קהילת כתיבה מקצועית

בס"ד

הטור הזה לא מושלם, לא סגור, חסר פאנץ'.
היש לו תכלית?
אנא הביעו את דעתכם.

****************

איש היה ושמו יהושפט.

יהושפט שפט את תושבי כפר יהושע, שפטם, שפטם היטב.
נהג לשפות מידי ערב קומקומו ומיחמו, ואז להכין לעצמו ספל תה. ועוד ספל תה שאותו נהג להגיש לנהגו, שהיה נוהג להרגיש בטוב, כמנהגו. אף לאחר נסיעות ארוכות, כמנהגם.

תושבי כפר יהושע העריצוהו הערצה כנה, וקנאה מעולם לא עלתה על דל שפתותיהם הדלות.
היו דברים רבים בהם ניתן היה לקנא ביהושפט, שופט כפר יהושע.
ביתו המרווח, חצרו הפוריה, עציו המלבלבים, משפחתו המפוארת. איש אשכולות אשר בחצרו אשכולות רבים:
גפן, תאנה, רימון ופסיפלורה.

פסיפס רחב ידיים מורכב היה במרכז חצרו. ושם נהג רכז חצרו החסידית לערוך את ישיבות הוועדה.
קנקני תה רבים נשתו שם עם השנים, והחלטות רבות נתקבלו על שולחן האבן, הניצב במרכזו של פסיפס האבן המורכב במרכזו של חצרו של יהושפט, שופט כפר יהושע.

החלטה אחת זכורה במיוחד הנביטה ונתפרחה ורבתה. החלטת כובעי הדאשיקל.
וכך היה מעשה:
צהרים קייציות ודרומיות שגרתיות, ורוח חמה ערבלה באוויר כפר יהושע גרגרי חול ועטיפות חטיפים קרועים, מוזנחים.
בזה אחר זה נעצרו בחזית ביתו של יהושפט מכוניות רבות, ותושביהן נפלטו בזה אחר זה וגנחו על החום הרב.
הנאספים נקבצו ובאו לשולחן האבן הגדול, ובנו הנמרץ של יהושפט - אבינוחם - טיפס וניתב את זרועות הגפנים כך שישרו צילם על יושבי השולחן המיוזעים ומתנשפים.
הגפנים שמחו להיטיב עם הנאספים. ככל הנראה ליבו הרחום של יהושפט היווה עבורם מקור לחיקוי נמרץ.
תחת הגפנים המצלים ישבו הניצולים מחום השמש, ואבינוחם אץ רץ והגיש לניצולים שניצלונים קטנים נוטפי שומן.

יהושפט חייך חיוך חם, והנאספים התעודדו. מה בפיכם? שאל.
יעקב סיים לתחוב עקבו בנעלו, מחה פיו מטוגני השומן, וענה: הדאשיקלאך. אותם כובעים מנומסים שעיטרו בהם פרחי החסידות את ראשם. הגיע העת לחדש המנהג.
יהושפט שמע ושתק. בטש ברגלו את העפר, ושאל את שאר הנקהלים: ומהי דעתכם?
אביגדור שיהק: רעיון מעולה.
נחום פיהק: רעיון נפלא.
אבינוחם גיהק: רעיון סביר.
בועז נשתתק.

ויפן יהושפט אל בועז, וישאלו: ולמה זה אדוני לא יביע דעתו מהי?
כיוון שכך נשתתקה לה כל הקבוצה, ואף נחום הפסיק לפהק.
ויאמר בועז: דעתי היא שאין גוזרים גזירה על הציבור, והלא כובע הדאשיק ידוע כי תיקונו על ידי גזירתו, ואם כן למה לנו גזירה זו.

ויביטו בו רעיו. הנתבלעה עליו דעתו? רשף אבינוחם. והלא אין הגיון בדבריו של בועז.
ואף יהושפט שמט אפו אל צלחתו, ורשף אוויר מפיו עד נתקררה השניצל הנח שם. ואכלוֹ, וינקה שפמו, ויאמר: חם היום. הבה נחליט ביום אחר.
ולא נודע מה הוחלט, ולמה.

(משום מה נדמה שאף אחד לא מסתכל שם)

בס"ד
הרציפים באותו יום מעונן היו הומי אדם. זר שאינו שייך לתקופה היה בטוח שהמוני האנשים נוסעים למחנה קייט כלשהו.
התקופה הייתה רווית דם. יהודי אירופה נרצחו באלפיהם, ואין פוצה פה ומצפצף. האנושות המתחסדת וההומנית איבדה את שארית ההיגיון שלה. כל העולם שילב ידיים, ונתן לדוד סם לנהל את העניינים.
עיתוני אותה תקופה, וגם עשרות שנים לאחר מכן, הפנו את המבט אל הפרטים היבשים. הסטטיסטיקה. כל אחד משישה מיליון היה דמות ייחודית בפני עצמה. כל דמות עם השואה הפרטית שלה.
לאחר שהסתיימה המלחמה, העולם נשם לרווחה. אז כולם מהרו לחלק שוקולדים ומתנות למשוחררים הדווים. אחד מעיר, שניים ממשפחה. הניצולים פנו איש איש לדרכו. רבים אושפזו במוסדות סגורים, ורבים איבדו את יראת האלוקים התמימה והטהורה של יהודי הכפר הפשוטים. לא לזאת כוונה ההגדרה הפשוטה: "בן חורין."
בצפון טרנסילבניה חי לו יהודי בשם יצחק זאב. הוא זכה להתחתן ונולדה לו תינוקת פעוטה, שעוד לא מלאו לה שנתיים.
המיון לרכבות היה קר ומחושב היטב. כל בעלי הכוח, הכשירים לעבוד סדירה, ימינה. הרכבת לברגן בלזן, מחנה עבודה. שמאלה, לאושוויץ, למשרפות העשנות.
אשתו של יצחק זאב וילדתו בת השנתיים שולחו שמאלה. הוא נשלח ימינה. מילים יבשות שלא מגלות מאום על הטרגדיה.
האם בכתה הילדה, שהופרדה מאביה? האם נופפה לו לשלום, בטוחה שעוד רגע הכול יסתדר, ואבא שלה הטוב יחזור אליה, והיא תתרפק על כתפיו? זאת לא נדע לעולם.
הרכבת התחילה במסעה המייגע, חוצה קילומטרים של שדות מוריקים. הצפיפות הייתה ללא נשוא. כולם התחננו לעוד מטר, עוד ריבוע קטן, שייתן להם את החיים.
ר' יצחק זאב לא חשב לרגע על עצמו. הוא התרוצץ, עד כמה שאיפשר המקום הדחוק, וסייע לכולם, לעיתים על חשבון הנוחות שלו.
ברגן בלזן. רק השם מצמרר את גבו של כל הבא בשעריו. מחנה העבודה. מחנה המוות. השטן בהתגלמותו.
הם נעמדו למסדר, אחד מתוך אלפים שעוד יבואו, למי שיזכה...
מפקד המחנה, אדולף האס, נעמד מולם. סוקר בהנאה סדיסטית את השורות המתוחות כסרגל. היהודים המפוחדים לא הביטו בעיניו. והוא רווה נחת מעובדה זו.
"הרייך בן אלף השנים דאג להביא אתכם לפה על פני אלפי קילומטרים מכל קצוות אירופה. הרייך זקוק לכוח עבודה יעיל וצייתן. אנחנו לא נהסס להעביר מן העולם יהודיים שירימו את האף הארוך שלהם למעלה. הייל היטלר!"
הדממה הייתה מוחשית. השלג ירד ברכות, כמו מתיימר לספר ליהודים על הימים שנכונו להם. אפילה. הסתר פנים. האס נשף בזעם, החיילים הרבים דרכו את נשקם, שוחרים לטרף.
"יהודונים, הייל היטלר!" הוא ציווה.
קולות היהודים שבו אליו בהד חלוש. הוא הנהן בראשו בשביעות רצון. כולם הסתדרו בשורה, נכונים ליום עבודה.
הם עסקו בבניית גשר לכוחות הצבא הגרמני. הגשר עבר מעל נהר שוטף. הנהר שלעיתים עלה על גדותיו, מיהר לסחוף לזרועותיו הקפואות יהודים, שחיכו למוות בכל שניה.
יהודים רבים אבדו שם את צלם האלוקים שבהם. אז ניכרה באמת הגדלות האמתית של היהודים, ואפילו הפשוטים ביותר.
ר' יצחק זאב היה אחד מהם. לעיתים נפלו יהוידם מעולפים על הקרקע הקפואה, והוא היה ממהר לחיותם, והיה משפשף להם את רקותיהם במעט קרח. יהודים רבים חבים לו את חייהם.
לא כולם חשבו כמוהו.
"ר' יצחק זאב", לחש לו יהודי, בשעה שהם עלו על הדרגשים, וניסו לחטוף עוד כמה דקות של שינה. "אינך חושב על הסכנה העצומה הטמונה בעזרתך ליהודים אלו? למה לך? מי אמר שהם מעדיפים להמשיך לחיות? אתה מסכן את כל הדור שעתיד לצאת ממך!"
ר' יצחק זאב הביט בעיניו. כנות נשקפה מהם. חברו לא התכוון לקנטר אותו. הוא חפץ באמת ובתמים לדעת: מה הכוח שמניע אותו? מהו הבנזין שנותן לו כוח להמשיך ולסייע, גם שהידיים כבדות ופצועות, והקיבה הצמוקה משוועת לעוד פרוסה דקיקה של לחם, פרוסת חיים.
"ר' ייד", פתח ר' יצחק זאב וענה מתונות, "האם אתה באמת חושב שאתן לחיות האדם הללו לקחת את כל אשר לי? את משפחתי הם לקחו, את כל רכושי ואת השליטה על גופי. אך האם אתן להם את התענוג לקחת את נשמתי אשר נחצבה מתחת כיסא הכבוד?
אולי אני מוקף בגדרות מחושמלים, במאות חיילים מפטרלים, אבל חרות פנימית אי אפשר לאסור.
תלך תמיד, בכל מקום שתהיה, גם הנורא ביותר בזקיפות קומה. לא סתם ה' הביא אותך דווקא לכאן, לגיא הצלמוות. אתה יהודי מיוחד, עם כוחות שאף גרמני לא יוכל ליטול לך בכוח הזרוע. אתה בעל השליטה!"
קולו היה נסער וכאוב. דברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב.
מהר מאוד הגיעו דבריו למבחן המציאות, אך ה' חשבה לטובה.
יום עבודה נוסף הפציע לעולם. השמש לא הואילה בטובה להאיר ליהודים הסובלים. שכבת בקרח הייתה חלקלקה, והרבה יהודים נלכדו במלתעותיה באותו היום.
עיניו של ר' יצחק זאב לכדו יהודי נוסף, שלא עמדו לו כוחותיו. הוא מיהר אליו, ושפשף את רקותיו בקרח שהיה פזור סביב.
צל שחור העיב על השלג הצח. ר' יצחק זאב הרים באיטית עיניו כלפי מעלה, מצפה לנורא מכל. "חבל לבזבז עלייך כדור." אמר החייל באדישות. "המפקד ידע יותר מה לעשות אתך."
עוד באותו היום הושלך ר' יצחק זאב אל מימיו של הנהר המלא במי הפשרת שלגים. הגרמנים המחושבים העדיפו להחזיר לו כמידתו.
הדבר שהם לא לקחו בחשבון, הוא את הנחישות והעוצמה, שרק יהודי בן האבות הקדושים יכול להם. באוזניו עוד הדהדו מילות החיזוק שאמר ליהודי על הדרגש.
המאבק במים השוצפים והאיתנים לא היה קל. המים איימו לעשות את מה שמאות שעות עבודה לא עשו. להכניע את רוחו.
אך ר' יצחק זאב הוכיח להם שלא הן בעלות השליטה. ישנו קל אחד, שהוא הקובע והחורץ גורלות. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו.
הוא עלה על היבשה, מביט כה וכה. מרחבים שוממים הביטו בו בחזרה, לא מאירים פנים ליהודי. אדמה כבושה.
הוא החל ללכת לאן שנשואוהו רגליו. בליבו התרוננה לה תקווה קטנה, שאולי יזכה הוא למה שרבים וטובים לא זכו. להינצל מהגיהינום.
ככל שהתקדם יותר ויותר, כך הנוף היה מוכר יותר. לאחר צעידה נוספת הוא אימץ את עיניו. ליבו חשך באחת. מן הפח אל הפחת. הוא חזר למחנה העבודה.
'בוודאי הגרמנים יכלו בי את זעמם.' הוא הרהר בחשש. 'לאחר שיראו שניצלתי בטח לא יהססו לתקוע בראשי כדור.
רגליו המשיכו ללכת כאוטומט, וכבר הוא ניצב בשער המחנה. החיילים מהרו לכתר אותו בטבעת הדוקה, ולקחוהו למפקד המחנה. הלה, צמצם את עיניו וקבע בפסקנות: "עם יהודי כזה אין לי מה לעשות. החזירו אותו לשורת העובדים!"
אותו לילה היה חשוך ואפל. ר' יצחק זאב הפך במחשבתו זמן רב, עד שהחליט לנסות לברוח. הוא התקדם בזחילה איטית וזהירה עד הגדר המחושמלת, ועצר, מנסה לחשב אפשרויות. לא היה לו הרבה זמן לחשוב, עד שהרגיש נשימות כבדות מאחוריו. היה זה כלב בדמות חייל נאצי, שכיוון לראשו את רובהו.
ר' יצחק זאב כבר עצם את עיניו, מחכה למוות. שפתיו כבר הגו את מילות הווידוי.
לפתע הוא פתח את עיניו. החייל מתמהמה יותר מדי, קבע במחשבתו. הרובה התנדנד בידיו חסרות היציבות של החייל. עיניו הזגוגיות העידו כאלף עדים על כך שעבר על התקנות המחמירות ולגם מן הטיפה המרה.
'יש תקווה!' התעודד הנידון למוות.
הכדור ששרק ליד אזנו פגע במנעול השער, פורץ אותו לרווחה.
בטרם הספיק החייל השתוי להגיב, נשא ר' יצחק את רגליו, ונמלט, הפעם למקום בטוח יותר...
היערות העבותים נשאו בשתיקה את סודו, עד אשר הסתיימה המלחמה. כל העולם חגג. כולם נזכרו בג'ינוסייד שעבר על העם היהודי, ומהרו לכלות את זעמם בגרמנים, שלא השכילו להימלט בזמן.
ר' יצחק זאב היה נחוש לא להישאר על האדמה הפצועה, הבוגדת, ששתתה בתאוותנות את דמם של היהודים. הוא הרגיש, שלא כאן יהיה עתידו. רגליו נשאוהו לארץ ישראל. משאת נפשם של כל היהודים מכל מקום בגולה.
איש לא חיכה לו בנמל. לבדו שירך דרכו בין צברים מחוספסים, שהביטו עליו בהתנשאות מלגלגת. לבדו נשא אישה, והביא לעולם צאצאים.
לבדו, כך חשבו כולם. אבל הוא ידע והרגיש בכל מקום את ידו הרחומה והמלטפת של הקדוש ברוך הוא.

העתקתי עבורכם טור סאטירי שיעשה לכם את היום, התכתבות ישנה מפעם, מפורום חב"ד אינפו

תשרי תשרי שלי - סאטירה / פרק א'.

אצלנו במשפחה אוהבים הפתעות, כאלה אנחנו. כבר כילד בגיל 4 אני זוכר שאמרו לי כי רשמו אותי לגן רק 5 דקות לפני שלקחו אותי לשם (אמא שלי אומרת שזה היה בגלל הצרחות שהיא ידעה שיגיעו. אבל אתם יודעים, תירוצים).

בבר מצוה שלי למשל, לא סיפרו לי באיזה אולם הוא יערך. אבא שלי התקשר באופן אישי לכל החברים שלי ואמר להם להיכן להגיע. את ההזמנות ממש החביאו ממני. ברגע האחרון, בגלל מכתב שנשלח בטעות לסבתא שכבר נפטרה וחזר לתיבת הדואר שלנו, נודע לי איפה יערך הבר מצוה.

בבית שלי תמיד מספרים את הבדיחה (או אולי זאת לא ממש בדיחה) שגם את החתונה יעשו לנו בהפתעה. יום אחד אקבל הודעת sms (ככה מודיעים אצלנו על אירועים משפחתיים) עם הזמנה לחתונה שלי. אני מקווה שאם זאת לא תהיה בדיחה, לא ישכחו לציין בהודעה את קווי האוטובוס המגיעים לאולם.

כאלה אנחנו, וכך קרה גם השנה. בכ"ח אלול, בשעה שמונה בבוקר - הייתי בהשגחה פרטית בבית בגלל מחזור ששכחתי לראש השנה - ההורים שלי קוראים לי ומודיעים לי בהתרגשות שאני מספיק גדול לטוס השנה לרבי. מכיון שכך, הם החליטו להפתיע אותי וקנו לי כרטיס!

בתור ילד שליווה את אבא שלו לשדה תעופה, תמיד חלמתי שברגע האחרון, רגע לפני שאבא שלי נעלם במדרגות הנעות לדיוטיפרי, יודיעו לי שהחליטו להפתיע גם אותי ואני מצטרף אליו. עכשיו, כשזה ממש קרה (בעצם לא ממש, אני עדיין בבית ולא בשדה תעופה) הייתי ממש בשמים.

לאחר שנרגעתי קצת, אבא שלי – בשיא האדישות – הודיע לי כי כדאי קצת שנזדרז, מכיוון שהטיסה שלי יוצאת בעוד ארבע שעות ועוד צריך להספיק לעבור דרך הקונסוליה.

כשהמוח שלי חזר לעבוד בהיגיון, נזכרתי שבכלל אין לי ויזה ודרכון, אף פעם לא יצאתי מהארץ לפני כן.

את אבא שלי, משום מה, הבעיה הזו כלל לא הלחיצה. הוא גילה לי שהמשרד הענק שהוא לקח אותי אליו לפני חודש היה לצורך הכנת דרכון. בנימה קצת פגועה הוא אפילו שאל אותי אם אני לא סומך עליו.

טוב, ב"ה דרכון יש, אבל מה עם ויזה שאלתי אותו. אבל גם הפעם אבא שלי לא אכזב. עם חיוך שאומר "סמוך עלי" הוא הודיע לי שכבר לפני שבוע הוא שלח את הדרכון עם סוכן הנסיעות לקונסוליה על מנת שינפיקו לי ויזה. "מה שנשאר עכשיו זה רק לעבור דרך הקונסוליה בדרך לשדה ולקחת אותה".

בהשגחה פרטית אנחנו גרים באיזור המרכז. בלי להתחשב בפקקים ובתורות בקונסוליה, ועם לקחת בחשבון שאשלח את החפצים שאשכח עם חבר שמגיע אחרי ראש השנה, היינו במצב די טוב מבחינת זמן. אמא שלי אפילו הציעה שנקפוץ לירושלים לכותל המערבי לפני הטיסה.

קצת בציניות שאלתי אותה "ומה עם מערת המכפלה, לא כדאי לקפוץ גם לשם?" שלא תחשבו שאמא שלי לא מבינה בדיחות, אבל בקטעים של דת היא ממש רצינית. היא דווקא אמרה שזה רעיון לא רע, אבל בכל זאת לא כדאי להתעכב, אי אפשר לדעת אלו בעיות יעשו לנו החיילים בכניסה למערה. נו, עם ההיגיון הבריא של אמא אף אחד לא מתווכח.

במהירות האופיינית למשפחה שחיה על הפתעות ארזתי מזוודה, ואחרי כמה דקות כבר הייתי מוכן ברכב. על הכותל נאלצנו לוותר בגלל דודה ירושלמית שהתקשרה והודיעה = ציוותה - שאנחנו מוכרחים לעבור דרכה בדרך לכותל. בגלל ששהייה אצלה לוקחת לפחות 4 שעות, ויתרנו על רעיון ירושלים.

שמעתי פעם שהקב"ה תמיד מקדים רפואה למכה. ז"א שהוא לא נותן חיסרון למישהו בלי הכוחות להתמודד. גם אצלנו זה כך. הכבישים אמנם היו מלאים רכבים אבל באופן בלתי מובן הגענו לקונסוליה תוך דקות ספורות. גם בקונסוליה הכל הלך במהירות (כל מי שראה את כרטיס הטיסה לעוד 3 וחצי שעות נתן לנו להתקדם, תנסו את זה פעם). לאחר 45 דקות כבר היינו – אבא, אמא שלי ואני – בדרך לשדה תעופה.

לשדה הגענו שעתיים וחצי לפני הטיסה. המון זמן לפי כל הדעות. אמא שלי שוב התחילה עם הרעיון לנסוע לירושלים. "לדודה" היא אמרה "נקפוץ רק לשלוש דקות". כבר התחלנו לזוז כשהיא נזכרה שיש איזה מרשם שהיא הבטיחה לדודה במסיבת ההפתעה לברית של בן דוד שלי. המרשם כמובן לא היה איתה.
לעבור שוב דרך הבית כבר לא היה שייך ולהגיע לדודה בלי המרשם אמא שלי אמרה שהיא לא מרגישה נעים, הדודה עוד תחשוב שלא חושבים עליה. כך נשארנו בשדה עד ששמענו קריאה אחרונה לנוסעים בטיסת 232 של ישראייר לניו יורק. אז נפרדתי מהורי והתקדמתי לכיוון חודש תשרי שלי עם הרבי.

פרק ב' בעזרת השם בלי נדר בקרוב.

תשרי תשרי שלי / סטירה / תחרות כתיבה / חלק ב'.

רק לאחר שעברתי את המחסום אותו יכולים לעבור רק הטסים, נזכרתי שאת המחזור לראש השנה שכחתי בבית. "נו מילא, כבר נסתדר" חשבתי לעצמי.

הגעתי לדיוטיפרי. פעם ראשונה בחיי. ובחיי שזה היה מחזה מרהיב. כל האנשים האלה, החנויות, המזרקה עם בריכת המים. התקרבתי לבריכה והרגשתי איך שהלחיים שלי מתמלאות ברטיבות. מבט לשני הצדדים הבהיר לי כי הרטיבות לא הגיעה מהמזרקה אלא משני חברים שכיבדו אותי בנשיקה חסידית.

יחד עם חבריי התקדמנו במהירות למטוס. אז התחילו הבעיות. הסתבר שבספסל של חבריי יושבת אשה מבוגרת, ודווקא על המושב האמצעי. אותי תקעו מול מה שחבריי הסבירו לי כי זהו מסך וידיאו. לא הבנתי איך הבד הזה קשור לוידיאו אבל סמכתי על האנטיליגנציה שלהם. ביקשנו (יפה) מהגברת במושב של חבריי להחליף איתי מקום. אבל היא, בעקשנות של זקנים, הודיעה שהיא לא רוצה. היא שילמה מחיר מלא על המקום, וכאן היא תישאר. חוץ מזה ש"כאן לא יעירו אותי כל רגע בשביל לעבור לנוחיות". כך היא.

טוב, מה נותר לי לעשות. "ויתרתי" וחזרתי לשבת מול מסך הוידיאו. אבל חברי העקשנים לא הסכימו לשבת כל הטיסה כשגברת ביניהם (ובטח לא כשהגברת הזוביניהם).

הם ניגשו לדייל וביקשו ממנו לסדר את העניין. לאחר ניסיונות כושלים מצידו, הוא העביר אותם למחלקת העסקים. אז נזכרתי שגם אני לא מוכן בשום אופן להיתקע מול המסך המעצבן הזה טיסה שלמה. מיהרתי לדייל וביקשתי את השידרוג הזה ג"כ.

לאחר תחנונים מרובים, והצהרה כי לא אנסע יותר עם חברה שמושיבה אותי בלי להתחשב בערכי הדת שלי, העבירו גם אותי לכיסא במחלקת העסקים, כמה מושבים מאחורי חבריי. כבר חיכיתי להגיע לארה"ב, להתקשר ולספר להורים שלי.

המטוס כנראה היה קצת ישן, או שלא התאים למזג האויר הסוער שהלך בחוץ. בחלקים נכבדים מהטיסה הרגשתי את מילות השיר "כולנו טסים, טסים על עננים" מתקיימות בנו. הייתי בטוח שאם גם עננים לא היו בחוץ, המטוס שלנו מזמן היה נופל למטה.

הגענו לניו יורק. המזוודה שלי כמובן הפתיעה ויצאה אחרונה. חברי הזמינו מונית ויצאנו לדרך לכיוון בית רבינו שבבבל 770.

הגענו. "הלב שלי ממש חדל מלפעום" (זה משפט שקראתי פעם באיזה ספר ותמיד רציתי לכתוב). בתיאורים על 770 שמעתי שהזאל הגדול נמצא בתוך הבייסמנט של הבניין. לכן לא התפלאתי כשחברי אמרו לי "תרוץ מהר, עוד רגע השעה 12" וסחבו אותי לתוך מה שנראה היה בייסמנט של בניין.

כשנכנסו לבייסמנט חיפשתי מיד את המראות המוכרים לי מהתמונות, אך לתדהמתי נגלה אלי חדר הלבשה... הריח הבהיר לי כי הגענו למקוה המפורסם של שכונת קראון הייטס. טוב, מאיפה לי לדעת. (בשעה 12 המקווה נסגר).

לאחר טבילה, במה שהיה נראה והריח כ... (אין לי ממש תיאור) יצאנו החוצה לאוויר הניו יורקי. לאחר צעידה של דקה נגלה לעיני המחזה המרהיב, מרטיט הלב: בית משיח - בית רבינו שבבל.

הלחי שלי כבר הייתה רטובה לגמרי. את כל חברי פגשתי שם. אחד מהם, חבר טוב, שאל אותי אם כבר נרשמתי לאש"ל. לא הבנתי מה הוא רוצה. "יש לך מזרון לישון עליו הלילה?" הוא שאל, ואז נזכרתי שההורים שלי באמת שכחו לדאוג לפרט השולי הזה. מזל שיש חברים.

הוא לקח אותי לבסיימנט של הבסיימנט. נאמר לי שהמקום הזה נקרא "מרכז גוטניק". "אולי כאן הוא מחביא את היהלומים שלו" חשבתי. בחור מבוגר בשם מני, עם זקן ארוך, אמר לי לחכות "קצת" עד שיגיע תורי להיכנס לחדר ההרשמה. השעה הייתה 12:45 בצהריים.

...

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי באותו המקום בו נרדמתי - ליד חדר ההרשמה. הסתכלתי על התור וראיתי שב"ה חצי ממנו כבר הסתיים. מבט לשעון הבהיר לי שנרדמתי לשעתיים וחצי.

אם יהיו תגובות חיוביות אכתוב בל"נ המשך.


לאחר בקשות משניאור ז. שבזכותו אגב נודע לי שהמשרד שלנו בצפון הארץ (תמיד חשבתי שהוא בכלל בניו יורק), הנה הוא לפניכם: פרק ג'.

בנתיים, בזמן ההמתנה לחדר ההרשמה, שאלתי את מני עם הזקן הארוך איך אני מתקשר מכאן הביתה. הוא צעק לתוך החדר "שולם" ובחור עם זקן ג'ינג'י הגיע. שולם נתן לי את הפלאפון האישי שלו (התרגשתי!) הסביר לי איך מתקשרים ונתן לי כרטיס חיוג. את ההתרגשות שלי משיחת הטלפון יכולתי להרגיש מיד, אמרתי "יחי המלך המשיח שלום" ואחרי שתי שניות הייתי בטוח שאני שומע את עצמי דרך השפופרת אומר "יחי המלך המשיח שלום". כך זה נמשך כל השיחה. מה שההתרגשות עושה לבנאדם.

איך שהוא הזמן עבר והגיע תורי להיכנס. סידרתי את הכובע, סגרתי את הכפתור בחליפה וישרתי את העניבה (אין לי עניבה אבל זה תמיד מגיע אחרי החליפה) ונכנסתי פנימה.

הייתי בטוח שנכנסתי לאחד החדרים הסודיים של ארה"ב מהספרים של מ. ארבל. עשרות בחורים רצים בחדר הלוך ושוב, ניירות עפו באוויר, צלצולי פלאפון ללא הפסקה. ראיתי שם אחד שתוך כדי שיחה בפלאפון המכשיר שלו החל לצלצל (כנראה דגם חדש שיצא בארה"ב). על שולחן בחזית עמדו חמישה מחשבים ניידים, מהדגם המתקדם ביותר (-מסתמא) כשמסביבם צוות שלם של תמימים עם מבט חתום, שהיה מהופנט למסכים.

בחור נחמד בשם בערל'ה ביקש ממני לשבת על יד שולחן ובכמה דקות הסביר לי - עם חיוך נעים - מהי מטרת בואי לתשרי. לא ממש הבנתי ת'קטע, אבל בחור שישב לידי לחש לי באוזן שזהו "הפסיכולוג של תשרי".

....

ראש השנה הגיע. לאחר תפילה של חג, צעדתי עם שתיים מחברי לאכול אצל אחד מתושבי השכונה - ישראלי לשעבר - שהזמין אותם לארוחה. "רק אל תעשה פאדיחות" ביקשו ממני.

לאחר נטילת ידיים התיישבתי מול שלוש צלחות ריקות וסט מרשים של סכו"ם. בצלחת הרביעית שהניחו מולי הייתה חתיכת דג מרשימה. אבל אז החלו הלבטים, באיזה מזלג לאכול. משפטם של חברי "רק אל תעשה פאדיחות" היה חקוק אצלי היטב.

פזילה לכיוון חבריי הבהיר לי שהם, בדיוק כמוני, מפחדים לעשות פאדיחות. חיכיתי לבעל הבית, שייקח מזלג. לו אבל היה המון זמן. הוא הוציא ספר ליקוטי שיחות והחל לעיין, כשהוא אומר לנו "תאכלו תאכלו, אל תחכו לי". מבט לשאר בני המשפחה הבהיר לי כי יש עניין של כבוד במשפחה הזו, לא מתחילים לאכול לפני האבא.

לאחר דקת דומיה, הרגשתי איך שהבטן שלי מתחילה לדבר. הדג הריח נפלא ולא יכולתי לחכות יותר. בהברקה של רגע הפלתי את סט המזלגות על הרצפה חוץ ממזלג אחד, איתו התחלתי לאכול. ברגע שהכנסתי אותו לפה ראיתי איך כל בני המשפחה נוטלים את אותו המזלג, ובתאבון מוגבר מתחילים לאכול. אפילו בעל הבית סגר את הלקו"ש והחל לאכול – עם אותו מזלג כמובן.

הנימוס הזה, לחכות לאורח שיתחיל לאכול הדהים אותי. ולי סיפרו שלישראלים אין נימוסין. מה שאמריקה עושה לבנאדם.

כשהגענו למרק לא לקחתי צ'אנסים. מתוך שלוש הכפות שהונחו לידי זרקתי שתיים על הרצפה. אז שמתי לב שהכף השלישית היא לא כף אלא כפית. מחוסר ברירה החילותי לאכול עם כפית. מבט נדהם לעבר שאר בני המשפחה גילה לי כי היה זה צעד של השגחה פרטית מופלאה, כל בני המשפחה אכלו את המרק עם כפית. בליבי הודתי לקב"ה שלא פידחתי.

לאחר המרק ביקש ממני בעל הבית להגיד שיחה. שיחה בראש לא הייתה לי, לא הספקתי ללמוד, ופאדיחות לא יכולתי לעשות. אמרתי לבעל הבית שישנה שיחה אותה אני זוכר מהבר מצווה, שיחה ממש יפה. לכן אחזור עליה, וכשאסיים יחזור אחד מחברי על שיחה מראש השנה. בעיטה רצינית שקיבלתי מתחת לשולחן גרמה לי לצעוק "היי". זרמתי עם הצעקה והמשכתי לנגן "היי היי היי". בעל הבית הצטרף בשמחה.

לאחר השירה ביקש בעל הבית שאתחיל בשיחה. מבט אחרון של רחמים לכיוון חברי, והתחלתי: "הרבי שואל בשיחה, איתא במדרש תהילים, רבי מאיר אומר אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. . " אמרתי את פרק א' של המאמר והכרזתי "יחי" לאות כי סיימתי.

בעל הבית, בהתלהבות, אמר לנו כי נראה לו שהוא זוכר את השבת שהרבי אמר את השיחה הזו. אם הוא לא טועה, זה היה באחת משבתות החורף הראשונות שלו אצל הרבי.
התלהבתי. אוכל לספר להורי שהתארחתי אצל חסיד מתקופת אדמו"ר הרש"ב.

כשהגענו למנה אחרונה הייתי בבעיה רצינית. מבט מסביב לצלחתי הבהיר לי כי נשארו לי רק סכינים. ראיתי איך כל המשפחה מסתכלת עלי ומחכה שאתחיל לאכול. לא הייתה ברירה. הפלתי את כל הסכינים לרצפה וביקשתי מבעלת הבית סט סכו"ם חדש. לאחר חצי דקה חזרה בעלת הבית כשבידה שלושה מזלגות, שתי כפות, שני סכינים וכפית.

ראיתי איך כל בני המשפחה עוקבים אחרי בריכוז. מה נותר לי לעשות, ביקשתי מאלוקיי שלא אעשה פאדיחות והפלתי את כל הסט על הרצפה, חוץ מאת הכפית. הנחת רווחה נשמעה מפי כל השפחה.

כמה תמונות מחוויותיי בחדר ההרשמה. הסבר מעל כל תמונה.

בעקבות העלמותו של 'חב"ד ניק' מזירת הפורום תיכף לאחר הודעת המערכת על הזוכה הלא-מוצדק בתחרות - התנדבתי לעשות את מלאכתו - מקווה שתהינו.


12 בלילה, ז' תשרי התשס"ו.
תוך כדי נסיונות חוזרים ונשנים להדק את השמיכה הקוצנית אל גופי בכדי להתחמם ולו מעט בכפור הניו-יורקי, אני מבחין באחד מהבחורים (משום מה כך קוראים לו, למרות שגובהו לא עולה על זה של אחי בן החמש, ורמת ה-IQ שלו מתקרבת לזה של בן השלוש) אוסף את קרשי-הבניה שהתעקשו לעמוד בכל מקום בו אין מזרון. (מה, יש מקומות כאלה?!...)
"בטח הוא חושב שכך הוא יגרש את העכברים" הרהרתי, לא מבין איך אפשר שלא התרגל אליהם שעה שהם מונים מינימום פי חמישים מחברי הדירה.

הוא הביט בסיפוק-מה בקרשים שנערמו להם לגובה לא-מבוטל (כמעט פעמיים ת'גובה שלו!) וחכך ידיו בהנאה.
כשראה שאני עדיין ער, ניגש אלי ושאל בלחישה: "יש לך מצית?".
חטפתי שוק. לא, לא מכך שלחישתו הלא שקטה העירה משום-מה חצי מחברי הדירה (פשוט נקמה בערך 'לחישה' של מילון אבן-שושן), וגם לא מי-יודע-מה הפריעה לי העובדה שהוא מעיז לפנות אלי לאחר שהספיק להפיל עלי יותר מעשרה קרשים, ולשפוך עלי 3 'נעגעל-וואסרים'.
"בכזה גיל ומעשן?..." שאלתי אותו בתדהמה.
פניו התרכמו, וצבעם דמה יותר לפצעי הדם שעל ידיו מאשר למצעי הלבנים, כפי שהם היו לפני שהוא התחיל לעבוד. פיו נפתח ונסגר חליפות - בניגוד גמור לדלת חדר הרישום שבד"כ רק נסגרת - אך הוא לא הצליח להוציא הגה.
לאחר כמה שניות הוא הסתובב והלך.
כעבור כמה דקות חזר, שעה שאני מתכרבל בין ידיו המפנקות של מלאך החלומות.
הנה, אני רואה את הכהן ניגש להקריב את הקורבן על המזבח ב-770!... כן, אני ממש מריח את ריח העשן!...

עיני נפקחו בבהלה, מביטות בעירמת העצים הבוערת, ובפניו הצוהלות של אוסף הקרשים.
"אתה לא הבנת?" פנה אלי בשמחה, "אני מדליק אש כדי לעשות כאן קצת חם!" הוא מכריז כמעט בצעקה, מרגיש שבכך כיפר על החשד הנורא שהטלתי בו.
נס שהוא צעק, אחרת חלק מחברי הדירה לא היו מתעוררים לעולם...

לא אלאה אתכם בתיאורים על תחנת כיבוי האש שמשום-מה החליטה לעבור לרחוב שלנו, וגם לא בפניו התמיהות של המבעיר - שלא בדיוק הבין למה המזרונים שהוא הניח סביב המדורה לא עצרו את האש. רק אספר בקיצור שהמשאית של 'הכנסת אורחים' נחתה משום-מקום (אתם לא מזהים אותה? נו... זו שלוקחת כל שנה את האליפות בהורדת מראות) אספה את כל ה"מזרונים" (מילה באנגלית המתארת את את הספוגים האלה שאנחנו ישנים עליהם) ונתנה לנו כתובת ל"דירה חדשה, שתי דקות מ-770".
"באיזה רחוב?" שאלנו.
"1818 יוטיקה". הגיעה התשובה.
מענין, תמיד ידעתי שבשתי דקות יש רק מאה עשרים שניות...

* * *
10 בלילה, ח' תשרי.
זהו, עכשיו אנחנו כאן, בדירה החדשה. למרות חששותי שהדירה תהיה חדשה בערך כמו המרחק המובטח בינה ובין 770, הם דווקא דייקו החבר'ה האלה מהמשאית. "בגלל שהיא חדשה אז אין כאן חשמל ומים" הסביר לי ידענוביץ בידענות מופגנת.
חשבתי להתקשר לאמא ולהגיד לה שלא כדאי שנעבור לבית החדש שלנו בשכונת לוי יצחק - כי זה לא שווה חדש כשאין איפה להתפנות, אבל החלטתי לוותר על הרעיון. 'למה לוותר' אתם שואלים? כי... לא ענו לי בבית.
דוקא גרסתי שבשביל כזו ידיעה שווה שהם יתעוררו מהצילצול שלי בשעה 3:00 לפנות בוקר.

אני מכוון את השעון המעורר ל-6:00 בבוקר, "אולי בערב יום-כיפור אצליח סוף סוף להתעורר ממנו" אני חושב.
צלצולו החד של השעון הקפיץ אותי בבהלה מהמזרון, מה שגרם לראשי להתקע בגג (למה הוא כל-כך נמוך כאן?) ולתיקי לעוף על שכני למזרון שיכל לקחת אליפות בשינה 'איטית' (ככה הוא הסביר לי כששאלתי אותו למה הוא ישן כל כך הרבה, "אני לא ישן הרבה, אני ישן לאט"), כך שלא נראה לי שהיה סיכוי שהוא יתעורר.
בחוץ היה עדיין חשוך, דבר שלא נתן לי לשים לב שאת המכנסיים אני לובש הפוך, ושכפתור החליפה נכנס משום-מה לחור המיועד לזה של החולצה.

מעניין איזה מהירות הגיע הבוקר, היה נדמה לי שכמעט ולא ישנתי.
ה'עיניים' של הכובע מוקומו באותו בוקר למרבא הפלא בצד הגב, ואת הקנייטש היה קשה לי להוריד - אבל זה לא מנע ממני לקחת את המגבת הרטובה (מה אתם רוצים? אתמול קיימתי בהידור את הפסוק "13 במגבת אחת!") ולמהר למקווה.

"למה דוקא כשאני קם מוקדם זה קורה?" שאלתי את עצמי כשעמדתי מול הדלת הנעולה של המקווה. עלעול קצר באייפוד, והפעלת שיר ה'מאה ואחת מי יודע' (ידענוביץ אומר/ת: שירו של הזמר יפתח לא-זי"ע מתוך אלבום המאה ואחת. נ.ב. אם יפתח יתעקש שלא להודות בכך, ניתן לפנות לאימייל של שיינברגר ולבקש ממנו שיתן לכם תלוש ע"ס 15$ בקה"תנוביץ, שם תוכלו להמירו בספר 'המוסר והמאסר' מאת נכדו של לא-זי"ע המתאר את השתלשלות סיפורי המסירה בקראון הייטס.) מוכיח לי שוב ש"בחמש וחצי המקווה נפתח". השמעת השיר לא כל-כך משכנעת את המנעול שמתעקש לא להישבר למרות מהלומותי.

מבט סוקר במאות המודעות המודבקות לאורך גדירות הירידה למקוה, מגלה מודעה מטעם ההנהלת המקווה. "בעקבות גניבת המגבות לפני חודשיים" נכתב שם "הוחלט שמהחודש הבא רק מי שיקנה מנוי לחודש, וישלם 10 דולר נוספים בכל יום יקבל מגבת, וזאת בתנאי שהוא יהיה בו לא יותר משתי דקות".
עיני מרפרפות על פני המודעה, מנסות לאתר איזשהו רמז לאחראי על המקוה. "התימנים" חתום שם. יש לכם מושג מי זה?..

נכנסתי ל-1414. (בהזדמנות אחרת אתאר בעז"ה את המבצע הדי-מסובך להכנס לבנין למרות שומריו של ב. המקיפים את הבנין). נחירי שואפות שוב ושוב את ריחם של החדרים, מנסים לגלות באיזה חדר נמצא מעוזם של התימנים.

313. נראה שזה כאן.
תוך כדי שאני ממלמל פרקי תודה לקב"ה שחנן ברוב-בינה את בחורי הישיבות המשוכנעים שהמקום הכי בטוח להשארת המפתח הוא מעל ה- Exit הקרוב - אני פותח את הדלת החורקת.
המחזה שנגלה לעיני כאילו לקוח מהפורום הדמיוני 'אנשי שצעדרין' (ידענוביץ: אני מעדיף שלא להסביר על-כך מאחר שבוגרי col יחד עם 'בני היכלא' כבר בעקבותי, כמו כל העולם שרודף אחרי ומנסה לגלות מי אני. אבל כיון שאתם כל-כך מבקשים והרמה שלכם רדודה אתן לכם בפעם הבאה תשובות בשיטה האמריקאית). אם חשבתי עד עכשיו שבדירות של הכנסת אורחים צפוף, התברר שפשוט לא ידעתי את פירושה של המילה. מתחת המיטות, מעל לארונות, על הכסאות ואפי' על גבי חבלים מתוחים מצד אחד לשני ישנו עשרת בחורים בחדר שגודלו לא עלה על גודל המשרד של 'את"ה העולמי' (כן, זה עם השעונים. אבל למה הם לא עובדים?!).

לא טעיתי, החדר תימני למהדרין.
למרות מבטי הבוחנים לא הצלחתי לזהות את פניו של התמני ביותר, האפלולית ששררה בחוץ הקשתה עלי את הזיהוי עוד יותר.
החלטי לנער את הראשון מצד שמאל. למה דוקא אותו? כי תווי פניו הזכירו לי במקצת את אלו של 'חב"ד ניק'. "אם הוא יודע לכתוב סאטירות - כנראה הוא לא טיפוס עצבני" חשבתי, מתעלם לחלוטין מגלולות הצחוק שבלעתי לפני קריאת הסאטירה האחרונה שלו.

"המקווה סגור!" לחשתי-צעקתי תוך כדי שאני מנער אותו בחוזקה.
התימני התעורר ברגע, שולח זוג עיניים מבוהלות לכיווני.
נלחצתי. התעוררתו המיידית הוכיחה לי למעלה מכל ספק שאופיו הוא בניגוד גמור לזה של 'חב"ד ניק'.
"מה אתה רוצה"?
- "שתפתח את המקווה".
- "למה שאני יפתח לך אותו?..."
- "כי אני צריך לטבול!"
- "ואז?.."
- "מה ואז???? המקווה סגור!"

לא הבנתי למה צריך להסביר לו דברים כאלו ברורים. חשבון פשוט: אם הוא תמני, הוא אחראי על המקווה. ואם הוא אחראי הוא צריך לפתוח. מה לא מובן כאן?!

הוא התיישב על המיטה, מקפיד שרגליו לא ידרכו על ארבעת אלו שישנים על המזרון הקרוב אליו. "אתה מוכן להסביר לי מה אתה רוצה?"
"מה אתה רוצה" חיכתי אותו בלעג בלתי מוסתר. "עכשיו השעה כבר 6:40 והמקווה עדיין סגור!"
בסיבוב חד הוא הסתובב לעבר השעון התלוי על קיר החדר. מספריו הזורחים לא הותירו מקום לספק:
3:40. רק עכשיו נפל לי האסימון.

נס שלתימנים יש לב טוב, למה אם היו עושים לי את מה שעשיתי לו - לא מאמין שהייתי יכול לכתוב לכם את הפרק הזה...
בעצם כן. היה לי הרבה זמן לשכב בבית-רפואה, ואולי אף לכתוב פרק נוסף.
אבל הוא הסתפק בחיוך מבין ועייף, וחזר לישון.

יחד איתו אני גם עוזב כאן את המחשב לאחר תקתוק מעייף ובלתי פוסק על המקשים השחורים, ופורש לחדרי לשינה.
אל תדאגו, לא אשכח לכוון את השעון...

שלכם, חב"ד ללא ניק.


תמונות שלי מהנסיעה: (ישנו הסבר מעל כל תמונה)

רואים את הרגליים המוקפות בסגול ?
אלו שלי אחרי שנרדמתי


לומדים את הקודים -
חדר ההרשמה

כאן אני מאחורי התמימים -
לומד איך נותנים נשיקה חסידית

בשולחן הפסיכולוג -
לא רואים אותי מחשש לשידוכים

אחת מפינות חדר ההרשמה -
רק אלוקים (ולהבדיל מ. ארבל) יודעים מה הוא עושה שמה

כאן הגיגיכם.

לפורום.
אם אני זוכרת נכון, בפורום הקודם היה ניתן להעלות סיפורים (בוסריים...) ולקבל תגובות ענייניות מהקהל הנכבד.
האם זה מתאים גם עכשיו,בפורום מחודש זה?

את המאמר הבא כתבתי ביום רביעי בבוקר, אלא שנמנעתי מלפרסם אותו עד עכשיו היות שרעייתי תליט"א העירה את תשומת ליבי שהוא נראה כמזלזל בכל נושא הבחירות המקומיות, בזמן שדעת רבותינו היא ש'הרבה גופי תורה תלויים בזה'.
לבסוף נמלכתי בדעתי שאולי טוב מאוחר מלא כלום, וכדאי להעלות את המאמר, עם הבהרה: אין באמור משום זלזול בחובת ההצבעה מחמת הפן הרוחני שבדבר, אלא אך ורק מהחלק האמוציונלי שבהם - שאיננו נובע מסיבות הקשורות לרוחניות כלל.

היום שלפני היום שאחרי​

תם לו המונדיאל החרדי. תם אך לא נשלם.

תסלחו לי הקוראים על שאני משתמש במונח הלקוח הרחק ממחוזותינו, אבל הסכימו אתי שזו הגדרה נכונה.

שהרי בשונה מרוב הדברים בהם אנחנו שונים באורחותינו מהציבור הכללי - בנקודה זו ישנו קונצנזוס חרדי על המשגה החרדי: נטלנו מערכת בחירות שבמהותה הטבעית איננה אלא פקידותית - פרוצדוראלית, והפכנו אותה למרענן הרשמי של השנתיים שלפניה ולאחריה. מזעזע.

האם משום שהמיינסטרים החרדי סולד מכל תחרותיות שאיננה בבחינת 'קנאת סופרים', לקחנו גולם קטן של בחירות לגוף המוכר לנו בעיקר מהארנונה ומהביוב, והפכנו אותו לענק מדומה אבל בועט?! האם אנחנו עדים לריקנות כה רבה עד שאין לנו למלא את חלל רגשותינו בהבלים זניחים שכאלו?!

אינני יכול להימנע מלאזכר את ההגדרה הפסיכולוגית של התופעה: 'זהות קבוצתית'. המשמעות הבסיסית של המינוח, הוא שככל שחסר לאדם בזהותו העצמית, משום שהוא איננו חש אלמנטים בולטים להגדרתו העצמית - כך מוצא הוא את הזדהותו בהגדרה הקבוצתית. זהו למשל ההסבר לכך שככל שהרמה הסוציו אקונומית נמוכה - כך העיסוק בספורט התחרותי גובר, היות שבקהלים אלו ישנם פחות אלמנטים חיוביים המאפשרים הזדהות עצמית.

האם זה מלמד על הזהות העצמית הגבוהה של אותם הרוקדים לילה שלם לאור ניצחון מפלגתי קיקיוני למדי, אינני בוחר להכריע. רק אציין כי זהות עצמית איננה מותרות, היא המנוע הפנימי של אדם להצלחה, כמו שהיא הגורם העיקרי לזהירות מכישלון. לתשומת לבכם.

לבושתי, ככל שניסיתי מלדשדש בביצה הזו, הגיע השלב שגם אותי סחפו הגלים העכורים, וגם אני הקטן ישבתי עד שעה לא מוקדמת מחובר לאמצעי העדכון השונים. ובמהלך הלילה, שמתי לב לאנקדוטה שולית אולי - אבל מדהימה: בשעה כלשהי, כאשר ערוצי הרדיו החרדים השונים עסקו במרכזם של ניתוחים נרגשים, והרושם שהם נתנו הוא שהלילה עודנו צעיר ויפה, ב'כאן רשת ב' כבר עסקו משום מה בתוכנית מוסיקה משמימה. את המסקנות תסיקו לבד...

אבל לא זהו הנושא שלשמו נתכנסנו.

זה אמנם הגורם, ככל הנראה, אבל התוצאה עגומה לא פחות.

כמו במפולת מתוכננת מראש, נלוו אינספור אפקטים מעצימים לכל הסאגה המבישה הזו. תחילה היו אלו כלי התקשורת שכמו עלוקות צמאות דם, או ליתר דיוק כמו עיתונאים צמאי עיסוק ורייטינג - בחשו ורחשו והשתכשכו בקלחת הביב המאוסה הזו. כאפקט משני, היו אלו הרשתות החברתיות שנרתמו בשעות נוספות לטובת ה'ליגה' התמוהה הלזו, והאפקט האחרון והכואב ביותר - זו ההשפעה על השיח ברחוב, על החיים בעצמם.

לא נראה לי שיש צורך להיות פילוסוף או הוגה דעות, כדי להבין שהדם הרע הזה אינו שווה כל מחיר אלקטוראלי, גבוה ככל שיהיה. ואם שילמנו את המחיר הזה, הרי שהדבר מחייב אותנו בחשבון נפש משמעותי.

העבר אַיִן, ההווה כהרף עין - אך העתיד לפנינו עדיין. אנחנו עומדים כיום ביום שלפני היום שאחרי הבחירות. כולנו עדיין טרוטי עיניים מליל המשדרים הארוך, וטרם התפנינו לאכול את הדייסה שאותה בישלנו. אבל אולי, אולי, אולי אולי - ישנה עדיין הזדמנות שניה.

כי הרי פוליטיקאים היו ופוליטיקאים יהיו - כל עוד ולא יתוקן פגם נחש הקדמוני, אבל הנזק העיקרי איננו במישור הפוליטי, כי אם במישור האישי. את הנזק העיקרי ספגנו אנחנו - האנשים הקטנים, אלו שה'בוקר טוב' שנקבל מהשכן יהיה מואר פחות, אלו שהשיחה עם המוכר בחנות תיהפך לפתע לעניינית להחריד.

אלא שכאן גם טמונה התקווה.

אם עיקר הנזק הוא למטה, גם התיקון יכול להתחיל מלמטה. אם נחליט כולנו שהיו לא תהיה, ואין לגבינו כל משמעות אישית למערכת הצחנה הזו, והשכנים הם אותם שכנים והחברים הם אותם חברים - זה יהיה הניצחון האמתי! אז נדע שדבר לא יכול לרוחנו האיתנה, ואנחנו לא עשויים משבשבת פלסטיק הנעה ברוח - אלא אנחנו אוהבים ומאוחדים! ואולי אולי, מלמטה זה יחלחל גם למעלה, והבוחשים בקדירה יבינו ש'רצון הבוחר' לפני ואחרי הכל - הוא שלום!!!

ועושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ונהיה שלום, וביתינו שלום, וכל אשר לנו שלום.

שלום!

סוג של פרשנות, אולי.

***

ב"ה.


אֶשְׁמֹר אֶת הַלָּשׁוֹן
בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה,
אַמְתִּין עִם הָרְכִילוּת
עַד פֵּרוּק הַסֻּכָּה.

יָארְצַיְט שֶׁל צַדִּיק
אוֹסִיף בְּכַוָּנַת הַתְּפִלָּה,
נוּ, אֵין כְּבָר כּוֹחַ,
מָתַי יִתֹּם יוֹם הַסְּגֻלָּה.

אָסוֹן נּוֹרָא, תְּאוּנָה,
ה' יִשְׁמֹר, שְׂרֵפָה.
בִּפְנִים הַמְתִּינִי נָא,
הִתְבַּטְּאוּת לֹא יָּפָה.

שְׁשְׁשְׁ! זֶה לֹא הַזְּמַן,
הַמַּצָּב קָשֶׁה בָּרְחוֹבוֹת.
נַמְתִּין לְתֹם הַפִּגוּעִים,
לְסוּר אֵימָה מֵהַלְּבָבוֹת.


רַק יִקְרְבוּ
יְמֵי אֵבֶל אָבִי -
וְאַהַרְגָה
אֶת אָחִי.

לבקשתכם - כאן ניתן להגיב על שיר שור בנושא 'ריח'

אדהכי והכי, חיי שרה.

***

ב"ה.

זה שוב השדכן,
עם הצעה מצויינת:
יפה תואר חייכן,
ואחלה חותנת.

תכשיטים וכבוד,
משפחה עשירה.
לא תצטרכי לעבוד,
תוכלי לכתוב שירה.

לא רוצה, לא שומעת,
מחכה לאחד והיחיד.
טוב מאלפי טבעת,
מאצעדה וצמיד.

למה לך להתלכלך,
לשלם את החובות?
את בת של מלך,
שעשויה מהצעות טובות!

חתנים אותך רוצים,
מקרית שמונה עד מצרים.
בחורים אחרייך רצים,
מאילת עד ארם נהריים.

לא רוצה, לא שומעת,
מחכה לאחד והיחיד.
כולם מולו כתולעת,
עדר שוטים אחיד.

תיוותרי בדד, תהפכי לשלד,
שערותייך ילבינו מחוסר-דם.
את צריכה אבא לילד,
שלא יגדל פרא אדם...

מחפשת קצפת דובדבן?
לבדך את מתבודדת.
רוצה אביר על חמור לבן?
את לגמרי מתאבדת.

לא רוצה, לא שומעת,
מחכה לאחד והיחיד.
לאבד עצמי לדעת,
אותי זה לא מפחיד...

***

בביתה יושבת בודדה –
לא שמחה, לא צחוק.
מבכה את האבדה –
על כלים שלובים וחוק.
העבר הוא אגדה –
ניתן הכל למחוק.
כמעט סיימה את הבלדה –
ותרא את הגמל מרחוק...

...

מושיב יחידים עזר –
לגולה האסורה.
אב המון חזר –
לגרושתו המסורה.
מלאת הדר –
ככלה עטורה.
לא עוד שמה הגר –
כי אם קטורה.

מה לדעתכם גורם לסופר לכתוב שיר או פיוט (לא סיפור וכדו')? ומדוע!

שמחה
עצבות
בדידות
מצוקה
שעמום
אחר..

כיתבו ככל העולה על רוחכם..

ברוח היום...
והפעם.. כותרת מדופלמת, בלי שטיקים ובלי טריקים..
תיהנו

קול דכפין

בעיירה רחוקה ונידחת
החיים בה שלוים
ימצאו בה גם נחת
שוים ושאינם שוים

עשירים שוכנים בתוכה
בבנייני פאר וקשתות
לצידם בעמק הבכא
דלפונים שוכני בקתות

דלפונינו מתדפקים הם
בכל לילה ולילה
על דלתות עשיריהם
וכך חוזר חלילה

פעם אחת ביום בהיר
קרא זקן הדלפונים
לחביריו הוא מבהיר
שמעו נא נבונים

מדוע זה בכל לילה
מתדפקים הדלפונים
על דלתותם ההוללה
ואין נושא לנו פנים

הלוא הרוב כאן אנחנו
והם המה מועטים
עליהם לדפוק על דלתותינו
ולהשביעינו לחם חטים

למה זה נמעיט כבודינו
הנרמס כבר שנים
לפני מבקשי רעתינו
זה קומץ גאוותנים

שמעו נא ממני עצה
זקן הנני רב חכמה
אשר דורות שנים חצה
נפשו זכה ותמימה

נריץ אף אנו מפלגה
בבחירות למועצה
נעשה אז חגיגה
על חרוסת ומצה

הן רבים אשר איתנו
מאותם העשירים
רוב קולות יהי חלקינו
עד מאה ועשרים

היטו אזנם כל הנוכחים
הנהנו ראשם בהסכמה
בלי ציוץ וויכוחים
יצאו מיד למשימה

כרוז עבר בין הבקתות
שמעו שמעו נא דלפונים
שמנו קץ לתלאות
לא יחזרו אותם שנים

צצה קמה לה מפלגה
"קול דכפין" שמה
קולה נשא ברום מדרגה
מעל כל עץ וגם במה

עת בחירות הנה הגיע
גאתה ההתרגשות
כל דלפון לבו מרגיע
כל ביתו עטור קישוט

גדולה היתה ההפתעה
בין יושבי העיירה
כי אל מועצת השבעה
הן "קול דכפין" נבחרה

מיד העבירו זה החוק
יושבי חבר דלפונים
כי לא ילך עתה רחוק
כל עני חסר מנים

אך מעתה יסובבו בעיר
כל אותם העשירים
בין כל בית אף זעיר
יחלקו השארים

מה רבתה לה השמחה
ליושבי בקתות מעופשים
זה לזה שלחו מנחה
הן עתה נהיו מבוקשים

מאז הלכו בקומה זקופה
גם כל דר רפת ואסם
אף כי פרוטה מטונפה
לא שכנה לה בכיסם


להבהיר:
אין כוונתי חלילה לאיזו ארץ, עיר, חי, צומח, דומם, מדבר.. מועצה, מפלגה.. וכאלה. רק נטו רעיון, הנמשה כעת מן הדמיון.

סוף סוף הגיע הסוף.

היום האינסופי והמתיש הזה בא אל קיצו.

שניהם היו מרוטי נוצות ואדומי לחיים. על כולנו עבר יום קשה וארוך. לא התקיימו לימודים. השהות המשותפת בבית הולידה ים של מריבות והתכתשויות, יום של ויכוחים והחלפות דעות. השעה כבר היתה מאוחרת. העייפות ניבטה מעיניהם. כל מציאותם אמרה לאות. עייפות. אין כח.

ואז, כאילו קיבלו זריקת מרץ – ננערו שניהם ומריבה חדשה וסוערת התגלעה במלוא עוזה ותסיסותה: מי התחיל?

עמדתי מהצד והסתכלתי עליהם. מחשבות חלפו במוחי: מתוקים שלי, רבתם כמו שרק אחים יודעים לריב. שכחתם שניכם ששניכם אחים, שותפים לדרך החיים. שמחר יפציע יום חדש, ושניכם תתעוררו זה לצד זה, באותו חדר ילדים נעים ומטופח. שבסוף שניכם תשבו סביב אותו השולחן, תחלקו יחדיו מטרות משותפות, ותשלבו ידיים מול אותם אתגרים.

כמו תמיד, ריעננתי בתוכי את הידיעה הפשוטה כי כך דרכם של ילדים. לקנא איש באחיו. להתווכח סביב שאלות בעלות וטריטוריה. מי קדם למי. מי תפס הראשון. להתחשבן. לנקום. להזכיר נשכחות. להציב את האגו במרכז. הזכרתי לעצמי כי גם המריבה הנוכחית הסובבת סביב שאלת השאלות "מי התחיל?" – השאלה שגדשה עתה את כל ישותם, כאילו אין דבר מעניין בעולם חוץ מפתרון שאלה זו – תיגמר בהתפייסות. בשילוב זרועות הדדי. באחוות אחים מול גזירת "לכו לישון"...

אלא שכאמור, היה זה סופו של יום ארוך. סבלנותי כבר שיגרה אותות כיבוי. חשתי שהגעתי אל קצה יכולת הסיבולת. הרגשתי במוחשיות את חוט העצבים הפנימי הולך ונמתח, ונמתח עוד, ומאיים להתפקע. נשכתי שפתיים. בלעתי מילים חדות שהתגלגלו על לשוני. עצרתי את פרץ חוסר הסבלנות הזועם על המתוקים הטבעיים הללו, שרק חיים כמו ילדים.

נשמתי עמוקות. הכנתי לעצמי כוס קפה. שתיתי. התיישבתי על הרצפה. הסתכלתי על שניהם מגובה העיניים, ואמרתי להם: מתוקים שלי, מה זה משנה מי התחיל, מה היו תוצאות המהלכים, מה היה קורה אילו. מה כל זה משנה?! מה שהיה היה...

עכשיו הגיע הזמן לעשות 'שולם שולם' ולרוץ מהר להלביש פיז'מות וללכת לישון.

מחר מחכה לנו יום עמוס ומלא אתגרים משותפים.

מצטטת את שאלתה של חברתי, נשמח לתשובותיהם של יודעי דבר:
"שלום רב
אני מעוניינת להכנס לתחום של הגהה ועריכה,יש לי גישה טובה לתחום.
האם יש משהו שצריך להתמחות בו מלבד תחביר,אוצר מילים רחב ,ושימת לב לפרטים.
כמו כן ,אשמח לדעת מה טווח המחירים המקובל עבור מתחילה,ומהו קצב העבודה הממוצע המשוער."

תודה!

איך מתמחרים כתיבת מצגת?
נניח שהיא באורך של חצי שעה?
אשמח לתשובותיכם, זה ממש דחוף לי

תודה!

הכל החל כשסיימתי את הש"ס עם המון מרץ והרבה עבודה מאומצת. באתי להניף את דגל התורה מעל ביתי כיאה למסיים נכבד כמוני, ואז הגיעו אלי אגודת ישראלים ובקשו ממני לחדול בכדי שלא ידעו שזהו בית יהודי אחרת תהיה התעוררות אנטישמית בעיירה.

למען האמת נורא כעסתי כיוון שזה מקומי מימים ימימה!
דבריהם פלחו את ליבי כחץ במטרה, בצר לי רשמתי את חברי קהילתנו ברשימה משותפת בכדי ליצור ליכוד חזק שיביא לעיירה אהבת ישראל ויסביר לכולם שאחים אנחנו, מתוך האמונה שעל ידי מהפך בחינוך נוכל להקים את מפלגת הערבי החדש ויחד אתם נוכל ליזום חזית יהודית לאומית בישראל ביתנו ולעזוב לצמיתות את שכנינו הפיראטים.

הברית המתקדמת עם התנועה הערבית להתחדשות תגרום לעוד יהודים לזוז אל ארץ ישראל - הבית הלאומי שלנו ולהקים ישראל אחרת, ישראל חזקה לנצח.

למען האמת לא היה לי אומץ לעשות רעש ציבורי שיגרום לשינוי ותפנית במנהיגות יהודית לישראל ועל אף שכולנו, אבל כולנו חברים, לא האמנתי כי יש עתיד לייצוג שווה, וכי זכויותנו בקולנו!
באמת לא האמנתי שיש בי הכח להשפיע, אבל כנראה שזהו היעוד שלי, יחד עם התקווה, אחריות, האמונה וכבוד האדם נגשתי למלאכת קודש.

עמדתי בצומת דרכים אנה אפנה? מהיכן אתחיל? הבטתי קדימה, לשמאל, לימין... "ישראל חזקה עם מורשת אבות" החלטתי, "זה מה שאנו צריכים!

אבל העבודה היה רבה, הייתי רץ משם לכאן, מנסה לתת תנופה למסרים ולרעיונות, להביא את הצדק לכל, לבסוף החלטתי לוותר על קול הסביבה ולעשות את השינוי הנדרש בתוכי!

היום אני מבין שמגיע לי על כך צל" ש, לנצח.

הִסְּרְתְּ
מַלְבּוּשֵׁי מָלְכוּת
תְּכֶלֶת
וְחוּר
צִבְעֵי אַרְגָמָן

תוֹלַעַת
כִּרְסֵמָה בִּבְגָדַיִךְ
כִּעַרָה
לְלֹא תוֹעֶלֶת
אוּלַי.

מִי הִתְהַלֵּך
וּבָדַק
מַה שְׁלוֹם הַמַּלְכָּה
בְּבֵית-הַמֶּלֶך?

שָׁמַע,
הִסְכִּית,
לְנִבְכֵי הָאַרְמוֹן.
מָסַר
שְׁתִיקָה
וּתְפִילוֹת.

יָמִים,

וְצוֹמוֹת

וְשָׂקִים מְאוּפָרִים.

וְאָז,
אֶל הוֹדוֹ,
וְהָדָרוֹ
וִיקָר עָשְׁרוֹ
שָׁרְבִיט מַפְרִידָה.

לִבְשִׁי.
בִּגְדֵי תפְאַרְתֶך
לְשָׂשׂוֹן וִיקָר נְכוֹנִים.
עוֹד יִשָּׁמְעוּ קוֹלוֹת
מִצְהָלוֹת
בְּחֻצּוֹת
וּבִירוּשָׁלַיִם.

קצת נוסטלגיה.. לבני השבעים שבינינו..

השבת אבדה

לרגל הגיעי לגיל השבעים
חפצה אז משפחתי
לערוך לי שבת געגועים
בעיר ערס הולדתי

הן נולדתי גם גדלתי
בעיר ואם תל אביב
שם חונכתי אף למדתי
להיותי אדם חביב

אולם קשה עלי הדרך
מירושלים ההררית
בנסיעה קורעת ברך
בשעה העשירית

ברם לא יכולתי לסרב
מול כזו נבחרת
ושכנועים של בוקר ערב
ופרצופה של הגברת

טוב בסדר – אך לחשתי
בשארית כוחי
מחנק בגרוני כבר חשתי
דם עלה אז למוחי

יום שישי הנה הגיע
יצאנו יחד שיירה
אותי החלו להרגיע
כבר הגענו אל תירא

הגעתי הנה כצל עובר
שבור רצוץ כמעט מת
לא יכול כבר לדבר
חי בחסד ואמת

אז אמרתי תביא שבת
בכנפיה רפואה
דרור אשיר לבן עם בת
אחזה עיר ומלואה

שבת באה ברוב ערגה
ועמה גם מנוחה
סעדנו עוף אחר דגה
ברון זימרנו ובשמחה

נצא נטייל – פקדו בנים
אחר גמרינו סעודה
צא וראה מה עשו שנים
לעיר ערס כבודה

הלכנו יחד אגודה
רגלי מדדות בחדוה
זכור אזכור ימי חמדה
עת שכנו אז באחוה

פתע פתאום חשכו עיני
מכוניות נוסעות לרוב
בשבת קודש בהמוני
שם רחוק וגם קרוב

הן לא היה כדבר הזה
ימי שנות ילדותינו
אין פרץ ובל יחזה
אז כאן ברחובותינו

גבר צערי ובכה בכיתי
בקהל עם ועדה
למה זה הראוני בזקנותי
איך כאן השבת אבדה

(ארוך, אבל שווה קריאה. אזהרה: עלול להכיל ווארטים חסידיים וסיפורי צדיקים...)

בשב"ק האחרונה, פרשת וירא, שהיתי בעיר פתח תקווה, בקריית הבעש"ט שבשכונת 'הדר גנים'.

'הולכת להיות שבת מעניינת', סחו לי, 'ר' מיילך שובת בשכונה. בלילה יתקיים ה'באטע' המפורסם שלו'.

את שמעו שמעתי ודאי, כמו כל כלל ישראל; את החוברות הנפוצות – קראתי יותר מפעם; יצא לי פעם להיכנס ל'חבורה' שלו בירושלים [המתקיימת מדי ליל שישי, בביתו של הצדיק הירושלמי, רבי שלומק'ה זוויעהלר זי"ע, שהוא גם זקינו של ר' מיילך]. אבל להיות ב'טיש' שלו – מעולם לא הייתי. כששמעתי על הטיש המתוכנן - לא חשבתי פעמיים: הפעם אזכה ואהיה, בע"ה!

מודעות לא נתלו בחוצות השכונה ושום כרוז לא בישר על בואו של המשפיע. המתפללים המקומיים, חסידי צאנז ברובם, כבר יודעים (המשפיע הוא מחותן עם רב הקריה), וזה מספיק כדי למלא את המקום.

היכל הכולל, המשמש בשבתות כ'עזרת נשים', סודר כבר מערב שבת לכבוד המעמד שאמור להתקיים בו בלילה. במרכז מוצבים השולחנות בצורת מלבן מאורך, שבאמצע חלל צר, לכל אורך בית המדרש, כשרק כסא פלסטיק פשוט מונח בו. בצדי ביהמ"ד עומדים 'פאראנצ'עס' מדורגים בני ארבע קומות שהוכנו והורכבו מבעוד יום.

תקצר היריעה לתאר את המעמד במלואו ואף מקצתו. לכן אגיש בפני הקוראים את תמצית הדברים, מנקודת מבטי, בניסיון להעביר את תחושת הרוממות מאותו מעמד.


ליל שבת קודש, השעה 23:00. הס מושלך בבימ"ד בשעה שר' מיילך נכנס לביהמ"ד הקטן ומתחיל להלך הלוך ושוב בפשטות בחלל המאורך שבין שולחנות,.

הקהל פותח בניגון המרטיט של 'הייליגער שבת קודש', נוסח וויז'ניץ. בגמר הניגון משתרר שקט. הקהל עדיין בתחילתו של התחממות ליל-שבתית. לאחר כמה שניות פותח המשפיע את פיו ומתחיל לדבר.

בדיבורו הוא מרתק אליו את המבטים, מהפנט.

'אתם יודעים', הוא פותח, 'כשאברך צמא למים, מה הוא עושה? ניגש לברז, ממלא כוס מים ושותה.

אבל מה יקרה כשהכוס תישפך? האם הוא ייסוג לאחוריו ויישאר צמא? ברור שלא. הוא ימזוג את הכוס בשנית.

ואם שוב תישפך הכוס? האם יתייאש? גם לא! הוא ימלא את הכוס בשלישית.

ואם שוב תישפך לו הכוס? הוא שוב ימלא אותה. הוא הרי צמא, רוצה לשתות!

כך יקרה גם בפעם החמישית והששית, ואפילו בפעם המאה.

למה? כי הוא צמא. הוא רוצה לשתות.'

וכאן הוא עובר למסר העולה:

'נאמר: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - צריך לכסוף לה' יתברך כמו צימאון למים. אפילו אם נשפכו המים מאה פעם – לא נפסיק לכסוף ולהתפלל אליו יתברך.'

ומיד פותח המשפיע בשיר המוכר (של ר' שלמה קרליבך): "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'"...

האווירה מתחממת והציבור מחושמל. השירה סוחפת את כולם.

לאחר מכן עוברים לזמר את 'קה ריבון עלם' בניגון המיוחד והמרגש של בית 'שומרי אמונים' (דינוב-בלאז'וב).

בין השירים קולחים מפיו של המשפיע ווארטים מתוקים. אמרות מגדולי הדורות ומצדיקי החסידות שופעים ממנו. הכל נאמר 'בשם אומרו'. זיכרון מופלא ונדיר יש למשפיע, אין ספק בכך.

פעמִים, שבין בית לפזמון הוא שוזר פירושים ופרפראות לתוכן הזמר. לא שרים סתם. יש משמעות ועומק בכל מילה. ע"פ רוב ידבר באידיש, אך ישתדל לתרגם את הדברים גם למי שלא דובר את השפה.

'שבת, שבת'! שאגות של ערגה וכיסופין יוצאות מפיו תוך כדי השירה.

אין מי שנותר אדיש במעמד הזה.

'איך אפשר לישון בשבת?' הוא שואל-תמה. 'צדיקים אמרו 'שומר שבת' – יהודי הרי הוא כ'שומר' בשבת קודש ואסור להירדם בשמירה.

יש סיפור ידוע על רב זלמן גרוסמן, אביו של הגאון ר' ישראל, ר"י פינסק-קרלין, ומגדולי ירושלים בדור האחרון. אחד מצאצאיו של ר' זלמן נמצא אתנו, נשמע מפיו את המעשה.'

הנכד מתחיל את הסיפור כשמידי פעם המשפיע מדגיש וחוזר על משפט מסוים הטעון לדעתו הדגשה מיוחדת.

'לפני כשמונים שנה ארע המעשה. ר' זלמן שהה במאריקה למשך כמה חודשים. מנהג קדוש היה לר' זלמן, והוא: מרגע שנכנסה השבת ועד צאת – הוא לא נתן שנה לעיניו. לא ביום ולא בלילה. ובזכות עמידתו האיתנה במנהגו – הוא ניצל ממוות.

אחד מידידיו של ר' זמן שהה גם הוא בניו יורק באותה שבת. משום מה הו אלא הצליח להירדם באותו ליל שבת. כמה שניסה – לא הצליח. בסוף החליט: היות ור' זלמן נמצא באותה עיר, והוא לבטח ער כעת – אצעד לאכסניתו ואפגש אמו. וממחשבה – למעשה. קם ויצא לחושך הניו יורקי והחל לצעוד במשך דקות ארוכות לאכסניתו של ר' זלמן.

כשהגיע לפתח חדרו נקש על הדלת מתוך מחשבה שעוד רגע היא תפתח ור' זלמן יזמין אותו בחיוך חם להיכנס. אך הוא התפלא לשמוע שטק מעבר לדלת. שום צעדים ושום קול של לימוד לא נשמע. הוא ניסה שוב לדפוק, הפעם יותר חזק, אך השקט נשמר גם עתה.

מיודענו הסיק מיד כי קרה משהו, לא טוב, לר' זלמן. שהרי אין שום מצב בעולם שר' זלמן ישן כעת, ואם הוא לא עונה – הרי שארע משהו. הוא פרץ את הדלת וראה אץ ר' זלמן שוכב על הרצפה, בקושי נושם. מיד הוא ביצע בו החייאה וחייו נצלו.'

אתם מבינים? מתהלך ברגש ר' מיילך, בזכות זה שר' זלמן לא ישן מעולם בלילות שבת, עלתה במחשבתו של ידידו לבקרו. ועוד, להיות בטוח שאם הוא לא פותח את הדלת – זה סימן שהוא נמצא במצוקה.

אני בטוח שגם אתם, אומר המשפיע, עוד מעט תשבו בבית מדרש ללמוד עד הבוקר, עם כוסות קפה... השומר שבת!'

אחד הרגעים המרטיטים הוא בשיר 'מנוחה ושמחה' בניגון של וויז'ניץ. השיר מושר למשך זמן ארוך יחסית, כ-20 דקות. השיא הוא במילים 'קום קרא אליו'. ארבע פעמים חוזרים על הקטע הזה, עם הניגון הנלוה אליו.

בשלב מסוים הוא עובר לדבר על פרשת השבוע – פרשת וירא. הכל כמובן תוך כדי צעידה - הלוך ושוב, כשמידי פעם הוא מתיישב באפיסת כוחות על הכסא שהוכן לו מבעוד מועד.

למה אברהם אבינו נצטווה על המילה רק בגיל 99? שואל ר' מיילך, ועונה: כדי להראות ליהודי, שגם בגיל 99 אל לו להתייאש, והוא יכול להתחיל מחדש. הבעיה מתחילה, הוא מפטיר בצחות, שכאן יש אנשים שמרגישים את עצמם בגיל 100...

עוד ווארט: 'יש להבין, מה היה בכלל ניסיון העקידה? הקב"ה אמר – עושים. איפה הניסיון? ומתרץ בשם אחד מגדולי החסידות, שאת שמו איני זוכר: הניסיון לא היה בכלל בעצם מעשה העקידה, אלא בצורה בה היא תתבצע. האם היא תיעשה בשמחה או לא.

ואיך יודעים שאברהם אבינו עמד בניסיון? הרי אמרו חז"ל שא"א לזכות לגילוי שכינה אלא מתוך שמחה. ואם אברהם אבינו לא קים את שצווה מתוך שמחה, המלאך, שאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער" לא היה מתגלה אליו. ואז... ואז כל עם ישראל לא היה קיים היום!

'ישתבח שמו'.... זורק אחד מהנוכחים. יהודי ספרדי תמים, שכה נהנה מהווארט, עד שלא עצר מלהתפעל בקול רם.

המשפיע פונה אליו: כן, ישתבח שמו... נו, תתחיל איזה ניגון, מה שאתה רוצה.

היהודי מהרהר מעט ומשיב: 'קה אכסוף, כבוד הרב'...

'אה זה טוב. מה היינו עושים בלעדיך, יהודי? איזה טעם היה בלי קה אכסוף'?! נו, הייבט אויף, תתחילו.

הקהל מתחיל לזמר, ומבית לבית האווירה מתרוממת לגבהים חדשים.

גם ניגוני ימים נוראים זומרו ברטט, כמו 'חמול' של וויזניץ, ועוד.


הסיפורים לא נגמרים. בעיקר מסופר מזקנו הק' רבי משה-מרדכי מלעלוב זי"ע. אך גם מהמהרי"ד מבעלז, מר' שלום שבדרון, ועוד. הסיפורים הידועים מהחוברות, ההם מ'למטה', עומדים מול עיננו, ומועברים בצורה חיה ומרתקת. את כוסות התה המוחלפות בקצב מהיר הפסקתי לספור אחרי העשירית. האנרגיות שר' מיילך מוציא דורשות ממנו למלא את גופו בנוזלים.

לא אוכל לכתוב את כל הסיפורים, מה גם שאיני זוכר את כולם. אבל אכתוב כאן מעשה אחד מיוחד, שסופר פעמיים באותו 'טיש', וניכר שהוא חביב מאד על מספרו (ותכף תבינו מנין לי זאת). אשתדל להעביר את הספור כלשונו:

סיפר המחנך ר' משה בלוי: המעשה ארע בחודש טבת לפני כ-34 שנים, בשנת תשמ"ד. בכל ערב, בסדר ג', הייתה לי קביעות ללמוד עם בחור אחד. ערב אחד ראיתי שפניו אינם כתמול שלשום ומשהו ארע עמו. שאלתי אותו מה ארע לך? מדוע נפלו פניך? אך הוא סרב לשתפני: בין כה לא תוכל לעזור לי. אך ר' משה, מחנך ותיק, לא התייאש ולחץ עליו שיספר לו. לבסוף נכנע הבחור והחל מספר:

באלול האחרון, קבלתי על עצמי קבלה חזקה - לשמור את עיני מראות ברע. ב"ה עמדתי בכך בגבורה במשך כל החודשים האחרונים. היום, הוצרכתי לנסוע לתל אביב, וכשעליתי לאוטובוס נכשלתי. מאז אין לי מנוח. השתפך הבחור באזני.

הבטתי בשעוני, מספר ר' משה. השעה הייתה אחת-עשרה ורבע בלילה. 'תשמע, הסטייפלר מקבל עד אחת-עשרה וחצי, בוא נרוץ אליו, אולי נספיק להיכנס עוד הלילה. רצנו למקום ובס"ד נכנסנו לרשימת הממתינים. כשהגיע תורנו נכנסנו בחרדת קודש למעונו של הסטייפלר קדישא. רק נזכיר שהיה זה בחצי שנתו האחרונה, בעודו חלוש מאד.

מכיוון שכבדה שמיעתו של הסטייפלר הוצרכו הנכנסים לברכה והתייעצות לרשום את מבוקשם על דף. הבחור כתב את מה שארע עמו והגיש את הדף לסטייפלר. כשמר לקרוא הרים אליו את עיניו והביט בו בחדות מפחידה. (כאן מדגים ר' מיילך את המבט שהיה לסטייפלר...)

'תגיד לי', שאל הסטייפלר את הבחור, 'האם פעם אחת שהיית על האוטובוס כן הצלחת להתגבר ולשמור על העיניים?' הבחור כתב בקצה: 'המצב רע ומר'.

הסטייפלר מיישר אליו שוב את מבטו המאיים ושואל בשנית: 'האם פעם אחת שהיית על האוטובוס כן הצלחת להתגבר ולשמור על העיניים?'

הבחור, רועד כולו, מהנהן בראשו לאות הן.

וכה היתה תשובתו של הסטייפלר: 'אינני מגזים, אינני משקר. אלו היה לי כוח הייתי קם בפניך. את העונש על הנפילה - תקבל, יש גהינום... אבל אין לך מושג כמה שכר יהיה לך על כל התגברות שלך. בכל התגברות אתה זוכה להיות במדרגת יוסף הצדיק, ומה לך כי תלין על נפילה אחת?!'

את המילים של הסטייפלר בקטע האחרון מקריא ר' מיילך מתוך דף מקומט. כנראה כתב מילה במילה ממה שספר לו ר' משה בלוי. מכאן ואילך הוציא ר' מיילך את הפתק הזה כמה וכמה פעמים במשך הלילה, ואף בשל"ס למחרת.


השעה מתאחרת, אבל הזמן שחולף - לא מורגש. עוד שיר, עוד סיפור, עוד ווארט... כמות האנשים הולכת ומצטמצמת, אבל קשה לעזוב. כמה עשרות בודדות נותרו, מתוך מאתיים בתחילת הלילה.

רק בשעה 3 וחצי לפנות בוקר (!) מסיים ר' מיילך את הבאטע, ופוסע לעבר האכסניה שלו, מלווה בכמה אברכים יקרים בני המקום שמתקשים להיפרד מהדמות המיוחדת הזו.

בשל"ס (סעודה שלישית) גם זכיתי להיות נוכח, אך קצרה היריעה. רק אציין שניכר היה עליו שקיים את דבריו מאתמול - לא לישון בשבת קודש...
לקראת הסוף קראו כולם שני מזמורי תהילים לרפואת אחד מבני השכונה, החולה זמן רב בכליותיו. לצער כולם באותו זמן כבר הוא לא היה עמנו.

ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של איש החסד ר' מיכאל ליפסקי ז"ל, מוותיקי וממייסדי הקריה החרדית בפ"ת.

לפני הכל וידוי אישי קטן:

לא קראתי את הסיפור במלואו.
רוצים להזדעק כיצד אני מרשה לעצמי לבקר? חכו שניה, לפני שאתם זורקים עלי עגבניות שרי אספר לכם שהקשר שלי לסיפור הוא בעיקר האין - קשר. וזהו קשר מעניין לכל הדעות. הסכיתו ושמעו:

מכיון שאינני נמנית על ציבור המנויים לעיתון שארח את הסיפור בקביעות, גם לא קראתי אותו מידי שבוע. לעיתים רחוקות הזדמן לי לקרוא פרק אחד או יותר, ואז פשוט נהניתי מכל פרק כפי שהוא.

לפני שבוע וקצת, קניתי את העיתון עקב צורך למלא זמן מסוים בקריאה, וחוסר בחומר קריאה איכותי וחדש. (עם דגש על "חדש") בלב היתה צפונה לה משאלה כמוסה 'לחטוף' פרק איכותי בסיפור המיוחד הזה... העלון הראשון שנשלף מהניילון היה "בתוך" וישר דיפדפתי לסיפור.

חשכו עיני.

אין! אין סיפור!

היה מעניין לקרוא את התודות, את ההערכה של הקוראות והידידות, אבל היתה החמצה. איך מתאים לי בדיוק כשנגמר הסיפור לקנות את העיתון, זה סוג של כשרון שייחודי כנראה לחלק השלומיאלי של האוכלוסיה.
השבוע העיתון נקנה שוב במחווה כלשהי של אבל... דיפדפתי מתוך תקווה ישנה נושנה קודם כל בחוברת של "בתוך" והגעתי לפרק הכי מדהים שיכולתי לקרוא אי פעם!

מכירים את זה שמקפלים את העיתון לגודל של עמוד אחד ואז הופכים אותו ומופיע עוד עמוד לקריאה? אז כשהפכתי את העיתון לצד השני, וידאתי קודם כל שיש שם עמוד מלא לקריאה ולא רק טור אחד.. לא רציתי שהמילים היפות האלו תהיינה קצרות מדי, רציתי שהן תתמשכנה עוד ועוד.

הסופרת המוכשרת גילתה מעצמה יותר מטפח, סיפרה על מטרתה ואי-מטרתה, העמיקה במהות העניין והשאירה אותי במחשבות כל השבת. הסופרת אולי לא התכוונה אבל גילתה שסיפור עמוק יכולה לכתוב רק אישיות עמוקה, ואם ברצונך לגעת במיתרי ליבם של קוראיך, עליך להיות בעל לב בעצמך.

אמור מעתה, ביקורת סופרים ולא ביקורת ספרים.

כפי שהבטחתי באשכול הקודם...

אעשה זאת בקצרה

רוב ככל הכותבים - שירים, מחרוזות וכדו', רק לאחר כתיבתם מחפשים כותרת לכתיבתם.
באופן זה, לא פשוט למצוא כותרת שתקיף ותמצה בדיוק את תוכן אותה הכתיבה.
ומשום כך, פעמים שמציאת כותרת שכזו, אורכת זמן אף יותר ממשך הכתיבה עצמה.

ישנה שיטה אחרת - אם כי לא מרבים להשתמש בה, וזוהי שיטתי.
לבחור תחילה כותרת, ורק לאחר מכן לכתוב ולסגנן כתיבה המאפיינת את הכותרת עצמה.
לדעתי, שיטה זו הופכת את הכתיבה למהירה יותר ועשירה יותר, כי הכל סובב סביב אותה כותרת המנפיקה מעת לעת עוד ועוד רעיונות נוספים הקשורים אליה.

נוסף על כך...
במחרוזות שכתבתי באשכולות הקודמים, בחרתי שני מושגים – דהיינו שמות חודשים ["מנחם אב" "מר חשוון"], והוצאתי אותם ממשמעותם למשמעות אחרת, דבר שלכשעצמו מוסיף טעם וענין לעצם הכתיבה.
לדוגמא – "מנחם אב", זהו שם של חודש ידוע, אך בכתיבתי יצא למשמעות אחרת של אב המנחם את בנו.
אפשר כמו כן, לקחת איזה מושג אחר בעל שתי תיבות או יותר, ולהוציאו למשמעות אחרת, ולבנות עליו תלי תלים של רעיונות.
לפעמים אפשר לקחת איזה מושג אפילו בעל תיבה אחת – שם או תואר וכדו', ולחלקו לשנים, ולתת לכך איזו משמעות שונה, זה יהיה עוד יותר עשיר ומעניין.

נסו ותראו...

ב"ה.


בראשית -
היו רק מים
ומים
ומים.
פשוטים.
בלי משקל.
בלי חרוז.

ויהי ערב.
ויהי בוקר.

ויברא את השמיים,
כחרוז אולטימטיבי.
ויהי מבדיל
בין מים למים.
ויהי מים -
תחת כל השמיים.

ויהי ערב.
ויהי בוקר.

ביום השלישי,
שתי-פעמים כי טוב.
ויברא את פעמיים.
והנה –
פעמיים
מים
ממלצר ומשמיים.

ויהי ערב.
ויהי בוקר.

ברביעי - יום אידם,
מזל מאדים בשמיים.
ביקש לחתום בדם,
אך דם זה לא מים!

ויהי ערב.
ויהי בוקר.

ביום החמישי,
שב אל הגיליון.
שלא יתקיים בו
אם תעזבה יום
תעזבך יומיים!
ויברא את יומיים,
ומני אז מים משמיים פעמיים ביומיים.

ויהי ערב.
ויהי בוקר.

יום שישי עמוס את הארץ כיסה -
למי יש זמן לכתוב.
ויבט בכל אשר עשה -
וירא כי טוב.

רק בין השמשות, לעת דמדומיים,
נטל סוף סוף את העט.
בלא לב ולב ברא את הדומיים,
לא הספיק להתחרט –

ותיכנס השבת.
שבת שבתון.


ויכולו השמיים
והמים
והיומיים –
שפעמיים בשבת.
וירא המשורר את כל אשר עשה,
והנה טוב מאוד.
וַיְּנַקְדֵהוּ - - -