלחיץ יותר מגבאי זועם. שלא לדבר על שניים כאלו, שלא לדבר אם קראים להם בוקי וקמצי.

רצתי דרך מחנה יהודה, נסתי ככל יכולתי. חולתי בדרכי מהומה רבה, לצערי. חנצ'ה נבעתה למראה העגבניות השפוכות על האספלט, הנתונות למרמס. גם יעקב דולר, סגן שר הגינון שבדיוק ירד לרחרח את השטח ולהסתלף עם אזרחים עוברי אורח - כעס מאוד כשקלט שכולם מרוכזים בי, והוא נשכח מכל לב.

כשיצאתי מהשוק, הרודפים אחריי צמצמו את הפער. יכולתי לחוש את הבל נשימותיו של בוקי מזו'רי בעורפי, יכולתי לחוש את המדרכה הרועדת עם כל פסיעה של קמצי. מאה חמישים של קילוגרמים זועמים.

רצתי יותר מהר, יותר מהר, לא היה לי אוויר. ידעתי שככל הנראה לא אצליח להימלט.

וכמו נבואה שחורה המגשימה את עצמה, תוך רגעים אחדים שניהם הגיעו אליי. זה מימיני, זה משמאלי. הם הושיטו את ידיהם בתיאום מוחלט, והזמן כמו קפא מלכת. בהילוך איטי צפיתי איך אצבעותיהם מתאגרפות, מתקרבות אליי, מתקרבות - - -
באותו רגע נגלה לנגד עיני, כמעין חזיון מופלא, הרבי מקורצוויל שליט"א. ממש ראיתי אותו מולי, עיניו בוערות, הילה מרטטת סביבו.

הוא הניח את ידיו עליי, ואמר בקול עז: תתעורר! עוד רגע השקיעה.

מבועת, פקחתי עיניים. עוד דקה השקיעה. מיהרתי להרים את ראשי ולתפוס את תפילת המנחה בלב הולם.

*

ולחשוב שכמעט הפסדתי מנחה היום.
נס. נס אמיתי.
ב"ה

שישים שורות המוק
דשות לילד גיבור ואמ
יץ, במלאת לו שיש
ים שברים.


***

לא ישמע עוד שבר
ושוד של חירות.
לא הרדמה לאבר
שמתחנן לעֵרות.
לא הגבס הידוע
משבית השמחות,
לא סד קיבוע
שמתיימר לאחות.
לא פלטינות מתכת
בגוף של בשר,
ולא אלסטית שתומכת
בכל השאר.

לא עירוי פוספטים
שאומרים שיעזור,
ובלחש הם סקפטים
כי אין שום מזור.
לא סקלרות כחולות
נטולות קולגן,
ועצמות שמע חולות
שמשביתות ת'נגן.
לא גנטיקאי חופר
שמחפש שורשים,
את המוטציות סופר
ולא שם על אנשים.

לא אחים שמאבחנים
טמפרטורה, צבע ונפח,
מתפקדים ככוננים
הראשונים בשטח.
לא קרינה מייננת
ואמא לצאת,
עד שהקרן מכוונת
ועוד שבר מוצאת.
לא 'שחזור' שהוא בעצם
מתיחה מפחידה,
שמתעקשת שהעצם
תחזור לעמדה.

לא סקפואיד ובריח
רדיוס, אולנה ופטלה
(מתוך שינה מרמי"ח)
פמור, טיביה ופיבולה.
(אולי יכנס לויקיפדיה
לעדכן שם חומרים.
בכל תחום האורטופדיה
ובדגש על השברים).
וא-ל אחד יש בשמים
עכשיו תדעו שגם בגב,
ומתחתיה L2
והלאה עד עצם הזנב.
והעצם בגרון
בדווקא לא נשברת,
עם כל משברון
הצפיפות מתגברת.

***

רק אל תישבר לי ילד,
הנפש אחרת יצוקה.
וגם אם חלש השלד
הרוח שלך חזקה.
קמתי באותו בוקר בלי שום קושי. וזה היה מוזר, בהתחשב בעצלות הבוקר הכרונית שליוותה אותי מאז אמצע שיעור ב'.

הצצתי מהחלון, הבהירות בחוץ עמדה על 40 % בקושי. פרפרים אפורים ריחפו באיטיות על גבי שלוליות, שני עורבים נפוחים ושחורים מאוד עמדו על חוט העירוב וצרחו, רכב אספנות רקד על פי סדקי האספלט בגניחות קורעות לב.

התלבשתי בתנועות תפוסות עוגמה. ברגע אחד צלול זה האיר בי כמו הבזק הברק: היום עומד להתרחש משהו חמור מאוד.

הידיעה הזו עלתה בסערה מאותה נקודה פנימית ביותר שבקישקע.

עם קרקוש האבזם פקחה פריידל צמד חרכים בעיניה. "יוסל?" היא שאלה בקול ישנוני.

הבטתי בה ודוק לח טשטש אותה. "אני הולך להתפלל", לחשתי כמעט בלי קול. היא עיגלה את כרכיה והתימהון צף על פניה כגל סהרורי. היא העבירה את מבטה מן החלון אלי אל שעונה ולא אמרה דבר. הנהנתי לעומתה ברוב משמעות.

יצאתי החוצה, לא היו רוחות. העצים עמדו, מרכינים ראש אל צלליותיהם, פנסי הרחוב הכתומים נחלשו לרגע וחזרו בצרצור חשמלי.

הבטתי השמימה, שכבות על גבי שכבות של עננים עבים הסתירו את רמזי התכלת. ביקשתי לבכות.

התפילה היתה שקטה. היינו מניין מצומצם, מלבדי היו שם תשעה ישישים. כולם עטו הבעה דאוגה מאוד.

בחזור נכנסתי למכולת. על הרצפה היו פזורים כתמים של נוזלים עכורים, האפלוליות נשבה מפינות החדר כמו שיחות שדים. לקחתי שקית חלב מהמקרר החשוך ולחם מהמדף.

כששילמתי המוכר לא הרים את עיניו מהמגילה שהיתה פרוסה על הדלפק. תקתוק המקשים וחירצוף הדפסת החשבונית היו הקולות שליוו אותי בדרכי חזרה.

בבית, פריידל נעצה בי מבטים שקטים לכל אורך ארוחת הבוקר, ורק בסופה שאלה חלושות: "מה קרה?"

"שום דבר חשוב", עניתי בתחנונים לאחר עשרות שניות של המתנה. 'בינתיים', השלמתי בליבי.

היא יצאה לעבודה, אחרי שיחת עיניים קצרה ומלאת משמעויות. נשארתי בבית, הסטתי את הווילונות בחדר האורחים. שום קרן אור לא חדר פנימה. הדממה רבצה כענן בבית, והתלחשה בינה לבין עצמה.

לרגע נחו עיני על השולחן, גל קור שטף את כולי. 'מעבר יבוק' קטן ומכורך היה מונח שם, אותיותיה הכסופות מעבירות הבלחות של צל.

התמונה של רבי צמח מג'דורה זצ"ל שעל הקיר נעה במקצת, כומתתו נשמטת מעט מעל ראשו.

צעדתי אל הכיור, מילאתי חצי כוס מים. עצמתי עיניים. מצד ימין הרגשתי את הרוחות חולפות ביעף עד שאוזניי צללו. ברכתי במהירות, גמעתי את המים ובני מעיי התעטפו בשלווה שחלפה בין רגע.

הדבר ההוא עומד להתרחש. הרגשתי את זה קרוב, מוחשי. כל כך מוחשי, שהיה שבר של רגע בו הצלחתי למשש אותו. ותכף חמק.

אחרי כמה שעות כבר לא יכולתי עוד. לקחתי דף ועיפרון. ידיי רעדו. רשמתי בראש הדף.

פריידל יקירתי,

ניסיתי לייצב את העיפרון בין אצבעותיי. היה לי ברור מאוד מה אני צריך לכתוב, ולא היה לי מושג כיצד.

רשמתי 'רציתי רק שתד-' הפסקתי. מחקתי.

'היום ההוא בא לב-' מחקתי.

'אני כותב לך בדמ-' מחיקה.

באוזן ימין שמעתי את תקתוק השעון בקול שהלך והתעצם לממדים שמחוץ לגבולות ההיגיון. התחושה הכבידה. לא הייתי מסוגל להחזיק עוד את העיפרון.

הכיסא ירק אותי ממנו. התחלתי להסתובב מצד לצד, שומע את הלחישות, מרגיש את הדבר ההוא בא ועולה. נשמתי בכבדות. ידעתי שאני מוכרח למהר. ראשי סחרחר.

ואז, התחלתי לשמוע את הקולות ממש. הפסיעות על השביל, את האצבעות נלחצות על שברי הכורכר, מתקרבות בהתמדה. דלת הברזל חורקת על ציריה, התקתוק במדרגות, בכניסה. יכולתי לחוש את נשימותיו, הן מילאו את רוחי ונפשי שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה, בתערובת של פחד והשתוקקות, אימה ותקווה.

הכל עצר בכניסה לדלת.

מתוך השקט המוחלט עלו הנקישות, שהיו אנושיות כל כך.

נפלתי מתעלף.
מי מפנה מזמנו לעבור על החומר,
תודה מראש על כל פסיק.

פרסום זה אסטרטגיה

קביעת מזוזה במשרד 'ריזל פרסום ואסטרטגיה'

בהשתתפות ידידים אנשי עסקים ולקוחות ובראשות הגאון רבי משה קופלוביץ, נחנך המשרד החדש – 'ריזל אסטרטגיה ופרסום'. הרב קופלוביץ ברך את עובדי המשרד: "ה' יעזור שיהא 'וברכתיך בכל אשר תעשה', אתה תעשו השתדלות והברכה תושפע גם עליכם וגם על כל מי שקשור ולכל הציבור".

ביקשנו להכיר מעט את עבודת המשרד, למילה פרסום יש הרבה משמעויות, ביקשנו להכיר את הפן הייחודי ב'ריזל פרסום ואסטרטגיה'.

"יש כאן בשורה מיוחדת עבור העסקים הקטנים" אומר לנו בשיחה ר' דוד ריזל, "עד היום, כל עבודת סקרי השוק, מחקר ואסטרטגיה, הייתה שייכת רק לחברות הגדולות. אך הצורך של עסק קטן למקד את הפרסום נכון עבור קהל היעד, הוא הרבה יותר גדול. כי טעות בקמפיין הפרסום תבזבז לריק תקציבים גדולים של רכישת מדיה, דבר שעלול להביא לקריסת העסק".

"אצלנו במשרד באותה מדיה ובתקציב סביר מגיעים לתוצאות גדולות יותר, כשהצוות מורכב מהמוחות הטובים בעולם הפרסום החרדי, ועבודת המחקר והאסטרטגיה אצלנו היא יסודית כמו במשרדי הפרסום הגדולים".

עבודת הקופירייטינג נעשית בסיעור מוחות. ר' דוד ריזל למד קופירייטינג אצל יאיר וייס, מנדי פרומר, ועוד מטובי הפרסומאים בארץ, ובשטח הוא קוצר הצלחות גדולות בס"ד במיתוג עסקים ועמותות כבר שנים ארוכות. יחד עם ר' משה גבירר מבוני העיר אלעד, שמביא עמו רקורד עשיר של 20 שנה בשיווק וייעוץ לעסקים ועמותות. אל הצוות המנצח של המשרד הצטרף גם ר' יעקב נוגלבלט קופירייטר מושחז ואיש כתיבה, דמות מוערכת במשרדי פרסום גדולים במרכז הארץ המלווה עסקים קטנים וגדולים ימי התרמה וקמפיינים ארציים, המביא עמו למשרד ניסיון רב מעולם הפרסום והקריאיטיב.

כמה שהמסר יהיה מחודד ויצירתי, עדיין צורת ההגשה והביצוע תופסת את העין ומשדרת את המסר לתת הכרה. בסטודיו לעיצוב גרפי היצירה עוברת את הליך הגימור והשיוף הסופי, על ידי המעצבת גב' א. שפיגל בקו נקי ועדכני עם קומפוזיציה מושלמת. ניסיון מעל 10 כמעצבת על מביא תוצאות מליגה אחרת.

בעלי העסקים מספרים על זינוק עצום בהכנסות מאז שעברו לפרסום המקצועי. יש אחד שפרסם במשך שנים ולא הצליח לפרוץ לקהלים חדשים, לאחרונה הוא עבר במשרד הליך של מיתוג מחדש, והפרסום עובד ובגדול – הפניות הכפילו את עצמם פי כמה וכמה. כשפורסם על פריט לבוש חדשני שלא היה מוכר, הפרסום הביא גל של קניות וחודשים אחר כך עוד באו אנשים בעקבות המודעה שהתפרסמה.

לכל עסק שפרסם יש את הסיפורים שלו איך הוא חווה את התוצאות המבורכות, נסיים רק באפיזודה קטנה, יהודי פוגש את ר' דוד ושאלה בפיו: "אתה ריזל מהפרסום ?! אתה יודע כמה אבא שלי מחפש אחריך ?!" לרגע הלב נעצר... אך מיד הוא ממשיך: "הוא פשוט כל כך רוצה להודות לך !". - מדובר על עסק של אחד מבני משפחתו, שהכפיל ושילש את מחזור הכספים שלו מאז שהתחיל הקמפיין במשרד.
יום שני, 5:00 בבוקר.

תמיד כשאתה נשאר ער עד לפנות בוקר, מגיעה ההתלבטות הקבועה: ללכת לישון לכמה שעות, או ללכת למניין הוותיקין? ב-90% מהמקרים, המיטה מנצחת את הוותיקין. תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. הקרוב לבעל הבית נהנה מהמוציא. סמוך ונראה. אך היום משום מה – ניצח הוותיקין.

ותיקין זה דבר נחמד, בעיקר בגלל העובדה שאתה מוצא את עצמך בשש וחצי, מחר יום הולדת, אחרי תפילה. שעות נוספות ובלתי מוכרות נוספו ליממה ואתה יכול לעשות בהם כל שלבך חפץ. לישון למשל.

אבל רצתה ההשגחה העליונה וביציאה מהשטיבל ניצב טנדר טרנזיט ארוך ומדובלל, מלא בבחורי ישיבה טרוטי עיניים. בדלתו עומד כצייד השכן שרק אתמול לווה ממך תריסר ביצים.

"ר' ברוך, עשה טובה. אני צריך מניין להר הזיתים. אתה עשירי. קום עלה וסע".

אז יש לי פה מצד אחד את המחמאה שהוא קרא לי ר', מצד שני את המיטה. הפעם הסמוך ונראה הוא דווקא הטרנ-זית. עליתי.

בתוך הטנדר התברר שהוא מדובלל רק מבחוץ, אבל בפנים? מדהימים הטנדרים של היום. אורות כחולים מלמעלה, מושבים מרופדים בשמנת, וילונות קטיפה וסטנד לפחית שתייה. דבר אחד לא השתנה בין הטנדרים של פעם להיום: הנהגים העצבניים והמקללים. נהג טנדר חייב להיוולד כזה. בכל מחלקת יולדות טרנדית יש חדר לנהגי הטנדרים.

"שמשון, מה נסגר עליך?" צווח הנהג ומקנח פיו באמרי שפר. "לא אמרנו שש בבוקר? עכשיו כבר עשרים לשבע!"

- "סע, סע. הנה עלה העשירי".

משיצא הטנדר המקלל לדרכו, חש ר' שמשון צורך לדבר איתי. סוג של אנשים שכשהם מנצלים אותך הם מרגישים צורך לפצות אותך. לעיתים הפיצוי גרוע יותר מהניצול המקורי.

אז הוא מתיישב לידי ומלטף את כרסו.

"נו נו, א זכות. העשירי יהיה קודש". הוא מפזם.

"לא יבקר בין טוב לרע", אני משיב לו קדורנית.

הוא בולע את לשונו. לאחר רגע עובר ספסל אחורה ומשוחח עם הבחורים הרדומים.


הנוף מתחלף. סוגי ערבים נשקפים כעת מחלונות ההזזה התקועים. מעניין לראות בשער שכם את החלוקה בין הערבים הדתיים ל"מודרנים". בטח הם גולשים בנט, המודרנים. מעניין אם יש להם אתר ג'יי.האד.אן. או "בערבי ערבים". אני מסכם לעצמי שישנם ד' מיני ערבים בעיר העתיקה: ערבי וטוב לו, ערבי ורע לו, ערבייה וטוב לה, ערבייה ורעלה.

הר הזיתים משתרע לפנינו, בוהק בלובנו. יפה עשה האיש הרגיש שהסיר את השלט המעליב שעמד בכניסה עד לא מזמן "זהירות, קשישים בדרך". על פנינו חולף קו של אגד עם הכיתוב "הר הזיתים" זה דבר שלא היה בזמננו. אבל זכותם. מה אם המתים רוצים לבקר מידי פעם ב"יד ושם"?

הטרנזיט מתפתל בכבישים הצרים עד לגוש כלשהו. יוצאים מהרכב. אני מסתכל אנה ואנה ומגלה שהטנדר הזה, כצפרדע של מצריים, הוציא ממנו שנים עשר איש כמנין שבטי ישראל. תריסר. דאזינה. לא כולל הנהג. מבט מהיר לעבר שמשון מגלה שגם הוא מגלה זאת. עכשיו.

"אני מתנצל... הייתי עייף. לא ספרתי מספיק טוב. ואת ההוא הרזה שם לא ראיתי..." שמשון מתלעלע, יורה זיקים ואומר משחק אני.

לו היו בידי תריסר ביצים, הייתי בודק אותן על ראשו. אבל כזכור, הלוויתי אותן, ודווקא לו. אני מקווה שהוא יהיה מספיק חכם כדי לדעת מה לעשות איתן בעצמו.

"זה בסדר!" אני מאיר אליו פנים. וואחד בפה וואחד בלב. "זה מצוין. להיפך, זיכית אותי! שכוייח!"

פניו נרגעות, ואני מרוצה. באמת. לא תמיד יש לי את העצבים לזה, אבל בשורה התחתונה – אין תחושה טובה כמו לעשות לבנאדם טוב על הלב.
ב"ה.



וַי-קָהָל יָקָר קָדוֹשׁ!
הַדַּרְשָׁן כָּךְ אָמַר.
צָרוֹתֵנוּ עָבְרוּ רֹאשׁ,
הַמַּצָּב קָשֶׁה וּמַר.

צָרֵנוּ קָמִים עָלֵינוּ,
דּוֹרְשִׁים שִׁוְיוֹן בַּנֵּטֶל.
אֵיךְ נִתְמוֹדֵד כֻּלָּנוּ,
עִם עוֹד מַס וְהֶטֵּל?

גַּם בְּחוּ"ל לֹא מַשּׁוּ,
מַשְׂכֹּרֶת הַשְּׁנוֹרֵר צוֹנַחַת.
רַבּוֹיְסַי, אַל תַּחֲשׁוּ,
זוֹ שְׁעַת חֵרוּם מוּכַחַת!


לְפֶתַע קוֹל נֶפֶץ הֵעִיר,
אֶת אֵלּוּ שֶׁנִּמְנְמוּ.
הַיִּתָּקַע שׁוֹפָר בָּעִיר,
וְהָעָם פֹּה נִרְדְּמוּ?

הַאִם מְחַבֵּל מִתְרוֹצֵץ
עָלָה פִּגּוּעַ בְּחַלּוֹנֵנוּ?
אוֹ בָּלוֹן גַּז שֶׁהִתְפּוֹצֵץ,
חָלִילָה, אוֹי לְנַפְשֵׁנוּ!

שֶׁמָּא מֵיכַל הַדְבָּרָה,
נִפְתַּח כָּעֵת בַּמָּקוֹם?
אוֹ תְּאוּנַת דְּרָכִים מָרָה,
שֶׁל רֶכֶב בִּכְבִישׁ עָקֹם?


עַד שֶׁמְּקוֹר הָרַעַשׁ נִמְצָא,
חַלּוֹן שָׁבוּר בִּקְצֵה הָאוּלָם.
וּלְצִדּוֹ בָּחוּר לְבַן-חֻלְצָה,
תָּמִים, עוֹמֵד נִכְלָם.

- לָמָּה שָׁבַרְתָּ?
זָעֲמוּ כְּנֶגְדּוֹ.
- לַדְּרָשָׁה הִפְרַעְתָּ,
אֵין מָחוּל כְּבוֹדוֹ!

זוֹ שְׁעַת חֵרוּם - הָרַב אָמַר,
הִזְכִּיר הַבָּחוּר הַגָּרוּם.
וְעַל הַמַּדְבֵּקָה מְפֹרָשׁ נֶאֱמַר:
"נַפֵּץ זְגוּגִית בִּזְמַן חֵרוּם"...

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה