קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כפל לשון
ליום השפה העברית: (שחל בכלל בחודש שעבר)

אם מישהו רכב על סוס ועזב, אז הוא פרש או לא?

להודות למישהו בפה מלא, זה מנומס או לא?

איך חב"דניק יודע מה לעשות כשמישהו אומר לו "תניח לי"?

אם ארכיאולוג העלה חרס בידו, זה סימן שהוא הצליח או לא?

האם למי שעובד במפעל לספרי קודש יש לפעמים יום סידורים?

האם יש ערבים לזכרו של הרב כהנא?

אם אתה רוצה לקבל תשובות, כנס לחנות שעונים.

מצחיק שלאלה שהדליקו את המנורה קוראים מכבים.

באיסטנבול לא סוגרים דלתות. הם טורקים.

מה עושים הגויים כשהם ישנים? נוכרים.

שקלתי הרבה לפני שהחלטתי לעשות דיאטה.

חיפשתי את עצמי בויקיפדיה ולא מצאתי. מרגיש חסר ערך.

אם הבעיה שלך היא כסף ואין לך כסף אז אין לך בעיה, לא?

הבוקר קניתי במאפיה קרואסון ובורקס. הקרואסון לא היה טעים, אבל הבורקס פיצה.

יש לי חבר שלא יודע מאיפה מגיעים מי מעיין. זה נובע מבורות.

תמיד כשאומרים לי שאני כוכב אני ישר מאדים. ובצדק.

רציתי להפתיע את אשתי בעבודה, בפרחים, אבל במקום שהיא עובדת יש שלט שאוסר כניסה לזרים.
אז הכנסתי פרח פרח.

הדברים הכי מוזרים שהאדם החליט לעשות מהם אוכל: דג מ-לוח, חלב מ-פוסטר, שוקולד מ-ריר.
(בעיקר האחרון ממש מגעיל..)

ללחוץ על מקש F1 לעזרה, זה בדיוק כמו לבקש עזרה מאף אחד.

