קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
באמצע הדרך, הוא יודע איפה בדיוק, כי נשאר שם סימן מגעיל, קפץ לשפריצלס הפיוז. הוא שכח לרגע את הפראק של אתמול, שהיה גדול עליו, והתדלדל עליו בצורה משפילה, אבל גרמה לו לקבל מחמאות מהאיידים של סולומונס, כמה שהוא רזה, ושסוף סוף הוא מתחיל לשמור על הבריאות שלו. לך תספר להם שזה בגלל שהוא כל יום דוחף אצבע לתוך הפה ומקיא את כל האוכל בשירותים.

בדיוק כשקפץ לו הפיוז הוא נזכר במבטים של אפשטיין העוזר של הגבאי, כשהוא רקד בעיניים כמעט עצומות את הריקוד המסורתי של ה"עויזלובוך", רק משתוקקים אמיתיים היו מעיזים להיכנס לתוך המעגל של העויבדים של ר' שרגא קלמן, והוא, השפרינצלס הרבע בעלבת נדחף עם הפראק המהוה והגדול עליו, זכר לימים הטובים בישיבת הר"ן, כשהוא היה קונה לצביקה ויספיש חתן תורה באיזה אלף דף, וזיכרמן היה שולח לו פרחים וארגז של קפואים ב"ברכת רחל" במוצאי יום טוב ממש, עם תעודת הוקרה מפוארת.

אם אז היה את המעגל של ה"עויזלובוך" ואת החבורה של המשתוקקים של ר' שרגא קלמן, אז הוא בטוח היה באמצע המעגל, רוקד חזק בביטחון עצמי, הוא היה אז בעל כרס עגולה ומלאה בביטחון עצמי, יורד למקלט ומעשן שם בצנעה, ואז עולה לתוך המעגל ורוקד. ואברכים צעירים היו מרימים את הילדים שלהם גבוה, ואומרים להם באוזן: "רואים את שפרינצלס? ככה אני רוצה שתגדלו, כמו שפרינצלס".

אבל מי בכלל מדבר היום ככה על שפרינצלס, רק אתמול הוא חזר למושב, שלחו אותו לשם כדי שירגע קצת, ינשום את השדות ואת הריח של הפרות, ויטייל קצת בצהריים בשמש, בין הפרדסים.

בהתחלה המושב נראה לו כמו הדבר הכי מקסים שקרה לו בחיים, כל פרח העלה לו את הסומק בלחיים, והוא כמעט רקד בשביל שמוליך לבית הכנסת, כשראה ספסל עץ אמיתי כמו בציורים מתחת עץ גדול עם פרחים סגולים. הוא כמעט התעלף מחדווה כשהריח את ענן האבק שהעלתה המחרשה בשדה שנפתח לו מחלון היחידה שבה הוא התאכסן, והוא פשוט שמח ועלז כשרב חיים הלמדן מהבית כנסת, התגלה ככורם מוכשר, ויינן מקצועי ביותר. יחד הם ישבו ביקב ודנו עמוקות בטעמים העמוקים של הדומדמניות השחורות שהתגלו בבציר האחרון של המלבק, עד ששפרינצלס הזדעזע מעצמו, כמה בעלבת הוא יכול להיות, והלך להקיא בחלקת הקברנה משהו, ליד שיח ורדים גדול שעיטר את ראש השורה, לזיהוי ואיתור מוקדם של מחלות בגפנים.

ואז זה נמאס לו, כל פעם אותו רב חיים, ואותם טעמי דומדמניות באותו בציר, כמה נמוך אפשר לרדת מהשיעורים החזקים של ר' זעליג עזריאלי? איך הוא מחליף הבנות דקות בתוספות רי"ף עם טעם גן עדן, בטעמים החזקים והדומיננטים של בציר תשע"ח?

הוא התחיל להתנתק מרב חיים, והמשיך לשוטט ליד המקוה, שם בין העצים הגדולים הוא היה עורך התבודדויות, מדבר עם עצמו, עם כמה עורבנים שהסכימו להקשיב לו, עד שגם שם התחילו לו כל מיני בעיות בראש.

ובעיות בראש יש מליון, רק תפתח את הראש והם יכנסו.

לפה הוא היה בורח אחרי צהריים, מקיא את הקוגל תפוחים שבריינא היתה מכינה לו במיוחד כדי שיוכל לבלוע בקלות את הכדורים שלו, ואת החזה עוף הדל שומן שדוקטור עובדיה ציווה עליו לאכול מדי יום, ואת הכוסמת או הפתיתים שהיו מחממים לו בסיר אלומיניום, ואת הגולדסטאר שהיה משיג ממה שנשאר בסעודה שלישית, והיה שותה בסתר.

לפה הוא ברח אחרי שאיזה בחור מהישיבה צחק עליו בקול רם שהוא בעלבת נפוח, כשפגש אותו באמצע שמחת תורה, שיכור כלוט, "אתה יודע מה אני רואה עכשיו?" הוא שאל את הבחור העליז והשתוי, "אני רואה בשר ויין, קופצים רוקדים, הבל אתה יודע מה עוד אני רואה?" שאל אותו רטורית, "שאין שמחה, אלא בשר ויין, אם אין שמחה אז צריך בשר, וצריך יין, מי שיש לו שמחה פנימית, לא צריך בשר, ולא יין, ובטח שלא וודקה רטבול!" הוא אמר בתרועת ניצחון, נזכר בפרצופים המסוגפים שרקדו במעגל של ה"עויזלובוך", מלאים בשמחה פנימית.

הבחור התפוצץ עליו מצחוק: "אתה מדבר על שמחה?" הוא כמעט נחנק, וגרר אותו בכוח למעגל של בחורים שטופי זיעה, שכירכרו סביבו וסביב הפראק העלוב שלו, בצהלות גיל, שרים בגרון ניחר: "אשרי אדם עוז לו בך, עוז לו בך", ומצביעים עליו באצבע מורה :"עוז – לו - בך!!"

רק בנס הוא הצליח להוריד מהידים את הריח של הזיעה שמעורבבת עם הסיגריות של יום טוב, כמה הוא מרח את הידים הסבון של פלמוליב, עד שלא נשאר זכר למאורע מבחינה פתולוגית, אבל הנפש שלו כבר נדפקה קשות.

הוא הלך שם ברחובות של המושב, מלא בקוגל תפוחים וברגשות אשם.

בברסלב קראו לזה בלבולים, והוא די אהב את ההגדרה, הוא היה יושב על הספסל מתחת העץ ההוא ושר את השיר של עדי רן מתוך הקסטה הישנה והמזוייפת שהסתובבה אצלם בישיבה בלי בעלים ידוע:

בן אדם צריך לעבור בעולם הזה
כמה בלבולים
כמה מכשולים
כמה גלגולים
עד שהוא תופס ש...

בן אדם צריך לעבור בעולם הזה
על גשר צר מאוד
והאמת חדה
כחוט השערה

והעיקר זה ש...
לא יפחד כלל
צריך לשמוח
ולא לשכוח
כי מה אני בכלל

יש הקוידש בורכו
יש רק הקוידש בורכו
בעצם יש רק
הקוידש בורכו


כמה הוא חשב שעדי רן משוגינער, אף אחד בזמנו לא שר ככה את כל הקישקעס של הבילבולים והרצונות שלו ככה, כולם שרו פסוקים, או "השמים מלאים עננים", או "הגלים מאיימים עלינו", אבל אף אחד לא שר על העצבות והמרה שחורה, שהם ממש עבודה זרה.

כמה בבקרים הוא היה מטומטם, היה מסתובב ומשגע את רב חיים עם השאלות שלו, האם הוא ראוי להניח את התפילין, האם הוא בכלל נחשב בן אדם, האם לחמור מותר להניח תפילין? פעם אחת הוא היה כל כך מוטרד, וביקש משוורץ להוציא אותו בברכת "שלא עשני אשה" כי הוא לא היה בטוח אם הוא גבר או אשה.

הוא שנא את השפרינצלס הזה שפעם היה למדן והיום הוא מתמצא יותר מכולם בנבכי הבולמיה נברוזה, הוא ידע לשייך מאכלים שונים למרקמים שונים של קיא, והלוע שלו שכבר היה אדיש לכל ניסיון תחיבה של אצבעות, היה איזה סוג מסויים של עפרונות שהיה גורם לו להקיא בשניה, אבל הוא כבר הפסיק להשפיע עליו.

ובאמצע הדרך קפץ לו הפיוז, הוא ראה את הסוכה המפוארת של אפשטיין העוזר גבאי, שנכון שיש לו את המפתחות של הארון קודש של השטיבל, אבל עדיף ללמוד פשט ברשב"א עם אחת הפרות של עוזרי, מאשר לנסות להכניס לראש בלוק הזה איזה מילה אחת של רייד פשוט של ישיבה קטנה.

מי הוא בכלל? מסתובב כמו טווס עם פראק מהודק, עניבה לבנה עם פסים בצבע קרם, משקפי ברגים עם מסגרת של קנפו, כולה עוזר גבאי שלא יודע ללמוד אפילו חומש עם רש"י, ופעם אחת הוא שמע אותו שואל את רב חיים למה במניין המצוות לא מופיע האיסור ללכת עם אבן בכיסים?

רב חיים הצמיד את המשקפיים חזק חזק לגבות השחורות והגדולות שלו, והסתכל עליו בתימהון: "מאיפה הבאת את השטות הזאת?" שאל אותו.

אפשטיין לא התמהמה, הביא חומש המאור, כזה עם מלא מקראות גדולות, והצביע לו על הפסוק המפורש: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה"

רב חיים השביע אותו שלא יספר את הוורט המפוקפק לאף אחד, ואכן הוא שמר על זה בסוד כל החצי שנה שהוא תקוע כאן במושב.

אבל עכשיו קפץ לו הפיוז, הוא עצם את העיניים חזק חזק, ראה את המבט המזלזל של אפשטיין מציף אותו בתוך הבטן, מתעכב לו בשרירים, מקשיח לו את השכמות, מערבב לו את המעיים.

הוא הרים חתיכת פחם מאיזה מנגל מוזנח שעמד לצד הדופן האחרונה, וכתב על הדופן של הסוכה באותיות של קידוש לבנה:

"לֹא

יִהְיֶה

לְךָ

בְּכִיסְךָ

אֶבֶן

וָאָבֶן

גְּדוֹלָה

וּקְטַנָּה"

ואחר כך לקח את החתיכה של הפחם, דחף לתוך הלוע, והקיא את כל הבשר מספר חמש עם הפטריות והיין היבש שבריינא הכינה לו לאכול, על הדופן של הסוכה המפוארת של אפשטיין העוזר גבאי.

ובתוך שלולית הקיא הוא הטביע את החתיכה של הפחם.

והלך.

בבוקר הוא כבר התקשר לאיתנים, והזמין שם מקום באשפוז, וכבר בצהריים הם שלחו אמבולנס פרטי כדי לקחת אותו, הוא היה ממש לא בסדר, כמעט שלא הצליח לעלות לבד לאמבולנס, אבל הטיפות הרגעה עזרו, וכשהוא ראה את העצים הגדולים שמקיפים את בית החולים הוא שמח שהוא בדרך לשם, לפחות יש שם נוף יפה, אבל לרב חיים וללומדעס שלו הוא יתגעגע.

וכשאפשטיין גילה את החורבן על הדופן של הסוכה, הוא היה בהלם. בהתחלה הוא כמעט השתולל מזעם, אבל אז הוא קלט שזאת פעולה של שפרינצלס, והוא קרא לאשתו להסתכל.

"תראי חנה", הוא אמר לה בשעה שהוא תכנן איך לנקות את הטינופת, "כל מה שעשיתי בשביל לא להתגדל על שפרינצלס, הוא לא מחזיר לי טובה. שאלתי לידו שאלות מטופשות, רק כדי שירגיש טוב שהוא למדן גדול, ומה בסוף??"

"אתה צודק" אמרה חנה בשקט, "אבל אני יודעת שהתכוונת לטובה, ראיתי איך אתה מסתכל עליו בהערצה שהוא רקד שם בעויזלובוך, והוא ממש החזיר לך מבטי שנאה, אני לא הייתי עומדת בזה"

"תודה חנה", אמר אפשטיין, חזר אל הבית, סגר את הדלת, והדליק שיר טוב של מוטי שטיינמץ, כדי להירגע.
@נתן גלנט חושב שאם העיפו אותו מההנהלה, אין כבר פורום, והוא כבר מינה את עצמו ליו"ר חברא קדישא גחש"א המקומית
יו"ר ועדת הביקורת דכאן וכל שאר ראשי המנהלים מטעם עצמם הזהירו מראש על הועדה הזו כשקמה, ונאדה לא הקשיבו להם, פטרו ופיטרו הרגו ומתו עזבו ונעזבו עד תום כל הדור או יותר נכון הדורה ההיא.
שוין, ומאז קם מלך חדש למצרים המפמפם בחדווה פורום העכשווי, ידיו אמונה עד בוא השמש, ואין ידיו לבד עושות מלחמה, אלא כל אחד כאן הוא בבחינת אהרן וחור.
והנה כאשר לאחרונה בסייעתא דשמיא מחיל אל חיל נאספים כאיש אחד בלב אחד מכל רחבי הבית הגדול הזה, אנשים נשים וטף חדשים עם ישנים, מי מקצועי יותר ומי סנוב פחות, מי אלטיסטי וכבר משויך למקומות שאין מהם כמעט דלת יציאה לאנשים שאין בליבם אלא קמצוץ דיו.
כמדומה שזכינו אולי באמת זה מקום לקרוא להני ספרנא דדיינא שהלכו אל המקומות ההם, המיתקרי אליטסטי, בשמם. אולי כאן המנהל לשעבר זה שיש ביכולתו ובכליו, משום מה, עדיין, כלים ניהוליים (כמו אותה יכולת לנעוץ שרשור בראש הפורום ו/או לנעול אותם לעריכה):
במקום לייאש, חזק אותנו, תייג כאן בתגובה, את כל אותן אלה, שידיהן רב להן, למען יוכלו להרבות מברכת ה' עליהן לתועלת הכלל, בימים קדושים אלו.
כמדומה ששמו מעיד עליו, שאין כוונתו לייאש, אלא להיפך מאמין הוא באותו ענין גדול ונשגב שיתהפך הכל לטובה
ויזכה הוא, ואנשי ביתו, כולל ההדסטארט המפואר, ויזכו שאר המנהלים הראשיים והכלליים וכן הספציפיים, לגמר חתימה טובה בתוך שאר עמ"י לחיים טובים ולשלום.

עריכה: אחר כתבי כל זאת, שו"ר להרב מרא דאתרא (מלך חדש) דכאן שיש תוכניות, שוין הריני כוסס ציפורניים, חוזר לחורי, וממתין.
בוקר זרח על הכותבים.

הו, כמה כותבים יש? גבותיו נסקו בהתפעלות, גם הוא החזיק את מחברת הארבעים דף, ועט כחולה מאוד. ומן המפורסמות שאין לו הרבה מה לעשות עם ארבעים דף, אם שטח פיסי וממשי של חרס ומים מהולים בשבבי עץ. מוחו גדול מלהחזיק מילה, כמו להשליך גרגיר חול ולתופסו תריסר פעם. גם הוא ניסה לשקול את מילותיו, אך טרם ושכב לישון הסתפק בקו אחד מאוזן לאוזן למחוק את כל מה שזרק ותפס בשבוע האחרון.

מכונית עוברת סמוך לביתו, אולי זו רכב חלל שעושה את דרכו למלחמת עולם שביעית, אך מה לו ולמלחמות. מה לשבבי העץ המתקתקים ולרכבי חלל מפויחים. וכך עם כוס קפה צוננת הוא עוצם עיניו זו אחר זו. כמה משונה, הוא לוחש לעצמו ומפנה את גבותיו לשמש. מי אני? במבט לאחור, הוא מגשש. בדפדוף כמה דפים אחורה, בטח ארבעים אלף מילה, אולי יותר, מה זה חשוב. שם, הוא נתפס כמו האיש שהזהיר את העולם נגד קרינה סלולארית, עד שהתגלה כמנכ"ל טלפוניה מצליחה. לעצום עין, הוא גלגל את לשונו, כדי לחוש שוב את המשמעות. לעצום, לסגור, לכבות. לא לא... הוא מפזר את ראשו. שוב, הוא אומר. להפסיק, לחשות, לעצור... לא! הוא השליך את כסאו מאחוריו ונעמד בלא לראות. היכן היא? היכן המילה? אמר חזר ואמר. בעיניו העצומות הוא רואה יותר משהן פתוחות. הוא אוהב להתמקד שם בשמאל, שם מרחפות מילים שונות, עד שנפגשות באקראי. אז כאשר מעין זה קורה, אף אחד לא מרויח. שניהם מתרסקים לתוך תהום אין סופי, אך אל דאגה, הוא שומע את אותו קול, בכל פעם. אל דאגה, תחתיהם ישובו משובוחות יותר.

הבוקר חלף על הכותבים. ולחזק את דבריו הוא שומע את העט חורט בעץ, את השבבים נתקים בכאב ויוצרים בהסתלקותם חלל מרהיב ומסולסל. הלואי שלא יגמר, הוא מאחל לעצמו. אך נאלץ הוא לכוץ את אונתו השמאלית, מי זה שמעז לומר כך, הוא מטה את תודעתו לכיון הרחשים. מרחוק באו, מחוץ לישוב אדם. מטפסים הם מעל חלל המחיה, פורצים דרך שלא דרך בה אדם עדיין. מי מעז? הוא מכוץ את אונתו השניה. הכיצד יתכן? הם אצים לקראתו, מבשרים רעות. כמה קל לדרוס מילים, הוא חושב ואז חומדים לו הכל לצון. הוא שוב לבוש בחליפה ומאחוריו הסמל אדמדם, מעוקל בקצותיו. מנכ"ל חברה הסלולארית, איזה שירצה. הוא כועס ונועץ את אצבעותיו בעץ הנימוח. וכי ניטל ממנו כוח שיפוטו לעולמים?

היה הייתה מדינה, הוא דוחק בראשו את הקולות ומכה בפטישו. שלושת המילים נותרו לבדן. הוא סקר אותם משמאל לימין, ואז את עצמו. בסך הכל הוא מרוצה מהתוצאה. אם אי מי מקוראיו היה יודע כמה יבשות הוא הכריע עד שהשיג את השילוש. אבל בסיכום הסופי המאבק היה קל, וידועי דבר נתנו לו את הניצחון בעיניים עצומות, אך הוא את עיניו חשש לפקוח. הכיצד יתפרשו המילים באור שמש טבעי? הוא עמד כך עוד שעה ארוכה, ורק נשען על האדן.


הלילה ירד על הכותבים. והעיר התאספה אל עצמה. החריצים גם הם כמעט ונדמו ואורות בודדים המתינו לקיצם. רק הוא נותר קפוא על מחשבתו. מילים עזובות התפזרו על רצפת החדר והוא דחה את נקיון חדרו למחר. אין לי עוד כוחות, הוא נעצר לרגע לחשוב ושב להתמקד. הוא חכך את אוזניו לשמוע עוד קצת, אולי מקצה העיר ומאחריה, אך הכל שקע ונדם. וכך הביט שוב על המילים מימין לשמאל, ועורפו נעשה חם ומציק. הוא קרא שוב ושוב וקולו נהפך לצעקה 'היה הייתה מדינה' הוא הדגיש כל מילה ואז בחמת זעמו ניתק את מכסה העט וקשקש ארוכות לרוחב המחברת עד שנרגע.

ואז שב לפקוח את עיניו.

הבוקר עודנו זורח על הכותבים.
Untitled-2-01.png
מבלי משים

נכתב ע"י
ראש לשועלים · ‏ביום שלישי ב- 00:29
(כבר קצת לא רלוונטי, אבל עד הושענא רבא עוד לא מאוחר)

סליחה מהנציגה הטלפונית של סלקום שחשבנו שהיא מפלסטיק ודיברנו אליה כאילו היתה מזכירה אלקטרונית. בסוף, אחרי שהכל נגמר, אפילו לא אמרנו שלום לפני שניתקנו.

סליחה מהאיש שהתקשר ושאל אם זה משפחת ויסוצקי, ולא ידע שכמוהו היו לנו שלוש ברצף בשעה האחרונה, ידענו שהוא לא יודע את זה. מה שלא מנע מאתנו להסביר לו מה אנחנו חושבים על טיפוסים מסוגו, במקום לומר יפה: טעות, שלום.

סליחה מהזקנה שעמדה אתנו בתור בסופר ואמרה בקול רועד שיש לה רק שני מוצרים, סליחה שאמרנו בקול קשה: לכולם פה יש רק שני מוצרים, אפילו שזה בכלל לא היה נכון.

סליחה מהבחור שעמד בתחנה וסיפר שאין לו כסף לנסיעה. סליחה שהמשכנו בדרך כאילו לא שמענו אותו, ועוד הרגשנו עם זה חכמים ונבונים ולא תמלא'ך כמו גיבורי סיפורי העוקץ הידועים.

אולי באמת לא היה לו כסף?

סליחה מהחבר שפגש אותנו ושאל אם נוכל להלוות לו 200 ₪, אמרנו לו שאין לנו שקל על המכנס.סליחה ששיקרנו וחבל שלא היה לנו את האומץ להסתכל לו בעיניים ולהגיד אמת.

סליחה מהאורח שגנב לנו את המקום בבית כנסת, ורק בגלל שאנחנו אצילי נפש עמדנו כל התפילה בעמדת תצפית על המקום השדוד ששועלים הלכו בו, והצצנו עליו ללא הרף במבטים שכל השנאה והכעס שבעולם טמונים בהם. אחר כך חזרנו הביתה עצבנים וצעקנו על הילדים. כל זה, במקום לבוא ולומר לו יפה צא.

סליחה מהסבא הזקן, שפגש אותנו בחתונה של הבן דוד ומצא חן בעיניו לשוחח קצת. בעינינו בכלל לא. לא הלכנו חלילה, וגם לא ענינו בחוצפה. אבל אף תשובה שלנו לא כללה יותר ממילה אחת, מה שהביא לקץ מהיר של ההטרדה הכפויה. סליחה שיצאנו מרוצים על שהשתחררנו מזה מהר, ולא עלו על ליבנו אפילו ייסורי מצפון. שנה הבאה, יכול להיות שהוא כבר לא יהיה פה, לא להטריד אתכם ולא לסלוח, כדאי להזדרז.

סליחה מהדוד שאוהב ליסוע בשקט לבד באוטו, ובאמצע הריקודים קראנו לו הצידה וביקשנו לנסוע עליו טרמפ כי ידענו שלא יהיה לו נעים לומר לנו – לא!

סליחה מהבן אדם שעלה לאוטובוס ולא היה לו מקום ישיבה, כי תפסנו אותו לאחיין, איזה גועל נפש!

סליחה מוועד הבית שהיו צריכים לדפוק אצלנו חמש פעמים (לא היינו בבית, מה אתם רוצים) ולשים שש פתקים בתיבת הדואר, וראו את השלושים שקל שמגיעים להם רק בעקבות פגישה אקראית במדרגות שאין ממנה התחמקות. סליחה שכשהבניין נשאר מטונף שבועיים ידענו למי צריך לפנות.

סליחה מכל השכנים שהיו צריכים לעשות סיבוב ביציאתם מהבניין בגלל שכאשר ירדתי ביום שישי להעיף את האשפה אל הפח, ראיתי כי אין איש רואה ואנוכי אנוכי ועצלן, הסתכלתי כה וכה ושמטתי אותו מהר על יד הפח...

סליחה מנוסעי האוטובוס שישבו וחיכו בערב חג אחרי סגירת הדלתות (אחרי העמסה מזוודות ופעוטות בתחנה שנמשכה 7 דקות תמימות) כאשר הוד מעלתנו נזכר להופיע בתחנה ודרש במפגיע שהנהג יפתח אותן שוב (אחר כך היינו צריכים גם תא מטען).


סליחה מהפקח שצעקנו עליו כשנתן לנו רפורט, סליחה שהתרגזנו כל כך ולא עלה בדעתנו שזאת העבודה שלו (גם לחטוף את השפכטל שלנו...).

סליחה מהאיש שפינו באמבולנס באמצע היום, סליחה שהתגודדנו לבדוק מי באלונקה? ולא ניסינו אפילו לדמיין מה הוא מרגיש עם זה, כן, הוא היה בהכרה.

סליחה מנהג האוטובוס הנחמד שאמר לנו שאין לו עודף ממאתיים. סליחה שלא ידענו שזכותו לומר את זה, וסליחה שצעקנו וגידפנו ואמרנו שנתבע את החברה, בסוף לא שילמנו על הנסיעה בכלל, והוא יכל בגלל זה לחטוף קנס מפקח.

סליחה מהאנשים שעלו בתחנות אחר כך, ואכלו את מה שאנחנו בישלנו. סליחה מהנהג שקיבל מהם על הראש.

סליחה מכל האנשים שלא עשינו להם שום דבר רע. אבל במפורש לא היינו בני אדם בכלל.

דונו אותנו לכף זכות, היה חם אותו יום כמו בבקעת הירדן...


סליחה מבורא כל עולמים על שנה שיכולנו לעשות בה הרבה יותר בשבילו ובשביל היהדות שלנו.

אולי השנה...


סליחה ממכם על הזמן הקצר, ועל כל הסליחות שנשמטו בגלל זה.

נכתב ע"י ראש לשועלים, ‏ביום שלישי ב- 00:29 | כתיבה וסיפורת
הטור מוקדש לידידי חפץ חיים שפרסם טור ראשון שלו כאן בפרוג ואף אחד כמעט לא טרח להגיב או לעודד אותו.
תתביישו כולכם! ישר לדודה נחמה הייתי שולח אתכם, לסדרת חינוך מקיפה.

כמו כן תודה רבה מקרב לב לניק החפץ בעילום שמו שנחשף לקוקי, סייע בעריכת הטור הנוכחי ולטענתו "תיקן והציל את הטור שהיה מפוסק בצורה מזעזעת" פחחחחחח. נגיד. נגיד.

בנוסף הטור מוקדש לעילוי נשמת משאל העם הקטלוני, וכן להצלחת הצדקת הדגולה שהצילה חתולים רבים מחרפת רעב- סיליביה המתקנת מראש העין.

הטור היה אמור לעלות מחר בערב, אך לאחר שמר חיים דיקמן הכריז מלחמה עלינו באותיות שחורות על רקע צהוב מלחיץ בראש הפורום- הטור עולה עכשיו!



ואחרי כל ההקדמות- הגיעה זמנה של קוקי---


קוראים לי קוקי ואני לא משקרת, וזה הסיפור שלי:

הכל התחיל מאז שקוזליק קנה אותי ביחד עם כולן ורצה לעשות קופה יפה ואז הכל התפשל לו ואני מודה - כן, גם קצת בגללי.
טוב, האמת שהיו עוד הרבה גורמים לכשלון ואחד מהם קוראים לו קוזליק, אבל אני חושבת שהכי טוב להתחיל מההתחלה, בשביל מי שלא מכיר את קוזליק (שם אמיתי לאיש בדוי).

אז עכשיו אני מתחילה מההתחלה לטובת מי שרק עכשיו מצטרף.
קוראים לי קוקי ואני תרנגולת, חייתי עד לא מזמן ב'משק קרניאלצ'יק' במושב בגליל העליון אבל זה לא ממש מעניין. היה שם מאוד צפוף וחוץ מכמה גנבים בדואים של תרנגולות לא היה שום דבר מעניין.

עד שיום אחד שמעתי הרבה התרגשות והלכתי לראות מה קורה, אפילו שממש הייתי צריכה לדחוף את כולן הצידה כי אין מקום בכלל לזוז בלול, למי שלא יודע.

טוב, איפה היינו? אה, כן. הלכתי לראות מה ההתרגשות.
ואז ראיתי את האדון קרניאלצ'יק בעצמו עומד ליד הלול, אני כל החיים שלי אזכור את זה כי הוא עמד ממש ליד היציאה של השוחטים וכולנו רצינו לברוח משמה, ורק השמנות באמת שכבר בכלל לא יכולת לזוז נתקעו אחרונות.

אני מסתכלת ואני רואה שהוא לא לבד, ויש לידו עוד גבר כזה שכל הזמן הפאות שלו קופצות הצידה והוא מדבר ממש ממש מהר.

לפי מה שהבנתי אז קוראים לו קוזליק והוא חסיד מילצ'וב (אני לא כזאת'י בלשית, שלא תחשבו, אבל פשוט הוא אמר את-זה כל איזה עשר שניות) והוא קונה תרנגולות לכפרות לכל החצר שלהם, והוא מנסה להסביר לאדון שלנו שהוא רוצה רק 10 תרנגולות אבל שיעשה לו מחיר נוח כי סבא שלו היה פעם חסיד מילצ'וב, אבל האדון קרנילאצ'יק לא פראייר (כמו שגילתה דיצה שפעם ניסתה לברוח וגמרה באותו יום במשחטה) ואמר לקוזליק שמילצ'וב זאת 'חצר וירטואלית ופיקטיבית' בלי שורשים ובלי עתיד ולכן גם בלי חסידים ולכן גם 2 תרנגולות יספיקו, אבל קוזליק לא התרגש ובסוף נתן לו מעטפה וגם קמע מהרבי שלו שבאמת באמת אחרי שקוזליק הלך האדון שמר את זה בצד בלי שום זלזול וממש בכבוד. אז בסוף קוזליק ניצח וקיבל את כל מה שהוא רצה.

פתאום קוזליק נכנס ותפס אותי בכנפיים (איהההה!!!) ושם אותי בכלוב כזה עם ריח של שוק כפרות של בני ברק, ביחד עם עוד 11 תרנגולות. כן, הוא לקח 11 ולא 10 ובאמת קרניאלצ'יק ראה את זה אבל אמר לו שלא צריך להחזיר, וזה על חשבון הרפת, ולכבוד זה שעכשיו הפכו את הסבא שלו מציוני חלוץ כופר לחסיד מילצ'וב. וזה בהחלט מצדיק תרנגולת לכפרות ואחר כך לעוף של המרק של ליל החג הראשון של סוכות, בבית של הרבי ממילצ'וב, עם הבצל שהרבנית שמה שם בפנים.

נסענו בטנדר שמאוד מאוד קפץ והיה ממש צפוף וחם, וכל כמה דקות נהיה לנו חושך בעיניים כי נפלו עלינו ערימות ערימות של ספרים, והבנתי שזה כל המהדורה החדשה של ספרי מילצ'וב שקוזליק רוצה למכור.
אבל אם הוא היה שואל אותי הייתי אומרת לו שגם ככה הספרים של מילצ'וב לא להיט, ובטח שלא עם הריח שלי ושל החברות מהלול.
(אני ממש לא בלשית פשוט על כל ספר הייתה מדבקה "מבצע מחולק בחצי מחיר לזיכוי הרבים לאחר תשלום על תרנגולת לכפרות")

בקיצור, תוך כדי השמש שקעה ואז לא רק שנהיה לנו חושך נהיה לנו גם קר, כי היה ממש קר.
ופתאום שמענו זאפטה גדולה והיה רעש ממש מוזר והתגלגלנו החוצה מהטנדר והכלוב נפתח וכולן ברחו חוץ ממני שהלכתי לראות מה קרה שם.

ראיתי קודם כל את הנהג קוזליק מסתכל בחוצה של הטנדר ורואה שהטנדר ממש נעצר מילימטר אחד לפני איזה יהודי מוזר כזה, והוא שם יד על הלב ואומר: וואו היה לי פה ממש נס שלא דרסתי אותך, והיהודי שכמעט נדרס רק אמר:
ברוך השם, זה בזכות שאני הולך להתבודדות (עם כאלו מגפיים כל אחד היה רוצה ללכת להתבודדות בחורף, רק אומרת) והקדוש ברוך הוא שומר עליי במיוחד, אז באנ'ה אחי רק תיק'ח אותי לשדה ותעשה לי טרמפ ואני יסלח לך שכמעט עשית לי צ'ק אאוט. אה, וקוראים לי זנוויל.

ככה הוא אמר כן באמת אתם יכולים להאמין לי קוראים לי קוקי ואני לא משקרת אף פעם.

ואז בגלל שהתעכבתי - קוזליק ראה אותי והרים אותי בכנפיים (איההה!!!) ושם אותי בידיים של הזנוויל וככה נסענו כמה דקות, וירדנו מהטנדר וזנוויל אמר:
עכשיו יצאנו פיטים! תודה על הטרמפ! ולמה הבאת לי את התרנגולת הזאתי? מה אני אעשה איתה בהתבודדות? היא מקרקרת ובא לי לתת לה נגחה כזאת'י שהיא תהיה כפרות על כל החברות שלה שברחו לך. (ככה הוא אמר, אני לא משקרת. קוראים לי קוקי ואני לא משקרת)

קוזליק אמר לו מתי שהוא עמד בחוצה של הטנדר: שניה אחת אני עונה לך, ופתאום הוא פשוט ברח עם הטנדר ובלי אני ובלי זנוויל.

אז זנוויל אמר: הוא בטח מפחד שאני אתבע אותו, ואין לו מה לעשות עם תרנגולת אחת מסכנה (לא נעלבתי אני יודעת שתרנגולת אחת זה לא הרבה אפילו לחצר קטנה כמו מילצ'וב, קוראים לי קוקי ואני לא נעלבתי).

זנוויל פתאום שם אותי על הדשא לידה העצים ואמר: גם לי אין מה לעשות איתך, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, ה' יצליח דרכך! תלכי לך לאן שאת רוצה ואל תבואי לי בחלום, מחול לך! מחול לך! מחול לך!

אז פשוט הלכתי משם וככה זה נגמר מה שרציתי לספר לכם. אחרי שאתם כבר יודעים שקוראים לי קוקי ואני לא משקרת ואתם גם יודעים שזנוויל קם בחצות להתבודד - אתם יודעים הכל, אז שלום.
ואני קוראים לי קוקי ואני לא משקרת!!
בדיוק גמרתי לעבור על החשבונית של "טבע פלא", החנות הכי יקרה ב"שדרות אובמה", וחשקתי שיניים בתסכול כביר.
כמה, כמה אפשר לשלם על שטויות של טבעונים?
קראתי באי אמון את המחירים, וקלטתי בזעזוע שהיא שילמה 117 שקל על תמצית דבש לניקוי שיניים, 342 שקל על משקה בריאות תימני מרענן, ו... לא תאמינו, אבל היא שילמה 210 שקל על תכשיר ניקוי לבקבוקים ממוחזרים!
להתפוצץ.

עוד לא הספקתי לעכל את ההפסד האחרון, ושמעתי קְּרֶעכְץ מלחיץ.
לא, לא, לא.
הרמתי את העיניים מהחשבונית, ראיתי מייד מה נשבר.
האורגנית,
מוישל'ה.
לאאאאאא.

אפילו לא כעסתי, הייתי כמה שלבים מעל זה.
שצפתי, פלטתי קיטור זועף אל התקרה המעוצבת שהיא תכננה ובזבזה עליה חצי שנה של משכורות.
רצתי כאחוז אמוק, ניסיתי לתפוס את האוזניים הקטנות של הפרחח הקטן, החצוף המוכשר לא נתן לי.
הוא הקיף את השולחן כמו שד. מהר מהר.
התנשפתי, אבאל'ה לא בנוי לספרינטים!

כשאני הייתי ילד היינו מתייצבים מיידית תחת מוט שבטו של המלמד, ואילו הדור הזה...
אחחחחח, החוצפן רץ מידי, שלחתי יד כועסת לתפוס אותו, ו..
אחחח, החלקתי בבת אחת על הרצפה, ספלאנג.
מזווית העין ראיתי כתם ירוק מהבהב. מוישל'ה, נמלט אל האמבטיה ונועל מבפנים, קליק קלאק.
דלתות פנדור מחוסמות, הדור החדש, שלוש וחצי אלף שקל לדלת, ידעתי: אין סיכוי לפרוץ פנימה ולמשוך באוזניים.
מושפל ורוטן קמתי בשקט מהרצפה, אט אט. קיוותי בכל ליבי שהילד יאמין לשקט ויצא החוצה מהבונקר. או הו, אחנך אותו כמו שצריך. אצרח לו בשתי האוזניים, חת ושתיים!
אחרים לו את האלבום המצוות שלו, אולי אפילו אנעל את האלבום בארון, ואחזיר לו אותו יום אחרי שייגמר המבצע בחיוך תמים ומיתמם.

כן, יש לי חוש חינוכי חזק, משהו גנטי כנראה. יש לי רעיונות כל כך מיוחדים איך ללמד לקח ילדים סוררים, רק חבל שאפעס, הם כרגע לא נגישים.
אחזתי בקצה השולחן, וקרבתי אט אט אל האורגנית המדולדלת שלי, שישבה על כנה בפינת הסלון, פגומה ופגועה.
סיננתי לעצמי בזעם: הילד הזה,
שוב פעם-
למה הוא נוגע לי בדברים???

כנראה שממש צעקתי את המילים, כי האשה הגיבה אליי וצעקה מהקומה למטה: זעקיל, הוא רק ילד!
נכון, הוא קצת תוסס, אבל היועץ כבר דיבר איתך על התרגילים לשליטה עצמית, לא?
שליטה עצמית?
על מה היא מדברת למען ה'?

אזרתי עוז, צעקתי חזרה:
יועץ שמדווח לבן הזוג על השיחות שלו עם בן הזוג, לא ראוי לאמון. לפגישה הבאה תלכי לבד עם רוחלע' המגעילה שלך, ההיא שהכניסה לך לראש את כל הסיפורים והעצבים.
בתגובה, עלה שקט מעיק ומעליב מהקומה למטה. היא אמרה בקול גדול, כך שמוישל'ה הניצב רועד ומפוחד בחדר האמבטיה ומנסה לשמוע את הקולות ישמע היטב: אני עכשיו שותקת וזהו.

בסדר, דווקא מתאים לי. לפעמים אנשים מנסים להעניש אותנו ובמקום זה מעניקים לנו פרס.
ישבתי על הכסא בסלון (930 ₪ לכסא, גמרה את המסגרת האשה, גמרה), התנשפתי. חשבתי איך להירגע, הלב, הלב.
הבנתי שאני צריך עכשיו משהו אחד, ככה להעביר את הזמן עד שהפרחח יפול לידיי, משהו להרגיע.

התובנה האירה אותי בשמחה: יש מה לשתות!
משקה הבריאות התימני, בוא נראה מה התימנים יודעים לערבב.
פתחתי את המקרר, ראיתי את הבקבוק, הוא היה חצי מלא.
שמחתי!
היום מתחיל להשתפר, סוף סוף, אחרי סדרה של ירידות וירידות.
הוצאתי את בקבוק הפלסטיק הביולוגי שהיא קנתה ב'פוקס הום' לפני שנה במחיר חולני. הסרתי ביד מזיעה את מכסה ההברגה, מזגתי לעצמי בידיים רועדות כוס של משקה קריר ומרגיע.

האשה אמרה בקול נוטף ארס לטלפון, והקפידה על טון גבוה שיגיע לאוזניי בוודאות: "... שוב פעם יש קשיים, אבל אני אופטימית, רוחלע', תמשיכי להתפלל, ותחזיקי את הזעקיל שלך קצר, רק ככה זו הדרך. נראה לך של יותר קל עם הזעקיל שלי?... הנה, לפני כמה דקות הוא שוב פעם כמעט התנפל על הילד, מזל אמיתי שעצרתי אותו בזמן... כן כן, עכשיו הוא כבר נרגע, איך שאני מכירה אותו הוא יעז להרים יד על מוישי החמוד שלנו, במיוחד כשאני בסביבה..."

התפוצצתי. הרכלנית הזו, לא משאירה לנו טיפת פרטיות בבית הזה?
מבעבע מרוב טינה וכעס, הלכתי לסלון.
שמעתי את דלת האמבטיה נפתחת לאט לאט, תיארתי לעצמי שהפרחח מתגנב בשקט לקומה למטה, למטֶה האו"ם, לא היה לי אפילו כוח לבדוק.
פלטתי אוויר לאט, צעדתי לסלון.
התיישבתי על הכורסא המפנקת, הרהיט היחיד בבית שמצדיק את מחירו. כמובן, אני קניתי את הכורסא.
חיפשתי משהו לקרוא עם התה הקר, לא מצאתי.
תוך כדי כך, עיניי נפלו על האורגנית, מדולדלת, שבורה, תלויה על בלימה.
נזכרתי בבת אחת -
האורגנית.
הרוסה,
מוישל'ה.

רגע לפני שקמתי כמו טיל כדי לסגור איתו חשבון ולחנך את הילד, נזכרתי בהרצאה של הרב יעקובזון. החלטתי: אדחה את החינוך בעוד דקה אחת, אמתין.
בירכתי שהכל, לגמתי לגימת ענק בריאה, חיכיתי שהתה ייכנס לכל המערכות שלי, וישפיע אווירה טובה על הלב ועל הטחול.
אחאחאח.
טפו!
יאפו!
אוחחחח.
טעם נוראי פשט בפי, טעם של מרירות וחמצמצות מזעזעת. טעם של רעל עכברים, טעם של אקונומיקה, טעם של ייאוש.
ירקתי את המשקה בהלם על השטיח, הטחתי את הכוס בכוח על השולחן. סדק ארוך חדש התפשט עליה לכל האורך, הלוואי שתימן תעלם מהמפה.

מוכה חרון וזעם, צעקתי אל משכן האו"ם בקומה למטה: את רוצה שאני אמות צעיר? מה זאת התמצית המזעזעת הזו?? עליה שילמת 347 שקל??!?
שניות ארוכות של שקט חלפו, ואז מוישל'ה הציץ בפתח המטבח, ואמר בקול מתוק כל כך: אבא, אמא אומרת שכנראה שתית בטעות את תכשיר הניקוי לבקבוקים ממוחזרים.
קרסתי.

-----

הבהרה. הטור סאטירי לגמרי, הומוריסטי, והוא פרי דמיוני הקודח בלבד. אף אחד מהדמויות המתוארות כאן איננה קיימת במציאות. בנוסף, הכאת ילדים או פגיעה בהם באמצעות התעללות מילולית היא פשע.
בשם הממלכה! פרץ הקסדור לסוכה והסיר את קזוזות האדמה מן החוגר. אחריו גוששו עוד שניים. נושאים את כליו. הראשון החזיק את הבלאות, והשני מיהר להניף את הקורנס על הקורות, מטיל את הגנוסר הנה והנה.

הסוכה עמדה ריקה.

היכן הם? בטש הקסדור במדף הפתח. הקורה נבקעה במרכזה ותכולתה על כל כליה ואביזריה התנפצה בארץ בקול רם. נחשי השמן חרצו שבילים בקרקע, הולכים ומתרחבים. זה הסוכה השביעית שלנו ואין זכר! הוא צעק כשהוא פסע לכל צדדיה כארי בסוגר. הוא פתח גלוסקמאות וסגרם לא אחר שהציץ תחתיהם. הראשון נעץ מבטו בשמן, ואז עצם עיניו וחייך מעט. אין ספק זהו שמן אפרסמון. השני הביט בראשון ובקורות לסרוגין.

אחחח.. אויה, נזעק הקסדור ושלח ידו אל סנדלו, אויה על רגלי! הוא סילק את שברי החרסית שנתחבו ברגלו, כשהוא מקלל את כל שהכיר והוקיר בחייו. הראשון הניח את ידו על פיו, לאמור, הבה ונשקוט, כי שמעתי קול מרחוק, אין זה כי אם מיל אחד או שניים מכאן. הבה ונשומה פנינו אל הנגינה ונעמוד על טיבה. גם השני הצטרף בשפתו לדברי הראשון והניח לקורות הסוכה ליישב בנחת.

מה מעשיכם יהודים? פרץ הקסדור אל תוך הסוכה. הראשון והשני נותרו על האסקופה סוקרים אל אשר לפניהם.

הייתה זו מחצלת שהילכה מן הכניסה הראשונה ועד לאחרונה. עליה ישבו זקנים וילדיהם, על נכדיהם וכן הלאה. הכנופיה ניגנה פיוטים מתוך מגילה, כאשר הסב מנגן ואחריו קהל עדתו. הראשון נאלץ להניח ידו על פיו, לאמור, אין זה כי אם מחזה נדיר, ובלתי מצוי. השני לעומתו פנה לקצה האחרון והחל מקעקע את הדפנות כבראשונה.

שיהיה שקט! פיזר הקסדור את זרעותיו, ומיהר להטיב את שריונו. אני כאן בשם מלכנו ירום הודו. ואל לי להזכירכם שאם ולא תעשו כאשר אומר, תתחייבו בעצמכם לממלכה המפוארה שברומא האהובה. הראשון והשני קדו קידה כל אימת שהזכיר הקסדור את מולדתם, אותה לא ראו זה כמה שנים.

במרכז המחצלת נחו כפיפות אותם גדשה עקרת הבית בקציעות ובגפנים. ובנותיה מיהרו להציע לסועדים חמיטות מתוקות שפרשו הרגע מן התנור, אפשר גם פעם שניה, הודיעה הסבתא לקול תרועת נכדיה. גם המרק המפורסם פיאר את הסוכה ונמזג לצלחות הסועדים מתמחוי הדור שהונח במרכז, שהתמלא כל העת ושב להתמלאות.

כל אם בישראל יודעת שאין סוכה בלא מרק, ומה רבה צהלתו של זבן הירקות בעתות החגים. וקנאת הסופרים שלא נחסכה גם מן הנשים, השליכה אותן לתחרות התבשילים המסורתית בערבי החגים. כמו חלתה של אשת הנשיא שאין חך בעיר שלא טעם ממנו, אך כמו חלתה של הרבנית כך גם קנה ה'בעל בכי' של מוכרת הסדקית מקום של כבו, עד שפשטה לה שמועה, אמנם לא מאומתת, שכל הטועם מ'בעל הבכי' של הגברת יזכה ל'פתקא טובה'. כך גם המרק של סבתא קנה לו שם בתחרות הידועה, וסבתא חשבה שהמוזמנים לא ויתרו ומרחוק באו לטעום את התבשיל. ומיהרה להניח את ה'פרור' בקדרה, למען יוכלו לערות מעט לצלחתם.

מדוע לא תסעדו עמנו? הזמין הסב את השלושה בתנועה כפולה. הראשון נענע להזמנה ברצון, אלא שהקסדור החליט להשים קץ לחרפה. די, די, די – דיינו..., צרחו הקטנים ומלאו פיהם צחוק.

מספיק! אנחנו כאן בשליחות חשובה, ואין עתותי לכל המחולות שלכם. ועכשיו, אמר הקסדור לאחר ששב השקט. אתה! הוא נעץ את אצבעו לכיונו של סבא, אתה כעת בחקירה. על מה? שאל. על הגנוסר שבניתם כאן, הוא סימן בידיו כמין מעגל. אני רוצה לדעת הכל, אישורים, אסמכתאות, היש לכם כאלה? אבל..., החל סבא לפרוש את דבריו, בלי שום אבל!, תוך שבוע הדבר הזה, אמר ונקש על קישוט האושפזין, צריך להיות מפורק! אם לא...?!, רומא האהובה בלה בלה..., השלימו הנכדים במקהלה.

עכשיו תחתום לי פה ופה, פרס הקסדור את הגליון על דופן הסוכה. רגע, מישש הסב את כיסו היכן 'בתי הראיה' שלי? אה, נזכר הסבא ודשדש לגלוסקמא שבתוך הפשפש. הנה הם, הנה הם, הוא זמזם לעצמו תוך שהוא מלביש את מילותיו על שיר ידוע. הוא ריקד באחרונה עד שחבש שחבש את משקפיו. מה יש לנו כאן? הביט על הדופן ואז על הקסדור. הראשון הלך לקצה האחרון והציע לשני חמיטה עם סוכריות, לאמור, זו החמיטה הכי טובה שתאכל אי פעם בחייך. השני הנהן כשלוגמיו מלאים במרק ירקות.

=================================================================================

בטח שברתם כמה שיני בינה עד סוף הקטע, אבל אני לא מתכון לזוז מהכיון הזה, אהבתי אותו, הוא מאתגר לי את השפה, ואני אשייף אותו עד שהיריבים שלי יבקשו את סליחתי (לעולם לא).
קיצער, דעתכם???
אהבתם, או לא? אני הולך לעלות אולי עוד כמה כאלה (עד שהאכסניא תחרב) אז תנו קצת ביקורת.
הנני להודיע בצער רב על מותו של פורום כתיבה הכללי. (ללא ציניות)
המוות היה צפוי מראש, אך הוא סופי לגמרי.

אי אפשר לתחזק פורום ולגרום לו להיות נחשק כאשר בראשו מתנוסס פורום מקביל, אליטסטי וסגור לקריאה שהפך ברבות השנים למועדון סגור ויוקרתי עם תנאי קבלה לא ברורים. הפורום הנוכחי הפך להיות זנב מושפל ונגרר שלא קורץ ולא מעניין איש...

בנוסף, היום כבר מותר לגלות.
לפני מס' חודשים צנחה עלינו וועדת צניעות כלשהי שהחליטה 'לעשות סדר בפרוג'. כשלב ראשון הם בחרו את פורום כתיבה, הכריחו אותנו להעיף החוצה את כל החברות (שחלקן התקבלו בהמשך לפורום הנחשק יותר). אחרי שהפורום מת - הם נעלמו. כי לקלקל - קל. לתקן - נו, מה זה קשור אליהם.

אחרי שהוועדה הקדושה דאגה לעשות סדר בפורום כתיבה, הבין מי שהבין כי אי אפשר להרוס פורום שלם ושמור ונקי בגלל כמהקפריזות של אישים טובים ממגזר כלשהו, והעניין נעצר.

היה, נגמר, תם ונשלם.

יש דיבורים על פורום חד חדיש ונוצץ מהניילונים בניהולו של חבר נוסף מהקבוצה.
מאחל לו בהצלחה רבה, בתפילה ובתקווה שיצליח. אני פרשתי לעיסוקים אחרים, בהם הספר ורשימת התפוצה שצוברת תאוצה...

ידידיי.
שתהיה לכולנו שנה טובה, תודה רבה רבה למשפחת דיקמן על הצ'אנס שהם נתנו, ותודה רבה לכל החברים היקרים בהווה ובעבר.
מאחל הצלחה רבה לכולם, כיף לראות פה ושם בעיתונות שמות מוכרים ולדעת שהם התחילו מכאן...

שנה טובה לכולכם,
נתן.

(ושהאחרון יכבה את האור)
    • דיון
    1K
  • נתן גלנט submitted a new Article:

    ליל שישי בפרוג מסתיים, והנה טור הפרידה.

    בס"ד

    לכל דבר טוב יש סוף, הייתה אומרת הדודה צילה, ומושכת אותנו בכוח מהכלוב של הפינגווינים.
    הדוד היה מסתיר מאחורי גבו בחיוך ביישני את קופסת העוגיות שהוא פילח מתרמיל הציוד, ועיניו היו יורות חיצים לעברינו, האחיינים הרזים שנורא נורא רצו לאכול עוגיות אבל הדוד אכל הכל.
    הדודה הייתה נוהגת לפתוח כל ביקור בגן החיות באקווריום הפינגווינים, ואחר כך הייתה מושיבה אותנו בשורה ארוכה על המסלעה, דורשת מהדוד יואל שישב גם ולא מוותרת לו, ונואמת לכולנו, לפעמים גם לעובד גן החיות אומלל אחד שבדיוק עבר שם וצווה גם כן...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    • דיון
    1K
  • נתן גלנט submitted a new Article:

    שלום בן סימן טוב מיוחס קם לסליחות, בעידודו של לייבל'ה השל זצ"ל - - -

    בס"ד

    מיוחס קם לסליחות | נתן גלנט
    <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>



    הצלילים הזרים חדרו לחלומי ויצרו בו חור בגודל מקל ההכאה שזכרתי מילדותי בבית הספר בשכונת הפחים בלוד.
    נאנחתי, קמתי, השמיכה נפלה בחושך, וזה היה טוב:
    ירדתי עליה יחף, צעדתי כמה פסיעות ימינה ועוד שתיים שמאלה, ואז נזכרתי בבאבא בן שלום זצ"ל והלכתי עוד שתיים אחורה ועוד שתיים קדימה. עכשיו אני מוגן מכל הקללות.
    ניגשתי לרמקולים הקטנים התלויים בפינות החדר השינה הצנוע שלנו, התקשיתי להאמין כי הצלילים האשכנזיים האלו אכן בוקעים מהם,...

    Read more about this article here...
    • תודה
    Reactions: אסתי !!1 //
    0 תגובות
    בס"ד

    את הרב חיים סבתו רציתי להכיר עוד מאז שקראתי את ספרו הראשון, ו.. התרגשתי.
    יהודי בר אוריין, תלמיד חכם, וכתוב בחסד עליון, מטלטל ונוגע.
    בסייעתא דשמיא גדולה זכיתי להגשים בחודש האחרון סוג של חלום, ולראיין אותו.
    הוצעו לי בימות נוספות להעלות בהם את הראיון, אך דחיתי אותן בשאט נפש:
    הבימה הראויה ביותר לפרסום הראיון, הינה אך ורק פורום כתיבה - פרוג, כמובן.

    אבימי היה שותף מלא לראיון, והוא שאל את השאלות הקשות, אני עשיתי רק רעש.
    הנה הראיון המלא, לפניכם. תודה רבה לאבימי על.. הכל.



    ראיון עם הרב חיים סבתו | תמוז תשע"ח


    מראיינים – אבימי ונתן גלנט
    הפקה ועריכה: נתן גלנט


    שלום וברכה לרב סבתו. אנו מוקירים ומעריכים את הזמן שאתה מקדיש לראיון.
    נתחיל מהשאלה הכי 'בוערת'.
    מהו מקום הספרות והשירה ביחד וכל אחד לחוד בחיים של בן תורה?



    אפתח כך. אני גם בן תורה, כמוכם, במשך שנים רבות.
    הספרות שלי לא נכתבת מתוך שעשוע וגם לא מתוך כפיה של רצון לחנך ו/או שליחות ללמד, דידקטית.
    היא נכתבת מתוך השראה.

    השראה פירושה שאינני מתכנן לכתוב ספר ואינני מתכנן במה יעסוק הספר, ולא מתכנן מה יקרה לגיבורים. אלא כשיש לי נביעה ע"י התפרצות והתרגשות של דבר שאני חייב להביע - אני כותב. הנביעה הזו היא חלק מהחיים. וכיוון שהחיים שלי הם חיים של תורה ועמידה מול ה' - זה מוכרח לבוא לידי ביטוי גם בכתיבה.

    לא מפני שאני מתכנן לכתוב, אלא מפני שאלה הם חיי...
    החיים שלי סובבים סביב הגמ', הרמב"ן והרמח"ל. כשיש לי איזו נביעה של כתיבה היא נכתבת מתוך אותם החיים של בית המדרש.

    אתמול ראיתי שמישהו מספר שהוא נסע עם ר' שמעון סופר, בקיץ, להרים. פתאום, מרוב יפי הנוף והטבע הרב התחיל לחבר שיר. הוא התמלא כולו בהשראה, פניו נעשו אדומות, התחיל לרקד. התיאור שאותו תלמיד כתב ממש הזכיר לי את אותה התופעה של השראה.

    השראה זאת התפרצות פנימית שמגיעה ממקומות טהורים. מקומות אחרים מהמקומות של החינוך והלימוד והמאמרים וכו', ויש בה יופי פנימי ויש בה סוג של תפילה. לכן, אני לא רואה אצלי סתירה בין כתיבה של סיפור כמו 'כעפעפי שחר' ו'תיאום כוונות' לבין העמידה לפני ה'. אני לא רואה בזה משהו אחר. אני רואה בזה סוג של התבטאות. סוג של התבטאות מתוך העולם שלי.

    כשבן תורה בא לכתוב הוא עומד בפני פרשת דרכים.
    מצד אחד יש את תכנון עלילה. הסופר רוצה לייצר סיפורת מרגשת.
    ומצד שני יש את העניין של "ספרות מגוייסת", שהוא רוצה להנחיל ולחנך ולהעביר מסר.
    איך כן מאזנים?


    ספרות יפה איננה מגוייסת למסר. בחמשת הספרים שלי לא מחקתי משפט אחד, לא צנזרתי משפט אחד שמא זה לא יתאים לקוראים שלי, או מהחשש מה יגידו עליי, בתור תלמיד חכם הכותב ביטויים כאלה.


    יש משפט שהרב חושב שהוא לא בהכרח קולע לטעם של הקוראים והוא הוכנס בכל זאת?

    לא יודע, לא חשבתי על הקוראים בכלל, כשאני כותב אני לא חושב בכלל על הקורא.
    הקוראים חשובים לי, אבל אני לא חושב עליהם.
    אני כותב כתיבה של השראה, נביעה פנימית.
    אין סתירה בין העולם הפנימי האמיתי שלי שמתבטא בספרות ובין האני שלי.

    היה סופר מפורסם שמאוד כעס עליי. אמר שלא יכול להיות שאני מתאר בספריי את העולם שלי. לא יכול להיות שבעולם שלי אין משברים. לא יכול להיות שבעולם שלי אין קרעים באמונה, או כשלונות.
    אבל מה אעשה? אני כותב את העולם שלי, את העולם בו גדלתי.


    שאלתי את הסופר - קראת את הספר שלי? הוא אמין בעיניך? אתה מרגיש שהוא מזוייף?
    הוא ענה: יותר מידי אמין, לכן אני שואל...

    כל אחד כותב על החיים שלו.
    אני לא יכול לכתוב על החיים של אחרים, אני לא איש של משברים, לא בחיים שלי ולא באופי שלי. אני לא יכול להמציא משברים.


    הרב הוא איש חינוך ותלמיד חכם, מה יעשו אנשים פשוטים?

    לא בגלל שאני איש חינוך. מאז שאני ילד בן 4 האמונה מילדותי מקשקשת בי כזוג. אני לא רכשתי את האמונה מבחוץ, אני גדלתי איתה. חייתי אותה. חיי התורה אצלנו בבית לא היו בגלל שהלכת ללמוד בישיבה. אבא שלי לא למד בישיבה אפילו יום אחד, אבל הוא היה כל כולו חי חיי תורה, יראת שמיים ומוסר. גדלנו ככה, אלו הם חיינו. להפך, אם הייתי מדבר על קרעים באמונה זה לא היה אמין. זה לא הייתי אני.

    אחרי המלחמה ישבתי עם הרב שגר ידידי זצ"ל שהיינו חברותא ור"מים ביחד, למדנו באותה הישיבה. אנחנו שונים לחלוטין באופי. הטנקים של שנינו נפגעו במלחמה, אחד ליד השני ממש. כשאני אמרתי מה אני הרגשתי, אני אמרתי מה אני הרגשתי. כשהוא אמר מה הוא הרגיש, הוא אמר מה הוא הרגיש. כל אחד אמר מה הוא הרגיש, כל אחד מרגיש לפי האופי שלו.

    האמונה שלי מאוד התחזקה במלחמה, לא נשברה.


    לא היו לרב קושיות, או קשיים בעקבות המלחמה?

    כיוון שאינני נוהג לשקר, אני יכול לספר רק על העולם שלי, זה כואב לי אם הוא נחשב כלא אמין. אני יכול לכתוב רק את האמת שלי. אתה יכול להגיד שיש לי אמונה פגומה, אולי להגיד עליי דברי ביקורת, אבל אני חייב לכתוב את העולם שלי.

    שאלת מה יהיה אם יבוא מישהו שהעולם שלו קרוע, אומר כך: אני לא חושב שהעולם של כולם קרוע.
    שנית, אם יבוא אדם ויגיד: כשאני בא לכתוב על העולם שלי, יש לי בעיה. אני חושש שזה יביא אנשים לכפירה, לדוגמה. אותו אדם יעמוד בפני שאלה. כי יוצא שהעולם הפנימי העמוק שלו - לא מדבר את העולם החיצוני שלו, את התדמית. יש בזה קרע.

    אדגיש: לא כל משבר, חטא או עוון הינו מעיד על אי עמידה בפני אלוקים.

    אני חושב שגם אם אדם מבטא חטאים כבדים הוא לא מבטא בזה כפירה. לפעמים אדם חוטא חטאים כבדים, אבל אם הוא מרגיש את הכאב של החטא, אם הוא מרגיש את הצער של החטא, הוא עדיין עומד בפני ה'.

    כולנו חוטאים, גם אני. כשאני חוטא אני לא מרגיש שאני לא עומד בפני ה', ולו לרגע. אדם יכול לתאר בעיות ומשברים, אבל זה צריך לבטא עולם פנימי שלם של עמידה לפני ה'.

    למען האמת, אני מחכה לקרוא דברים כאלו.

    למשל שולי רנד, הזמר והשחקן. רואים אצלו בשירים ובמוזיקה שלו שהוא מבטא שאלות, בעיות, משברים.
    אבל - הוא עושה את זה מתוך עמידה לפני ה'. עמידה לפני ה' כוללת בעיות, שאלות, קשיים, אין בזה בעיה, כל אחד והאופי שלו.

    אך אם יש לכותב הרהורי כפירה, הספרות שלו תבטא את זה.
    ואם יש לך הרהורי כפירה, האם אתה מעוניין שאחרים יקראו את מה שאתה כותב? זאת שאלה שאדם יצטרך להתמודד איתה, אם זהו עולמו הפנימי.


    כלומר שהסיפורת ושירה, הן פעולות של מיצוי וביטוי של משהו אישי מאוד, של האדם עצמו, ואם יש פה בעיה, או חיבור למשהו - זה יתבטא גם בכתיבה?

    נכון. אתה חושף את העולם הפנימי עד הסוף.
    למשל, מי שיקרא את חמשת הספרים שלי יחשוב שהוא מכיר אותי עד העצם, והוא לא יטעה...


    // הלבנה עמדה בטהרתה. ענן קל לא העיב עליה. מַמתנת היתה בענווה שיבואו ישראל ויקדשו אותה, ככלה שממתנת לחתן שיבוא ויפרוש עליה הִינוּמא קודם שתיכנס לחופה. משעה שעמדה הלבנה לפני המקום ואמרה, אֵין שְׁנֵי מְלָכִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד, ונזף בה בוראה ואמר לה: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ, וקיבלה עליה את הדין, קנתה לה מידת ענווה זו. ומאותה שעה, בכל פעם שהיא מאירה, מאירה אף הענווה שבה, ונותנת לה חן.

    שורות שורות של חסידים היו מרקדים כנגדה. בחורים שבהם לבושי שיראים שחורים, זקֵנים שבהם עטופי קִיטֶלִים לבנים, והקיטלים נראים כתכריכים ומזכירים לו לאדם את יום המיתה, כדי שיקיים בעצמו מה שאמר התנא עקביא בן מהללאל: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. אלו ואלו, לבושי שיראים ועטופי קיטלים, עוצמים את עיניהם, מניעים את גופם, מכוונים בכל כוחם ואומרים: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד כְּנֶגְדִּיךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִגַּע בִּיךְ, כָּךְ אִם יְרַקְּדוּ אֲחֵרִים כְּנֶגְדֵּנוּ לֹא יוּכְלוּ לִגַּע בָּנוּ וְלֹא יַעֲשׂוּ בָנוּ שׁוּם רֹשֶם כְּלָל וְעִקָּר, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. ושונים: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, ומשלשים: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. // תיאום כוונות



    אני אותו איש בכתיבה ובישיבה.

    מבקרת אחת, דתית, כתבה: אני לא מאמינה שהסופר הזה יכול להיות ר"ם בישיבה דתית. הוא לא מדבר אל הבחורים, הוא לא מבין אותם, הם זקוקים לדברים אחרים. הבנתי על מה היא מדברת, אך היא לא צודקת. כשאדם מדבר אמת - זה משדר ומורגש היטב. יכול להיות שיש בחורים עם בעיות אחרות היום, אין לי מה לעשות, אני יכול לדבר רק את האמת שלי...


    שאלה בנושא אחר...
    פעם בכמה זמן מגיעה ההשראה? פעם בשבוע? ביום?


    אוהו.. ממש ממש לא...
    אני יכול להגיד לך שאצלי זה הופיע, בממוצע, כל ארבע שנים, בדיעבד.
    לפתע מגיעה לי התפרצות של כתיבת סיפור. אני מרגיש את זה קורה.

    זה מזעזע אותך, מרטיט אותך, מרגש אותך, אתה מרגיש. קראתי על הבן של החתם סופר, שפתאום הוא קפץ על ההר. הוא כתב שיר והתחיל... לרקוד. הבנתי את זה היטב. כשכתבתי את 'תיאום כוונות' הרגשתי שאני מתרומם וקופץ מעל הקרקע. הייתי אז 20 שנה אחרי המלחמה, והרגשתי שאני מתרומם, קופץ על הקרקע.
    למה לא הרגשתי את זה 20 שנה קודם? כי כך פועלת ההשראה.


    לכמה זמן היא מחזיקה מעמד? עד שהרב גומר לכתוב את הספר? איך היא עובדת, ההשראה?

    שאלה יפה. אני מרגיש את ההשראה כשהיא הולכת ומתגברת, וזה דוחף אותי לכתוב.
    יכול להיות שאני אצליח ויכול להיות שלא אצליח. אבל ההשראה היא הבסיס. יש הרבה אנשים שיש להם השראה, אבל הם לא יודעים להביע אותה.
    החוכמה של הלשון, הסיפורת, ההבעה. לא מספיקה בפני עצמה. אתה צריך לגרום לכך שההשראה תדביק את הקורא.
    בשביל זה אתה צריך להכיר גם את האומנות של הסיפור.

    השיטה שאני עובד איתה היא כזו:
    אני כותב סיפור קצר, והוא בעצם הסיפור כולו, אם תמצי לומר.
    כך למשל כל הספר 'תיאום כוונות' מתמקד בפרק אחד שכתבתי בהשראה, הפרק הראשון.
    אחר כך אני יושב ועובר ומפתח. ב"ה זה הולך לי מהר, אני לא עובד על זה.


    במשך כמה זמן הרב כתב את 'תיאום כוונות'?
    בתוך כמה ימים בלבד.

    כמה ימים?!
    כן.

    הספר 'כעפעפי שחר' היה שונה, לעומת זאת.
    כתבתי את הפרקים הראשונים על 'סימן טוב' עוד כשהייתי בחור ישיבה, ואחר כך במשך עשרים שנה לא עשיתי עם זה כלום. פתאום זה התעורר, וכתבתי את שאר הספר. אין בזה כללים.
    הקושי אינו בכתיבה, אלא בהיווצרות שלה.


    איך הרב חווה את כתיבת הספר 'תיאום כוונות'?
    בהשראה.
    חשתי בכל האווירה המדוייקת. חשתי שאני שם, לבוש קסדה, ונכנסים לתא הצריח פגזים...

    כתבתי כתבתי כתבתי, בלי הפסקה. אשתי נבהלה, רצתה להפסיק אותי. אמרה שאני לא נראה טוב, בסוג של טראומה. אכן, הייתי בסוג של טראומה שמה, בתיאום כוונות. בסוג של כתיבה מתוך זעזוע. אח"כ הגיע השלב של סגנון ותיקון, אך כמעט לא הייתי צריך לתקן, ב"ה.


    הרב ישב פעם לכתוב בצורה יזומה?

    כן, אך רק בהרצאות.
    בדיוק אתמול כתבתי קטע על האמונה. ציינתי שלפעמים אדם מרגיש שהוא איבד את הדרך. מרגיש כמו שה שעומד על צוק ועומד ליפול, והוא צועק, ומרגיש: אוי. הלוואי שהרועה ירגיש שאני חסר, שימצא אותי.
    תעיתי כשה אובד, בקש עבדך.

    הקטע ההוא זה סוג של התעוררות. האם אני אעשה עם זה פעם משהו? אינני יודע. הקטע הזה זה פשוט התפרץ לי...
    לפעמים, כשמזמינים אותי לכינוסים או הרצאות, אני כותב באורח יזום. אבל גם אז אני בד"כ משתמש בדברים שכבר כתבתי בעבר, בכל מיני הזדמנויות.

    אני רוצה להדגיש, אני לא רוצה להפחית מעניין הלשון.
    כשאני כותב משפט יפה, זה שווה בעיניי את הכל. משפט כמו 'הלבנה עמדה בטהרתה, ענן קל לא העיב עליה', היופי הזה, בעיניי, הוא עצום.
    נסו לחוש אם הייתי כותב במקום זה כך: 'הירח זרח ושום דבר הסתיר...'

    לא, לא, לאאא...
    המשפט הספציפי הזה שהרב ציטט, זה בעיקר מה שזוכרים מ'תיאום כוונות'.
    היופי הזה.



    // מוצאי יום הכיפורים היה. כך מנהגם של ישראל שמקדשים את הלבנה במוצאי יום הכיפורים. שסימן טוב הוא להם לישראל, שיזדרזו ויתעסקו במצווה תכף אחר שנמחלו עוונותיהם, קודם שיקדימם בעל דבר שמתקנא בהם אותה שעה שטהורים הם ומתאמץ להכשילם. ולא עוד אלא שקידוש לבנה הקבלת פני שכינה יש בו. שכך אמרו חכמים על ברכת הלבנה: אלמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים, ולפיכך אומרים אותה מעומד. ואין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, והשמחה מהטהרה היא באה, ומוצאי יום הכיפורים כל ישראל טהורים הם, שעמדו כל היום בתפילה, ונתוודו על עוונותיהם, והיו שרויים בתענית, ומנעו עצמם מחמש הנאות של העולם הזה, ונתרחקו מן הגשמיות, ונִדְמוּ כמלאכים, ונמחל להם מן השמים, וכרוז יוצא: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ.

    רוב בתי־הכנסת ממהרים להתפלל ערבית של מוצאי כיפור תכף מששמעו את קול השופר שאחר נעילה, שלא לייגע את המתענים ובהם כמה זקנים וכמה חולים וכמה מעוברות, ואחר ערבית קידשו המתפללים את הלבנה, ונחפזו לבתיהם.
    ואף אנשי בית־וגן בירושלים, שהרבה מהם מדקדקים במצוות ומחמירים בכל מוצאי־שבת ומוצאי יום טוב להמתין עד זמן רבנו תם, אף הם כבר היו בבתיהם אותה עת, שהשעה קרוב לחצות היתה.
    ומי היו אותם חסידים שהלבנה המתינה להם שיקדשו אותה? חסידים אלו חסידי אַמְשִׁינוֹב היו. שחסידי אמשינוב מאריכים בתפילות היום הקדוש, ואינם יכולים ליפרד מדביקות שלו, ומוסיפים הרבה מחול על הקודש.


    כשראיתי אותם חסידים שהם מרקדים, שמחתי. כבר חששתי שהחמצתי החודש את ברכת הלבנה בַּעֲשָׂרָה, איפה עוד אמצא לי מניין בשעה שכזו? ויותר שמחתי שזכרתי מאמר רבותינו, שכל המברך את הלבנה בשמחה, מובטח הוא שלא יארע לו שום נזק אותו החודש. עוד לא הספקתי לומר את הדברים לחברי דוב, שהיה מהלך לצידי, כדי שיכוון לברך בשמחה ובטוב לבב, עד שדחפו אותנו החסידים לתוך הרחבה: חיילים! חיילים! לכו לרבי ויברך אתכם. תכף זזו מתפללים מכאן ומכאן ונעשה כמין שביל בין המון החסידים, והובלנו אל הרבי, האדמו"ר הזקן מאמשינוב, וכל החסידים עומדים צפופים סביב לו. // תיאום כוונות



    לא לזלזל במילים, זה חשוב. אם אכשל במילה, אני נכשל. אם הייתי מלמד ספרות, הייתי עורך מבחן.הייתי מביא קטע או שורה, ודורש: תחליפו מילה במילה אחרת. אם תצליחו - אני נכשלתי...
    אם במקום 'לבנה' תוכלו לכתוב 'ירח', נכשלתי.
    אם במקום 'בטהרתה' - 'נקיונה', נכשלתי.
    המילה היא מאוד חשובה.

    דיברתם על השראה ועל הלשון. יש עוד תחום שלישי, שבו אני... חלש. אני אומר בפירוש גם את המגרעות שלי:
    בניית העלילה. אני לא מומחה בבניית עלילות, זה לא המקצוע שלי. אין לי את הסבלנות שצריכה להיות לסופר. אתה קורא את הסופרים הגדולים, יש להם עצבים, סבלנות וזמן לפתח את הדמות. לי אין.


    דווקא בספר 'תיאום כוונות', הבלאגן מתאים באופן מדהים לעלילה. הא- ליניאריות.

    בשפריר חביון זה פוגע.
    וכן, אני אומר בפירוש: אני לא חזק בעלילה, אני טוב בכתיבה, במשפט, במילה.


    מה שצריך להיות טוב זה בחירת הצבע הנכון של המילה. תדמיין צייר שיש לו לוח צבעים, 100 גוונים של ירוק, והוא רוצה ירוק מסויים לעלה של העץ שלו, ירוק מסויים. כך לכל מילה יש אסוסיאציה.
    כשאני כותב 'הלבנה עמדה בטהרתה' האסוסיאציות הן טהרת מתים, לובן של תכריכים. למילה יש לה צבעים.
    היום בספרות הישראלית יש מעט סופרים שבוחרים את הצבע של המילה, לי יותר חשוב.


    שאלה לסיום, כבוד הרב. ציטוט מהפרק הראשון של 'תיאום כוונות': 'החסידים מניעים את גופם, מכוונים בכל כוחם ואומרים: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד כְּנֶגְדִּיךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִגַּע בִּיךְ.'
    מה זה בּיךְ?


    זאת קריאה ספרדית... חסיד לא מדבר כך. חלאבי מדבר כך, אני קורא ככה. יש פה ערבוב בין המבטא שלי ובין הדמויות של החסידים.

    ואסיים בדוגמא. כתבתי על חברי, בירנבוים. הוא נהרג לצידי בבגדי שבת, לא הספיק להחליף את הבגדים. אמרתי, הוא נהרג בבגדי שבת, ואולי תמיד הוא היה בבגדי שבת.
    הוא היה בחור כזה, תמים, עדין נפש. אבא שלו אמר לי: המשפט הזה הוא יותר מעשרות הספדים שנכתבו עליו. ולא כי אני טוב יותר, אלא כי זה אומנותי. באומנות אתה יכול להביע משהו שאתה לא יכול להביע במילים, גם אם אתה רוצה.

    ועכשיו - אני צריך לסגור את הראיון, החברותא שלי דופק על הדלת, הוא מחכה לי...


    תודה רבה לרב סבתו על הזמן שהקדיש לנו. אנו מעריכים את זה מאוד.
    מתנצל מראש על קוצר הפרק, אני ממש לא אוהב למתוח את העצבים...
    אבל מה אעשה ובחסדיו של הבורא יש עבודה, ואין כ"כ זמן פנוי.
    מאחל לכולם השראה והצלחה

    אוירא דארץ ישראל חלק ב'

    השעה 3.45 לפנות בוקר, אני מתהפך על מיטתי מצד לצד בניסיון כושל להירדם, גופי המעודן הרגיל למזרן אורטופדי מפנק לא סובל את המזרן הדק, הדומה בעיני לפיתה מיותמת שלא מולאה. במחשבותי ניסיתי להרחיק נדוד אל חדרי שבקומה השלישית בבית הורי, 'כשאדמיין את עצמי משתרע על מיטתי הנוחה בטח אוכל להירדם בקלות' חשבתי לעצמי באופטימיות, בכדי להקל על דמיוני ליטפתי את מצעי החדשים, הרגשתי את מגעם הרך, הקרבתי אותם לנחירי ונשמתי נשימות עמוקות וסדורות, ריח המרכך האהוב עלי חדר אל תוכי, והזכיר לי את מצעי כותנה היוקרתיים בביתי... אך כל זה לא הקל עלי, התנוחה בשלה, קשוחה, לא נוחה בעליל, בלתי נסבלת כמקודם.

    אם במשך יומי הראשון בישיבה הייתי עסוק די והותר, בלהכיר את הצוות, את החברים והפנים החדשות, את הסוגיא, את החברותות, ואת חברי לשולחן ולחדר, ולא היה לי זמן להיפנות אל רגשות געגועים, הרי עכשיו אחרי שלש שעות של תסכול ושל ניסיון אפסת סיכויים להירדם – הזמן, המקום, והסיטואציה, מתאים בדיוק לרגשות ולגעגועים שיציפו אותי. על לחיי הרגשתי כמה אורחים חמימים ולחים שזלגו מעיני, הן לא טרחו לשאול אותי מקודם אם אני מרגיש בנוח עם זה או לא, חוגות להן מעגל ומותירות רושם על הכרית שלי, בליווי של יבבות קטנות שחנקתי אותם בכל כוחי אל תוך הכרית.

    פני להטו, וניסיתי להיזכר מתי בכיתי בפעם האחרונה עם דמעות רותחות כגון אלה, אך לא הצלחתי לשחזר מתי זה היה, אולי זה היה כששרוליק הרס לי את 'טנק הקליקס' לפני כתריסר שנים, אולי כשהתבטלה הטיול לשווייץ לפני שנה, יתכן, ויתכן גם שלא.

    חטפתי מבט על שעון המעורר שעל השידה, עשיתי חשבון פשוט, בעוד כמה דקות מתיישבים להם אחי אחיותי לsupper (ארוחת ערב) משפחתית, ראיתי את אימי מוזגת להם מרק מהביל אל תוך צלחות הפורצלן הקלאסיות, איי המרק........ המרק הטעים שרק אימי יודעת לעשות. התגעגעתי לזגגות משקפי שיעלו אד, לקול שקשוקם של הכפות בצלחות, מי יתן לי כף ואשקשק גם אני...

    אבל אני שוכב פה במרחק של 9,151 קילומטרים משם, על מזרן דק, קרש המיטה לוחץ על עצמותי מענה ומייסר אותם ביסורין.

    ◆ ◆ ◆
    ביום חמישי הוצמד אלי בחור שיהווה לחברותא, נחום, בחור נחמד, מוצאו מארץ ישראל ומתגורר בירושלים עיר הקודש, במספר שנותיו הוא אמנם בן גילי, אך באופיו הוא מבוגר בהרבה ממנו ומחברי לשיעור, מיושב, ומחשב את צעדיו טרם ביצועם לפועל.

    במבט ראשון לא מצא חן בעיני התנהגותו המוקפדת, תרגמתי אותו כבעל רצינות יתר, לא חובב את הסוג הכבד הזה, אך לאחר שעה של לימוד בצוותא, התגלתה לי דמות אצילית, מבין, יודע להקשיב, ונבון במיוחד. לאחר הסדר שוחחנו גם בעניינים של חולין, והוא גילה התמצאות בכל ענייני ותהליכי העולם, אכן במושגים של 'איזרעלי', אבל בכלל לא כפי שסווגתי אותו במבט הראשון – למחלקת הצולי"ם.

    ◆ ◆ ◆
    זה היה אחרי ארוחת צהריים, 'מסופקני אם על הדבר הזה שהוגש שם אפשר לחול חלעיית של ארוחה' חשבתי לעצמי, אכלתי רק את חלקו התחתון של פרוסת הקוגל, בטשולנט לא נגעתי, למה? כי יש טשולנט ויש פרווה, אבל כששניהם נפגשים זה ממש שילוב ישראלי בלתי מנצח, אצלנו בניו יורק הכל כשר - פרווה - מזונות - דיאט - וכשר לפסח, אבל הטשולנט?! חייב להיות בשרי עם חתיכות הראויות להתכבד בהם. הטבתי גם להסביר את חברי האמריקאים, שהישראלים – גם אם תתן להם תבן על מצע חומוס מתובל בפירורי קש, הם יאכלו את זה, וישמחו בה כמוצא פיצה רב...
    שלום חברים,
    אני גאה ומתרגש להצטרף לפורום המכובד הזה. (מזכיר לעצמי לא להתלהב, אני בתקופת מבחן)
    הסיפורים שאני קורא כאן בקביעות הכניסו בי חשק עז לכתוב.
    זה הסיפור הראשון שאני מתיישב ברצינות לכתוב, עם התחלה אמצע וסוף. (למעט שיעור דקדוק בכיתה ה' עם המורה הנודניק)
    חסד גדול תעשו (אלול..) אם תקדישו לי דקותיים כדי לקרא ולכתוב ביקורת מכל סוג.
    טיפים ועצות לשיפור יתקבלו ברגשי גילה.


    אלול תשע"ד

    שמואל דוד הדף את דלת חדר השיעורים הסדוקה ונכנס, נושם אל קרבו את ריח הספסלים הישנים. עיניו רפרפו סביב, 'כלום לא השתנה' הבין. בזווית החדר געשה עיסת בחורים סקרניים סביב אברהם דב, זה מצידו כמו נהנה להתעלם מהם ושיקע בדווקא את כל רמחי"ו בוויכוח עקר עם ינוקא מוועד א' נודניק במיוחד, שדרש במפגיע לשבת בנעילה סמוך ונראה לבעל התפילה, בטענה שהוא מתפלל שם מעריב כבר כל האלול והרי הוא "קבע" מקום לתפילתו...
    שמואל דוד ניגש לספריה ושם עצמו כמחפש כרך מסויים במדף הראשונים על המסכת. קצת חם לו, והוא מקוה שתוך זמן קצר יבחין אחד הבחורים בנוכחותו וימהר לפלס לו דרך ביראת הכבוד היישר אל אברהם דב.

    שמואל דוד חזר הביתה וחיוך קטן בליבו, הוא ידע שהוא אברך מוערך - אבל לא שיער לעצמו עד כמה. לא רק שאברהם דב לא התווכח איתו על המקום , אלא שהוא גם אמר לו 'אני יעשה הכל כדי שתהיה מרוצה'. אה! הת"תניקים של היום יש להם לב! . בדרך חזור קרא בסדיסטיות מודעה על מכירת מקומות לימים הנוראיים במניין אברכים כלשהו, נהנה לראות עד כמה שפר עליו גורלו. "נו", - הוכיח אותם בדמיונו. "מי שלא מקפיד על מקום קבוע בישיבה שנה אחר שנה,סופו שיתפלל עם אברכים צעירים בלי הראש ישיבה ועוד ישלם על זה 250 ש"ח לכסא מפלסטיק חה חה חה"
    ציפור קטנה ומרגיזה בעומק ליבו, העלתה את האפשרות שהניסוח של הת"תניק דווקא קצת מחשיד. מאי משמע 'אעשה הכל שתהיה מרוצה' ? והלא אין צורך בכלום, שהרי מקום זה - קבוע הוא כבר 9 שנים! אבל הציפור היתה מידי קטנה ,ושמואל דוד היה מידי עליז.


    אלול תשס"ה


    דודי חיכה בקוצר רוח לארוחת הערב. שם, בלוח המודעות של חדר האוכל הוא אהב להתבונן במודעה הענקית עם הלמינציה שבישרה על חלוקת המקומות בביהמ"ד לימים הנוראים. היה שם שרטוט מדוייק של ההיכל, שורות שורות מחולקות למשבצות תיארו במדויק איך יראו המקומות בר"ה וביו"כ. דודי אהב להסתכל במשבצות ולדמיין ראשים עטופים בטלית עם עטרה מכסף מתנוענעים בתוכם, הוא שמע בדמיונו את הבעל תפילה, את מפטיר יונה, את הפיוטים, עד שהיה שומע מאחריו את הצלחות נדפקות על השולחנות ,כל צלחת 3 דפיקות, בשאריות אוכל עקשניות - דפיקה נוספת יותר חזקה, את זה סאשה היה עושה בדיוק דקה לפני שהוא מתחיל לצעוק על אחרוני הסועדים בחדר האוכל.

    הוא פתח בהתרגשות את הדלת הסדוקה, ריח של ריהוט ישן הרתיע אותו מעט. במרכז החדר ישב שולמן. סביבו געשו בחורים מוועד א', דנים בהתלהבות בבחירת מקום ראוי במרחבי ביהמ"ד. היו כאלו שזכו לקבל משולמן מקום נחשק במיוחד, ליד הבימה, או מול המשגיח שישב כידוע בקצה המזרח. דודי לא הבין הכיצד. הרי כתוב במפורש בלמינציה 'בחורים מוועד א' יכולים לשבת רק בשני הטורים הימניים בהוראת הראש ישיבה שליט"א'. ניגש לשולמן, ושאלו בפשטות: 'וועד א' יכולים לבחור מקום בכל הבימ"ד?' שולמן האגדי הזדקף מלא קומתו, הביט אל תוך עיניו במבט חמור, מתח מולו את אצבע המורה, ושאג: 'לך. תקרא. את המודעה. ואל. תשאל אותי. שאלות!' עשרות זוגות עיניים תרו אחר השליימזל ונחו עליו ברחמים. 'שפיכות דמים' גער מישהו בכלל הציבור. מתוך שלשה אפשרויות לחילוץ מהמבוכה בחר דודי 'לזרום' עם ההצעה. מגרונו בקעה המילה 'טוב' חלושה ומרוסקת, ומיהר לצאת מהחדר.

    דומע, מתחת לסמיכה, היה על דודי להחליט מה יותר גרוע. להתפלל בעמידה כל ראש השנה. או לחזור ולבקש מקום מהאדם שהוא הכי שונא בעולם, משולמן.

    המשך יבא בע"ה
    אני משער שהיו פורמים כאן בעיר שדיברו מזה, ואולי זה ס'פאסט נישט כל כך לגברים לרכל על ספרים שבנות כותבות
    אבל בהורמנא דמרן אני מרשה לעצמי

    מישהו כאן שאל אותי פעם, לא זוכר מי, איזה פרות קדושות אפשר לשחוט במגזר
    אז שיקרא ווקשה.
    לא, היא קצת פרווה, אבל היא מוידה במקצס', היא נוגעת בכל הפרות הקדושות (מותר לה, היא בת) אבל היא לא שוחטת.
    היא מתפתלת בין כל ההסברים הקיימים, בגאונות נפלאה.
    החל באפליה על רקע גזעי, וכלה בחתונת שידוך חסידית (ואולי אפי' ליטאית קלאסית). בין פטרונות לדאגה, בין המקום המתנשא לאחריות.
    הומור נהדר, מושחז וקצת הייתי אומר אפילו ישיבתי.

    כמובן כריכה מאויירת ממרא דאתרא
    @אבימי שמשום מה שווה 75,000 מילים, אנחנו נצטרך לבדוק את זה, אולי נשלח איזו עמותה.

    וכמובן אין פתרונות, א. כי באמת אין. ב. כי כולם צודקים, אבל כן הייתי מצפה שישאירו יותר דברים פתוחים, קצת התאכזבתי.
    בכל מקרה מצווה גדולה לפתוח כל מה שאפשר לפתוח.

    ורק שאלה ספרותית אחת לגב' @רותי קפלר שבגללה לא ישנתי (כמעט) בצהרי השבת הזו,
    המורה לדקדוק הרשתה לך להשתמש בפועל לקנק (מל' קנאק), ותידהם (מל' תדהמה)?
    כהפקת לקחים מההתמשכות הטרחנית של הסיפור 'קרקעית שעון החול' התקוע עמוק בחול. הנה לפניכם פרק בודד:
    בלב גדוש שאיפות כבירות התמקם נחמ'ש חצי שעה לפני התפילה בספסל הקדמי כדי שלא לעכב אחרים באריכות תפלתו והיטיב לבו במוסרי השערי תשובה. שערי שמיים נפתחו לקראתו והמילים המייסרות אך המרוממות הרחיבו לבו כאולם.

    דפיקה נשמעה והתפילה החלה בניגון ובהתעוררות השמורה לימים אלו. 'והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית' דמעות הציפו את עיניו, הוא התבונן בכל מילה. בכוונה רבה בירך על סדר המאורות והחלפת הזמנים כשאבחנה דקה עברה בו – גם בוא התקופה הזו של אלול והימים הנוראים כלולה בברכה הזו.

    לבו החסיר פעימה כשהצהיר בלב שלם 'ובהם נהגה יומם ולילה' ובתחנונים העתיר 'ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'. בית המדרש געש בקריאת 'שמע ישראל וקבלת עול מלכות שמיים, הוא ריכז את כל חושיו להרגיש את התנאי שב'והיה אם שמוע' וב'השמרו לכם פן יפתה לבבכם'.

    אחר כך העלה על נס את נפלאות יציאת מצרים ויסודי האמונה. הוא הזכיר את הגאולה בציפייה נרגשת יחד עם הכוונה להסמיכה לתפילת הלחש המתקרבת ובאה.

    מעולם לא התבונן כל כך במילות הקדיש. הוא הרגיש כמעט פיזית את ההתרוממות טפח מעל הקרקע ובלם הולם פסע את הפסיעות שקודם התפילה, היטיב את כפתורי החליפה ונשא ידיו כלפי מעלה.

    צרורות של דפיקות הרעישו מכל הכיוונים כדי להזכיר לציבור 'יעלה ויבוא', בימים עברו היה זה תפקידו של הגבאי או החזן אך היום כל אחד נוטל במה לעצמו ודופק.

    לא ברור מה גורם לכל כך הרבה בחורים נורמטיביים לדפוק במרץ כזה כשברור להם שלא חסר מי שיעשה את המלאכה המרגיזה הזו. כנראה אלו חסכי ילדות או יותר נכון חסמי בגרות. אולי זה כאלו שבחודש הקודם שכחו בעצמם יעלה ויבוא ועכשיו באים בתשובת המשקל לדאוג לאחרים שלא ישכחו. שכל אחד ידאג לעצמו ויפסיקו עם השטויות.

    יש כאלו שרואים עליהם איך כל הדפיקות הם רק כדי להוציא את המרץ ההיפראקטיבי שלהם. כאילו לא היה להם הרגע בין הזמנים שלם להשתולל כאוות נפשם ולעבור מעריב אחד בשקט.

    בכלל, השיטה הזו של לדפוק היא שיטה פסולה מעיקרה. אצלו בבית כנסת הגבאי מכריז 'יעלה ויבוא' וכולם זוכרים מצוין בלי דפיקות שעושות חור בראש לכולם. הדפיקות האלו זה פשוט ביזיון בית הכנסת. ברור שבמסגד או כנסייה היו מסלקים החוצה את הבחורים האלו. אנשים שוכחים שבית כנסת זה בית מקדש ויש הלכות ברורות על זה.

    הוא לא פוסק, אבל יכול להיות שעדיף לשכוח פעם פעמיים יעלה ויבוא ולמנוע את המראה המשפיל הזה. אחת ולתמיד.

    אבל הכי חצופים זה אלו שכשמגיעים ליעלה ויבוא אומרים בקול 'יעלה ויבוא', דבר ראשון זה עניין של הלכה להתפלל שמונה עשרה בלחש ומסתמא כלול בזה גם שתי מילים בודדות. חוץ מזה, זה מה שהם חושבים ברגעים האדירים האלו בזמן שהם עומדים לפני מלך מלכי המלכים ומתפללים אליו? לחנך את הציבור? שיחשבו קצת על המילים שעולות על שפתיהם ויחנכו את עצמם.

    אם יש זמן שראוי לדפוק בו זה בקריאת המגילה בפורים וגם אז זה מטריד אבל היום לא פורים, במחילה.

    דפיקות. דפוקים. דפק'ט. דה פקטו. דופלקס. דיפלקסיה. אנטי רפלקס. 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך...'.

    הלם נפל עליו. כל ה'שמונה עשרה' נדפק על המחשבות המטופשות האלו. החזן עוד לא סיים וכולם היו שקועים בתפילה מעומק הלב. הוא הפנה את ראשו לאחוריו ועיניו חשכו – זונדי לרר, לא פחות. מינימום חצי שעה המתנה ל'עושה שלום'.

    מישהו לקח את ה'שערי תשובה' ואף ספר אחר לא עמד בסביבה הקרובה. הוא הציץ אחורה שוב בזהירות בניסיון למצוא איזה קולא להסתמך עליה. אפסו הסיכויים – לרר עמד בקו ישיר ומדויק מאחוריו והתפלל כבן המחטא לפני אביו.

    התפילה הסתיימה ובית המדרש התרוקן, רק עוד מתפללים בודדים עדיין עמדו בתפילה. הצצותיו אל סידורו של לרר נעשו תכופות וזה מצדו לא התקדם בקצב משביע רצון.

    בחורים שגמרו את ארוחת הערב חזרו אל בית המדרש והוא עמד במזרח בפנים חמוצות ונכלמות עדיין בכובע ובחליפה.

    רק כשסיים לרר את עבודת התפילה בשעה שרעש הלימוד כבר נשמע בהיכל, דפק נחמ'ש על ראשו בתדהמה: יעלה ויבוא, איך שכחתי. איזה דפיקה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה