קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כאחד שזוכר מאז בואך לפורום
לדעתי ולמיטב זכרוני לא העלית.
אז בבקשה
עכשיו, ומיד.
ווקשה


שוטטתי.

היו לי כמה דקות, שוטטתי ברחובות ירושלים.

כמה כיף יש בלשוטט, סתם כך ללא מטרה, לספוג, להריח, לנשום, לראות, ואולי אפילו לחוות.

עליתי על הרכבת הקלה בואכה גבעת המבתר שעת לפני צהריים, ריקה יחסית היתה הרכבת, לידי התיישב הלך ירושלמי, מזוקן, למולו עומד ידידו, איש של שכונות ירושלים, לא גבוה ולא נמוך, חבוש קסקט.

יש לו מה לספר, הוא שולף מהשקית שבידו קלקר בצורה ארכיטקטונית, עשויה כגבעה, עם טרסות סימטריות, מדורגות כלפי מעלה, מחוטבת ביד אומן.

שכני לספסל בפירגון, כך נדמה לי. אומר לו, גאון, אמרתי לך שאתה גאון.

בעל הקסטקט מספר לחברו איך זה הולך להשתלב בעץ מלא, בדלת של הבית'כנסת. אחד לאורך ואחד לרוחב. שכני לספסל שיתברר בהמשך כאדם בעל השגה, משיג על כל דבר, סותר את דבריו. אני חושב שזה צריך להיות כולם לאותו כיוון. העומד פטר אותו, זה משעמם, ככה זה חי, מעניין.

זה הולך להיות גם בארון הקודש אמר כשעיניו בורקות, בהשתוקקות בלתי מוסתרת לפאר את בי אלוקים, שכני לא הסכים, אבל במהלך הדרך הבנתי שכך הידידות ביניהם, מחד הוא מחמיא, גאון אתה, ומנגד בעל השגה, על כל דבר קוטל, זה המשיך כך על הדלתות שבעל הקסקט קנה בעשרה שקלים וציפה אותם בלייסטים עד שכל רואיו שאלו איפה קנית, ושכני כמובן שאל אבל זה עם כוורת בפנים אני לא הייתי עושה א זה, ובמחיר הקבלן שהם השיגו לבנות את ביתם, הם ירדו בעירייה, כיכר ספרא קוראים לזה, ואני המשכתי ליפו מרכז, כך קוראים לתחנה שיושבת כמעט על צומת הרחובות יפו קינג ג'ורג'.

נכנסתי למדרחוב מעבר לכביש בתי הקפה מלאים, הסמטאות שוקקים, אבל את עיני משכו החנויות שעוד נשארו מפעם, עם חלונות שפעם היו לראווה, היום הם מאובקות, בפנים יושב סבאל'ה חביב שמוכר כסאות, מרפד אותם מתקן אותם ביד אוהבת, ואולי מצפה שמישהו יקנה, אולי הוא רק מצפה שמישהו יכנס להתעניין בשלומו ובשלום נכדיו, ומי יודע אולי גם ההוא עם הקסקט מהרכבת בעל חנות כזו, אולי הוא עובד בעירייה, כך גם מוכר הסביחה, שכמו אתה יודע מראש שכאשר הוא יהיה בן שמונים הוא ישב באותה תנוחה של בעל חנות הרהיטים, למרות שכרגע ידיו מלאות עבודה, והוא שולח מילה להוא מהחנות הסמוכה כשהערביה מהמסעדה ליד נכנסת לקנות מיץ סחוט, טבעי.

שוטטתי לי בהנאה, עברתי את קינג גורג' ולא המשכתי ברחוב הראשי, אני משוטט הרי, בלא מטרה, פניתי שמאלה, עברתי את הכביש וחזרתי באותה דרך נכנסתי סימטה שמאחורי המשביר, לא יודע עם עדיין קוראים כך לרחבה, לכיוון מה שהיה פעם החניון של אגריפס, והיום הפך לבור ענק, כמו ששנים היה הבור של שערי העיר, עליתי במדרגות, עברתי את החלק הצר של אגריפס, ולא חתכתי ישר ליפו, נכנסתי לחצרות, מצאתי את החתולים שמתלקקים מאיזו שארית של מישהו שנפלה מהפח, ראיתי את האנשים שיושבים שם, כאילו אין להם בעולמם אלא ד' אמות אלו, וכלום מסביב, כלום מהרחובות הסואנים שסובבים אותם לא קשור אליהם, כאילו הם כמוני משוטטים, אבל הם יותר ממני, הם כבר חווים, אין להם דד ליין, לא צריכים להספיק איזשהו אוטובוס להגיע לאן שהוא, אף אחד לא מחכה להם, הם יושבים.

ראיתי את שער החצר הפונה ליפו וכמעט ועברתי דרכו חזרה אל הרחוב, אבל משמאל ראיתי סימטונת צרה, אולי אפילו שם אין לה, נכנסתי, תובנה ישנה יש לי על ירושלים, בירושלים אין דרך ללא מוצא, תמיד תגיע לאן שהוא, אם יש לך מטרה אליה אתה שואף להגיע, הבט לאופק, לכיוון אליו אתה שואף, ולך, אל תתחשב בכך שהדרך אולי תסתיים בסוף, תמיד בסוף הרחוב תהיה יציאה, זאת ירושלים בשבילי, דרך עם מוצא, תמיד.

כמובן גם הפעם לא התאכזבתי, למרות שנכנסתי לפתע לעוד חצר קטנה, היא לא פרטית בירושלים של השכונות אין חצר פרטית, יש חצר, אולי היא של איזה הקדש ספרדי עתיק שמי יודע למי הקדישו אותו, אולי היא של אף אחד, אבל יש לה יציאה, עברתי ממנה לעוד סימטה, והשעון אמר לי, זהו, עליך לחזור, עברתי את הכביש, שהיום כבר נראה כמו מדרכה, במקום כל האוטובוסים האדומים ואחר כך הירוקים, יש אבנים משתלבות, והפלגתי על הרכבת לכיוון גשר המיתרים לאוטובוס שיביא אותי הביתה, או יותר נכון לשיגרה, למשרד.

קחו לכם דקה או יום ושוטטו לכם ללא מטרה, ותזכרו, אין בירושלים דרך ללא מוצא, תמיד בסוף יש פתח לאן שהוא.
 תגובה אחרונה 
לילה אחד,
וֲיִשָׁמַע קול בעיר;
– שָׁמַע העם, ויחרד.
"שׁמים של מלחמה!"
– "אופק של קרב!"

כך,
הסתובבה השמועה
בּכְּרך השָׁלֵיו;
- בעיר הרגועה.

בוא, נצא לשוק;
נלך נבדוק –
- מה אומרים האופטימיים,
(א ו י ב י ה ם של הפסימיים).

כלום.
"זה שום דבר!"..
אין ממה לפחוד;
- אין מה לרעוד.
'אַךְ הֶדֶף, מִמֲשַק כּנפי־יונה־שׁל־שׁלום'.

–––––

- ובבּוקר;
הריח, של אבק־שריפה.
הרעש, של אקדח־מעשן -
- והד זעקתם של פְּגזים צעירים הנפרדים מתותח זקן.

הלכו שוב, ובדקו:
– מה אומרים האופטימיים?
(ב נ י ־ ד ו ד י ה ם של הפסימיים):

'תרגיל מלחמתי!'
- לחזק את השלום החם.