היום איזה אחד העיר לי שהזקן שלי על הפנים, אמרתי לו: וכי מה חשבת שהוא יהיה על כף היד?...
הידית היתה קרה, אבל ריח של עוגת תפוחים מילא את חלל הפתח, ולכן יחיאל קצת שמח.
הוא פתח את הדלת ונתן לריח להכות בנחיריו, גם ריח אחר וחמוץ של כלים שנשארו בכיור יותר מיום אחד התערב בגסות בניחוח המופלא של עוגת התפוחים שעלה מן התנור.
על הפסנתר הוא מצא אותה, מעיינת בספרי תווים, לוגמת מכוס גדולה ושקופה תה קינמון ריחני.
"אה", היא הרימה את העיניים, "איך היה היום?" התעניינה תוך בהיה בבואתה שהשתקפה אליה מהפסנתר הבוהק.
"בסדר", הוא ענה וחיטט בכיסו אחר הסוכריה שהוא שמר לה מהפגישה שהייתה היום בעבודה, "גרליץ עושה בעיות ונצטרך להפעיל את העורך דין כדי שמשהו יזוז שם בעמותה המתוסבכת שלו"
היא המשיכה להסתכל על הפסנתר, תגידי משהו, הוא חשב.
"לא מבינה בזה", היא אמרה, "רק נראה לי שגרליץ כל הזמן גורם לכם לצרות, אולי תחפשו לקוח יותר נורמלי?"
"ואם לא גרליץ", הוא התנגד, "יבוא צימרמן עם הבעיות שלו, ועמותת שלום לכבש, וחברת יין המשומר, כל אחת עם הסיפור שלה, אל תשכחי שבשביל לקוחות מהסוג הזה המשרד קיים בכלל".
"טוב", היא נאנחה, "אם זה מה שיש, זה מה שיש, ויש עוגת תפוחים בתנור" היא גילתה לו את הסוד.
"תודה", הוא אמר, ובשקט, כמעט לתוך הצווארון הוא לחש "ויש גם כלים בכיור.."
אבל היו לה אוזניים של כלב ציד.
היא קפצה ונעמדה בינו לבין הפתח, חוסמת את דרכו.
"לא אמרתי כלום..." הוא מילמל, יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא שמעה את זה.
"מה נראה לך שעשיתי כל היום?" היא שאלה, "שיחקתי קנדי קראש?"
"לא חשבתי כזה דבר", הוא התגונן ונסוג לפינת החדר, "אני מעריך את כל מה שאת עושה בשביל הקטנים, אבל.." הוא שוב מעד בלשונו.
"אני רוצה לשמוע את ה'אבל' הזה.." היא הצביעה על האוזן שלה בתנועה חדה ומחייבת, העינים שלה היו תקיפות ומלאות בעוצמה וכאב.
"אין אבל", הוא נסוג לגמרי לאחור, "אני מתנצל שבכלל העליתי את הנושא, זה לא מגיע לך", היד מצאה במעמקי הכיס את הסוכריה הקטנה שהוא שמר לה, היא הבטיחה לו שיחזור לבית נוצץ ושניהם יאכלו ביחד ארוחת ערב, והוא האמין לה, והיא בטוח לא שכחה את זה, היא מנסה לומר לו משהו.
בכיס השני הטלפון רטט בלי הפסקה, זה בטח העורך דין החדש שלא יודע שלא שולחים ליחיאל הודעות בערב, או שיש איזו הסלמה בדרום, ורוטר מקפיץ לו פושים על אירוע בטחוני שמתרחש כעת, הוא מכור לרוטר.
"אני לא עומד לעשות את זה", הוא התחיל, "אני צריך אותו בשביל העבודה, אין סיכוי שאני מתנתק, פשוט אין סיכוי".
היא שמה ידיים על המותניים, וזה כבר היה מסוכן.
"תגיד", היא שאלה, "אתה בכלל זוכר שאני קיימת?"
"בטח", הוא הבטיח.
"בטח בטח צנון ורתח" , היא השתמשה בביטוי של סבא שלה, "תמיד זה רק החברים שלך, העורך דין, גרליץ, גרליץ, ושוב גרליץ".
היד מיששה את הסוכריה, הוא שאל את עצמו אם זה הזמן המתאים לשלוף אותה.
"ומה אתה עושה כשאתה סוף סוף חוזר הביתה?" היא שאלה שאלה רטורית, והוא כמעט נפל שוב בפח, אבל היא לא נתנה לו לענות.
"אתה פותח את הדלת, ומסתכל ישר לתוך הכיור, לא עלי, לא על הילדים, על הכיור!!" היא היתה טעונה בכאב, "אתה חייב לשמר אותי באותה רמת באלעבוסטאיות של אמא שלך, ואם אני טיפה חורגת מהתקן, אתה ישר מגיע להוריד לי את האוויר מהגלגלים עם ההערות הבונות שלך".
"אני פשוט.." הוא מילמל, אבל היא חתכה אותו.
"פשוט לא נותן לי לנשום", היא ירתה, "אתה לא יכול לראות אותי יושבת כאן על הפסנתר, זה פשוט דוקר לך בעיניים שאני מצליחה לחוות איזו חוויה אנושית ונעימה, ואתה תקוע עם כל התסביכים שלך".
"זה באמת קשה לי", הוא הודה, "כל הדברים אופפים אותי מהרגע שאני פותח את העינים עד שאני נרדם בלילה, אני מסתכל על עצמי במראה ורואה אפס מוחלט, אבקת אדם מתפוררת וחסרת זהות, בלי עומק, בלי עתיד, בלי זמן לנשום, וכשאני רואה אותך יושבת פה בנחת על הפסנתר ומלאה בסיפוק, זה אוכל אותי מבפנים, כי אני רואה איזה כישלון שאני, ואיזה פרח שאת, וזה מתסכל"
הוא התיישב ליד הפסנתר, מביט אל התווים, הוא לא ידע לקרוא תווים, אבל היו לו ידיים נפלאות ושמיעה מדהימה, פעם הם היו יושבים ביחד על הכיסא הזה, היא מנגנת מהספרים, והוא מאלתר.
האצבעות שלו ריחפו מעל הקלידים, לא מעיזות להתחיל, הוא חיכה למבט מאשר ממנה, אבל הוא קיבל רק דמעה שזלגה לה מהקצה של העין, נדבקת לריסים, דמעה שמנמנה ונוצצת, עמדה בהיסוס על הסף, ואז גלשה על הלחי מורחת על הלחי תערובת של איפור ונוזל מלוח.
איפור.
היא בחיים לא מתאפרת, מה קרה היום? הוא ניסה לשאול את עצמו, מריץ בראש את כל התאריכים החשובים, יום נישואין, יום הולדת, איזה עוד תאריכים יש?
"מה היה היום לפני עשר שנים?" היא שאלה אותו.
הוא הסתכל על הפסנתר ונזכר, פגישה ראשונה בתמיר, הוא נכנס אז ללובי, לבוש בחליפה חדשה, נעליים מצוחצחות, עניבה יפה שהשאיר לו איזה צרפתי שעזב את הישיבה, הכפתור העליון סגור בקפידה, חפתים בשרוול, כובע עם קנייטש עד העינים, עם סיכה של בורסלינו.
בהתחלה הוא לא מצא אותה, ואז הוא שמע את הצלילים.
היא ישבה ליד הפסנתר הגדול, מנגנת יצירה של רחמנינוב, מנותקת לגמרי ממה שקורה סביבה.
היה לו זמן לבחון את המראה שלה, חצאית ארוכה שחורה, חולצה צבעונית רחבה, כל הקודמות באו בלבוש מחוייט להחניק, וזאתי עם קוקו רפוי ומבט חולמני, והאיפור, האיפור שלה היה אסון, שני כתמים של סומק בלחיים, מריחה של צבע ורוד על השפתיים, ואיי ליינר לא מדוייק תחם את העיניים החומות הגדולות שהיו נעוצות בנברשת.
"את בתיה?" הוא שאל בהיסוס, היא נבהלה וכמעט שטרקה את המכסה על האצבעות שלה.
"ואתה יחיאל" היא קבעה.
"נכון", הוא הודה, מחליק ביד ביישנית על העניבה שלו, כבר לא אכפת לו שהיא תדע שהיא מיד שניה.
"את מנגנת יפה", הוא החמיא לה, "היה שם איזה אקורד שהדהים אותי", הוא התפעל.
"זה סימן שיש לך שמיעה טובה", היא חייכה, ותוך כדי חיוך היא היטתה את ראשה הצידה, חושפת עגילים שובבים בצורת ינשופים. "בוא נצא מפה, יש כאן עמק מדהים ליד המלון, אפשר לטייל בו קצת".
הוא מישש את הארנק שלו במבוכה, הוא אמור להזמין לה שתיה, לשבת איתה, לדבר על התוכניות לעתיד.
"לא צריך שתיה", היא צחקה, "הבאתי איתי בקבוק של מיץ תפוחים וקינמון, משהו שהכנתי לבד בבית, זה ממש טעים ומרווה, וגם בחינם"
היא מצאה חן בעיניו, אז הוא הסכים, ושניהם עזבו את הלובי וירדו לעמק שליד תמיר, ותוך כמה דקות הוא ידע שאם יש מישהי שהוא יכול לתת בה אמון, ולשתף איתה את כל מה שעובר עליו, זאת היא, בלי היסוס.
הם סגרו בפגישה רביעית, בלי הצעת נישואין, הם סתם עמדו מול לוח מודעות בגאולה, ובין פשקוויל לפשקוויל הוא שאל אותה אם היא רוצה להתחתן איתו.
והיא הסכימה.
"הבאתי בשבילך משהו", הוא אמר פתאום וקם מהכיסא.
"באמת?" היא התפלאה, "מה זה יכול להיות?"
"הנה תראי", הוא שלף את הסוכריה הקטנה מהכיס, היא היתה קצת דביקה ושאריות של טבק נדבקו אליה.
הוא ניקה אותה היטב והגיש לה אותה.
היא חייכה שוב את החיוך הזה, היטתה את הראש הצידה, המטפחת השמוטה והקלילה החליפה את הקוקו השובב, אבל העגילים היו ממש מגניבים, צהובים עם נקודה קטנה לבנה באמצע.
"תודה שחשבת עלי", אמרה, בירכה, והכניסה את הסוכריה לפה.
היה לסוכריה הזאת טעם של סוכריות שמקבלים בתהילים, והם הזכירו לה את סוכריות הקריסטל מהילדות.
הם התחילו לנגן איזה שיר, היא מהספר, הוא משמיעה.
פתאום היא הפסיקה, והישירה לו מבט נוקב באיפור מזעזע, היא מעולם לא למדה להתאפר.
"שלא תשכח את כל מה שאמרתי עד עכשיו", היא הזהירה, "זה מאוד מאוד מאוד חשוב לי".
בסדר, הוא חשב לעצמו, אני צריך להשתדל יותר.
צריך לתפוס את הכוס מלמטה.
אם אתה בטעות אוחז את הכוס מסביב, בשנייה הראשונה אתה לא מרגיש משהו מיוחד, אבל ההבל האלים של טמפרטורת התה יאלץ אותך לעזוב את כוס הנייר בצווחה ולקוות, בחצי שניה ארוכה, שהנתז לא יגיע לעור חשוף של אף אחד, ולתהות אם שמת כבר סוכר כי להוציא את הדבק הזה מרצפת הטנדר זה סיוט.
צריך לומר לזעליג שיקנה כוסות חדשים. לא את העבודה בעיניים הזו שיש במחסנים של מחלקת נוער בעירייה.
הקור היה ירושלמי. ותיק-תמים, מחודד-רחפני, מריר-מתוק, תמים-ערמומי, עגום-עליז, היה פה עוד לפני האבנים. ירושלמי, נו.
כיכר החתולות מלאה. אם אווירה היתה מיתרגמת לצבעים על קנווס, הגוונים פה היו כהים, בוציים, זרחניים באופן לא נעים. משהו בין צבע מרקר לירוק בוץ.
השבוע, אני אחראי תה. אחרי שבועיים שאני הייתי על התאורה והתחזוקה, לנתן התפרקו הברגים שמחזיקים לו את השמחה. אם אתה לא מחליף אותי השבוע, הוא אמר, ונתן לזקן שלו להשלים את המשפט, הנפות חזקות קדימה ולצדדים.
אחראי תה זה יותר טוב מהמזרקים, אבל פחות טוב מהתחזוקה. רוב התפקידים בטנדר הסיוע והתמיכה לא מאוישים על ידי אותו אחד לאורך זמן, בגלל שזה קשה, ובגלל שתושבי הכיכר לא אוהבים שמכירים אותם. אפילו לא אנחנו, מהסיוע. אבל על המזרקים אחראי זעליג, כבר שנתיים. ברור שאני מפחד, הוא אמר לי פעם. עיניים ירוקות, אף ישר וחזק והבעה של קורת בית בד. אבל אני יותר מפחד לא לעשות את זה.
לא יודע. לגשת לכל הטיפוסים בכל הכיכר ולהגיש להם מזרקים נקיים, ותוככדי להשחיל להם את הכרטיס של המקלט ומשפט מחמם לב, זה פחות בשבילי. כמו שלהכניס את הראש לסיר צ'ונט שנשאר משבת, זה פחות בשבילי. ככה פחות.
בשתיים בלילה התחלתי קצת להתעייף, נגמרו לנו השמיכות, והתור התקצר. כל השוטרים כבר הלכו.
תהההההההההההה צעק מישהו מאחורי.
הקול הזה מפוצץ לי חלחלה בבטן בסגנון רימון עשן, בום עמום והדף ועשן נשאר.
ניאו. ניאו שסוחר בכניסה החצי מוצללת לחנות של היודאיקה. ניאו שאליו גם השוטרים לא ניגשים.
תההההההההההה אומר ניאו, הפעם קרוב לי לאוזן.
אני מסתובב ואומר, ערב טוב, חבר. לארגן אותך על כוס? ניאו עומד קרוב אלי, קרוב מדי, תוקע בי מבט בעיניים, בראש מושפל, ומדליק סיגריה במצת מורכב למראה. הוא לא מרים את הראש אחרי שהסיגריה דלוקה. הוא גם לא מזיז את הסיגריה. רק מוריד את היד ובתנועת הפלקה סוגר את המצית ומזחיל אותה לכיס. תנועות מלאות כריזמה וחסרות מיקוד, כמו של קוסם.
כל התור שעמד פה לפני שניה, התאדה. אני קולט את זעליג שולח אלי מבט מודאג מאיזו פינה.
תגיד. אומר ניאו, ובתנועה צולפנית אחת מוציא את היד מהכיס, אוחז בסיגריה, ומצביע עלי בשתי אצבעות. אתה חדש פה.
אני מניח שיש סימן שאלה בסוך המשפט, כי הוא מחזיר את הסיגריה לפה ושואף ממנה, הראש מוטה הצידה.
תמצית תה לתוך הכוס, סוכר אחד, ומים חמים בזהירות, היד בכוס מלמטה. בקול יציב שנשמע באוזנים שלי רובוטי לחלוטין אני אומר, כן. שלושה שבועות. התחלתי שירות לאומי, והצניחו אותי פה, הה הה.
פתאום הוא מהצד השני שלי, עיניים גדולות אישונים קטנים. תעשה שתיים, ובוא. אני מכין שתי כוסות תה, שולח מבט שואל לזעליג, והוא מהנהן, דאוג.
ניאו מושיב אותי על הגדר שליד הטנדר.
עומד מולי, ופתאום מוריד את הראש בתנועה משונה, ואומר, סתכל. אצבע מורה על הקרקפת.
הראש שלו גרום, צהבהב, מגולח לחלוטין. לא חלק ולא מחוספס. גבשישי. למעלה, איפה שיש לכולם מערבולת שיער, היה לו קעקוע. קטן. סוכריה. על מקל. עשויה רע, גם ביחס לקעקועים. חובבני וקו עבה.
ניאו אומר, אתה יודע מה זה?
אני שולל כל קשר בניע ראש קטן.
הוא מתחיל לדבר, מהר. משפטים קטנים. שם נקודה חזקה בסגירת שפתיים והרחבת נחיריים. הקול שלו מוזר גם בדרך כלל, בגלל החומרים, אבל עכשיו הוא גבוה וחלול.
אתה יודע מה זה ניאו. ניאו זה לא שם. זה קיצור של שניאור. שנאור, אומר לך. אבא שלי.
שאיפה מהסיגריה, מבט הצידה ומשפשף את הפנים בעווית.
אבא שלי. היה. לא פשוט היה. לא. אבל מה. כשהייתי חוזר מהמספרה. ראש מגולח, רק פיאות בצדדים. ככה כמו ילד טוב. היה מסתכל עלי. ככה רק מסתכל. ילד יהודי, היה אומר. הולך לארון. היה ארון נעול. רק הוא. היה מוציא סוכריה. רק לי. שבוע הייתי אוכל אותה. אחרי שהיה גומר להרביץ. היה גומר את המכות, הייתי חוזר למיטה. מוצא הסוכריה. זה היה מחזיק אותי. חודשים הייתי מחכה למספרה. כשהיה צורח.
ניאו בער, האישונים שלו היו מורחבים, וכולו רעד. אני ממוסמר לגדר, זעליג מרחוק שולח יד לכיס, מתעסק בפלאפון חושש.
חזר לסיגריה, התיז את העשן ורעד, הדבר הראשון אחרי שגילחתי ת'ראש, היה ללכת לשים שם את הקעקוע. חבר עשה.
פתאום הוא נרגע.
כמו שחתכו לו את החוטים שקשרו אותו למכונה שיצאה משליטה.
אני שם תפילין פה, בחבדניק. שם פעם ב. ואחרי שאני מנשק את התפילין, אחי. אני שם נשיקה גם לסוכריה.
הוא התרחק אחורה , לאט.
תחזור לישיבה, הוא אמר ביידיש. תחזור.
ונבלע בצל, בכניסה לחנות יודאיקה.
זעליג אמר לי אחרי זה באוטו, ברוך הבא לכיכר, אה?
הלכנו לאכול אחרי זה צ'ונט באליז. בחור לידי אמר שהקישקע ממש טעים השבוע.

הסיפורים שלי כולם- הם החיים שלי. כן? אני כותבת מה שעובר עלי. כמובן שבשיפוץ קל. לא אוהבת להמציא סיפורים. נעזרתי בהערות החכמות מהפעם הקודמת. אשמח לעזרה בכתיבה. מה טוב, מה מוטב, ומה עדיף להוריד. תודה מראש!!


שנזכה להתחזקות אמיתית! נקודת אמת.

לא ברעש ה'


"נו שיפרה תבואי תבואי.." כך שרה השכנה מדרבנת. חדווה התקשרה עוד אתמול: "היא באה מרחוק. הברכות שלה מתקיימות, אפילו הרב שלנו אמר. את יודעת כמה הוא מחזיק ממנה?" ומול חוסר ההתלהבות שלי סיננה "נו שיפרה, פעם אחת, את אורחת שלי, אני מזמינה אותך, תבואי!! מה ביקשתי? אנחנו רוצות שתבואנה נשים!" הבטחתי לבוא בבלי נדר גדול.
אבל מול בקשתה- תביעתה של שרה השכנה שלי, אין לי מילים כלל
"שיפרה, בשמונה תחכי בחוץ, בלי עיכובים. אני הולכת יותר מוקדם לסדר את הכיבוד ואת תעזרי לי, לעילוי נשמת אבא שלי, ואל תגידי לי בית ספר, שיפרה! " המשיכה מול פני המתכרכמים.
"יש דברים יותר חשובים בחיים, פעם אחת שיעור תורה! משהו לנשמה" באותו רגע הייתי בטוחה שהנשמה שלי רוצה להישאר בבית וללכת לישון מוקדם סוף סוף, ואולי להכין אפילו איזה שיעור נחמד אמיתי של מורות משקיעות. אבל אין לי כוח ללחצים כאלו, ושרה נורא מבקשת. ויתרתי.
בשעה היעודה חיכיתי לה, נסענו עם האוטו המקרטע עד לבית הכנסת הקטן. שרה הביאה סעודת אמנים עם כל הברכות. "אשריך על השפע הזה". החמאתי לשרה מתאמצת יחד איתה לחלץ את השקיות מהבאגז המבורדק. שרה נאנחה. "הוא כל הזמן בא אליי. אני חייבת לעשות את זה בשבילו. האחים שלי, ה' ירחם עליהם, לא עושים כלום. יש רק אותי. מה שאני יכולה אני אעשה, אני הבטחתי!" אבא של שרה נפטר לפני 11 חודש, ומאז שרה מחפשת לעשות לו נחת בעולם העליון. אבא שלה לא מאכזב הוא מדווח לה בדיוק מה מצבו, אחת לשבוע שרה חולמת אותו בצורה זו או אחרת. והדיווחים מגיעים ישירות אליי בתיאורים מצמררים למדי. עתה, שולפת שרה מאחת השקיות פתקים גדולים עליהם נכתב "לעילוי נשמת יצחק בן רבקה" "קחי, שיפרה, תתלי"

"איפה?" שאלתי מחפשת פינה פנויה.

"בכל מקום. שיראו כולן, שלא יאכלו ככה, שזה באמת יעלה לו תנשמה".

לקחתי את הסלוטפ בצייתנות ואיתרתי מקומות תליה פוטנציאלים נראים לעין. לידי דבורה, המארגנת השניה מתרוצצת בשיא הלחץ. היא הכניסה מודעה לעיתון, 350 ₪ עלתה לה, ועדיין אין זכר לבאות.
"אל תדאגי עכשיו 8 ורבע הן בטח מאחרות" עודדתי אותה. חורף, לילה, ובעיר כמו שלנו, קשה שיהיו שיעורים המונים.. "כי האדם עץ השדה" נכתב שם במודעה, ללמוד על עץ השדה במוצאי ט"ו בשבט, זה לא כל כך אטרקטיבי, אפילו קצת מעצבן. לא יכולת להלהיב אותנו קודם, הרבנית מירושלים? חשבתי לעצמי, עכשיו אני רק אדע מה פספסתי ביום הקדוש. אם שרה לא הייתה תולשת אותי מהבית וחדווה עושה לי ייסורי מצפון לבטח הייתי נשארת על עומדי כמו אותו עץ השדה שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. דבורה מתחילה להרים טלפונים.
"שלום. כן כן. אז את זוכרת נכון? השיעור היום. מה מתי? עכשיו!! תרוצי! תקראי גם לשכנות"
עברתי לפתיחת שקיות ביסלי ובמבה. כל אחד בקערה. חבילות מרובות הביאה שרה, למה כל כך הרבה? נשמור, חבל לפתוח סתם. הנחתי את השקיות בצד. שרה גערה בי בחומרה:

"מה איתך שיפרה, תשפכי!! תשפכי הכל!" "אבל אין נשים!" מחיתי

"יבואו! וגם אם לא, זה לא משנה. אני לא מחזירה כלום הביתה. אפילו כוס! זה לעילוי נשמת אבא שלי, וזה נשאר כאן!"

הפסקתי להתווכח ופתחתי את חבילת הוופלים השלישית. בעוד אנו עורכות את החדרון הסמוך לבית כנסת , מספר נפשות בכל זאת הצליחו לצאת מהבית בעוד ליל.
עוררתי את דבורה לראות את הנס, אבל דבורה לא הייתה מרוצה כלל, זה עיצבן אותה יותר "למה שמתי פרסום. תגידי לי, מה הן לא מסתכלות? ולמה נשים לא יוצאות לשיעור תורה? ולמה רק מבוגרות באות? הרבנית הזו בעיקר מחזקת את הצעירות, היא יכולה להדריך אותן!" לא ידעתי מה לומר לה. נגמרו חבילות הוופלים והשולחן היה מלא ממתקים ועוגות.
"טוב, מתי הרבנית באה?" שאלתי, מוכנה להיכנס לבית הכנסת "עיכבתי אותה, אולי יגיעו נשים" ענתה לי במילים לחוצות, ממשיכה לטלפון הבא.

נכנסתי לבית הכנסת, כעשרים נשים ישבו שם מחכות לבאות. נשים פשוטות, חלק עם כיסוי חלקי, חלק מבוגרות ממני בשלושים שנה, הדירו שינה מעיניהן עטו קור לעצמותן ופשוט הגיעו לשמוע שיעור על עץ השדה. בלי שכנועים ובלי ייסורי מצפון. נטו לבוא ולשמוע דברי תורה. אשריכן ישראל. זכות לכן חשבתי והתיישבתי מול המזגן.

רחש נשמע. הרבנית הגיעה. הרבנית מירושלים. הסתכלתי עליה. חיפשתי את ההילה. את האור הקורן. גילוי שכינה קטן, משהו!! אבל לא מצאתי דבר. לבושה כמו כולנו. אפילו אלגנטית מאוד. עגילים נוצצות, כובע הדור כזה, לבוש מכובד, אוף. אני רציתי את שרה אמנו מירושלים. והיא נראית כמו כולנו בערך! לפחות שהייתה מבוגרת! היא נראית מקסימום חמישים ולא יותר.
הרגשתי עייפות נוראה פושה בי, איך אחזיק מעמד לשמוע עכשיו שיעור ארוך על עץ השדה!! איי אבא!! ט"ו בשבט עבר!! השתקתי את הקול המתאכזב וניסיתי להקשיב בכל זאת, נו אני כבר כאן, וחדווה שרה ודבורה כל כך התאמצו..

הרבנית דיברה חלש בלי שום התלהבות. לא היו סיפורים מרגשים וגם לא רגילים, קצת מדרשים מוכרים, כל כך חלש היא דיברה, עד ששמעתי את שעון בית הכנסת ברורות. כמה חשוב לברך. ואיזה זכות לענות אמן. היא קפצה ללא סדר מנושא לנושא. התלבטה ביחד איתנו מה לומר, מהמלאכים עברנו לקדושת הבית, אחר כך לדיבורים על התורה ועל המצווה. ממשיכה הלאה לשמחה ואמונה. פה פתחה ספר תהילים וקראה מזמור. שום דבר חדש. אישה רגילה שמדברת דיבורים קדושים שכולנו יודעות. ככה מה שיוצא.

אבל פתאום משהו נהיה לי חם מבפנים.

הרגשתי שהנה אני באתי מהבית לשמוע שיעור תורה. דברי תורה יקרים ורגילים, שאני כבר מכירה היטב, זו רבנית מירושלים שלא מדברת מרשים במיוחד, ולא נראית מרשים במיוחד סתם כמוני וכמוך. ואני אישה יהודיה, יושבת עם עוד יהודיות ושומעת דברי תורה.

סתם.

רגע, היי! היי היי!! את שם. צעקתי לשיפרה הישנונית הזו. זה ממש לא סתם!! מה פתאום סתם!!

בבת אחת התחלתי להתרגש ולהקשיב בהתחיות של ממש. זה הרי כל כך מחיה כל מה שהיא אומרת שם. זה קדוש! זה של אבא שלי!

הרבנית דיברה רגיל ואני החייתי לי כל אימרה מחדש. היא אמרה בקול ענות חלושה וביישוב הדעת גדול: "זו זכות גדולה לברך, בברכות הנהנין אפשר לזכות לרוח הקודש" ללא שום תנועות ידיים או שינוי טון, ואני צעקתי לי מבפנים. "את שומעת, זו זכות גדדדדדדולה לברך!!!!!!! לברך!!!! את שומעת??? בזכות ברכות הנהנין אפשר לזכות לרוח הקודש!!!!!! גם את יכולה!! שיפרה זה אלייך מדברים עכשיו וואו לך לגמרי!! נביאה את יכולה להיות! תתחילי לברך בכוונה!!"התחלתי להתנדנד בכיסא מרוב התרגשות. כל דיבור שנשמע, כל אימרה, עבר שיפוץ מולהב בבפנוכו שלי, וכך עד סוף השיעור.

"איך התחזקתי!!" קראתי לחדווה שזיכתה אותי לכל זאת. "שרה, איזה שיעור הבאת לנו!! דבורה! אשריך לגמרי! ראית שבאו נשים, סתם דאגת!!" המארגנות היו שבעות רצון מההתלהבות שלי, אפילו שדבורה עדיין קוננה על המודעה היקרה שלא מלאה תפקידה.

חדווה הוסיפה: "היא אישה מאוד צדיקה, זה לא הדברים שהיא אומרת אלא מה שהיא אל תתבלבלי, מזה התחזקת"

עכשיו הבנתי מה גרם לי להתחזק.

המעטה החיצוני של הרבנית- לא מעיד על דבר מיוחד, גם לא התוכן. אבל היא עצמה. היא אישה צדיקה שרוצה לעשות נחת לה'.

והדיבורים שלה הם דיבורי אמת. ולכן כשאני שמעתי אותם ברצון אמיתי להתחזק נדלק הניצוץ ובער שם בפנים. ככה בשקט. לא ברעש ה', מי אמר שברעש?!
היום כבר לא טרנדי להעלות טורים כאלו לפורום, בכל זאת אנסה את מזלי : )


האנשים כמו עצים.


יש עני וכה נמוך
חסר כל, על חברו סמוך,
יש עשיר רב אשכולות
תכונותיו כל יכולות.

יש אילן עם פירות רבים
כאיש בעל שפעת רביבים,
וישנו עץ סרק - גזע ענפים
רק זוג ציפורים עליו מצטנפים.

ישנו הזקן מלא הערמה
עלי זקנתו מפארים ברמה,
גם ישנו הטרי דקיק ורך
בשמוע מוסר יתמרד ויברח.

יש עץ עייף שבע מאורעות
חפץ לנוח ללא הפרעות,
וישנו כנגדו אילן תוסס וחי
שב לא מזמן מביקור בשנגחאי.

ישנה עצה מרובת צאצאים
רוב חוטריה סביבה נמצאים,
ואל נא שכחו - הערער, בערבה
כל מכריו רק מדבר, חרבה.

כמה קוצני הוא עץ הצבר
שונאים לו לרוב כך צבר!
לעומתו עץ המשמש כה חביב
מאיר את פניו כשמש אביב.

איזו מתיקות לעץ התפוח
הלכך הינו מאושר ונפוח?
ועץ החרוב עומד לו עלוב
ריחו דוחה דווקא בעת לבלוב.

עץ הסקוויה בשמי רום יושב
להתקרב לאלוקיו שואף וחושב,
בעוד הבאובב מים אוגר
לזמן שקייץ חומו חוגר.

כך אנו האנשים:

החוסך לו פרוטה
והחפץ ברוחניות,
שתדמיתו מרוטה
ובעל חינניות.

מסביר הפנים
עם ממורמר ועוקצני,
שוכני מדבר כיענים
והאוהב הקיצוני

פעלתן בלתי נלאה
ואיש שואף לשקט,
קטון עולם מגלה
וששנתו למאה נושקת.

שלימזל לא יוצלח
ושרבו לו מעשה ידיו,
העשיר שכה מוצלח
ושכל רכושו, רק בגדיו.

טו' בשבט שמח ושנה טובה (לאילנות).
מלחמת יום הכיפורים התשל''ג- 6 באוקטובר 1973

שריקות כדורים, רעמי תותחים ומטוסי קרב שחגו מעל ראשנו ברעש מחריש אוזניים, ובתוך טנק בודד אחד מני עשרות שעד לפני כמה דק' עוד היו פה ישבנו שנינו אודי ואני, אני ואודי,

הבטנו זה על זה בלי לומר מילה, עיניו של אודי הביטו בי בפחד נורא, פניו החיוורות נראו לבנות כסיד בוהק למרות הבוץ הרב שדבק בהן,הבטתי בפני וידעתי שכן, גם אני נראה בדיוק כך, מחשבות אימה חלפו בראשי, 25 שנות חיי עברו להן מול עיניי כרגעים קטנים במהירות מסחררת, ידעתי שאלו הן המחשבות האחרונות רגע לפני ש....

רגע לפני שישרור פה שקט מוחלט.....שקט שאף פנים מלאות בבוץ, חיוורות כסיד לא יביטו אחד בשני בפחד ללא מילים.
חלום לעתיד גדול וזוהר עמד להתנפץ מול עיניי בדממה מחרישה אוזניים...

782531 עיניי התמגנטו אל המספרים וכאב חד פילח את ליבי.

בשביל מה?

בשביל מה הייתי צריך לשרוד שש שנות מלחמה קשות כ''כ? רק בשביל למות במדבר ישראלי לוהט?

בשביל מה?! ....רגע!...הרי הבטחתי, הבטחתי ושכחתי לקיים.

תפסתי בידיו של אודי וצעקתי'' אני מבטיח כן, אני מבטיח לא לשכוח! ובעז''ה אם נצא חיים מהתופת הזו לא יעבור עלי אף לא יום אחד בלי תפילין!''

''אולי עכשיו זו ההזדמנות האחרונה?'' מחשבה מבהילה הבזיקה במוחי.

אודי הביט בי במבט מבולבל מלא רחמים, ידעתי שהוא בטוח כי דעתי השתבשה עלי מרוב פחד.

בהחלטה של רגע קמתי והתחלתי לחטט בחפצי שלפתי משם זוג תפילין מאובק והנחתי אותן בפעם הראשונה על אדמת ארץ הקודש.

וכך בעיניים עצומות, פתחתי את תא הטנק ונעמדתי אל מול האויב.

רחש מוזר נשמע אזרתי אומץ והצצתי בנעשה מולי,

אל מול עיניי המשתאות, עשרות טנקי האויב סבו על עקבותיהם ונסו אחורה במהירות.

יד חוששת הונחה על כתפי, גילתי את אודי עומד לצדי,

עיניי שנינו מצועפות בדמעות הביטו בהלם מוחלט בנעשה.

התחבקנו ובכינו.

אודי האיץ בי לחזור למקומי ולברוח מהמקום במהירות.

נצלנו!

מאותו יום ליוו אותי התפילין בימי שמחה קושי וכאב לא פספסתי אף לא יום אחד...


יוסף הרים עיניים לחות מהדף המצהיב. פניו של הסב שהביטו בו בצפייה דרוכה פגשו בעיניו הדמעות ודמעו אף הן.

את המילים האחרונות הוא יכול לסיים בעצמו בעצימת עיניים גם באמצע הלילה.

מילים שליוו אותו בכל 13 שנות חייו:

''הקב''ה עוטף אותנו באין סוף אהבה וניסים בכל רגע. תמורה אחת הוא מבקש שנראה אף אנו אהבה כלפיו''

הוא אימץ בחום את התפילין אל ליבו,

בהחלטה נחושה הוא הוציא את התפילין מנרתיקן והכניס אותן למקומן המקורי בתוך שקית הבד עשויה תלאי צהוב אותה שמר סבא יוסף בדביקות למעלה מ70 שנה.

כי את ההבטחה של סבא הוא חייב להמשיך.
בס"ד
מפרסמת סיפור חדש, שקרה לי לפני חודש בכיתה ז'. אהבתי את המסר שלו אז כתבתי אותו. שנזכה לסחור בטוב. אשמח לכל חוות דעת. ותודה רבה על ההזדמנות לשמוע כזו. שבוע טוב, נקודת אמת.
(כל הסיפורים שלי אמיתיים, וקרו לי, רק מה, אני מטשטשת פרטים ומשכתבת חלק מהדיבורים למען סיפור יקראו, בנוסף- אני מורה, ויש לי מטרה בסיפורים האלו.. כל סיפור טוב שמוביל לנקודת אמת מתקבל בברכה גם בלי עלילה גדולה מידי)

המבורגר באמצע השיעור


מתחילת שנה אני מרגישה בקרב נגד הזמן. הכל בגלל יום חמישי, החלטתי נחרצות. כן! הוא מוצב לו אי שם בסוף השבוע, יום חופשי יחידי. ואי אפשר לעשות בו מאומה חוץ מלבשל לכבס ולסדר, אחרת.. יתקיים בי מי שלא טרח לשבת כפשוטו! אם בכל זאת אני עושה בו דברים אחרים מיד מתעוררים בי אינסוף ייסורי מצפון וקולות פנימיים שקוראים לי לשוב לעמדת הניקוי. על כן, כששושי המורה של ו' התחננה על נפשה להחליף את יום הרביעי שלה בחמישי שלי, שמחתי עד מאוד, נעתרתי בשמחה ללא כל שכנוע מצידה, וזכיתי בהדי תהילה שכלל לא מגיעים לי. "לא האמנתי שתסכימי. איי! איזה חסד.. פשוט חסד!" אמרה שושי בהתרגשות של ממש ואצה להתקשר לבעלה להודיע לו, שהכל מסודר, יש מחליפה! סיכמנו ביננו שהיא תלמד במקומי את הד'לדיות התמימות ברביעי, ואילו אני אלמד את הכיתות בהן היא מלמדת הינו ו' וז'. לא בעיה גדולה, מה יכול כבר לקרות? אפילו לא התעניינתי בחומר הנלמד, אני ממלאת מקום בסה"כ לא אחראית להספקים ולהתקדמויות, אגיע ואלמד מה שתשאיר לי וזהו.

יום רביעי חלף עלי בחדוות מה. לא עשיתי (בכוונה, כן!) כמעט שום דבר יעיל וטיילתי להנאתי מנסה לשכוח מכל דבר מטריד, אך עתה אני צריכה לפרוע את התשלום- יום חמישי- לימודים כרגיל! על כן כתפתי את התיק בקבלת עול ונכנסתי ללמד. מה אני אגיד לכן? דווקא נחמד לגוון קצת בכיתה, חייכתי חיוך רחב לו'ויות שהתגלו כצדיקות של ממש, הן הראו לי מה הן לומדות ופתחו את החומש ברצינות מוכנות לקלוט את הסברי, למדנו והסברנו, גלשנו והתדיינו, עד שהצלצול הודיע שתם זמננו וזו עוד לפני שפתחנו מחברת. "ילדות סיימנו להיום! תמשיכו כבר עם המורה שושי, אין שיעורים!" התלמידות סגרו את החומש, והוציאו את הסנדוויצ'ים. מה עכשיו? ניסיתי להיזכר בדבריה של שושי. אה כן. כיתה ז' הבנת הנקרא. אחרי שאת מורה כעשור שנים, את פחות נלחצת מהפתעות. אבל בכל זאת, ביקשתי ממיכל מכיתה ז' שעברה שם לתומה בדרך לנטילת ידיים את ספר ה. הנקרא שלה. מיכל הגיעה עם הספר, "תוכלי לומר לי היכן אתן אוחזות?" שאלתי. "אהה.. נראה לי שכאן" עצרה מיכל על עמוד 45 אחרי דפדוף מסיבי. תמוה במקצת. חשבתי לעצמי. הדף עשוי לשליש ולרביע. "הספר מושלם חמודה?" שאלתי את הילדונת המהססת "אהה.. לא כל כך, כלומר, בערך!" ז'ניקית נוספת עברה והתהליך חזר על עצמו בשנית, כשהשלישית והספר המחורר שלה הגיעו הבנתי שאני בבעיה. איפה הן למען ה'? "תגידו, אתן לא נוהגות ללמוד בשיעורים?" שאלתי את שלושת הילדות המגחכות, שמיד מצאו לי פיתרון "המורה רבקי תמיד עובדת בשיעור, בטח לה יש ספר מושלם!" כך מיכל. "כן כן רבקי!" צהלו חבורת הז'ניקיות ואצו להביא את רבקי הביישנית שהגיעה בראש מושפל אך בספר מושלם. "אוהו!" שמחתי. ע"מ 54. מצויין. למען אסיר ספק מליבי שאלתי את רבקי אם היא מכינה עמודים בשעות הפנאי, והיא נענעה את ראשה בצורה כה נחרצת עד שחשתי אשמת מה על שחשדתי בה בעוון שכזה.. "טוב, ילדות נחמדות, חזורנה לכיתה, עוד מעט אני אצלכן" הז'ניקיות יצאו את הכיתה עם ספריהן. עכשיו נזכרתי מה היה כתוב שם בע"מ 54 "סוגי כותרות". אוהה.. זה נשמע מרתק במיוחד, לא?

בהשמע הצילצול נפרדתי מהכיתה הנחמדה והשקטה ונכנסתי לכיתה ז' התוססת. כמה בנות מנומסות קמו לכבודי. "יפה מאוד" שיבחתי אותן. לעומת זאת יותר ממחצית הכיתה היו עסוקות בדיון סוער שהתרכז בשולחן האחרון. "אהההםם" המהמתי בקולניות שיא. זה לא עזר. "היי!! המורה שיפרה הגיעה!!" קראו כמה מהבנות שרגליהן כנראה כאבו מהעמידה הממושכת, ניסיתי לעזור להן "בוקר טוב כיתה ז' כולן במקומות ועכשיו!" נראה שהווליום עבד, הילדות הרימו ראשיהן וגילו אותי בקצה הכיתה במבע החלטתי של מורות אמיתיות. "המורה לא סיימנו לאכול" כך שרה. "ההפסקה הסתיימה, תמשיכו אחר כך" פסקתי, ועוד הוספתי "לשבת בבקשה ולהוציא מה שצריך, כן?" עליתי על הבמה הזו שעושה אותי ממש גבוהה, דווקא נחמד, אין לי כזו בכיתה. הילדות התיישבו. חלקן הוציאו מה שצריך וחלקן פשוט המשיכו בשיחה הערה של מקודם, עכשיו זה היה קצת יותר קשה, כי איך בת שיושבת בתור הראשון תצליח לשמוע את קורותיה של חברתה מהתור האחרון? ועוד לעשות את זה בשקט ובחשאי? דפים נתלשו מהמחברות מוכנים ומזומנים להעביר את הזמן "המת" של השיעור, אצבעות החלו לסמן סימונים שונים. החלטתי להתעלם מהחוסר למידה ולהתחיל בלמידה, מורה מחליפה או לא, אני צריכה ללמד משהו היום "ובכן בנות היום נלמד על נושא מאוד מאוד מאוד מעניין" ניסיתי את מזלי. כמה עיניים הופנו אליי. "הנושא הוא סוגי כותרות. ישנן כל מיני סוגים של כותרות. ונתחיל בכותרת העניינית" רחש בחש בשורה האחרונה. אביטל כולה התרגשות "כן, זה היה בכותרות" אמרה בלחישה קולנית ששמעתי להפליא, לאסתרקה שלידה. "מה בכותרות??" שאלו שרה מהשולחן האמצעי ואסתרקה כאחד "הרוצחת הזו, ולא להאמין שהם שיחררו אותה, זה פשוט עוול שאין לתאר" "מי שחרר אותה?" כך תרצה שבשורה מלפניה. "המשטרה, לא היו להם עדויות. אבל כולם יודעים שהיא הרוצחת היא אפילו הודתה בזה!!" "איזה פחד המורה!" צווחה שולמית שבשולחן לידי. "אביטל כל הזמן מספרת סיפורי בלהה על רוצחים, די! אביטל! תפסיקי כבר" "המורה זה באמת" אמרה אביטל בהיתממות. "ואת שולמית, כזאת תינוקת, מתי תביני שבחיים האלו לא הכל תותים?!" ירתה עליה ללא רחמים. תותים? רוצחת? כותרות? מה הולך כאן. "מה קורה אביטל?" עזבתי את הכותרת העניינית ופניתי עניינית לאביטל. "היא שכנה שלי, הרוצחת!" קראה בקול. "אוהו, אני מבינה. יש לך שכנה רוצחת, כמה מיוחד, איך את יודעת?" שעשוע בקולי, לילדות יש דמיון מפותח. ולכיתה ז' המסוימת הזו, מסתבר שעל אחת כמה וכמה. עכשיו שמתי לב ששקט לימודי ביותר שרר בכיתה, הכל הטו אוזן לשיחה שלי ושל אביטל. "המורה, כולםםםם יודעים את זה. שזו היא, היא משוגעת!! והיא עברה לבניין שלנו, ממש דירה מתחתינו, מאז שהיא עברה אני מפחדת לצאת מהבית. מבטיחה לכן" עכשיו היא פנתה לקהל המבועת "זו היא אין לי שום ספק. אני שמעתי איך היא צועקת שהיא אוכלת אנשים כמו המבורגר..", הבנות נרעדו אחורה בפחד צרוף.. אביטל המשיכה להשיח מהשכנה המשוגעת. התנתקתי לרגע והסתכלתי עליה חזק. מי זו האביטל הזו? לא הכרתי אותה, היא חדשה בבית הספר, ילדה חדשה, נראית חמודה דווקא, יודעת לרתק, זה בטוח, מגיעה מאיזו עיר פריפריה ויש לה הרבה חידושים לא כל כך נחמדים באמתחתה. "אביטל.. אני חושבת שאת צריכה להפסיק לדבר מהעניין הזה, אם יש דברים בגו, בטח ההורים והשכנים יתלוננו עליה והמשטרה כבר תעשה מה שצריך. אבל מה זה יעזור להילחץ כאן בכיתה ולהפחיד את החברות??" "אבל המורה זה באמת... כל העיר יודעת מזה, סתם הם לא אוסרים אותה! אולי רק שתהרוג עוד קורבן ירד להם האסימון!" עכשיו שמתי לב שעל ברכיה של אביטל יש לא פחות משקית ביסלי גדולה, בטעם גריל. אולי השכנה שלהם אוכלת אנשים כמו ביסלי גריל גם? "טוב, אנחנו לומדים על כותרות ענייניות וחוזרות לשם. ואת ההמבורגר תשאירי לזמן אחר בבקשה" וגם את הביסלי גריל רציתי להוסיף. אבל בגלל שהוא היה בסתר, עזבתי אותו לנפשו. חזרתי לספר. אביטל הייתה באמצע המתח, והיה חבל לה להפסיק. התיאור הססגוני על האח שעבר ליד הדלת של השכנה והצעקות שהוא שמע תפס את האוזניים אפילו שהיא דיברה הרבה יותר חלש ממני. "אביטל, גשי הנה" ביקשתי מתחילה לאבד את הסבלנות. אביטל דחפה את הביסלי לאסתרקה וניגשה מעם השולחן השלישי. "את יודעת, לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו, האם אני צריכה לבזבז כל כך הרבה מילים כדי לגרום לך לחדול מפטפוטיך ולהצטרף ללמידה?" העניין של המילים הספורות נכנס לי חזק מהנובלה הידועה "תהילה" של שי עגנון אי אז בכיתה י"א. הקשישה הנאווה הזו השפיעה עליי עד מאוד מסתבר, אם היא קפצה לי לראש כך פתאום באמצע הבנת הנקרא. אביטל עשתה רושם של ילדה שהבינה את הרמז וחזרה למקום, זה לא עזר. הפטפוטים המשיכו וסחפו את בנות כיתה ז' להרפתקאה של דם יזע ודמעות.. המילים "המבורגר", "שכנה", "רוצחת", "משטרה" היו מילות המפתח, והמון משפטים השתבללו סיבבן, אווירה של רוע כזו.. כאילו העולם רע ומר. וממש מסוכן! ממש לא שייך!! כפרת עוונות על ההבנת הנקרא אבל מה עם הנשמות שלהן? היא מכניסה אותן לסרט מתח מיותר! אנא תן לי מילים, אבא, מילים שיגרמו להן להבין את זה! ולהפסיק!! מילא פיטפוטים, אבל שיפטפטו על דברים טובים לפחות, אנא! הרגשתי שהוא עוזר לי. שוב עזבתי את עמוד 54 המסכן וחזרתי לשורה שלישית. "תגידי אביטל, זה נשמע שמאוד רע אצלכם שם בעיר שלך.. ממש נורא ואיום! למה אתם לא עוברים דירה.. פשוט מפחיד! שכנה שכזו!!! סכנת נפשות, והמשטרה לא עושה כלום, וכולם בפחד.. תנוסו על נפשכם!" הצטרפתי לאויב. אביטל התגוננה. "המורה מה פתאום, אין על העיר שלנו!! מספר אחת! שלא תביני לא נכון, המורה, באמת!" כך אביטל מחליפה את טון הדיבור והנימה ברגע. "או נרגעתי, אז את אומרת שיש שם גם אנשים שפויים, לא כולם משוגעים ואוכלי המבורגרים, כלומר אנשים??!" אביטל נבוכה, החברות גיחכו "לא המורה, זה חריג המקרה הזה, ובכלל, המשטרה בודקת, ובסוף יאסרו אותה, אני אומרת לכן, אולי אפילו היום אין לכן מה לדאוג" אנחת רווחה נשמעה מכמה לחוצות. "עכשיו אני שומעת דיבורים טובים אביטל, יופי. כבר דאגתי לך" "שמה? שהשכנה תאכל אותה כמו המבורגר?" אמרה בת שבע בצחוק שיש בו מהרצינות "לא, לא מזה אני דואגת, אני בטוחה שה' ישמור על אביטל שלנו, יש השגחה על כל בריה ובריה ובפרט על נצר הבריה, יהודי, ועוד ילדה יהודיה צדיקה, שכל יום עושה מסירות נפש ונוסעת מהעיר המרוחקת שלה ועד לעיר שלנו רק בשביל ללמוד במקום על טהרת הקודש, על ילדה כזו בוודאי יש השגחה חזקה ומיוחדת ביותר. לא על זה אני דואגת" אביטל השתתקה לגמרי והשפילה עיניים. "אז על מה המורה דואגת?!" נשאלה מאי מי השאלה הנשאלת "אני אסביר לכן טוב מאוד על מה אני דואגת. אומנם עכשיו אני לא דואגת כבר. אבל אני אסביר לכן על מה דאגתי, אולי זה יעזור לעוד ילדות" שקט הס. הכל תולות בי עיניים צופיות. "דאגתי לאביטל, כי היא סיפרה דיבורים רעים, היא סיפרה וסיפרה, היא דיברה ודיברה, חשבתי, אולי תסיים? ותתעסק בלימודים שוב? הערתי לה, אך היא המשיכה, והרע גדל וגדל בכיתה. עד שגם אתן נכנסתן איתה לתוך הסנדוויץ' של ההמבורגר של השכנה מלמטה. מסכימות?!" צחקוקים קלים ומשוחררים הסתננו. "הצדיקים אומרים לנו, "לסחור בטוב" ולמה הצדיקים מתכוונים? הם מתכוונים שכל אדם צריך למשוך את עצמו למקום הטוב והנכון. לדבר על הדברים הטובים שסביבו. ובכך הוא נקרא "סוחר בטוב" מתעסק עם החיובי. הרי בכל מציאות פגומה יש גם הרבה צדדים טובים, מסכימות איתי? הנה למשל בעיר של אביטל, אין רק אוכלי המבוגרים אלא גם המון אנשים טובים ושוחרי חוק. כשיהודי מדבר על הטוב שלו, משמים מקשיבים לו ואומרים: ככה הוא אומר? שכל כך טוב? יפה יפה, אז אנחנו נמשיך עליו עוד יותר טוב! ונראה לו מזה טוב!! ואם חלילה יהודי בוחר להתעסק ברוע שיש בעולם, להתרכז בפחד ובדאגה הוא נקרא "סוחר ברע" ומשמים אומרים הזה רע?? אנחנו נשלח לו סחורה אמיתית לבכות עליה. חס ושלום! לכן תמיד תמיד נמשוך את עצמנו לדיבורים הטובים והנעימים שמושכים אמונה וביטחון. דיבורים של השגחה, אמונה, אנחנו לא לבד, נכון אביטל? יש אבא גדול בשמים שהוא יותר חזק מכל המשטרות, והוא משגיח עליך בהשגחה מדוקדקת, אין לך מה לפחד כלל" סיימתי את נאום הביטחון שלי, הכיתה דממה לחלוטין. ניצלתי את השקט המופלא לחזרה לעמוד 54 הריקני עדיין. כולן פתחו בצייתנות. החלטנו לסחור בטוב, גם אביטל, שאומנם לא הצליחה לכתוב עדיין, אך המסר נקלט לו, אפילו הביסלי גריל הוכנס אחר כבוד לתוך התיק. תודה ה'.
אשמח גם לביקורת על המסר ועל הניסוח​

אדם נכנס לדיון בבית הדין, קורה, נכון?
לדיון בבית הדין של מעלה? גם קורה, אבל זה קורה פעם אחת וצריך להגיע לשם מוכנים.

ושם שואלים אותו
קרית? והוא עונה כן.
שנית? והוא עונה כן.
נשאת ונתת באמונה? והוא עונה כן.
ציפית לגאולה, והוא עונה כן.
הדיינים מסתכלים ימן ושמאל אין התנגדויות, דפיקת פטיש, בית הדין. החלטה. עולם שכולו טוב.


מה אתם אומרים? נחמד, לא? אולי לא הגיוני.

השבוע נפרדנו מחבר, באמצע הלוויה תפסה אותי המחשבה, הנה הוא עולה והוא יענה כן. על כל השאלות.

המחשבה על כך טלטלה אותי, יכול להיות אדם שכך הסתובב בינינו עולה לשם ויענה כן על כל השאלות, זה קצת מלחיץ, זה מחייב.

ו
תוך כדי אני נזכר שבאחד הימים ברחבה שבין הקראוונים הוא סיים שיחת טלפון עם ר' זונדל (קרויזר). לכם מן הסתם גם היה את הטלפון של ר' זונדל והייתם מדברים איתו מידי פעם כשהייתה לכם שאלה בלימוד. אה? לא היה, והוא התקשר מידי פעם. והוא מספר לי, שר' זונדל אמר לו בכאב. "אתה עוד צעיר חוזר לבית המדרש לסדר שני, יש לך עוד זמן, אני כל הזמן חוזר למבחן. יש לי מבחן עוד מעט, ישאלו אותי מה אני זוכר, מה אני אגיד להם.
לא האמנתי אז שכמה שנים יעברו ור' שאול ייקרה למבחן.

עיניים גדולות היו לר' שאול, הוא הסתכל עליך במבט תמה, שואל. תמיד מבקש, משתוקק.

יש לך חידוש להגיד לו, אם לא, לו יש מה להגיד לך. אתה חייב לשמוע.

הוא שמע מר' זלמן נחמיה (גולדברג), מר' נפתלי (נוסבוים), מהרב קנר, ועוד אין סוף רבנים שחיכו לטלפון הקבוע, פעם בשבוע בלי לוותר. הם הכינו לו שטיקל. ידעו שאי אפשר למרוח.

הכל הוא כתב, חלק הוא פרסם, בלי שם הכותב, אף אחד לא ידע מי מדבק על המקרר דף בכתב יד לורד על גבי A4, תקופות מסויימות גם זכיתי לסייע מעט לעבוד על החומרים האלו בדרך לדפוס. הוא לא ויתר, והכל תמיד בתשוקה אדירה. במבט גדול עגול, תאב, דורש, מבקש.

מבקש ה'. ויבקש ה'.

זכורני ימים מקדם ואני מהדס לי מבושם ביומא דפוריא עליז. ורואה את ר' שאול עם משפחתו. ואני שואל, בקול. ולמה נקרא שמו שאול, שואל ועונה. שבכל מקום ששואלים אותו הוא עונה. כן, בכל מקום, וזה היה כבר מן הסתם לפני כחמש עשרה שנה, הוא עוד לא בן עשרים ולנו היה אברך שקט בספסל האחורי בפינה ליד הקיר, שבכל מקום הוא עונה. ואם הוא לא זכר, לפתע הוא מגיח באמצע סדר שני או למחרת, אתה בכלל לא זוכר על מה הוא בא. והוא כולו מולהב, מלא אנרגיות לא מבין איך הנחת לזה: זה בזבחים כג עמוד ב' מצאתי. זה הטריד אותו. והוא מצא.

איבדנו חבר, איבדנו ידיד. ובעיקר איבדנו מקור השראה. גאון צעיר כתבו עליו. והוא לא היה גאון. תאמינו לי הכרתי אותו. אבל התוצאה שהוא השיג היתה כמו של גאון. אם אתם מחפשים מקום שעליו נאמר והחי יתן אל ליבו, זה כאן. בדיוק כאן. הכרנו מי שיכול לומר קריתי שניתי. ציפיתי לגאולה זאת השראה בשבילנו, זה מחייב את כולנו.

ת.נ.צ.ב.ה.


*לא התיימרתי להוסיף בכינויי הגאונים המוזכרים כאן, כי גדולים הם מאוד, איש לרום מעלתו. אלא כפי שנקראים בלשון העם.
שימי נכנס לשוק ביום קייצי, כולו נוטף זיעה מהדרך הארוכה שעשה תחת השמש הקופחת, איך שהוא נכנס קולות התגרנים דופקים באזניו, בפרט אותו מוכר שגבר בקולו מעל כולם, לא היה לו כוח להקשיב למה שהוא צועק, אך להתעלם גם לא היה יכול. הוא חזר על עצמו כל הזמן כמו תקליט "אבטיחים אדומים ! סחורה טריה מהיום !" "אבטיחים אדומים ! סחורה טריה מהיום !"

שימי לא מצא מקום לעצמו וביקש להירגע קצת, ופנה ללקט את המצרכים שביקש קצת מדוכן זה, וקצת מדוכנים אחרים, וכך בעוד שהוא מבקש לשלם לאחד המוכרים, אותו מוכר פונה אליו בהצעה: אתה יודע מה צלחת של אבטיח קר יכולה לעשות לך ולמשפחתך בימים חמים שכאלה ? שימי נענה מיד וביקש להוסיף לשקול עבורו 2 אבטיחים טובים, לאחר ששילם בעודו מסדר בעגלתו מקום גם לאבטיחים, הוא מהרהר לעצמו, "מענין, הלא בתחילת השוק כבר נתקלתי במוכר שהציע לי אבטיחים, מדוע א לא העליתי בדעתי לקנותם, וכאן מיד כשהציע לי קניתי".

נניח עתה לשימי להסתדר לבד עם הרהוריו ומסקנותיו. לנו כ'מוכרים' ההבדל ברור, המוכר הראשון שצעק סיפר על טיב הסחורה שיש לו, והשאיר ללקוחות לעשות לבד את ההקשר איך זה יענה על צרכיהם, אולם המוכר השני דיבר מיד לצורך של הלקוח.
    • דיון
    587
  • אשר כותבת submitted a new Article:

    מה שנותר לדרך

    (ביום ראשון כ''ד טבת תקצ''ז נהרגו במפולות בצפת קרוב לאלפיים נפשות, ובטבריה כשבע מאות איש).

    חורף תקצ''ז

    ביתו של אפרים נותר מאחוריו, שולח לעברו אצבע מאשימה. לא, הוא אינו מתכוון לחזור אליו בעתיד הרחוק או הקרוב, ממש לא. הרחוב צר וחשוך, ובסופו מותקנת עששית ללא שמן. הקיר שלשמאלו עקום מעט, וכשהוא פוסע פסיעה לא זהירה מספיק צומחת חבורה כואבת בצד מצחו, ועתניאל רק מקווה שהיא אינה גדולה מדי. קר בחוץ, והמעיל הקצר שזכר ללבוש אינו מחמם דיו. בסוף הרחוב מצטלבת הדרך, ובהיסוס מה פונה...

    Read more about this article here...
    • תודה
    Reactions: מ"ם ו-ayys2 //
    0 תגובות
    אז יהיה או לא יהיה? (השאלה שתמיד נשמעת עם התבשר כי שלג מתעתד לבוא)

    פתותי שלג מילאו את החלל. השלווה והרוגע התפשטו באוויר יחד עם כל פתית שירד.
    הילדים לידי צהלו, רקדו במחול מסחרר.
    שלג, שלג, שלג.
    וגם אין לימודים.
    ממש מבצע אחד פלוס אחד.
    בניגוד אליהם, אני לא רוצה שהשלג יערם. קר מידי, מלכלך מידי ואחר כך - מסוכן מידי.
    אך כשראיתי כמה הם מאושרים, התחלתי לרצות גם.
    כמו כל מיני דברים קטנים בחיים שמשתנים, כי הילדים רוצים…

    סוף סוף הילדים נכנסו למיטות. לא יכלו להתנתק מהחלון.
    להבטיח להם שלג גם מחר - לא יכולתי כתושבת ירושלים מאז ומעולם ששבעה אכזבות שלגים (כן, פעם אהבתי, כמו כל הילדים)…

    יום המחר הגיע, הילדים זינקו מן המיטות, מה שלא קורה כלל בבוקר אחר...
    לא הספקתי לקום לפניהם ולבדוק האם מצע לבן מול עיני או שמא אפור. לא הספקתי לבדוק כדי לדעת האם לעוררם בקול שירה, או לרפד להם את המכה:

    א. קולות צחוק ומחיאות כפיים קידמו את פניי, וכבר הבנתי מה נשקף מן החלון. מיד הם רצו לחדר וסחבו אותי להראות להם מה ללבוש. הגדיל לעשות הקטן, שהחל ללבוש מעיל ומגפיים על הפיג'מה... ירדתי איתם וכמובן לא שכחנו כפתורים וגזר, בנינו בובת שלג, הצטלמנו יחד וכל אחד לחוד עם הבובה
    וחזרנו הבייתה עייפים אך מרוצים.

    ב. שקט קידם את פניי. כל הילדים הביטו מהחלון כלא מאמינים. לאכזבה כזו לא ציפו. הם היו עצובים.
    על לחיו של יוסי התגלגלה דמעה מלוחה
    נגשתי אליו ומחיתי אותה ברכות.

    בחרו את הסוף המתאים לכם / לילדיכם ומאחלת לכל הילדים, שלא יתאכזבו!

    שלג שמח!
    טור של תנחום

    אין לי הרבה זכרונות מפנמיית 'סעדון', אני בעיקר זוכר ילד מפוחם שיער בשם תנחום, צפוני שדוף פנים, מעוקם במקצת. האמת שתנחום היה גבוה יתר על המידה, ולא אחת היה מדשדש בחוצות כמנסה להיפטר מקומתו העודפת, ולשוא.

    ל'סעדון' הוא נפל ביום גשום.

    ביום ההוא השתוללה סערה נחשבת, כזו שמבקרת אחת לשנה כמו דודה מחו"ל. השמים צווחו על הארץ, שבמפגין דמתה לתוקפיה, וספגה את כל הזעם והדמעות בלי גבול הגיוני.

    אותו היום נכנס תנחום לפנימייה בידיעה שהוא שותק לפחות בנצח הנוכחי עם פנים אל הבא. הוא בודאי ידע את מקומו, וזה לא בישר פלאות, אז סעדון שמע את המנהל מקריא את הכללים בשיעול עונתי, והנהן כשצריך. אז נפרד תנחום מהדודה ההיא שבאמת הגיעה מחו"ל, ודידה משם באותה הבעה.

    אני ישבתי בחדר ורשמתי את מה שרשמתי, האמת שלא רשמתי כלום, אבל לפחות הייתי קרוב מתמיד, ואז נשמע השיעול, ואחר כך המפתחות, והמנהל ניצב בדלת הכניסה ועבר עם תנחום על הכללים בגוף שלישי, כאן ישן התלמיד בחחחעעעע... בזמני השכבה בלבד, כל שהות מיותר תחחחעעעע.... תחשב כעבירה על חוקי המוסד. תנחום הנהן וצלע אל המיטה שנותרה ריקה. ואני שהספקתי להעמיד פני ישן הצצתי על תנחום שהתהלך כמו ג'ירף מעוות. היתה איזו דרמה שהתלבשה על כל תנועה ותנועה שלו, הוא פרק את חפציו על המזרון והביט מסביב, הוא נפל על המחברת!... איך שכחתי? הלקתי את עצמי, אך חוץ מרפרוף עפעפים לא יכלתי לעשות כלום, כי בכל זאת, אני ישן.

    הוא פתח את המחברת ודפדף בה לאט, לאט. ואני רק רציתי לצעוק לו, דפדף וזהו! ואז הוא הפר את שבועתו כשהגה בחלל החדר, אתה כותב? עכשיו כשאני נזכר זה לקח לו בערך דקה לסיים את קושייתו עד לתוצאה רצויה.

    אבל נגמרו המשחקים, התרוממתי לישיבה זוטא, ואמרתי, כן, בנשיפה. הוא המשיך לדפדף ואז אמר, יפה. יש לך סגנון של שי צרויה. של מי? שי צרויה! הוא שב על דבריו. זו מחמאה? עכשיו הדפתי את שמיכתי אל שולי המיטה, סוג של יציאה לקרב, בשפת סעדון. תנחום התיישב אל המיטה ורק אחרי שעה גאל את השתיקה, כן!

    לא עברו כמה דקות ומשהו כבר התרכך בי, התחלתי לחבב את הגמלון הזה, אתה כותב? שאלתי, ותנחום הקדים אותי כשהגיש לי מחברת 40 דף מעוטרת עד למאוד. ואוו! פלטתי למראה לוחם עתיק מטווח בקשתו איזה עוף משונה, אתה מצייר? והוא פלט איכשהו, גם!

