קהילת כתיבה מקצועית

חברים יקרים,
רוצה לשתף בשיר שכתבתי מזמן , חששתי לשתף וגם עכשיו, ובכל זאת לאור האשכולים האחרונים , מנסה להעיז, אולי יגרור בעקבותיו עוד.

קפוצ'ון

חבשתי כיפה

בצבע תכלת

לבשתי קפוצ'ון

אני נראה אחרת

וזהו, זהו כבר לא שייך

כבר לא יהודי כ"כ,


עוד רגע אני ברחוב

זהו זה..... סוף

כבר לא רוצים לשמוע

לא לראות

שבפנים אצלי הכל עוד טוב

ואולי עוד יותר

ליבי בוער

בדרכי שלי אני בוחר


יקח לי זמן

אני בודק

טועם ומברר

אנא

תנו לי צ'אנס

ואל תחליטו מי אני

כי גם אני עוד לא יודע

בדיוק כמו זה

שלנצח בקפוטה.

האמינו
שאם יוכיחו
כמה אני לא
אשתדל בוודאי
להיות כן

חשבו
שאם שוב ידברו
על מה שקרה
אבין
שזה לא ייתכן

קיוו
שאם רק יסבירו
כמה זה נורא
אנסה
לתקן

ניסו
לעורר בי
מצפון
אולי הוא
יכוון

אבל מה
שבאמת קרה;

השתכנעתי
כמה
אני רע.
ומעשיי,
ועד כמה.
שוב לא היה
בשביל מה.
המלחמה
הסתיימה.

את המצפון
שנשך
ובעט
השקיתי
בסם הרדמה
ובמקומו
נבטה
אשמה.

מבחוץ הייתי
לא'כפת
אחד
גדול
ומבפנים
חפרה
האשמה
שאול---

לו רק היו
מסוגלים
לראות,
כל מה שאני,
למרות,

אולי היה
נותר בי כח
למלחמות
אחרות.

אולי הייתי
מגלה,
שאני,
והעולם,
יפים יותר,
ממה
שמספרים
כולם.

הנרות מרצדות בשקט אופייני. הקצב אחיד. שניהן מושכות אור.

השולחן עטוף במפה צחורה, המתוחה מקצה לקצה. מפיון-פרח נע באי נוחות על השולחן. אולי גם נשמתו יתירה.

הילד המתוק שבעולם משחק. מפת הניילון מעט מסתירה את פניו. אבל אני רואה שהשבת נותנת עדנה לכולם. גם למתוק שבעולם

בידי ספר תהילים בעל דפים צהובים. שוליים מקופלים ורדודים. מה שמשיבני אחור. ימים יפים היו פעם.

אני נשאבת לימי הנערות השובביים. קבלת שבת. חברות. ארגון בתיה. חסד.

ו... אירוסין. פרחים.

ו... חתונה. שמלת כלה.

בבת אחת אני חוזרת לכיסא המטבח הקטן. בעלי בתפילה. מאמינה בכל ליבי שעושֶה את שצריך לעשות בתפילה. אני גם משתדלת לעשות מה שאני צריכה לעשות. שומרת על ילדי הקטן. המתוק שבעולם. ומלמלת פסוקי תהילים.

"קליק".

אני נעורה.

בכי.

הילד נצבט. אצה-רצה ללטף לנשק ולחבק את הילד החבול. הוא מביט אלי בעיניים גדולות. טיפת בכי גדולה מבצבצת. שוב נשיקה. אוי איזה מתוק הוא.

אני חוזרת לכיסא ואל הספר התהילים הבלה, אני שמה לב שבראש הדף כתוב "פרק צ"ב". כפסיעות הצ"ב מונה את המילים.

§

"מזמור שיר ליום השבת".

יום השבת. דמעה דוחפת לצאת. הערגה שיש לי לשבת זה משהו שאי-אפשר להסביר.

אני שוב משווה בין שנות הנערות התוססים שהיו לי. את הזמן להתמקד ברגש שהיה אז. במה שמעבר. לבין היום. הימים החטופים. לנקות. לרחוץ. להשכיב. להקים. להלביש. להוביל. ובין לבין להשקיע. מחשבה ואהבה. אך משהו נשאר מעבר לפינה. משהו שאני נמשכת אליו כמגנט. אני והאלוקים. אבא. כל-כך אני מתגעגעת אליו. אני כל-כך רוצה את קרבתו. להרגיש מחוברת. להרגיש שאני חלק ממנו – והוא חלק ממני. התינוק שתלוי על צווארי והרחיים שליד, שואבים אותו לעסקי החולין. מתי אם לא בשבת אני יכולה להתמקד בעצמי. בעצמי האמיתי שבי?

"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון".

כיום אני יודעת כמה נשמתי זקוקה ורוצה רק את הטוב האמיתי. האני שבי אנין טעם הוא. רק את הטוב. הליגה. הספאצ'. הוא רוצה. להודות ולשורר. אין אלו מילים רק של הודיה, אלא של הערצה פנימית למשהו שאני כ"כ רוצה בו. נשמתי כבג'קוזי מבעבע וכאגוז הצף על-פני המים. שואפת להתעלות ולהגיע. וכל הדרכים מובילות לשם גם ההודיה והפילול.

"להגיד בבוקר חסדך אמונתך בלילות".

בוקר-לילה. חסד-אמונה. בוקר חופף לחסד. ולילה לאמונה. אחרי שהתחתנתי אני יודע כמה בקרים צריך וכמה חסדים.

"בוקר. בוקר. בוקר..." – אני מגלגלת בלשוני הלוך ושוב. "חסד. חסד".

בחלומי שבהקיץ אני רואה ימי ילדותי המאושרים. הייתי בעלת כנפיים. עפתי מכאן לשם. כמו ציפור שלא מוצאת גרגרים טריים באזור-זה ואז היא עפה לאקלים שונה, שם לבטח יש גרגרים עם מרקם, טעימים וגדולים. אלו ימי הנערות שנקראות "ימי חרפי". כימי החורף היום כך ומחר כך. אך אלו, שעריהם ננעלו יחד עם דלת היחידה של הזוג הצעיר והטרי. הלילות ארוכים וימי החורף האמתיים מחכים בפתח. אך מבעד לעננים שמש ענקית. אליה אנו מצפים. "להגיד אמונתך בלילות – אני מאמינה!".

§

טיפוף רגליים מוכרות מעבר לדלת. הייתי שקועה מדי במחשבות. נפרדתי מהפרק האהוב ומהנרות המרצדות. אני חייבת להתפנות למרתון של הכנות. לשטוף אני הגביע, להכין סלטים, והכל עבור הסעודה שהכנתי בעמל רב.

אולי. אולי בפעם הבאה אמשיך את המזמור הנוטף דונג רותח הזה. מי יתן?

הרי זו חלה

דלת ברזל אפורה משובצת בזכוכית כפולה קידמה את פנינו.

"טיפול נמרץ ילדים" הצהיר השלט שמעליה באותיות כחולות מאיימות.

דחפנו את הדלת קדימה, מנסות להיכנס, אך ללא הועיל, הדלת הייתה נעולה. החלנו דופקות דפיקות מנומסות על הפתח. אף תכונה לא נשמעה מבפנים.

"יום שישי היום, נו מה קורה?" דפקה עתה ליטל דפיקה רצינית על הזכוכית הכפולה, אולי איזה אח או אחות, או אפילו פועל ניקיון יבחינו בנו ויפתחו כבר. דרך הזכוכית יכולנו להבחין בשולחן קטן, עליו מוצבים מספר בקבוקי שתיה, חבילת עוגיות פתוחה וצלחת חד פעמית עם שאריות מזון כלשהם.. אולי טעינו בכתובת? תיק הבורדו של נחמי והמעיל המוכר לא נתנו לנו להתבלבל. כן היא כאן, נחמי והפעוטה המסכנה שלה-ריקי. איי אבא שבשמים, כל הסיטואציה הייתה רחוקה מההגיון כרחוק מזרח ממערב. מה עושה נחמי חברתנו הנמרצת בתוך החדר הסגור הזה? היא צריכה עכשיו להימצא במשרד התיווך בכלל. לקבל את הלקוחות האחרונים טרם תנעל את הדלתות, לסנן "גוט שבאס" ארוך ארוך, שכולם יבינו שזהו! לא נכנסים יותר. "סליחה!" היא תאמר להם באסטרטיביות הידועה שלה, "תבואו ביום ראשון, ולא אין חריגות גם אנחנו צריכים להתכונן לכבוד השבת" למתעקשים תשנן: "אין ברכה בשעות האלו, חבל על הזמן" ותורה להם את הדרך החוצה. כזו היא נחמי, אישה של עקרונות.

"אולי נחזור?" חשבתי, "אף אחד לא פותח. כנראה היא שם בפנים בתוך הטיפול נמרץ, ואין מי שישמע אותנו דופקות". ליטל נראתה מאוכזבת. "עד שהגענו?" סיננה, מחזיקה בידה את הפיצה הביתית שהביאה.

"טוב, נחכה עוד קצת. אולי משהו יקרה"

התיישבנו על כיסאות הברזל האפורים שהוצבו סמוך לדלת הנעולה.

זוג מוכר התקרב, לילאן ושמואל פינטו.

לילאן החזיקה קערה ענקית עמוסת בצק ושמואל אחז שתי תבניות קטנות מכוסות נייר כסף וערמת טפסים מעליהם.

"מה זה, אתן לא מצליחות להיכנס?" ביררה לאחר ברכת שלום הדדית.

נענענו בראשנו נמרצות.

"איי, אני מכירה כבר יותר מידי טוב פה, בואנה תראנה כך"

לילאן לחצה על כפור סגול שהוצב אי שם סמוך לקיר. צלצול קטן הבזיק, דלת הברזל נפתחה בקלות.

"כנראה היא בפנים, מסכנה. רחמנות רחמנות, אבא רחמנות!!" לילאן הורידה את קערת הבצק על השולחן הקטן. בקבוק סורר איים ליפול, מיהרתי להוריד אותו יחד עם עוד שני בקבוקים על הרצפה.

"לא כדאי להפריע לה, נכון?" לחשתי לליטל שעמדה שם ללא אלם.

"נמתין מעט, אולי היא תצא, בכל אופן, אפשר להניח את הפיצה והעוגות כאן ולהשאיר לה מכתב" הוציאה ליטל עט מזדמן, רק נייר חסר.

צפצופים קטנים הפרו את דממת אל-חוט ששררה בחדר הפנימי, מעידים שהחיים כאן תלויים על חוט השערה. לילאן התדיינה עם בעלה לגבי הטפסים שעליהם למלא, סיכמה שהוא ירד למזכירות לסיים עם הניירת, והיא בינתיים תישאר כאן.

לילאן היא מזכירת בית ספר נאמנה רבות בשנים, לפני כשבועיים התעוררה עם עין אחת בלבד. השניה נשארה בתוך ענן לבן שהופיע ללא כל הסבר מתקבל על הדעת. הבהלה הייתה גדולה, ותוצאות הבדיקות עוד יותר. לא יודעים מה יש לה לעין, ומדוע החליטה לשבוק כך. האור הלבן שכן נראה דרכה רק הקדיר את התחזיות.

"לראות לבן זה יותר מסוכן משחור" הייתה חוות דעתם הכללית של הרופאים. לילאן החלה לפקוד את בית החולים בתדירות גבוהה, עוברת מבדיקה לבדיקה, ומנסה טיפולים שונים. בינתיים לא חל כל שינוי.

"כנראה זהו לחץ דם שיצר את הקרע ברשתית" סיפקה לי אחותה של לילאן מידע. לא לפני ששרבטה על דף פימו את השם למען אתפלל על אחותה עם תלמידותיי.

כך או כך, לילאן לא נראתה עכשיו כאחת שראייתה נפגמה, אדרבא, בעין שנותרה לה היא ניסתה לאתר רופא תורן דרך דלת הזכוכית הפנימית.

"מסכנה מסכנה" צקצקה בלשונה לילאן במבטא ארגנטינאי מובהק מנסה לראות את נחמי ואת ריקי הפעוטה. "היא ישנה שם, ככה, זרוקה בכיסא" אח ערבי הבחין בה והתקרב לדלת הזכוכית. הוא פתח את הפתח.

"למי בבקשה?" פנה אל שלושתנו.

"נחמי גירנוולד" ענינו פה אחד.

"היא ישנה" ענה מצביע על דמותה הישנה של נחמי סמוכה עד מאוד למיטה של ריקי בת השלוש. המראה של ריקי מחוברת לכל כך הרבה מכשירים היה מזעזע. ילדת חמד צעירה, שאמורה לחזור עוד זמן מה מהגן עם תיקיית עבודות מלאת ציורים, ובמקום זה שוכבת דוממת מחוברת למיליון מכשירים מצפצפים.

"כי רגע באפו חיים ברצונו", נזכרתי בפסוק מהתהילים. ברגע אחד סערה העיר, משפחת גרינוולד היא משפחה יקרה ומוכרת עד מאוד, התאונה המחרידה שכמעט וקטלה את חייה של ריקי הפעוטה הרעידה את הלבבות של כולנו, הכל נרתמו למבצעי תהילים והתחזקות לרפואת רבקה חיה בת נחמה דינה.

בהתחלה מצבה הוגדר כאנוש, אחרי זמן מה התייצב מעט, אך עדיין הוגדר כקשה. ריקי מורדמת ומונשמת ואין כל צפי מתי יכול שינוי.

משמרות של ארוחות חמות נתרמו מאנשים טובים, וכך גם אנו מצאנו את עצמינו בבוקרו של יום שישי מגיעות לבית החולים.

"לא נפריע לה, אני באתי לקיים אצלה מצווה חשובה, כמה דקות בלבד" הודיעה לילאן לאח שעמד לסגור בעדה את הדלת, וכבר פנתה לשולחן וחזרה עם קערת הבצק הענקית, סידור ושקית.

"מה זה?" תמה האח הערבי לנוכח הכבודה הלא קרויה.

"זה בצק של יהודים" ענתה לילאן.

האח סקר בחשדנות את קערת הפלסטיק הוורודה.

"אסור להיכנס גברת, פה טיפול נמרץ, לא נכנסים" פסק בקול חמור.

לילאן לא נראתה כאחת שמתכוונת לוותר.

"תמיד מכניסים אותי, תשאל את כל האחיות" הודיעה נמרצות.

"זה נוגד נהלים" התעקש הערבי. מצביע על ההנחיות הברורות הכתובות על הקיר שחור על גבי לבן.

"אני אסביר לך. אני נכנסת דקה אחת ויוצאת. רק מברכת ככה על הבצק, מתפללת, יוצאת. זהו! לא נוגעת בשום דבר, לא עושה בלגן"

"לא יודע גברת, זה אסור, תבואי ביום ראשון שיש את ויקטור, אני רק מחליף"

לילאן עטתה פרצוף חמור.

"ביום ראשון זה כבר לא יעזור! עכשיו הזמן של המצווה, דקה אחת ואני בחוץ" וכבר ניסתה לפלס לה דרך.

"רק לרגע אחד" פלט האח אשר נתקף בחוסר ביטחון מול נחישותה של זו, לילאן לא בזבזה שניה, מיד שעטה קדימה קערת הבצק לפניה ופניה מועדות למיטה הקטנה שמשמאל.

עמדנו שתינו מסומרות למקומנו מביטות במעשיה של לילאן בהערצה גלויה.

עתה הניחה לילאן את קערת הבצק בפאתי המיטה, פתחה את מכסה ובצק לבלבן ותפוח התגלה במלוא הדרו.

אחות עם בנדנה אדומה התקרבה לליאלן.

'נו לילאן, למה את מתעכבת? תברכי, תברכי כבר!!' קראתי לה בליבי, 'בטח היא רוצה לגרש אותך, את הערבי ניצחת, אבל זו לא תוותר לך, היא נראית בטוחה בעצמה עד מאוד' הבטתי בחשאי לחדר הרופאים, אנשים עוטי חלוקים ירוקים הילכו שם כוסות קפה בידיהם, כנראה נמצאים בעיצומה של ההפסקה. שרק לא יצא איזה אחד מהם ויזעיק תגבורת לסילוק עוברת החוק.

לילאן כלל לא נראתה מודאגת, היא טפחה על הבצק בניחותא, כאילו מוודאת שהוא אכן כשיר להפרשה.

המשכנו להתבונן בנעשה, המחזה לנגד עיננו היה בעיני יותר ממוזר. האחות ניגשה אליה, לילאן התדיינה קלות עם האחות, לא שמענו את המלל, אבל הבאנו שכנראה ניסתה זו לגרשה, אך הפלא ופלא, לאחר כמה דקות פנתה האחות לכיור ונטלה את ידיה בספל שלילאן אישרה עבורה בניד ראש, לאחר מכן חזרה ובירכה בקול מתוך סידורה של לילאן: ברוך אתה.. על הפרשת חלה" לאחר מכן בשפת הסימנים סימנה לה לילאן כיצד לאחוז את החלה. "עכשיו תאמרי "הרי זו חלה"" ציוותה . והיא אמרה. "עת רצון" סימנה לנו לילאן להתפלל, ראינו איך לילאן מתארת לאחות את גודלה של עת הרצון, לא התאפקנו פתחנו עוד קצת את הדלת, לילאן סיפרה בהתרגשות כמה רעש עושה מצוות הפרשת החלה בשמים, ומה גדול כוחה לעורר רחמיים על עם ישראל ועל הילדים האומללים השוכבים כאן.

"את בתור מלאך של הילדים האלו, יכולה לבקש בשבילם, תפילתך רצויה ומקובלת!" האחות נראתה מרוגשת, היא עצמה את עיניה והחלה מתפללת.

"כל הישועות בזכות מצוות חלה! רפואה שלמה לכל חולי ישראל ובפרט לרבקה חיה בת נחמה דינה" עצמה לילאן את עיניה והחלה מתנדנדת אף היא.

האח הערבי שראה שהעניינים יצאו מכלל שליטה נכנס לחדר הרופאים ולא יצא משם. שנתה של נחמי הייתה עמוקה היא לא שמעה את הברכות והתפילות, גם לא את הדיונים הקודמים להם, וריקי המורדמת נאנקה אנקה חרישית.

הצטרפנו לתהילים ולתפילות לרפואה השלמה של הילדה המתוקה הזו ולכל שאר הילדים ששכבו דוממים מחכים לישועת ה'.

הדמעות לא איחרו מלבוא, זה היה מרגש לראות את האחות מתמוגגת בדמעות יחד עם לילאן שהתנדנדה בעוז ומפיה בוקעת תפילה חרישית. התפללנו גם על לילאן הצדיקה, שבמצבה עוד עושה פעולות בשביל אחרים, ומזכת הרבים כזו, הלוואי והאור שיוצא ממנה יגרש את האור הלבן והרע הזה אותו היא רואה בעינה השמאלית. הלוואי ויחזור מאור עיניים לדלוק.

עתה לקחה לילאן את קערת הבצק ויצאה את החדר, משאירה את האחות למחות דמעותיה.

"מה אני אגיד לכן" אמרה בהתרגשות

"זה פעם ראשונה שלה ככה עם חלה" לילאן הטיבה את מכסה הבצק, למען לא יפתח בדרך.

"היא לא הכירה את המצווה. אמרתי לה, אני נשארת- ואת זוכה במצווה שמביאה חיים לכל העולם, מה את אומרת? והיא הסכימה, תראו איזה עם ישראל" חייכה חיוך ענק.

ברכנו את לילאן על אורך הרוח שלה והאומץ, עזות דקדושא אמיתית.

"ה' גדול, לה' הישועה" הפטירה לשמים. "אנחנו נמשיך לעשות את שלנו, והוא ירחם. שומע תפילה הוא, רחום וחנון הוא, וודאי יטיב אתנו בסוף"

"אמן!" קראנו אחרי דמותה המתרחקת עם קערת הבצק.


כנגד כל התחזיות, מצבה של ריקי השתפר, היא נותקה מהמכשירים והחלה לנשום בכוחות עצמה, השיקום היה מתיש אך קצר וניסי עד מאוד, ריקי חזרה אלינו.

ביום השחרור רגשה כל העיר יחד עם משפחת גרינוולד. מי היה מאמין שלפני כשבועיים בלבד היה כפסע בין קטנה זו לבין עולם האמת? הצוות הרפואי הצטלם נרגשות עם הפעוטה החיננית שעדיין הייתה לבושה בפיג'מת פסים עוטה סמל בית החולים, הרופאים היו גאים בעצמם על עבודה מצוינת עם ריקי הקטנה, עיתונאים רבים היו שם, מראיינים ושואלים, חוקרים ודורשים.

ולילאן? היא עדיין שם. מחפשת את הרפואה שלה, מקווה לישועת שמים. אבל על הדרך, היא עסוקה מאוד.

"הרי זו חלה" נשמעות הקריאות מחדרי החולים.

"בזכות מצוות חלה- כל הישועות!" מהדהדת קריאתה של לילאן בעוז מתוך חדר פלוני או אלמוני.

חוה סיבבה מיתה לעיסתו של עולם, באה עכשיו לילאן זו ומביאה חיים וברכה לחולים האלו, עם הברכה שעל העיסה. ומה איתה? מתי ישוב לה מאור העיניים? צדקת זו, הזו שכרה? ואנחנו מסלקים חוכמות זרות מדעתנו, יהודים לא שואלים שאלות, כך גזרה חכמתו, אנחנו נמשיך להאמין והוא רחום ירחם, והוא חנון יחמול. כמו שאומרת לילאן: "בזכות מצוות חלה, כל הישועות!" אמן כן יהי רצון.

הן היו שלישייה...
דומות אחת לשנייה עד כדי חוסר הבחנה...
מי שלא הכיר אותן היטב, כמעט ולא היה מבדיל ביניהן...

הן מאד אהבו להיות ביחד, והן אכן היו המון ביחד... אבל אין מה לעשות, יש מקרים שצריך להיפרד, וזה היה כואב. כאשר כל אחת הייתה לבד, היא הרגישה בודדה, קשה להסביר את התחושה. הרגשה שאין לה המשכיות, כאילו היא מביאה את הסוף.
כשהשלישית לא הגיעה, זה היה נראה סתם מוזר, אולי טעות של מישהו שלא הבין את הנקודה..

אבל כשנפגשו כל השלוש, זה נתן להן תחושה של משהו שממשיך הלאה גם לאחר שהן נפרדות... איזושהי תחושת מסתורין... הן אהבו להיפגש גם כשקרו דברים מצחיקים...

ובמקרים נדירים, כשהיה קורה משהו ממש מצחיק או מפתיע, הייתה מגיעה הרביעית ומצטרפת גם היא אל אחיותיה הנקודות....

חבר'ה, הייתי רוצה לדבר על משהו;

ביצירות שלי אני מעלה נושאים שונים, מהם טעונים.
הכוונה בפרסום יצירה כזו, היא להעלות אותה לסדר היום, למודעות, להתבוננות.
יש לי תחושה שמהר מדי השיח עובר לנסיונות להגיע לפתרון, להבנה, לאיזון.
זה אומר- כך וכך יתוקן העולם ויוסר העוול, וזה טוען, לא, כך ואחרת יתוקן, ובא לציון גואל.
השלישי טוען שהעולם יפה כל כך, ולמה להוציא דיבתו רעה?
ייתכן שזה צודק, אולי ההוא, ואולי אין בכלל דרך לשנות.

אבל רגע, לפני הכל-
אפשר דקת דומייה עם הכאב שעלה כאן?

רק להיות אתו. עם הילד הזקן. עם ההוא שדווקא לא רוצה להיות בסדר. עם הילדה שלא התקבלה לסמינר רק כי היא ספרדייה. עם הילד הלקוי תקשורתית.
רק לתת מקום לכאב שלהם.

חוסר הנעימות הנגרם מהעלאת נושא כזה, גורם לנו להסיט את הנושא לכיוון אחר, של פתרונות ועצות, אבל יש בזה משום שלילת הכאב, הקונפליקט. העוול. ואיתם את האדם החווה אותם. כאילו ואין להם מקום.
אנחנו לא רוצים אותו. לא מסוגלים להסתכל לו בעיניים. שילך מכאן.
הנה, נפתור את הבעיה, והיא לא תהיה יותר.
עוד קונפליקט? הנה האיזון.
עוד עוול? הנה האשמים.
והעולם ישוב להיות ורוד כמקודם.

הלו!!!
יש כאן ילד שכואב לו.
ילדה נדחית.
ילד סובל.

חכו רגע, אל תנסו לפתור להם את הבעיות.
קודם כל תכירו בכאב, עכשיו תהיו שם. תנו לרגש לגיטימציה,
תחלקו לו כבוד.

כאב הוא לא דבר נעים, אף אחד לא אוהב לפגוש בו,
אבל בואו נהיה גיבורים.


אשמח מאד לשמוע את דעתכם.

.

סליחה שאיכזבתי אותך, אבא

כ"ט אדר. מחר חוזר הביתה. קבעתי עם אהרן שניקח ביחד מונית לשדה התעופה, מיד אחרי התפילה. התפללתי שהכל יעבור בשלום בבית עם אבא, לא כמו בסוכות.

ב' ניסן. הגעתי אתמול בערב, היתה נסיעה מעייפת עם תחנת-ביניים בריגה (אוקראינה), הסתובבתי שמה קצת עם אהרן, ונזכרנו שר' אלחנן וסרמן נולד וגדל שם. אחרי המטוס השני עלינו על הרכבת וזה לקח עוד ארבע שעות. אבא חיכה לי בתחנת רכבת עם בנימין אחי הקטן. מאוד שמחתי לראות אותם, וגם אמא ושאר המשפחה, כבר חצי שנה לא ראיתי אותם. אמא הכינה לי כבד צלוי כמו שאני אוהב, ודבורה תלתה לי ציור בחדר. הייתי מאוד עייף והלכתי לישון מיד.

ד' ניסן. התחילו הבעיות. למחרת הטיסה אבא ויתר לי על התפילה, אבל אתמול והיום רציתי לישון עוד קצת וללכת למנין של תשע. אבא חזר בשמונה מהתפילה ובא להעיר אותי. אמרתי שאני עייף ורוצה להמשיך לישון, והוא שאל מתי אני רוצה לקום. לא עניתי והוא אמר שיחזור עוד עשר דקות. עולות לי דמעות רק ליזכר בבושות ליד האחים הקטנים. אבא מילא ספל מים ואמר שהוא סופר עד עשר ושופך. חשבתי שהוא לא רציני אבל הוא שפך, נרטבתי כולי ולפחות הדמעות לא בלטו יותר מידי. הלכתי ליתארגן, ושמעתי את אבא מדבר עם אמא ומזכיר את דן.

אני שונא את דן. פשוט שונא אותו. הוא תלמיד של אבא שלי. התלמיד המוצלח שלו. הרבה יותר מוצלח ממני. כל האכזבה שיש לאבא ממני, דן מפצה אותו. הוא חזר מהישיבה יום לפניי, ונמצא בבית מדרש מהבוקר עד הערב. מגיע לפני התפילה ולומד עם חברותות ולבד, מסביב לשעון.

ואבא לא יכול להתאפק מלהזכיר לי כל כמה ימים איך שהוא נהנה לראות את דן לומד, ואיזה יפה זה לראות בחור לומד בחשק, וגם כשהוא לא מדבר עליו ממש, אלא סתם אומר לי שהסימן של זמן מוצלח זה כשהבן-הזמנים הוא מוצלח, אני יודע שהוא חושב על דן. התלמיד המוצלח. ואני הבן הלא מוצלח.

ל' ניסן. מחר חוזר לישיבה. היה טוב בבית, אמא מפנקת אותי הרבה וגם קנתה לי בגדים שהייתי צריך. גם את אבא אני מאוד אוהב, הוא דואג לי תמיד וסוף סוף היו הרבה זמנים טובים בפסח, טיילנו עם המשפחה, אבא גם סמך עלי בכמה דברים וראיתי שהוא כן גאה בי. וזה מה שמבלבל אותי, מצד אחד אני מרגיש שהוא שונא אותי, אבל מצד שני הוא אבא שלי ונותן לי הכל. כנראה שהעלבון מההשוואה מול דן, גורם לי לראות את הכל בשחור לפעמים, למרות שזה לא נכון.


אחרי הרבה שנים...

לאבא היקר.

ביקשו לכתוב טור לעיתון, הנושא היה "בחור ישיבה שחוזר הביתה לפסח". זה הזכיר לי כשהייתי בחור ונוסע הביתה לבין-הזמנים. הייתי מתגעגע לחזור, אבל חושש מהתגובות שלך מול הכישלון המהלך שלי. אני זוכר את עצמי כבחור טוב ונחמד, לא מתמיד במיוחד. אני יודע שחיכית ממני ליותר, השקעת בי הרבה והיו לך ציפיות גבוהות ממני. אבל אני רק חיכיתי לבין-הזמנים לנוח מהלחץ של הישיבה.

עברו הרבה שנים, היום אני אבא ואתה סבא.

ואני יודע שאפשר לאהוב ילד מאוד מאוד, ובכל זאת להיות לפעמים קצת מאוכזב ממנו. וזה לא עושה את הילד כישלון מהלך. רק שילדים מפרשים תגובות של הורים בדרך שלהם.

ואבא כועס לפעמים על הבן שלו, והבן חושב שהוא לא אוהב אותו. אבל האבא רוצה לקרב את הבן שלו אז הוא ירעיף עליו אהבה כנגד זה. רק שהבן יכול להתבלבל ולא להבין אם האבא אוהב אותו או לא.

אבא שלי הנפלא והיקר! כל חיי הטבת עימי, נתת ונתת בלי גבול. וגם כשהלכתי רחוק מידי, עזרת לי לתקן ולחזור לדרך הנכונה, בכבוד בנעימות.

ואני הקפדתי על דבר אחד קטן, ולא השכלתי לסלוח ולראות את מכלול ההטבה שלך.

גם בחתונה שלי כעסתי כשרקדת עם דן. אבל היום אני יודע שפשוט קינאתי בו. ושרב יכול להיות גאה בתלמיד שלו. ואין לזה שום קשר לאהבה של אב לבנו. אני הייתי הבעיה. לא יכולתי לסבול שאתה מעריך מישהו כאשר אני לא בדרגה שלו.

היום בגרתי, הבנתי, וסלחתי.

וסליחה שאיכזבתי אותך, אבא.

האם אני בסדר? תנו לשאלה הזו לחלחל.

אפילו לא ארחיב על רוחב קשת התחושות שהשאלה הזו מעוררת.
תנו לנו את האור שיוצא מכם.
שבוע טוב.

מדריך החלפת וגומר למשתמש בנקדנית

כידוע ניתן בנקדנית להוסיף מקור לפסוק. במידה ולאחר הפסוק רשום 'וגומר' המקור נרשם לפני המילה וגומר.

לדוגמא אם כתוב בראשית ברא וגומר

התוצאה תהיה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" (בראשית א, א) וגומר

{בעיקרון הדרך הפשוטה היא לעשות החלפה של סוגריים עם וגומר כדלהלן:

חפש תווים כלליים,

חפש את: (*) וגומר

החלף ב: וגומר ^&

(ואחר כך להחליף כל ) וגומר ל - ) בלבד)

אמנם שיטה זו נכשלה לחלוטין ואין לה שום תקוה משום שהוא תופס הרבה יותר מהסוגריים עצמם, ואין כאן המקום להאריך.}

בס"ד פיתחנו שיטה חדשה לפתור את הבעיה כדלהלן:

(השיטה לבינתים עובדת אצל מי שלא שינה את כתב הסוגריים של המקור, כמו שעושה התוכנה נקדנית, מי שעשה את הסוגריים של המקור לכתב הרגיל אין לנו דרך כעת לפתור לו את הבעיה).

שלב א.

חפש את: ) וגומר

החלף ב: %) וגומר

שלב ב.

נניח שהמקורות בכתב גודל 14,

חיפוש בתויים כלליים

חפש את: (*%) גודל 14

החלף ב: וגומר ^&

[הערה למשתמשים מתחילים: הגודל בתיבת חפש את הוא בהנחת העכבר בתיבה חפש את, ולאחר מכן הקש "עוד"< "עיצוב"> ובחר גודל].

שלב ג.

חפש את: %) וגומר

החלף ב: )



בהצלחה!

היתה לו זריחה ושמש עולה
היו גם טיפות של טל מכסות
היה גם משב של רוח קלה,
ופרחים נפתחים לכוסות

היו פעמונים של שחר רכים
ופסים בהירים ברקיע
חשבת הבוקר הלך והשכים
זה היום החדש שהגיע

חשבת זה בוקר, והנה השמש
הלילה ברח ממזמן
חיכית לבוקר, חיכית מאמש
רצית לראות אותו כאן

פתחת לבוקר חלון וגם דלת
וחושך טפח על פניך
זה לילה עדיין, השמש זוחלת
השקט צלצל באוזניך

הבוקר לעג
הלילה שאג
בדממה קרה ודוקרת
טעית, הדהד
שמח הוא לאיד
אני כאן עכשיו במשמרת

רק פס דקיק של ירח חיוור
ניסה לשלוח אורו
רצה לנחם, היית עיוור
לא ראית את יופי שירו

כוכבים עטפו חשכך בדממה
חיבקו את כתפיך באלם
רציתי בוקר, חיפשתי תקומה
לחשת ללילה בהלם

הלילה הנהן ופרש שמיכתו
מתכונן לשינה עמוקה
לחישתך כשיר ערש על צל חשכתו
נעלמת בציפיה ארוכה

ראיתי ילד זקן---

מפותח
מוצלח
כשרון
באנגלית
בחשבון
גאון
מלומד
משכיל
מנהיג
מוביל.

ראיתי ילד זקן---

שקול
מדוד
מדהים
לא סתם חמוד
מאופק
מחושב
בטוח
מיושב
לא מתפרץ
לא מתרוצץ
לא מריע
לא מפריע
לא מתקצף
בטח לא מתחצף.

ראיתי ילד זקן---
ורציתי לשאול אותו
ככה סתם בקריצה
למה לקחת ת'חיים בריצה?
אבל חשבתי
שזה לא מתאים לגיל
התרגיל.

ראיתי ילד זקן---
מסכן.

בפאתי הספריה של המושב, מצאתי ארגז עם ספרים ישנים שכבר הורידו אותם מן המדפים.
ביניהם היה ספר קטן בכריכה מיושנת, ועל כריכתו הופיע השם "שימקה".
עלעלתי בו מעט, ולהפתעתי גיליתי קטעים שאני לא מכיר.
מסתבר שהעורכים של המהדורה המחודשת, לא רק שעימדו את הספר מחדש, אלא שינו את הניסוח.
מילא אם רק היו מתקנים מעט את התרגום המיושן. (שלא צריך שום תיקון)
אבל מה שקומם אותי זאת העובדה שהעורך נטל חירות לעצמו לצנזר קטעים מתוך הטקסט - בלי לרמוז על כך, לא באחורי הספר, לא בהקדמה, וגם לא בעמוד השער.
פשוט גזר והלך, ולא השאיר שם או מספר טלפון.
אשמח לשמוע אם אתם מודעים לנושא, ומה דעתכם בנידון.

יוסי ערם את הקלסרים על השולחן,
הוא המעיט בקפה, וסיפר בדיחות אקראיות, בלי קשר מסוים.
הלוואי שיהיה ככה כל יום, הא? אמר.
בסך הכל יום שקט עבר על התחנה, תודה לא-ל. קצת מעצרים, קריאה אחת בקשר, שתי תיגרות, וזהו.
יום מבורך לשוטר הממוצע.
נוהג היה יוסי להחזיק את הכוס בימין, ולפטפט עם של שמאל. משום מה, הפעם הוא תפס את הספל בשמאלו אוחז באוזנו משל היה חמור סרבן, ובשניה דפדף בין ערימות הקלסרים עד שהטלפון צרח מהחדר הסמוך.
'טפו טפו' נזעק יוסי, והוסיף 'רק לא הקפצה, רק לא...' הוא נעצר על יד צג הטלפון.
דקות ארוכות לפני אותה שיחה, ידע יוסי שרק רע יצא מקפה ביד שמאל. הוא מנוסה, וגילו תיכף נושק לחמישים. מכובד בהחלט. 'שלושים שנה במשטרה לא באות ברגל' היה אומר לא אחת. שמו הלך והולך לפניו גם בשכונות הפשע, וגם התחתית ידעה לחלוק לו כבוד. יוסי היה יוצא ובא, פותר סכסוכים, משים שלום בין אדם לחברו, וקוטף צלשי"ם בזה אחר זה.
אומץ וגבורה, יקיר מערכות הבטחון, ועוד שלל פרסים עיטרו את שולחנו, ויוסי, גבר נמוך קומה, כמעט בן חמישים, ירה תריסר, ונורה פעמיים. דוגמת מופת לכל התחנה.
והיום הזה שהיה מושלם כל כך, ויוסי כבר ראה את עצמו עוצר בקונדטוריה, קונה בורקסים של סוף יום, פלוס קולה קרה, ואולי אפילו יספיק להיכנס לישון מוקדם, אבל אז...
הצלצול.
'כן, המפקד'
יוסי! פלט המפקד, 'הזנקה אצל צדוק, קיבלת?'
ניתוק.
'אין לי כוח' צרח בבטנו, אין לי! הוא עמד שם, נטוע. יד אחת על ערימת הקלסרים, וקפה חמים מעלה הבל, פלוס דמעה קטנה שיורדת בעין אחורית, מקום חסוי ודיסקרטי, חניה שמורה לבכי של שוטרים קשוחים.
מכאן הכל כבר מתנהל כבספר. המזכיר מוציא קריאה, והתורן מתנצל שהוא תקוע בשיפוץ כביש מהיר. צדוק מרים יד ימין ואומר, 'אני יוצא'. המזכיר, ועוד כמה משדלים אותו לרדת מהרעיון 'התורן יציץ שם בהמשך הלילה' מבטיחים, אבל יוסי מביט בהם אחד אחד, ואומר, 'צדוק שלי' הוא מניח יד על ליבו, 'ואתם יודעים את זה.' הוא נוטש את הקפה בצד הקלסרים, אוסף את המפתחות ויוצא אל הלילה.
----
השכנים האחרונים של צדוק עזבו לפני עשור, מאז הגבעה עומדת שוממה, רק הבית של צדוק נותר עומד, שוחה בצילם של עצי אקליפטוס קלופי שדרה.
התלונות על צדוק הגיעו לראשונה בלילה אחד, קריר באופן מוגזם, ירד שלג, מעורבב עם גשם, וכולם הסתגרו בביתם, שתו תה ליד החימום, ודיברו על גשם, על שלג, ועל שניהם.
צדוק לעומת זאת, שהאירוניה שבשמו עוד לא התקבלה, גרר שק לעבר ספסל, אחד מיני רבים שהוצב בגינה, ופשוט נרדם, בלי שמיכה, בלי מעיל, רק צדוק והשק.
למחרת, יצאו כמה לרחוב ומצאו אותו מקובע לקרשים בכפור וקרח, הוא היה בסדר, השתעל קצת, ועזב את המקום לתדהמת כולם. אך בערב הוא הופיע, הפעם לא ירד שום דבר, אבל הקור, אוי הקור. וצדוק, אוחז בחבל וגורר את השק, עד הספסל, נזרק על הספסל ונרדם.
התופעה חזרה על עצמה כמה ימים, עד שהתושבים התערבו. הם ביררו מול צדוק מיהו, ואיפה הוא גר. אך כתגובה היה שולף גיטרה מהשק, ושר שיר לא מוכר, עם טקסט עוד יותר לא מוכר. וכמה שניסו לא הצליחו לצאת מלשכתו עם שמץ אודותיו.
התושבים לא הרימו ידיים. הם פנו לראש העיר, ותלו מודעות על חובת הציבור. ומסתבר שממש כיף לעזור, כי כמה ילדים גררו מזרון, 'אמא אמרה שתיקח' אמרו לצדוק, מאוחר יותר הופיעו זוג זקנים, והגישו לו לחם, וקצת פירות 'לבריאות שיהיה' אמרו. אחרים הקימו אוהל מסביבו, ותלו אפילו שלט 'כאן גר...' והשאירו קו ריקן, למילוי עתידי, כשיתבהרו העניינים.
ויהי היום, והנה זוג פקחים נוקש על אוהלו של צדוק.
הוא יושב באוהל ושר את אותם שירים קצוצי הצורה, מתעלם לחלוטין מצהובי האפוד. נקישה אחת, שניה, ובשלישית הם כבר בפנים. 'שלום אדון' הם מנסים לתפוס את מבטו, ומשלא עולה בידם אומר אחד מהם, 'בהתאם לחוק העונשין 1994 אתה מסכן את המרחב הציבורי, ומעמיד מבנה ארעי ללא אישור מתאים'. הוא מסיים את דבריו, כאשר עדת תושבים מתגודדת סביב בעיניים רושפות, התושבים עומדים על שלהם, וכן הפקחים. מפה לשם נוצרת תגרה קטנה, והמשטרה מוזעקת לזירה. מהניידת יוצאים שלושה, שמפלסים בין ההמון עד למוקד הארוע. ומגלים מחזה מעט מוזר. הפקחים מנופפים בטפסי עירייה, והתושבים מנופפים בירקות וביצים, והשוטרים שולפים אמצעים לפיזור הפגנות, כאשר לפתע צועק אחד השוטרים 'בואו נירגע חברים'. וכולם משתתקים למשמע דבריו של יוסי, השוטר המעוטר, 'אנחנו נפנה את האדון מכאן, כי הוא מסכן את הציבור' רחש אלים החל עובר לאורך הגדוד 'אבל....' מיהר יוסי להוסיף, 'אנו נפעל עוד היום לשכן את הבחור בבנין קבע באחת השכונות'. שתיקה קצרה, ואחריה מחיאות כפיים נרגשות, וההפגנה פוזרה.
בעודם עמלים לשחרר את אזיקוני הפלסטיק מהספסל, נכנס צדוק לבנין דו קומתי ברחוב הגבעה. הרחוב קושט בתפזורת בלוני הליום ססגונית, והשכנים עמדו בכניסה לבנין, מברכים את השכן החדש, שצעד בין מעריציו, כחוש ומעורפל ממלמל משהו, גורר אחריו שק לבן, בלוי כמו בגדיו.
ההתרגשות של ההתחלה חלפה, והשכנים עמדו על דלתו המוגפת, בעודו מנגן. מנסים לקלוט ניגון, או פסקה, אך לשוא. וגם ההפצרות לא הועילו, וכך למעשה עלה צדוק את הדרך האספלט, ולא ירד ממנה עד עצם היום הזה.
הוא גידל ירקות בחצר, ושתה מים מתוך בורות אגירה. וכאשר חלפו כמה חודשים, מצאו השכנים את ביתו של צדוק כבית מחסה לחתולים מיוסרים. ובחלוף מחצית נוספת, גם התרנגולים קיבלו אזרחות, וכן כבשה שבורת רגל, וכמה זוחלים בלתי מזוהים, כולם, אכלו איתו, שרו איתו, ושרו בלעדיו. והשכנים, נאלצו להבין שבחברתו הם לא יכולים להשאר.
השכנים התלוננו, והתושבים הפגינו, ושוב התערבה המשטרה בנסיון להרגיע את הרוחות, וצדוק היה מכנס את החתולים בתוך ביתו, שר להם שירים עד שירד הלילה, אז ילכו האנשים הרעים ויתנו לו קצת מנוחה.
המנוחה אכן הגיעה, כאשר אחרון השכנים עזב את הגבעה, והרחוב הגבעה הפך לגבעת רפאים, ותחנת שיקום לבעלי חיים חבולים.
באותו ערב הגדיש צדוק את סאתו. החתולים צעקו, והוא שר, התרנוגלים קרקרו, וגם הוא. והצחנה התערבלה עם המולת החי, הצומח, והמדבר. תושבים התקשרו בבהלה למשטרה, 'הוא התשגע לגמרי' אמרו, 'הגיע הזמן לעשות סוף לדבר הזה' הוסיפו אחרים.
והשעה כבר אחת עשרה, כאשר ניידת משטרה מטפסת לבדה במעלה רחוב הגבעה.
---
קר היה ליוסי, והוא רצה לסיים עם זה מהר. הגבעה הייתה חשוכה, והוא אימץ את עיניו בעודו ממש את כתפו. היה זה לפני הרבה שנים, הוא נורה בסיטואציה ממש דומה, חושך. קר. הומלס מפוקפק, והרבה חיות. הוא יסיים את זה מהר, וירוץ הביתה לישון כמה שנותר.
האקליפטוסים נעו באי סדר, לוחשים דבר מה בשפת צדוק. הרכב עצר באמצע הכביש, מאיר על הבית בשתי פנסיו. יוסי מוציא אקדח, ופנס, ופונה לעבר הבית, אט אט.
החלונות נקשו על המסגרת, וחתולים עברו על ידו בשתיקה. עינהם זוהרות בגון ירוק-כחול מתחלף. בקורס הוא למד להקיף את הבית, לאתר מקור אור, אך דבר לא בקע מן הבית מלבד טריקת חלונות, פלוס שתיקה.
הוא האיר על החצר, עוקב אחרי שיחי הבר שהסתירו את הקומה הראשונה, הוא שם לב שהחלונות עקורים, מה שמוביל אותו להניח שצדוק מתגורר בקומה השניה.
החדר מדרגות מלא בעשבים שוטים וסירפדים. והמדרגות כמעט ולא נכרות. על המדרגות נחו צנצנות, שכנראה משמשות להאכלת החתולים. ובעודו מהרהר בצחנת המקום, הוא נעמד מול הדלת, רקובה לאורכה, צבועה בסגול מחליא.
לחיצה כפולה על הקשר שולחת איתות לתחנה, "הוא נכנס לבית." אומר התורן בקשר, ובמידה ולא יצור קשר תוך רבע שעה, יוזעקו למקום שתי מנייני שוטרים חמושים עד כפות רגליהם.

כאשר אנו עוצמים עיניים, אנו רואים תערובת גוונים שמורכבת במחציתה מהמוצג האחרון שראינו, ומצחית נוספת, מהמוצג הראשון אותו אנו עומדים לראות. ככה אמר פעם יוסי בתחנה. אך הדברים התקבלו בהלצה, ואחרי פעמים נוספות החליט לחלוק את ההרגשה בבטנו.
כעת הוא עוצם את עיניו מול הסגול של דלת העץ, הוא רואה גוונים סגולים, נעים במעגל פורצים החוצה מסגרות סחרחרות, ומתוכם בוקע אור ירוק, בהיר מידי לטעמו, הוא מסיר את ידו מן הדלת, ומצמידה שוב לאקדח. כך נותר לעמוד רגעים נוספים, דקה שלימה חולפות, עד שהוא שהוא סוחט את הידית. עיניו עצומות, אקדחו מופנה לפנים, בקו אופקי מדוייק. כעת בחשבונו אמורה לקום מהומה, צעקות, וחפצים חדים נזרקים, וכתפו נשרטת באותה נקודה, וכאב חד מפלח אותו מימין לשמאל.
אך כלום...
שקט חשדני ניצב למולו, נותן לו הזדמנות לפרוש את דבריו בראשונה. צעד אחד פנימה, ועוד צעד, ואז פוקח יוסי את עיניו לסלון הבית.
חלל רבוע חנוק עד שיעול. חלון אחד עקור בקצה הרחוק, ושולחן מעוקם במרכז, חופה על שפרף מתולע, שניהם עבודת יד. הוא מטיל את אלומת הפנס על השולחן, הוא רואה שם תצלומי דיוקן מונחים בתפזורת, צעד נוסף והוא מגלה שזה בעצם רישום בעיפרון, ועוד אחד נוסף מגלה שכולם פרצופים מוכרים. הנה בעל המכולת, אומר לעצמו. אלומת האור חולפת על הפנים הדוממות ברעד קל של קור וחרדה. הוא רואה את ראש העיר, ואת המפקד, והנה... הוא רואה את עצמו ניבט מהציור, פניו תפוסות, ופיו פעור, כנראה נושא דברים בפני קהל כלשהו. בצד השני של הדף נרשם בשפה זרה – יוסי, בצירוף סימנים לא ידועים, שפת צדוק מובהקת.
הפנס מטלטל מצד לצד, ויוסי שולח יד זהירה למכשיר הקשר, הוא חייב תגבורת בדחיפות! אך בסמוך ללחצן המכשיר הוא שומע קול נוקב את החשיכה, בוקע מאזור החלון. הפנס מאיר את החלון בתנועה חדה, ואכן... צדוק שם! גיטרה בידו והוא פורט פריטה אחת כאות התחלה. מזדקף מעט, ואז ממצמץ.
יוסי סורק את גופו, מנסה לאתר יכולת תקיפה אפשרית, אך רק צדוק, עומד מולו בתנוחה גהה משהו, משל היה בעיצומה של הופעה. חישוב נוסף ויוסי מתיישב על השפרף באיטיות, ממתין למוצא פיו.
עוד פריטה.
עוד פריטה, וצדוק מתקרב.
יוסי עוקב אחר כל תנועה, אך לא זע ממקומו.
הגיטרה גם היא בנויה בגסות, העץ נותר חשוף, מאזין גם הוא לברזל המטלטל, מעלה מטה, עד שפולט צליל כהה, נוקב כל כך. וצדוק כבר הגיע עד השולחן, ומביט בריכוז בערימת הרישומים. עד שלבסוף הוא מוצא את הדף של יוסי, ואז לראשונה הוא נראה, מחייך.
שקט קצר מתגלגל ביניהם, עד שלפתע נשמעת מנגינה, קלושה מהרוח, אך נשמעת היטב. צדוק מניע את שפתיו, ושר. יווו, יווו, יוווסי. יוסיייי. הצלילים נפלטים מהגיטרה, עולים בסחרור איטי אל תקרת החדר, פוגשים בהבל פיו, ונופלים ארצה, גדושי משמעות. המנגינה נעה בחלל, צפה בינהם כנהר בזריחה. ארוכה, ארוכה, הפסקת נשימה ושוב, מממהה, מממהההה, מה ניששש, מה.....
העין האחורית, מקום חסוי ביותר, חניה שמורה לדמעות של שוטרים. ויוסי מרגיש איך הכל מכה בו לפתע, כמו סלע המושלך מצוק מחודד. הנהר הטוב ממשיך לזרום, ודמעותיו של יוסי מציפות אזורים אסורים, וברגע של שבירה הוא צועק: מי אתה??? קולו משתבר על הסלע, או אז נחלק לרסיסים.
צדוק עוצר לרגע, ופוקח את עיניו. הוא גוחן שוב אל השולחן, מסלק רישומים לצדדיו עד שמוצא דף מקומט. יוסי מתקרב אף הוא לראות את תוכנו. ועל הדף ניבט דיוקן של ילד צעיר, בהיר עיניים, פיו שמוט בקצהו, ומבטו מרוכז בנקודה לא ידועה. צדוק הופך את הדף, שם רשום בשפה זרה, משה צדוק.
האור מהבהב מעט, ויוסי קורא את הכתוב שוב ושוב, מעתיק מבטו על צדוק שקורא את הכתוב באיטיות, ואז עובר אל הסימונים ומתחיל לנגן בשנית, מווו, מוווש, מוושה. צהה, צההדווק!
ויוסי נעמד על רגליו כי אם בקושי, עיניו נפוחות עד קץ, וידיו מחבקות את צדוק בחוזקת שוטרים מעוטרים, ובקשר נשמע:
"נוהל ב', מזניק כוחות לנקודת הציון."

ב"ה.

אֶת רוּחֲךָ,
עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים -
כִּי תִשָּׂא.
אוֹר נַפְשְׁךָ,
עַל פִּסְגוֹת הֶהָרִים -
תְּבַקֵּשׁ וְתִמְצָא.
שְׁבִיבֵי נִשְׁמָתְךָ,
תַּצְלִיחַ לְהָרִים -
מֵעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה.

וַהֲרֵמֹתָ תְּרוּמָתְךָ,
בְּשִׁיר, צִיּוּר -
אוֹ סִפּוּר מֵהַהַפְטָרָה.
וְהִתְחַבַּרְתָּ בִּפְעֻלָּתְךָ,
לִמְקוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים -
שָׂם מְקוֹר הַהֶאָרָה.
כָּעֵת אַתָּה הִנְּךָ,
שֻׁתָּף שֶׁל מַמָּשׁ -
לְמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית בָּרָא.
מָצָאתָ אֶת מְנוּחָתְךָ,
וְהִנֵּה הִתְעַלֵּיתָ -
לְעוֹלָם הַיְּצִירָה.

(תְּכַרְסֵם
עֵט לָעוּס בֵּין הָעַרְבַּיִם
תְּפַרְסֵם
תְּקַבֵּל תְּגוּבָה אוֹ שְׁתַּיִם
תִּתְרַעֵם
תֵּעָלֵם לְיוֹם-יוֹמַיִם
תִּתְעַלֵּם
תַּחֲזִיק מַעֲמָד שְׁעָתַיִם
תִּתְרַשֵּׁם
וְחוֹזֵר הַנִּגּוּן פַּעֲמַיִם...)

אַשְׁרֵי מִי,
שֶׁכָּל עֵט לוֹ רָץ -
בְּדֶרֶךְ מְהִירָה.
כָּל גְּוִילִין,
לְפָנָיו פְּתוּחִים -
כִּשְׁבִילִין דִּנְהַרְדְּעָא.
בְּכָל עֵת וּזְמַן,
אִם רַק יַחְפֹּץ -
שְׁרוּיָה הַהַשְׁרָאָה.
(וְלֹא חָלִילָה 'מוּזָה',
אוֹי לָנוּ -
מֵעוֹלָם שֶׁל כְּפִירָה!)
הוּא מָצָא לוֹ,
מִשְׁכָּן קָבוּעַ -
בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה.


אַךְ אָנֹכִי,
יָדַעְתִּי בִּלְבָבִי -
רָחוֹק מֵהֶם שְׁנוֹת-גָּלוּת.
כִּי אֲנִי
קָבַעְתִּי אֶת מוֹשָׁבִי -
בְּעוֹלָם הָעַצְלוּת - - -

ב"ה.

את השבת האחרונה בילינו בשבת שבע ברכות לבנדודי, בבית מלון מפואר ומטה.

המרתק היה, שצד הכלה הם ליטאיים משהו וצד החתן (אנחנו) חסידיים לגמרי - דבר שגרר אינסוף תקריות. אז את הספר השלם שנוציא על השבת, תוכלו להשיג בחנויות המוברחות. אבל בינתיים, קטע לדוגמא מאמצע סעודת ליל שבת דווקא:

בהתאם למסורת רבת השנים, פצחו צד הכלה משולחנם המאוחד בזמירות שבת. הכיוון שלהם היה דווקא מה שנקרא "שירים חסידיים" והם הפליאו במחרוזת של שירים מוכרים בהרמוניה מופלאה.

משסיימו, נתלו העיניים בשולחן שלנו בציפייה. ציפייה זו על שום מה? על שום שהסבא, יאריך ימים ובלבד שלא יבזבז הירושה, ידוע בחסידות כ"בעל מנגן" ו"בעל תפילה", ובקי בניגוני החסידות העתיקים שעוברים מדור לדור, ואף נודע שמו כאחד ממעתיקי השמועה בנידון. בניו, הדודים שיחיו ויתחלקו בירושה, ידועים גם הם כבעלי דעה בעניין, והם משוררים במקהלות שונות. ניתן איפוא לצפות ששולחן זה ינפיק כעת ניגונים עתיקים בניחוח מיוחד עד שיאמרו כולם "היה שווה להגיע עד באר שבע רק בשביל הזמירות של משפחת שוורץ".

המנחה אף אומר זאת בפירוש, והוא מגבב פסוקים ומדרשים בנושא - כשלבסוף הוא מזמין את הסבא להתחיל ניגון חסידי עתיק, כמיטב יכולתו הידועה.

ובכן, כחכוחי גרון נרגשים, נכדים אחרונים מצחצחים גרונותיהם בכוסות פפסי, והנה זה מתחיל. הסבא בקולו העמוק פותח בזמר "קה ריבון" המיוחס, בגירסא שרק הוא מכיר ורק הוא יודע ושמע זקן מפי זקן מפי זקן מפי המלחין בעצמו, זכותו יגן עלינו. הדוד אהרון מצטרף, בקול בוטח, אחריו שאר הדודים, ולכאורה, ההרמוניה מובטחת.

לכאורה, אמרנו כבר? כי עוד לפני סיום הבית מתגלעות מחלוקות קשות בין המזמרים. הסבא מתקדם קדימה, דוד אהרון מנופף בעצבנות תנועת "וי", לאמור: יש לחזור על הקטע פעמיים! ולא רק נאה מסמן, אלא גם נאה מקיים כשאר הוא מגביה את קולו ומנסה לנווט את כולם לפי דעתו. הבן הצעיר (מהדודים, בן 55 בלי עין הרע) עסוק בקול שני שלדעת כולם נלקח בכלל מ"מעוז צור", והתאומים שבאמצע כבר עברו לבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו, והם מתעקשים על כך שרק כך צריכים לשיר את הניגון הלזה! ובינתיים, במקום הרמוניה נמצאנו בצרמוניה. מצד הכלה מתחילים להשמיע כחכוחי מבוכה וגיחוכי השתתפות, ולא חסר הרבה כדי שהם יתחילו לשיר יחד "וראה בנים לבניך" כמקובל לרגעים בהם נתקע חתן בר מצווה בדרשתו.

מתברר, שבניגוד לתורה שעברה במסורת מדויקת ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים, הרי שהניגונים העתיקים השתבשו קשות בקטע המעבר ל"זקנים". הזיכרון הקלוש פלוס יכולת הנגינה הכמעט-לא-קיימת, גורמים לזקנים במהלך הדורות שהשיר שנכנס לאוזן ייצא מן הפה שונה לגמרי, מעוקם מעוות ומסורס, וכל קשר לשיר המקורי נדמה כמקרי בהחלט.

אלא מה? לא היה נעים לומר לחסידים מכובדים וזקנים: "אתם מזייפים!" אז מה עושים? פשוט. בכל פעם שאחד הזקנים נשא קולו בשיר, צהלו פרחי החסידים: "עוד גירסא לניגון!" וכך צמחו לכל קטע כמה וכמה גירסאות שונות ומשונות, שהצד השווה שבהן שהן גורמות לכך שלא ניתן לשיר שום ניגון ביחד.

"נו, ברוך. תעזור להם", דוחקת בי שולי. אבל לך תתמודד עם קולותיהם האימתניים של הסבא והדודים. רברבין אף תקיפין.

איכשהו זה נגמר בסוף. הסבא לוחש בשפל קול: "יש כמה גירסאות לניגון הזה"... הכלה מסמיקה בשביל החתן, והדודים יצאו להתייעצות דחופה בכיור נטילת הידיים. זה בדיוק השלב שבו מנחה האירוע הנבוך מביט ימין ושמאל כדי להזמין מישהו לומר משהו, ועיניו נוחתות עליי - היחיד שנשאר לשבת בשולחן הצד, לאחר אירוע הגירסאות. למרות ש"מלאכת צד" היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, הוא צד אותי כשחקן יחיד בשולחן הצד, ובמה הצד הוא למד שעליו להזמין אותי לשאת דברים.

"בן דוד החתן, ר' ברוך שוורץ, יאמר כמה מילים לכבוד האירוע והמוזמנים".

איני איש דברים ונאומים. להיפך, אני מעדיף תמיד להקשיב לאחרים ולצחוק עליהם. המנחה לא ידע זאת, אחר כך כבר אסביר לו בדרכים המקובלות. אבל כעת, כבוד המשפחה מוטל על הפרק. וחוץ מזה, הוא קרא לי ר'. חולשה ידועה.

לאחר מילות ברכה מקובלות לזוג הרענן, תודה להורים ולמורים שהביאוני עד הלום, ניגשתי לעיצומה של דרשה.

"יצא לי פעם אחת לאכול סעודת ליל שבת בית חב"ד ברומניה, ביחד עם עשרות צעירים מהאוניברסיטה המקומית. למדתי מהרב המקומי כלל יפה: כל אחד מהנוכחים שם יכול לבחור בין דבר תורה, סיפור, או לשיר שיר. אבל כל אחד חייב להשתתף בדרך כלשהי.

("איזה חסיד הוא?" מתלחשים בצד הכלה. – "לפי השטריימל, נראה לי ברסלב", משיב אחד מהם בבקיאות נדירה).

"אז כך: דבר תורה – מי אני שאדבר כאשר נמצאים כאן מופלגים בתורה...

(אני מחווה בידי לעבר צד הכלה, והצד מצידו מחייך מאוזן לאוזן. הם לא מכירים אותי).

"ניגון – מי אני שאנגן כאשר נמצאים כאן מופלגים בנגינה וכפי שראינו זה עתה...

(אני מחווה בידי לעבר צד החתן, והצד מצידו מעקם את האף מאוזן לאוזן. הם כן מכירים אותי).

"אך סיפור – אספר. מעשה ביהודי שמצא את עצמו בכותל המערבי, מאחורי קבוצת תיירים. הוא היטה אוזן לשמוע את הסברי המדריך, והנה הוא שומע אותו מסביר בהתלהבות: "אתם רואים את האבן הארוכה שבמרכז הכותל? בה טמון משה רבינו עליו השלום, נביא האומה"... - פנה היהודי למדריך ואמר לו: "והלא נאמר בתורה "ולא ידע איש את קבורתו?" - האיר לו המדריך פנים: "אכן, זו גירסא אחת. אך לפי הגירסא השנייה הוא טמון כאן..."

צד הכלה מוחא כפיים בהתלהבות. צד החתן כבר מרימים מבחר סלטים להנחתה.

"אז יהי רצון, שגם הזוג שלנו יזכו בעזרת ה'. ובא לציון גואל".

...רק במוצאי שבת קיבלתי את הפתק הרשמי על כך שנושלתי מכל בדל ירושה.

הקירות והתקרה היו שחורים. גם החדר.
החושך היה פיזי לגמרי, מוצק, נוכח, דורסני. הפסקת החשמל באה לי ברע. המאוורר פסק מלפעול, האפלה התעבתה סביבי.
קמתי מהמיטה, מצנפת השינה לראשי, פוסע יחף על רצפת העץ הסדוקה.

הקפדתי כמובן לצעוד בכוח, להרתיע את התיקנים המתועבים. עד שאתה לא דורך עליה, הם לא מפסיקים לנסות לטפס עליך. פעם היה אצלנו איזה משקיף מהאו"ם, הוא דיבר על חשיבות ההיגיינה האישית ועל מקלחות, אמר שהיעדר הרגלי רחצה גורם להתרבות גדולה של יתושים, תיקנים ונחשים.
מי שמדבר. למחרת מובוטו שלח פלוגת נקיון מיוחדת, ומאז השליח לא הוסיף לדבר עוד כלום. שמעתי שבלגיה עד היום לא מוכנה לשלוח לנו מנות אוכל, והיא דורשת את השליח בחזרה.
בהצלחה עם זה, חה.

לא הופתעתי מהפסקת החשמל. מה שבא בקלות - הולך בקלות. והחשמל הגיע מידי בקלות. איזה מיזם מנופח של האו"ם. הגיעו בערך מאה אנשים מהם, הצטלמו והרצו והסבירו ואמרו שהם רוצים לעשות רק טוב לדרום רואנה, ארצי האהובה.
רק טוב, האו"ם, ברור.

הפעם הפסקת החשמל באה לי ברע, מודה. לדברים טובים מתרגלים מהר, גם למאוורר. שינה אחרת לגמרי. הגב שלי זקוק לשינה טובה, המריבות עם השבטים העויינים (פצ'קו, טורמילו ואונצ'ו) מוציאים לי את כל הכוחות. פעם הייתי חזק כמו שור, היום אני רק גב כואב, ידיים מגויידות וכפות רגליים מלאות פצעונים אדומים.

הלכתי בחושך בצריף הקטן שלי. לא הייתי לבד. גם חונצ'ו וקונצ'ו קמו, שמעתי אותם מכים אחד את השני בחושך. מאשימים זה את זה בהפסקת החשמל. חונצ'ו, אם תהיתם, סבור שקונצ'ו לא היה צריך לחבר לחשמל מאוורר כזה גדול, וקונצ'ו סבור שחונצ'ו מבלבל את המוח, ושעדיף שיתרכז בלערבב את הדייסות יותר טוב, למה גם ככה הם יוצאות לו כמו עיסה של בוץ.

שמעתי עוד ועוד פועלים מתעוררים בחושך, מזיעים מהחום. כולם כמוני, הולכים בכוח ומכים את פלטות העץ ששימשו לנו כריצוף.
אני מודה, ולא שמעתם את זה ממני, שלפעמים מאוד בא לי לעזוב את ארצי האהובה. עם הכבוד לרואנדה, גם לאדטוּן, שזה אני, מגיע חיים טובים.

בזמן שיצאתי לחצר, לחפש קצת אור מהירח, התחלתי אפילו ברצינות לחשוב לעבור למדינה מערבית כלשהי. כמה חודשים בספינת מהגרים, קצת מלריה, קצת טטנוס, קצת טיפוס - אבל בסוף מגיעים למדינה נורמלית ואפשר לחיות חיים אחרים. ככה אומרים.

אבל כשיצאתי לחצר, וראיתי את הירח, והיופי הבראשיתי הזה טפטף לי לתוך הנשמה וריפא לי את הגב ואת הברכיים ואת שאר המחושים - ידעתי: לא אבגוד במולדתי, לא אבגוד במובוטו, אשאר פה כל עוד נשמתי באפי.

אדטוּן

ב"ה

הייתי שכירה. עבדתי בעבודה טובה אך תובענית, כל יום שמונה שעות, לקום מוקדם בבקר , לארגן את כל הפיצקלאך, להלביש להאכיל לפזר במעונות ובגנים להעביר כרטיס תוך כדי סידור הדופק מהריצה המטורפת ומבטים חפוזים לכיוון המנהלת לוודא שהיא כועסת רק קצת ולא ממש מתפרצת.

בשעה ארבע הייתי מגיעה למעון ישר מהעבודה לא מספיקה לנשום וכבר משמרת שניה, יחס לילדים, משחקים, אוכל, בישולים כביסות, השכבות וכבר מגיע יום עבודה נוסף וחוזר חלילה.

בסוף החודש הגיע התלוש, נחמד, הייתי אומרת, סכום שמכסה את המעונות ועוד קצת טיטולים, לא יותר.

יום אחד נפל לי האסימון.

זה היה אחרי כנס מיוחד של מט"י באזור מגורי, יצאתי מהכנס וידעתי. זהו, אפתח עסק, אהיה עצמאית, אעבוד בשעות שנוחות לי, אגרוף הון, אעסיק עובדות תחתי ואוכל לנוח.

היה לי רעיון מבריק, שכל יועצי הכלכלה ששמעו עליו, תמכו ועודדו וזרזו אותי ליישם, והתחלתי.

הקמתי עסק בשתי ידי, התחלתי לעבוד, לא שמונה שעות כמו בעבודה הקודמת אלא עשרים וארבע שעות, כן. עשרים וארבע וגם זה לא היה מספיק.

בעלי גויס גם הוא בלית ברירה לעבודה הקשה. שנינו כמעט לא ישנו לילות.

העסק גדל וצמח הלקוחות התרבו מיום ליום, התחזיות התממשו מעל המצופה. ישתבח שמו.

פעם בחודש הייתי מרגישה כדור של לחץ בחזה, זה היה כאשר קבלתי טלפון מהנהלת חשבונות, אנא הכיני כסף למע"מ.

כן, אני זאת שעבדתי קשה, לא ישנתי בלילות, עמדתי בלחץ התשלומים, התנהלתי מול ספקים, סחבתי על גבי סחורה עד שגופי נחלש, ניהלתי את העובדות וגם הייתי המנקה של המשרד.

אבל כנראה שיש לי שותפה שעבדה קשה לפחות כמוני וצריכה להרוויח, המדינה.

השותפה קיבלה את משכורתה נאמנה כל חמש עשרה לחודש.

אבל אני בעלת העסק הייתי צריכה לקחת הלוואה בשביל המשכורת שלה.

למה? מאיפה אשלם? הלקוחות אמורים לשלם שוטף פלוס אבל הפלוס נהיה עוד פלוס ועוד פלוס, עד שמחוסר ברירה נאלצתי להכניס עובדת נוספת שתהיה אחראית רק על גביית הכספים.

אבל במע"מ יש רק שוטף בלי פלוסים. יש תאריך ואסור לחרוג. מנין אביא את הכסף?

היו חודשים מזהירים, בהם נכנסו תשלומים בזמן, כבר חיכיתי בקוצר רוח לרווח, לנשימה העמוקה שאוכל לקחת, אבל הכסף שהיה תמיד הלך לרכישה חדשה של סחורה.

אבל אז הגיע סוף שנה ושוב טלפון מהנהלת חשבונות.

גברת יש מס הכנסה, צריך לשלם.

---

חיי הפכו לבלתי נסבלים.

ילדי היו חוזרים כל יום ישירות למשרד, מה לעשות אמא עובדת, צריך פרנסה או לא?

ארוחות הצהרים הפכו לקלילות וכללו שניצלוני תירס וגוונו במנה חמה ולקינוח חטיפים.

פניות רגשית ונפשית לא היתה בכלל, כל כולי תפוסה בעבודת הפרך.

כולם אמרו לי לחכות, היועצים אמרו שהעסק מוצלח וצריך רק לחכות שיכנס למסלול,

חיכיתי חודש, חיכיתי חודשיים, שנה שנתיים שלוש וזהו,

בשנה הרביעית החלטתי שלא עוד. לא מוכנה למכור את שפיותי, את נפשי, את גופי, את ילדי ואת משפחתי בעד שום הון שבעולם בפרט שההון הוא רק פאטה מורגנה.

החלטתי למכור את העסק. ומכרתי.

קיבלתי סכום הגון, ושמחתי.

תיכננתי שאקנה דירה ובדמי השכירות אשתכר, וגם אחזור להיות שכירה בעבודה קטנה.

ושוב הודעה מהנהלת חשבונות,

גברת שכחת, את לא המוכרת היחידה,

יש כאן עוד משהי שעבדה קשה לשווק את העסק, לתמחר אותו, לשבת בפגישות אין סופיות, שנסעה נסיעות ארוכות ומפרכות.

יש כאן עוד משהי שהתאכזבה ביחד איתך, וגם בכתה בלילות שאף אחד לא ראה, שכמעט איבדה את הנשימה והיתה לחוצה ימים שלימים שאולי העסק לא ימכר והחיים ימשיכו להיות גהינום. ושהבית שלה כמעט ולא תיפקד.

כן המדינה.

גם היא רוצה להרוויח משהו. מגיע לה.

היא לא מבקשת ממש חצי חצי היא מתחשבת בך ורוצה רק עשרים וחמש אחוז. על מה את בוכה. מה קרה?

זה מגיע לה בצדק וביושר, על פי חוק.

נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי הלאה, רכישת דירה.

הכסף הספיק לדירה ישנה ומוזנחת באזור לא הכי הכי אבל עדין דירה עם פוטנציאל עתידי.

ישבנו אצל העורך דין לחתימת החוזה.

תוך כדי דיבור והסבר על רכישת הדירה הוא מדווח שיגיע לנו שובר תשלום של מס ----?

מס מה? כן מס, זו לא דירה ראשונה נכון?

אז צריך לשלם.

למה למי?

למדינה.

למה? המדינה מכרה?

ועוד הוא ממשיך, מהיום תצטרכי לשלם מס על הכנסות מהשכרת הדירה.

למה המדינה קנתה?

את קנית אבל המדינה גם שותפה לקניה. לא?

לא מבינה, המדינה כבר קיבלה את שלה כל חודש בזמן העסק, קיבלה את שלה במכירת העסק, תקבל את שלה בקניית הדירה.

אבל עכשיו מה היא קשורה?

בסך הכל רציתי קצת לחיות, קצת לנשום, רק קצת!

להרוויח טיפ טיפה כסף כדי שאוכל לקנות דברים בסיסיים.

אך כנראה שבמדינה הזו, זה מצרך חוקי רק לחברי הכנסת.

בשלב זה כבר ממש התערערתי נפשית.

חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ולא רציתי לצאת.

סדר היום שלי סבב סביב פסיכיאטרים ופסיכולוגים, הלחץ האיום מן הפרנסה שיתק את כולי, הערך העצמי שלי נחת לתהומות, המצב רוח המדוכא תרם לאווירה הכללית.

הבשורה המשמחת היא שביטוח לאומי הכיר בי כנכה.

ומהיום המדינה מפרנסת אותי.

ביום חמישי הקודם עברתי ליד הסטנד של העיתונים וכרגיל בחנתי את ההיצע. כמו תמיד 'משפחה' תפס את העין, במיוחד שצורף אליו גליון עב כרס, סטייל מגזיני החג, ללא תוספת תשלום, לרגל חגיגות שלושים שנות פעילות.

רכשתי וכרגיל התענגתי על חלק מהכתבות והובכתי מן החלק האחר, ובאופן כללי התמודדתי בגבורה עם הכובד הבלתי קונבנציונלי עם בונוסי השמאלץ החמים והדביק עד לצרבת.

לפני שאומר את אני מה שאני מבקש לומר, אצהיר בזה את דעתי הבלתי משוחדת (לדעתי), שמשפחה הוא העיתון המושקע והמהוקצע, המוקפד ובעיקר המרתק ביותר מבין קשת העיתונים הרחבה היוצאת לאור במחוזותינו. הצוות הענק שמפיק את הדבר הזה מדי שבוע הוא לטעמי המובחר ביותר, בתחום הגרפי כמו בתחום הכתיבה החדשנית, בתחום העריכה כמו בתחום ההגהה וכן הלאה. בפירוש, מדובר בעיתון שלא מזלזל בקוראיו, ובמוסד שכנראה פיצח את סוד הקסם וגילה את נשק הפלא במלחמה הזו על לב הקורא. והביקוש הגבוה לעיתון הזה מלמד שאינני היחיד שחושב כך.

ועכשיו שזה נאמר, אציין שכשעברתי על המגזין המפלצתי נדחקה בי תחושה עתיקה ולא נוחה, שהלכה והתגברה ככל שהמשכתי להשתכשך בסאונה הפולחן-אישיותית בת 372 העמודים, רצופי ההאדרה העצמית וטפיחות השכם ההדדיות וההגזמות הפרועות בעניין ערכם ופועלם הרוחני.

אין לי הרבה זמן וכח להאריך, אבל מכיוון שהדברים עומדים לי בגרון מזה שבוע, ואני מתקשה לתפקד כך, ומדובר בנושא שללא ספק כאן המקום להעלותו, אנסה לנסח את תחושותיי בעניין, במחילה וסליחה.

ובכן, אני מבין ומקבל שכל מפעל וכל צוות וכל מערכת שעושה משהו – זקוק לאירועי הסיכום וההעצמה. כי התחושה שעושים משהו חשוב, היא הדלק המניע לכל אדם פעיל. אבל במקרה הזה אני סבור שהדבר חרג בהרבה מגבולותיו, ואני שונא את המשפט הבא, אבל זה כבר מגיע לרמות של סכנה רוחנית.

מקריאה של הגליון עולים שני הדגשים שרוב ככל הכותבים הדגישו: א. שמשפחה הוא העיתון המתקדם ופורץ הדרך שמוביל סדר יום ומתקן את החברה בכל דרך, ב. שהוועדה הרוחנית שעוברת על כל פסיק של כל משפט של כל עמוד, ושומרת על קדושת העיתון מכל צל חשש של ספק ספיקא כפול אלף של סירכא - היא העומדת בראש המפעל הנהדר.

התקבלה אצלי התחושה (ולא רק בגליון הספציפי הזה) שמערכת משפחה מייחלת שקוראיו יאמינו לה שדבר לא זז שם מבלי דעת תורה, וכל מי שיקרא את העיתון שלהם בהכרח יהפוך יהודי נעלה ומרומם משהיה לפני כן. תאמינו להם שהם המכתב מאליהו החדשני של דורנו.

ומכיוון שכאמור מדובר במקצוענים משכמם ומעלה, הם גם מאוד מאוד משכנעים.

ובמחילה, אני רוצה לכפור בשני הבהרות המערכת הללו (לפי פרשנותי), באמצעות האקסיומה המקובלת שכל יהודי חרדי קיבל אותה, שעיתון הוא דבר של בדיעבד. הוא חנית שנגזלה מצבא לא לנו, כדי בסך הכל לספק אלטרנטיבה למי שזקוק לה.

לספק אלטרנטיבה, ואלטרנטיבה טובה, היא בוודאי חובה קדושה שאני באופן אישי חב למי שקידם אותה הרבה הכרת הטוב. צריך להשקיע וראוי להקדיש כוחות לתת את הדברים האלו באופן כשר. אבל מכאן ועד להפוך את הבדיעבד הזה לעניין מקודש שכל גדולי הדור מהללים ומבטיחים שמי שרק יציץ לגליונות מובטח לו זרע צדיק וכשר, זו הרחקת לכת בלשון המעטה.

יש שדרן מפורסם וותיק ברדיו החרדי שאני מאוד אוהב אותו. אתם שואלים למה ואני עונה: בגלל שהוא לא מתיימר לעולם להיות איש חשוב ומציל הדור. הוא שדרן שתפקידו לספק בידור וככזה הוא מקבל את גזר דין החברה שלא להחשיב אותו במזרח הגזרה התורנית, וזה מחשבונו הפרטי עם בורא עולם שהוא בחר והשלים עם מעמדו. הוא מצהיר בעצם היותו וקלות דעתו (המעושה לפעמים, ואני חושד שבדיוק לצורך הזה) שהוא לא דמות להביט עליו למעלה, אלא הוא 'חרד"ק' גאה, מחזיק אייפון ומדשדש בביצותיו בלי להתנצל על כך, וילדים יקרים, אל תלמדו ממני.

התכונה הזו כמעט בלתי קיימת אצלנו. להיפך, ישנה תופעה (והיא כלל עולמית) של האדרת התפקיד וה'אני' וכל מיני קישקושים כאלה. כל מי שעוסק במשהו, ויהיה זה התחום הרדוד והמזוהם ביותר עלי אדמות, מוצא היום לנכון להבהיר בכל עת שהוא עוסק בדבר חשוב ונצרך וכי הוא אמן בתחומו. כל מה שפעם היו אנישם עושים בלבוש שחורים מתוך הכרה שהם חוטאים ורדודים, הפך היום לדגל ראוי לנופף בו ואין כאן להאריך.

ההבדל בינינו לבין כל העולם, שלנו יש אמות מידה קבועות ומסורות, מי מוביל ומה חשוב ומה הוא דיעבד, ומי שמחליט על סדרי העדיפויות הללו הם אנשים שחיים ושקועים ונושמים רק את התורה בלבד.

אני בעד עיתון. מאוד בעד. ומתוקף עיסוקי בכתיבה סבורני שאני גם יודע להעריך איכות בתחום הזה. אבל כל זה טוב ויפה ונחמד כשהעיתון מכיר את מקומו, ויודע שהוא יושב על משבצת של בידור המונים, סיפוק גאוות יחידה, סיפוק תאוות הרכילות, שיש לי בכוח (ולא בפועל) לרשום רשימות ארוכות על חשיבותם הרבה של כל אחד מן הדברים הללו. אבל לצייר להמונים שהעיתון הוא עמוד ההשקפה ומקור הטוהר ועצם החינוך ועמוד האש לפני המחנה להאיר וליישר הדורים, זו טעות מסוכנת מדי לטעמי.

העולם יהיה כל כך יפה כשכל אדם יידע את מקומו, ויבין מה בדיוק הוא עושה ולא יתיימר, בשביל דחף רוחני פנימי אמתי ומייסר, להצדיק את מעשיו בצידוקים מאולצים שהוא הרי מוביל ומתקן את החברה ועושה עבודת קודש שכל גדולי עולם מעריצים.

אם היו מתמקדים בתחומים הגשמיים, כמו עישון או דיכאון אחרי לידה, מילא. אלו גם לא מתפקידו של עיתון, אבל אפשר לקבל שהם רוצים להגביר מודעות בנושאים שהם רואים כחשובים. אבל כל מי שקורא את העיתון יודע שזה לא כך, האונס ההשקפתי וכפיית דעת המיינסטרים הוא מעשה קבוע, מבלי להתחשב שזה הרבה מעבר לתפקידם ומקומם בציבור שלנו.

ועניין הוועדה הרוחנית. הדברים רגישים ובכל זאת אומר אותם. אני מאמין שמדובר באנשים תורניים רמי מעלה, מלומדים ותלמידי חכמים עצומים שקוטנם עבה ממותני במידות אינספור. אבל אני הקטן יכול כמעט בכל שבוע למצוא בעיתון, בעיקר בטורים הפוליטיים אבל לא רק, איסורי לשון הרע והונאת דברים והכאת סתר וחילול ה' ועוד רבים או לפחות סרכות כאלו לבלי מיצרים.

אני לא אומר שהועדה הרוחנית מועלת בתפקידה, אינני אלא כתוהה וכמשער שהם עובדים שם על תקן של מזעור נזקים. כמו כל המתראיינים והמכותבים אנשי התורה. אין לי כל ספק שאם יעברו עם פוסק נחשב על כל התוכן בעיתון, הוא ימצא הרבה מאוד דברים שאי אפשר בשום אופן לתת להם הסכמה הלכתית, ופרסומם גובל בלכל הפחות ספקות עמוקים.

הציבור אמנם דורש ובלי ספק צריך זאת. בלעדי העיתון ללא ספק היה המצב גרוע ומסוכן, ועל כן אולי ואפשר שבאופנים כלשהן ובהגבלים האפשריים – הדברים עוברים בדוחק. אבל כמה חשוב לזכור שסוף כל סוף הרי מדובר בדוחק. להפוך את הוועדה הרוחנית לא רק להכשר, אלא למעודדים ולמדרבנים ולמסכימים למעמדו החשוב של העיתון והעיתונאי ברובד הרוחני, זו היפוך היוצרות.

הלוואי שיבואו ימים שכל אחד יידע את מקומו, וכל עיתונאי יבין שהוא רחוק מלהיות מורה דעה ומנחה דרך ומתווה מסילה, ויסתפק בתפקידו החשוב והבלתי מגונה: לספק לנו בידור ופיצוחים של עונג שבת.

אני טובה,
אהובה,
ולא שווה.

מדהימה,
ברמה,
ולא מתאימה.

תמיד בקו,
ויש לי גב,
לא עכשיו.

כי עכשיו זה זמן,
של שחור ולבן.
מסונן.

והנפה-
מרקידה,
מרעידה,
מטלטלת,
שלוותי נוטלת,

ואת החורים,
עוברים,
רק החיוורים,

מי ששחור,
נשאר מאחור,

להתייאש,
להתבייש,
להסתדר עם מה שיש,
לשתוק.

להיאבק,
להילחם,
להסתפח,
לדבוק

בנעלים,
המעולים,
בכל מידה נכונה מהוללים-
וכזאת מעוללים.

חבר יקר, אברך חמודות, אמש באישון ליל כתב בדם לבו את השיר הבא, לאחר שנודע לו ולרעייתו מה שעבר על ילדם החמוד והמתוק. הם זכו לתפוס את זה די בזמן ולטפל בזה כהוגן, אבל מי יודע כמה ילדים מחכים להוריהם שיתעוררו. אין מה להוסיף, לא נגעתי.

בתמימות אתה שולחו
בטוח במוגנותו
מפקידו בידי מחנכו
ומשלם גם דמי שמירתו
מלווהו עד חדרו
מכניסו לפנים כיתתו
סמוך אתה בטוהרו
מקווה לנצירת תומתו.

ילד שטעם חטא לא טעם
הטעימוהו, הלעיטוהו
ילד זך, טהור, מלא נועם
בלבלוהו, הטריפוהו
המרידוהו, עקשוהו
על לא עוול בכפו, טמאוהו.

אם ה' לא ישמר,
שווא שומר שקד
מלפניו שגגה לא נמלטה,
ילד ונער לא נפקד
ימודדהו, נפשו ייסרהו
והוא, אך הוא, אף הוא
ירפאהו, יטהרהו.

ברבע לשתיים אחר חצות החל פזו'ס לחשוש שהתחרש. היקום היה גדוש בדממה אפלה. המקרר לא גנח, הצרצרים לא צרצרו, ומן הסמטה המתה בה התגורר ביובל וחצי האחרונים לא עלו הדי לחישות. אף אחד באזור לא הרתיח מים, לא התעטש ולא סחט ניאגרה.

או, ובכן, שהוא התחרש. ומי יודע, אולי בכלל מת. אללה ירחמו, בר מינן.

השמיעה והראיה והתחושה והגב בשלב הזה הרי מצויים במצב רופף. וגם העייפות כבר לא מה שהייתה. וכך נמצא פזו'ס בוהה בתקרה חסרת הצללים, תוהה על מצבו מזה ארבע שעות.

בימים קל יותר. יש את העיתון ואת מקלט הרדיו, את תה הצמחים הירוק ואת העיסוק סביבו, את הציפייה הקבועה והנכזבת לשיחת טלפון מקריץ הבן, ובסוף יש תמיד את האופציה לצאת לקופת החולים. אבל הלילה, הו, הלילה הוא זמן הגיהינום. שירה טראגית לבדידות ולכוחות האופל.

-

ואז שמע צל של נהמת מנוע מרוחק.

הוא נאחז בקול החיים הזה כצנחן במטרייתו. שרק לא ייעלם במרחבי הציוויליזציה כלעומת שבא. שימשיך, שיתקרב, שיגיע להפיח חיים, ולו לרגע, בתוך המוות המדשדש הזה.

המשאלה התגשמה בניגוד לציפיות של עצמו. ולא עוד אלא שנהם מנוע מתקרב נוסף נשמע מן הכיוון השני. חגיגה של חיים בישימון.

זוג המנועים המתקרבים כמו מילאו את היקום בחדווה ועליצות והתחדדו עם חלוף השניות. שניהם הלכו והתקרבו לכיוון הסמטה השכוחה.

ובשתיים בדיוק, בשיא הנהימות, נגדע הכל בהתנגשות מתכות עזה.

פז'וס מצמץ פעמיים.

לדקה וחצי חזרה הדממה ההיא, אבל בגרסה העמוקה ביותר שהכיר.

חריקה בשתי פעימות חיללה שוב את השקט. דלת מתכת מתאמצת להיפתח. גניחה קלושה.

תריס מבית סמוך נגלל. יפחה. פצפוץ מכני. טפיפות רגליים. קול בהול שואל: אתה בסדר? יבבה מרוסקת. עוד טפיפות רגליים. תתקשר לאמבולנס. בכי ילדה.

פז'וס האזין לבליל הקולות הגובר, פעימות ליבו הואצו, הוא ניסה לייצב את שכמותיו על הכרית. צפירה גסה החרידה את כל ציפורי הלילה בסמטה, ואורות אדומים מהבהבים פרצו אל התקרה מול עיניו של פז'וס. כמה שניות חלפו ואורות כחולים הצטרפו לפסיפס המהבהב.

דלתות רכב נפתחו ונסגרו בחבטות. אלונקה מתגלגלת על אספלט, ועוד אחת, ועוד אחת. קריאות מטושטשות של מערכות קשר, קרקושי רדיו, דיבורים וצעקות.

הקולות המשיכו לעלות כמו הרגעים שהמשיכו לנקוף. הוראות קצרות נזרקות, חגורות נמתחות, גניחות, ושוב אלונקות מתגלגלות, דלתות נפתחות, נסגרות, והאורות האדומים מתרחקים בנהמי מנועים כבדים וחצאי יללות סירנה שנגדעות באיבן.

נשארו האורות הכחולים והבזקי פלאשים. אחרי שעה נשמעה נהמת הגרר. הוא מתקרב בתמרונים וגניחות וצפצופי רוורס, ממשיך ברחש העדין והחשמלי של סיב הברזל המתוח שמתגלגל, ומסתיים בתמרוני גומלין ומנוע מתפוגג לעבר העיר הגדולה.

ובשעה שהשחר החל לעלות נטרקה דלת הניידת האחרונה, היא עזבה בנהמת מנצחים, מותירה אחריה שקט של שחרית מלווה בציוצי ציפורים מתוך ענפי האורנים הזקנים.

-

בשעה שבע וחצי יבוא ליביאו הפליפיני ויעזור לו לקום מהמיטה, הוא יציץ אל הכביש החף מכל רישומי השעות האחרונות. אז יידע שעבר עוד לילה בחייו.