והיונה?,
סתם. מרחפת לה בין תותחים,
פורחת מִקְנֵי אקדחים.

–––––

ובבוקר הבא,
שוב, הלכו ושאלו:
- "מה אומרים האופטימיים?"
(א ח י ה ם של הפסימיים).

"האופטימיים"?,
– "האופטימיים"!!?
כך נשמעו הקריאות מכל עבר;
"איֵיכֶּם"?!

וקול עֱנוֹתּ חלושה –
בּוקע מִתּחת הריסות כּנפיה־של־יונה־של־שלום;
קול רועד.
- קטוע. מרוסק.

כְּלום.
'זה שום דבר'!
לִיחְששו, אין־אונים, האופטימיים.
ה פ ס י מ י י ם.
בס"ד
קרה לי משהו נורא מוזר. יש לי סגנון מסוים, אפילו כמה סגנונות לירים. אבל עם טא'צ שלי וחותמת ברורה. והנה נכתב לי שיר, שברגע שיצא לאוויר העולם המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה 'זה מתאים לפורום כתיבה וזה לא דומה לי בכלל'. ייתכן שהשיטוט האחרון שלי פה הוליד סגנון שמתאים גם לשפה אחרת.

לא היה כלום

כי אין כלום

ולא יהיה שום דבר.

אבל כבר דם על אם בדרך,

הבן הילוד נקבר.

וכבר נחיל של מפגינים

על הגבולות, במלחמות

ככל שבו תכה,

הוא מתרבה בערמות.

לא היה כלום

כי אין כלום

אבל הראש כבר רוחש

מבקרים לא רצויים

נבוכים מול מרשתת

זעירה כאפונים.

וכבר טרוף טורף יוסף

ויובל לא עוד יישמע

חיה רעה אכלתם,

חיבקה אימא אדמה.

וכבר מתים ברחובות

עזובים ועזובות.

ואין מי יכניס פנימה,

ימיס שכבות עבות.

לא היה כלום

כי אין כלום

ולא יהיה שום דבר

וכבר בהלת החצבת

פורחת על כל איבר.

וכבר קסאמים בשמיים

ניתכים בקול ורעם

רקטות ופצמר"ים

אש שנאה וזעם.

וכבר הרבה ארבה

מחסלים קטנים ועקביים

נדמים תמימים, צבעוניים

אבק שריפה בבלונים

ואין שדות ואין דגנים.

לא היה כלום

כי אין כלום

אבל החושך הוא סמיך

אי אפשר לנוע, רק לבהות

אין רצון ולא יוזמה

עצבות, דכדוך ותהיות.

לא היה כלום,

ולא יהיה כלום

אבל מכת בכורות

כולם רוצים להנהיג

להוביל את הבחירות...


לא היה כלום

כי אין כלום

אם לא תתעשתו-

גם לא יהיה שום דבר.

כמה עוד תעצמו עיניים?

מול עם שקוע עד צוואר-


בהשמצות, בפירוקים, מאמרי שטנה,

תככים, שנאות.

במלחמות, בהקנטה, בהקטנה

סכינאות מחנאות.


אין בנו מקום לעוד מכות.

לא רוצים פה עוד לבכות.

בבקשה.

שמרו על טוהר הבחירות.
שוטטתי, והפעם בבני ברק

אני עולה בגרם המדרגות בואכה חתם סופר, הגשם מפזז מעלינו בעוז, ביד האחת מטריה גדולה מסוככת עלי, ובשנייה תיק. יש לי חור של שלוש שעות, תקוע בבני ברק.

חשבתי למצוא בית כנסת נחמד שקט, שאוכל להניח ראשי שם, לשתות תה כיאה למזג האוויר ולחטוף איזה משהו מבלעטעל' גמרא, השטבלאך בבית הכנסת הגדול כבר מלא, בחלק מסתיימים שיעורי הבוקר, בשאר כבר מתפללים מנחה גדולה בזמן, הצטרפתי, אבל מנוחתי לא כאן. למעלה בית המדרש מלא מפה אל פה באברכים השוקדים על תלמודם, לא כזה אני מחפש.

שוטטתי. למרות שגשום. יש לי מטריה גדולה, היה לי אפילו קצת חם עם המעיל, והתיק היה קצת כבד, אבל אני אוהב לשוטט, ואולי גם אמצא בית כנסת שקט, כזה שאוכל לשתות בו תה ואולי להשלים שניים מקרא.

הרחוב מתמלא דרדקים השבים מתלמודם, הורים מובילים פעוטות מגני הילדים, ובנות שבות מבית הספר. המגפיים ממלאים את ייעודם, השלוליות ממלאות את המדרכות הלא אחידות, ואני נזהר בין השפריץ ממכונית חולפת לילד המקפץ בשלולית בחדווה ומנצל את המגפיים, ואת זה שאמא לא לידו עד תום.

אין לי יד פנויה. יש לי מטריה ביד אחת ותיק כבד ביד השניה. אחרת, הייתי מצלם את הצבעוניות החוגגת בניקוז שבין הרחובות לגרם המדרגות, המעילים התיקים והמטריות המגפיים המבריקות העצים הפרחים הגדרות שמסביב, חגיגה לעיניים. אבל אני שומע את הקולות, ורואה, קצת מריח, אדמה רטובה. מעט ירוק סביב ועץ גדולים מלמעלה רוכנים מקבלים בהכנעה ושותים בצמא, את השפע היורד עלינו מלמעלה. חורף.

אני עולה במדרגות, מלפני ילדה במעיל המצויר ועגלת ילקוט וורודה, כבד לה לסחוב על הגב. אני מכיר את הטון הזה, בטח אמרה לאמא שאין לה כוח, היא חייבת עגלה. היא מתקשה במעלה המדרגות, חברתה, כן, זאת עם לה ילקוט על הגב, מסייעת בידה להעלות את העגלה, לה יש כוח, גם לעגלה של ההיא שאין לה כוח, מכיר גם את אלו.

במנוחה שבין המדרגות הן מלהגות, היא אומרת, זאת עם התיק על הגב. בואי תעמדי מעל השלולית, זה חסד, חסד? למה חסד? זה חסד עם השלולית שלא תירטב, היא משיבה בחן. והיא משיבה, אבל צריך להיזהר שלא תיגע טיפה בחברתה חלילה. אל תדאגי, היא מרגיעה אותה, ה' שומר על העולם. הוא הבטיח שלא יהיה מבול.

אני ממשיך לשוטט, יורד חזרה את חתם סופר, אולי הראשונים, שיפצו אותו קצת, תמיד היה פתוח, אני מתאכזב, מעבר לכביש יש שלט, בית כנסת בר יוחאי. עם ברוכים הבאים באותיות קידוש לבנה אדומות, אני כבר עייף, העוף מהברית אצל אחותי מכביד עלי בשעה כזו, לא רגיל לאכול מנות בבוקר. מחפש קצת מנוחה. סגור. הברוכים הבאים.

אני מוצא בפינת רח' הרצוג את אוהל אברהם, דלת פתוחה, צמוד לחניכי הישיבות מערב בני ברק, אני נכנס, חוברת בצבע כחול בהיר שמוכיחה במאת האחוזים בהוכחות חותכות ולמעלה מכל ספק שיש בורא לעולם.
חדר לא גדול, נעים מהרגע הראשון, ממול יש שיש עליו מיני בר כוסות קפה תה וחבילות במבה, במקרר יש חלב ובקבוק סודה, ופתק מעיר את העיניים לזכותו של הרב אברהם פיש, כל האוכל שכאן הוא לציבור הקדוש.

אני שואל אתכם בתל אביב תמצאו כזה, בברלין או בפריז תמצאו כזה?

רק שאלה אחת מאחר כך, הרי לא חיכיתי סתם שלוש שעות בבני ברק.
אם קניתם כרטיס לאירוע במאתיים שקלים חדשים, הגעתם, וגיליתם שאין לכם את הכרטיס, פשפשתם, ואיננו, אבד. תקנו חדש, או שלא?
אם הלכתם לאירוע, ובתכניתכם לקנות כרטיס במאתיים שקלים חדשים, הגעתם ושוד ושבר, אבדו לכם מאתיים שקלים. תקנו כרטיס, או שלא?

תחשבו, תענו, ותשאלו את עצמכם למה, ומה ההבדל.

אה, וכמובן שכחתי את המטריה בבני ברק.


בס"ד

אז בערב אחד בין קץ הקיץ לימי חורפו של חורף, זמנים שלאף אחד לא אכפת אם החלון פתוח או סגור, אם צריך מאוורר או שמספיק חם בלעדיו. ישבתי בבגדי מעבר במרפסת ביתי, נהנה מן הבריזה העולה מן המערב, שם מותקן לו מנוע המזגן של השכנים.

וכך אפרקדן בין נים לנים תוך שמיעת תחזית מזג האוויר בהנאה, עלה והפציע במוחי מעין חזיון בו באים לפני לדיון הוגן הקיץ והחורף, בניסיון לערער על סטיגמות וקובלנות שהצטברו במשך שנות ההתחממות הגלובלית.

ראשון צץ במרפסתי הקיץ כשהוא נתמך על ידי אביב, תופס את מקומו על מעקה המרפסת תוך התנצלות שכך הוא מקבל את קרירות המתכת, וגלים של מזגן מהבנק למטה. החורף לעומתו התיישב על הרצפה כשהוא עטוף במעיל פרווה ובשמיכת פוך, "זה מכניס אויר מלמטה" אמר, אגב דחיפת צעיף לחור הניקוז. וסתיו כמובן לא יכלה לבוא, היא עובדת עכשיו.

על ברכי הימנית התיישב כנציג תקופת המעבר והחורף נחליאלי ועלה שלכת בפיו, על ברכי השנייה החלה פריחה כנציגת האביב.

המשפט החל בוויכוחים קולניים. "אתה חסר ברק", רעם החורף לכיוון הקיץ. "אתה סגרירי ואפור, סמל לדיכאון", חימם הקיץ את העניינים. אביב נסה לפשר ביניהם אך קיבל מטחי גשם שאילצו אותו להתחבא מאחורי כסאי, מה שגרם לי להתעטשויות אלרגניות.

על דוכן העדים נגד החורף עלו בזה אחר זה- עקרות בית עם תריסים מלוכלכים, אנשים מעונבים רטובים עד לשד עצמותיהם, פנסי ערפל, ילדים מצוננים, שלדי מטריות, מקררי ארטיקים וכמובן העוגיה של הקרמבו.

נגד הקיץ עלו אל הדוכן אנשים בעלי בשר נודפי זיעה, מכונות כביסה מלאות חול ים, בעלי חנויות עם מזגן, בעלי מכוניות ללא טורבו במזגן , קבצני רחוב וארטיק לימון.

לנתינת עדות אופי על גנרל חורף זומנו זאטוטים במגפיים, מנקי רחובות, פירות חורפיים, אדמה צחיחה ונהגים שנהנים להשפריץ עם מכוניתם עד גובה הגלים.

על אופי הקיץ העידו אנשי שיבה בסוודר, בובה במבה, דרדקים בבגד ים, ירושלמים קרירים ובחורים שקבעו את מושבם בנחל דרגות.

אחרי ששמעתי את הצדדים ואחרי ניסוח גזר הדין ללא כל משוא פנים ושוחד רקעתי ברגלי לאות סיום הדיון ופניתי להקראת המסקנות.

מטענות בעלי הדין נראה ש"לכל זמן ועת" ולכל תקופה יש את המתענגים מטובה ויש את החפצים בסיומה, יש הרואים בה ברכה ויש הרואים בה תיקון.

אי לכך יחויבו באביב אנשי הקיץ לברך את אנשי החורף בברכת קיץ בריא, ובסתיו יחויבו אנשי החורף לנחם את אנשי הקיץ בברכת חורף חם. ולא זו בלבד אלא שכדי להרבות אחווה יאכלו אנשי החורף בקיץ גלידה חמה ואנשי הקיץ ישתו בחורף תה קר, ובא שלום על ישראל.

מחיאות כפיים נשמעו, התעוררתי...

יש הפגנה למטה

לא נורא, זה כנראה לא התקופה שלהם.

אהרן מ.
  • 680
  • לאה פוטש submitted a new Article:

    אוך, כמה קשה להשכיב אותם!

    אמא, לא רוצה לישון.
    אמא, מים.
    אמא, שוקו.
    אמא, קולה.
    אמא, פתק.
    א מ א.
    לא רוצה.
    לא רוצה כלום.
    לא רוצה לישון ודי!
    מי אמר שאני חייב לישון?
    אני לא עייף בכלל.
    אני אעזור לך, אמא.
    אני אגרוף לך את המים,
    אני אקלף לך תפוחי אדמה,
    אני ארסק לך אפרסקים,
    אני אוסיף קצפת מלמעלה. אני יודע איך.
    אוך.
    מה באמת אכפת לך?
    שימשיך להסתובב בין הרגליים,
    שיעזור, יפרוק מרץ עוד שעתיים,
    למי 'כפת בעצם?...

    Read more about this article here...
    טובבב...

    אז אחרי שהרעיון של הפאנל עורר סערה ויצר קמפיינים של הצבעות (שחלקם נמחקו...), וזו כבר בהחלט הצלחה בפני עצמה, נעבור ברשותכם לשלב הבא. ונשתדל לעשות את זה גם קצת מעצבן, מה לעשות - כאן לישון זו עבירה מנהלית.

    אז ככה, הציבור הקדוש (עשרות המצביעים בעד, ועמהם עשרות ה'יושבים על הגדר') מוזמן להציע את מי הוא מעוניין לראות משתתף בפאנל. או במילים מדוייקות יותר: אלו עיתונאים יתארחו כאן בפורום לפאנל העיתונאות.

    ההיגיון שעומד מאחורי הההצעה המוזרה הזו הוא די פשוט:
    נניח שאני מביא לכאן את א' ואת א'א' ואת א'א'א' תפוח אדמה - אני מניח לדמיונכם הפורה לנחש מה קורה הלאה. אני אציין רק כמה תרחישים סימבוליים למדי: א. האתר של פרוג קורס מעומס ההודעות הפרטיות שאני מוצף על כל הבעיות ההשקפתיות, וחוסר המקצועיות, והמצוקות המשפחתיות של אורחינו הנכבדים. ב. אינסוף פוסטים מחוקים עם גידופים על הנ"ל. ג. אף אחד לא משתתף בפאנל, כי כל אחד מתעב אחד אחר מהמשתתפים.
    ועוד לא הזכרתי כמה אני צריך לבזות את עצמי בפני אותם ברנשים, כדי שיואילו בטובם (אם ישנו) לרדת לעמינו, ולפנות מזמנם העמוס (ועדיף לא לנחש במה...).