    הימים הבאים עברו עלי בהסתגרות, התלוננתי בפני המנהל על צינון לא מוסבר, והאחרון השתעל לעברי בצליל שדי הזכיר את המילה, חיובי. וכך ישבתי מול הגשם וקראתי את תנחום, יותר נכון, הוא קרא אותי, הוא ידע איפה לפגוע, להשחיל את המילה המדוייקת שתגרום לי לחייך, להכות בשולחן ולומר, איך הוא עושה את זה? יש כאלה.

    כמה כיף להיזכר באחד שידע לעשות את המלאכה, בפרט עכשיו כשאני יושב מול הגשם, וכותב את אשר כותב, לא באמת כותב, אבל קרוב מתמיד, כנראה שאני בשל די הצורך כדי לכתוב איזה טור, לא טור של תנחום, טור של שי צרויה.
    ב"ה.



    "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה..."
    (הפטרת בשלח)​




    חַמָּה מֵעֵבֶר לֶהָרִים,
    הוֹתִירָה שֹׁבֶל אֲדַמְדַּם.
    מִמּוּל אַט אַט מוּאָרִים,
    חַלּוֹנוֹת לְנֶפֶשׁ אָדָם.

    **

    שֶׁפַע אוֹר מֵת, לָבָן,
    בְּסָלוֹן רָחָב, חָלוּל.
    וְאֶלֶמֶנְט בּוֹלֵט רַבְרְבָן,
    מוּל אֻכְלוּסִיָּה בְּדִלּוּל.

    אִישׁ טָרוּד, סוֹגֵר עִסְקָה,
    סְבִיבוֹ הָאוֹר מְעֻמְעָם.
    וּלְיַלְדּוֹ הַחַג, חֵלֶף נְשִׁיקָה,
    מַרְעִים עָלָיו קוֹל רָעַם.

    רִהוּט עַתִּיק, אוֹר חַמִּים,
    פַּשְׁטוּת כִּכְלִי לָאֹשֶׁר.
    וּקְשִׁישָׁה בְּחִיּוּךְ רַחֲמִים,
    בְּשַׂח-רָחוֹק שׁוֹמֶרֶת קֶשֶׁר.

    בְּחַלּוֹן אוֹר וְרַדְרַד לוֹהֵט,
    חֶדֶר "גִּיל עֶשְׂרֵה" מוּלֵנוּ.
    הִנָּם מַלְכֵי הָעוֹלָם כָּעֵת,
    אוּלָם רַק כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ - יָבִינוּ.

    מְטַפֵּל וְסִיעוּדִי בִּתְּנוּמָה
    מְסוּגָרִים מִן הָעוֹלָם.
    וְהַבְּדִידוּת לָהֶם חוֹמָה,
    מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

    **

    שָׁב אֶל בֵּיתִי הַטּוֹב,
    בּוֹ הַחֹשֶׁךְ הָרֵיק שׂוֹרֵר.
    מִתְיַשֵּׁב וּמְנַסֶּה לִכְתֹּב,
    עַל כּוֹס קָפֶה מְעוֹרֵר.
    • דיון
    625
  • לשבוע משניצלים / פרק ב' ואחרון.

    "רחמים" הוא ניכנס למעלית ולחץ על כפתור קומת הכניסה.

    המעלית התדרדרה אט אט במורד שמונה הקומות.

    לא רוצה לשמוע אותו, את גבי. רוצה רק לראות את החדר שלו, את הכרית והשמיכה הרכה.

    רוח קרה מקדמת את פניו ברחוב.

    הוא ניגש אל החניה, שם חונות האופניים החשמליות שלו. קשורות במנעול עם קוד סודי.

    כמה תיקתוקים במנעול והוא כבר בדרך. מפדל באינטנסיביות. עולה את הרחוב הארוך בזהירות, עוד שניה אחת והוא פונה שמאלה, לרחוב הראשי.

    "חשבתי שקיבלתי חיים חדשים מאז שנכנסתי לעבודה" הוא נושך את שפתיו ביגון, שולח מבט לקבצן...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    בת-ים דקדושה.
    כי אני הכבדתי את לי-בוא.

    ***

    כִּי יִשְׁאָלְךָ בִּנְךָ
    ____________


    אַבָּא, אֱמֹר לִי נָא,

    לָדַעַת אֲנִי תָּאֵב.
    אֶת מִי מִכָּל יְלָדֶיךָ,
    אַתָּה הֲכִי אוֹהֵב?

    שָׁאַלְתָּ שְׁאֵלָה יָפָה,

    וְהִנֵּה לְךָ הוֹכָחָה -
    לְסַבָּא-מְנַחֵם מֵחֵיפָה,
    שְׁאַלְתִּיהָ בִּהְיוֹתִי בְּגִילְךָ.


    וּמָה בֶּאֱמֶת עָנָה סַבָּא?
    אֲנִי עֲדַיִן מַמְשִׁיךְ וְשׁוֹאֵל.
    אוֹתְךָ הֶעֱדִיף בְּחִבָּה,
    אוֹ שֶׁמָּא אֶת דּוֹדָהּ-יָעֵל?

    הוּא עָנָה בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי,
    בְּמִלִּים קְצָת שׁוֹנוֹת.
    כְּשֶׁעוֹד קָרְאוּ לוֹ מֶנִּי,
    בִּקֵּשׁ מֵאִמּוֹ לַעֲנוֹת.


    וּמָה סָבְתָא-רַבָּה אָמְרָה,
    זֶה מִתְקַדֵּם לְפִתְרוֹן?
    אוֹ שֶׁנַּמְשִׁיךְ כָּךְ אֲחוֹרָה,
    עַד לְאָדָם הָרִאשׁוֹן?

    סַבְתָּא בְּהֶחְלֵט עָנְתָה,
    תְּשׁוּבָה מְאֹד יָפָה.
    אֶת כַּף-יָדוֹ נָטְלָה,
    פָּרְשָׂה אוֹתָהּ כִּמְנִיפָה.

    כְּדַרְכּוֹ שֶׁל יְהוּדִי,
    שָׁאֲלָה אוֹתוֹ בִּתְגוּבָה.
    הִנֵּה בְּחַר לְךָ יַלְדִּי,
    אֵיזוֹ אֶצְבַּע הֲכִי אֲהוּבָה?...


    הֵבַנְתִּי הֵיטֵב אַבָּא,
    אֶת הַתְּשׁוּבָה וְהַמָּשָׁל.
    כָּל יֶלֶד הוּא כְּאֶצְבַּע,
    מוּבָן גַּם הַנִּמְשָׁל.

    אֲנִי, אֶת הַזֶּרֶת הֲכִי מְחַבֵּב.
    קוֹמְפַּקְטִית, עֲדִינָה.
    אָז אֶת מִי אַתָּה הֲכִי אוֹהֵב?
    אַבָּא, אֱמֹר לִי נָא!
    מעגל הש(מ)נה


    אחרי החגים בתשרי שנה שעברה /

    החלטתי לפצוח בדיאטה חמורה,

    לאכול בריא ולעשות הליכה כמובן /

    ואדהכי והכי הגיע חודש חשוָן.

    אמרתי לעצמי - החורף רק התחיל /

    תן להתרגל למטריה ולמעיל,

    רק ניכנס ליומיום ולשגרה /

    ומיד נתחיל בדיאטה האמורה.

    אך בינתיים הגיע כבר חודש כסלו /

    ולעצמי אמרתי עם יד על הלב,

    אי אפשר בלי איזו סופגנייה עם ריבה /

    נדחה את הדיאטה לחודש הבא.

    בטבת בא החורף וקור גדול נהיה /

    ובשביל הדיאטה שלנו זה היווה בעיה,

    איזה קור! אי אפשר להתנתק מהשמיכה /

    שלא לדבר על לצאת להליכה.

    חוצמיזה לאכול זה מחמם, כך אומרים /

    הייתי ממש מוכרח לזלול בשרים.

    שלא אהיה חולה, יש לי אחריות /

    אכן, מה לא עושים בשביל הבריאות.

    בחודש שבט, אתם ודאי מנחשים /

    צריך לקיים מצוות פירות יבשים.

    חודש אדר הגיע אחריו /

    ואמרתי לעצמי בביטחון רב,

    עכשיו זה ממש לא הזמן /

    עם כל משלוחי המנות וה'אוזני המן'.

    אבל בלבי עברה המחשבה /

    בניסן אני מתחיל, מוכן להישבע.

    לפני פסח הייתי צריך להתאמץ /

    לחסל מהר-מהר את כל החמץ.

    ובפסח, חג המצות ותפוחי האדמה /

    העניין נדחק לזמן מה.

    הגיע אייר וסיוָן אחר כך /

    ומעומס החום שוב העסק נשכח.

    בקיץ - פרוסת אבטיח וגלידה טובה /

    אין חולק שהם מצרך חובה.

    בתמוז ובאב כבר התחילה החופשה /

    והזמן לא התאים להחלטה כה קשה.

    בחודש אלול כבר נהייתי חרוץ /

    והעסק כבר כמעט התחיל לרוץ.

    אבל אז היה לי תירוץ אחר /

    מה הוא היה? כבר אינני זוכר.

    ושוב נחתו כל החגים /

    בהם מצווה להרבות בבשר ודגים.

    אבל החגים עברו והמשקל החל דוחק /

    "דיאטה עכשיו. ובלי להתחמק!"


    זהו, אני מתחיל דיאטה, נשבע /

    אבל לא מעכשיו, מהחודש הבא.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה