קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2K
    • אבימי
    שיר-שור #15 - פס ייצור.
  • אבימי //
    • חייב לומר שהיופי של השירים שלכם הוא רב.

    הנושא הפעם - פס ייצור.
    אנשים, מכונות, תהליכים ומטרות.
    הפסים שמייצרים אותנו, נותנים לנו עוצמה, אחידות, וניקיון דעת.
    נכון?
    ....
    .......
    נכון?

    תנו לנו נוף אליכם.
    • תודה
    Reactions: תהילת, RACHELIZ, מריומה~ ומשתמש 1 נוסף4 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נקודה אחת
    על פס יצור אכזר מוסע העולם ובראש נחש מלחשש מי יבין וידע לעזור לעולם את הפס האכזר לנתק? בתוכנית...
  • 2 5K
    • א
    דיון: לכתוב בלי מרכאות
  • אשר שרבר //
    • ציטוט מיהודה גזבר, אני אוהב לקרוא אותו ואת הטיפים שלו מידי פעם, אחד מהם היה זה, וכאן חטפתי על כך לא מעט, אשמח לדעתכם בעניין.

    מדי פעם אנשים שואלים אותי בתגובות, יהודה, תגיד, מה הקטע עם לכתוב ציטוטים בלי לשים מרכאות?

    אני נוטה להתחמק מלענות לשאלה הזאת כי התשובה קצת טכנית ולא תביא לי לייקים וכי אני נוטה לשמור סודות לעצמי, אבל לפעמים מגיע יום בחייו של אדם שבו הוא לא יכול להתקדם בעבודה כי הוא מחכה למייל שאמור להגיע אליו ואין לו מה לעשות עד אז חוץ מלענות לשאלות בפייסבוק. אז זה אחד הרגעים האלה, והנה התשובה.


    קודם כל, הקדמה על כל העניין הזה של ציטוטים:

    בעיקרון אנחנו מכירים כל מיני דרכים להביא לידיעת הקורא מה הדמות שלנו אומרת או חושבת, ולדרכים האלה קוראים 'מבעים', כמו 'הבעה'. אנחנו מכירים מבע ישיר (עם מרכאות, למשל: ביאליק אמר "וואי, זה ...") ומבע עקיף (נניח: ביאליק אמר שהוא לא אהב את ....), ומבע משולב (שבו אנחנו משלבים את הדיבור הישיר והעקיף ומשחקים בין השפה של הדמות ובין השפה של הסופר), וזהו בערך, אלה שלש הדרכים המובילות.

    עכשיו, לכל אחת מהדרכים האלה יש יתרונות וחסרונות.

    היתרון הברור של מבע ישיר הוא שהקורא מרגיש שהוא בתוך הסיפור, כי הוא שומע ממש את מה שהדמויות האחרות שומעות, ושברור לקוראים מה הסופר אומר ומה הדמות אומרת והכל מסודר והגיוני וקריא,
    והחסרונות הברורים הם שזה קוטע את הטקסט הרציף בציטוטים עד שכל הטקסט נראה כמו עוגה אנגלית עם שיבוצים של פלסטיק אדום, וגם שכל אדם מדבר אחרת ונורא קשה ליצור לכל דמות סגנון דיבור ייחודי, ובסוף כל הדמויות שלך מדברות באותו סגנון אז מה עשינו בזה.

    היתרון הברור של מבע עקיף הוא שזה יוצר טקסט אחיד, בלי הבלחות של כל מיני סגנונות והסיפור נראה 'חלק', בסגנון אחיד, בלי להתחיל לייצר סגנון שונה לכל דמות. עוד יתרון זה שזה מאפשר עמימות וריבוי משמעויות, כי הקוראים לא ממש עדים להתרחשות אלא רק שומעים את זה מכלי שני, כלומר מאיתנו, הכותבים.
    החסרונות הם בדיוק אלה, כלומר, שהקוראים מרגישים את הריחוק ואת זה שהם לא שם, כלומר, בסיפור. זה גם יוצר אוטומטית טון קצת מרוחק לסיפור, ויש קוראים שיחשבו שהטון הזה ציני או אירוני.

    מבע משולב זו טכניקה למתקדמים שמשלבת בין הסגנון של הדמות ובין הסגנון של הסופר, כלומר שזה טקסט שנראה כמו הסגנון של הסופר ופתאום מתגנבת אליו מחשבה בסגנון של הדמות, או להפך. היתרונות הן שזה מגניב, ושזה מאפשר כמה משמעויות ומאפשר מספר לא מהימן (כלומר שאנחנו לא מאמינים למספר שהוא אומר את האמת או מספר את הסיפור כפי שהתרחש) וכל מיני כאלה. החסרונות הן שזה מערער את היציבות של הסגנון, ושרוב הקוראים לא שמים לב לזה, או שהם בכלל לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם ולמה זה מגניב, ובעיקר שזה מעמיס מודעות על הסופר. זו באמת טכניקה קשה, כי לרגע אתה לא מרוכז וכבר אתה נשבה בסגנון של הדמות או בסגנון שלך והכל הולך לאיבוד ולא הרווחת כלום. עגנון השתמש בזה הרבה וגם ג'יימס ג'ויס ידוע במבע המשולב שלו, שתדעו.

    עד כאן ההקדמה.

    מה שאני עושה בכתיבה שלי זה לשחק על שלושתם. זה לא בדיוק מבע ישיר, כי אני לא נותן ציטוטים (לכן אין מרכאות!) אלא אומר, כאילו בסגנון שלי, מה הדמות אמרה. זה לא בדיוק מבע עקיף כי אני לא מתאר את הדברים שאמרה הדמות, אלא מגיש אותם, וזה לא בדיוק מבע משולב כי אני כן מצטט, בצורה כזו או אחרת, את הדברים של הדמות (אם כי מכל ההגדרות זו, כנראה, הכי קרובה), כלומר, הטקסט 'כאילו' מתיימר לתעד את הדיאלוג ולא רק לדבר אודותיו.

    יש לצורת הכתיבה הזו מחירים (הנה כמה: זה קצת מבלבל לקרוא טקסט כזה, מאוד לא מסודר. המון קוראים הולכים לאיבוד, נוצר טקסט אירוני, זה מעמיס על הכותב, כל הדמויות מדברות אותו דבר), ויש יתרונות, ובסופו של דבר, כמו כל מה שקשור בסגנון, יש לנו ככותבים ארגז כלים ואנחנו בוחרים ממנו את מה שמתאים לסיפור, לדמויות ולמה שאנחנו רוצים להעביר לקוראים, אבל זה כבר נכנס לתחומים שאותם סופר אמור להשאיר לקוראים שלו.

    זהו. שאלות?
    • תודה
    Reactions: נחליאלי(ת), ks, לילי 1 ועוד 3 משתמשים6 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    זה נמצא בלינק בדף של גזבר אבל קצת תימא על המבקר של המודיע
  • 2 3K
    • ז
    נתן גלנט מראיין את באבא קמא
  • זושא כץ //
    • את הניק באבא קמא כמעט ומיותר להציג. אחד החבר'ה הכי מלהיבים בסביבה: אומנם באבא, אבל משלנו. אומנם גולש בפרוג - אבל נעלה מכולנו. אומנם קוצני - אבל גם אכפתי.
    איש כזה צריך לראיין!

    מר באבא קמא, שלום...
    שלום וברכה.

    איך הגעת לפרוג?
    חיפוש בגוגל אחרי מידע מסויים הוביל אותי פרוגה.

    כמה זמן אתה כבר בפרוג?
    כבאבא, כשנה פלוס; עוד שנה תחת ניק אחר.

    אם תמונה פתאום למנהל, אילו אשכולות תרוץ למחוק?
    הייתי כנראה מוחק את כל האשכולות המחמיאים עד-כדי-מתמרחים מצד בני ובנות כל המגדרים על כתיבתו או פעילותו של ניק כזה או אחר.

    כשקוראים את ההודעות שלך בפורום, עולה שאתה מנסה מאוד להשניא את הליטאים.
    לא הבנתי. ממתי להביע את דעתי בצורה מכובדת, כשהדבר מתבקש, עלול להשניא מישהו על מישהו?

    אתה מנסה מאוד להפיץ את משנתך האידאולוגית.
    עכשיו הרגזת אותי.
    מנסה - מאוד - להפיץ ?! ההפך. את רוב הדברים שיש לי לומר אני לא אומר כדי לא לפגוע באף אחד.

    אה?
    טוב, כמובן. חוץ ממתי שמרימים לי להנחתה, שאז אני משרבט כמה משפטים.

    ...ומשניא את הליטאים.
    אני רואה באמירה הזו קופי לאמירה הנפוצה: "אם תלך עם שטריימל ברחוב, אתה עלול להשניא את החרדים על החילוניים", שזו אמירה גלותית לחלוטין. אם כשמישהו כותב את דעותיו באשכול שנועד להבעת דעות, הדבר גורם לכמה מהקוראים לשנוא מגזר כלשהו, הבעיה בשונאים ולא בכותב. אני מסכים שאם אכן הייתי "מנסה מאוד להפיץ", כהגדרתך, הדבר היה עלול להשניא.
    יש כמה ניקים נכבדים שבהחלט רואים כמטרה את החינוך של הדור, אני לגמרי לא כזה.

    אוקיי. בוא נתקדם. תגיד, איך נראה סדר יומ - - -
    עוד לא גמרתי, שניה. אתה לא נחיתי עד כדי לחשוב שכתיבה על ערכי לימוד התורה, התרחקות ממודרניזציה והסתייגות מיציאה לעבודה כערך הם 'אידאולוגיה ליטאית', נכון?
    אגב, באשכולות שעסקו ישירות ביחסי ליטאים - חסידים לא התערבתי. אם כי, האמת, קרה כבר כמה פעמים שכתבתי תגובות ארוכות ומושקעות, וכאשר הקשתי על 'פרסם תגובה' גיליתי שהאשכול ננעל / נמחק...

    כליטאי גאה, אתה גאה בציבור שלך?
    אמרת את התשובה בעצמך. אני חושב שלכולם יש במה להשתפר, ועם זאת אני גאה בזה שאני יהודי חרדי שומר תורה ומצוות, ושמח עד אין קץ שהקב"ה בחר לתת לי לעשות את זה בתוך הקהל אליו אני משתייך.

    בוא נבדוק ביחד. אם אחד הבנים שלך ייהפך לחסיד ברסלב, זה יצער אותך?
    התשובה הקצרה - תלוי איזה חסיד ברסלב.
    יש יהודי ת"ח עצום וירא שמים, שאם בני יהיה ת"ח כמוהו אצליח להתגבר על זה שנהיה ברסלבר, אתפשר גם על חצי ממנו. שמו בישראל - רבי יוסף חשין, מגדולי הלומדים בישיבת מיר. עד פה הקצרה.

    התשובה הארוכה - התקוות שלי מהילדים כוללים את הדברים הבאים: שיהיו יראי שמים עובדי ד' באמת, שיקיימו את השו"ע בשלמות עד קוצו של יו"ד, שיהיו בעלי אמונה שלמה ואמיתית בהקב"ה ובגדולי ישראל, שלא יתפסו לקיצוניות בדברים חיצוניים, שיעסקו ככל יכולתם בתורה ובגמ"ח וכן על זה הדרך. אם בני יהיה כל הדברים האלו וגם ילמד בתורת רבינו ויסע לר"ה לאומן, אבלע את זה...

    יפה.
    ברשותך, עוד שאלה שהרבה רוצים לדעת. אתה עושה רושם של אדם שלא נפגע נעלב ונרתע מכלום. מדוייק?
    אני נפגע, נעלב ונרתע ועוד איך... מאנשים שאני סבור שיש מה להיפגע / להיעלב / להירתע מהם. וגם אז לא יודע אם לקרוא לזה 'פגיעה'. בנאדם שיטיח בי את האמת ורק את האמת בפנים, יכאיב לי מאוד. ברוב המקרים אציין בפניו שהוא צודק, אבל זה יהיה כואב.

    הכרת אישית את הרב שטיינמן זצ"ל?
    מרתיע לכלול במשפט אחד אותי, את רבינו הקדוש זיע"א ואת המושג היכרות אישית. אתה מתכוון אם זכיתי לפגוש אותו, להתייעץ ולקבל את ברכותיו? התשובה היא כן. הרבה.

    ספר לנו!
    לא יכול לציין מקרים ספציפיים, אבל בכמה מקרים הדהים אותי איך באתי עם שאלה מנוסחת היטב, ואחרי שניות ספורות התברר לי שהשאלה היא אחרת לגמרי וממילא התשובה ברורה מאליה...

    למשל, פעם באתי עם שאלה, האם להיכנס לתחום מסוים שהיו בו כמה מורכבויות. הגעתי מוכן עם תשובות לכל אחת מהן וביקשתי את עצתו. הוא שלף מיד מורכבות רוחנית שלא חשבתי עליה ותהה אם אני כה בטוח בעצמי. היות והתשובה הייתה שלילית העניין ירד מהפרק.

    ספר לנו עוד!
    באחד מהמקרים הגעתי לשאול שאלה מהסוג שכל תשובה עליה, לחיוב או לשלילה - הייתה 'סקופ'.
    קיוויתי שרבינו זצוק"ל יענה לי, היות והייתה לי נגיעה אישית משמעותית בדבר. וגם על הדרך תהיה לי תשובה מעניינת לספר לחבר'ה...
    לא סיימתי את הצגת השאלה, ורבינו מושיט לי את ידו בתנועה המפורסמת שאומרת "אין לי מה להוסיף", ומפטיר בתקיפות: "אני לא יודע".
    אחרי שיצאתי משם, אחד מבני הבית שלדבריו 'שמע במקרה' את הדו - שיח, יצר איתי קשר, ואמר שחשוב לו להבהיר שידוע לו שדעת רבינו לאסור דבר זה.

    אנשים רוצים להכיר אותך. ספר לנו קצת איך נראה סדר יומך.
    בגדול, מדבר בטלפון ועונה למיילים. בשאר הזמן לומד, אוכל וישן.

    ברצינות, נו.
    האמת שאני לא יכול לפרט... אבל גם אחרי המשפט הזה - חשוב לי להבהיר שאני לא עובד בשב"כ / מוסד / יחידה 8200. אני פשוט לא רוצה להיחשף סופית.
    אני עובד בעבודה כזו, שבגללה אני בקשר כל יום לכל אורכו עם אנשים מכל המגזרים, הפלגים והחוגים. כן, גם כאלו שבחיים האזרחיים קשה לי לברך אותם לשלום בגלל עמדות אידאולוגיות כאלו ואחרות.

    נקודת קיצון?
    לפעמים אני מגחך כשיוצא לי לדבר עם אדם בדיוק אחרי שסיימתי שיחה עם המתנגד הכי מר שלו...

    כתבת פעם שאתה רשם של ישיבות. זה עדיין בתוקף?
    עסקתי תקופה קצרה בחיי בעיסוק הזה, ועדיין מקבל מידי פעם הצעות בתחום. אם מצליחים לעשות את העבודה הזו בלי לעבור על שום הלכה בספר חפץ חיים ושו"ע חושן משפט זו גדלות. חושבני שזה מסוג העיסוקים שאי אפשר בלעדיהם, אבל למה אני...

    ספר לנו על התלבטות שהייתה לך בתחום.
    לא היו התלבטויות ולפיכך אני לא עוסק עוד בעבודה הזו. בפעם הספציפית ההיא, וגם בכל פעם שמציעים לי הצעות דומות - אני מבהיר בפגישה הראשונה שלא אכפת לי לעזור, אבל אם אפגוש בחור שעתידו בישיבה אחרת ולא בישיבה הזו, לא אהסס להמליץ לו בפה מלא ללכת למקום אחר.

    יפה.

    לסיום, תן לאנשים את האמת שלך?
    אני כופר במשפט "כל אחד והאמת שלו". יש אמת אחת. הקב"ה אמת וחותמו אמת, ואני משתדל לרדת לחקר האמת הזו ולחיות על פיה.
    • תודה
    Reactions: שמחה תמידית, תפילת רבים, חושב מחדש ועוד 24 משתמשים27 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מרחבית
    נראה שאין דרך. והיו תשובות יפות מאוד.
  • 3 4 5
    • נעול
    14K
    • י
    פורום סופרות חסום לקהל הרחב
  • יונית3 //
    • אני יכולה להבין את המחשבה שעומדת מאחורי סגירת פורום סופרות (ונגזרותיו) לקהל הרחב אבל האם אתם לא חושבים שעורכים צריכים לתקשר גם עם סופרים? הרי עריכה (הכוונה לעריכה ספרותית להבדיל מלשונית) היא עבודה משותפת ודורשת דו שיח ושיתוף פעולה.
    לדעתי זה יכול לתרום לעבודה של שני הצדדים, כל צד יתרום מנסיונו וידיעותיו וכולם יצאו נשכרים.
    מה הטעם בסגירת הפורום בפני עורכים? אשמח אם תגיבו. אני באמת לא מצליחה להבין את זה.
    92 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    P
    palm
    :)
  • 1K
    • מ"ם
    ויקרא הדורות מראש (24)
  • מ"ם //
    • ב"ה.

    וי-קרא


    לִפְנֵי דּוֹרוֹת אוֹ שְׁנַיִם
    יָצָא הַמֶּסֶר בְּמִכְתָּב
    בַּעֲלוּת לֹא זוֹלָה.
    קָרְאוּ בּוֹ הָעֵינַיִם
    הֵשִׁיבוּ לְטוֹב וּלְמוּטָב
    תּוֹךְ חָדְשַׁיִם וָמַעְלָה.

    דּוֹר הַפַקְס הַחַדְשָׁנִי
    עוֹד זְמַן לוֹ חָסַךְ
    בְּמַכְשִׁיר קָשֶׁה לְהַפְעָלָה.
    טִרְטוּר רַעֲשָׁנִי
    כִּמְעַט לְלֹא מָסָךְ
    כַּיּוֹם בְּמִשְׂרְדֵי מֶמְשָׁלָה.

    הָאִי-מֵיל אָז הִפְצִיעַ
    פָּרַץ גְּבוּלוֹת הַגֵּטוֹ
    בְּמֶסֶר מִיָּדִי.
    גַּם כּשֶׁר הוּא מַצִּיעַ
    אוֹקֵי טוֹקִי וְנֶטוֹ
    אוֹת לְבַיִת חֲרֵדִי.

    אַךְ טֶרֶם הִסְתַּפְּקוּ
    לֹא פָּצְחוּ בְּמָחוֹל
    הַסַּבְלָנִים דְּהָשַׁתָּא.
    לְאַחַר הַשְּׁלִיחָה יְחַכּוּ
    לִשְׁנֵי 'וִי' בְּכָחֹל
    יֵדְעוּ גַּם אִם קָרָאתָ...



    וּמָה הַבָּא בַּתּוֹר?
    מָה הֶעָתִיד צֹפֶן?
    נְנַחֵשׁ אַחַת מִתּוֹךְ עֶשֶׂר.
    בִּלְחִיצָה עַל הַכַּפְתּוֹר
    בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא אֹפֶן
    מֹחַ לְמֹחַ יְשַׁגֵּר מֶסֶר.

    וְהַזְּמַן שֶׁמַּרְוִיחִים,
    אֵיךְ לְנַצְּלוֹ וְכֵיצַד?
    אוֹהוֹ! זֶה לֹא סוֹתֵר.
    נֵשֵׁב בּוֹ כִּבְנֵי מְלָכִים
    בַּהֲסָבָה עַל הַצַּד
    הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.
    • תודה
    Reactions: מירה, מאיר14, יענקי R ועוד 17 משתמשים20 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כנפיים
    תהיי בטוחה שהדבר הראשון שיחשבו עליו (ובטח כבר מזמן חשבו) זה השליטה בשיתוף הזה, וזה לא יהיה שונה...
  • 821
    • אבימי
    שיר- שורים ודיון על עתידם, הייתם רוצים....
  • אבימי //
    • השיר שורים שלכם הפכו למשהו כל כך יפה וייחודי.
    הייתם רוצים שלקראת השרשור ה20, נהפוך את העניין לממשי?
    נניח, לפי הלייקים, ייבחרו 3 השירים הכי טובים מכל שירשור, ותמורת השתתפות בהוצאות, יישלחו לאנשים חוברת פיזית של הקהילה שלנו?
    מה אומרים\ות?
    אולי רעיון אחר? אולי להשאיר את הדברים כמו שהם?
    • תודה
    Reactions: שני זאת אני :), מ"ם, הפקות כתיבה ועוד 2 משתמשים5 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    אבימי
    אבימי
    נעים לשמוע שנעים לכם ככה.
  • 940
    • אושר ומנוחה
    פילוח קהל היעד
  • אושר ומנוחה //
    • המרצה שואל: תוכלו לספר לי איזה אסוציאציות עוברות לכם בראש כשאני מזכיר את המילה: "רכב"

    זה שלידי שאיני מכיר את שמו קפץ וצעק:

    "קניות, עבודה, ביקורי משפחה".

    לא הבנתי את דבריו. רק אחרי שהתבקש להבהיר את תשובתו, הבנתי שהוא מתגורר במושב בפריפריה, והרכב בשבילו הוא אמצעי הקשר לכל דבר שנצרך, במושב כזה הרבה מאוד דברים חסרים לו ורק באמצעות הרכב הוא מגיע אליהם.

    דווקא אם היו שואלים אותי שאני 'בן כרך' על המחשבה שעולה לי כשמדברים על רכב. זה "איך למצוא חנייה"...

    (כן כן זיהיתם נכון, כותב הדברים הינו בוגר ישיבה ובהתקרב ימי הפורים, מה שקופץ לו בראש בכתיבת מקרה כזה הוא שפת המשנה במסכת מגילה שמדברת על 'בן כפר ו'בן כרך').

    אחת הסיבות שפרסום נתקע ולא מביא תוצאות נובעת מאי הכרת קהל היעד, לכל מגזר יש את המדיות שהוא צורך, את השפה הפרסומית שהוא אוהב לקרוא, שפה שבנויה בהתאם לתרבות שלו, להשקפת העולם, לרמת האינטליגנציה שלו.

    פרסום שפונה לגברים הוא שונה ממה שפונה לנשים, למבוגרים יש את המבט שלהם על החיים ואוהבים יותר את הסגנון של פעם שהם מכירים, צעירים צריכים משהו יותר דינמי עדכני ותוסס. לילדים מדבר מאוד הצבע והססגוניות שפה פשוטה וברורה.

    יש מכנה משותף שהוא מאחד את כל האנושות, ויש טבע בסיסי של אדם שהוא חופף אצל כולם. זה נותן פתח לאדם ממגזר וממין אחד שרוצה להכיר אדם ממגזר וממין שונה. ככל שהשוני גדול כך עליו להגדיל את עבודת המחקר והבדיקות להכיר את התרבות והאופי של השני השונה.

    כאסטרטג, אני מתמחה יותר בשירותי פרסום שמיועדים עבור המגזר החרדי השמרני, ואיני מופתע מביקורת של 'מבקר' העיתון, כי אני מכיר את הניואנסים הדקים של המגזר.

    נ.ב. אשמח לקבל הערות על הכתיבה.
    • תודה
    Reactions: נוטרדיימוס, מ"ם, דוי ועוד 5 משתמשים8 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כנפיים
    יש לי כמה דק' אז אנסה להרחיב: וכתוצאה מכך, חוסר היכרות עם ה"טריגרים" שיניעו את מערך האסוציאציות...
  • 689
    • ש
    אתגר לאתגר - משנכנס אדר
  • שב נא הסופר //
    • אכן, לא זכיתי להשתתף באתגר "הפושט יד נותנים לו".
    כנראה נתקיים בי "ונהפוך הוא" מתוקף העת, כי עכשיו עלה לי רעיון נחמד על הצד ההפוך.
    לשיפוטכם ידידיי!

    הפושט יד – לוקחים ממנו​

    עוד פעם הוא החליק לעיני כל, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לו.

    "לעזאזל" סינן מבין שיניו, "זה הכל בגלל השטן הזה, אני עוד אראה לו את נחת זרועי".

    אל הבית הוא נכנס כגרגיר העומד לקרב מול שואב אבק, ובטריקת דלת עזה כחאן יונס המעטירה.

    בפתע, חשכו עיניו, רק זה היה חסר לו עכשיו.

    "מי זה המנוול ששם את העציץ המטונף הזה כאן באמצע הסלון" שאג בנהמת על, תוך כדי העפת העציץ הלזה אל קומת ביתו השנייה, היישר אל פרצופה של בתו ה"נאה וחסודה" עד לאותה עת. אך לא ידע, אשר גם זה יעמוד זה לו לרועץ.

    ויהי כשמוע כל אנשי ביתו את דבר בואו, ותיהום כל האר"ס לקראתו.

    ובמבט מעושה פנתה אליו יקירתו מחמודתו - "מה לך אישי יקירי כי תכעס על לא דבר, הלוא טוב אתה לי מעשרה בנים מחמודים אשפים".

    "זהו, נגמר כל העסק, עוד היום אגמור חשבון עם השטן הזה אחת ולתמיד", ענה בקול רועד מזעם.

    "זו לא הפעם הראשונה שהוא חוטף לי ומפיל אותי ארצה", הוסיף לאמר במעווה פניו הרתחניות.

    האמת, לא היה נעים לו שכל העסק הזה יתפרסם בחוצות, הן תהיה לו פאדיחה זו לשם ולתפארת.

    במוחו הקודר כקדירה, התבשלה לה החלטה נמהרת, אשר נגמלה בליבו אחר חליטה מזורזת.

    ובחצות ליל, עת כל נפש חיה שרועה מתה לה על מיטתה, יצא הוא לבדו אל בית ידידו משכבר הימים לשתפו בסוד גמולת ליבו, בתקוה שעוד לא נפל גם הוא שדוד על יצועו.

    שפרפר עליו מזלו, וידידו זה השלומיאל, עודינו שרוע תחת מיטתו, כי זה מספר שעות מחזר הוא אחר כדור שינתו, שזה עתה שינה את כללי המשחק והעת והחל לענותו במחבואתו.

    לפתע.. קול נקישות בדלתו הלמו ברעם על חדרי לבבו, "מיהו זה החומד לצון לי ולבקריני בשעת ליל זו" לחש לעצמו בקול לא לו, תוך כדי דחיסת עינו הפקועה עמוק עמוק בעינית דלתו.

    "שלום לך שלומיאל יקירי" קרא אורחו בפנים ליליות זרחניות למצער וחייכניות למכבר, "הגעתי הנה לגלות לך את סודך סודינו המשותף".

    "סודך סודינו??!!!" גילגל שלומיאל מבין מוצאות שיניו המסוננות באבנית עשישתו, "מבין קמטי פניך המחוייכות, ניכר בך שאתה הוא זה אשר חמדת לצון מידידך זה הבא בימים וער בלילות, ליטול ממנו את חדוות מעוז שינתו, להתעמר בכדורו כדרלעומר בשעתו".

    "עוף מביתי גם דרך חלוני, ואל תוסיף עוד ראות פני המיוסרות והמיוזעות" זעק ברתחה, "עתה ידעתי, כי לא אויבך הוא הרע והמריע הגאה והמרשיע, כי אם אתה ידידי המזוייף המטונף בחלאת תאוותיך. ומהיום הזה והלאה, אויבך הטוב הוא ידידי, ואתה הרע תהיה לי אויבי". ואת הדלת טרק בפניו.

    המום ומבולבל נתעמד נתאלם זה הברנש, תמה היה "החולם הייתי למשעי, או בהקיץ הוכיתי לחבורתי".

    עודו תמה ומתמיה, יד חסונה אחזה בכתיפו המרקד ברעדה, "מה הנך עושה כאן בשעת ליל מאוחרת זו, אה, חושדני בך!" קול רועם התגלגל פתאום תוך אוזנו הרוטטת בדממה, וכהרף עין מצא את עצמו נגרר אל עבר בית המעצר.

    "מן הפח והעציץ המטונף היישר אל הפחת המאופלת הלזו" הרהר בליבו, "לא היה שווה כל העסק ביש הלזה. אוי אוי אוי, טוב פת חריבה ושלווה בה, אוי אוי אוי".

    תוך כדי עברם תחת קורות ביתו בקול רעש מהומה, התעוררה בתו ה"צנועה" - מאותו יום בו נחבטה בפרצופה להיותה כעציץ נקוב, והביטה מחלונה, בטוחה היתה כי זהו אויב אביה הנמהר אשר בא על "עונשו" כאשר תיכנן אביה ברוב חכמתו ופיקחותו. ובאחת, נטלה את עציצה המטונף אשר איתה למשמרת ולמזכרת פנים, והשליכתו בגיל מחלון חדרה היישר על ראש אביה האומלל למדי ופרס.

    ויהי כהרימו פניו אל על, לדעת מיהו זה הדורש בקלונו, נתכרכמו פניו, ועיניו נצטלבו בעיני בתו, אשר החליטה סוף סוף לשים קץ לבושתה ובושת פרצופה בקפיצת ראש ומריחת פרצוף על אדמת מולדתה.

    רק אז ידע והתוודע, כי נסגר המעגל, וכל זה בא לו על גבהות רוחו ונישאות ליבו.

    כי הפושט יד במה שאינו שלו, גם את שלו לוקחים ממנו.

    "כן יאבדו כל אויבך ה'".
    • תודה
    Reactions: נחליאלי(ת), גני ילדים, עכביש ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 2 3 6K
    • Natan Galant
    מפה הכל התחיל (=תמונה אחת שווה אלף מילים)
  • Natan Galant //
    • הכל התחיל מפה, ו... המסע נגמר.
    הגענו.
    ברוך השם.
    איך אפשר לישון.jpg IMG_20190228_174441.jpg
    איך אפשר לישון.jpg
    IMG_20190228_174441.jpg
    • תודה
    Reactions: תמר21, אסתר כהן, גלינג ועוד 88 משתמשים91 //
    41 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    ספר זה נכס! לפעמים לפעמים לפעמים אחרי שקראתי ספרים שהשאלתי מהספריה הלכתי לקנות אותם.. ***...
  • 1K
    • מ
    ושאינו יודע לפשוט.
  • מעצב פנימיות //
    • נכתב בדמע.

    הוא השלישי.
    ‎‎
    שני האחרים, מורכבים בזכות עצמם, טרטרו וטורטרו כהוגן. יצאה הנשמה בקמעה קמעה עד ולא עד בכלל.

    הם שונים ודומים. בודדים בעולם מתנכר המושיב יחידים ביתה. וכשסוף סוף זוכים לצאת, זה בכושרות, ועם המון בכי ושירות עד הבית. סעד קטן לאדם קטן באנושות גדולה ובולענית. חוסר האיזון בויסות החושי מטריף חושים, שגם כך הם סובלים מקואורדינציה שמתכתבת בשגיאות עם המציאות. אבקת מוסחות מפוזרת על כל הערימה הזו, ונדחקת מידי בוקר בידי סוכריה כחולה וזעירה, כדי שאפשר יהיה להתחיל לראות מה למעלה, מה למטה, מה על הפנים.

    חיוך קסום וכובש עוטף לב שבור וכואב. ילדה דחויה בתוך כיתה קטנה ודחויה. פרצופים רבים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו וקמצוץ מדוגם עד אימה מצא את מקומו בקומת המקלט של בית הספר הנחשב. שם איוו להן בעל כרחן מקום לשבת. גם ברווח שניתן להתבונן בין שיעור לשיעור, הן מבלות בין ששת קירותיו ורצפת הלינולאום הירוקה-שחוקה.

    אחת חכמה שלא מגלה את צפונות ליבה. אחת תמה שאינה חריפה לרמות עד שתוכה מחורר ככברה, ואחת, שלי, שאינה יודעת לשאול את השאלות הנכונות. ושכאילו נולדה עם סרט של קלטת ישנה, מלופף סביב נפשה. ואחת שמי יודע אם בשמים או בארץ. כיתת שילוב. כלים שלובים שמעבירים מזה לזה ממה שבנשמתם, והופכים כל אחת מהן לתערובת והרגלים נרכשים.
    ומורה אחת, שאינה יודעת את נפשה.

    השניה תמה. אין בה מתום. עגולה כעדשה ואין לה פה כעדשה. קדושת ריטואל החיים נר לרגליה המהדסות בכבדות. בוקר בא לצאת לאותו בית ספר. בית ספר?! כן, וכי איך יקראו לו, בית כישורי חיים?! בית פיזיותרפיה?! בית ספר. שיהיה. ממנו חוזרים לעוד ערב שאיכשהו מסתיים בכרית ספוגה בדמעות יבשות. שמלתך לא בלתה מעליך, שמלבושיהן היו גדלים עמהם. ואצלה הכל גדל עמה בלי שינוי ותמורה, למעט הבגדים. שני ופלים צרורים בשקית, לחם מרוח בשכבה אחידה ובקבוק מים שהיה של קולה הם בני לוויתה. האוכל הוא החבר הכי טוב. כי הוא החבר היחיד כשהטלפון לא מצלצל מעולם. וכשפעם אחת צלצל ובקשו את דינה זו היתה טעות במספר.

    אבל לפחות הם פשטו יד. לקח זמן, וכסף, ותרגול מפרך, ואחרי כמה חודשים משהוטלו לעולם, הם חייכו חיוך מקסים ופשטו יד. ועוד יד. לאבא ואמא שזקוקים לחיוך הזה וליד הפשוטה לקבל משובים. מישהו שמבטא את העובדה שהוא כגמול עלי אמו. הצורך הקיומי הזה לחוות את ההכרה הבסיסית והעיניים התלויות: בבא! ממא!. וזה הגיע באיחור. אבל לפחות הגיע.

    עד שבא השלישי והכריע את שתיהן. ילד יפהפה. מחוטב ומפוסל. שמח ועולז לקראת צעצוע מקשקש, ובקבוק מזין וחם.
    אבל,
    לא פושט יד. טוב לו בעולמו של הקדוש ברוך הוא ככה. צרכיו מסופקים במסירות. פיזיו, עיסוק, תקשורת, רודפים זה את זה, ומתערבים במעגלים של שני אחיותיו הגדולות-קטנות. והוא מכריע את שתיהן. יצר לב האדם צועק פידבוק - ואין.

    אין אני בא בטרוניה חס ושלום. מי יודע אם לעת כזאת הגעת. אבל במטותא, פשוט ידך!
    צא מאיצטגנינות שלך. נקוב פתח מפולש מעבר לעבר בכדור השקוף-אטום הזה ועשה עימי אות.

    הלוואי.
    • תודה
    Reactions: ליצ'י, shira bira, יוסף שחק ועוד 25 משתמשים28 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שני זאת אני :)
    השארתי בצד תודה אחת לקטע המיוחד והכן הזה אבל עברתי פעמיים ולא מצאתי אותו ...
  • 1K
    • א
    תחרות- אשמח לשמוע תגובות.
  • א. איזראעל //
    • למרות...​

    צעדיו של ישראל היו כבדים ועייפים ורבקה ידעה שמשהו קרה.

    "רבקה, הועדה בחובות." ישראל התיישב, תשוש.

    "נו". רבקה צמצמה עיניה בחשש. פתיחה גרועה אינה מבשרת בד"כ על המשך טוב.

    "את זוכרת את הסיפור עם זינגר?"

    כן, בוודאי שרבקה זוכרת, בשביל זינגר הם עברו בשעתו בין הבתים לאסוף מצות עגולות ויין לליל הסדר.

    "אנחנו לא יכולים לתת לסיפורים האלו לקרות שוב" ישראל דיבר בלחש, מונה בזהירות את המילים. צריך לעשות מעשה

    "אני חושבת שאין מה לעשות, מה יש עוד להוסיף על מה שכבר נעשה?" רבני הוועדה חתמו על מכתבי המלצה לאין ספור, פרוספקטים נשלחו לכל בית, סיפורים מצמררים נכתבו על גבי דפי כרומו מבריקים, גם סיפורי ישועות מפעימים לא נפקד מקומם.

    ישראל כמו קרא את מחשבותיה.

    "נכון" הסכים עם מה שעדיין לא נאמר "עם ישראל רחמן, אבל לא עשיר, אבל... הבניה, חשבתי על כך רבות. נוכל להלוות מהכסף שחסכנו לבניה"

    הבניה!

    "הכסף יוחזר לנו, כמובן, כשירחיב להם" אם ירחיב

    "ומה עם המרפסת שצריך לסגור לחיים כדי שיהיה לו איפה להיות כשחוזר מהישיבה. החדר של שרי... וגילי... והיכן נשכיב את ליבי?"

    "בואי נדייק, זו אינה נתינה, זו הלוואה, היא תוחזר לנו בסופו של דבר, ובבניה נוכל לסגור את המרפסת בשביל חיים, גם איציק יוכל לעבור לשם, אם כי בדוחק ולפנות מקום למיטה של ליבי"

    וגילי... ושרי... כמה קל להתמקד בענינים טכניים כשהלב מיטלטל בפראות.

    בסוף אותו שבוע כך ידעה רבקה, תקבל משפחת יעקובוביץ אישור מהוועדה לקבלת תמיכה, וכל השאר, ה' יעזור...


    חדר המדרגות פגש את ישראל כשריח הקציצות המטוגנות מלווה אותו בניחוח ערב

    "שלום ר' ישראל, אני רואה שהתחלתם לבנות. לא ידעתי שאתם בונים ב א מ ת"

    ישראל הישיר מבט מתפלא, מר זליקובסקי החזיר לו מבט יציב

    "חשבנו שוב בבית והחלטנו לסגת מהחתימה שלנו. אתה יודע, והייתם נקיים" צפן חיוך רב משמעות

    "קרה משהו, הבניה מקשה עליכם?"

    ידו של ישראל אחזה בידית הדלת, מעוניינת לפתוח אותה, אולם מר זליקובסקי חסם אותו. "התכוונתי למשהו שונה בתכלית, סיימת כבר את הסיבוב הפרטי מטעם הוועדה למשפחה שצריכה לבנות בדחיפות?" הסיט את כיוון השיחה בפתאומיות, מותיר את ישראל נבוך ומבולבל.

    חיוך קל הצליח בכל אופן להאיר את הפנים העייפות "זו אינה הוועדה הפרטית שלי, היא מכלול. רבנים, פוסקים וגדולי ישראל וגם אנשים פשוטים כמוני שקצת מסייעים להם במלאכת הקודש"

    "ובונים גם מרפסת בכסף הזה"

    "חס ושלום, אנחנו לא נותנים עבור בניה" מוחו העייף לא קלט את העקיצה המרומזת.

    הוא נפרד לשלום, מותיר את זליקובסקי רוטן. חצי לעצמו ואחד וחצי לכיוונו של ישראל "מהיכן יש לאנשים שמחתנים ילדים כסף לבניה? התורמים התמימים נותנים מתמצית דמם כדי שמשפחת כהנא תוכל לסגור את המרפסת"

    ---


    מלכה סובבה את המפתח בחור המנעול. הניחה את שקית התאנים במקרר. צריך לשמור עליהם, תאנה היא פרי רגיש הנוטה להתקלקל במהירות.

    אחר פרקה את ערימת המכתבים המכובדת שהעלתה מתיבת הדואר. מעטפה צבעונית עם הלוגו המוכר של וועדת הצדקה צדה את עיניה, היא פתחה אותה. היה שם מכתב כתוב באותיות צפופות ושקל אחד.

    לכבוד הרב והרבנית שיחיו,

    הננו להעיר את תשומת ליבכם לתופעה מצערת בקשר לוועדת הצדקה.

    בבניננו ישנו עסקן אחד, ישראל כהנא שמו הפועל רבות למען הוועדה, לאחרונה נפוצו שמועות שעומד לבנות בביתו מרפסת רחבת ידיים ואף לערוך שיפוצים נרחבים, לפי הנתונים שבידינו הגיעו ילדיו של יהודי זה לפרקם ושקוע ככל האברכים במצבו, בחובות עתק, אם רוצה הוא לבנות ישנה דרך אחת, והיא ליטול מכספי וועדת הצדקה.

    החותם בכאב

    אברהם זליקובסקי, שכן שאיכפת לו.

    נ.ב. מאחר והושקע סכום מסוים בהנפקת המעטפות וחלוקתן הנני לצרף בזאת שקל לכיסוי ההוצאות. למען לא נכשל באבק גזל.

    חרישים עלו במצחו של הרב לנדסמן משקרא את המכתב.

    "אני מקווה שלא שלחו את המכתב לגורמים נוספים בוועדה, וכמובן לא לר' ישראל בעצמו, הוסיף פתאום בקול

    "ואני חוששת שאין לך למה לקוות"

    מלכה הצביעה על תוספת קצרה בשולי הדף 'המכתב יישלח לכל רבני הוועדה'

    מרירות נשזרה בקולה של מלכה "השכן ההוא עשה עבודה טובה". אמרה ופנתה להדיח את כלי הארוחה,

    הרב לנדסמן אחז בטלפון, מחייג נואשות למספרו התפוס של ר' ישראל "קשה להשיג אותו" נאנח אבל הוא חייב להזהירו עוד טרם יפתח את המכתב "אסור לו לראות את המכתב לפני הטלפון, אסור לזה לקרות"

    ---

    רבקה חיכתה לו בחלון בדרכו חזרה מהכולל, היא אחזה בידה מכתב.

    "שלחו לכאן ילד עם המכתב, והדגישו שלוש פעמים שדחוף שדווקא אתה תקרא את המכתב."

    "מה דחוף, צריכים שאעביר אותו למקום מסוים"

    "לא, שתקרא אותו"

    לשכננו ה'יקר' ישראל כהנא, פתח המכתב גורם לישראל להתעכב בתמיהה על המרכאות שהקיפו את המילה השניה.

    אנו מודים לך מאד שהחלטת לחסוך לוועדת הצדקה כספים ורק לסגור את המרפסת, שירותך ייתן לעוד משפחות יכולת להנות מכספי ציבור בלא שיילקחו ע"י גורם פרטי. נשמח אם תחליט להפסיק גם את בניית המרפסת. מודים על המחווה שבחוסר הוספת החדר.

    המכתב לא היה חתום.

    תחושה מוזרה חלפה בגרונו,

    מהיכן דלפה הידיעה על סיבת ביטול הבניה לציבור?

    ההמשך היה משונה. אלו גורמים פרטיים נוטלים מכספי הוועדה לצרכיהם האישיים?

    למה הם חושבים שעליו לוותר על סגירת המרפסת, אדרבא, שינסו גם הם לוותר על בניה ונראה אם הם מסוגלים...

    הוא חבש את מגבעתו. "אני הולך לזליקובסקי לברר בדיוק מה אמור המכתב להביע." הפטיר לחלל הבית.

    אצל זליקובסקי לא פתחו את הדלת למרות שהעינית השחירה מספר פעמים.

    כמה ויכוחים שקטים, והדלת נפתחה כדי סדק צר.

    "מה אתה רוצה?" מר זליקובסקי לא ניסה כלל להיות נחמד "אני גם לא נוהג לדבר עם גנבים"

    עכשיו היה ברור מי עומד מאחורי הכתוב.

    "מר זליקובסקי, רק תסביר לי מה רצית במכתב הזה?"

    תשאל את פועלי הבנין, גיחך זליקובסקי וסגר את הדלת

    הטלפון מהרב לנדסמן הגיע עוד טרם הספיק ישראל לברר אודות המכתב התמוה שקיבל, אחר הטלפון הזה לא נזקק יותר לשירותיו של השכן.

    הוא נטל את המכתב האיום, הוציא מצית מכיסו והביט בשוויון נפש בלהבות הכחלחלות שאחזו בו

    ---

    ישראל אחז בידיו את המעטפה 'לכבוד משפחת זליקובסקי' היה כתוב עליה. הוא השתהה על יד דלת הבית, מנסה להאריך את הזמן עד למפגש הבלתי נמנע. לקח נשימה עמוקה, מעלה בועות רותחות בדמות דפיקות לב.

    קדמו למעטפה ריצות לאין ספור. מילוי טפסים, חתימות, שיחות טלפון, ביקורי בית המון תפילות, לבסוף אושרה התמיכה למשפחת זליקובסקי

    "דווקא בשבילו אתה כ"כ מתאמץ?" בררה רבקה בעדינות

    הוא שתק רגע, ניכר היה עליו המאמץ המלחמתי שנדרש ממנו.

    "אני מתאמץ משום שישנו יהודי שזקוק כרגע לעזרה דחופה, וההשתדלות שלי היא אחת הדברים שיכולים לעזור."

    הוא אחז את המעטפה בידיו. היא רעדה.

    דפק דפיקה קלושה, מר זליקובסקי עמד שם, פותח את הדלת לרווחה.

    'פעם קודמת,' זכר ישראל וניסה לגרש את הזכרון ממוחו 'הוא פתח רק כדי סדק צר'

    ידו הושטה.

    ---

    כשיעמוד ישראל מול דלת שנסגרה חזרה יציף האור את ליבו, כי יכול אדם לעשות הרבה מעבר ליכולותיו ולהפנות את ליבו טהור ונקי כלפי שמיא,

    למרות הכל הוא מסוגל לתת, ורוצה, וגם יכול.
    • תודה
    Reactions: אבן דרך, נחליאלי(ת), שרי ווייס (אסתי ק.) ועוד 9 משתמשים12 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שני זאת אני :)
    מקסים! ועצוב שהחלק של זליקובסקי מציאותי למדי, והחלק של כהנא נדיר אכן לא מספיק ברור, כי מצריך...
  • 778
    • ע
    הסיני(לי)ם באים
  • עכביש //
    • השתחרר בבום הלחץ של האתגר, אז התחלתי לכתוב שטויות.
    סתם... קחו אותי באיזי. זה רק לכבוד פורים. אנחנו אנשים רציניים. בכל זאת.
    בוא נראה אותם לא מעלים לי את זה להצבעה. אני דורש הארכה עד מוצ"ש! בלי אפליות. :)

    אינני מכוין בכתיבה זו, לשום דבר כלל.

    הסיני(לי)ם באים

    (מיומנו של סנילי מדומיין, אחרי ששתה שני כוסות וודקה, שלשה ארק, שני שליבאוויץ', וחמש ויסקי.
    בזכות האתרוג אה, האתגר של פרוג, הוא הגיע למסקנה הפשוטה ביותר. הסינים קנו את הכל! כולל אותנו. מה אתם אומרים? הוא צודק?)

    קָטָן וְצָנוּם, עֵינַיִם
    כְּמוֹ אֶצְלָם שָם - כְּמוֹ מַקַו
    בָּעִיר אַסְייאַתִּיתּ, עַל עֵין מַיִם,
    חָלַּץ אֶת הַמַּגָּף.

    וְתוֹךְ שֶׁאֶת הַבֹּץ הוּא מְגָרֵד
    מִתַּחְתִּית הַסוּלִיָיה
    הוּא הֶחְלִיט! הוּא מִתְמָרֵד!
    לֹא עוֹד שׁוּלְיָה!.

    וכי נַגָּר הוּא? בָּר נַגָּר?
    עִם כַּפִּית זָהָב נוֹלָד!!
    לֹא רְאִיתֶם? אֵין דָּבָר...

    רַק -

    הַפְסִיקוּ רֶגַע עִם הַשּׁוֹקוֹלָד
    שוּרוּ הַבִּיטוּ - אֵיזֶה מַאֲגָר!
    מִן הַאַיִן, כְּמוֹ מוֹלָד,
    עֹשֶׁר רָב פִּתְאוֹם נִכַּר!

    ***

    מֵאֵיפֹה?

    זוֹ הַשִּׁיטָה שֶׁל בְּנֵי יְפַת
    לִקְנוֹת אֶת הָעוֹלָם
    מִתְּנוּבָה וְעַד דַּפְדֶּפֶת
    דָּבָר לֹא יַעֲמֹד מוּלָם

    חִפְּשׂוּ בִּקְּשׁוּ חָקְרוּ וְתָרוּ
    מָצְאוּ - יֶשְׁנּוֹ עַם אֶחָד
    אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעַזוֹרוּ,
    רַק תִּצְעַק 'געוואלד'!

    מִיָד -

    אָמַר צִ'ינְג לְצַ'אר אַתָּה יְהוּדִי!
    הֲרֵי לְךָ צַא'רִידִי
    אָמַר לוֹ צַ'אר מָה, צִ'ינְג?
    אָמַר לוֹ: הוֹ! יֶא! מַאצִ'ינְג.

    וְכָךְ הֵם הִתְלַבְּשׁוּ עָלֵינוּ,
    הַבֹּוטִים הַסִּינִים
    וְאֵתּ כָּל מָה שֶׁמִּסְּבִיבֵנוּ
    חוֹמְדִים הֵם וְקוֹנִים

    גַם בַּמִּפְעָל הֲכִי גָּדוֹל
    פָּשְׁטוּ אֶת יְדֵיהֶם
    'המאצ'ינג הַבָּהוּל'
    מְמַלֵּא אֶת כִּיסֵיהֶם.
    • תודה
    • חחח
    Reactions: אבן דרך, וי שלוק, תפילת רבים ועוד 16 משתמשים19 //
    0 תגובות
  • 773
    • מ
    אפשוט ידי
  • מחברת1 //
    • ב"ה
    הבו ביקורות/מחמאות/דעות וכו'


    אפשוט ידי


    "תודה לך" אמרתי לגברת שפינתה את כיסאה לכבודי.

    היא מביטה בי, בוודאי מצפה שאתנגד ואבקש שתשאר לשבת, אבל לא. אין לי כבר כח לעמוד,

    אין לי כבר כח לעמוד בהמתנה הכואבת הזאת, נפשי עייפה.

    אתמול התקבלה שוב תשובה השלילית, שמונה שנים אותה תשובה, טיפולים שונים, נסיונות שונים, סגולות שונות, אבל תשובה אחידה. שלילית.

    האוטובוס עמוס צפוף, אין מקום לשבת, גם לא לעמוד.

    כולם נוסעים בקו 1, למה ? מה הם מחפשים שם? האם כולם פה ממתינים כמוני? אז מה יש להם לחפש? על מה יש להם להתפלל?

    אבא, די, אבא,

    עד מתי אמתין ואחכה, עד מתי?

    מימין עגלת יויו נדפקת בי בחוזקה, לא רוצה להסתכל עליה, לא רוצה לראות עוד פעם תינוק או תינוקת יפיפיים מחייכים אלי. לא רוצה לאלץ את עצמי לחייך אליהם גם.

    בשבת אמרה לי רחלי גיסתי: "לך תמיד יש סבלנות לילדים קטנים, את כל כך שלווה"

    ואני חייכתי כמו תמיד. מחייכת לכולם, לגדולים ולקטנים.

    מורחת לי את השפתיים משני האוזניים את החיוך הנצחי שלי ..

    אם היתה יודעת כמה מאמץ דורש ממני החיוך הזה לתינוק הרביעי שלה כשעוד לא חלפו לה מחצית משנות נישואי?

    השפתיים מחייכות, אבל העיניים לא.

    כי חיוך לעיניים מגיע מהלב והלב שלי, בוכה, צועק ,זועק, צורח.

    הייתי רוצה לצרוח בחדר, לא לראות תינוקות בכלל, לא להשתתף בשום ברית ובשום חתונה, רק לבכות את מר ליבי.

    נמאס לי להרגיש חזק את המבטים סביבי, כואב לי לשמוע חזק את השתיקות שלכם, של כולכם.

    כעס עצום מזדחל לי מעומק הלב ועד לפה.

    על מי אני כועסת? על כולם.

    למה הם קיבלו חינם אין כסף את כל מתנות השמים שמקרקרים סביבם?

    נכון, הם לא אשמים, אבל אני כועסת.

    גם לי לא ברור למה כעס. אבל כן כעס.

    למה רק לי אין?? למה?

    אבא, למה?

    תן לי גם בבקשה, רק תתן.

    שוב עגלת היויו נדחפת לי בין הרגליים, הפעם אני מציצה. נסיך יושב שם בבגדי שש וארגמן, וסביבו משמר המלכה בבגדים זהים, כולם. ארבעה במספר.

    ואמם כמו מלכה בממלכה.

    היא לא מתביישת הגברת? ככה להוציא לי את העיניים והלב? ככה לשבור אותי עוד יותר??

    האוטובוס זוחל לכיוון הכותל, משמאל נראה הר הזיתים, קבוצת לבושי שחורים מתקרבת לאבן שיש בוהקת, מנין גברי, עולה לקבר.

    כנראה נשמות יקרות צאצאיות של הנשמה הצרורה בצרור החיים.

    מחשבה משונה חולפת במוחי, קורעת את ליבי. מי יבכה בבוא היום על קברי? מי?

    "תחזיקי בעגלה חזק" אומרת בעלת היויו למשמר המלכה העומד מימין.

    משמר המלכה מביע אי שביעות רצון גדולה ומפלסת לה בכח דרך לקדמת האוטובוס.

    בלי רצון אני מגלה את עצמי שותפה לשיחת הנסיכה בת הארבע עם המלך.

    "רוצה לרדת עכשיו מהאוטובוס" מתחילה לצרוח.

    "אי אפשר לרדת עכשיו"

    "אבל אני רוצה"

    "אני יודע שאת רוצה, אבל אבא יודע שעכשיו אי אפשר"

    "כן אפשר"

    "לא טוב בשבילך לרדת עכשיו, עוד רגע מגיעים לכותל ונרד"

    "אבל אני רוצה עכשיו. עכשיו! פה לרדת"

    "אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה, עכשיו לא טוב, אפילו שאת רוצה."

    המזחלת עוברת דרך שער האשפות. נפתחות הדלתות והמון העם מתפרץ החוצה.

    כרכרות מעוצבות וממותגות נוהרות סביבי, מתי אזכה גם אני להוביל אחת כזו משלי?

    מתקרבת אל הכתל נוגעת בקיר.

    מוציאה מהתיק סידור ומסתתרת, שלא יראו.

    דמעות מלוחות מרטיבות את עיני.

    "אבא, תן לי בבקשה. אני רוצה עכשיו. הרגע. אין לי כח לחכות".

    פתאום, כל השריונות והשכבות שאני מתכסה בהם, גולשים ממני, נמסים.

    הדמעות כבר הפכו לנהר שוצף, נחל נובע, מעיין זורם, הדפים רטובים, הסידור כבר סחוט.

    עכשיו כבר לא אכפת לי שיראו כולם שידעו כולם כמה נשרף לי בלב, כמה אני רוצה ומייחלת.

    כמה דמעות אני שופכת, כמה מתייסרת.

    עכשיו אני זועקת מתחננת מבקשת :"מלך העולם, אני בטוחה שאם תתן לי אהיה מאושרת.

    אחנך אותו ליראתך, אגדל אותו בשמחה, אשמור עליו בשבילך.

    אעשה את רצונך.

    אבל אני רוצה

    אבא רק תתן לי ומהר. עכשיו הרגע.

    גם חנה התפללה לא רחוק מכאן ונתת לה."

    עודני מנקזת את כל כאבי ומנקה את נפשי משיירי דמעה מצויה.

    אני שומעת אותו עונה לי כאילו מתוך נשמתי,

    "אני יודע שאת רוצה עכשיו"

    "אבל עכשיו לא טוב לך"

    "אבא יודע מה טוב בשבילך, מתוקה."

    לפתע תחושה חמה מלטפת אותי, קירבה חזקה פושטת בתוכי. והבנה חזקה מתחילה לזרום בי.

    אתה מלך העולם, יודע מה טוב בשבילי, ועושה את הכי טוב למעני.

    אפשוט ידי לקבל את מתנותיך, גם את הכן וגם את הלא. כולם מתנותיך, ואקבלם בשמחה

    אפשוט ידי אליך אבא ולא אחליט בשבילך מה. אלא אפתח ליבי ואקבל את שתשלח, כי אתה קל גדול מלך העולם, מכירני עד לנבכי נפשי ויודע מסלול נשמתי ומה הכי טוב בשבילה.
    • תודה
    Reactions: קוביד, ע.מ., שני זאת אני :) ועוד 7 משתמשים10 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    תופרת חרישית
    כואב ונוגע. סגנון הכתיבה מזכיר עלוני צדקה.
  • 2 3 4 5K
    • מ"ם
    תחרות הפורומים - סגירת הרשימות
  • מ"ם //
    • מכירים את הרגע הזה בו הדלתות השקופות של הסופר כבר נסגרות, בכריזה מזרזים את אלו שמתעכבים מול העגבניות, וכולם זורמים בתנועה איטית אך בטוחה לעבר הקופות שציוץ הברקוד שלהן מתגבר על רקע השקט המשתרר?

    מכירים - להבדיל בין צרכניית חסד לפוליטיקה - את הרגע הזה של אחרי 22 בלילה בוועדת הבחירות, שכל הנציגים רצים עם חצאי רשימות והסכמים ותופסים מקום בתור מול השעון הענק?

    אל תגיעו לשם.
    יש לכם עד הערב.

    היום היום האחרון לשליחת החומרים לתחרות!

    החומרים שעלו כאן - טפו טפו בלי עין הרע חמסה חמסה שום בצל חצי שעה בתנור ו-24 שעות במקרר - משובחים אחד אחד.
    מה שעולה בחודש עלה כאן בכמה ימים. בכמות ובאיכות.

    אז קדימה, לסיים שיפוצים אחרונים אם צריך על פי ההמלצה המקצועית האינטנסיבית וחדורת המטרה,
    ולשלשל לתיבת המערכת.

    <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>


    קוד לבוש למפגש: מכופתר.
    ותנוחו בצהריים, זה הולך להתארך עד לשעות הקטנות של הלילה.
    • תודה
    Reactions: וי שלוק, אשר כותבת, דוי ועוד 7 משתמשים10 //
    69 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שב נא הסופר
    ככה אומרים..
  • 2 3K
    • מ"ם
    תחרות הפורומים - חלוקת עבודה
  • מ"ם //
    • על התחרות כבר קראתם.

    כאן.

    וכאן.

    וכאן.

    וכאן:
    https://www.prog.co.il/articles/יוצרים-ואמנים-הפורים-הזה-לא-פחות-מאלף-יקבל-מבט-חדש.444/

    נזכיר שהתנאי לפרס הוא "הפורום המקצועי הפעיל ביותר- בו ישתתפו מספר יוצרים רב ביותר, באינטנסיביות, חדורי מטרה ומקצועיות הכוללת התייעצות בתוך הפורום. (כמובן ניתן להיעזר במנהלים)...

    כמובן שאינטנסיביות כוללת 6-7 אשכולות מינימום, וזה רק השלישי...

    ובכן, נא להתפקד!
    אני מונה כאן את החברים שהשתתפו בחודש-האחרון-ככה בכתיבה יוצרת מעשית. אין מוקדם ומאוחר בתורה. וכל מי ששכחתי או שחדש ורוצה להצטרף, נא להוסיף את עצמו.

    כל אחד מוזמן להצביע בתורו ובהודעתו ולבחור מה הוא לוקח על עצמו לכתוב, לכתוב סיפור, שיר, או שניהם יחד (שתי מנות לאיש אחד) או שניים מכל סוג (שתי מעות לשני אביונים ולא כפירושו).

    להזכירכם, נותר פחות משבוע לסגירת הרשימות!!!

    קדימה, להתפקד!

    @אבימי
    @נתן גלנט
    @יואל ארלנגר
    @עבדקן
    @מעלה ומוריד
    @אשר שרבר
    @מרחבית
    @יואב ברק
    @תמיד בעליה
    @דוכסוסטוס
    @פסיק
    @רות שיר
    @נקודת אמת
    @RACHELIZ
    @כנפיים
    @א. איזראעל
    @שיילה
    @מכונתכתיבה
    @יוצרת כתיבה
    @הפקות כתיבה
    @עוצמה של הפקה
    @מ. ברא"י
    @שרה מגן
    @nechamizak
    @ארבע
    @באבא קמא
    @palm
    @מירה דביר
    @מעצב פנימיות
    @יענקי R
    @יוסף שחק
    @Sara led
    @חדוי אשלג
    @Ushaya
    @ר' מענדל
    @אפשוטער איד
    @גוגלית
    @*גלומה
    @משויטט
    @מטאלי
    @הגשש
    @דוד ריזל
    @סומה
    @שואף
    @מרציפן
    @מחברת1
    @מוישה
    @מ. י. פרצמן
    @רותי רפפורט
    @ראש לשועלים
    @ח.נוי


    פשוט להתפקד, להצהיר אם אתם מכינים שיר או סיפור.
    ואז להכין ככה מהר אבל איכותי ולזרוק לאשכול הייעודי.
    זה האשכול הייעודי:
    https://www.prog.co.il/threads/מלמדו-אמנות-נראה-להם.426292/

    והיה ויבוא רעיון טוב יותר בימים הבאים? תעלו עוד.

    לכל עזרה ניתן לפנות וכו'.

    אשכול נוסף למבחר רעיונות בחינם, בקרוב.


    זה שלב א'.
    יהיה גם שלב ב'. ששש.
    • תודה
    Reactions: יענקי R, פסיק, יוסף שחק ועוד 6 משתמשים9 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ"ם
    מ"ם
    נדל"ן. על פי כללי התעתיק מערבית לעברית באותיות עבריות - צ"ל מַבְּרוּכּ. מצו"ב. ك = כּ גם...
  • 1K
    • ג
    מצטרפת לפשיטה - לצאת ידי חובת היום
  • גוגלית //
    • הקטע חף כמעט לחלוטין מתיאורים, יען כי אני שונאת תיאורים וגרועה במה שאני שונאת.
    נראה לכם שצריך להוסיף למען הפרוטוקול האמנותי משהו?
    ואם כן, ברוך אומר-ועושה : )
    • תודה
    Reactions: ארבע, Pencil, צלצולית ועוד 12 משתמשים15 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רחל שמש
    @גוגלית איזה כשרון את! לא צריך להוסיף כלום, זה מושלם
  • 946
    • יענקי R
    מי רואה אותם כותבים וכותב? למען לא אפרוש מן ציבור הפושטים... | לאתגר?
  • יענקי R //
    • לא השקעתי המון. כלומר, בכלל לא. מחוסר זמן קונקרטי.
    אבל לא נעים לעמוד ככה מהצד כשכולם בלחץ מהדד-ליין הירוק. אז קשקשתי כמה מילים, שיהיה. מקסימום נגנוז לתקיית המגירה המאובקת, עדי לא אדע.



    בס"ד

    כל הפושט - קוראים לו    ​

    נזרקתי על המיטה באפיסת כוחות. עייף, מותש, מרוט.
    אחרי עוד יום עבודה קשה ומלכלך, ביקשתי רק כוס מים, מקלחת ושינה.
    את הראשונים קיבלתי די מהר, אבל האחרון בושש מלבוא.
    המחשבות הטורדניות על קשיי הפרנסה, הנזיפה מהבוס... אוי, ריבונו של עולם, העלף שוין.

    עד שהצלחתי לעצום את עיני מוחי ולקבל סוף-סוף את המתנה המיוחלת שמכונה משום-מה 'שינה'...
    אני דווקא הייתי קורא לה בשם אחר, עם שורש ח.ד.ש, אבל העיקר שבסוף היא באה.

    לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל זה עבר מאד מהר.

    יד קטנה מנדנדת אותי בחוזק ילדותי.

    'א-ב-א, א-ב-א...'

    'אמממ....' ישנוני עמוק נשמע מכיווני.

    'אא-בב-אא'.

    'מוישי, בבקשה, תן לאבא לישון. תחזור למיטה, מחר אביא לך הפתעה'. זרקתי, והתהפכתי לצד הקיר, מתכרבל בשמיכת הצמר הישנה, שירשנו מהסבתא-רבה של השוויגער.

    'לא, אבא, לא!'

    'עקשן הילד', השתחל לו ההרהור באמצע חלום שחור על מלט לבן.
    מלחמת 'טיטול-אמצע-הלילה' הוותיקה חזרה אלי עכשיו בבומרנג, עם תוספת של 10 קילו.
    להרים אותו? לא להרים אותו. שיעמוד ויבכה עד שיעיר את אמא שלו?
    נזכרתי במעשה הנדוש, שנגמר בערך ככה: 'יצר טוב ויצר רע - תמשיכו להתווכח, אני ממשיך לישון. כשתגמרו תעירו אותי'.

    כנראה המחשבה האחרונה נמשכה יותר משניה וחצי, כי הצעקה הבא הכמעט הפילה אותי מהמיטה.

    'א-ב-א!!!'

    זה לא דמיון, זה אמיתי. אין לי כח.

    פקחתי רבע עין ימנית וראיתי את ידיו הקטנות מושטות לעברי, מתחננות גם הפעם: 'רק הלילה'.
    טוב נו, ערב פורים עכשיו.

    'קח, בני. ז'תומרת, בוא'.
    - - -

    לילה טוב.


    -----
    נתתי.

    לשלוח? עדיף שלא?
    מה שתגידו.
    • תודה
    Reactions: דגאיש, mend, רחל שמש ועוד 10 משתמשים13 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רחל שמש
    אוי, בטח לשלוח זה מעורר הזדהות עמוקה וכואבת
  • 4 5 6 12K
    • כ
    איך הם הולכים
  • כנפיים //
    • איך הם הולכים
    בגשם, ברוח,
    ועוד הם שרים,
    לאוויר הפתוח.
    הרים וגבעות,
    הם נושאים על כפיים,
    זעה,
    ודמעות,
    ואור בעיניים.

    איך הם שקטים,
    כשהעולם מתהפך,
    ולא נצבטים,
    ב"למה?"
    ו"איך?"
    איך הם נותנים,
    את כל מה שיש,
    ותמיד עוד נובעים,
    ליבם לא יבש.
    ---
    ואני,
    בצד שני,
    עייף רק מלנשום,
    את הקור והחום,
    מותש מהרוח,
    מתלבט, לא בטוח,
    מלחשוב על כאב-
    נאטם לי הלב.
    וקשה לי לסבול,
    אפילו קצת עול.

    וכשאני נותן-
    גם אם רק קצת כח,
    משהו בי,
    קורא לי לברוח,
    וגם אחר כך,
    אני סב לאחור,
    כדי לבדוק
    שבטוח
    לא נשארתי עם חור...
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תהילושש, וי שלוק, anotherית ועוד 57 משתמשים60 //
    100 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עכביש
    נס שהסברת.
  • 662
    • ח
    כל הפושט... להערות והארות!!
  • ח.נוי //
    • מפאת קוצר הזמן התיישבתי עכשיו לכתוב שיר קצר. זה התוצאה הראשונית ומי שיוכל לעזור לשפץ אשמח לכל ביקורת!!

    על דלתי מרום דופקת, נוקשת
    יד יהודית שכוספת, מבקשת,
    לא תחדל מתפילה דוחקת, עיקשת.

    שופכת שיחה בתחינה למרומים,
    בלב נשבר ונדכה וברגשות הומים,
    שוב ושוב מצפה, מייחלת לרחמים.


    אך השער סגור והדלת כמו נעולה,
    וכל דמע ובכיה לא תפרוץ מנעולה.
    ועוד לא הגיעה עת הגאולה.

    אך בורא עולם לוחש: הו ילדי,
    תפילתך הגיעה עדי.
    אך נוצר אני אותה תחת כסא כבודי.

    כי אני שיצרתיך, רואה לרחוק וקרוב,
    וממשיך את סרט חייך לטוות ולכתוב,
    אז- גם אם כואב, תאמין שזה טוב.

    תמשיך לחוש בכל איבר, בכל נים,
    באהבתו של אבא, שוכן מעונים.
    כי הפונה אליו, מובטח שלו עונים,
    כל הפושט ידו- נותנים!!
    • תודה
    Reactions: ע.מ., RACHELIZ, מ"ם ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 1K
    • מ
    כאילו שחסרים כאן סיפורים
  • מטריה //
    • מעלה ג"כ סיפור שקיבל אדפטציה לנושא החם...
    אשמח מאוד עם משוב, מכל סוג שהוא!
    בתודה מראש.


    כוס נס
    ​
    יכולתי לנחש מה מתרחש מעבר לדלת הסגורה, אך פתחתי בכל אופן.
    חדר הבנים היה אטום וחשוך, ועל המיטה, מצונף בשמיכתו, שכב הבחורצ'יק שלי וישן עמוקות, רק נחירות קלושות אותתו על חיים. השעון הראה ששעת חצות עברה מזמן. נענעתי אותו והיטבתי לראשו את הכיפה שנפלה למרגלותיו.
    "אני עוד רגע קם". - - - - -

    כשנחת לבסוף בפתח המטבח, שעה שהקטנים כבר חזרו מהלימודים והתאספו סביב השולחן לארוחת הצהריים, התעלמתי. הוא נדחק פנימה בינות למהומה להכין לעצמו קפה. לא התאפקתי:
    "עכשיו?! הקפטריה שלנו פתוחה רק בשעות הבוקר. פספסת את הזדמנות שלך, אפי."
    הוא לא נשאר חייב, כמובן:
    "מה אכפת לך? אני מכין בשקט ובזהירות, ואפילו לוקח איתי את הקפה בכוס חד-פעמית לשתות במרפסת. את סתם... את סתם...."

    ההתרסה הקבועה במבטו היתה שם, אבל היא אבדה בין מילותיו התועות.
    ראיתי אותו יוצא, פגוע, ולמרות שנקיפות המצפון שלי קראו לו לחזור מיד לשתות, הוא עזב ולא חזר.
    תמיד זה ככה בסוף. אני מלאה כוונות טובות; מחליטה שהפעם אקבל אותו בזרועות פרושות, ללא הערות וללא תנאים, אבל משהו מתפקשש. ואז אני 'אוכלת את עצמי', מנסה להתפייס, ושולחת אותו חזרה לישיבה בלב חצוי ואנחת רווחה מהדהדת.
    לו רק לא היה מגיע הביתה כל שבוע!

    אחרי שעזב את הישיבה הקודמת, הוא בחר בישיבה קטנה ולא קונבנציונלית בשטחים. קיווינו ששם ימצא מרגוע לנפשו ויעלה על דרך המלך, אך בינתיים, למראית עין, אין שינוי לטובה.
    "בלי לחץ" אומרים כל המומחים, "להרעיף הרבה חום ואהבה" הם מדריכים.
    הוא לוקח חופש מתי שרק רוצה, ומסתובב בבית בחוסר מעש.
    ואני מתפוצצת.

    בימים שהוא לא נמצא, הכל הרבה יותר רגוע, ואז מתגנב לליבי הרהורון אסור:
    "אם הוא לא היה, הכל היה שונה, טוב יותר, נינוח. עדיף לנו בעצם בלעדיו..."
    חיש מהר ובבושה רבה אני הודפת אותו, דוחפת פקקים וירטואליים כדי לא להקשיב לקולו.

    "איזו מין אמא אני...?"

    אפי מספר:
    יצאתי מהבית. היה לי קצת קר כי את הקפוצ'ון דחפתי בתוך הקיטבג בגלל שאמא עשתה פרצוף כשהגעתי אתו. לא שמישהו יגיד לי מה לעשות, אבל החלטתי לא ללבוש אותו מול העיניים שלה. מספיק ש'לא ראיתי' את הדמעות שלה כשהיא איחלה לי בהצלחה ודחפה לי קופסא עם עוגה ביתית.
    בקושי התקדמתי כמה פסיעות, והיא כבר מתקשרת אלי:
    "אפי, רציתי להגיד שאני מתגעגעת אליך מעכשיו".
    "מרגש"
    "ותתקשר אלי כשאתה מגיע. מתי האוטובוס שלך יוצא?"
    "אני לא לוקח את ההסעה הישירה, אין לי כוח לסיבוב הארוך, יש כל הזמן קווים שיוצאים מירושלים. אני יורד בצומת הגוש ועוצר שם טרמפ."
    "שלא תעז! אתה מכיר מצוין את דעתי בעניין, אני לא רגועה..."
    "ואת יודעת שזה לחינם. כולם עושים ככה ואני מסתדר לבד בלי שתדאגי לי!"
    "טוב, חבל ששוב נריב. נסיעה טובה."

    * * *

    סיימתי מוקדם עם ארוחת הערב וההשכבה, שקט שלאחר הסערה. החלטתי לנצל את הזמן כדי להצטייד בכמה פריטים. הוראות אחרונות לבייביסיטר, ו...נס שלקחתי איתי מטריה, כי גשם זלעפות מתחיל לרדת. הגעתי לתחנת האוטובוס, כשאני מתלבטת אם להמשיך, או לעשות אחורה-פנה. מסה רטובה של אנשים מצטופפת מתחת לגגון. אני שומעת שברי משפטים נסערים:
    "שוב פיגוע"
    "אומרים שריססו אותם מתוך מכונית נוסעת"
    "הצומת שם כבר גבתה מספיק קרבנות. מתי נפסיק להיות מטרות במטווח?"
    "מה קרה?"
    "מחבלים ירו על עומדים בטרמפיאדה שבכניסה לגוש עציון. אומרים שיש הרוגים ופצועים. יימח שמם!"

    אפי! אפי שלי! הוא אמור היה להיות שם!
    נגמרה לי הבטרייה בפלאפון, ואני לא זוכרת את המספר שלו בעל פה...
    אני כבר מדמיינת אותו שוכב דומם, עטוף. עכשיו הוא לא כזה ארוך ומאיים כמו כשהוא שרוע על משכבו. בעיני רוחי הוא קטן, בודד ומכווץ.

    גם הלב שלי מתכווץ: "את ביקשת את זה, תודי!"
    "לא נכון!"
    אני מתהלכת סהרורית, בקושי רואה מבעד לזגוגיות משקפי הרטובות. לא יודעת אם זה הגשם או הבכי ששוטף אותי. ממשיכה ונתקעת ברוכב אופניים. אסוציאטיבית, אני נזכרת במבטים העורגים של אפי בזוגות אופניים מבריקים שבפתחי החנויות. בעלי היה נגד רכיבה, ולא עזרו כל תחנוני שהילד זקוק להרפיה...

    אני אשמה!

    זו לא היתה הפעם היחידה בה לא השכלתי להלך בחכמה בין הדרישות הנוקשות של האב לבין ההגנה על הבן. גם לא הצלחתי להעמיד פנים שאנו חזית אחידה בחינוכו.
    בני בכורי נפל שדוד על מזבח הגורמים לנשירה.

    הרעד ברגליי מתגבר. אני פונה לגרם מדרגות מאחורי התחנה ומוצאת את עצמי בתוך חנות צעצועים מוארת. המוכר, צעיר שחרחר עם סיגריה בזווית הפה, לא מעיף עלי מבט, וטוב שכך. הוא רוכן מעל הרדיו שמדווח עכשיו על שני חיילים הרוגים, ואזרחית פצועה.
    אפי בסדר, כנראה, איזו הקלה!
    אני בושה בעצמי:
    "אימהות אחרות בוכות עכשיו!"
    אבל מערבולת הרגשות עדיין נותנת בי אותותיה, ואני מרוכזת בעצמי באנוכיות אומללה. עיני נתפשות בקופסאות על גבי קופסאות הסדורות על המדפים. המשחקים מדברים אלי ללא מילים:
    "היי, רובנו מכרים! רכשת אותנו בהון רב, והשתמשת בנו במרץ בלתי אכזב, לא כך?"
    בוודאי. סיפורים בלי סוף סופרו, עוגיות באין מספר נאפו ונאכלו, מגדלים נבנו, וילדים צהלו. חלקיקי פליימוביל התפזרו ונאספו, איזו נוסטלגיה...

    אז למה אני כ"כ קשה עם עצמי?

    אי-שם בעומק החנות, בניגוד לסיטואציה הקשה, אני מניחה על נפשי רטיות של סליחה. היד האימתנית שהתנופפה מעלי כל הזמן, ועשתה לי "נו, נו, נו", שולחת אלי לפיתה אמיצה של הבנה והכלה, כזו שאני משתוקקת לשגר הלאה – ליד מתחננת שפשוטה מולי - - -
    אני מתקדמת ונעצרת מול ספלי חרסינה למתנה. בדרך כלל ה'קיטש' הזה לא מדבר אלי, אבל עכשיו אני מרימה ספל עם הכיתוב: "ילד הוא לתמיד", ומנגבת ממנו את האבק.

    אפי מספר:
    שוב התעוררתי מאוחר. זה לא שלא רציתי לקום קודם, אבל אני פשוט לא שומע את השעון מעורר. מה לעשות? התארגנתי בשקט, כי העדפתי שלא להיתקל באמא. יצאתי מהחדר למטבח, היא לא נראתה בשטח, איזה מזל.
    על שולחן האוכל ראיתי ספל חרסינה בוהק על צלחת עם כמה עוגיות קוואקר. היה שם גם פתק:

    "לאפי היקר שלי,
    טבול באהבה.
    (דיר באלק שאתה לא מדיח אחריך!...)
    אמא"

    הסתובבתי להרתיח לי מים לנס.


    ​
    • תודה
    Reactions: AUVI, 9%, שמחה תמידית ועוד 26 משתמשים29 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כנפיים
    אהבתי מאד שלא הפכת אותה למלאך!
  • 2 2K
    • ש
    סיפור לאתגר - אשמח לביקורת
  • שני זאת אני :) //
    • שלום לכולם, ברוכים הנמצאים :)
    רוצה לשלח לאתגר, ואשמח לחוות דעת, וביקורת.
    תודה מראש לכל המגיבים.
    ולכל אלו ש'עילצו' את האתגר ועשו חשק לכתב.


    כל הפושט לב.
    "דפוקה".
    המילה מסתננת החוצה והכעס שחנק אותה כבר כמה דקות בתוך הגרון גורם לה להצטלצל קצת מידי בקול ממה שתכננתי ולהתערבב באויר עם הדמעות של ליאת. אף אחת מהבנות במעגל לא מעיפה מבט לכיווני, רק דבורה המדריכה מסתכלת לשניונת שאקלט ששמה לב, ומאמפטת חזרה את המבט על ליאת.
    אוקי, על ההתערבות הזאת בזמן שחל איסור מוחלט לדבר כשזה הזמן של ליאת ואין מקום לשום שפיטה מצידנו חברות הקבוצה, תחכה לי מין הסתם תוצאה אחרי הסבב הנוכחי, אבל זה מזיז לי בערך כמו שמזיז לי שלבשתי היום את החולצה הפוך עם התיפורים הפניימיים כלפי חוץ, ואת הכפכפים למרות שמטפטף, באלי, ותתפוצצו כולם.

    "אוהבים אותך ליאת"
    אוהבים.. אוהבים.. החיקוי מתנגן אצלי בפנים בזלזול, רק בלב כמובן, לא חסרה לי תוצאה נוספת.

    טוב, המילים האלו בעצם אומרות שליאת סיימה ועכשיו כולן על דיתי, ועוד יותר אומרות שמיד אחריה כולן עלי.
    המחשבות מתחילות להתעופף לי במח כמו חבורת היפרקטיבים בצינוק, ועצמי מתחיל לצרוח על עצמי כמו בכל הפעמים מאז שהגעתי לכאן והוכרחתי להשתתף בסבבים כחלק מתכנית השיקום. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה!!!! מה אני עושה פה בכלל? מה הקשר שלי לכל הסיפור הזה למען ה'? תניחו לי, תעזבו, לא רוצה! רוצה החוצה למקום שלא חייבים בו כלום לאף אחד, ומותר בו לצאת וללכת ולבא ולשתות ולגנוב ולהסתובב עד אור הבוקר, ולישון עד הלילה ואני חופשיה בו לעצמי בלי שאף אחד ישאל איפה הייתי ומה עשיתי. ועוד יתן לי תוצאות! המילה האחרונה גורמת לכעס לפעפע בפראות.
    הלב מבמבם חזק יותר ויותר, ככל שמתקרב תורי, הגוף מתחיל להכנס למצב של כל כולו משווע לכוסית, וזועק לברוח לעולם מקביל מהר ועכשיו.
    אבל הרגלים, שזוכרות את הפעם הקודמת שברחתי וקבלתי אזהרה שזה ניסיון אחרון לפני מעצר, נוטעות אותי חזק ברצפה ומשאירות אותי עם השדים שפתחו אצלי חוג מחול בלב.

    "עדי."

    הפה שלי קפוץ, סגור חזק חזק, והעיניים משוטטות בחדר בהבעה אדישה.

    המחשבות בניגוד הזוי למראה פני, עולות שלב, ועכשיו מדמינת איך אני מתעופפת אל הדלת וממנה אל השער שבחוץ, בדרך מכבה את האור בחדר וצועקת בקול מחריש אוזניים לליאת שתינוק מי שבוכה ככה בקול ליד כולם, ולכל הבנות שהן נשמעות לא שפויות כשהן מוציאות מהפה מילים כמו כואב ונפגעתי ומתגעגעת.

    השקט מסביב מטריף אותי, העיניים של כולן נעוצות בי.
    הידים שלי עסוקות בלצבוט את השפתים שמא ואולי בטעות...
    לא, לא יכולה לחשב על זה אפילו, לא צריכה עזרה של אף אחד, תמיד אני מסתדרת לבד ומצוין, ואני חזקה ושולטת, מילה לא יוציאו ממני, ושיתפוצצו.

    "עדי? איך את מרגישה?"
    הקול הרגוע והמלטף של דבורה והשהיה שמגיעה אחריו מזיזה לי לאט לאט את הכעס מהלב לפה, החניכיים כבר כואבות מנשיכות. להחזיק להחזיק להחזיק, את הפה וגם את העיניים.

    "לא טוב לך כאן?"

    "אני שונאאאתת"
    הצווחה נמלטת לי מהפה בקול גדול, רגע של שתיקת הלם מעצמי, ושום דבר בי כבר לא שואל אותי רשות יותר. המילים ננשפות לי החוצה כמו יריות באמצע קרב מהר, בעוצמה ובלי סדר:
    "אני שונאתת, שונאת את המקום הזה! שונאת את הבנות, שונאת את מרכז הגמילה הזה, שונאת שאסור ושונאת שמבינים, שונאת את המעגל הזה שמדברים בו על להרגיש ועל חולשות, ושונאת אותך בעצמך שאת אף פעם לא כועסת עלי בחזרה והפנים שלך מסמפטות תמיד גם כשעוברים על כל הכללים וגם כשאת מחליטה על תוצאה, שונאת שמתערבים לי בחיים, אני שיודעת מגיל אפס להסתדר לבד, שאת אמא שלי אני מגדלת מגיל עשר שאבא שלי נפטר, ועל אחיות שלי אני גם אחראית ודואגת להכל, ואתם אתם תגידו לי מה לעשות?!!
    אני שונאת שחושבים שיכולים לעזר לי..."

    עם המשפט הזה פותחת את העיניים, ונשמטת על הכיסא. מרגישה אחרי נצח ברכבת הרים שמסובבת את כולי, והופכת לי את הראש בהתעללות למעלה, מלטה ולמעלה, גורמת לסחרחורת מבחילה.
    נתקלת במבט האוהד של דבורה, המבט הזה שתמיד גורם לשדים בתוכי להשתולל יותר, והפעם גורם לי להתפרק, משאיר אותי חשופה וחסרת אונים.
    סקירה מהירה של הפנים סביבי, מציינת בפליאה שאף אחת לא נראית מופתעת או נסערת במיוחד.

    "אוהבים אותך עדי!"
    המילים מגיעות אלי מכל הכיוונים, מחלחלות לתוכי ותופסות בי מקום.

    ליאת, זאתי שהיתה דפוקה מקודם, קמה פתאם ומחבקת אותי חזק.
    אני מתמסרת לחיבוק, מותשת מכדי להתנגד, סחוטה. ובתוך הידים שלה מרגישה פתאם שאני לא רוצה לצאת מכאן, אני רוצה להיות, להשתנות, לזוז, רוצה סיכוי, קולטת בהבזק שאולי פשיטת הלב היא הושטת היד לעזרה, וגם אני מסוגלת ללכת בדרך חדשה.
    תקוה פצפונת מתגנבת בשקט בשקט ומפרפרת לי בלב.
    • תודה
    Reactions: .C.G, תמר21, רחל שמש ועוד 25 משתמשים28 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    חושבת שלא בכל מקרה, אלא רק כאשר במקור לא כותבים עם האות ו' אז כשהמילה ללא ניקוד מוסיפים אותה...
  • 884
    • ה
    הפשיטה הגדולה | כך יהודי פשוט משתתף בתחרות הנדירה
  • הגשש //
    • הפשיטה הגדולה

    שבוע לפשיטה הגדולה על דרום זאיר. כל חברי החוליה נלכדו. לא היה להם סיכוי כלל. כוחות הצבא של ארצות הברית פשטו על המקום במאותיהם. יחידות העילית לחמו במורדים המקומיים והבהירו את מטרתם: הם רוצים לידיהם רק את חברי החוליה שפרצה לבנק אוף אמריקה בקליפורניה ורוקנה אותו כליל.

    חברי החוליה לא התכוונו לוותר. העושר האגדי שנפל בחלקם לא שווה כלום אם לפתע יתנו להם עונשי מאסר של מאתיים ושלוש מאות שנה כמו שרק האמריקאים יודעים לתת. חשיבה מעוותת יש להם באמריקה, ממירים עונשי מוות במאות שנות מאסר. רק מלספור אותם אפשר למות.

    מרחבי הספארי הגדולים של אפריקה הפכו לשדות קרב. האמריקאים הטילו למקום את הטכנולוגיה העילית וכל הכוחות הטובים שלהם. אך הם, חברי החוליה, למדו את מנהגי המקום. מול הכוחות הגדולים הם לחמו כאריות והסתתרו כבבונים. תקפו כנמרים וברחו כאיילות. מתמגנים ותוקפים. משיבים מלחמה.

    לא היה להם צ'אנס. יחידות המארינס וכוח דלתא סגרו עליהם ממערב ודרום. הריינג'רס וצוות שש התקיפו ממזרח וצוללנים של אריות הים ארבו להם מצפון. הכוחות של ארצות הברית של אמריקה יודעים להילחם כשהם רוצים. לכולם הובטח בונוס שמן בסיום המוצלח של המבצע. כל מערך ההתקפה הזה עלה לאומה האמריקאית רק אחוזים בודדים מערך השוד הגדול.

    השוד המוצלח של כל הזמנים. עשר שנים שהם מתכננים אותו. מספיקים ללמוד בדרך משפטים, מנהל עסקים ומחשבים ולהיכנס בזה אחר זה לבנק הגדול בקליפורניה. מצטרפים כאילו בלי קשר, למצבת העובדים הגדולה של הבנק. משקיעים בתחומם, מצטיינים בעבודתם.

    בשנה האחרונה, כשג'ורג' קיבל את התפקיד הבכיר - סגן ראשון. תכנון השוד עלה הילוך. הם למדו את דרכי האבטחה. מערכי החירום ואבטחת המחשבים. לא משאירים פינה בלי טיפול. הכל נלקח בחשבון, נרשם בניירת מסודרת בביתו של טום השקדן. לא מדברים מילה ברשת, לא רומזים דבר בסלולרי, הכל נעשה באמצעים מיושנים. אמריקה הגדולה יכולה לצטט ולהקשיב לכל דבר דיגיטלי. לא לעט החורטת על גבי דפדפת צהובה, מוגנת בפלסטיק שחור וקליפס מתכת.

    גם ביתו של טום נבחר בקפידה כמקום התכנסות. הבית היחיד מכל החבורה שלא הכיל מצלמות ברדיוס של חמישה רחובות ממנו. אזור שקט ובורגני במערב בעיר. פעם בחודש בממוצע הם התכנסו שם, מתגנבים כיחידים אחת לשעתיים.

    בהתכנסות האחרונה הם קיבלו את הזהויות החדשות שהכינו עבורם באוסטרליה. ההתרגשות הגיעה לשיאה. הם שיננו את הפרטים החדשים אודותם. מיששו את רישיונות הנהיגה ונהנו לראות את דרכוניהם מוחתמים ברחבי העולם עם חותמת כניסה לארצות הברית.

    מאות אלפי דולרים הושקעו בתכנון השוד. את יום הדין הם קבעו לשבוע של סוף השנה. חגיגות ראש השנה האזרחי זה זמן טוב מאוד לרוקן את מאגרי הבנק ולצאת מהמדינה בשלום. רק לאחר שישהו חמישה ימים מחוץ לגבלות המדינה ייכנס המנהל הבכיר אל הבנק ויגלה את דבר הגניבה.

    הכל התבצע כהלכה. במשך יומיים רצופים, הם נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו. סוחבים איתם שקי ענק של זהב, יהלומים, עתיקות וכסף מזומן. אף אחד לא שמע. איש לא ראה. ציוץ לא נשמע. גם הנסיעה ביאכטה המפוארת ששכרו, עברה חלק לגמרי.

    עכשיו. כשהכוחות סגרו עליהם מכל כיוון ובבית המשפט עומדים לתת להם מאות שנה בפנים.

    כעת. כשהם מתחילים להריח מבפנים את קירות בתי הכלא הטחובים של אמריקה, הם מבינים רק דבר אחד.

    כל הפושט יד, נותנים לו.

    לא יעזרו לך כל התכנונים והתוכניות. כל האסטרטגיות וההכנות. תברח, תסתתר, תתחפש.

    בסוף, נותנים לו.
    • תודה
    Reactions: נ. גל, אני וביתי, מ"ם ועוד 11 משתמשים14 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יאן
    הכל מובן לעילא. סיפור שבנוי על פרטים אמיתיים. אני אוהב
    • סקר
    1K
    • A
    אכזבה של ניו יורק
  • ab845 //
    • מיום עמדי על טעמי, חמדו בלוטות הטעם שלי את המנגל הישראלי, לא אחת הצהרתי אמונים בעיניים עצומות בדבקות כי לדעתי הוא עולה על כל האוכל שבעולם.
    אך מיום שנקלעתי לכרך גדול שבארה"ב, לא טעמתיו זה תקופה מטרידה, חיישני הטעם שלי כמעט ועוותו לחלוטין מהסאס'ס האמרקאים וטעמם המשחד. געגועים בלתי נתפסים התעוררו מדי פעם לארץ מולדת עמי ומאכליה האמתיים.
    הוזמנתי גם הוזמנתי למסיבות שונות, וכמה שכעסתי, חילול חצוף למאכל היקר, אנשים שאין להם מושג בנפנוף מיואש מול גחלים קרים ועייפים, ישבו ואכלו בשר שבושל על גבי גריל אלקטרוני, וקראו לזה מנגל... אוהו איך כעסתי.
    כמעט והתייאשתי, אבל להתגעגע המשכתי, אולי הייתי צריך להתפלל יותר חזק.
    עד שהתעוררה תקוה.
    יום הולדתי הגיע, והרעיה החליטה לצאת לגריל! שמחתי נורא, כבעל השמחה – אחזיר עטרה ליושנה! אראה לאנשי ארץ הקטשופ מז'ה מנגל טהור. נתתי את כרטיס האשראי וציפיתי בכליון עינים.
    הגיע הרגע הגדול, בו ארץ העמים תטעם טעם ארץ ישראל! באזני כבר שמעתי מילות רחוב מלטפות ונעימות...
    עיני חשכו.. על גבי הרשת נחו להן חתיכות בשר בקר.. חצופות! ולידן על השולחן – סלט מורכב ומיוחד בטיבול אריסטוקרטי...
    רציתי ישראליות, פליגאלאך שרופים עד העצם עם חזה עוף מעושן בכל מחמדי התיבול, וקיבלתי ביף עטוף ומכובד וצנצנת BBQ מרשימה.
    אסובבה בשווקי וברחובות ניו יורק, ביקשה את שאהבה נפשי,
    ביקשתי ולא מצאתי.
    אין עליך אמריקה, מכבה תקוות אחרונות.
    • תודה
    Reactions: נחליאלי(ת), איסתרא בלגינא, אמא ומתכנתת ועוד 13 משתמשים16 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הפקות כתיבה
    הפקות כתיבה
    כתוב יפה, לא הבנתי מה הקטע רצה להגיד לי.
  • 1K
    • S
    למישו יש פאנץ' לתת לי?
  • Sara led //
    • לפני כמה ימים דפק אצלינו אדם שפשט ידו.
    באותו רגע עניין אותי איך אנו מנקודת המבט שלו מאחורי הדלת. החלטתי, אכתוב על זה קטע!
    אתמול, שראיתי כאן את כל ההטיות בשורש פ.ש.ט חשבתי שזה בדיוק מתאים.
    אבל נתקעתי, אין לי עלילה, אין לי פאנץ'
    מי ממשיך?



    הריח שעלה מהבית בקומה השניה היה מגרה וממיס, ריח של ארוחת ערב מיטגנת. ריח של משפחה. עליתי על זה שזה מהדלת החומה עם השלט הילדותי רק שעמדתי ממש קרוב אליה. מתלבט אם לדפוק, חושש להקיש. 'הם לא אנשים שיטרקו דלתות על אנשים' שכנעתי את עצמי, החום עלה לי לפנים. כאילו אין מאחורי שמונה בניינים בני ארבע קומות. שישים אנשים שנענו לנקישות ולקול הלחשני שלי, כל פעם, כאילו זו הפעם הראשונה. ועשרים זוגות ידיים שפטרו אותי עם פרוטה.

    "אמא!" נשמעה התגובה מתוך הבית לדפיקות שלי שכמעט ולא נשמעו. העינית השחירה, קול גרירת כיסאות ואברך צעיר, מחזיק בתינוקת מייללת פותח את הדלת.

    "אחי מתחתן עוד חודש, אבא שלנו מאושפז אחרי אירוע מוחי. ואין לנו אפילו סכום התחלתי להוצאות החתונה.." אני כמעט רועד, העור שמתחת הזקן אדום כולו. לא מבין איך אני עומד בתוך הסיטואציה הזו. זה לא אני. בטוח!

    "מזל טוב על אחיך, איזה יופי, שיזכו לבנות בית נאמן בישראל!" בלי שאני שם לב, אני כבר בתוך הבית. הריח של החביתה והחמימות המשפחתית ממלאים את כולי.

    כשאני קולט שאני יושב על ספה, מניח את הרגליים הדואבות מסיבוב של שעות. את הלב המפרפר מכל שם משפחה שקצת מצלצל מוכר. כבר ניצבת מולי כוס מהבילה.

    "נו, ומה עם אבא? מטפלים בו? יש מישהו שנמצא איתו בתוך הריצות של ערב החתונה?" הוא שואל באמפתיה. ונותן לי הרגשה שגם לקבץ נדבות מדלת לדלת זה סוג של "ריצות ערב חתונה".

    אני לוגם מהכוס, ומתכבד מהעוגיות.
    • תודה
    Reactions: מירה, נחליאלי(ת), איסתרא בלגינא ועוד 14 משתמשים17 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הגשש
    לא ניחשתי. אבל חשבתי שהדילמה שלך איך נותנים חמש לייקים להודעה אחת...
  • 1K
    • מ"ם
    תחרות הפורומים - רעיונות וכיוונים
  • מ"ם //
    • כמסוכם, ככל שיהיו אשכולות רבים יותר - כך יחשבו בוועדה השופטת שהפורום שלנו מתנהל "באינטנסיביות, על ידי יוצרים חדורי מטרה ומקצועיות הכוללת התייעצות בתוך הפורום".

    מה שיביא את הפרס הגדול - מפגש נינוח בבית פרוג!

    רוצים גם ארוחה זוגית?! באמת??? מוכנים לכתוב סיפור עבור 300 ש"ח? שכחתם מכל אשכולות הקינה?!

    יופי, רוצים רק מפגש.
    אז זה אומר שאנחנו ביחד בזה, וצריכים לעזור אלו לאלו.


    נושא הכתיבה הוא "'הפושט יד - נותנים לו' "
    איך הנושא בעיניכם? כר פורה? משעמם?
    לא התייעצו איתנו קודם.
    אבל מה זה משנה? כבר הוכחתם שאתם יכולים להוציא נוזלים (דמעות התרגשות או צחוק) גם מסלע.

    יש לכם רעיונות לכתיבה בנושא זה, שאתם לא מתכוונים להשתמש בהם? שאתם מסתפקים אם להשתמש בהם? זרקו לכאן. אולי יבואו לשימוש על ידי מישהו אחר.


    אגב, זהירות. האויב מאזין!
    רעיונות שאתם נותנים כאן יכולים לבוא לשימוש גם אצל הגרפיקאים או עורכי הוידאו...

    אז פרגנו גם להם בכיף, רעיונות משובחים. קדימה!

    _ _ _

    אתחיל במקבץ רעיונות בסיסי ובוודאי יבואו בעקבותיו טובים יותר, מכולם.
    רוב הדברים יכולים לבוא הן כסיפור והן כשיר.

    הפושט יד נותנים לו - מיומנו של קבצן.
    בפורים או בכלל.
    קבצן אמיתי או קמצן.

    הפושט יד נותנים לו - תיאור עצמי של שיכור בפורים.
    אפשר לקבל השראה מהרגע השני של אבימי באשכול "רגעים".
    לדעתי צריכים כמה כאלו, בסגנונות שונים - מצחיק, מרגש ושילוב.

    הפושט יד נותנים לו - תיאור מרגש של תפילה שנענתה בפורים.
    תפילה במקום חשוב,
    אצל אדמו"ר/ ראש ישיבה חשוב,
    על רקע היסטורי כלשהו...

    הפושט - יד נותנים לו!
    הקבצן שדפק בדלת בשעה מאוחרת והעיר את התינוק, ומתת היד לה זכה.

    הפושט יד נותנים לו בהלכה ובאגדה.
    הסיפור הידוע (יהיה ידוע אחרי שתכתבו אותו ויזכה) על אותו יהודי יקר ולמדן שהתעמק בסוגיית כל הפושט יד נותנים לו ברמב"ם ובנו"כ והחילוקים וכו' ומצא פנינה נאה של ביאור בדיוק תוך שהוא מנפנף קבצן טורדני.


    תורכם.
    • תודה
    Reactions: וי שלוק, שב נא הסופר, משויטט ועוד 12 משתמשים15 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יענקי R
    יענקי R
    הפושט יד תותבת... חייבים לעזור לו!
  • 2 3K
    • הפקות כתיבה
    פשטה ידה |לביקורת
  • הפקות כתיבה //
    • אשמח להערותיכם על כל פסקה ושורה. תודה מראש ויד

    הגלידה היתה קפואה ואכזרית ליום סוער כזה. השיניים שלי נקשו לקצב טיפות הגשם, או אולי לקצב ריקודי ליבי. ליקקתי את הגביע בעקשנות. אצבעותי האדומות נכרכו סביבו כאילו היה מפזר חום, ללא התחשבות בזוג כפפות העור שנחו בכיס מעילי. הגשם ירק על חלונות הקיוסק, יוצר אדים מטשטשים ביני לבין ההמון. גלידת פיסטוק-פקאן, זרויית אגוזים וקוקוס. ישבתי לבד. בחוץ הגשם ועוברי אורח שנקלעו לסערה, בפנים מוטקה, המוכר השמן, קומץ לקוחות ואני. מגלגלת את הגלידה בין לשוני שהולכת לקפוא. הגשם מתגבר. מוטקה מכבה את המוזיקה הרועשת ופותח חדשות, אני מבקשת שינמיך את הווליום.

    אתמול הוא עוד אמר לי שהוא אוהב אגוזי פקאן מסוכרים, אלה העטופים בדביקיות מתוקה, שאתה שוקל בזהירות ודוחף עוד אחד לתוך הקופסא. היום הוא לא הסתכל עלי. ידעתי שזה מה שיהיה, הוא הזכיר את אגוזי הפקאן בקשר לסבתא שלו, אצלה הוא נמצא כרגע. יש לה עץ פקאן בחצר. העלים שלו מלאי אבקה שנמרחת על כל ריצוף האבן ומלכלכת באופן תמידי. סבתא שלו אוספת את האגוזים שברחו מן העץ, קולפת אחד-אחד, מצפה בסילאן ובסוכר חום ומכניסה לתנור.

    אני שוברת את הגביע בביסים גדולים ומקבלת צמרמורת מהקור, כזו שחודרת עמוק לשיניים ועוברת הלאה לעצמות. אני מרגישה את הכבד מתכווץ ומתעטפת טוב יותר במעיל הצמר.

    פעמיים הושטתי יד. לפני שלוש שנים, והיום. גם היום, כאז, הבחנתי ביובש שיש על כפות ידיו. אז, ההבחנה הזו שעשעה אותי. את שמה לב לשטויות. תקני לו קרם ידיים. לבשתי היום את השמלה השחורה עם הכפתורים הכחולים. תיפורים גסים בחוט כחול. אף פעם לא אהבתי שחר וכחול. זה מנוגד בעיני. מה אכפת לי. אמא הגיעה איתי, וגם אבא. לא רציתי. אמרתי להם שאבוא יותר מאוחר, ונשב יחד. הם התעקשו. זה היה נס, כי אם לא, לא היית יודעת איך קוראים לי ובת כמה אני. קוראים לי מיכל ואני בת עשרים ושתיים.

    מהדורת החדשות עוברת לתיאורי מזג האויר, אני מוצאת שזה נושא מרתק, תלוי איך מגישים את זה. מעבר לכך, זה נושא מיותר כרגע כי את הקור מרגישים כל נושמי עפר, גם בלי גלידת פקאן וגביע פריך. הגביע מתקרב לסיומו. אני מציירת על החלון שליידי סמיילים מעוותים, מוציאי לשון ועתירי קרניים. אמרתי לאבא ואמא שאבוא עוד מעט. אני צריכה קצת שקט. אני ממוצאת ששקט זה ענין מודולרי. אם הייתי שואלת את מוטקה, הוא לא היה מגדיר את מה שקורה פה כ"שקט". הדלת לא מפסיקה להכניס בובות-שלג המבקשות להפשיר עם כוס סחלב בעל ריח מתקתק או משקה קינמון. יש גם משקה אגוזים וקפה הפוך, אבל איש אינו מבקש גלידה. יש שמתעקשים על מאפה בחינם, וגם ישיבע- בוחרים ששואלים על מרק או קדרת צ'ולנט. מוטקה מתרוצץ בין משטחי העבודה, בוזק סוכר, מקציף חלב וטוחן פולי קפה.

    מדי פעם הוא מעיף מבט צר לעבר השולחן לידו אני יושבת, בודק אם אפשר לנקות שם. אני מלקטת את הפירורים שנשרו מהגביע ואוספת את חפצי.

    הרוח חובטת באפי. אני דוחפת את ידי לתוך הכפפות, מישירה מבט אל הים האפור שמתיז בי את גליו. מעבירה לשון על שפתי הצחיחות. המזוודה כבר ארוזה. אתמול דחפתי לתוכה את הפריטים האחרונים, כמו מחשב ומטענים וראש – פאה. את הדברים הגדולים כמו קרטונים של בגדי קיץ ואוסף התיקים שלי העברתי לאבא ואמא עוד אתמול. כעת אני הולכת חופשיה, הפלאפון בכיסי, מנותק. אני דוחפת את ידי עמוק יותר לתוך הכיסים, ונתקלת בחפץ קר ונוקשה. המפתחות.

    בלי לחשוב, אני פונה בעיקול מאחורי חנות לממכר פלאפונים, ונכנסת לרחוב הצדדי. המונָה - ליזָה. דבר ראשון אני נתקלת בפרחי המונה – ליזה שמחייכים אלי מהחלון. איך שכחתי לקחת אותם. לעלות? לא לעלות? לקחת את העציץ או להשאיר אותו על אדן החלון-

    באחת אני מסתובבת. המונה ליזה תתייבש כאן, פרחי הפעמון בצבע היין ינשרו למדרכה שמתחת. ילדים ידרכו עליהם והם ייהפכו לאשפה שיאסוף מטאטא הרחוב. אני מחישה את צעדי, הולכת אל הגשם. יש הרבה עציצי מונה ליזה חדשים בדוכן הפורח של יפה.
    • תודה
    Reactions: AUVI, אבן דרך, R DESIGN ועוד 24 משתמשים27 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    סיפור נוגה ונוגע! חושבת שהמשפט הזה קצת בלבל משום שאם מדובר באתמול ממש אז זה כביכול כאילו הכל...
  • 1K
    • י
    קיבלתי תיאבון לכתוב... :)
  • יאן //
    • ירוק.
    20.
    30.
    50.
    80.
    110.
    130.

    או. ככה זה טוב.
    עכשיו אפשר לתת למחשבות לסלול דרך לעצמן.

    חושך גמור, אין נפש חיה בסביבה, רק שקט מלווה בנהמה חרישית של השברולט.

    שירן לא תדאג, כנראה. היא כבר רגילה.
    אי אז, הוא היה יוצא מהבית בזעף לנסיעות ארוכות שנועדו לצנן את הלהט. היום כבר אין צורך בכך. הרב עזרן לימד אותו לשתוק כשצריך, לדבר כשצריך, ולהקשיב תמיד. היום החיים תותים.
    אבל הדרך השוממה תמיד עזרה לו לסדר מחשבות נסערות ולכן הוא כאן.

    "הרב" הוא אמר, "זה לא יהיה אני".
    היום, אני זה אני, אורן. תושב עמיר, סמנכ"ל שיווק מטבחי רביד, נשוי לשירן ואב לשניים.
    "נכון מאוד" אמר הרב, "ומה ישתנה בכל זה אם תהיה לך כיפה על הראש"?
    לא היתה לו תשובה. אבל משהו הרגיש לו לא שלם עם הצעד. לא בשל.
    הם, שם, נראים כולם אותו דבר. אותו כובע, אותה חליפה, ואותם משקפיים.
    למה באמת לכולם יש משקפיים? זה איזה מצווה סודית? הוא ישאל את זה.
    הרב כבר הסביר לו שכובע וחליפה לא כתוב בתורה. אין צורך. ודאי לא כרגע.
    אז מה מפריע לו?

    הוא עצר בצד והתיישב על סלע מזדמן, שוקע בשרעפים. רוח מדברית קרירה נשבה.

    נראה לו שזה הנקודה. הוא כבר השתכנע שאלוקים ברא את העולם ונתן תורה. והתורה, מחייבת הרבה דברים. דברים שלא נמצאים בסדר יומו. ודברים שכן נמצאים יאלצו להיזרק החוצה.

    נשימה עמוקה.

    אבל הוא כל כך אוהב אותם. זה ממש חלק ממנו, מההרגלים שלו, מהסדר יום, זה פשוט הוא!

    אלוקים! תן לי כח לעשות את השינוי הזה!
    אני מבין שאני חייב, אבל... איך עושים את זה?

    יובל בחור אמיץ, חלפה בו מחשבה. יובל אחיו, שהכיר לו את הרב עזרן וממנו הכל התחיל.
    איך קראו ללהקה שלהם? לה קוקרצ'ה.
    הוא לא גמר לדבר עליה. איפה לא הופיעו. כל החיים שלו זה היה.
    תראה אותו היום, לא תאמין. עדין וצנוע.
    עם זקן, ומשקפיים כמובן.
    האם יובל נראה מאושר? עד כמה שהוא יכול לשפוט, כן.
    זאת אומרת שהוא מצא תחליף אמיתי.

    אז למה אצלך זה לא יעבוד?
    כי, כי...
    כי אתה עצלן, הכתה בו המחשבה.
    אם הכל נכון, תחתוך.
    תתחיל לשמור שבת, כשרות, תמשיך בעבודה שלך, אל תרוץ לעבור דירה לבני ברק, ותראה שהכל יהיה בסדר.

    הוא התנשף, וגילה שמצחו מכוסה זיעה קרה.
    כן. צריך להחליט. עם ישראל קיבל תורה בסיני ואתה תקבל אותה פה בכביש 40.
    אלוקים מחכה לך.

    הוא פשט את ידיו למעלה.

    אלוקים! קח! אני נותן לך את החיים שלי. את החיים הקודמים שלי. את עצמי.
    בדממה ששררה מחשבותיו נשמעו לו כצעקות.

    התיישב.
    כל הפושט יד, נותנים לו. זמזמה באוזניו אמרה שאת מקורה לא זכר.
    אני נותן לאלוקים את החיים שלי והוא יתן לי במתנה חיים יותר טובים. חיי נצח.
    אני יצליח לעשות את השינוי. אלוקים כבר יתן לי כח.

    שוב שתקה הדממה ונהם המנוע, אך הפעם השקט היה גם בפנים.
    • תודה
    Reactions: 8695, נחליאלי(ת), יוצרת כתיבה ועוד 22 משתמשים25 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    בגדול גם לי זה קצת צרם אבל אם תוריד את זה לא בטוח שזה יהיה מאוד מובן משום שהדגשת שהוא נותן את...
  • 1K
    • ח
    תנו לי ביקורת, תודה!!
  • ח.נוי //
    • השיר מיועד כפתיח לנושא חשיבות ירושלים וקדושתה ואשמח לשמוע ביקורת, הערות והארות.

    ירושלים-
    עיר שגדושה
    בהמון קדושה.
    שבחלל מרחפת ואחריה סוחפת.
    באהבה עוטפת, בחמלה שוטפת.
    כל אבן סיפורים שם נוטפת.
    ורוח חרישית שנושבת, מלטפת.
    ואת צועדת בסימטה נוספת,
    סיפורים מעבר מפואר חושפת.
    מסרים אל חיקך אוספת,
    וליקרב לדרגתם כוספת.
    ובתוך הקדושה הזו ניצב קיר אבנים,
    שמושך אליו בעבותות מיליוני מליונים.
    ומה לך מרחיקה לקברי צדיקים,
    שימליצו בעדך לפני שוכן שחקים,
    אם יש לך כותל שבלי להתאמץ ולעבוד,
    מעביר את תחינותיך ישירות לכסא הכבוד?!
    בתפילה שבקרוב נקום ליום חדש,
    שבו יבנה כבר בית המקדש!
    • תודה
    Reactions: מ. ברא"י, ארבע, אשר שרבר ועוד 7 משתמשים10 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.נוי
    ממש תודה לכולם על ההערות, לקחתי לתשומת ליבי!! אני חדשה כאן בפורום וזו יצירה ראשונה שפרסמתי...
  • 1K
    • א
    זה מתחבר לכל הפוישט הזה?
  • אשר שרבר //
    • הוא כתב בתחילה למגירה. או שלא כתב בכלל. מאז המכתב שכתב פגישה האחרונה לארוסתו. הוא לא באמת כתב משהו שהוא ישב וחשב עליו. אבל הוא הרגיש שהנפש שלו משתוקקת לכתוב.

    הוא ניסה לכתוב חידושי תורה. לסכם את הסוגיא השבועית. אולי את חידושיו שלו. להוציא ספר תורני על חנה ושבעת בניה או קדימה בברכותיה. אפעס' מיד הפסיק באמצע. וגם הוא ידע שאף אחד לא יקנה. רעיונות היו לו בלי סוף. אבל ביננו. מי קונה היום ספרים בכלל.

    ואז הוא לא עלינו גילה כל מיני לא עלינו אממ אינטרנטים. היו שם גם חילויניים וגם חרדים כאלה של בערך. היו שם מיזרוחניקעס' וגם כאלה שהם בכלל לא יהודים. לא עלינו. כבר אמרנו.

    והא ניסה שם להתערבב. הוא לא באמת רצה להתערבב. הרי לא שם חלקנו כהם. והוא לא הגריל את המונם. אבל הוא כתב איזו בלאדה שיצאה מהשרוול. וקיבל מלא לייקים. הוא נשם עמוק. והתאהב. יאללה את קונה חברים בכפתור. לוחץ 'אשר' ויש לו מלא. הוא כתב שיר. ואחר כך פזמון. ונהיו לו מלאנים חברים. וגם אממ לא עלינו חברים בלשון נקבה. וכלם הריעו ואמרו לו לכתוב ספר. ואין כמוך.

    לא שהוא אהב את זה כל כך. אבל זה חלק מהקונספט. הוא כותב הם מלייקים יש כל מיני צבעים ללייקים. יש צוחק ובכה כועס ואוהב. היו לו כל מיני גם כן.

    והיו גם כאלו שהגיבו. גם כן כל מיני. והוא הרגיש שהנה הוא מראה לכולם שאין כמוהו ואיך כולם מכבדים את הדוס החסוי הזה שאף אחד לא יודע מיהו. וממש ממש הוא הרגיש שהוא מקדש שם שמים. ובזכותו כולם ידעו שהדוסים הם ממש ממש נורמליים.

    כל מיני שיחות שגלשו לכל מיני נושאים פרטיים וכלליים. לא לא חלילה חצה את הגבול. אבל הגבול עצמו זז קצת. הוא באמת לא חושב שצריך כזה גבול קרוב. הוא גמיש הגבול שלו.

    לאט לאט הוא נסחף היו לו מלא קשרים והוא היה בטוח שכולם חברים שלו. אבל גם כשהוא נתקע עם מינוס בבנק או עם ילדה חולה הם     נתנו לו רק לייקים. וכשהוא כתב משהוא מעצבן. הם הפסיקו לתת לו לייקים. ולאט לאט הוא הבין שהם לא באמת חברים שלו. הם הרי לא יודעים מי הוא. ויש להם עוד כמה חברים חוץ ממנו.

    והוא, הוא באמת לא כל כך רוצה להיות חבר שלהם באמיתי. הוא הרי לא יילך עם אף אחד מהם בשכונה לבית הכנסת. ואז רגע לפני שהוא נשבר ושם תמונה של הבת שלו כדי לקבל מלא מלא לייקים ולהיות ממש חלק. ולקבל תגובות שהוא מעדיף שלא יגידו על הבת שלו ברחוב. הוא גילה את פרוג.

    ושם גילה שאפשר לכתוב ולקבל לייקים רק על הכתיבה. אממ, לא לייקים. תודות. אנשים פשוט אומרים תודה. וגם מגיבים. לגופו של עניין. נכון ירד לו הריגוש. של לרעות בשדות זרים. אממ. אבל הוא לא באמת חיפש את זה. הוא רק רצה מקום שישמעו את מה שיש לו בבטן.

    הוא שמח לפשוט יד באיש את רעהו. להושיט יד בתמיכה וחסד. ובעיקר לגלות שאפשר. אפשר אחרת. זה לא קל. אבל אפשרי.

    כן, אם רוצים אפשר. גם לצאת משם. גם להקים מקום כזה. או אם תרצו. כל הפושט יד נותנים לו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: וי שלוק, הגשש, ab845 ועוד 24 משתמשים27 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.נוי
    חזק!! וגם מתחנף טוב לפרוג, כך שהסיכוי לזכות עולה בהתאם...;)
  • 596
    • י
    אין אנחנו יכולים להודות
  • יאן //
    • לאחרונה כשאני בא ללחוץ על "שלח תודה" ולא חסר פה על מה להודות, צריך ללחוץ כמה וכמה פעמים עד שקולט.
    עוד מישהו נתקל בזה?
    • תודה
    Reactions: איסתרא בלגינא, עכביש, אשר שרבר ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה