הנושאים החמים
חישוקים
מעטפת פרסום לעסקים משפיעים
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פמ"ג DIP
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
D I G I T A L
- הוסף לסימניות
- #21
ארבע שלושים ושבע. הצלם הבטיח שבחמש אפס אפס הוא באולם, עם רקעים מתוחים ותאורה מכוונת בול. שיירת הנכדים הנוצצת, בשמלמלות נשף נפוחות ובחליפות מחויטות- ממתינה לו כבר כנראה בפתח, מלהגת נרגשות.
הנעליים החדשות לוחצות קצת, וקווצת פוני מהפאה מתעקשת ליפול על עין ימין, ולזגג אותה שוב במסך דקיק ושקוף. די, מספיק בכתה היום. צריך לשמור קצת לפרידה מהבית, ולחופה, ולמצווה טאנץ...
בסלון חובש חיים את השטריימל לראשו של שרוליק, ומירוש מנציחה את המעמד בתקתוקי הדיגיטלית שלה. לכנה עכשיו, דמעות, היא מנסה לצוות עליהן -מרדניות ועצמאיות שכמותן- ומעפעפת פעמיים ברציפות. מה עוד צריך לקחת? טבעת נישואין יש, טישו, ארנק, פלאפון ושנימטענים.
שרוליק.
גבוה מתמיד, שפתיו חיוורות מהצום ודוק אצילי ומטוהר בעיניו. שרוליק שלה, החתן.
חיים בוחן אותו מן הצד במבט אבהי, ומחליק קמט בלתי נראה בקפוטה הבוהקת שלו. אחר כך הוא מניח את יד ימינו על כיפת השטריימל ההדור שעל ראשו של שרוליק, עוצם את עיניו בדבקות ומתנועע. ברכת הבנים. שקט קסום ורוטט בסלון.
"אמא", פתאוםהוא מאחוריה, מטיל את הכובע על ראשו ברוטיניות. קולו חף מסערות דוגמת זו המשתוללת בליבה כעת. זיק ה'לא-אכפת-לי' הקבוע בעיניו, כמו לאורך כל התקופה האחרונה מאז התארס שרוליק.
מאיר, הפיקדון שנשלח אליהם מאב הנשמות שלוש שנים בדיוק לפני שרוליק. ועדיין לא עזב את כותלי הבית הזה כדי לבנות בית צעיר ורענן משל עצמו.
היא נושמת עמוק, קומצת לאט אגרופים ואחר כך משחררת בלי קול. היא לא תעיר עכשיו, אינסטינקטיבית, על הזווית האלכסונית האדישה הזו של הכובע, ולא תבקש שיוריד למונית את שלושת השקיות שממתינות ליד הדלת. לא עכשיו. עמוסלה ומבולבל וגועש בלב, וכל הסכרים שהניחה והחומות שבנתה מהיום בו נשברה הצלחת שלשרוליק- מאיימים להתמוטט מול עוצמת הרגע הזה.
"יוצאים?" מאיר ענייני. כאילו הכל כרגיל. כאילו דמיינה אי פעם שתצא לחופה של שרוליק, כשמאיר נותר מאחור. בכובע עדיין.
בסלון פוקח חיים את עיניו ומסיר לאט את ידו מעל ראש החתן. מירוש מצלמת ברצף, והמונית צופרת בעצבנות מלמטה.
ארבע ארבעים ושתיים. חיים כבר ליד הדלת, תופס את שלושת השקיות ביד אחת, ומירוש מהדסת אחריו בשמלת השושבינה הארוכה שלה. היא עדיין בפתח הסלון, נשענת על המשקוף, ושותקת.
מאושרת עד אינסוף, וכואבת עד העומק. מודה על הספקות שהותרו ומבקשת על האחרים, המענים ומדירים שינה, שיותרו כבר. ונרגשת ומתחבטת, ומתייסרת ושמחה. ובוכה. עוד פעם בוכה.
פתאום מאיר ושרוליק בסלון, לבדם. היא מתנתקת מעצמה ומהגלים והמלח, והסכרים שנפרצו ואינם. מתבוננת בשקט במחזה המתרקם שם, ושני ילדיה הם גיבוריו.
מאיר לוחץ את ידו של שרוליק, והכובע, סוף סוף, בזווית ישרה על ראשו. רגע הם עומדים זה מול זה, ורק עכשיו היא מבחינה כמה הם דומים. אחים.
"מזל טוב, שרוליק", מאיר אומר. והדיגיטלית של מירוש לא כאן כדי לנצור את התמונה הזו למזכרת עולם.
הנעליים החדשות לוחצות קצת, וקווצת פוני מהפאה מתעקשת ליפול על עין ימין, ולזגג אותה שוב במסך דקיק ושקוף. די, מספיק בכתה היום. צריך לשמור קצת לפרידה מהבית, ולחופה, ולמצווה טאנץ...
בסלון חובש חיים את השטריימל לראשו של שרוליק, ומירוש מנציחה את המעמד בתקתוקי הדיגיטלית שלה. לכנה עכשיו, דמעות, היא מנסה לצוות עליהן -מרדניות ועצמאיות שכמותן- ומעפעפת פעמיים ברציפות. מה עוד צריך לקחת? טבעת נישואין יש, טישו, ארנק, פלאפון ושנימטענים.
שרוליק.
גבוה מתמיד, שפתיו חיוורות מהצום ודוק אצילי ומטוהר בעיניו. שרוליק שלה, החתן.
חיים בוחן אותו מן הצד במבט אבהי, ומחליק קמט בלתי נראה בקפוטה הבוהקת שלו. אחר כך הוא מניח את יד ימינו על כיפת השטריימל ההדור שעל ראשו של שרוליק, עוצם את עיניו בדבקות ומתנועע. ברכת הבנים. שקט קסום ורוטט בסלון.
"אמא", פתאוםהוא מאחוריה, מטיל את הכובע על ראשו ברוטיניות. קולו חף מסערות דוגמת זו המשתוללת בליבה כעת. זיק ה'לא-אכפת-לי' הקבוע בעיניו, כמו לאורך כל התקופה האחרונה מאז התארס שרוליק.
מאיר, הפיקדון שנשלח אליהם מאב הנשמות שלוש שנים בדיוק לפני שרוליק. ועדיין לא עזב את כותלי הבית הזה כדי לבנות בית צעיר ורענן משל עצמו.
היא נושמת עמוק, קומצת לאט אגרופים ואחר כך משחררת בלי קול. היא לא תעיר עכשיו, אינסטינקטיבית, על הזווית האלכסונית האדישה הזו של הכובע, ולא תבקש שיוריד למונית את שלושת השקיות שממתינות ליד הדלת. לא עכשיו. עמוסלה ומבולבל וגועש בלב, וכל הסכרים שהניחה והחומות שבנתה מהיום בו נשברה הצלחת שלשרוליק- מאיימים להתמוטט מול עוצמת הרגע הזה.
"יוצאים?" מאיר ענייני. כאילו הכל כרגיל. כאילו דמיינה אי פעם שתצא לחופה של שרוליק, כשמאיר נותר מאחור. בכובע עדיין.
בסלון פוקח חיים את עיניו ומסיר לאט את ידו מעל ראש החתן. מירוש מצלמת ברצף, והמונית צופרת בעצבנות מלמטה.
ארבע ארבעים ושתיים. חיים כבר ליד הדלת, תופס את שלושת השקיות ביד אחת, ומירוש מהדסת אחריו בשמלת השושבינה הארוכה שלה. היא עדיין בפתח הסלון, נשענת על המשקוף, ושותקת.
מאושרת עד אינסוף, וכואבת עד העומק. מודה על הספקות שהותרו ומבקשת על האחרים, המענים ומדירים שינה, שיותרו כבר. ונרגשת ומתחבטת, ומתייסרת ושמחה. ובוכה. עוד פעם בוכה.
פתאום מאיר ושרוליק בסלון, לבדם. היא מתנתקת מעצמה ומהגלים והמלח, והסכרים שנפרצו ואינם. מתבוננת בשקט במחזה המתרקם שם, ושני ילדיה הם גיבוריו.
מאיר לוחץ את ידו של שרוליק, והכובע, סוף סוף, בזווית ישרה על ראשו. רגע הם עומדים זה מול זה, ורק עכשיו היא מבחינה כמה הם דומים. אחים.
"מזל טוב, שרוליק", מאיר אומר. והדיגיטלית של מירוש לא כאן כדי לנצור את התמונה הזו למזכרת עולם.
