קהילת כתיבה מקצועית

לא יודע למה (בעצם כן), כתבתי הקדמה / מבוא / פרק ראשון, ואני לא יודע לכתוב סיפור ממנו.
אבל אני אוהב אותו.
מישהו רוצה לכתוב לו פרק, לפחות פרק ראשון, שיהיה לנו סיפור כאן?



הרי הגולן מתנשאים מעלי, פיצול שבילים לפני, סלעי הבזלת כהים וקשים.

הירוק ממשיך לאורך הערוץ, אני מחליט להמשיך עם הכחול המעגלי, למפל ועליה חזרה.

אחרי זוג מסקרן. הוא לבוש כמו אדם מן היישוב, ממש מאנ"ש עם טריקו של עזר מציון וציצית כותנה לבנה מעל, כיפה שחורה מציצה מחור הקסקט. והיא, היא בכלל לא משלנו, לבושה כמו בתל אביב, לא ארחיב אבל אתם מבינים לבד.

הם חושבים כנראה קצת בקול, כי אני שומע "את זה לא צריך לספר לו, הוא לא צריך לדעת הכל. גם אם היא הבת שלו". הם פונים לשביל הירוק, ואני תופס את קצה הויכוח היא אומרת שזה לא לעניין, היא הבת שלו ואי אפשר...

מת מסקרנות אבל לא רוצה לרכל ולהקשיב ממשיך בכחול, ישר אל המפל השוצף, אבל למרות הרקפות שצצות בכל פינה, הכלניות האדומות וגם הפטריות שצצו כאן אחרי הגשמים העזים שהביאו את כל הטוב הזה הממלא בשפע את ערוץ הנחל. לא מצליח להשתחרר.

מי הם מה הם, מי חזר כאן בתשובה או אולי בשאלה.

מי האבא שלא מגלים לו ומי הבת, אני יושב ליד המים איזה ענף טועה בידי מתחפר בחלוקי הנחל דוחף אותם מצד לצד. והראש שלי מנסה לחשב ספקולציות. אולי הם זוג שחווים איזשהו תהליך, אולי אחים. מי הם ובעיקר מי הילדה.

אני ננער, ממשיך בשביל למעלה, מדרגות האבן הגבוהות קצת מאתגרות את ריאותיי שגם ככה לא זכו לעדנה. ומגיע מתנשף אל הרכב.

למעלה אני רואה את שני רכבים כחול וירוק. ואת סובארו אברכים החבוטה שלי.

יש לי הרגשה שכדאי לשבת כאן לצהריים למרות שהצל היחיד כאן מהאוטו גלידה שמנגן על העצבים. אבל יש לי הרגשה שסיפור טוב ייצא מכאן.

רכב מגיע קצת מהר לתנאי הדרך, שובל אבק אחריו. ומתוכו קופצת גברת ספק קיבוצניקית ספק מושבניקית אבל לא רחוק משם בכלל, סנדל מאובק לרגליה, שמלתה רחבה ושמוטה שערה סתור.

ראית זוג הולך כאן? היא שואלת

אממ, אני מתלבט אם להשיב.

הנה הרכבים שלהם. הם כאן. היא פוסקת לא מחכה שאגיב.

באיזה שביל הם הלכו?

יש כאן הרבה זוגות לא יודע מי יצא מהרכבים האלו.

נו אחד כזה כמוך ואחת לא. לא ראית?

אולי תשארי כאן, הם ממילא יחזרו לרכב.

היא מתלבטת, ומתיישבת על המדרגה של האוטו גלידה, משחררת אנחה אופיינית.

שלום לכולם, ושמחה להצטרף לפורום המרתק הזה.
מצרפת מחשבות שעלו בי.
(במנגינת "בלדה לחוזר" של אהרון רזאל, מצ"ב השיר, מומלץ לשמוע)
השמש על ההר
ירדה, הגיע לילה
עמוק כמו נהר
עתה אמר זה: די לה
והקצף מהדהד- לא,
שוטף את כל הבא דרכו
בשצף קצב מחלחל לו
לא ידע הוא את עומקו

והימים באים
השמש שוב זורחת
גבולות מטשטשים
האדמה צומחת
תחתה היה נטוע פרח
שנבל בעלומיו
עבר דרך כל עובר אורח
והוא- סיים ימיו

במנגינת הפזמון:
שבילים ניטעו שם
פרחים צמחו ה-
שמש שב לזרוח, שוב
כשהאתמול בם
שילח ידו גם
לעולם הוא לא ישוב

השמש על ההר
עתה היא מסנוורת
בוקר טוב נהר
בחמלה אומרת
הנה השחר כבר הגיע
זה הזמן לקום עכשיו
גם אם הלילה מר הריע
והאתמול עוד טרם שב

כי לך היום
אף לך הלילה
ההר גם התהום
גם אם תאמר לה די לה
ומשפטיך כי יצדקו
ינצנצו באפילה
השמש שוב חוזרת
בכנפיה התפילה

במנגינת הפזמון:
בקרים יריעו
לילות יגיעו
רוח שוב תהא עולה
והיא תגיד זה
תמיד היה ל-
-ך דומיה תהילה

אשמח לשמוע מבעלי הניסיון, האם עדיף סנופי או נקדנית?
תודה רבה

האסון הנורא

"עד אנה ה' תשכחנו נצח?"

עננים שחורים הגיעו בהמוניהם לכסות פני ארץ. לא במפתיע. אחר התבשרות ההודעה המרה על התאונה האומללה, עננים הגיעו מהאופל סוחטים דמעות עמנו יחד. מסווים את ראות האופק. את העתיד. העננים כמו מבשרים בכנפיהם: "באנו אנחנו כאן להשתתף עמכם באבל".

אנו מנסים להבין, לקלוט, להיתפס. ללא הצלחה משמעותית. השמש מתרחקת מעמנו. אומרת בקול-ללא-קול. "כן, כעת זה זמן שהחושך שולט ע"פ ארץ. אני קיימת. אמנם מוסתרת. אבל קיימת".

המחשבות הן שחורות ורעות אף הן.

מי אומר "זכיתי". יש קורבנות ציבור. האם דָּמִי מבריק יותר משל רעי. האם אני שווה יותר מאחר.

כל אחד יודע/ת בנפשו שאין בו מתום. מלא הוא בכתמי עוונות. אם לא בעברות עצמן לפחות באבקן.

כל אחד רוצה לתפוס את עצמו. לקבל קבלות. לשאוף ליותר. לנסות לכבוש. להגיע רחוק. לנסות לכפר על עוונות הדור. הדבר חשוב מאוד. מה שמראה על נפש יהודייה אובה. אך האם כעת זה הזמן לקבל קבלות?

פשוט שכן!

·

לא.

פשוט שלא!

כעת שהאספלט של כביש 433 מרוח עדיין דם מבעבע והשטן רוצה הסבר. אין זו חכמה לדרוש על המתים כשזה עדיין מוטל לפנינו. כשיתייבש הדם ותמונות האירוע יעטפו דגים. והשמש תגיח מעננים יפה ועגולה כמו תמיד וגם תחייך ותכרבל אותנו בחום. אז נבדוק איך אנחנו עם עצמנו. עם הקבלות שקבלנו. ונגלה בימים חדשים שבאו.

·

כעת הזמן. לשתוק. וידֹם אהרן. לדעת שיש מחשבון מתקתק למעלה. וגם חשבונית שיוצאת עם כל לחיצה ולחיצה. אין הפקרות. ובעל הבית רושם.

·

הנטייה הטבעית היא להתרגש. אבל בזכוכית מגדלת צריך לבחון מה טיבעה. האם הרגש הוא נוקב ואמיתי? או שמא צמרמורת חולפת? המבחן יהיה בפזיזות שלנו. במעשים לא רציונליים לאור ההתפתחות ובמחשבות ללא טקטיקה מיוחדת.

צריכים אנו לעצום עיניים. לתת לדמעות לפרוץ גבולות. להתמקד בכאב. לנסות להבין על מה בא לנו ככה. אחר-כך. רק אחרי שהניירות יהיו ספוגים בדמע, ובלחיינו תהיה אדמומית אופיינית לבכי. נְחַשֵּׁב חשבונו של עולם.

"על כן יאמרו המושלים באו חשבון. הבה נחשב חשבונו של עולם".

תודה לכם, אנשים יקרים.
השיתוף שלכם יקר לכולם.
השבוע - ההשראה היא המושג קליטה.
קליטה במובן של קבלת שונה, קליטה במובן של הבנה, קליטה במובן טכני.
שתפו אותנו בשפע הזה שיש לכם שם בנשמה.
תודות.

חלק א'- שושנים לדוד

"המורה אנחנו כבר בשבת!" צהלו תלמידותי שגילו את פרקי "שירי המעלות" המוכרים בסתם יום של חול.

"עוד שניה אנחנו מסיימות את כ-ל התהילים!!" דיווחו לי בהתרגשות תוך דפדוף נמרץ וספירת המזמורים שנותרו.

מתחילת שנה ייסדנו מנהג קדוש - אמירת שני פרקי תהילים לאחר התפילה. הילדות גילו צדיקות יתר, אורך רוח, וכוח התמדה מעורר השתאות ופשוט אמרו פרק אחר פרק, בקול ונעימה.

לפעמיים ביום בו נתקלנו בפרק ארוך וקשה במיוחד, הייתה אי מי מהקפיציות יותר, שתפילת שחרית על כל מזמוריה וניגוניה הספיקה לה די והותר, מתלוננת על הקושי שבתוספת, לעתות דחק שכאלו הייתי שולפת להן את הקלף המנצח והעיניים הנוצצות שלהן היו מקבלות ברק נוסף מידית.

הסיום הקדוש שכל כך מתקרב!

כל יום בתהילים שהסתיים בהצלחה- גרר התפעלות עמוקה מצדנו. וואו! אנחנו כל כך מתקרבות!

"המורה מה יהיה בסיום?" היו מתלמידותי שואלות בפנים מלאות ציפייה.

"אוהו!" הבטחתי נאמנה. "יהיה נפלא! סיום קדוש לכבוד דוד המלך! מסיבה יפה וחגיגית!"

"סיום זה עם ממתקים?" שאלו כל פעם מחדש. "וודאי!" עניתי נהנית מהפרצופים המרוצים.

"ופרסים?" הקשו שוב ושוב.

"מה זאת אומרת!!" השבתי בקול הוודאי ביותר שהיה לי בשבילן. בתוספת הביאור הקבוע:

"האם אתן חושבות שזה דבר קטן להגיד ספר תהילים?? לא ולא! אנחנו ממתיקות דינים מעל כל עם ישראל ועוזרות לכל החולים והמסכנים!! אז בטח שצריך סיום קדוש ומיוחד מאוד מאוד!" דברי הנלהבים עשו את שלהן, מידי יום התווספו פתקים לפינת "רפואה שלמה" התלויה בלוח המודעות. הקליפסים לא עמדו בעומס ונשברו אחד אחד, באין תומך, עברה הפינה לניילונית מאולתרת שהוטמנה ביומן שלי, עד שאמצא אטבים טובים באמת, שיש להם יכולות קבלה לכל צרות ישראל, שיתמעטו במהרה בימינו אמן.

"המורה, רק עוד ארבעה ימים נשארו לנו!" הודיעה לי הדסה חגיגית ביום ראשון אחד. "איזה כיף!!" צווחו בגיל כולן. "הסיום הענק של התהילים עם הממתקים וההפתעות, הסיום של דוד המלך!" הרקיעו ברגע לשחקים.

התהילים בא לפרוע את חובו. חשבתי ברוב עייפות וגערתי בעצמי בפעם הכמה, את וההתלהבות שלך! עכשיו עם כל העומס של סיום המחצית והתעודות, צריך לארגן סיום שאת בעצמך לא יודעת מה התכוונת שהלהבת אותן כך! כמעט נלחצתי באמת, עד שהתנחמתי כמעה. ארבע ימים זה המון זמן. ירחם המרחם עד אז.

בבוקרו של יום שלישי, ההתרגשות מלאה את כיתתנו עד אפס מקום ממש, כשהותרנו את שני הפרקים האחרונים לאומרם בעוז והדר בסיום עצמו.

קריאות התארגנות דחופות נשמעו מכל עבר:

"לא לשכוח לבוא עם חולצה לבנה ותסרוקת כזו מהממת כזו!" הזכירה רותי בהיסחפות שיא תוך הדגמה מהי תסרוקת מהממת כזו.

"אני מביאה ממתק!" צווחה רחלי שבשורה השלישית והחלה בהתייעצות דחופה עם יעל, איזה ממתק הוא הכי שווה. "רק ממתק? אמא שלי תכין עוגת קרם!" קיפצה אסתר ממקומה מתחילה לדמיין את העוגה הנרקמת קומות קומות "היי? למה דווקא את? המורה לא בחרה אותך, אמא שלי גם רוצה להכין עוגה!" מעכה לה את עוגת הדמיון אביגיל ללא רחמים.

עשיתי הערכת מצב מהירה. חייבים להוריד את מפלס הציפיות, ומהר!

"ילדות יקרות!" קראתי הכי חזק, עד שהן שתקו.

"מחר יתקיים אי"ה סיום קדוש ונפלא של דוד המלך. לא צריך להביא כלום!! ואפילו לא כלום!" נזכרתי בבקשות המרובות לאחרונה מההורים. לא שייך לבקש עוד, שלא יתקיים בי "עוד מעט וסקלוני" כמובן לא באבנים אלא בטלפונים תמהים, על דרישות הבת המוגזמות.

"המורה, את תביאי כל כך הרבה ממתקים לבד? זה יהיה לך קשה!!" החוותה נועה את דעתה המתחשבת.

"הסירי דאגה מליבך נועה יקרה, אני אסתדר, ואתן לא שוכחות להביא מערכת כמו תמיד!" התרתי בהן בפנים חמורות. רק זה חסר לי, להסתבך עם המקצועיות.

אחר הצהרים, הבנתי שאם אין אני לי מי לי, צריך לפעול ומהר.

"קדימה לעיר!" אמרתי לעייפות האינסופית, אולי תתחשב ותתעורר קצת. אחרי דין וחשבון עם ילדי, סוכם שאקח נציגה נבחרת, במקרה זה אסתוש בת השמונה, למען תבחר לאחיה וגם לתלמידות את הפרסים השווים והמתאימים ביותר, כי אמא לא תמיד יודעת מה ילדים באמת אוהבים, וזה לא שאמא לא הייתה ילדה, פשוט, זה היה כל כך מזמן, שצריך כאן ייעוץ צעיר ורענן ועל הדרך זמן איכות נחמד, שיהיה.

יצאנו אני ואסתוש עטופות במעילים ועגלת קניות נגררת אחרינו.

"אמא, נלך להכל בשקל?" שאלה ביתי וברק פרסי בעיניה.

הנהנתי בראשי להסכמה. הכל בשקל הצילה אותי לא פעם, והיא מוזמנת לעשות זו גם היום.

לאחר כמה דקות של עליה הגענו לפאתי המדרחוב. התנועה הדלילה של ההולכים והשבים הייתה קצת תמוהה אומנם, אבל כשהגענו ל"הכל בשקל" ונתקלנו בדלת נעולה על מסגר ובריח, הבנתי בדיעבד את הסיבה.

"היום יום שלישי אסתוש.. אין חנויות, שכחנו לגמרי!!" אסתוש גילתה תושיה והזכירה לי שיש עוד חנות של שקל בהמשך הרחוב ואולי היא כן פתוחה?.. לאחר חמש דקות הליכה תקוותינו התבדתה שוב.

"ריבונו של עולם, מה נעשה עכשיו?? אני לא מגיעה מחר בידיים ריקות לדל"דיות שלי.. אתה חייב לעזור לי" אמרתי לה' ואסתוש ששמעה קיבלה על עצמה להיות השליחה הטובה, ולאתר לי חנויות שפתוחות בכל זאת.

"אמא! הנה בזאר ההלבשה פתוח וגם המאפיה, תראי! אה! והבית מרקחת שם!"

"טוב, בואי אסתוש, נחזור לסופר, נקנה ממתקים, ממתקים זה גם טוב" חזרנו מאוכזבות לכיוון הסופר, עברנו דרך בניין שגם בתחתיתו יש חנויות. לפתע צדה עיני חנות חד פעמי, היי היא פתוחה! אולי משם תבוא הישועה?? נכנסו ומיד התחלנו מסתובבות בין סכינים למזלגות, והררי צלחות בשלל צבעי הקשת.. "אמא, אולי תקני להן כזה!!" ליטפה אסתי סט צלחות ניקי מנייר פרגמנט, בחמדה.

"זה נחמד, אבל לא מתאים לדוד המלך" חתמתי.

אסתי המשיכה בחיפושים, סוקרת את תכולת הארונות, ועיני כלות.. סיום של דוד המלך!! כמה הן חיכו! ואני כמובן חיכיתי לרגע האחרון. ועכשיו, מה נעשה? אבא.. אני רוצה להביא להן משהו!! משהו שישמח אותן, משהו שקשור לתהילים, שיש בו משמעות. ויש כאן רק פלסטיקים בצורות שונות!

הגענו לפינת חד פעמי לימי הולדת. היו שם בלונים. נו, ניקח בלונים, זה תמיד נחמד. "קחי אסתוש תשמרי לאמא"

אסתי שמחה להשתמש בעגלת הקניות הקטנה, ואני המשכתי לבהות בהיצע האינסופי של החד פעמי.

החלטתי לא לוותר. אני חייבת פרס! משהו! דוד המלך. מלמלתי. מה יהיה? נזכרתי שלהגיד את שמות הצדיקים זה סגולה נפלאה לשנות את הטבע.. התחלתי למלמל.. דוד מלך ישראל. רבי נחמן בן פייגא. אברהם יצחק ויעקב.. בום!

"היי!! אסתוש! תראי שם!"

לנגד עיני המשתאות התנוססו ממש בפינת יום ההולדת סיכות שושנים חמודות להפליא. כאילו מצוירות. נזכרתי בתפילה שבסוף התהילים, שם נאמר: "להכרית את כל החוחים, את כל הקוצים הסובבים את השושנה העליונה.."

עם ישראל הם השושנה של ה'. והתהילים מפרידים ממנה את כל הסוגים והקוצים, כלומר- את כל העברות והדינים שנדבקו אליה בעל כורחה שלא בטובתה. זה פרס פשוט מקסים!! זה מתאים וקדוש!!

מיד התחלנו בקטיפת השושנים שהוצבו אי שם בזווית לא נוחה בעליל. המחיר הסביר עודד אותי והוכיח נחרצות שהייתה כאן התערבות שמימית.

דוד המלך!! זה אתה שלחת את השושנים הלא חד פעמיות האלו לחנות הפעמית הזו או מה??!

שמחה ומאושרת צעדתי עם אסתוש לקופה. התור היה ארוך, ככה זה שכל העיר סגורה בשלישי. צריך לבוא לאיזה מקום, לא? התבוננתי ביופין של השושנים, כל שושנה נראתה קצת אחרת אבל כולן יפות ומיוחדות. אחת יותר מהשניה.

ממש כמו התלמידות שלי, ממש כמו עם ישראל בעצם.

בעודי מהרהרת, והנה קראיתה של אסתי קרקעה אותי חזרה:

"אמא תראי!"

"ששש.... מה יש?" השקטתי את הנלהבת שהקפיצה חוץ ממני עוד כמה אנשים שחלמו חלומות בדרך לקופה.

אסתי הצביעה בניתורים לכיוון המוכר. מאחורי המוכר היה סטנד ועליו מחזיקי מפתחות עם תהילים קטן מעוטר באבני חן. מהמם!!

"אסתי, את גאון! איך ראית את זה?!" מעכתי אותה בלי שאף אחד יראה.

אסתוש חייכה בענווה, ואני ניגשתי לברר את מחירם של התהילים.

המחיר הגבוה יחסית לא הותיר לי לקנות לכל הילדות, אבל זה דווקא טוב! מצויין אפילו!! תהיה לנו תוכנית! נעשה הגרלה! לקחתי שלושה מחזיקים.

נרגשת יצאנו מחנות הפעמית הישר לסופר. אוספת חטיפים בנדיבות פזרנית כמעט. "אמא למה את קונה להן כל כך הרבה" שאלה בדאגה אסתוש בתור נציגת האחים הדואגת לשלומם הטוב ושלא יקופחו חלילה.

לבסוף התגברה אסתוש על הדאגה הכנה, ומצאה לי במבה מיוחדת שנראה שנבראה רק בשביל הסיום שלנו, במבת לב עם פסי שוקולד במהדורה מוגבלת. איך ידעו אוסם שהתלמידות שלי אמרו עם כל הלב את התהילים? אספנו עוד כמה ממתקים (כמובן שאסתוש הנדיבה לא קופחה) ויצאנו מהסופר.

זהו. הכל מוכן לי למחר. מזמור לתודה! איזה התרגשות. העייפות התחלפה בציפיה מתוקה. הן כל כך ישמחו!

אבל מה שהלך שם בסיום, עלה על כל דמיון..

המשך יבוא אי"ה מתישהו..

אשמח לשיפוצים. תודה רבה!

כמתאים לימי אתגר הדיאלוג.


***

ב"ה.

לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד


צָהָרָא טָבָא בָּאבָּא-זְהָבִי,
בָּאבָּם שֶׁל כָּל בְּנֵי הַגּוֹלָה.
זוֹ אֲנִי הַגְּבֶרֶת מַסְעוּדָה לֵוִי,
שְׂמֵחָה לִרְאוֹתְךָ כָּאן בִּגְאֻלָּה.

הָיִינוּ אֶצְלְךָ לִפְנֵי שָׁנִים,
בִּקַּשְׁנוּ בְּרָכָה לִקְנוֹת.
הַבְטָחָה לְהֻלֶּדֶת בָּנִים,
בְּבֵיתֵנוּ הָיוּ רַק בָּנוֹת.

נָשָׂאתָ יָדַיִם וְזָעַקְתָּ,
"לַמְּנַצֵּחַ אֶת הַנְּחִילוֹת!"
זֶה שֵׁם קָדוֹשׁ – הִצְהַרְתָּ,
לְבַטֵּל חֲרָמוֹת וּקְלָלוֹת.

הִבְטַחְתָּ וְלִבֵּנוּ נִתֵּר,
הַשָּׁנָה תַּעֲשׂוּ שֹׁלֶם זוֹכֶער.
מֵאָז לֹא נִפְגַּשְׁנוּ יוֹתֵר,
הַאִם אַתָּה זֹאת זוֹכֵר?

אֵיךְ אֶשְׁכַּח כָּזֶה מְאֹרָע,
וַעֲדַיִן בְּיָדִי רֹב הַפִּדְיוֹן.
שְׁטָרוֹת יְרֻקִּים שֶׁל צוּרָה,
סִיְּעוּ בַּעֲדִי בַּמֵּרוֹץ לְמִלְיוֹן.

נִכְנַסְתִּי לַמֶּרְצֵדֶס הַמְּפֹאָרָהּ,
הִפְלַגְתִּי דָּרוֹמָה לִנְתִיבוֹת.
שַׁ"י טְבִילוֹת בְּמִקְוֶה טָהֳרָה,
הִסְתַּפַּגְתִּי בִּשְׁמוֹנֶה מַגָּבוֹת.

לְצִיּוּן בָּאבָּא-סָאלִי נִכְנַסְתִּי,
נֵר-תָּמִיד קָדוֹשׁ בְּיָדִי מַחֲזִיק.
צוּרוֹת פַּרְצוּפִים בֶּעָשָׁן צַרְתִּי,
אִם לֹא יוֹעִיל – לְפָחוֹת יַזִּיק.

הַאִם אָכֵן הַתִּקּוּן עָזַר,
וּזְכִיתֶם לִרְאוֹת יְשׁוּעָה?
אוֹ שֶׁעֲלֵיכֶם חָלִילָה נִגְזַר,
רַק בָּנוֹת לִרְפוּאָה?

אוֹי אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְבַּאבֵּינוּ,
הַנֵּר הַקָּדוֹשׁ פָּעַל מִיָּד.
הֵנָּה תְּמוּנוֹת תְּרֵיסָר בָּנֵינוּ,
הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי חֹדֶשׁ נוֹלַד.

אֲדוֹנִי מוֹרִי וְבַּאבִּי שְׁלִיטָ"א,
זָכִינוּ לְבָנִים יְקָרִים וְנֶחְמָדִים,
שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, חֲצִי כִּתָּה,
צַדִּיקִים טְהוֹרִים וּסְפָרַדִּים.

לַמּוֹסְדוֹת הֲכִי טוֹבִים שָׁלַחְנוּ,
נִתְקַלְנוּ בְּוַעֲדַת קַבָּלָה.
חָפְרוּ כָּל פְּרָט בְּיִחוּסֵנוּ,
אָמְרוּ יֵשׁ מִכְסַת הַגְבָּלָה.

אוֹי, הַבַּאבּ הָרָאשִׁי לְיִשְׂרָאֵל,
אֱמֹר נָא אֵיךְ אוֹתָם נְחַתֵּן?
כַּנִּרְאֶה שֶׁשּׁוּב תִּזְכֶּה לְקַבֵּל,
מִי יִתֵּן וְאָנוּ תָּמִיד נִתֵּן...

וְהֵיכָן בַּעֲלֵךְ אֲבִי הָעוֹלָלִים,
בַּר אוֹרְיָן, מִגְּדוֹלֵי הַתּוֹמְכִים?
שׁוּב בַּתּוֹר לַחֲלֻקַּת טִיטוּלִים,
שֶׁל עֲמֻתַת מִצְרָכִים לְנִצְרָכִים?

אַתָּה שׁוֹאֵל עַל בַּעֲלִי,
בָּאבָּם שֶׁל כָּל הַבָּאבּוֹת?
הוּא נָסַע לַבָּאבָּא סָאלִי -
אֶת הַנֵּר הַקָּדוֹשׁ לְכַבּוֹת...

כתיבה תרפויטית עם אורית ג'ושוע - מודעות עצמית בדרך חווייתית באמצעות הכתיבה.
מה הסיבה לבחירת מילה מסוימת ולא מילה אחרת? מדוע דווקא כך הוא סדר המילים במשפט שכתבת?
מאחורי כל בחירה כזו, בלתי מודעת, קיימת סיבה משמעותית, ולפעמים כבדת משקל.
בואי להכיר את עצמך באמת, בדרך מרתקת ועדינה - לא בוטה או חושפנית מדי.
לכותבות בפועל:
כך תוכלי להכיר את הדמויות שלך לעומק ולהבין מה באמת עומד מאחורי המעשים שלהם, מהם המניעים שגורמים להם לפעול כך ולא אחרת.

הקורס- לנשים, מתקיים בסמינר מעלות רח' בוקסבוים 12 רמת שלמה ירושלים
בימי רביעי בערב בין 8:30 ל-10:00.
מתחילים השבוע! ביום רביעי ח' באדר א'.

פרסום מאושר

ב"ה.


מוצאי שבת של שעון חורף. 6 שעות מצאת השבת ועד לחצות. 360 דקות שיש הרבה מה לעשות בהן, לכאורה.

לכאורה.

ההתחלה הייתה אמנם אופטימית. שולי יצאה עם חברה לממילא לגהץ כרטיסים ואני כבר התחלתי לתכנן את הערב. התלבטתי בין ספר שמזמן שמתי עליו עין, לבין עבודה שמצריכה מינימום שלוש שעות של ריכוז.

ואז, משום מקום, נשמעו דפיקות בדלת. שמשון, אלא מי.

שמשון הוא השכן מהדלת ממול. אברך ותיק לכל דבר, גבות שחורות עבות, משקפיים, עיניים קטנות ומימיות, אף ארוך (ותיכף תראו עד כמה) וזקן שהאפור מתחיל לאחוז בקצותיו.

"א גוט וואך!" הוא אומר במאור פנים.

"נכון..." אני ממלמל בפיזור הדעת ומיד מכריח את עצמי להיכנס לפוקוס. "כלומר, בוודאי. שבוע טוב גם לכם".

הוא צועד צעד נוסף פנימה.

"חשבתי", הוא אומר בביטחון עצמי. "אתם הרי די חדשים פה. צריך קצת להכיר לדעת.. מה, מי, מו"...

המרתק הוא, שעם צאת ה"מו" מפיו תקף אותו חיוך מאוזן לאוזן כאילו אמר זה עתה את הבדיחה המובילה בקוסמוס. מה גורם לאנשים הרציניים הללו לחשוב שאם הם משנים טיפה את המשפט המקורי לקלישאה שונה מעט, הרי הדבר מוכיח על חוש ההומור הנדיר שלהם, הקלילות הבלתי מצויה שבה ניחנו, וה'קול'יות החיננית והמדהימה שלהם? נושא.

"אז מה אתה אומר?" הוא שואל, תוך כדי שהוא עוקב בעיניו יחד איתי על זבוב גוץ שניצל את הדלת הפתוחה והחל לחוג בשמיניות גדולות בסלון.

"תגיד, אתה בני ברקי במקור?" אני מנסה לרמוז, רטורית.

טוב, הייתי קצת תמים, קצת תמים לחשוב שבזה זה יגמר. אבל הוא? רמזוהו ולא נרמז, עקצוהו ולא נעקץ, דקרוהו ולא נדקר. להיפך: הוא קיבל את היריקות כגשמי ברכה.

הנה – הוא ודאי אמר לעצמו – גם הוא מתעניין בי, ולא בי בלבד כי אם גם במקור ובשורשים... תחילתה של ידידות נפלאה נרקמת כאן!

"בוודאי, הוא משיב בהתלהבות. "אני גדלתי שם כל חיי. סבא שלי ר' דוד, שמעת עליו? היה משמש את החזון איש... אבל רגע. למה שלא נשב?" והוא מתקדם לעבר שולחן הסלון. במחווה נדירה הציע גם לי כיסא.

חוקי הנימוס מחייבים. "תשתה משהו?" שאלתי.

הוא ממהר להשיב: "ככה, לא הייתי צריך. אבל מוצאי שבת, בכל זאת...חמין במוצאי שבת מלוגמא. אפעס א גלאז טיי, תביא לכאן, שנבחר".

פשפוש מהיר בארון מגלה לי את אשר ידעתי: תה לא ממש נמצא כאן. אך יגעת ומצאת תאמין! בשולי הארון נמצאה איזו חבילה בת 25 תיונים. אם איני טועה היא שרדה לפליטה ממשלוחי המנות של פורים. תקוותי שפורים ה'תשע"ח.

אני מביא לו את החבילה וממלמל מחילות התנצלות על כך שאנחנו לא מאוד צורכים תה ביומיום. הוא לא ממש מקשיב כי אם מגביה את משקפיו למצחו ומביט בחבילה בעיון, קורא את האותיות הקטנות כאילו היו שטיקל רעק"א. "היביסקוס ורד הבר!" הוא קורא בהשתאות כאילו עבר עליו הפלא. "כן, זה מצוין. רק תרתיח מים. מעניין, אין כאן את הכשרות של רובין, זה אומר שזה לא מהשנתיים האחרונות..." הוא מציין בטקט מיוחד.

המים רתחו, האיש טבל את התיון, בזק סוכר, שתה תה - ובין לגימה לאנחת-אדים, הוא ניצל את הזמן להשחיל את שאלותיו.

עקבתי בעניין אחרי הטכניקה. הוא לא ירה את שאלותיו זו אחר זו כחקירה משטרתית. הוא דאג שתמיד השאלה תבוא מתוך השיחה, לכאורה.

לכאורה.

כי זה הלך בערך כך: הוא לא שאל "לפני כמה זמן התחתנתם?" ומיד אחרי התשובה: "כמה ילדים יש לכם?" לא. זה לא מכובד. הוא עלול להצטייר כחטטן חופר וחוקר.

אלא, בחוכמתו, עשה זאת כך: "אז לפני כמה זמן התחתנתם?" (- 3 שנים) "אה, נו יפה. אז בעצם יש לכם כבר ברוך ה' בלי עין הרע... כמה ילדים?"

גאונות.

אבל מי אני שאחבל בקשרי שכנים נרקמים. אז עניתי. עיגלתי פה ושם כדי שיהיה מרוצה. והוא אכן היה מרוצה יותר ויותר מרגע לרגע.

משנגמרו השאלות שהוא הכין בבית, הוא הביט כה וכה. עיניו נתקלו בבקבוק השיבאס המרוקן למחצה.

- "זה בטח מהדיוטי פרי. אז אתה נוסע הרבה לחו"ל?"

- "נכון".

- "אה, נו יפה. זאת אומרת ש... כמה עלה?"

- "היה מבצע, 3 ב-50 אירו. זה האחרון מתוך השלישייה".

- "אירו! אה, נו יפה. זאת אומרת שאתה נוסע לאירופה... מה עושה שם?"...

וכך זה נמשך. עבודה, משפחה, תחביבים – והכפלת כל זה בכל הילדים מזיוו"ר וזיוו"ש, עם ריבית והצמדה שוטף פלוס שישים.

- "אז הילדים שלכם בעצם אצלה?"

- "שלושתם".

- "אה, נו יפה. זה בוודאי קשה, כי בעצם... למה התגרשתם?"

"מה למה מה?" התקצפתי. האיש הצליח להוציא אותי משלוותי הידועה. "אתה היית מסוגל לגור בדירה אחת עם יצור עצלן, אגואיסט, סנוב, מאוהב בעצמו, סוציומט ואגוצנטר?!"

"בוודאי שלא" הוא ממהר לענות, בבהלה.

- "אז למה אתה חושב שהיא כן הייתה מסוגלת?!"...

הוא חקר את פניי ארוכות, חיפש את הקריצה או החיוך שלא הגיעו. אחר משך בכתפיו והעדיף שלא להתייחס. היו לו עוד שאלות בקנה.

מי שהצילה אותי לבסוף הייתה שולי היקרה שנכנסה עם שקיות רבות וצבעוניות של פוקס, מנגו, גאפ, זיפ ורנואר. לך תספר את זה לסבא שלי שהיה נזהר לא להוציא לירה במוצאי שבת...

"אה נו יפה". הוא מביט-ולא-מביט עליה, נסוג לעבר הדלת. "שמחתי שהכרנו זה את זה. אם אתה צריך משהו – אתה תמיד מוזמן להזמין אותי".

הוא פונה לביתו. אני נושם לרווחה. לכאורה.

לכאורה.

כי אז, הוא מציץ פנימה חזרה. "אמרת שאתם לא משתמשים בתה. אמת?... גוט. אז אפשר גם את שאר החבילה?".

כפי שאתם אולי יודעים, אחד מחברי ומרבני פורום כתיבה, מר באבא קמא, הינו בנאדם מאוד מסקרן.
קודם כל הוא כותב מדהים, ושנית... טוב, אתם יודעים.
בקיצור, הוא עומד להתראיין בקרוב לפעקלע. כל שאלה שתרצו לשאול אותו (בגבולות ההגיון והטעם הטוב, וללא נסיון לחשוף את זהותו) - אתם יותר ממוזמנים.

את השאלות תשלחו באישי, כדי שנדע להפתיע אותו.
שאלות שקשורות לנושאי כתיבה והתבטאות, תוכלו לעלות כאן, הרי לזה מיועד פורום כתיבה.

קובי לוי?

מעלה פרק ראשון מתוך ספר שאני עובד עליו עם אשתי, ובקרוב בעז"ה מקוה לסיים. הרעיון מובן מהכותרת. ויובן יותר מהפרק הראשון שלמעשה מהוה חלק ממהקדמה. ליד כל פרק - תהיה קריקטורה שמשלימה אותו ומקלילה אותו...

בית החלמה ליולדות שבדרך...

אם אתן עוקבות אחרי עמודי המודעות בעיתונות הכתובה ובעלוני הפרסומת, בודאי נחשפתן למרחב הבחירה העצום העומד לרשותה של כל יולדת המבקשת לאגור כוחות לאחר הלידה ובטרם החזרה לשגרה.

כמובן, ישנה האפשרות הקלאסית, של מעבר דירה לבית ההורים למשך מספר שבועות בלתי מוגבל. אולם גם אם האפשרות הזו אינה עומדת על הפרק, מגוון האפשרויות אינסופי: בתי החלמה ומלונות יולדות במימון משמעותי של קופות החולים, יעשו הכל בכדי לאפשר ליולדת הטריה את ההתאוששות הנחוצה לה כאויר לנשימה.

ובכן, לא פעם, כאשר אני נתקלת באחד הפרסומים הללו, אני מהרהרת במיזם אפשרי חדש, ומתפלאת על שאיש טרם חשב עליו: בית החלמה ליולדות שבדרך!

כן... את, שנמצאת כעת בתחילת הדרך, אפופה בבחילות, חסרת כוחות, מתוסכלת ומצוברחת לחלופין, אינך צריכה איזה בית החלמה ראוי לשמו, שיותאם בדיוק לצרכים הנוכחיים שלך?

למשל, אילו הייתי מוציאה את המיזם הזה אל הפועל, הייתי מוודאת כי הרצפה ב'בית ההחלמה ליולדות שבדרך' תשטף רק באקונומיקה. הייתי דואגת לקיוסק, שיהיה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, וימצא בו כל מצרך שרק ניתן להעלות על הדעת: החל ממלפפון חמוץ וכלה בקרטיב בטעם מנטה-לימון. הייתי מקפידה על כך, שלא יעשה שימוש במרכך כביסה בעת כיבוס המצעים. הייתי בונה את המקום כך שלכל אחת מהאורחות תהיה פרטיות מוחלטת, כך שהיא לא תצטרך לחייך לאף אחד. וכמובן, לצד המיזם, הייתי דואגת למי שיגש לביתה של היולדת שבדרך וימלא את מקומה: ידאג לכביסות, לבישולים, לנקיון, לטיפול בילדים, ולכל מה שהבית זקוק לו בכדי להמשיך ולהתנהל כסדרו...

ובכן, בכנות: לא הייתן רוצות כמה ימים ב'בית ההחלמה ליולדות שבדרך' שלי?

ובכל זאת, אני מצטערת לאכזב אתכן. אין בכוונתי להוציא את המיזם הזה אל הפועל, וזאת מכמה וכמה סיבות, עליהן אעמוד אי"ה מיד.

קיבלתי משושי סירקיס, שהעבירה את המייל לרשימת התפוצה שלה:

חברה יקרה!

אם את יודעת להנות מסיפור טוב
מחבבת את ספריה של מ. קינן
ומתחשק לך לקבל ממנה
סיפורים קצרים וארוכים במתנה

אם מפעם לפעם את מרגישה ​
שמגיע לך רגע של הפוגה מול המחשב
וקריאה מענגת ומחדשת - היא פינוק מתוק בשבילך

אם את סקרנית לגלות כמה סודות מן הספר
לשמוע איך נוצרות דמויות,
מתחוללות הרפתקאות
מה גורם לנו להתרגש יחד עם הגיבורים
ולמה אנשים, בכלל, אוהבים סיפורים
​ -​
ובקיצור, אם את חובבת קריאה וספרות
שיודעת גם לזהות הזדמנויות
רשימת התפוצה החדשה שלנו
מתאימה לך בדיוק!

הצטרפי אלינו בכתובת:
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
ובס"ד תקבלי לתיבת המייל שלך את כל אלו ויותר מזה, ללא תשלום!


בעז"ה בקרוב!
רשימת 'פרימיום' עם סיפור בהמשכים מאת מ. קינן!!!


גם אם אין לך רגע בשביל עצמך, ומזמן לא יכולת לפרגן לעצמך סיפור טוב -
העבירי את המייל לחברותיך, הן יודו לך!

להצטרפות לחצי כאן ושלחי לנו מייל עם המילה 'הצטרפות' בשורת הנושא


* ההצטרפות לרשימת התפוצה הינה ללא עלות
* אנו שונאים ספאם, לא נעביר את כתובת המייל שלכם הלאה
* רשימת תפוצה זו הוקמה כדי לספק לכם תוכן מרתק, ססגוני ומעורר השראה,
אולם אין בהצטרפותכם לרשימה זו כדי לחייב אותנו או אתכם בקיום יחסי ספק לקוח משום סוג שהוא.

ב"ה.

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

בִּלְבַדִּי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה,
נֶעֱדַר הוֹדוֹ וְקִדּוּמוֹ.
וּבַמִּשְׁכָּן, מִזְבֵּחַ הַסִּים,
אֵיכוּת פַּח, חָתוּם בְּחוֹתָמוֹ.

וְלִימֵי-הַנֵּר הֵן שַׁבְתִּי,
בְּאֶבֶן אַצִּית אֵשׁ מוֹקְדָהּ.
קָרְבַּן-חוֹבָה לְהַצִּיל נַפְשִׁי,
נַפְשִׁי הַיְּחִידָה.


בְּכִיס-לְבָבִי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה,
אֱמֶת, מַה נֶּהְדָּר כְּבוֹדוֹ.

בוקר טוב
מישהו פה יודע להגיד לי אם משל היונה והכנפיים הוא מהמקורות?
ואם כן, מה המקור?
תודה

מברכים אדר.

*

ב"ה.


וְאֵלֶּה
הַמִּשְׁפָּטִים
כַּאֲשֶׁר
טָסִים:

אָרַזְתָּ לְבַד?
שׁוֹלֵחַ אוֹ בַּיָּד?
חַלּוֹן אוֹ מַעֲבָר?
נוּ, הִזְדָּרֵז כְּבָר!

מַחְלֶקֶת עֲסָקִים?
מַחְלֶקֶת הַשַּׂקִּים?
מִצְטוֹפֵף בְּתַיָּרִים?
אוֹטוֹטוֹ מַמְרִיאִים!

דַּף הַיּוֹמִי קָרָאתָ?
שַׁחֲרִית הִתְפַּלַּלְתָּ?
אַתָּה מְנַסֶּה לִישֹׁן?
יֵשׁ מִנְיָן, גֵּי שׁוֹיְן!

לִמְזֹג תֵּה אוֹ קָפֶה?
וְאֵיזֶה סוּג מַאֲפֶה?
אַחַר הֶכְשֵׁר אַתָּה תָּר?
בַּדְּרָכִים הַכֹּל מֻתָּר!

צִמְחוֹנִי אוֹ בְּשָׂרִי?
מָתַי זֶה הָיָה טָרִי?
לָמָּה כָּל כָּךְ חַם?
נְיָר כֶּסֶף, כַּמָּה חָכָם!

הַשֵּׁרוּתִים תְּפוּסִים עֲדַיִן?
חַג כְּשִׁכּוֹר וְלֹא מִיַּיִן?
פִּתְאוֹם כֻּלָּם חַיָּבִים?
אֲשֶׁר יָצַר נְקָבִים!

שׁוּב הַסֶּרֶט הַמֻּכָּר?
זֶה שֶׁזָּכָה בָּאוֹסְקָר?
הוּא שׁוֹנֶה בַּשָּׁמַיִם?
חָכָם רוֹאֶה פַּעֲמַיִם!

מְעֻנְיָן בְּוִיסְקִי בְּלִי מֶכֶס?
אוֹ שָׁעוֹן בִּמְחִיר נֶכֶס?
שׁוֹקוֹלָד פָּטוּר מִמַּס?
אֵלּוּ מְחִירִים, חָמָס!

כַּמָּה זְמַן כְּבָר טָסִים?
אֶפְשָׁר עֶזְרָה עִם הַטְּפָסִים?
מָה הַשָּׁעָה בְּיַעַד?
נָחַתְנוּ, קְדִימָה צַעַד!


תֵּשַׁע שָׁעוֹת
תַּעֲבֹד
וּבַעֲשִׂירִית
תֵּצֵא לְחָפְשִׁי.

הסבר לכותרת:
שטריימל-מזנבת.
איפה השטריימל שלי - מִזְנָבְתִּי, אייך.

האם ניקדתי נכונה את המילים בכותרת?
תודה.

תבינו.
הבחורצ'יק הזה, שאתם פוגשים אותו בכל שכונה, בכל בי כנישתא.
זה שמעיר לכם, זה שיודע כמה אתם יהודים.
הבחורצ'יק הזה, הבחורצ'יקים האלו, יש להם אויפי קבוע. האופי שלהם, קוצים. לא נעים לומר, קוצים.

והוא מביא את זה לידי ביטוי בנטילת ידיים שלך,
בקריאת התורה שלך, גם אם אתה בר־מצווה־בוחער ביישן, או מגמגם בגמילה,
בשמונה עשרה שלך - מן הצד, ובעושה שלום שלך - מאחור.
בחומרעס שלך,
ובאוטובוס.
מה?

ובכן, נסעתי לי באוטובוס פלמוני (בסודי סודות: קו 36 הירושלמי, ולא בשעת הדחק)..
היינו שם, אנוכי, אשתי, וכשיבסר - אנשים ובחורים, נשים ובחורות.
ואז ראיתי אותו.
גבוה כזה, רזה, ומתנדנד לפי קצב הזקן. זקן אמרנו?, מקבץ שער פזור. (אוקסימורון).
וזקנו יורד על פי מידותיך כיוון שהוא מגיע מעליך בסימן שאלה, ככה כזה.

והוא, בתפקיד. הוא מסדר את האוטובוס. זה הרי קו 'מהדרין', לא?

אחחח...
איזו חדוותא דריתחא דמצווה!
"רעבע! תשבו לבד, למה אתם יושבים ביחד, זה מהדרין פה".
"ר' ייד!, כנראה לא שמת לב.."
"גברת, את לא יכולה לשבת כאן. נשים מאחורה, תעברי בבקשה".

ככה, מה אומר, הוא עשה את זה מתוך שמחה גדולה להיות במצווה. ועוד יותר שמחה, להיות בדביקות של מצווה.
בינתיים, הרביעיה בימין האוטובוס התרוקנה.

ואז הגיע הפאנץ'.

הוא גמר לסדרֵן את כל הפלאצים, שכולם יישבו בדיוק איפה שמתאים להם, כולל כל הבחורות.
ואז היטיב את חגורתו, העלה את מכנסיו לראש התורן, המהם תחת שפמו, היתה שם שביעות רצון. והתיישב.
ברביעיה. במושב ההפוך. פניו אל החלק האחורי.

---

חשבתי לעצמי, מה הוא היה עושה אם לא היה מהדרין...

שלום לחברי הקבוצה הנכבדה!
ויכוח ניטש ביני לבין מגיה בכמה מילים בכתיב חסר.
קינאה / שינאה כותבים כך או קנאה / שנאה
ליבו / ליבה או לבו / לבה
עימו או עמו
משה רבינו או משה רבנו

מה פוסקים?

בס"ד

משפטים

נושא , נשוא, מושא

אינפלציה של מלל

עולם שלם כוסה

מאות נושאי דגל

חינוך, בריאות ורווחה

כולם בעלי אג'נדה

מראש מקדם נסוכה

כבושה כמו לקרדה

רק הבו הקתדרה

הכיכר, הפריים, הפוקוס

מקום להתגדרה,

לצעוק על מה שמינוס

המון משפטים, אולי טריליון

מזמן יצרו כבר חור

באוזון

באיזון,

ובאוזן

ואיך שכחנו שאחרי משפטים,

צריכה לבוא תרומה

לחברה

לעולם, לאומה

ודממה.

מתרגשת לפרסם את סיפור ההשגחה האחרון מסוף שבוע.
מרגישה שהסיפורים התחילו לקפוץ עלי בהמוניהם, מאז שהחלטתי לכתוב אותם ובפרט כאן בפורום החביב הזה.
זה פשוט מחזק אותי ההתבוננות הזו אחורה. מקווה שאי מי מכם יתחזק איתי ביחד. ואולי מהכוח של הקוראים- של המענה והעידוד- זה נהיה לי קולח כל כך. בלע"ה, שה' תמיד ייתן לי השגחות סביבי שנראה אותו מחייך אלינו, כי הוא רק מחכה שנחפש ונסתכל אליו.

מקווה שזה בסדר לפרסם בתדירות גבוהה, אם לא- תגידו לי. ואת הסיפורים הקודמים אפשר פשוט למחוק.
תודה רבה! נקודת אמת.



נעלים שנותנת מענה

היא שאלה, אז התלוננתי. לא חשבתי הרבה. לא על כך שיום חמישי היום, ולא על כך שהשבת הקפואה שלי מחכה שאפשיר אותה לתוך סירים נותני משמעות, ובטח לא על כך שטיול ספונטני לעיר משמעו בית שיישאר על עומדו ללא יד מכוונת עוד שעתיים לפחות, זמן איכות יקר מאוד שמוקדש לו פעם אחת בשבוע ולא יותר.

פשוט התלוננתי שהמגפיים היקרות להחריד משנה שעברה, לא שוות את הכסף, והן אפילו מעיזות להציק לפעמיים בעליות. אמי לקחה זו באופן אישי וגררה אותי אחריהם לחנות של סיגי! אני ביקשתי מגפים? סליחה!! יש לי כבר זוג! הן טובות, מצוינות אפילו, רק תנו לי לבשל שבת. ובטח גם לסיגי לא יהיו נעליים משעממות מהסוג שנלבש אצלי. אמא לא ויתרה.

"השבת תחכה, אני אעזור לך. את באה איתנו! אני אקנה, אלי יקנה וגם את תקני!" ההתלהבות מקניית מגפים לא נחוצות בסדר סיטונאי שכזה קצת התמיה אותי ובפרט שכל זוג עולה כמו שלוש בחנות רגילה, נדמה לי שידעתי את הסיבה האמיתית.

"תגידי אמא, את באמת צריכה מגפים או שפשוט מתחשק לך לפגוש את סיגי?" לשמע שמה של זו, התעוררה אימי בפרץ התלהבות מחודש.

"אוי, סיגי, אין כמו סיגי בעולם! בטח שאני שמחה לפגוש את סיגי, אשה מיוחדת, נשמה אמיתית, אבל כן, אני צריכה נעלים, כלומר- מגפיים יפות נוחות וטובות" כנראה שמשהו לא היה מספיק צריך כאן כי אחרי שניה הוסיפה "אומנם הן נראות טוב עדיין, אבל אם אנחנו כבר כאן, אז בואי ונראה אולי יש משהו טוב? וחוץ מזה לא יכול להיות שאת תסבלי כך! את חייבת שיהיה לך נוח, את הולכת ברגל כל יום, ואת צריכה ללכת בנוחות!". כתגובה התלוננתי מידית על התלונה הקודמת: "אוי אמא, לא התכוונתי ממש, זה לא בדיוק לא נוח, אל תעשי עסק, באמת הכל טוב! טוב מידי!'" אמי כאילו לא שמעה, מבטה היה ממוקד עתה באלי שצעד מעדנות לפנינו, ובשקט סיננה "אני לא יכולה לסבול את הזוג האחרון שהוא קנה. תגידי לי, מזה החורים האלו? והצבע החרדלי הזה.. חייבים למצוא לו משהו יותר מענטש, הבחור כמעט בשידוכים!"

הנעלים של אלי הבריקו בחרדליותן על ריצפת האספלט מוסיפות נופך למכנסים הירקרקים והחולצה הכחולה. אין מה לומר, לאחרונה פיתח אלי תרבות לבוש שאינה ברורה לאיש מאיתנו חוץ מלו עצמו, ונראה שהוא נהנה להפתיע כל פעם מחדש.

נכנסו לחנות הצנועה חיצונית אך היקרה פחד, "נעלי שלום" שמה. שלום הוא הבעל של סיגי, ויש לו תעודת "אומן" המתנוססת בקדמת החנות, הוא מכין מדרסים ונעלי איכות ללקוחות כואבים במיוחד, אשתו סיגי מוכרת בזמן זה נעלים, במחיר איכותי במיוחד ללקוחות שלא מוותרים על נוחות. אם תגידו יקר? זה משתלם. אלו נעלים שנותנת לך מענה. מצטטת לכל המעוניין. זוג נעליים כאלו, ואתה מסודר, גם יופי וגם אופי, והעיקר- נוחות! אין לזה מחיר. אמא שלי מסכימה בכל לב, ועוד יותר נהנית מהיחס הלבבי והמפרגן של סיגי.

וכך ההסכם ממשיך, אמי נטשה בהדרגתיות את כל חנויות הנעלים ברמת גן ועברה לקנות רק אצלנו במדרחוב הקטן והצנוע, אצל סיגי שלה, וסיגי מצידה לא מאכזבת בסחורה משובחת והיצע גדול ומתאים מלווה ביחס אישי חם.

הפגישה הייתה לבבית כתמיד, לכאורה אין שום מכנה משותף בין אמי הלבושה פאה ושומרת תורה ומצוות לבין סיגי הזו המסורתית, חילונית למראה, אבל זר לא יבין את שפת הלב, וסיגי מצאה שפת לב לכל סוגי האנושות בכלל, חרדים כחילונים מגיעים לחנות ונהנים מהלב הרחב שלה ומתבונתה בוקעת המגזרים, ובעיקר מהעין הטובה בה היא רואה כל אחד שנכנס. לסיגי יש משנה סדורה על יחסי אנוש תקינים. היא מתנגדת בעקשנות לכל מכשיר אלקטרוני מנטרל אנושיות כפי שמכנה את האיפונים לסוגיהם, אפילו פלאפון פשוט אין לה. רק טלפון קווי שמצלצל בחדר השני באין עונה. למה צריך את כל הרעש המצפצף הזה כשאפשר להסתכל אחד לשני בעיניים ולהבין הכל? ואם יש ניסים ונפלאות שם בפנים, הרי היא סיגי, מאושרת עד מאוד בחיה כפי שהם כעת ואין לה צורך בתוספות מרתקות. תודה ולהתראות! היא מודה במתק שפתיים לכל דורשי טובתה, אני מסתדרת, באמת שלא צריך כלום, תודה.

עתה סיגי התבוננה בבחור החמודות בעל החולצה הכחולה ונעלי החרדל שעמד סמוך לאמי ורוותה נחת אמיתית "זה הבן שלך? מה את אומרת, חמד!! חמד של בחור בלי עין הרע טפווו" החמד התפתל בהתפדחות קלה מחייך חיוך מנומס "גם לי יש בחור בבית, כפרה עליו, חמוד כזה, רק שיהיו לי בריאים! הוא והבנות.. ושאלוקים ישמור לי עליהם, עם כל הרעיונות שלהם, רק שישמור!" סיגי חוזרת מהניתוק וממשיכה בענייניות: "אז מה היום אסנתוש, הא? מה אנחנו מחפשים, לחמד? לך?"

"היום אנחנו צריכים מגפיים לי ולבת שלי (אל תדאגו, סיגי התייחסה לבבית גם אליי, ונדלג על כך כעת) ונעלים לחמד שלנו, משהו טוב אולי נתחיל איתו!"

בעוד סיגי מציעה נעליים, סרקנו בעיננו את החנות הססגונית. אם פעם נעלי איכות היו נוחות וזהו, היום הן גם יפות, ויופי זה עניין של טעם, שהולך ומדרדר לדעתי בקצב ירידת הדורות לפחות. צבעים חסרי שחר ודגמים מגוחכים להחריד נפרשו על כל קירות החנות. אחי דווקא התלהב הוא אחז בידו נעל שנראה שמישהו דרך עליה בכוונה. "תגיד אתה רציני?" שאלתי אותו בזעזוע קל "לא, סתם הסתכלתי אבל תראי את זאתי שם" החווה דעתו על נעל בורדו-שחור עם שרוכים אפורים. "היא לא מעוררת השראה?" אמי נלחצה שכמעט כלתה עליה הרעה עם עוד יצירת מופת ורמזה לסיגי להציע את החומות שנראו אנושיות יותר. סיגי לא אכזבה "אתה נראה לי בחור רציני, יש לי כאן משהו שלא תוכל לסרב לו" אחי הרים את החומות ובחן אותן מכל הכיוונים אחר לבש את אותן. "זה של איכרים, אלו נעלי עבודה בכלל!" סיגי התלהבה ועלתה על הגל "בטח נעלי עבודה, הכי טובות שיש, לעבודה, לפנאי, ללימודים. נעלים שנותנות מענה אמיתי! לא תתחרט, תנעל תנעל!" אלי לא התלהב, "אני לא איכר, ובקושי עובד, לכן אני מחפש משהו אחר. למשל כמו אולי אלו שם, הבורדו האלו" אמי תקעה בסיגי מבט רב משמעות שגרם למילות השבח לזוג הבורדו להיהפך להסתייגות קלה "אני לא יודעת אם יש לי את המידה שלך אדון צעיר, בזוג הנחמד שם למעלה, אבל המתן קמעה אני כבר חוזרת" לפני שאחי הספיק לומר מילה סיגי שבה ובידה קופסה, היא תחבה לו אותה בחיוך צופן סוד. "אלו הן הדובדבן שבקצפת, תפתח לאט, זה של ספודיק!" אלי התרשם מהמילה האחרונה ופתח את הקופסא החומה, נעלים אפורות ומרשימות שכבו שם בפנים.

"נחמד מאוד" אמר אלי וחלץ את נעלי האיכר הקודמות

"רק נחמד?" נעלבה סיגי בשביל הנעלים. "אלו נעלים שהולכות היום, זו המילה האחרונה, נעלים של.."

"אומן" לחשה אמי היישר לאוזנה של סיגי

"נעלים של אומן, הכי אומן שיכול להיות, אוהו איזה אומן! חזקות, נוחות, וגם, שים לב לצבע שלהם, ממש אומנותי"

עכשיו עמד אלי מול המראה ובחן את נעלי האומן החדשות

"מה הצבע שלהם באמת?" תהה

"תלוי מה אתה לובש, הן מחליפות מראה, משהו לא רגיל. הנה עם המכנס הירוק שלך הן נראות כחול- אפור, אך אם תלבש מכנסים חומות- יראו אפורות ירקרקות, תאמין לי, אין דברים כאלו!"

אלי נראה מתרשם, סיגי הוסיפה עוד כמה מילות עידוד וכבר שקעה בכורסאות המיוחדות לשיחות הנפש, היא ואמי גם יחד, משאירה את אלי על גל ההצלחה מחליף הצבעים.

אמי שכחה את הצורך במגפיים דחופים, ואני לא ראיתי שום מגף הראויה ללבישה, אי לכך, הזמן עבר בנעימים, כמעט וקמנו לשלם, והנה, אישה כבת 45 מתולתלת ונעימת סבר, נכנסה לחנות עם קופסת נעלים חתומה "סיגי, מה נשמע?"

סיגי נפנתה אליה עם החיוך והחום המזמין, לראות על מה חזרה הלקוחה עם הנעלים שקנתה שבוע שעבר.

אמי התבוננה בה. היא הייתה מוכרת. לפתע פלטה:

"אתי??"

"כן, נכון! מי את?" הסתובבה לאמי פוערת זוג עיניים ירוקות ותמהות.

"אני אסי, אוסנת קורצ'ק זוכרת?!"

"אסי?! לא זוכרת.."

"את אחות של מרים חברה שלי!" הוסיפה אמי מנסה לעורר את הזיכרון

"נכון! אבל מי את?" אימצה אתי עיניה אמץ היטב "האם אנחנו מכירות?" ביררה

"את היית ילדה קטנה בת שלוש שהכרנו, הייתי באה אליכם המון, כל הילדות עברנו ביחד, מרים ואני, הייתי עושה לך צמות, ועוזרת למרים לשמור עליך במגרש, איזה הורים היו לכם! אצילי נפש כאלו.. ועדיין?"

"אסי!! אוי.. אסי מרחוב החלוצים! עכשיו אני נזכרת! שיחקת עם מרים כדורגל במגרש, אוי! וודאי! אסי. וההורים.." החלישה קולה "אבא ואמא כבר הלכו, הלכו מזמן.."

חיבוק נרגש, ובירורים שונים החלו, בחסדי ה' אמי חזרה בתשובה, ויש לה ארבעה ילדים, אתי לעומת זאת, מאמינה, מזה מאמינה, אין מילים לאמונה שלה! הכל ממנו ואין עוד מלבדו. ב"ה יש לה שלושה ילדים מדהימים, הגדול ביניהם התחתן ואפילו נכדה יש. איזה מותק, בלי עין הרע, טפו! וחבל שאין לה פלאפון, הייתה מראה לאמי תמונות..

סיגי עומדת בצד עם קופסת הנעלים נהנית מהנוסטלגיה המתגלה למול עיניה. השגחה שכזו! סופקת כף. אמא שלי נסחפת אחורה בזמן. ואתי מתפוררת עם כל זיכרון עולה.

"איזה קוסקוס אמא שלך הייתה מכינה, תמיד נתנה גם לי, ואת.. היית כזו מתוקה, נשארת אותו הדבר. כמה פינקו אותך כולם. בת הזקונים"

"נכון.. הייתי הקטנה עכשיו כבר גדלתי.."

"איזה הורים היו לך" נזכרה שוב אמי. הדמעות הקטנות שהיו במעמקי העיניים פרצו ללא מעצור. הן בכו שם כולן, איתי, שגדלה והיא כבר סבתא בעצמה, ואמא שלי, שהספיקה לחזור בתשובה ולעזוב את כל העולם ההוא מאחור אבל ברגע אחד חוזרת לשם נזכרת בנקודות אור שנשארו לנצח נצחים בליבה..

"איזה אנשים פשוטים וחמים" "נכון" מאשרת אתי ובוכה.

"איזה הכנסת אורחים" "אין מה לומר" מסכימה אתי "כולם מציינים את זה, כולם"

"והלבביות" הלב של שתיהן נמס והן החלו מתייפחות, בעלה של אתי, יהודי צנום ומאפיר, נכנס מנופף אייפון גדול בידו "אתי? מה קורה? מצאתי אותו מאחורה, שוב זרקת אותו בין הדלת למושב, למה את לא חוזרת" עכשיו שם לב שהאווירה הייתה נרגשת ורווית דמעות. "ולמה את בוכה?!" קרא בהלם אמיתי. "מה עשיתם לאשתי" פנה לאשמות, קרי אמי וסיגי המוכרת.

"אוי רונן, אל תשאל. זו אסי! חברה של מרים, היא הכירה את ההורים.. היא הייתה בת בית אצלנו היא זיהתה אותי מגיל שלוש, היית מאמין?!"

רונן נראה שבע רצון. הוא נרגע באחת ואמר "אישה רגישה יש לי, אלוקים ישמור אותה, אישה רגישה מאוד"

השיחה הערה המשיכה והדמעות איתן. אמי ניסתה למחות דמעותיה אבל הן המשיכו לזלוג בעיקשות מפליאה.

"תגידי, על מה אנחנו בוכות?" הצטרפו דמעותיה של סיגי שהחלו לזלוג גם ודרשו את שלהן.

"אנחנו בוכות על הטוב שהיה" אמרה אתי.

"אנחנו בוכות על טוב שנשאר תמיד" הוסיפה אמי.

"מה שעשו ההורים, הטוב שהם נתנו לי, לך ולעולם, זה נשאר לנצח, והדמעות האלו.. אלו הדמעות לגאולה השלמה, של כל הטוב של כולנו, אלו דמעות שבונות את הבית הקדוש, את בית המקדש" אתי התרגשה מהדיבור האחרון וחיבקה בעוז את אמי.

אני ואלי הרגשנו מיותרים בתפאורה המרגשת הזו, ויצאנו החוצה.

"תגיד אלי, אתה שם לב, שכל החילונים האלו מדברים עם המילים שלנו?

ב"ה ובלי נדר, בלי עין הרע וכפרה עליך, מילים של אמונה, איך זה ככה?"

"לא יודע" אמר אלי, "מי אמר שחרדים מדברים ככה?"

"מה הם לא מדברים ככה?"

"בכזו התלהבות, לא נראה לי, ובלי הכפרה זה בטוח"

"אז מה זה אומר?"

"לא יודע" סינן שוב. "אולי שזה רק נראה, משהו דומה מבפנים"

התבוננתי בנעלים החדשות שלי אלי, בשמש הצבע שלהם הפך לאפור-כחלחל מבריק כזה, זה באמת רק נראה ככה, ברגע אחד הצבע שלהם משתנה, והם מאירים כמו יהלומים. ככה זה יהודים.

ומי יודע את האמת איך המענה של העם הזה יגיע, מכל מיני חנויות נעלים שנותנות מענה אמיתי בתוך הנשמות.

מכל מיני יהודים שגם אם האפירו, הם יכולים להחליף צבע ברגע, תלוי איך מעוררים את הנשמה שלהם. כי כולנו מאוד דומים מבפנים. וכולנו מחפשים מענה.

שלום לכולם ותודה רבה להנהלה שצירפה אותי לכאן
בס"ד לאחר עמל של כ4 שנים בסוגייה של "שומע כעונה" החלטתי בס"ד להוציא ספר שעוסק בנושא צדדי יחסית שלא ראיתי שמתעסקים איתו כל כך והוא על מקור דין שומע כעונה למרות שידוע שהמקור הוא בגמרא מסכת סוכה דף לח: מ"מ עדיין יש המון מה לבאר שם ובס"ד התאסף חומר רב ממקורות ספרי האחרונים שלא כל כך ידועים (וזאת על ידי אתר ספריית חב"ד ואוצר החכמה הנפלאים) ,רובם ככולם עוסקים בגדר הדין וכו' וודאי שזה חשוב מאוד וזה "לב הסוגייה" ויש קשר בין בגדר למקור אבל על כל פנים מקום הניחו לי מהשמיים להעתסק ולחדש בס"ד דברים בגדר הדין עם מקורות וכו' .
על כן אשמח לעזרה וייעוץ בעניין _כמובן שאעלה מדיי פעם שאלות וכו' במשך שלבי כתיבת הספר
בינתיים כתבי בס"ד הקדמה שהיא תמצית מהלימוד במשך השנים למרות שהיא קצרה יחסית אבל היא באה בעמל רב
בלי נדר בהקדם האפשרי אעלה את ההקדמה

אותו תנחום במיתוג שונה


7.00 בבוקר פועלים שוברים קיר של אחד המחסנים בחזית הבניין. משולם מתקרב הוא כבר הריח בחושיו המחודדים שמשהו זז ביישוב החדש, בירורים פה בירורים שם. כן, לא פחות ולא יותר - מדובר על המחסן של תנחום.

"תנחום, אתה הולך לפתוח כאן עסק ?

תנחום מחייך ומגיב: "בוא נראה, תוך כמה זמן אתה עולה על התכנית המלאה."

בחזור מה'כולל' משולם מוצא את עצמו בפסגת חלומותיו, עומד הוא במרכז האסיפה, ומגלה טיפין טיפין מהמידע שצבר, כשכל הנאספים מתקרבים ומטים אוזניהם לתגלית המרעישה. אכן כן תנחום עומד לפתוח את המכולת הראשונה ביישוב.

בשעות אחר הצהריים דלתות הדירות נפתחו, שכנות התגודדו בחדרי המדרגות ובגינה הגדולה, וכולם דיברו על ההקלה הגדולה שלא יצטרכו לנסוע לעיר הסמוכה בשביל כל לחם שחסר.

יום שלישי 7.30 בבוקר תנחום פותח את דלת המכולת לראשונה, מנסה לעשות סדר במשלוחים שהגיעו של הלחם ומוצרי החלב, ולפלס דרכו בין המוני הלקוחות שצבאו על פתחו בהתנפלות על כל מה שרק היה. במשך כמה שנים טובות תנחום ראה ברכה בעמלו והמוני לקוחות הציפו את המכולת. תנחום הספיק לכסות מזמן את ההשקעה בעסק והרווחים הלכו וגדלו משנה לשנה. גם כשנפתחו מכולות וצרכניות נוספות הם הוקמו בשכונות מרוחקות. קהל הלקוחות מהשכונה המשיכו לערוך את קניותיהם אצל תנחום.

שמועות שונות הגיעו לאזניו של תנחום, המידע היה מבוסס ואמין, חרדה הציפה את ליבו מהבאות, ובוקר אחד הדבר קם וניצב מול עיניו כעובדה. רשת מזון גדולה הקימה סניף ענק באותו רחוב של תנחום. בימים הבאים הוא מיד הרגיש את המחסור בקופה ותנועת הקונים נעשתה דלילה.

תנחום התייעץ עם ידידים, והחל לעבור תהליך של שינוי תפיסה.

בפגישה עם היועץ העיסקי, הם החלו להקים תכנית עיסקית. במהלכה נדרש תנחום להכין רשימה של מוצרים שאנשים מעדיפים לקנותם במכולת, כמו - עקרת הבית שעומדת באמצע אפיית עוגה וחסרים לה כמה פריטים. ואלו שבאים לקנות את 'קניית הבוקר' של הלחם והחלב.

עם זאת "ההכנסות מכל הפריטים הבודדים האלו עדיין לא שוות החזקת עסק". - אמר לו היועץ, "עליך לגשת למשרד פרסום".

"משרד פרסום אתה אומר לי ?! יש מישהו ביישוב שלא מכיר את המכולת שלי ?" - צעק תנחום, אחר התעשת מעט והנמיך את הטון: "מה יש פה לפרסם ולמי, מאז שפתחתי את המכולת לא פרסמתי אף מודעה, אתה יודע מה אפילו שלט לא תליתי בפתח החנות".

"נכון לא צריכים לספר לאף אחד שהמכולת קיימת" - השיב היועץ, מה שאתה צריך משרד פרסום זה כדי שהוא יעשה עבורך עבודת 'מיתוג'. תנחום פותח עיניים גדולות ומנסה לחזור אחרי המילה החדשה ששמע זה עתה לראשונה.

"במילים יותר מובנות, המיתוג זה מה שיבדל ויחדד לקהל היעד את היתרונות שיש לך על פני המתחרה. בשפה המקצועית יש לזה מילה יותר מדוייקת בדיוק מה שאתה צריך כרגע, קוראים לזה 'בידול'.

במשרד הפרסום.

התקציבאי מבקש ממנו להיכנס ל'ראש של הלקוח' והגיש לו דף ועט והטיל עליו משימה, להעלות על גבי הכתב סיבות שהלקוח יעדיף לקנות במכולת הקטנה של תנחום למרות החסרונות הברורים (שאין בה מספיק מוצרים, והמחירים היקרים).

לאט לאט, עם שאלות מכוונות של התקציבאי, שורה מתווספת לשורה:

· יחס אישי וקשר חם עם המוכר

· אין תור בקופה

· שירות וייעוץ מאחד שמבין

הרשימה הולכת ומתארכת. משם הם עברו לקביעת אסטרטגיה נכונה עבור ה"בידול והמיתוג" המחודש. לבחון מה הוא היתרון העיקרי מבין כולם, שעונה על הצורך של הלקוח בבואו למכולת. יהווה את המסר העיקרי בקמפיין ההשקה של המיתוג החדש. לא כל אחד שראה אחר כך את השקיות הממותגות, זיהה את התהליך החדש שהעסק עבר. אבל הפקיד בבנק כבר החל להתייחס אליו באופן שונה...

כאשר לוקחים ייעוץ ושירותי אסטרטגיה מקצועיים, 'עסק קטן' יכול ללבלב ולפרוח גם לצד מתחרה ענק.

מכם שוחרי הכתיבה פסיקיה ודקדוקיה, אצפה להערות ותיקונים כמסת הזמן הפנוי שלכם.