    לכן, אני מכבד את מכובדי להציע באשכול הבא שמות של עיתונאים שלדעתכם ראויים להופיע בפני יקירי הפורום. המועמדים שייבחרו ייאלצו לשקול את האפשרות לסרב לענות להצעה בכובד ראש.

    ומה לעשות, כמה כללים:

    • את השמות יש לכתוב כל שם בהודעה נפרדת. השמות בעלי מספר הלייקים הגבוה ביותר הם שיבחרו. במידה ויהיה צורך תתקיים הצבעה נפרדת.
    • האשכול הבא מיועד אך ורק לשמות מועמדים. הערות והארות יש להעלות באשכול הקודם בנושא זה.
    • בשום פנים ואופן אין להעיר/לבקר/להשמיץ/להשפיל/לבזות/לחרף/לגדף/למחות/לקלל וכדו' כל שם שיועלה כאן. משתמש שיחרוג מכך יורחק מיידית.
    • תחום העניין של הפאנל הוא רק בעיתונאות החרדית.
    בקיצור, דברו.
    • תודה
    Reactions: יוצרת כתיבה1 //
    32 תגובות
    יוסי סיים לברך ברכת המזון, מסייע לאמו בסידור השלחן וניקוי הפירורים. אביו מביט בשעונו השעה 7.20 ופונה ליוסי: "יש לך עכשיו עוד שלוש שעות, כאן בבית יהיו הפרעות ולא תוכל ללמוד, גש ל"דרך החיים" שם תוכל ללמוד בשקידה. "ללמוד בשקידה" חוזר אחריו יוסי בעוד הוא מטיב את עניבתו, אין לי שם חברים ואני לא מסוגל ללמוד לבד. עצב ניכר על פניו של אבא והוא לא מגיב, יוסי מנסה למשוך את הזמן ואט אט מבין שאין לו הרבה ברירות מה לעשות הוא חובש את הכובע והחליפה ועניבה ממתן הבית הוא מברך בפיו: "אבא, אמא שבת שלום, הדלת נטרקת והוא יוצא לרחוב.

    בבית נשארים האב והאם מסתכלים אחד על השני עם כאב, "אני מכירה את יוסי" אומרת האם, "בישיבה שיש סדרים וחברותות הוא ממש פורח, הוא כל כך מתקדם ונהנה בלימוד. אבל בשבת שהוא בלי אווירה מתאימה, זה בשבילו קושי עצום".

    יוסי הולך עם ידיים בכיסים מחפש תעסוקה ברחוב. קוצץ צפורניים בלחץ, מפהק. ואז הוא נזכר בחבילת גרעינים שהצטייד בה מבעוד יום, מתיישב על ספסל בגינה ומפצח גרעינים, זורק לאויר ערימת קליפות של גרעינים שפיצח תוך כדי, וכמה יונים בורחות בבהלה.

    הוא נכנס לבית הכנסת מטייל במסדרון, ניגש להכין לעצמו כוס תה, מציץ לתוך ההיכל, רק אדם אחד מבוגר מעיין באותיות הקטנות של ה'מקראות גדולות', מפעם לפעם מתקדם וממלמל 'שנים מקרא', כל הספסלים ריקים. יוסי פותח ספר מתיישב כמה דקות ובוהה באוויר. מניח את הספר וחוזר לטייל הלוך וחזור במסדרונות בית הכנסת.
    ***
    תודה שקראתם את הסיפור, קטע זה אמור לרגש נדיב חרדי בחו"ל, כשישתתף בכאב שיש לבחור בארץ. וירצה לתמוך במסגרת של סדר לימוד בליל שבת בביהכנ"ס השכונתי.
    השאלה שלי היא איך לחזק את הדרמטיות של הסיפור, שירגש ויגע ללב.
    בס"ד

    שרועה על הספה היא סקרה את הסלון. רצפה מבריקה, שולחן מסודר, ספריה חדשה, חלון פתוח לרווחה. היא קמה באטיות והגיפה את התריס עד החצי, כך שהרחוב יהיה מוסתר ורק חצר הבנין תיראה. עצי הזית הענפים נתנו לה תחושה טובה.

    שעון היד הכסוף שלה ציין את השעה 18:09. היא תחבה את רגליה בנעלי בית ודשדשה אל המטבח. מבטה נדד סביב. שיש מצוחצח, ארונות נקיים, מקרר. ידה נשלחה כמעצמה ופתחה את דלת המקרר. טרטור המנוע נשמע כשעיניה שוטטו על התכולה. מעדן וניל צד את מבטה אבל זמזום הרטט של הפלאפון מכיוון הסלון עורר אותה לחיים. על הצג הבהבו המילים: אלי שלי.

    "לילוש? איזה כיף שהתקשרת. מה נשמע?"

    "מה נשמע איתך, רבקי?", הוא דיבר במהירות, "תשמעי, את יכולה לעשות לי טובה?"

    היא התיישבה על הספה. "בטח! רק תגיד מה".

    "יש לי ספר של חידושים שלקחתי מחבר והוא רוצה אותו עכשו. יש מצב שתביאי לו אותו? בעיקרון הוא יחכה בגינה ליד הבית עוד חמש דקות בערך..."

    היא קמה בזריזות, הצמידה את הפלאפון לכתפה בהטיית ראש ופתחה את הארון בידיים פנויות. "בוודאי, רק תגיד לי איזה ספר".

    "ספר חידושי הגרנ"ט. הצבע שלו ירוק חזק, הוא אמור לבלוט..."

    "רגע... ירוק, יר--- הנה מצאתי! יופי, אני רצה לגינה".

    "תודה, ריקי".

    "בשמחה אלי, מחכה לך".


    רוח סגרירית נשבה בין מתקנים צבעוניים ושוממים, מנידה עלים יבשים לערמות בגווני חום כתמתם. רבקי רכסה את המעיל שלה עד לסנטר וחיבקה את הספר אל עצמה. איש מבוגר לבוש באימונית שיחק עם הכלב שלו בצלחת מעופפת. רבע שעה חלפה. היא לחצה באצבעות קרות את החיוג המקוצר. ברגע שהוא ענה, היא ירתה.

    "אלי, אני כבר ממזמן פה ואף אחד לא הגיע!"

    שקט. "מה?"

    "החבר שלך לא בא! יש כאן רק איזה זקן אחד והכלב שלו".

    "טוב, זקן הוא לא, אבל אם הוא החליט לא להגיע אז אולי הוא באמת כלב". צחקוק צרוד סיים את דבריו.

    "נו, אולי תתקשר אליו?"

    "הוא בחור ואין לו פלאפון".

    "אז מה אני עושה עכשו?"

    "עזבי, תחזרי הביתה".


    הדלת נהדפה בפתאומיות כשרבקי נכנסה בתזזית ונטרקה מיד אחריה. היא הניחה את הספר על השולחן, הסיטה כסא והתיישבה, נותנת לדם לזרום שוב בקצות האצבעות ולחמם אותה. "כוס תה, זה מה שאני צריכה..." מלמלה לעצמה. היא הניחה את ידיה על השולחן בכוונה לקום אבל צנחה שוב על הכסא.

    הרחוב נשקף מולה. החלון היה פתוח לרווחה.
    מערכת בית פרוג submitted a new Article:

    על סרגל ולא מהקלמר

    יצא לכם לבחור צעצוע בחנות הצעצועים? מכירים את תחושת חוסר האונים מול המדפים? מה הוביל אתכם לקופה בסופו שלך דבר, שלמים (או לא) עם החלטתכם? בואו נפרק את זה: ראשית, כשביקשתם עזרה מהמוכר או כשהוא עצמו ניגש באדיבות לאזורכם, שאלתו הראשונה היתה במאה ואחת אחוזי ודאות- למי אתם מחפשים צעצוע. עניתם לו שלילד בן ארבע. יפה. הוא כיוון אתכם למדפים המתאימים, ושאל: מה כבר יש לו? מניתם רשימה נכבדה והמוכר סימן איקסים וירטואליים על דופלו, מוסך, כלי עבודה וכולי, ומיד המשיך לברר: משחקי קופסא מדברים אליו? מכוניות?...

    Read more about this article here...
    ב"ה.

    מַחֲרֹזֶת שֶׁל דָּגִים


    לַחֲרֹז שְׁנֵי דָּגִים,
    זוֹ מְשִׂימָה קָשָׁה.
    בַּקְּשׁוּ מֵהַדַּיָּגִים,
    שֶׁיְּפָרְטוּ בְּבַקָּשָׁה:

    ***

    סָלוֹמוֹן הוּא אַשְׁכְּנָזִיסְט,
    אֶת בַּקַּלָּה לֹא יְקַבֵּל.
    קַר-צִיּוֹן הוּא מִזְרָחִיסְט,
    בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת יְהַלֵּל.

    אַמְנוֹן חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה,
    עָלָיו כָּל דָּג יִצְחַק.
    גַּם בּוּרִי וְעַם הָאָרֶץ,
    מִן הָרֶשֶׁת הֻרְחַק.

    בְּגוּשׁ עֶצְיוֹן גְּפִילְטֶע אִישׁ,
    עַל הַקָּדְקֹד כִּפָּה כְּתֻמָּה.
    דַּג הַזֶּבְּרָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ,
    מְחַפֵּשׂ עֲצָמוֹת תַּחַת לָאֲדָמָה.

    מָה יִהְיֶה, דָּגָה מִנַּיִן?
    יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן!
    בִּמְעַט אִכְפַּתִּיּוּת וְרֹב מֶרֶץ,
    עוֹד יִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ!


    דַּג הַמּוּסָר מִמְּסִלַּת יְשָׁרִים,
    בֶּן עֲלִיָּה, עוֹסֵק בְּ"לוֹמְדֶעס".
    לֹא יִשְׁכֹּן לְצַד הֶהֱרִינְגִים,
    מֵהַשְּׁטִבְּל בְּ"שַׁלְשִׁידֶעס".

    סַרְדִּין רָזֶה - טוּנָה שָׁמֵן,
    בָּהִיר מְאֹד הַהֵלִיבּוּט.
    לוּ מֻשְׁלָם לְרִשְׁתֵּנוּ יִזְדַּמֵּן,
    נְשַׁכְפֵּל מִמֶּנּוּ שִׁבּוּט.

    קָשֶׁה הַזִּוּוּג כִּקְרִיעַת יַם-סוּף,
    אוֹ לְפָחוֹת כִּנְסִיכַת הַנִּילוּס.
    אִם דַּג זָהָב לֹא יָצוּף,
    עוֹד תִּכָּנְסוּ לְמִינוּס...

    מָה יִהְיֶה, דָּגָה מִנַּיִן?
    יְשׁוּעַת ה' כְּהֶרֶף עַיִן!
    בִּמְעַט וִתּוּר וְרֹב מֶרֶץ,
    עוֹד יִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ!
    האשכול הזה נפתח בעקבות ההודעה הכואבת של מאיר שבח. כאן:
    https://www.prog.co.il/threads/על-מתחזים-ומאחזי-עיניים-זהירות.406109/

    קראתי את ההודעה שלו כמה פעמים. שוב, ושוב. זה לא ייאמן. לא ייאמן. מאיפה החוצפה לשלוח מתחזים?! זו תחתית החבית. רמאות מהסוג הכי נחות. איך זה ייתכן, למען השם? איך?

    היום בבוקר נפל לי האסימון. כולנו פספסנו.
    והרי הסיפור המלא לפניכם...

    (נכתב בהומור, אך גם עם כאב. ר' מאיר היקר, תחזקנה ידיך. אינני מכירך אישית, אך סיפורך כאב ונגע מאוד לליבי. יהי רצון שתצליח בכל מעשי ידיך, ותראה רק ברכה במעשה ידיך, ושאיש - לעולם! - לא יעשה עוד שימוש בלתי מורשה במותג שהוא שמך.)

    ---------
    ---------

    מנהל הסוכנות נשען על כסאו בנינוחות, ידיו מרימות שני טלפונים במקביל, פיו מקשקש עם היושב ממולו, ואצבעותיו מקלידות במהירות הודעות.


    הוא שיהק אל הפומית הימנית: בוריס, לא טוב לך? אתה יכול ללכת. שנינו יודעים שאין לך שום נסיון, ובית הספר לצילום של פולטובה לא נחשב למקום מרשים. זרייעק.

    המזל שלך שאתה מועסק אצלנו, בסוכנות להשכרת מאיר שבח, אחרת היית רעב ללחם ומקושש כסף בתחנה המרכזית בקרית גת כדי לקנות גת וודקה. איוון יודע את האמת, צ'יזמאייס.


    הוא טרק את השיחה, נשען לאחור, האזין לנאמר בשפופרת השניה, ואז הניח גם אותה. חיוך רחב פשט על פניו המשופמות, והא חיכך את ידיו בעונג.

    הוא עיסה את ברכיו הדואבות משעות של רביצה מול המסך, הנהן לתיאלנדי מהמסעדה להכניס למשרדו את מנת העוף שהזמין באינטרנט, ונאנח: החיים טובים.


    ואכן, חייו היו טובים.

    הוא הקים את הסוכנות לפני שנתיים וחצי בדיוק. וכמו שאמר ילצין: אין טעות. המפלגה נמצאת תמיד מאחורי הקלעים.

    במקרה שלו, הכל היה פשוט. אפילו לא היה צורך בעזרה מפלגתית. הוא שמע מחבר שעסק בהעמדת תאורה על מאיר שבח, צלם העל של היהודים האורטודוכסים, והחליט מהרגע להרגע לקחת טרמפ על המותג.

    הוא ביקש מחברו, גרישה, שיעשה קצת גרפיקה ויקים עוסק מורשה תחת השם א.א.א.א.א.א איוון צילום מתקדם בע"מ, ועוד באותו היום הסוכנות הוקמה רשמית.


    ההצעה, בבסיסה, הייתה גאונית. הוא פנה לצלמים חובבנים מחבר העמים, והציע להם לעבוד אצלו בסוכנות, תחת המותג מאיר שבח.
    הוא הסביר: מאיר שבח הינו מותג הצילום הכי מוכר אצל היהודים האורטודוכסים. אנשים מוכנים - ובצדק! - לשלם סכומים נאים כדי לזכות בו כצלם לאירוע שלהם. מאיר שבח הינו מטובי צלמי החתונות, וכולם משתוקקים לשכור אותו. קלי קלות.
    אבל, אליה וסטאלין בה: אין להם מושג איך נראה אותו אדון שבח. אין להם מושג אם מאיר שבח הצלם, הינו אכן מאיר שבח המותג...


    איוון איש פיקח, וקלע במדוייק. העסק עף!
    הוא השכיר צלמים במחירים נמוכים, כאשר איש מהמזמינים לא ידע שהצלם העילג והשתוי איננו מאיר שבח האמיתי.

    וכך, בעוד שמאיר שבח המקורי צילם במסירות ערב אחרי ערב, הזיע, עמל, עבד, נתון את כל כולו - הסוכנות של איוון שלחה מידי ערב עשרה צלמים מתחזים, לעשרה חתונות שונות. כולם הזדהו כמארי שבח המקורי, כמובן.


    הכל היה נראה ורוד. איוון כבר ישב לשיחה ראשונית עם נדידה, אדריכלית יקורתית ומבוקשת, והם התוו פרוגראמה ראשונית לארמון החדש שהוא יבנה בקיסריה. החיים טובים!


    מטבע הדברים, עם הזמן התחלפו להם המועסקים תחתיו. חלקם נעצרו ע"י המשטרה בעוון עליה בלתי חוקית, חלקם נהגו בשכרות, חלקם נרגמו באבנים ע"י הרוקדים בחתונה, שחשדו בהם כי הם כייסים מתחזים לצלמים, חלקם התפטרו מהעבודה, וחלקם מתו בתאונות מסתוריות.


    כך או כך, איוון מצא תמיד תחליפים. כמה כבר קשה לצלם, אה? קונים מצלמה גדולה מאיביי, עושים קליק קליק, נותנים מחיר מוזל דרך הסוכנות להשכרת מאיר שבח, וזה הכל.

    למען האמת, הוא התחיל להתשעשע ברעיון להרכיב בארמונו ברזים מזהב, טהור, 57 קראט. נכנס כל כך הרבה כסף! ואף אחד לא בא לבקש החזרים, ואישל א התווכח על טיב העבודה. מאיר שבח! העבודה כנראה טובה מכדי שנוכל הלבין משהו, מלמלו בצער המחותנים הטריים, עודם בוהים בתמונות המטושטשטות והגרועות תוצרת הסוכנות להשכרת מאיר שבח.

    הלקוחות הניחו שמאיר שבח לא זה מוצלח כמו שהם חשבו, וזהו.



    ואז הכל התרסק. מאיר שבח האמיתי גילה סוף סוף את המצב, ויצא למלחמת חייו. אשכול אחד בפרוג, זה מה שהיה צריך. בום. טראח, גמרנו.



    ולכן, בצער רב, לעת עתה הופסקה הפעילות של הסוכנות להשכרת מאיר שבח, והמעוניינים בשירותיו ייאלצו להזמין את מאיר שבח המקורי, בלבד.


    אי אפשר לעשות עסקים בישראל, אמר איוון, וחזר למולדוביה.
    מוקאדם/ דבורי רנד

    עלול להכיל ספולרים

    סאלמן באבו ישב שעון על מקלו ליד המאלידה. כוחו לא עמד לו עוד לגרש ילדים שובבים מעליה. ותאומיו של בועז חפנו מלא כפיהם צימוקים ופיסטוקים, גודשים כיסיהם עד להתפקע.

    בראש ישבו דאדא מוקאדם ולידו הקאזי החדש, אליהו. כן זה שיישב בבומבי ולא ינדוד עוד. ומשם תצא תורה לכל בני ישראל.
    בומבי עיר גדולה, ומותר לה להתפאר בקאזי משלה. מעבר לקאזים הנודדים.

    אולי זה מה שקרה כשאליהו שב מבגדד לבומבי, עשיר ועמוס בתורה שקנה.

    הספר מוקאדם מכניס אותנו היישר אל ניחוחותיה של אסיה הרחוקה, ומרחביה של הודו. בשפה נוגעת ועשירה. משולבת במילים מקוריות שנותנות תחושה אורגינלית אך בהטיה עברית שמאפשרת את ההתמצאות בשלל השפתי החדש. (סאהיב, סאהיבים)

    הסופרת ברוב אומנות מאפשר לניחוחות התבלינים והקארי לעקצץ באף יחד עם תחושת הסלידה מריח רקבון הדגים שבביצת המנגרובים.

    המוות והחיים שוכנים זה לצד זה.
    המסורת והשייכות, מול השטחיות מהעבר השני.
    היופי והכאב.

    הספר מכיל עושר של ידע גאוגרפי והיסטורי, הגם שהסופרת לא התחייבה ל100% דיוק, הם מאפשרים הצצה לחיי קהילה פחות ידועים ומבט לקהילות נידחות.
    כל זה בצורה עדינה שנטמעת בעלילה בלי להעיק.

    בספר ישנה תופעת טבע בה הגיבורים כמעט כולם, למעט הג'אמדר הצבאי... רגשניים כבנות. הקשרים בין דוד ואליהו מעבר להיותם צמד חמד, לפעמים נותנים תחושה של צמד בנות בגיל ההתבגרות בן ימינו. מצד אחד אולי זה מחבר את הקהל שקורא את הספר, לי היתה קצת חסרה דמות גברית חזקה.

    נקודה שאהבתי מאד בדמותו של אליהו היא היותו הנון קונפורמיסט. קורא התיגר ומחולל הבעיות. הילד הרע. העצמאי. מצד שני לא צריך לקלף שכבה עבה מידי, או אפילו אין צורך לקלף כלל ואיכותו הנדירה צפה. הרצון שלו ללמוד תורה ואהבה שלו אליה. הכמיהה לכבוש פסגות. ובכלל לקחת אחריות.

    אם נשליך לימינו יש במציאות, הזאת לפחות בספרות, כוח לנוער שמוצא את עצמו קורא תיגר. זה משנה משוואה. אני לא חצוף שרוצה לפרוץ גבולות. אלא אני מעוניין להשיג את הטוב רק שעדיין לא מצאתי את הדרך לעשות זאת בגבולות הנוכחיים.

    מה הייתי רוצה שיהיה אחרת?
    לאחר הבריחה של הדודים שמואל ויצחק משבי הטיגר ממנסור יש שבירת שיא. די במרכז הסיפור. לאחר מכן הציפיה הטבעית היא איכשהו להגיע סוף הסיפור, כי העלילה בעצם הסתיימה. אך אז נכנסת הכולירה, ומאבק הירושה על המוקאדם וכו'. תחושה נמרחת.

    לדעתי שינוי בסדר העלילה היה פותר את הבעיה, נניח השחלת הכולירה לזמן בו הדודים בשבי, טרם היציאה לשחררם. אולי פרולוג על מאבק המוקאדם/ בניית שער הרחמים. שינוי בסדר ההתרחשות כך שהשיא יהיה סמוך יותר לסוף.

    ספר מומלץ מאד. גם עם הוא התווה לנוער, הוא משובח למבוגרים.
    מסוג הספרים שאפשר לקרוא בכייף, כשאין כח למתח, או שהנפש לא בנויה לפיתולים מורכבים וצרות של אחרים...
    @מ"ם החד, המוכשר, המבריק, הנפלא!
    כשקיבלנו, כמדי ראשון בראשונו את השירשבוע העדכני לפרשת ויחי,
    וכמו תמיד, חד ויצירתי, ומדגדג את העצבים החשופים...
    התלהבתי, והבעתי. בכנות.
    זה מהרגע להרגע אז זה לא משהו, אבל בכל זאת...

    ***

    חֻמָּשׁ עוֹבֵר וְשָׁב / שירשבוע



    בּוֹאוּ נִקְרָא אֶת הַסִּפּוּר מֵהַסּוֹף:
    אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל "בִּיאוּסִים" -
    כִּי אֶת אָחִיהָ לֹא רָצְתָה לַעֲקֹף
    וַיְחִי וּתְּחִי מְאוֹרָסִים.

    (סתם - זה לא באמת קשור...)

    הַכֹּל הִתְחִיל כְּשֶׁבְּלִבּוֹ הַטּוֹב
    שֶׁל מ"מנוּ הַנִּפְלָא
    הִפְצִיעַ רַעְיוֹן כַּחֲלוֹם רָטֹב
    וַיָקוּם, וַיִגַּשׁ הָלְאָה.

    וֲיַעֲמֹד עַל מְקוֹמוֹ
    מֵצִיץ מִן הַחַלּוֹנוֹת
    הֵחֵל לְהַגְשִׁים אֶת חֲלוֹמוֹ

    מִקֵּץ עֶשֶׂר שְׁנוֹת

    פָּרָשָׁה פָּרָשָׁה וְהַמִּשְׁתַּמֵּעַ
    כֻּלָּנוּ הַחילוֹנוּ לַעֲקֹב
    אֵיךְ עַל פָּרָשָׁתֵנוּ אָדוֹן "נַייעֶס" מִתְּקַבֵּעַ -
    וַיֵשֵּׁב טוֹב.

    עִם עֵטוֹ אֶל הַפּוֹלִיטִיקָה נִגַּשׁ
    חָשׁ שָׁלִיחַ מִמָּרוֹם
    וּמִתּוֹךְ הַזֶּבֶל הַמְעוּפָּשׁ
    שָׁלַּח אֶת יוֹנַת הַשָּׁלוֹם.

    דְּעוּ. בְּזֶה יְכָלְתּוֹ מִתְבַּטֵּאת -
    כִּי בְּכָל שָׁבוּעַ מַפִּילֵנוּ בְּרַהַב מַחֲזֶה!
    אֲחֵרִים, מַכְנִיסִים אוֹתָנוּ לְזִיעַ וּרְתֵת,
    וּבַסּוֹף? - וַיֵצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה...

    בֶּאֱמֶת, לֹא בָּאתִּי לְסַּפֵּר

    תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים
    אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה -
    כְּכָל שֶׁהוּא מְבַרְבֵּר
    אֲנִי הוֹלֵךְ וּמַחְכִּים...


    קוּלְמוּסוֹ, כְּנַחַל הוּא נוֹבֵעַ!
    מִתּוֹךְ שֶׁנִּשְׁמָתוֹ הַכְּשֵׁרָה,
    עִם כָּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ - אוֹהֲבֶיהָ -

    חַיֵּי שָׂרָה. חָיָה, וְשָׁרָה.

    (זוכרים?
    תּוֹך שֶׁאֶת כּוֹבָעוֹ הוּא מַבְרִישׁ
    לִכְבוֹד דַּף הַמַּאֲמָרִים

    וֲיַרְא, כִּי אֵין אִישׁ
    שִׁרְבֵּט בִּשְׁבִילֵנוּ שְׁיָירֵי שִׁירִים...)

    וַאֲנִי מִתּוֹךְ קִנְאָה לְעַצְמִי אוֹמֵר

    לֵךְ לְךָ עַד אֲשֶׁר תִּמְצָא מָקוֹם
    וְאַחֲרֵי נִסְּיוֹנוֹת מְרֻבִּים, וּכְשֶׁאֲנִי גּוֹמֵר
    אֲנִי מֵבִין: נִגְּזָר עָלַי - לָשֶּׁבֶת, לָקוּם...

    וּבְכֵן, לֹא אַמְשִׁיךְ עוֹד לְהַסְפִּיד
    לָמָּה־הוּא־לֹא־צָרִיךְ. נִימוּקוֹ עִמּוֹ...
    הֵבַנְתִּי, קַרְסוּלַיי לְקַרְסוֹלָיו לֹא אַצְמִיד
    אֲנִי נִכְנָע, וְנוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ.

    זֶה סוֹדוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר
    בּנִימָה עַכְשָׁוִית
    זוֹהִי דַּרְכוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר
    מִבְּרֵאשִׁית.

    ***

    נא לא לתפוס את השיר במילתו. ואם בדיוק בשיר של וירא הפורום המה משוררים, אז מה?..
    וגם, גילוי נאות - החרוזים קידשו פה את האמצעי. אז נא לא להתרגש...
     תגובה אחרונה 
    אחים יקרים!
    בטח שמעתם על הפיגוע שהתרחש בעפרה בנר שמיני של חנוכה. ברצוני לספר לכם על פן נוסף שהיה באירוע.

    מה שאתם מכירים, זה את הוידאו של המצלמת אבטחה מתעד את הרכב של המחבלים ימח"ש עוצר, יורה ובורח.

    אני הייתי ברכב התכלת שנראה במצלמה עוצר לאחר הרכב של המחבלים ימח"ש, עוצר ועושה רוורס. אז בואו נעשה כמה צעדים אחורה: נסעתי בכביש 60, כביש שעובר בין יישובי בנימין, שאחד מהם הוא עפרה, שבצומת שלו התרחש הפיגוע. נסעתי והכביש היה ממש ריק באופן מפתיע. בערך 5 קילומטר לפני עפרה (מקום הפיגוע), אני רואה רכב לבן קטן שנוסע לפני. שנינו נוסעים בערך במהירות של 100 קמ"ש.

    לאחר זמן מה, הרכב שלפני האט באופן קיצוני והוריד את מהירותו לסביבות ה50 קמ"ש. אני במחשבה ראשונה, חושב שיש לרכב תקלה ולכן הוא מאט. החלטתי לבצע עקיפה, כיון שהיה שדה ראייה מצוין (הכביש היה ריק כמו שציינתי). אני בא לבצע את העקיפה, ולפני שעשיתי משהו בפועל, הקב"ה ישתבח ויתעלה שמו לעד! נותן לי הבזק של מחשבה: אל תעקוף אולי זה מחבל.

    שתבינו, הרכב שלפני היה עם לוחית צהובה, ולא היה סיבה לחשוד שמדובר במחבל כלל, מאות פעמים ביום רכבים מאטים פתאום, ואף פעם לא חושבים שמדובר על מחבל. מה גם שלא היה פיגוע ירי הרבה זמן באיזור ב"ה, אז באופן הגיוני אין שום סיבה לחשש זה.

    אחרי שעלתה לי מחשבה זאת בחסדי ה' יתברך, התחלתי לפחד אולי מדובר באמת במחבלים. לאחר מכן, פעולות הרכב שלפני, העלו לי יותר ויותר את החשד. הם התחילו להאט ולהאט, וירדו כבר לשולי הכביש, ואני מרגיש שממש הם מחכים שאעקוף אותם. (שוב פעם אין לי שום מידע שמדובר על מחבלים.) והפחד הלך וגבר, הזמן נראה לי כמו נצח, והתחלתי להאט גם כן. החלטתי באופן מוחלט, לא משנה מה קורה אני לא הולך לעקוף אותם. לאחר מכן באה לי מחשבה של פחד נוסף, אם הם חמושים, הם יכולים להסתובב מהרכב שלהם ולירות עלי, בלי שאני יעקוף. לא ידעתי מה לעשות (ואני מדגיש אני לא יודע שזה מחבלים רק חושש).

    ופתאום אני נזכר במשפט ששמעתי בשיעור תורה בהיותי חייל ברבנות של שייטת 13.
    אספר לכם בקצרה, זכיתי בתור חייל של הרבנות, להיות אחראי על השיעור כמה שנים, וזכיתי להיות לעזר לרב מאיר גול (הרב גול הינו אחד מרבני ישיבת אור אבנר חב"ד כפר סיטרין, ובזמנו הפנוי מוסר שיעורים בשייטת ובכלא 6), בשיעור שהתחיל עם כמה חיילים וב"ה ממשיך עד היום [אני השתחררתי כבר לפני שנתיים כמעט] והשיעור ב"ה הולך וגודל כל הזמן. היום יש בשיעור ממוצע בין 20 ל30 חיילים, דבר שלא מובן מאליו בכלל.

    הרב מאיר גול שהעביר את השיעור סיפר על אשה שהלכה בשעה מאוחרת בלילה, והיא חשה שאדם לא הגון עוקב אחריה. והיא פחדה, ואמרה כל הזמן "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ומעליי שכינת א-ל". באותו סיפור, לאחר שתפסו את האדם שהפחידה, הוא סיפר שראה שני דמויות של אנשים גדולים שמלווים אותה, ולכן פחד ולא עשה לה כלום.

    חוזרים לנס שלנו, אני בפחד שלא יירו עלי, נזכר במשפט, ואומר תוך כדי נהיגה: "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, ומעליי שכינת א-ל." והתפללתי לה' יתברך, ואמרתי לו, ריבונו של עולם, שמור עלינו מה אנחנו בלעדיך!

    לאחר מכן עלה לי הביטחון, ופתאום הם התחילו לנסוע מהר יותר. (ישתבח שמו לעד, הם התייאשו מהאופציה לפגוע בי). לאחר מכן, עולה לי מחשבה לעצור לטרמפיסטים העומדים בטרמיפיאדה בעופרה (מקום הפיגוע), וככה אני ארוויח שני דברים: אחד, שבינתיים הרכב שלהם ימשיך בנסיעה ויתרחק ממני. והשני שזכות המצווה להעלות טרמפיסטים תעמוד לי בשעה זאת. אנחנו מגיעים לצומת עפרה, ואני מסתכל לכיוון הטרמפיאדה, ורואה שיש אנשים. התחלתי להאט ולאותת לכיוון הצומת. אני מסתכל קדימה ואני רואה שהרכב שלהם מאט ממש, עד כדי עצירה.

    ואני חושש שאני חושב שאני יודע מה הולך לקרות, ופתאום בשנייה אני רואה יד עם נשק יוצאת מהחלון ופשוט רואה איך הוא יורה באנשים שנמצאים בטמרפיאדה.

    באותו רגע במאית השנייה אני מבין שהחשד שלי היה אמיתי ומדובר במחבלים ארורים. עצרתי (מכאן כבר רואים את זה בוידאו של המצלמת אבטחה.). ואז היה לי פחד שהוא יסובב את היד ויכוון עליי. הסתכלתי במראה לראות שאין אחרי רכב, עשיתי רוורס ונכנסתי לעפרה תוך כדי שאני מתחיל לעכל מה ראיתי. עם רעדה ביידים אני מבין, שה' יתברך נתן לי את החיים במתנה!

    אם לא המחשבה שהקב"ה נתן לי, לא לעקוף אולי זה מחבל, הייתי עוקף והם היו יורים עליי בוודאות. עצרתי כדי להירגע בתוך עפרה, והבנתי איזה נס ענק עשה לי ה' יתברך.

    כל העולם כולו קיים בנס, כל רגע מחדש הקב"ה מחדש את עולמו, כמו שאנחנו אומרים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". העניין שרוב העולם חיים בנס נסתר, ואני מאז אותו אירוע, יודע שאני חי בנס גלוי. לא סתם התרחש הנס דווקא בנר השמיני של חנוכה. כמו שבנר השמיני כל הנרות דולקים והחנוכייה מאירה בשלימות, כך הנס שלנו היה גלוי ומאיר לכל. ושמונה זה מספר מעל הטבע כמו שכותב המהר"ל מפראג.

    בדרך כלל, כמו שרבותינו הקדושים אומרים בגמרא "אין בעל הנס מכיר בניסו". וגם כאן, אם לא הייתי רואה את המחבלים יורים, הייתי חושב שמדובר על פחד טיפשי וסתם אני פחדתי בלי סיבה. אבל כאן, הקב"ה נתן לי, בעל הנס, להכיר באופן הכי גלוי שיש, איזה נס ענק הוא עשה בשבילי, בחסדיו המרובים. באותו רגע הרגשתי בכל עצמותי, כמה ה' יתברך אוהב אותי ושומר עליי, למרות שהוא לא חייב לי כלום! נוסף על הנס שלי שניצלתי, היו כאן עוד אינספור ניסים, ואציין כמה מהם: הכביש באופן מפתיע היה ריק, ולא היה רכבים לפני המחבלים, אחרת הם היו יורים עליהם.

    נס נוסף, מה שראיתי בעיניים, היריות היו מדיוקות, והייתי בטוח שיש כמה הרוגים. זה נס גלוי שהסתיים האירוע בכמה פצועים, שרובם יצאו כבר מכלל סכנה, ובע"ה יהי רצון שגם האימא ובנה שנולד יצאו מזה בריאים ושלימים.

    אחים יקרים! דעו לכם ש-ה' יתברך איתנו כל הזמן! גם כשקשה ולא מרגישים את זה, הוא לא עוזב אף פעם. זה מה שהרגשתי שהבנתי כמה ה' יתברך איתי תמיד. שעוברים ניסים כאלה גלויים, מבינים כמה ה' יתברך אוהב אותנו אהבת עולם. אהבה שהיא לא תלויה בדבר, ולא משנה מה מעשינו ה' יתברך אוהב אותנו! ראו כמה התורה הקדושה מגינה ומצילה כמו שאומרת הגמרא במסכת סוטה: "תורה מגנא ומצלא [מגינה ומצילה]".

    שיעור ששמעתי לפני כמה שנים נחקק בזכרוני, ובדיוק שהייתי צריך את המשפט מהשיעור נזכרתי בו והשתמשתי בו בפועל. אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים! ורק ע"י התורה הקדושה ומצוותיה, נזכה להידבק בה' יתברך שזה התענוג הכי גדול שיש! ונזכה לכל הברכות והישועות!

    כמו שקראתי לכותרת של הסיפור "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה" קיבלתי על עצמי בלי נדר, להודות לה' יתברך על הישועה הענקית, נס החנוכה בימים ההם בזמן הזה ממש, לפרסם כמה שיותר את הנס הזה. מי שיכול שיעביר את הסיפור לעוד כמה אנשים, וככה נזכה לקדש שם שמיים ביחד.

    הבעל שם טוב קדוש היה אומר: "יהודי בא לעולם בשביל לעשות טובה אחת ליהודי אחד פעם אחת! אז אפילו אם זה יחזק יהודי אחד עשינו את שלנו.

    בעזרת ה' יתברך יהי רצון שנזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון, לראות בביאת הגואל ובבניין אריאל, וא-ל ש-ד-י שאמר לעולמו די, יאמר די לצרותינו, ונזכה להידבק אך ורק בה' יתברך כל הזמן לנצח נצחים.

    אוהב את כולכם!
    היהודי הפשוט, יורם חי זכריה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה