קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • תודה
Reactions: אשר שרבר1 //
13 תגובות
"מה בצע - מה ממון" (רש"י פרשתנו לז,ה)

***

ב"ה.


מַעֲשֶׂה בִּיהוּדִי פָּשׁוּט בַּגּוֹלָה,
שֶׁקִּיֵּם בְּמָמוֹנוֹ מִצְוָה גְּדוֹלָה.
הִצִּיל אַלְמָנָה, תָּרַם לַקְּהִלָּה,
חִתֵּן יְתוֹמִים, הִכְנִיס כַּלָּה.

בְּכָל הַחִסָּכוֹן שֶׁשָּׁמַר בָּאָרוֹן,
פָּדָה יְהוּדִים מִשְּׁבִי עָרִיץ.
בִּצְרוֹר כַּסְפּוֹ הַדַּל, הָאַחֲרוֹן,
שִׁחְרֵר חוֹכֵר מִבּוֹר פָּרִיץ.

וַיִּוָּתֵר נָקִי מִכָּל נְכָסָיו,
צוֹעֵד שָׁפוּף בְּרֶקַע צִיּוּרִי.
פִּתְאוֹם בְּאַחַת אוֹרוּ עֵינָיו,
מִמָּרוֹם הֵגִיחַ מַלְאָךְ נִשְׁרִי.

רַעַשׁ גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם עָשִׂיתָ!
בִּשֵּׂר לוֹ הַמַּלְאָךְ הַצָּחוֹר.
פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה הֶחְלִיטָה,
כִּי אֶת הַשָּׂכָר תּוּכַל לִבְחֹר:

הַאִם תִּבְחַר בְּבֵן בַּעַל מַדְרֵגָה,
שֶׁיָּאִיר אֶת הָעוֹלָם בְּתוֹרָתוֹ?
אוֹ שֶׁמָּא בַּעֲשִׁירוּת מֻפְלָגָה,
כְּקֹרַח בִּשְׁעָתוֹ, וְכָל עֲדָתוֹ?

לְרֶגַע לֹא הִרְהֵר הַיְּהוּדִי,
מָה יֵשׁ בִּכְלָל לְהִסְתַּפֵּק?
הוּא הֵשִׁיב מַעֲנֶה מִיָּדִי,
בָּטוּחַ, לֹא מְפַקְפֵּק:

מַה בֶּצַע לִי בְּבֵן שֶׁיָּאִיר הָעוֹלָם?
מוּטָב יְהֵא זֶה בֵּן שֶׁל אַחֵר.
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת עָשִׁיר מִכֻּלָּם,
בְּכֶסֶף, כַּמּוּבָן, אֲנִי בּוֹחֵר!

לֹא אִחֵר הַמַּלְאָךְ חֶפְצוֹ לְהַעֲנִיק,
הָפַךְ אוֹתוֹ לְעָשִׁיר בִּמְהֵרָה.
אֲבִי שׁוֹשֶׁלֶת רוֹטְשִׁילְד, גּוּטְנִיק,
מוֹנְטִיפְיוֹרִי, שְׁלָאף אוֹ סַפְרָא.

***

אֶת הַסִּפּוּר הָאֲמִתִּי וְהַהֶגְיוֹנִי,
לֹא תִּקְרְאוּ בְּשׁוּם סֵפֶר חִנּוּכִי.
שָׁם כָּל הַצַּדִּיקִים חַיִּים בְּעֹנִי,
נַעֲלֵיהֶם קְרוּעוֹת כְּסַנְדָּל תַּנָּכִי.

וְרַק מְיֻדָּעֵנוּ בָּחַר בְּיֹשֶׁר,
לְטוֹבָה נִצֵּל אֶת הַמַּחֲזֶה.
וּמֵאָז הוּא חַי בְּעֹשֶׁר וּבְעֹשֶׁר,
עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
שוקי ישב משוכל רגליים , כף ידו אחת תומכת בסנטרו והשניה מלטפת את חלקלקות הסלע. אדישות מוזרה פשטה בו, מעם הפתח צעד בנינוחות בחור גבוה עם ג'ל בשיער וחולצת טריקו שעליה נכתב "מחלצים אותך בצ'יק צ'ק". ניגש המחלץ לשוקי וחלץ מראשו בשתיקה את פנס הראש, הוציא מתוכו את הסוללות והכניס חדשות, הפנס נשאר מכובה. הוציא מתיקו סוללות נוספות ואף הן לא הפעילו את הפנס, כך במשך כשעתיים עוד ועוד בטריות, כשנגמרו הבטריות הביט שוקי בתדהמה בערימה בגובה כמטר וחצי של עשרות אלפי בטריות מאכזבות בקרקע הסילעית. הבחור עם הג'ל הוציא מתיקו פנס עוצמתי להאיר לעצמו את הדרך ופנה לצאת מהמערה, משאיר את שוקי רכון על הסלע.

שוקי מתח עוד את ידיו, כדאי לקבל תמיכה גם מהקירות כשלא רואים את הריצפה, מוחו מאובן ממאמץ, למה בעצם לא חילץ אותו ההוא עם הג'ל? הוא נורמאלי? מי מסוגל להשאיר כך ב...... אהה! כשרגל אחת באוויר והשניה מחליקה מראש סלע הוא נזכר בתשובה הטיפשית שנתן לו המחלץ, כשהוא שמע אותה אז, הוא בדיוק התעורר מהחלום. זהו, אין מחלץ ואין בטריות, ויחלפו כמה ימים עד שיחפשו אותו בכלל.

"חלומות שווא ידברו" מעולם לא היה אכזרי כמו עכשיו.

מכווץ מפחד ומקור הוא שכב על מה שהיה מתחתיו, אין לו מושג מה זה. מה זה משנה מה זה. אוזניו מתמכרות לדממה, עד שנשמעה אותה טיפה, טיפה אחת בודדת, אולי קילומטר מכאן, אבל היא הקפיצה אותו ממקומו. עכשיו הוא מתיישב מכווץ רק מפחד, על הקור הוא כבר יתגבר. והטיפה נפלה שוב למקום יותר נמוך, או אולי זו טיפה אחרת, ואליה הצטרפו עוד טיפות. מעניין, אף אחד לא אמר לו שיש במערת עלמה נטיפים פעילים. עכשיו כבר נשרו עשרות אלפי טיפות, והוא שמע כל אחת מהן בנפרד, והרעש נהיה עוצמתי, ופתאום הצטרף אליו קול מתכתי, שהגיע מחוץ למערה, זה ברור ממש, אלו היוונים שמחפשים אותו במערה, אולי הוא צריך לשחק עכשיו בסביבון, ואז נשרה דמעה - שוב פעם חלום. ואולי הוא ימות כאן והכל בגלל שאין לו פנס.

הוא לא יודע כמה זמן הוא הולך, והמערה לא נגמרת, מוזר שהוא לא מת מפחד. אלומות אור קיפצו סביבו, "זה דמיון" הוא משכנע את עצמו. "אין לך פנס, שוקי."

הוא מרגיש שהפיתרון בידו, הוא יכול להבין בקלות איך לצאת מהמערה, רק צריך להיזכר למה ואיך הוא נתקע כאן. וזה מה שתוקע אותו. ברור לו שהוא לעולם לא יצליח לצאת מכאן אם הוא לא ידע איך הוא נתקע כאן. כי מה יכולה להיות הסיבה? יש אלף אזהרות לא להיכנס בלי פנס תקין + פנס רזרבי וסוללות נוספות, לא להיכנס פחות משלשה אנשים, לא להיכנס בתקופת החורף, לא להיכנס כשיש עטלפים. ויש כ"כ הרבה שמטיילים כאן, איך אף אחד לא פגש בו?

"אולי נכנסתי לנישה צדדית בתוך המערה וכך איבדתי את הדרך" הציע לעצמו בסיפוק. הוא ראה מרחוק נקודת אור יציבה, כנראה פתח המערה. מוחו ניסה עכשיו לאלתר בכוח סיבה הגיונית להיתקעות במערה, מהר לפני שהוא יצא, אחרת הוא ישאר תקוע לנצח...

***
הוא מביט לפניו בעדר הפרות השקטות, מסתובב לאחור וצופה במושב עלמה המנומנם, אחר כך הוא סופק כף אל כף ומסנן: "אין לי סיפור לאתגר האור והחושך, יש אור ויש חושך, ויש אפילו יוונים ומערות. אבל אין לי סיבה משכנעת איך בחור כמוני יכול להיתקע במערה. אוף!"

אשמח לביקורות הורסות
הנני העני ממעש ברגשי גיל והוקרה,

להציע את הנושא הפעם - נאמתם לי מאוד.

היות והחיפוש בפורום לא עובד כרגע, היה קשה לחפש האם כבר היה כאן אתגר כזה.
אך בכל מקרה - כותבים חדשים הגיעו, כותבים ותיקים התקדמו בחיים, צעד קדימה או אחורה - והנה אנחנו כאן. לכתוב נאום.

מה זה אומר?
ובכן, כתבו נאום לנואם.
נאום העשור, המאה או המילניום.
הנאום בה"א הידיעה ובנו"ן הנאום, שישנה את העולם או את הבניין לנצח.


מי הנואם? מי קהל היעד? - אתם מחליטים.
מביבי בפני הקונגרס החדש עד יו"ר ועד הבית בבלוק 9 בירוחם. השמיים הם הגבול.

מה אורך הנאום? כמה זמן הוא ייקח? - תלוי בקצב הדיבור של הנואם, ובלבד שלא יעלה על 500 מילה כתובה.

ובכל זאת כמה הגבלות קטנות:
* הנושא צריך להיות עכשווי - לא נאום מהעבר ולא מד"בי. סוגיה הנכונה לתאריך יום הכתיבה בלוח השנה.
* הנואם יהיה בן אדם, לא חפץ ולא בעל חיים. גם לא צמח.
* הנאום יקדם מטרה כלשהי ולא, למשל, קטע סטנדאפ בלבד.

כל השאר, חופשי.

מרגש זה מצוין, מבדר זה מעולה, מעניין זה הכרחי.

**

כתיבת נאום היא תורה בפני עצמה. כקהילת כותבים מקצועיים ועיתונאים, בוודאי יש לכם את הפרשנות האישית שלכם עליה. בעיקר לעיתונאים.
אם עדיין לא יצא לכם לכתוב נאום, כדאי לקרוא קצת לפחות על קצה המזלג על תורת כתיבת הנאום. היא שונה מסוגי הכתיבה שעסקנו בהם כאן לאחרונה והיא למרבה הפלא גם מאוד מעניינת.

דוגמה קטנה שממש נוגעת כאן לאתגר? בבקשה: לנאום, בניגוד לקטע כתוב, אין קריאה חוזרת. יש לך הזדמנות אחת להעביר את המסר שלך. אם הוא יהיה מעורפל כמו שהרבה מאיתנו אוהבים, הוא ישכנע רק את הנואם, במקרה הטוב.

**

נספח לאתגר, שם ניתן להגיב לנושא או למה שיתפרסם בו, יש לקוות:

נספח לאתגר דו שבועי נאמתם לי מאוד

שם יהיה אפשר לדון בעניין האתגר הדו שבועי.
כאן, את הנאומים הכתובים בלבד.

המיקרופון שלכם.
בהצלחה!
בדרך כלל אין נספחים לשיר - שורים (ככה אומרים ברבים?) אך יש לי תקלה קטנה בשיר:

ויהי היום אל בית הספר
צעוד צעדה לה רות,
זרועה שלובה עם חברתה
באקט של חברות.

השתדלתי שהשורה השלישית לאורך כל השיר תסתיים במילה היא, אך רק בבית הזה התפספסה לי המילה היא, אי לכך ובהתאם לזאת אבקש ממנהלנו היקרים @אבימי או @ידידיה חבר שיתקנו את השורה אם אפשרי כמובן ל:
שלובת זרוע עם חברתה היא,
באקט של חברות.

תודה מראש.
 תגובה אחרונה 
וַיִּשְׁלַח או וַיְשַׁלַּח? תלוי... בנו.

***

ב"ה.


קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסִידִים,
קָטֹנְתִּי מִכָּל הַלִּיטָאִים.
קָטֹנְתִּי מִכָּל הַסְּפָרַדִּים,
וּמִכָּל שֶׁלִּכְבוֹד רַבָּם בָּאִים.

בְּמַק-לִי - עָבַרְתִּי.
בַּצַּר-לִי - שָׂרַדְתִּי.
וְעַתָּה לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת הָיִיתִי -
יָרֵא אָנוֹכִי! וְאֵין לְאֵל יָדִי.

כְּחֹל הַיָּם זַרְעֵנוּ –
שְׁטָפוּהוּ הַגַּלִּים.
לֹא יִסָּפְרוּ צֶאֱצָאֵינוּ –
מֵרֹב וּמֵרִיב אַלִּים.

הִנְנִי עַל הַנָּהָר כְּגֶשֶׁר,
מִשְּׁנֵי עֲבָרַי חוֹמָה בְּצוּרָה.
וֶאֱהִי תָּמֵהַּ עַל פֵּשֶׁר,
הַתְּהוֹם שֶׁבֵּינָם פְּעוּרָה.

שׁוּב אִוָּתֵר כְּיַעֲקֹב לְבַדִּי,
אַמְתִּין בָּאֲפֵלָה לַעֲלֹת הַשַּׁחַר.
אֵין אִישׁ מִתְאַבֵּק עִמִּי,
אַךְ לִבִּי דַּוָּי, רָאשִׁי סְחַרְחַר.

לְחֻרְבָּן סְבִיבְךָ הַבֵּט,
שְׁלוּחָא דְּרַבָּנָן, אֲדוֹנִי.
לְתִקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ, לֹא לְעַוֵּת!
לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

הָמוֹן צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ,
מִתְחַנֵּן לִזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
נִחַם עַל פִּלּוּג בְּתוֹכוֹ,
וּפַחַד יִצְחָק יּוֹכַח אָמֶשׁ.

רָאשֵׁינוּ, הַמַּגִּיעִים שָׁמַיִם,
הָבוּ סֻלָּם, הָבוּ חֲלוֹם.
מַלְאָכָיו יְחַיּוּנוּ מִיּוֹמַיִם,
וְיָשֵׂם, לְךָ, שָׁלוֹם.
מוישה חיים נטל בזרתו את צרור המפתחות בחיפזון, נשק למזוזה ויצא מהבית.

כבר ממרומי הקומה השביעית באו לאוזניו הדי קולות נסערים שבקעו מתחתית חדר המדרגות.

רק אחרי שדילג בזריזות כמה גרמי מדרגות הצליח לזהות כי הנסער הראשי הוא יוסף שלוימה, שכנו הליטוואק מקומה ראשונה.

"זה לא יאומן", כך הליטוואק, "כזו בריונות, כזה 'אני ואפסי עויד', הכל אני ואני, הכל מגיע לי, הכל שלי, איי....מי שלא לומד מוסר...."

מחרה מחזיק אחריו האברכון מהיחידה של שלומציון, "כאלו הם! הכל בכוחנות, בחוסר התחשבות, לא יודעים מהי חלוקה הוגנת..."

מוישה חיים האט את קצב ירידתו עד כדי 'חשיבעס', תלה חיוכון בזוית הימנית של פיו, ניגש אליהם והניח יד על כתפו של יוסף שלוימה.

"איי, ר' יוסף. נכון שהרוחות סוערות, נכון שזה מצב נפיץ, אבל כולנו יודעים מה רבה רעת המחלוקת, הלא הרמב"ם מתאר כמה עיירות נחרבו וכמה משפחות נהרסו מחמתה... אל לך ידידי, אל תכניס ראשך לעניינים אלו, עלולים אנו להגיע למצב של בכיה לדורות, לפילוג בכלל ישראל..."

"אל תגזים. מה הקשר כלל ישראל?!"

"מה זאת אומרת מה הקשר? עינינו הרואות איך מויכוח מטופש על שישים לפה וארבעים לשם הגענו עד למצב הזה!"

תלו בו שניהם עיניים תמהות.

"רגע.... מי מדבר עכשיו על הבחירות? אנחנו מדברים על זבולונקרנץ בקומה אחרונה שהחליטו לבנות שתי יחידות על השטח המשותף בגג!!"

לקח למוישה חיים שתי שניות של עיכול עד שאדמימות רותחת פשטה בלחייו והחרון מילא את אפו.

"ככה??? לא לא..... היו לא תהיה!!!! צריך לעשות סוף לדבר הזה! זו עילה למלחמה. אי אפשר להמשיך לתת להם לעשות ככל העולה על רוחם!!"


מרחוק התקרב אליהם זליגמן שעוד הספיק לשמוע את המשפט האחרון.

"נו, שא!! רבויתי, למה להכניס לפה מחלוקת מבחוץ?!"

מוקדש לכל הבורחים והסולדים והמבכים את המחלוקת הנוראה עד שזה מגיע למאירקה שלהם....
 תגובה אחרונה 
בס"ד
אין לי דבר נגד
@יונה ספיר הגדול, פשוט קראתי עכשיו שניים מספריו ברצף. סלח לי רבי יונה.

א. הודעה חשובה למי שטרם הספיק לקרוא את הספר: אל תקרא את המשך דבריי אם אתה מעוניין לקרוא אותו בהמשך. האחריות מחייבת.

ב. הודעה חשובה למי שכן הספיק לקרוא את הספר: אני מבין ללבכם ולרגשותיכם, ויודע שאתם מסתובבים כעת בזהות בדויה, מחליפים טוקמנים בקיוסקים לממכר סלולר כשר ברחוב רבי עקיבא ומתרוצצים ככלל כארי בארובה. הירגעו, נשמו עמוק, איש לא עוקב אחריכם. אף אחד לא מצותת ולא מאזין לכל הגה שיוצא מפיכם, (אתם לא באמת מעניינים מאן דהו). אין ברוך השם ארגון בינלאומי שמטיל את חיתתו על הירח והכוכבים והמארינס האמריקאי, ואין לו שגרירים שבודקים מה אתם עושים בכל רגע נתון. ולראיה – נסו עכשיו להחליף עם העומד על ידכם כמה מילים בגנות אותו ארגון, ובדקו את כוחו בשליטה ובדיכוי המתנגדים. אפס, אף אחד לא יעצור אתכם ולא ינסה לברר למה פתחתם בתחקיר אודותיו. הכל בסדר, שתו מים, ואם תזהו דמות חשודה בחצר הבית, אל תחששו לטלפן למשטרה, לא, אין לדמות נציגים בכל תחנת משטרה, גם אם התרשמתם מהספר אחרת.

ג. נתחיל דווקא מהשורה התחתונה, הספר מעולה בסוף מכל היבט. כשרוניות הסופר ניכרת על כל זיז: יכולת השליפה והיציאה ממצבי חירום, (גם אם היא לא נעשית בלחץ הזמן והפחד המקוריים) הגשת הדרמות ברזולוציה מיטבית, והגיחות הקצרות והמדודות לאוורור הנשימה הטרופה ממתח. אין הרבה סופרים שמפיקים היום תוצרת כזו (בטח לא בתדירות שנתית...). אם כי הספר הוא בעצם גנריקה של הכרכים הקודמים, מערכה נוספת באותה ההצגה.

ד. הספר מסובך בתוך עצמו, קשה למעוטי כשרון דוגמתי לעקוב אחרי המהלכים, לשים לב בכל משפט מה היה זה שקדם לו, ומה הלינק המדויק ביניהם. ולמעלה מזה, איך כל זה קשור לעמוד הקודם, בלי לדפדף שוב ושוב אחורנית כדי להיזכר מה אמר יצחק לרפאל אתמול שגרם עכשיו ליצחק לומר חרש "שים לב טוב טוב למה שאמרתי אמש". (סצנת אילוסטרציה. למען הסר ספק זו אינה קיימת בספר המדובר, אבל ממחישה את המרדף שמנהלים קוראים אחרי פתיל המחשבה הפתלתול של הסופר). כך: אתה רץ טרוף נשימה אחרי אחד מגיבורי האירוע. רגע לפני שאתה מצליח לאחוז בדש חולצתו ולברר אנה פניו מועדות, הוא נעלם בעיקול הרחוב. לא לפני שהמצלמה עוברת להתמקד בזירה אחרת, חמישים שנה קדימה. ההתנהלות הזו נותנת אותותיה לפחות בחמשת הפרקים הראשונים. אחר כך, עולה הספר על כביש מהיר ודוהר במסלול הנכון, הכל מובן והכל בהיר.
אז נכון שלדעתי בספרים, בשונה מבחיי היומיום - יש הזדמנות שניה לרושם ראשוני. קוראי ספר שמסתיים בצורה מוצלחת לעולם לא יזכרו מה היה בפרולוג השכוח. טוב אחרית דבר מראשיתו. ברם, אחת המשימות החשובות ביצירת ספר היא "שימור קוראים". וכמו שיש בעולם תיכונים שההצבעה בהם קובעת את תוצאות הבחירות (עד שהיא לא), כך יקבעו לרוב מאת העמודים הראשונים אם הקורא איתנו או נגדנו. בדרך כלל יש לאנשים סבלנות, אבל לא תמיד ולא לכולם, וזה יכול להיגמר רע (בעידן שהספרים היו מסתיימים בהפי אנד כמובן. היום מי שרוצה טוב נדרש דווקא לעצור באמצע...).

ה. פוליטיקה חדשה. שימו לב, הספר פוליטי במובהק. רובו הגדול עוסק מעשה להלכה בוויכוח אידיאלוגי חריף שיורד לשורשי החברה המקובלת והמבנה המדיני בהיסטוריה המוכרת. בשני מילים: ארגון בינלאומי מבקש להצית את אש האחווה בכל מקום שחיים בו בני אדם. שליטתו מקיר לקיר. תמנון לא היה מתבייש בזרועות שפרש הלה לכל מוקד של כוח שליטה וכסף. הארגון מתנגד לפגיעה בבריאות, לאלימות מכל סוג ולשלטונות. המשנה הפציפיסטית נר לרגליו, כל עוד לא מדובר באנשים שסותרים במעשיהם את עקרונות הארגון. מי שכן עושה את זה – הופך במיידי לבן מוות אליבא דידם. הסופר מעלה טענות, יפהפיות יש לומר, נגד המדיניות השלטת בעולם. אקסיומות מתנפצות לרסיסים, ונציגי השיטה הישנה בספר נותרים פעורי פה ומתקשים להשיב חורפיהם דבר. מה אומר, נכון שהסופר עושה מאמץ להשיב אש, וגם מדגיש את מעשי ההרג הרבים של ארגון האחווה, אותם מבצעים אנשיו בשם שלום מיוחל – כמה מוכר. אבל איכשהו התזה של ה"אחווה" משכנעת יותר ומוכרת יותר מהעמדה השגרתית והצפויה של הממסד, בספר ובעולם האמיתי. אולי זה מלמד אותנו משהו על האידיאולוגיה של הסופר עצמו? אולי. אני לא אמרתי כלום.

ו. אני זוכר את הימים - והיות ואני לא מאד זקן, אז מסתבר שלא רק אני - בהם שירטטו הסופרים מפות מפורטות, עם מקומות ותאריכים. ניווטו אותך בקפדנות של אמא דאגנית במעבר בין וורשא תרצ"ב לניו יורק תשנ"ג, ועד "פנמה, פנמה סיטי, קרוג סטריט, מטה העירייה, קומה 2, חדר 400, י"ג בניסן תשי"ד, השעה 8:00 בערב"... הכל היה ברור מעל לכל ספק סביר.
לא יודע אם נכון לומר שהימים האלו חלפו עברו, כי לא אני מוסמך לקבוע, וגם לא קראנו עדיין את ספרו החדש של @מאיר14 , אבל @יונה ספיר פשוט לא מכיר את זה. ויש בזה משהו מרענן. התפיסה שלו אומרת, שאין שום סיבה שקורא נבון שמצליח לנחש למה אייל משליך פתאום אקדח ונכנע, לא יצליח להביט בתרחישים ובמקתגי"ם שנעים במהירות ולשייך כל אחד מהם לזירה המתאימה, ולזמן המתאים. במילים אחרות: תן לקורא ערימה של תמונות, ומעצמו הוא יבין שאם הוא רואה פטרייה גדולה של עשן, ככל הנראה לא מצולם שם גן ילדים (לא באשקלון). ואם נהג מונית מתווכח בפריים עם הנוסע, כנראה שהאירוע לא התרחש באוטובוס ציבורי.
ההדרכה השוטפת הזו, שהיתה מקובלת תמיד, קצת מקלקלת את החוויה. כמו הכיתובים בקריקטורות שמלמדים אותך על השיוך המפלגתי של כל אלמנט בציור. ואילו הספר הזה, מלהטט בין שנים ויבשות בלי למסור הודעה מוקדמת למשפחות. אפילו 3 הכוכביות או כל מה שהיה משמש טרום המודרניזציה לסימון מעבר פרשה נמוגו. הפונט בתחילת פיסקה כזו מוגדל, וזה אות המדריך למטיילים שמתעכבים להצטלם על רקע הנוף: עולים לאוטובוס בדרך לאתר הבא. אז מצד אחד, כאמור – אהבתי. מאידך יש קוץ דוקר בכל האליה השמנמנה הזו, קשה שלא להתבלבל, וזה מתקשר עם התסבוכת שכבר דיברנו עליה. רק בעמוד 100 בערך, הצלחתי להכיר את הגיבורים טוב מספיק כדי לזהות אותם ברגע שאראם מרחוק עולים על הבמה. עד אז עקבתי ביאוש אחרי הקפיצות האלו והבנתי שאני לא מבין.

ז. דרוס כל דרוס כל דוס.
הסופר, בצעד שרבים יראו אותו בחיוב, מחק לחלוטין את הקונפליקט הדתי-חרדי-חילוני מהמפה. אין שנאה, אין עוינות, אין חוסר הכרות מספקת, הכל שרויים לכם. התעלמות מוחלטת שפשוט הדהימה אותי בנונשלנטיותה, אתן דוגמא: אייל גלבוע חושד במוסד הישראלי שלא אכפת לו מחייהם של שלושת הישראלים שהתגנבו בטעות למבנה הסודי בדרום. הוא מטיח האשמה כזו ברמס"ד, וכואב מאד את העובדה שמדינת ישראל מפקירה את חיי אזרחיה. עכשיו, מה מיונה יהלוך לצרף כמו כפתור לפרח לתלונה החריפה של אייל את עובדת היות שלושת הישראלים הנ"ל דוסים מבני ברק ?! כל סופר חרדי, מלבד יונה ספיר כמובן, היה שש בבוא אליו הזדמנות כזו לדבר על האפליה והמדיניות החולה של המדינה הציונית. זה גם די צהוב ומושך קוראים, כי זה אקטואלי ומחובר למציאות (היומונים. ל.ע.ד.ר.ל.). והוא? ספיר? מאזרח את החרדים בשורה, והנה הם אזרחים מן השורה. היחסים בין חרדים לחילונים בספר, הקשרים, חיוביים ושליליים כאחד, מעוקרים לגמרי מהמטען הקלאסי של התנגשות התרבויות.
ומי מדבר על העובדה שגלבוע עצמו, סוכן מוסד מהטובים, איש שהיה אמור להיות מנותק לחלוטין ממסורת. מדלג מהחילוניות אל שמירת תורה ומצוות (כדתי לאומי), בקלילות שמזכירה את המעבר ההרואי שלו בין הרכבות הנגדיות בפריז. ואחר כך הוא חוצה עוד כמה קווים ומתערה בקהילה החרדית כאילו היה חד מן חבריא, ולא בר בי רב דחד יומא... סלחו לי, הזיגזג הזה דופק מעט את אמינותה של הדמות האגדית.

ח. גם אחרי חלק מהאמור, הספר הוא טוב.
הוא טוב משום שדיברנו רק על סך חלקיו ומקובלנו שהשלם גדול מסך חלקיו. והוא טוב משום שכיף לקרוא אותו. הוא מכניס אותך חזק לאווירה. ומשחק בחושים ובחרדות ככל העולה על רוחו.

המשך אולי יבוא. הזמן קצרצר, לא ממש עברתי על הנכתב. התנצלותי.
  • 835
  • ראשית, כולם לתת כבוד ויקר לעמיתי המנהל @ידידיה חבר על שהגה את עצם הרעיון של לעשות אתגר תקופתי אשר הזוכה בו יקבל חשיפה מובלטת מאוד בקהילת פרוג. שאפו!

    האתגר יינעל במוצאי שבת בחצות.
    לאחר מכן, נערוך סקר אנונימי בין חברי הקהילה, ובו נבקש מכם לדרג 3 כותבים אשר לדעתכם הפיקו את קטעי הכתיבה המשובחים ביותר. הסקר ימשך עד לסוף שבוע הבא, ושלושת הזוכים יזכו שסיפורם יתפרסם במאמר מרכזי וחגיגי במשך ימי החנוכה.
    מבין השלושה ייבחר אחד על ידי המון הקוראים, ויוכתר ככותב הזוכה.

    אנא, למי שיש לו סיפור בקנה, הרימו הילוך, יש לכם זמן עד מוצאי שבת. בהצלחה!!
    שמש פז קיץ נמלטה בבעתה
    רעם בודד האיר שמי עלטה,
    ואני תמהתי מהיכן הנה בא?
    שוב שמש הגיחה דמעה מחתה.

    עמדתי רועד כעל סיפה של תהום
    גופי התכווץ מפני סער יהום
    ואני תהיתי הקיץ הקץ, וכבר בא?
    ורוח יללה נוגות סתם פתאום.

    תלוי הייתי בין תקווה ליאוש
    הספק מזמזם כמו מעוף היתוש,
    ואני שואל איכה אבא?
    לבי דווי, כל גופי בית מיחוש.

    הערב רד עלטה כבדה נפלה
    תקוותי נגוזו כשאימה שפלה,
    ואני שואג אוי, אנה אני בא...
    פתאום עוד נפער חור שחור, אפלה!

    עבר הוה ועתיד לפתע חברו
    ללחום בי כך נדמה התחברו,
    צרחתי באלם הוי קלי, מה הבא?
    בעודי חושש מפני רגעים שעברו.

    סופה מאימת לנתץ יציבות
    ודווקא מנוחה מביאה לעצבות
    השם בשמיים מה כל זה שבא?
    התרסתי בלחש ללא כל חשיבות.


    {ו} {ו} {ו} {ו} {ו} {ו} {ו} {ו} {ו} {ו} {ו}


    ואז הופיע אותו קול דקיק
    שצץ במהירות כנחש מנקיק
    וקרא כשופר הנה הוא בא...
    לא יכולתי את קריאתו להשתיק.

    עמדתי נפעם מול זריחה חדשה
    שפשפתי עיניים נקיתי עדשה,
    חזיתי כיצד התקדם הוא ובא
    חיזיון יציב הליכתו אדישה.

    ובהסח הדעת בצבצה אמונה
    בבוראי המצפה שאכניסו לתמונה,
    זקוק אני לעזרתך אבא...
    בכיתי, כשידי בידו חפונה.

    אור הציף את גופי הנרגש
    אבי קרבני ואלי ניגש,
    לאלפך בינה אני בא
    בטוחני לך ישתנה המרגש.

    מעולם לא עזבתיך, לאט אבי
    עזבת אתה אותי, בני חביבי,
    ואליך למרות זאת הייתי בא
    אם לא בטובה, במסווה זאבי!

    כשבכית אתה, סבלתי אני
    צערך יקירי הכפיל את עוניי,
    ועתה כשאלי שוב אתה בא
    שמחתך ותקוותך עדי עד הנני!






    אחח איזה ריח של בוקר הוא יצא מהבית כשתודה מתרוננת בליבו
    השמיים הכהים פינו מקום לטוהר הכחול שהלך והשתלט על כל האופק, הציפורים שרו אתו והריח הלח של בוקר חורפי חדש מילא את כל חושיו
    הוא קיבל מי שברך עם 'ויזכו אביו ואמו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו היום', הקהל כולו שנים עשר במספר עטף אותו בברכת מזל טוב חמימה וליבו התמלא עד גדותיו

    הוא חזר הביתה מעיר בעדינות את הבית שרק לפני שמונה ימים היה של זוג צעיר עם ריח של התחלה עכשיו זה כבר ריח של משפחה.
    בקושי עיכל שנהיה חתן והוא כבר אבא לזערור הזה שממלא את כל ישותו, הוא לא נוגע בתינוקים הוא הבהיר לה את זה מיד כשהאחות עם חיוך והתרגשות הגישה לו את החבילה העטופה תכלת, הנה אבא זה שלך. הוא הסתכל בגרון חנוק עם גולה מלאה והוא רק הביט, היא כנראה הבינה, מכירה את זה. והחזיקה את התינוק עוד רגע, והוא רק הסתכל. היא לא דחפה לו אותו ורק אמרה ליולדת הטריה ששאלה בעיניים, תני לו, הוא יתרגל, קשה להם לגברים, אבל אחר כך אין להם ברירה, מה, רק אנחנו נחליף להם? שאלה. הם חייכו ונתנו לה ללהג, היא השיבה את התינוק לעריסה לחימום, ומאז הוא עוד לא הרים אותו לבד. זה עוד יקרה מן הסתם.

    הם התארגנו, אמא שלה הגיעה. הוא רץ לקנות קצת רוגלך לאלו שיגיעו רק לברית ולאחל מזל טוב כמה חברים מהכולל כמה מהישיבה ואולי יגעו גם כמה מבית הכנסת, סך הכל הוא חדש שם לא מכיר הרבה.
    הוא הלך כולו עם חיוך הוא לא ידע מאיפה זה בא לו, תמיד הוא הולך רציני, עכשיו הוא בטוח שכולם מחייכים לעברו כולם איתו בדרך לברית, אומר לכל אחד בוקר טוב מלא משמעות, ורץ לאולם להגיע לפני אשתו.

    הם לקחו את האולם ברחוב רבי יהודה הנשיא לא זול, אבל היא טענה שחייבים הדודות המיזרוחניקיות וודאי יבואו ממודיעין, יביאו צ'ק, לא נעים היא אמרה. והוא סבר וקיבל. לא היה להם שקל מיותר אבל זאת השקעה הוא חשב שגם יהיו עוד מי שיתן כמה שקלים במעטפה ויכסו את הסעודה, בן ראשון, נכד ראשון משני הצדדים.

    הוא נכנס לאולם, השולחנות כבר היו ערוכים המלצרים מניחים לחמניות אחרונות על הצלחות, ומשהו לא מריח לו, הוא רואה בפינה את השכן מהבנין מולו עם שטריימל מחוייך כולו, הוא מכיר אותו על הפנים, שלום שלום לא יותר מזה. עויבד כזה, מניח תפילין ופניו בורקות פאותיו עוד לחות מהמקווה והוא מכווין על התפילין שעוד רגע יניח. השכן רואה אותו, ורץ אליו מאחל מזל טוב בחום, לא נעים לו, לא הייתם צריכים להקדים כל כך, כתבנו עשר התכוונו לעשר וחצי, השווער שלי עוד לא הביא רוגלך, אבל שתיה יש כאן, תשבו תשבו.

    הוא מתחיל לגלגל במוח את האפשרויות, מבין שיש כאן טעות, אממ, אממ, אה אנחנו כתבנו בתשע, עוד רגע כולם מגיעים, הם מסתכלים אחד על השני הנייד רוטט כבר פעם רביעית מאשתו, ושלוש שלא נענו מחמותו, למה אתה לא יורד לעזור לנו?

    הוא אומר לשכן, טוב, הסתבכנו, הוא בחור מעשי, מה עושים עם זה, השכן פחות מעשי, ואומר לא יודע, אני הזמנתי קודם, זה בעיה של בעל האולם, הוא לא רוצה להיכנס לפינות עכשיו, לא הולך ללמד ראש להיות גדול.

    והנה המוהל כבר בפתח, חמותו והתינוק אחריו ואשתו מציצה מהמעלית.

    מה עושים?

    הוא ניגש לחמותו, מנסה להסביר את המצב, גיסו רץ למנהל האולם שכמובן הלך להתפלל בדיוק, והראש ישיבה כבר כאן, הדודות הכבודות כבר כאן, מעטפות עברו ידיים לא כולם מבינים את הדרמה.

    והשכן שהיה רק לפני רבע שעה כולו בשרעפי קודש, נבוך כולו, אפילו מתחיל לכעוס, ולא מבין איפה האורחים שלו. איפה השווער שלא הביא רוגלך?
    הוא מחפש ומוצא את הטלפון מתחת לשקית הטלית הגדולה, שבע עשרה שיחות שלא נענו, ממנה וממנו איפה אתה? כולם כאן ורק אבי הבן איננו, הלכת לאולם אמרת חשבנו שאתה רוצה להיות רגוע בנתיים כולם כאן ורק אתה לא, ואתה לא עונה בשום מקום.

    אני באולם, הוא אומר, איזה? נו ביהודה הנשיא, איזה מספר? 17 מתחת לבית הכנסת? איפה? אנחנו כאן ואין כאן אף אחד?
    ברוך הבא, צועק המוהל, של השכן. הוא עוד עם טלית שמוטה מרגיש לא קשור, לא כך תכנן את הברית לילד הראשון.
    רגע, הוא מנסה להבין, ליד הבית של השווער?
    אה חשבתי ליד הבית שלנו.
    זאת עיר אחרת הוא יקח מונית, מאיפה ישיג, אין לו שקל עליו. מזל שלאבי הבן יש גיס עם רכב, והוא גם בחור מעשי.
    אני מנסה הרבה פעמים לכתוב טורי דעה, משום מה מרגיש לי לא מנוסח נכון.
    אם תוכלו להתייחס לזה (התוכן פחות רלוונטי)

    הבחירות עשו טוב לילדנו

    הבחירות האחרונות המחלוקות, ההשמצות, הלהט, עשה לנו רק טוב.

    אני ער לדיונים אין סופיים וטרחניים על כך שהמחלוקת והשמצות מחנכות את ילדנו לתרבות של מריבות, לזלזול ולגסות רוח, אבל אני חושב להיפך, מתי הראית לבן שלך גס רוח ואמרת לו ככה אל תהיה? מתי פגשת בו בכלל?
    מתי הבן שלך ראה אותך נוקט עמדה. מתי הוא עצמו היה שייך לצד מסויים, והיתה לו מעורבות?
    מתי הבן שלך הרגיש שייך למחנה בני התורה/החסידות/הקהילה שאתם חלק ממנה?
    דוגמא לדבר, אחת הסיבות שאנחנו לא מתגייסים מלבד חוסר ההכרה במדינה ובקונספט הכללי, היא היות הצבא צבא העם, והיוו מחנך מחדש, כור ההיתוך של החברה הישראלית. למה הוא נהיה כור היתוך? בגלל שיש מ"כ משמעת שדופק על קודקודי כולם? כי כולם אוכלים את אותו אוכל?
    לא. כי לכולם יש מטרה, וכולם מוסרים נפש עליה.
    ברגע שאדם נלחם על משהו הוא הופך להיות חלק מזהותו. ברגע שאדם מגייס את כולו, הוא נהיה שייך. מחר מה נשאר לו? הנאמנות לקהילה לרב. השייכות.
    האלימות, אני מקווה שלימדתם אותו שאין זו דרכנו, הזלזול אני מקוה שידעתם לסנן לו את התוכן המשמעותי מהמסר המשני.
    תזכרו ממה עוצבה אישיותכם. מתי היא עוצבה, ואיזה חלקים הדגישו אצלכם את האידאלים החזקים שבוערים בכם.


    ועוד דבר, לימד אותי פעם אדם חכם. אל תוותר על דבר שלא תסלח לעצמך שוויתרת עליו.

    אם תוותר לשכן לבנות לך עמוד באמצע הסלון וכל פעם שתסדר שולחן שבת תקלל אותו, זה לא ויתור.
    אם לא יהיו בחירות פעם בתקופה וכל השנה נקלל אחרים כי לקחו לנו שתו לנו אכלו לנו, מלבד זה שלא באמת ויתרנו למען השלום, המחלוקת פועמת בנו וכל מה שאנחנו משדרים לילדים היא שנאה לא שלום ולא ויתור. המסר החינוכי הרבה יותר גרוע.
    פעם בחמש שנים כל אחד יוכיח מי הוא ומה הוא שווה. ובעיקר מה מגיע לו. אחר כך חמש שנים, לא נוכל לטעון כלום.
    יום אחד כשאפגוש אותך, אני אתנצל... יום אחד שיהיה לנו זמן לשבת יחד, ללבן סוגיות, להעלות זיכרונות, לפתוח את הלב, יום אחד או אולי נכון יותר- לילה אחד... ואז, אני יודעת, אתה תדחק אותי לקיר ולא תהיה לי ברירה, אתה תהיה חזק וצודק ממני, ואני כ"כ חסרת אונים וכ"כ לא בסדר, ואז אתה תדרוש התנצלות על כל הפעמים שברחתי, התרחקתי, ואפילו שניסית לרדוף אחרי, לקרוא לי, לדבר מעט- התעלמתי, אטמתי אוזניים, סירבתי לשמוע. זאת לא אשמתי, אתה תהיה חייב להבין את זה, לא שאני רוצה להתעלם, לא שאני רוצה לברוח, אני לא כועסת ולא שונאת, אלא פשוט קצת, קצת הרבה- פוחדת.
    אתה עוצמתי מידי, ישיר, אמיתי, והרבה פעמים- פוגעני, תוקפני. אין לי אפשרות להתנגד או להתווכח, אתה תמיד תצא צודק, אתה תפגע, תאמר את כל האמת הכי רגישה בפנים, ותמיד זה יגמר כשידך על העליונה, אתה תפגיש אותי במכוון עם הנקודות הכי כואבות שאני דואגת לטשטש ותחשוף אותן למולי בלי היסוס, ותדבר ותקניט ותשפוט- ואני... אשתוק, קטנה, מושפלת- כי כשאנחנו ביחד, אין לי מה לומר...
    אז אני בורחת, אל תפגע, יום אחד אני אחזור, אני בטוחה. ואז אני אתנצל על הכל, אנחנו עוד נתפייס...
    יום אחד אני אפגוש אותך...
    יום אחד אני אפגוש את עצמי...

    כסליו פה... ברוך הבא...
    אמצע השגרה- והוא פוגש אותך
    בואו נוציא הכל מהכיסים הכי עמוקים,את הדברים שנדחקים בתוכו, שאף פעם אין לנו זמן להוציא, לחשוף, להרגיש...
    אולי זה הזמן להיפגש עם הלב, עם עצמנו...
  • 552
  • אחרי רחרוח מועט סביב דעת הקהל הקדוש דכאן, ולאחר המתנה להצטברות ניקים משובחים באיזור (שהגיעו ב"ה) - אני מתכבד להציע בפניכם את הפיילוט של האתגר / פרויקט החדש:

    הספר השיתופי

    הרעיון בקצרה הוא: קיים אצלי בסיס למותחן איכותי, ואני חושב שבעבודה משותפת של משתתפי הפורום נוכל להפוך אותו לספר איכותי מאד.

    לפני שאפרט מעט, אדגיש - אני לא מחפש 'עוזרים' ו'מתנדבים'. הספר לא קיים בכלל (רק סקיצה עקרונית שלו), ומי שישתתף בכתיבתו יקבל מקום של כבוד (וכסף, בלו לו לו יצוייר) בין כותבי הספר השיתופי שייצא לאור ע"י משתתפי הפורום.

    הבסיס לרעיון הוא לנצל את יכולות הכתיבה הייחודיות של כל אחד, כשכל אחד מהכותבים מתמקד בדמויות ובסצנות שמתאימות לסגנונו ולאופיו, למשל: קטעי דרמה, קטעי היסטוריה, סצנות מרגשות, וכדו'. כל כותב יופקד על זירה אחרת, וסיטואציות מסויימות גם על דמות או אירוע ספציפי מהעלילה. הקטעים יועלו באשכול מרוכז מדי שבוע, עד להשלמת הספר, כמובן כשהכל בתיאום הכרחי מראש.

    בסקיצה הנוכחית ישנן כמה בעיות, ואני חש שזה דווקא ההזדמנות שלנו ללמוד ביחד איך בונים ספר, במיוחד בהתאמה למגזר שלנו, שבו צריך מחד לשמור על ייחודיות וחדשנות - ומאידך לא לעבור גבולות נחוצים.

    יתכן ובהמשך ילוו את הפרויקט מדי פעם סופרים ותיקים ומנוסים שיחכימו אותנו.

    כמה נקודות נחוצות לתשומת ליבכם:
    • ההרשמה חובה ומחייבת. כל נרשם יקבל שבועיים שלושה של התנסות, ובסיומם יוכל להחליט אם להמשיך בפרויקט. במידה ויחליט להמשיך - יתבקש להצהיר על כוונתו להשתתף בפרויקט עד הסוף, פרויקט שכזה לא יכול להתנהל על בסיס מרכז מבקרים.
    • קיומו של הפרויקט תלוי במספר המשתתפים.
    • ההשתתפות בפרויקט תאושר רק לאחר הוכחת יכולת, אך לא נדרש כל ניסיון מוקדם.
    ההרשמה אצלי בפרטי, או במייל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
    בקשות להרשמה באשכול זה לא ייענו!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה