קהילת כתיבה מקצועית

נשאלתי באישי:
נתן, הלא תבוש, י'א נעל?
תן כמה מילות פרידה.
ובכן, ידידיי האהובים, אנשי פורום כתיבה הטוב בארץ:
תשכחו מטורי פרידה וטקסטים ארוכים ובוכיים.
תשכחו מזה, ומהר מהר. עזבתי את הניהול, לא אתכם.
אמשיך לבקר מידי פעם, בתדירות נמוכה, לא כמנהל, כאזרח.

הנה הטור הראשון שלי כאזרח, והטור יהיה קצר.
---------------
נסעתי בקו בינעירוני, ואז, באמצע הנסיעה, זה קרה.
ענן גדול החל לעלות מהספסל לפניי, וליבי נרעד.
אוי, לא.

הפחדים הישנים ההם, מפעם, שבו ולפתו את ליבי.
בררר. ליבי זע, נע, פרפר.

לא לא לא.
העשן חשף שיניים לעומתי, ופרח.
מרגע לרגע הוא התרחב, עד לכדי ענן גדול.
ענן צחור, לבן, תמים.

מצב רוחי צנח מטה מטה, ועיניי חשכו.
אוי, לא.

ברכיי שקשקו, הזעתי באלימות, שיניי קרקשו.
ניסיתי דמיון מודרך, ניסיתי יוגה ומדיטציה, נאדה.
לא עזר.

הענן הרעיל התרחב וכעת כיסה את מחצית מפְּנים האוטובוס.
לא לא לא לא לא.
ניסיתי להיזכר במילות הווידוי, ליבי בכה:
האם אצא מכאן?

בתוך ים האימה, לא ראיתי דבר.
הענן כיסה הכל, הייתי שרוי במין חלום, בתוך כלום ענק וגדול.
לא ראיתי כלום, לא הרחתי כלום.


לא הרחתי?
איך זה יכול להיות?
דחקתי מרפק נחרד בשוכן לצידי בספסל:
הלו, סלח לי. למה אין פה ריח של שריפה?


הוא סינן בחוסר עניין:
הוא רק מעשן סיגריה חשמלית, תירגע.

עליתי לאוטובוס. נסיעה בת כשעה ומחציתה, מעיר מגוריי ירושלימה, ממתינה לי כעת. השעה היתה 20:03, אני גר מול אחת מהתחנות הראשונות, כך שמקומות פנויים בשפע עוד היו באוטובוס.

הבטתי בחשש לכיוון הספסל השלישי מאחורי הנהג. אנחת רווחה חרישית נפלטה מפי. הספסל "שלי" עדיין פנוי. כמו כל אדם כמעט, יש לי את הספסל שלו: בצד של הנהג או בצד השני; הראשון, השני, השלישי או העשירי; ספסל לבוקר וספסל לאחר הצהריים [העיקר שיהיה/לא יהיה בצד של השמש], וכו'.

התיישבתי בכסא הסמוך למעבר, הסרתי את המגבעת מראשי, והנחתיה על הכסא הסמוך לחלון. 'בינתיים האוטובוס ריק, עדיף שלא יתיישבו לידי כרגע. אם לא יהיה מקום בכלל, ארים את המגבעת ואתן לנודניק התורן לשבת. מסתמא זה הכוונה "חבש כובע ישועה לראשו", הכובע מציל אותי ומספק לי ספסל שלם...' חלפו המחשבות בראשי...

האוטובוס התקדם תחנה אחר תחנה, כשלמגינת לבי, בכל תחנה עולים עוד ועוד אנשים. באחת התחנות הוא עלה. עטוי ב'חלוקא דרבנן', חמוש בתיק מכובד, ובשקית בד עליה מודפס הסמל של ארגון "יבקשו מוסר". הוא התיישב בספסל הסמוך אלי.

בתחנה שלאחריה, נאלצתי להיפרד מהמגבעת שלי, לקראת המעבר שלה לקומה השניה והמכובדת של האוטובוס. סמוך לצינורות של המיזוג. 'לא נורא', אמרתי לה בלבי, 'שם תוכלי להתקרר קצת ממזג האוויר ההזוי שנחת עלינו בחודש האחרון'.

במקום הסמוך אלי מחד ולחלון מאידך, מתיישב אברך בן כשלושים, בעל פנים מוארות. "אנטשולדיג מיר, אפשר להדליק את המנורה הקטנה?" הוא שואל אותי, תוך שהוא מוציא משקית מרוטה של ספרי אור החיים, קובץ מראי מקומות בסוגיית ניצוק וקטפרס, שיו"ל ע"י אוצר הספרים של ישיבת 'תורה שלימה'.

אוקיי. אז חלום התנומה נגנז. ב"ה שזה לטובת אברך יקר הערכין, הרוצה לחטוף עוד קצת עיון בסוגיא שכנראה מעסיקה אותו מבוקר עד ליל.

אח, הלוואי עלי. הצצתי מידי פעם לקובץ שביד שכני לספסל. הבזקים של שיעוריו הנפלאים של מורי ורבי שליט"א בסוגיא, נצנצו במוחי...

לפתע, נשמע שיעול כבד מימיני. הפניתי באינסטינקט את ראשי, כדי לבדוק את שלומו של ה'מחולק דרבנן'. נדהמתי.

בידיו היה אחוז מכשיר טלפון המכונה 'חכם' משום מה, והוא מדפדף בניחותא בחדשות היום. אודה ואעזוב: בשניות הספורות שהבטתי בו בתדהמה, שזפו עיניי גם תמונות של נשים במכשיר המתדפדף...



כשירדתי מהאוטובוס, אמרתי בלבי שעלי לעשות 'שינוי השם'. ביום חמישי הקרוב אגש לגבאי בשטיבלאך ואבקשו לקרוא לי לעלות לתורה בשם 'ראובן בן ר' זונדל'.

למה ראובן?

'ראו מה בין היושב לימיני לבין היושב לשמאלי'.

אליהו נפל לי לחיים באמצע קנייה שגרתית בסופר.

אני ראיתי אותו ראשון. הוא נשען על מדף השימורים ובחן חבילת פיתות מכל כיון. הוא הפך את החבילה והתבונן שוב על תאריך הייצור, ואז הוא שלף את הטלפון. 'בטח מחשבון' אמרתי לעצמי. הוא חישב כמה דברים ואז עזב את הפיתות על מדף השימורים.

מיד תפסתי שאליהו חריג בנוף. לא ידעתי להגדיר במה הוא חריג, אבל אי שם בין אונתי השמאלית לימנית הרגשתי שהוא מוזר, מוזר מאוד.

בעצם אני בכלל לא בטוח שקוראים לו אליהו, אבל יש לי תחושה כזאת, גם היא אי שם במעמקי המוח. אני יקרא לו אליהו ויהי מה.

החנות הייתה מלאה כמו כל סוף שבוע. המזגנים לא עבדו כיאות ונאלצתי למחות את זעתי תוך כדי ניווט מרשים בין עגלות עמוסות שהופקרו לגורלן במעברים הצרים. הרמקול השמיע מבצעים שלא יחזרו, אבל הם שבו וחזרו על עצמם בלי סוף. ואז פתאום רוצים את אמיר בדחיפות במחלקת ירקות. ואני רק מייחל לאיזה רגע של שקט שאוכל לשמוע מה ריקי רוצה ממני.

"סליחה אפשר לעבור", ננעצה עגלה בצלעותי

בהתחלה ראיתי עגלה עמוסה, ואז ראיתי את אליהו. ב'קשה תעבור, חייכתי אליו. הוא הביט בי ברוגז וחלף בזריזות על פני. המשכתי לחייך לעומתו עד שפנה שוב לאזור הלחמים והפיתות.

אני לא יודע מה גורם לאנשים לחבב את נשוא מחשבתם, אבל גם אם הוא ינעץ בי את כל העגלות של הסופר אני לא יכעס. אליהו הוא כמו ילד, ועל ילד לא כועסים. למרות שאליהו הוא כעסן גדול.

אליהו בחור צעיר, התחתן לא מזמן. יש לו ילדה קטנה ועל זה יעידו המטרנות שבעגלתו. הוא ירא שמים גדול כי הוא עוד פעם גוחן מעל חבילת פיתות, ובטח גם אין לו רכב לחזור הביתה. מסכן! הוא הולך לסחוב את כל זה בחום הזה? לא! אני לא אזוז מכאן עד שאקפיץ אותו לביתו. בטח אשתו עובדת עד מאוחר, אני ראיתי! הוא לא התקשר אפילו לא פעם אחת. אז מי מוציא את הילדה מהגן? אה! כנראה היא אצל ההורים. אין דבר! אני אקפיץ אותו להורים ואז הביתה.

"סליחה! אתה עומד באמצע המעבר," עגלה ננעצה בי בשנית

זה לא אליהו.

בשביל מה יש לך פה הא? צעקתי על בעל העגלה. הוא לא הביט בי. הוא דחף עגלה אחת לשם וגם את השניה, ואז צלח את המעבר בזהירות. מיששתי את צלעותי ושבתי לשוחח אם ריקי.

"אז מה אמרת ריקי? לא שמעתי" התנצלתי

"אמרתי שאתה לא מקשיב לי..." היא צעקה לטלפון

"את לא מבינה" ניחמתיה. העיקר שיש לי דמות לספר.

שלום חברים!

אז כן אני חדש פה, (תודות למנהל היקר שצירף אותי), ומכיון שהמנהל מעוניין רק בניקים פעילים ומוכרים (ובצדק לענ"ד), אז אני מצרף מאמר מתוך מדור/טור (אודה למי שיחדד לי את ההבדל...) שאמור כעיקרון להתפרסם ב... (אינני העורך, ואינני חש רשאי לחשוף דברים שעודם לא קרו, לכן כרגע אינני מפרסם לא את הבמה ולא את שם המדור).

שימו לב: המאמר הוא המאמר שלא יתפרסם, כי העורך העדיף את המאמר השני. אשמח לקבל תגובות על המאמר (שלא נבחר...), ניחושים, רעיונות לכותרת (שלא תכתב - כמו כל המאמר, כאמור), ו... המוווון ביקורת בונה (בלבד!).

במידה ובס"ד לא תהיינה תקלות של הרגע האחרון, והטור יופיע, אכתוב כאן את שם המדור, ואת המאמר שכן נבחר. שם המדור - מקסים, מבטיח!

ובכן:

ג'רמי סקלאר, הוא מומחה לשיווק בינלאומי באמצעות הרשת. לפני כשנתיים פנתה אליו חברת 'go power' בכדי שישווק את מוצריה באמצעות רשימת אימיילים של לקוחות פוטנציאליים, אותה תספק לו החברה.


הוא נענה להצעה, והחברה שלחה לכתובת המייל שלו פרוספקטים על פעילות החברה ומוצריה, וכן את רשימת הלקוחות הפוטנציאליים.


אצל ג'רמי הביטוי 'time is money' (זמן זה כסף) הוא מינוח העבודה הבסיסי, ומשכך הוא לא טרח להיכנס לאתר החברה או להציץ בפרוספקטים שנשלחו אליו. כל מה שעשה, היה פשוט לשלוח לרשימת הלקוחות את הפרוספקטים של החברה, בצירוף הודעה שכל מי שירכוש את המוצרים דרכו ישתתף בהגרלה על חופשת סקי אתגרית במיוחד.


את התוצאה הוא אפילו לא דמיין.


תוך פחות משעה הוא קיבל טלפון נזעם, מלא פחות מאשר מנכ"ל go power בכבודו ובעצמו. 'החלקת על בננה?!' הוא רתח מזעם. ג'ימי לא הבין כלל מה מדובר, וענה: 'לא, התכוונתי להחלקה בסקי, מה קרה?!'. 'אז זהו שכן', רתח המנכ"ל 'אני דן אותך לכף זכות שאתה לא שפוי, אתה לא יודע שהחברה שלנו משווקת מוצרים לנכים מוגבלי הליכה?!'...


אם ישנה דוגמא טובה לשיווק לא נכון – היא ג'רמי סקלאר. האקט הראשון בשיווק נכון, הוא להבין את כל צרכיו של הלקוח, ולא פחות מכך את הלך רוחו ותפיסת עולמו, שאילולא כן נמצא את עצמנו מזיעים במכירת קרח לאסקימוסים...


את הביטוי המושלם לכך ניתן למצוא באמרתו הנודעה של דייל קראנגי, שאמר: 'אני לכשלעצמי מחבב מאד תותים בשמנת, אולם כשאני הולך לדוג אני נותן לדגים את מה שהם אוהבים, והם משום מה מבכרים תולעי דם'...


אולי באמת כדאי להתמקד בתותים ובתולעים, כי זאת על כל איש שיווק העוסק במכירת 'תותים' ללקוחותיו לדעת, שכדי לחדור לליבות הצרכנים עליו למצוא את התולעים הנכונות שיזחלו פנימה, ולא חשוב אלו תולעים רק שיהיו אלו התולעים שהלקוח מחבב. רק ככה חייו יהיו תותים...


עולם השיווק והצרכנות המודרני מבוסס על באגים בהרגלי ובבקרת הצריכה של הלקוחות, 'באג' - למי שלא יודע – הוא תרגום של חרק, ובכן, בכדי לאכול את החרקים השמנים אנחנו זקוקים לתולעים טובות אף הן... סליחה אם הרסתי למישהו את הארוחה...


טעויות בנקודה מרכזית זו הן החור הגדול בשק תקציבי הפרסום, והדברים אמורים שבעתיים כשהמדובר במגזר החרדי.


ולמה?!


אז ככה. דבר הראשון הציבור החרדי מאד מאד נזהר מתולעים, ויש האומרים כי אף התולעים זהירות ממנו, עד שידועה ההלצה על אותו מנהיג קהילה שביקש להיטמן בחלקת הקהילה היריבה, משום שהתולעים של קהילה זו אינן אוכלות מקהילה זו...


אך מעבר להלצה, ישנה כאן אמירה רצינית עד להחריד. החברה החרדית איננה שונה מהכללית רק באי אלו פעולות מסוימות – אלא חלוקה בתפיסת עולם שונה לחלוטין. בציבור החרדי, המורגל לראות את הפנימיות והתוכן האמיתי – אין כל מקום לסיסמאות חלולות. הניסיון 'לגייר' פרסומת כללית למגזר החרדי, דומה למי שיהין להעמיד מוכר חילוני בדוכן ארבעת המינים, ומסתכן בהכרזה מצידו של זה על 'אגסים טריים ולולבים עם פיטם'...


ניקח כדוגמא את אותה חברה ששיווקה את מותג הבית שלה על הטיקט 'הבחירה של הבית' – סלוגן ריק מתוכן אמיתי, שמתאים לציבור החרדי כמו כפפה לרגל... כאילו שמישהו בציבור החרדי משנה את המבט על הבית לפי המותג של החלב שיש לו בקפה או הגבינה הצהובה שמבעבעת לה בקרבי הטוסט...


ועדיין לא נכנסנו לז'רגון החרדי, הכל כך שונה. אין די בלהשתמש במילים כמו 'נייעס' ו'מצב', אם לא השכלת להבין את עומק השיח והשפה החרדיים. הרי רק הציבור החרדי צורך 'עוף מוכשר' (כאילו שעוף טיפש פחות טעים...), ו'פלאפון מאושר' (כשהוא בדיכאון הוא מגמגם כנראה...), ו'מסעדה עם ישיבה במקום' (לא מספיק כולל או בית כנסת?!)...

כאן תגיבו על שירי אחרים או תוסיפו מה שבדעתכם.

אגב, הזוכה הוא הניק שיקבל את מירב הלייקים. הוא יזכה בתחושה טובה.

ישבתי על הכורסה החדשה, נשענתי אחורה בנחת, הפעלתי את התכנית השלישית של המסאז' וחשתי את המנועים הקטנים עושים לי טוב בגב.
יש, יש אלוקים.

אחחח, הגב שלי הלך וקיבל חיים חדשים לגמרי. האושר התחיל לטפטף מגבי המעוסה לתוך גופי, ואז, הופיע על המרקע המפגש ההיסטורי בין נשיא ארצות הברית דונלד טרמאפ, והבחור השמן מצפון קוריאה.
מפגש בין אישים שמנים, לוזרים, מיותרים. אישים שעשו כל כך קצת לעומתי, ועדיין:
הם מנהיגים נערצים, אני רק מוסא.

המנהיגים לחצו ידיים, ונכנסו בזה אחר זה אל הבית הלבן, בעוד מלחכי פנכתם מביטים בהם בכבוד ובהערצה.
הדיקטטור השמן יצא מהרכב השחור, וקוריאני רזה סגר מאחוריו את הדלת במהירות, בנכבדות.

באותו רגע, צביטת הקנאה שרפה את ליבי:
גם אני רוצה אחד כזה לצידי. כן, גם לי מגיע.

התקשרתי מייד למוישה, העסקן המיוזע ההוא שסוחב שולחנות ומארגן שבע ברכות ליתומים.
מוישה, התחננתי, תעזור לי פה. אני זקוק למשרת אישי, ואני מוכן גם לשלם.
נתחיל מחר?

הוא פרץ בצחוק, אתה מצחיק, מוסא, אמר, וניתק.
מצחיק?
אני?
ממש ממש לא.

התקשרתי ל144, ביקשתי סוכנות להשכרת משרתים אישיים. הסברתי בדיוק מהן דרישותיי, והבהרתי לה שמשרת אישי שלא יוכל לזכור איזה צבע של מברשת שיניים שייכת לאיזה יום בשבוע - שלא יעיז להציג את עצמו כראוי לשרת.
הגברת שם, אוכלת חינם מאין כמוה, פרצה בצחוק נוראי, וצחקה וצחקה כמו משוגעת עד שניתקתי לה בזעם.
אם רק היה לי משרת אישי, הייתי כבר שולח אותו לתבוע להם את הצורה.
אני חייב משרת אישי!

קמתי אט אט מהכורסה, צעדתי מעדנות למטבח, לנשנש משהו.
מסעודה שלי שכחה לכבות את התנור, הלך הסלמון.
קצת יותר מידי חרוך.

אני לא יכול לשאת יותר את העונש של חיי איש פשוט, אני זקוק למשרת אישי.
משרת כזה, שידאג להוציא את הסלמון בזמן, לצחצח לי את הנעליים, להכין לי קפה, לטפח לי את האגו, להגיש לי בכריעה את מברשת השיניים הנכונה, על מגש של זהב עם פרחים קטנים מכסף בצדדים. אחד כזה כנוע, מקופל ב 90 מעלות, עם חיוך תמידי:
כן, אדוני הנכבד, בבקשה.

חזרתי בצעד עצוב אל הכורסה, הפעלה את המסאז' בתכנית הראשונה, וגלים גלים של רטט חלפון בגבי. ווש, ווש. דווווש.
הבחור השמן מצפון קוריאה כבר הספיק להיעמד לצד הפודיום, ולנאום נאום מטופש באינטונאציה מזעזעת של רודנים שמנים.

ניסיתי שוב להתקשר למוישה, אני ממש זקוק למשרת אישי, למה רק לשמן מקוריאה מגיע? גם אני רוצה שיהיה לפחות מישהו אחד שיביט בי במבט הערצה כנה ואמיתית.
מוישה השתתק, ושאל בקול שונה לגמרי:
שאני אבין, אתה באמת מחפש מישהו שפשוט יתלווה אליך לאורך כל היום, ויסייע לך בפעולות יומיומיות פשוטות שאתה מתעצל לעשות לבד?

שתקתי בהנאה. אח, היטיבת להבין, מוישה! אני רוצה רק אותך. מצידי אתה יכול להתחיל לעבוד אצלי כבר היום, נגיד עוד חצי שעה.
עכשיו היה תורו לשתוק, ואחרי רגעים ארוכים של שקט, הוא סינן בקול שונה לגמרי:
מוסא, אם אתה רוצה להיות דיקטטור, לך תהיה דיקטטור, אבל תעזוב אותי בשקט.

אני?
דיקטטור?

אני, מוסא הצדיק שמסייע ליתומים וכל המסכנים?
אני - דיקטטור?
המילים של מוישה שוטטו בתוכי, טלטלו אותי לגמרי.

חשתי את הכעס המוכר והישן מתפתח, מתפתח, ו..
באאאם.
בבת אחת, התפוצצתי.
צרחתי בקולי קולות, ציוותי על משרתי לגשת למוישה, לסגור איתו חשבון, לתת לו טיפול עשרת אלפים, שבעת אלפים, כל מה שצריך. רק שיפסיק להעליב אותי בבוטות ובזלזול כזה.
השמן מקוריאה מעולם לא ספג השפלות כאלו, רק עליי, מוסא מעכו, מעיזים ככה לדרוך.

צעקתי וצעקתי, נאמתי בפאתוס. גמרתי את הנאום, ואז נזכרתי שעדיין אין לי משרת אישי, ובעצם דיברתי לעצמי.
הזעם ניפח אותי, רעד בתוכי.
אוי, כמה שאני מקנא בשמן מצפון קוריאה. כמה.
יש לו עם שלם של משרתים אישיים.
עם שלם!
אני לעומתו זקוק רק לאיש אחד. עדיף רזה ונמוך, אבל בלי כינים ועם אוזניים שעובדות.

הייתי הולך להחליף את ההוא מקוריאה, אבל הוא שמן וקשה להזיז אותו, וחוץ מזה, עם דיקטטורים לא מתעסקים, ברור.
אני צריך להיות דיקטטור לבדי, להקים לבדי את ממלכתי.
בעצם, הכי טוב שאהיה דיקטטור פה, בישראל, הכי קרוב לבית.
אגיש מועמדות לראשות העיר, נתחיל בזה.
רק כך, אגיע אל היעד.

שלכם, מוסא, מועמד לראשות העיר עכו.

אנו באגודת מטמוני ארץ (ראו קישור מצורף) מארגנים בעז"ה יום עיון בארכאולוגיה לציבור החרדי בי' באב הקרוב.
אנו זקוקים עדיין לכעשרת אלפים ש"ח לכיסוי הוצאות האירוע. נשמח מאד אם יש רעיון לתורם (או אולי רעיון להיות בעצמו התורם..., ברב או במעט). תודה רבה.

למיזם חדשני ופורץ דרך בתחום הספרות העיתונאית דרושים סופרים וסופרות עם כתיבה ייחודית ומרתקת, ידע רחב, וחוש ביטוי בהיר וחד.

תנאים משתלמים במיוחד!

כתיבה לקהל גדול מאד, והכנסה כספית גבוהה משמעותית מכל מקבילה אחרת.

פרטים באישי, או במייל: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

פיצוץ מחריד את שמי תל אביב. גוש כהה ניתך על האספלט, משתהה מעט ומתרומם על רגליו. כמה צפצופים בוקעים ממנועיו, כנראה שפה כלשהי במקום כלשהו. קרן ירוקה בוקעת מאזור מצחו סוקרת את הסביבה בקפדנות. נראה שהוא תר אחרי משהו מוגדר מראש.

וזהו! עכשיו מתחיל המרדף.

מכונית אדומה פורצת לכביש מחניית נכים. כריסה עגול ולגגה סירנה מאולתרת. 'עצור מיידית' צועקת המכונית על גוש הפלדה. הגוש מביט כה וכה ושוב על המכונית, ואז משמיד אותה בזריזות.

שקט משונה נופל לרגע על הצומת עד שמכונית נוספת בוקעת מהערפל. הפעם זה כבר טנדר, צדעיו מקושקשים בשלל צבעים, ומחלונתיו נשפכים צלילי שוד מבחילים. 'קוסטריקה' צועק הטנדר. קוסטריקה? מפנה הגוש מבט שואל. גם הטנדר מהסס טיפה ואז צועק בפעם האחרונה 'קוסטה...' עד שמיכל הבנזין שלו מתלקח. תכולת הטנדר מזמזמת כעת פזמון של כניעה מזמן המלחמה.

עכשיו העיר נשארת לבד. בלי אור, ובלי שום שומר. רק שקט ארוך כמו המגדל שממול, וקרן לייזר שחורגת קצת מהנוף המקובל.

קול גיחוך בוקע מבין שבריה של המכונית האדומה.

'קאט'. נשמעת צעקה והאור חיור שוטף את הזירה.

'מטלון....!' צורח המגפון. 'אתה מפוטר!!!'

הסיפור הבא נכתב במקור כמתנה ל... הנקודה בו היא אלמנט ההפתעה: קוראים את החלק הראשון, לא מבינים מה הקשר בכלל, עד שאח"כ מקבלים את החלק השני, ו... מתפרגנים. אצלי זה כבר עבד בשלושה מקומות נהדר.

הנה החלק הראשון, החלק השני בעוד כמה ימים בע"ה:


כל האימונים וביקורי הקדם שערכו, התבררו כבדיחה עלובה, והם עוד היו רק בשלב החזרה הגנרלית.

המשלחת האוסטרלית בראשותו של סטון גארדלר, הייתה תקוותם ואימתם של הירוקים בכל רחבי העולם.

סטון גארדלר, חוקר נודע במחלקה לגיאוגרפיה וגיאולוגיה של אוניברסיטת מלבורן, הוא גיאולוג מהמפורסמים בעולם. תחום ההתמחות הייחודי שלו, שמחקריו בו זכו לפרסים אקדמיים רבים, היה בתחום הגיאומורפולוגיה, כשבשנים האחרונות ערך מחקרים מקיפים על גובה פני הים, ובפרט על נושא הפשרת הקרחונים.

במשלחת אותה הוא ארגן, היו מומחים נודעים לגיאוגרפיה וגיאולוגיה מכל אוסטרליה, בייחוד כאלו שהתמחו בחקר האזור הארקטי ובאוקיינוגרפיה.

את מסעם הם החלו בטיסה מקופנהגן אל נואוק בירת גרינלנד, שם החלו באימונים ובנסיעות לביקורי קדם באזורים בהם מזג האוויר יותר ארקטי מנואוק הדרומית יחסית, כשבמקביל החלו לארגן את ספינת המחקר 'Ice exploration', בנמל נואוק.

לאחר תקופה בה שהו בנואוק, טסה המשלחת אל שדה התעופה שבבסיס חיל האוויר האמריקאי 'טול', הנמצא אף הוא בגרינלנד, דרומית לעיירה 'קאנאק', השוכנת בצפון גרינלנד.

בקאנאק הם שהו מספר שבועות, שם הם הכירו קבוצת אינואיטים מקומיים, אשר לימדו אותם את כל רזי ההישרדות הארקטית שלא רכשו עד כה. הם גם סיכמו עם קבוצת האינואיטים שכללה חמישה איש, שהם יצטרפו אליהם במסעם אל הקוטב, משום שהבינו שקבוצת אינואיטים מבטן ומלידה, הם הערובה היחידה להישרדותם בקוטב.

הבולט מבין קבוצת האינואיטים, היה ללא ספק נדרוק פוקונטון. נדרוק היה אדם העשוי ללא חת, זאת מלבד המרץ הבלתי נדלה, המסירות, היושרה, והנכונות והנחישות שלו אל מול כל מטרה, תהיה אשר תהיה.

נדרוק היה למעשה ראש הקבוצה הבלתי מוכתר של האינואיטים. חברי הקבוצה אחרים, על אף שלא היו קוטלי קנים כלל, ובאמתחתם מונח היה רקורד של ליווי קבוצות מחקר ותיירות רבות, עם כל זאת לא ערערו כלל על מקומו של נדרוק כמקבל ההחלטות ובעל המילה האחרונה.

נדרוק לכשלעצמו, לא ניצל את סמכויותיו לרעה כלל, אלא ההיפך. הוא נהג עם חבריו ועם חברי משלחת המחקר בענווה, דיבר עם כולם בגובה העיניים, ולעולם לא כפה את דעתו.

האינואיטים אימנו את חברי המשלחת בכל הנדרש להישרדות באזור הארקטי. הם לימדו אותם בניית איגלו, ציד דגים וחיות בר, הסעת מזחלות ממונעות או רתומות לאיילים בכל תנאי טופוגרפי, ואף תקשורת עם כלבים לצורך השימוש בהם לצייד, שמירה, ותנועה.

לאחר שהמשלחת בדקה שוב ושוב את הציוד ואת מוכנותם, הפליגה הספינה מקאנאק אל עבר מיצר נארס, בדרכה אל מדף הקרח 'וורד האנט' השוכן בצפון האי אלסמר, קנדה. חופיו של מדף וורד האנט הם נקודת יציאה פופולארית אל עבר הקוטב, וכאן עגנה הIce exploration, כשמכאן יצאו בסירות קלות יותר, כשהם משייטים בין קרחונים לא מוכרים שלא נחקרו היטב, בפרט לא לאור נתוני האקלים החדשים.

הסיבה לכך שהם השאירו את ספינתם שם ולא המשיכו את הפלגתם עמה, היא העובדה שבאזור הארקטי לא ניתן לצפות מראש היכן יהיה ניתן להפליג ואלו מקומות יהיו קפואים, ואף אם יימצאו קרחונים נוספים לא יהיה ניתן לעגון שם בבטחה, משום שהם עלולים להפשיר תוך ימים ספורים. רק מדפי הקרח הגדולים, אותם שקיימים אף בקיץ ומצבם נחקר כראוי, הם היחידים בהם ניתן לתת אמון.

הם קשרו שורת סירות מנוע חזקות זו לזו, כשעליהם העמיסו את כל הציוד, והפליגו אל עמק האזור הארקטי.

שבועות מספר הם שייטו בין קרחונים, כשמדי פעם הם עולים אל קרחון זה או אחר, בודקים ומודדים פרמטרים שונים, וממשיכים הלאה.

לאחר כשלושה שבועות עלתה המשלחת אל קרחון מאלו הנוצרים בכל חורף מחדש. ממדידה ראשונית התקבל הרושם שגדלו הוא 80,000 קמ"ר. הם נתנו לו את השם Ice exploration 2004, על שם ספינתם האהובה שהמתינה להם בוורד האנט והשנה הנוכחית.

עם עלייתם על הקרחון, החליטו חברי המשלחת כי Ice exploration 2004 יהוה את נקודת המרכז במחקרם, משום שהוא נמצא מתאים לנתונים אותם ביקשו לחקור.

התוכנית אותה הם גיבשו היא לשהות בIce exploration 2004 כשבועיים וחצי, ולאחר מכן לשוב אל ספינתם.

השהות בקרחון שכזה הצריכה הכנות מרובות. הדבר הראשון אותו היה עליהם לעשות הוא בניית איגלו, תפקיד אותו כמובן היה על קבוצת האינואיטים לבצע.

בניית האיגלו הייתה אמורה לערוך כיומיים, בהם היו חברי המשלחת אמורים להמתין בסירה. האיגלו היה צריך להיבנות כ20 - 30 ק"מ בעומק הקרחון, בכדי שיוכל לשמש כנקודת מוצא אל מרחבי הקרחון.

עם תום ההכנות הראשוניות, יצאו האינואיטים אל הנקודה בה תכננו את בניית האיגלו. הם נטלו עמם את כל הציוד הנצרך, ויצאו לדרכם, כשהתכנון היה שבהמשך ישובו לקחת את חברי המשלחת אל האיגלו.

בניית האיגלו פלוס הנסיעות הלו"ש, אמורות היו להימשך כשלושה עד ארבעה ימים, ולאחר מכן היו האינואיטים אמורים לשוב לקחת את חברי המשלחת.

התכנון לא אכזב, ואכן לאחר שלושה וחצי ימים שבו האינואיטים.

נדרוק לא היה איתם.

האינואיטים הרגיעו, והסבירו שנדרוק נאלץ להישאר עם החיות, בכדי להאכיל אותם ולשמור שלא יתפזרו.

האינואיטים האיצו בהם לעלות על המזחלות, והם יצאו לדרך.

ניווט, זה אחת החוזקות של גזע האינואיטים. אינואיט יכול לדעת היכן בדיוק חלף על פני הקרח לפני חמש עשרה שנה, והיכן בדיוק השאיר את גרזנו. כעת, לפי חישובם של האינואיטים, היה עליהם לגלוש 27 ק"מ על פני השלג עד האיגלו, נסיעה של שמונה ורבע שעות לפי חישובם של האינואיטים.

והם לא פספסו בגרם. אחרי שמונה ורבע שעות בדיוק הם הגיעו להיכן שהאינואיטים תכננו להגיע.

אבל איגלו לא היה שם.

אין מצב כזה. אינואיט לא יכול לפספס בס"מ. אבל האיגלו איננו.

האינואיטים הצביעו בדיוק על המקום שבו לטענתם עמד האיגלו, אבל אף זכר לאיגלו לא היה שם.

הם נתקפו אימה. האינואיטים טענו שבמקומות אלו יש לעיתים סופות שלג לא צפויות, כאלו שעלולות לקבור איגלו ענק בדקות. לטענתם, החיות יכולות לשרוד כך כיומיים, אולם אדם לא עשוי לשרוד כך מעבר לעשר שעות.

מכיון שהאינואיטים יצאו מכאן לפני כעשרים שעות, אם הסופה התחוללה לפני יותר מעשר שעות, קיים חשש רב לחייו של נדרוק.

לא היה ניתן להתמהמה. לרשותם עמד ציוד חפירה איכותי אותו הביאו איתם במזחלות, והם התחילו לחפור במרץ.

שלוש שעות חפרו חברי המשלחת בעזרת האינואיטים, עד שהגיעו לשרידי גג האיגלו.

שעה וחצי נוספות והם כבר היו בתוך שברי האיגלו, ופרוות הדוב של נדרוק בצבצה מתוך השלג.


הוא חי או לא?!

יום אחרי שעברנו לבית הקטן במושב שמשון, פגשתי לראשונה את אלברט המטורף. הוא עמד בגינה והתפלל, עטוף בטלית ועטור בתפילין, כולו נראה כמלאך אלוקי.
הלך הנה והנה, בין השיח הקצוץ עד קרחת, לקוצי הפרא שצמחו בחצר שלו, שר במבטא צפון אפריקאי ובעינים עצומות שירי קדושה מרגשים.
כמה שלווה, אמרתי לחני, תראי איזה יופי שעברנו לגור במושב, אני משתוקק להתנהג כמו הצדיק הזה, כמה נפלאה השירה שלו.
וברגע שסיימתי את המשפט הוא ראה אותי. העינים העמוקות שלו האפילו, פיו נפער בעווית, ובלי לאסוף את שולי טליתו, הוא קפץ בבהלה ונמלט אל תוך הבית, מותיר את הטלית על הקוצים היבשים.
הדלת השחורה שלו נטרקה, ומתוך הבית נשמעה צעקה גדולה, ואחריה יללות בכי.
הסתכלתי על חני, היא הסתכלה עלי, ובשתיקה נכנסנו לתוך הפרגולה, מזגתי לי מיץ ושתיתי, היא העדיפה קפה, ואחר כך התחלנו לפרוק את הארגזים עם כל החפצים שלנו.
ואז הוא דפק בדלת, מחזיק ביד עוגה ארוזה, ובקבוק שוקו, על פניו חיוך גדול ועיניו נוצצות.
"תודה!", אמרתי, והוא נרתע לאחוריו וזרק את העוגה והבקבוק לעבר הידים שלי, וברח ביללה לעבר ביתו.
כל כך מוזר, העוגה היתה מלאה נמלים והשוקו היה משנה שעברה, עכור ומקולקל. זרקנו לפח והמשכנו לעבוד.
כמה שעות של שקט, ובינתים מצאתי זמן להשקיף על הבית שלו, כולו מסוגר בסורגים, מוגף תריסים, חוץ מחתול מפלצתי שפיהק על המפתן, שום אות חיים לא נראה, אפילו לא ציפור שנחה על ענף, אפילו לא חרק.
בבית הכנסת במנחה שאלתי את אגסי מה הסיפור שלו.
מסתבר שהוא אחיה למחצה של סילביה ביטון, הידועה בכינוי 'סילביה המתקנת', הוא זה שהכתיר אותה למקובלת, הוא הדפיס לה את העלונים הצהובים שמאפיינים אותה ואת הקהילה שלה, והוא פירסם את הישועות שלה בקו הישועות המיוחד שפתח, שלם וקח ישועה.
כל כך מוצלח הוא היה, חבר מועצה דתית, בן של שר לשעבר, דירקטריון בחברת בניה ממשלתית וחובב דיג.
ויום אחד מצאו אותו יחף ומיבב ליד בריכת דגים בבקעת בית נטופה, ובמים היתה גופה ערופה לא מזוהה במצב ריקבון, מחוברת לחכה שלו, לא ברור בכלל שזאת היתה גופת אדם, חובבי הקונספירציות טענו שזאת גופה של חייזר, אבל לאלברט ביטון זה בכלל לא שינה כלום.
הוא לא השתגע, הוא הפך להיות מטורף, מכר את הבית הגדול בקרית עקרון, והסתובב בקראוון ברחבי הארץ, מכר שזיפים בחניוני לילה.
ואגסי תיאר לי את הקראוון שהיה צבוע בסגול ובעל מגוון אנטנות, ואנשים היו מתקרבים לחלון: "יש לך קרמיסימו?", "כמה עולה מצופה?" ואלברט היה עונה: "יש שזיפים". והאיש היה שואל: "ארטיק שזיפים?", ואלברט עונה: "לא, שזיפים", ומושיט שזיף אחד לטעימה.
ואחרי שנתים של שזיפים הוא נתן את הקראוון במתנה לאברך אחד מחוסר דירה, והתחיל לנסוע בארץ בתחבורה ציבורית, ובתקופה הזאת הוא גידל כבש מחמד, והתעקש להעלות אותו לאוטובוס, אותו וחבילה קטנה של מספוא. גם לטיסה הוא ניסה להעלות אותו, אבל כאן הוא נחל אכזבה ונאלץ להותיר אותו בנתב"ג, בית חב"ד המקומי שמרו לו אותו עד שהוא חזר.
ויום אחד הוא חזר לנחלת ההורים במושב שמשון, כל האחים שלו רבו על הירושה, אבל הוא נכנס באלגנטיות לדירה, רק הוא, איש לא נכנס לשם מלבדו, אפילו סילביה לא הורשתה להיכנס, החתולים שלה דווקא כן.
ולא האמנתי כששמעתי שמכאן הוא מנהל קהילה קטנה של מעריצים וחסידים, באים פעם בחודשים ושרים שירים על הירח, ממש כמו היפים של פעם, עם טוויסט חסידי. סביב קערה עם חלב ועוד מרכיבים חשודים, הם מתגודדים בברדסים שחורים, שרים לירח, לכוכבים, מזמינים שדים ורוחות רפאים, מעלים באוב נפשות של ילדים, מטורפים.
כשהם רקדו מתחת לחלוננו ממש, הצצנו באימה מבעד לתריסים, צלליות שחורות מקיפות גיגית, אש נדלקת בעששית, פנים מלבינות מתוך השחור, ומילות תפילה מתערבבות בקללות מאגיות תוצרת הודו, חליל נוגה בקושי מצליח לנשום מתוך המעגל, והם מתנועעים, אהההה, נוהמים כמו חיות לא מאולפות, כמו עדת תנים שמקיפה טרף, מעגלים מעגלים.
ואלברט צורח מילים של קודש בלי קשר לכלום: "גימטריה!" וכולם מוחאים כפים ומקיפים את הקערה, "מלכות ואלוקות!" שוב כפים, "קהלת בן דוד", וכן הלאה.
והשיר שמלווה אותם לאורך כל הערב: "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כפיים פעמים, "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כינור ומצילתים, "אלה אלה בנות צלפחד, אהה, אהה, תן להם נחלה לבד, אהה, אהה", ככה כל הלילה כמעט.
לפעמים כשעוברים ליד ביתו הוא עובד בגינה, צובע את הדלת בשחור חזק, גם את השלט, גם את המשקוף, "נגד מזיקים!" הוא צעק פעם כשעברתי ליד ביתו, כאילו צריך להסביר לי את הטירוף שלו. ופעם אחרת הוא נופף בידו, קילל את אבות אבותי, ובידים חשופות התחיל לתלוש קוצים ולהטילם לאוויר, מטורף.
הילדים שלי ברחו ממנו, כלבים רעדו ממנו, הם חצו את הכביש בריצה מהירה ובזנב מקופל בין הרגלים, ואף ציפור לא ישבה על אף ענף בחצרו.
והיה איזה אברך אחד מהכולל של המקובלים שהיה עוצר את הסוזוקי בלנו המקומטת שלו מול הבית של אלברט, ואם אלברט לא היה בחצר, הוא היה נכנס קמעה, מוציא סידור מקובלים בכתב אשורית, וממלמל תיקון קצר לנשמתו החבוטה של אלברט.
פעם אחת הוא היה צריך מים לנטילת ידים טרם התיקון, ואולי מים לרדיאטור המטפטף של הסוזוקי, הוא נכנס לבית בכובד ראש, ואנחנו הזמנו אותו לקפה. הוא סירב, אבל הסכים לשבת וללגום מעט מים בתוך כלי קטן שהביא מהגרוטאה, שאלתי את חני אם הוא מקפיד על מאמר הכתוב כפשוטו: "מים במשורה תשתה"? היא לא ידעה לומר לי אם זאת משורה או לא, וזה לא באמת היה קריטי, רציתי רק לשמח אותה.
הוא היה עני באמת, את הסוזוקי הוא קיבל בתרומה מאחד החברים מהמושב, בעד שעת לימוד יומית. לפעמים היה נתקע בלי דלק בדרכים, ושם היה מתבודד עד שמגיע אליו דלק, כל פעם בדרך נס, כך הוא סיפר.
את שמו לא הסכים לומר, "למה זה תשאל לשמי?" שאל ברצינות תהומית, ככל הנראה לא היה בו אפילו קמצוץ של חוש הומור. צדיק, ירא שמים, בעל חסד, אבל נטול חוש הומור לחלוטין, ובדקנו את זה במגוון צורות – יבש לחלוטין.
הוא בירך את חני בבן זכר עוד השנה, והברכה התקיימה. לא שהיה מחסור בילדים, השכנים החילונים עיקמו לפעמים את האף כשחלפנו ככה ברחוב בשיירה, שישה ילדים מקפצים מכל עבר, לעיתים מחזיקים ארנבת או גור חתולים, תרנגול, כלב, ינשוף או בת יענה. הכל לגיטימי אצל הילדים שלי, בעיני השכנים פחות.
הם לא אהבו את כלוב השלווים שעמד בפתח המשק וסיפק לנו ביצים טריות וקטנטנות, פעיל בעלי חיים אף ניסה לשחרר אותן לטבע, אך הן לא יצאו מן הכלוב. חני אומרת שבאותו הרגע אלברט חלף ברחוב.
וביום אחד עצוב, אלברט פתח את דלתות ביתו, הכניס לתוכו את עדת חסידיו ונעל את הדלת השחורה.
יומיים שלושה הם היו בפנים, בתוך הבית, קבוצה של תמהונים חסרי צורה ולבושי שחורים, את מי הם בכלל מעניינים?
כשהגיע איזו זלדה לבדוק מה קורה, אחריה חיה רחל מבית שמש, עוטה שאל ורדיד ומשקפי שמש חיקוי אורגינאל של רייבאן, המשטרה כבר נכנסה לעניין – אלברט ביטון מתבצר בבית עם חסידיו.
צוות משא ומתן הגיע למקום וניסה להוציא אותו החוצה, הוא סירב, היו לו מגוון דרישות, ביניהן הוא תבע שהמדינה תכניס את שמו לתוך הדגל, "למעלה יהיה כתוב אלברט, למטה ביטון"
שכל אזרח יהיה מחויב לעלות לרגל לבית שלו לפחות פעם בשנה, ותמונתו תופיע על שטר בעריך של 49.90 ₪, זה הכל.
זה די קל לענות על כאלה דרישות, פשוט משקרים למשך כמה שעות. אבל צלף מתלהב וחסר דעה ראה אותו זז בפתח הבית, מידיו יצאו כמה חוטים, סתם ציצת צמר, אבל הצלף לא ידע ובלי לחשוב פעמים לחץ על ההדק.
מילא אם היה פוגע ביד, אבל הוא פגע ברגל, ואלברט נפל על המפתן שותת דם, וכל החסידים שלו יצאו החוצה והחלו לפרוע בשוטרים, והשוטרים בהם, והכנסתי את הילדים לתוך הבית כדי שלא יראו את הזוועות, ומהבית הסגור שמעתי כמה יריות, ואז שקט.
שבועים לא פתחתי עיתונים, לא רציתי לשמוע מה היה, וזה היה חסר סיכוי, כל חבר שני התקשר כדי לברר מה קורה במושב שמשון, זה הגיע אלי בעל כרחי, אבל הכחשתי את זה.
וביום שישי האחרון הוא חזר למושב, כולו תשוש וחלוש, ראשו שמוט ועיניו כבויות. מטפל נפאלי גרר את כסא הגלגלים שלו לתוך הבית, וסגר את הדלת.
עור התוף כמעט נקרע מהצרחות שעלו מהבית, הדלת השחורה נפתחה והמטפל הנפאלי נורה כמו טיל מתוך הדלת, וזאת נטרחה בעצמה אדירה, כמה רעפים החליקו מהגג ונפלו על הקוצים הכסוחים ביד.
הוא עבר ליד ביתינו, "משוגע", הוא סימן באצבע על הרקה, ואני הרגשתי שאני לא יכול לעזור לו, בקושי לעצמי, סגרתי את הדלת, נעלתי במפתח ובבריח, והתיישבתי לאכול ארוחת ערב שחני בישלה.

לא יודע, הקטע הבא, נראה לי יבשושי משום מה, אני טועה?
אם לא, היכן נעוצה הבעיה, בחוסר התיאור, משהו אחר?
דעתכם בבקשה!

---------------------------------------------------------

השקית המרוטה של וקסברגר ובתוכה התפילין, כבר בידו.

שורק להנאתו ברוח הירושלמית הקרירה של ערב יום קייצי ולוהט

, נו.. שחרית בר' שימען מה יכול להיות טוב מזה,

רק צריך לרדת לבגין לתפוס טרמפ, ועד שיעלה עמוד השחר הוא במירון, אולי אם יתמזל יספיק טבילה בספסופה במים הקפואים, אולי אפילו לחטוף תנומה קלה בשטיבל האחרון, זה עם הסירחון של הארוחת ערב שנשארה משלשום.
עד שההוא עם השינים בחוץ, יקום ויעיר איתו את כל שוכני השטיבלאך ומרפסת הכהנים.

יתפלל שחרית כוותיקין, ואז הדרך פתוחה למסלולים מרתקים אי שם ככל שיספיק הזמן והטרמפ.

הוא יורד כזקן ורגיל אל הכביש מפזם להנאתו את השיר "אורות ותיקונים במים הקפואים של מקווה האר"י",

בחריקה נעצר לידו רכב אדום, מהחלון מציץ עציץ, לרגע הוא מתלבט אם מתחת לערימת שחת הזו יש גם פרצוף,

"צופצ'יק, אין לי את כל הלילה בשבילך, אתה רוצה לעלות"?

אוהה יהיה מענין הלילה, מהרהר וקופץ לרכב, כמעט מתמכר לווליום של המוזיקה שמקפיץ את כל היעלים על הדרך, ואז נזכר..

-הלו –שלושת השבועות סגור ת' מוזיקה

-שלושת מה? אחשל'י מה נטרק איתך , עפ'ך הסכך, למה מי מת?

-נחרב בית המקדש

-נו.. מה אתה רוצה אני החרבתי את זה?

-לא אבל, אבל, אסור לשמוע מוזי....

טראח בום..

-יאללה יאללה אסור לעשות לדוסים האלו טובות..

שלום לכולם
אני דיי חדש פה אז אשתף אתכם בכמה מהסודות הגלויים שלי.
לאחרונה התפרץ בי הרצון לכתוב. תמיד ידעתי שאני כותב, אבל מעולם לא ניסיתי את זה בשטח
בשנה האחרונה זה התפרץ ולא נתן לי מנוחה.
חיפשתי קורס כתיבה יוצרת מותאמת לחרדים ולצערי עדיין לא מצאתי,
אז החלטתי ללכת בדרך הקשה ופשוט להתאמן לבד,
ממש כמו נגן המנגן צלילים לא מזוהים העיקר לאמן ידיו לרוץ על הקלידים.
אז הנה לכם סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב השבוע
אשמח להערות או הארות. מכל סוג של ביקורת העיקר שיהיה במסגרת 'ביקורת בונה.'



סודו של ווצאלי - פרק ראשון


השביל ההררי היה צהוב ויבש, הצמחים הדוקרנים הזדקרו כחרבות נטועות היטב בקרקע, אבני המקום היו מחודדות כלפי מעלה ביד אומן, הטבע שלט בכל. עשרות שנים של הזנחה גרמו לתוואי הדרך להתכסות בדרדרים. מי שניסה לפלס את דרכו בקרקע המאיימת נפצע קשה גם סכין בצורת מגל לא הייתה מצליחה לסלול דרך.

ג'יפ 4X4 מתוצרת טויוטה – לנדרובר שניסה לחרוך את הקרקע עם צמיגיו החסונים לא הרגיש בטוח במעבר המסוכן, הוא גנח וצעק מכל אבן שניסתה לחתוך את גלגליו. כלי הרכב היה בנוי לנסיעה בדרכי עפר עם מהמורות אולם אף אחד לא זכר לערוך לו הסבה לנסיעה בדרך חתתים שכזו.

ווצאלי חיוך עקום היה נהג מאומן וצייד מוכשר, אולם גם הוא לא אומן מעולם לנסיעה מטלטלת שכזאת, נשארו רק ארבעה קילומטרים עד למטרה. זרועותיו המנופחים מורידים של אדם המתאמן נאחזו בגלגל ההגה בעייפות, עיניו האפורות נעצמו בכוח והוא נלחם להשאיר אותם פתוחות רגליו שיחקו במצמד הגז ובברקס חליפות, הוא ניתב את הרכב ביד אומן למרות כל המכשולים המטרה הייתה להגיע ליעד. והיעד אפוף היה בערפל מסתורי.

רצפת כלי הרכב הייתה מלאה בקופסאות סיגריות אדומות וריקות מתוצרת מרלבורו, ווצאלי הדליק סיגריה ותחב אותה בצדו הישר של שפתיו, מתעלם מהעובדה שפיו יבש וגרונו ניחר, הוא ניחש שהוא האדם האחרון בציוויליזציה המקומית ובריאות ריאותיו היה הדבר האחרון שהעסיק אותו.

עיניו ניסו לצוד משהו חי, משהו שניתן יהיה לצוד במהירות כדי להשקיט את רעבונו ובלי להאט את קצב הנסיעה. צפרדע חגב או לטאה הוא היה אפילו מוכן להתעמת עם נחש. אולם האדמה החרוכה מהשמש היוקדת הייתה חסרת חיים לחלוטין נראה היה שחיות האדמה נכחדו או שהם מסתתרים מתחת לפני השטח עקב החום הנורא.

כלי הרכב החזק השמיע בום קולני ונעצר מיד כשהוא נוטה על צידו."פנצ'ר לכל הרוחות" הפטיר ווצאלי ופתח את הדלת תוך השמעת קללה עסיסית. הוא יצא מהרכב וסבב אותו כדי להגיע לצמיג הנקוב, שערו הארוך התבדר ברוח הלוהטת שנישבה, הוא יישר מבט וחיפש את החור בצמיג השחוק. החור היה בצד הקדמי של הגלגל מה שאומר שיהיה עליו להחליף לצמיג רזרבי. מבט חד נוסף לעבר התקר בגלגל גילה לו שהחור אינו סתם חור שגרם על ידי אבן משוננת, הנקב היה גדול מידי והזווית הייתה כלפי מעלה. "זה בטח חבלה מכוונת" חייך לעצמו חיוך עקום ומיואש והרים את ראשו כלפי מעלה.

רחפן זעיר נטול רעש ריחף מעל ראשו הוא הכיר את הרחפן היטב היה זה רחפן ציידים בעל רובה צלפים קטן וקטלני מזדקר באופן בלתי-מורגש מחרך קטן ברחפן, מצלמת hd צילמה את כל זווית הראיה של הרובה ובלחיצת כפתור של מפעיל הרחפן הייתה נורת ירייה בודדת המסוגלת לפגוע בדיוק נמרץ גם בעינו של אריה אימתני.

ווצאלי ידע שהקליע הבא יהיה תקוע בתוך הראש שלו, הוא זינק בבהלה לתוך רכבו דרך החלון הפתוח ושלף במהירות אקדח תופי קטן מתא הכפפות. המחסנית נפתחה בקליק – ארבעה כדורים היו מונחים במחסנית. ארבעה קליעים שאיתם הוא אמור לגונן על חייו.

הוא החזיר במהירות את המחסנית למקומה וטען את האקדח, היה זה מאוחר מידי הרחפן ריחף מול חלון הרכב הפתוח וירה באלפית השניה כדור בצבע לבן.

ווצאלי המיומן ניסה להזיז את ראשו הצידה אך הכדור הלבן החליק בעוצמה בלחיו הימנית, הוא הרגיש את הדם זולג מלחיו ומכתים את חולצתו המשובצת בנוזל אדמדם. הוא הרים את ידו לבדוק את מידת פציעתו ולהפתעתו הייתה זו שריטה קטנה. הוא התכופף בפליאה ובחן את הכדור שנורה עליו.

היה זה כדור לבן מעוטר בפסים אדומים זעירים, הכדור היה מוכר לו מאיפה שהוא, אך הוא לא זכר מאיפה, וצאלי חיוך עקום קילף בעדינות את הכדור ובתוכו מצא פתק קטן "המשך ישר כ-400 מטר ופנה ימינה אחרי עץ הדקל".

תת המודע שלו העריך שמי ששלח לו את הפתק יכול היה לחסל אותו לו רצה, הוא גם ידע שחייו שבויים בידם, הוא תיאר לעצמו שאויביו הבלתי נראים רוצים לשחק בו עד שיוציאו את נשמתו.

שוב פעם הוא קפץ החוצה תוך כדי שידיו מורמות למעלה ותוך -3 דקות סיים להחליף גלגל, עכשיו הוא לגמרי בידיהם של מי ששלח את הרחפן עוד פנצ'ר אחד והוא יצטרך לצעוד ברגל.

את ה-400 מטר הוא העביר בנסיעה איטית למדי תוך רחרוח של האוויר הלוהט, מנסה ללכוד שבבי סכנה, עיניו התרוצצו ימינה ושמאלה - בראשו חולפת המחשבה 'מעניין מאיזה צד הם יגיעו'. הפניה הראשונה ימינה הגיעה והוא סיבב את גלגלי הרכב לתוך השביל הצר. לפניו ניפרש כביש סלול להפליא "מישהו סלל את הדרך" הפטיר בפליאה, היא כבר לא הייתה מלאה אבנים וקוצים. האקדח הבודד שלו היה נעול בידו. דרוך ומוכן.

ארבעה בומים נשמעו מעל גג הרכב, הפח נמעך כולו. ארבעה לוחמים מיומנים שלפו את נשקם בזריזות מהגג היישר אל עבר החלונות הקדמיים תוך שהם שוכבים על גג הרכב הרחב, קני הרובים מכוונים אל ראשו של הנהג. לא היה טעם להתנגד. ווצאלי הרים ידיים. "אל תירו" הוא צעק תוך שהוא דופק את ראשו בגלגל ההגה. "לא יכולתי להיות יותר זהיר..?" אמר בעצבנות. מי ימשיך את השושלת" מלמל לעצמו.

הגברתנים החמושים הוציאו אותו מהרכב בתנופה ותוך שניות הוא היה קשור כשידיו בגבו ופרצופו מוטל על מכסה המנוע הרותח. "הבוס אמר בעדינות" זעק אחד מהלוחמים כנראה המפקד.

"נפצעת?" שאל לוחם אחר שהחזיק בידיו שלט בעל מסך רחב כנראה של הרחפן וליטף בידו האחרת את הפצע המדמם של ווצאלי.

"אל תיגע בי" ניסה ווצאלי להתחמק מהגברתן תוך שהוא מנפנף את ידיו כאילו יכול היה לשחרר אותם מכבליו. 'לפחות הם מדברים בשפה שאני מבין' חשב לעצמו.

"לא נהרוג אותך" אמר המפקד "לא עכשיו - הבוס רוצה לראות אותך".

"מי זה הבוס שלכם?" ניסה ווצאלי לחץ מידע ולהבין מי שבה אותו.

השאלה נותרה באוויר ותוך שניות אחדות הם כיסו את עיניו במטפחת שחורה ומסריחה וגררו אותו בברוטאליות לתוך הג'יפ, המפקד עלה על ההגה, לוחם שני התיישב במושב ליד הנהג ושניים האחרונים התיישבו צמוד לווצאל. אקדחיהם היו שלופים וטעונים וכל תזוזה שלו לוותה בנהימות מפחידות מצד הלוחמים.

הנסיעה הייתה רגועה יחסית אחרי הטלטולים שעבר בחלק הראשון של המסע. הלוחמים היו אדיבים ומידי פעם טפטפו לעברו כמה טיפות מים, אך כשניסה לזוז כדי ליישר את גבו הכפוף חש את ידיהם החסונות מחזיקות בו בחוזקה. 'אין לי למה להתנגד' חשב ווצאלי בעגמימות, 'עדיף לתת להם להוביל אותי ולהישאר בחיים לפחות עוד כמה שעות בינתיים אלמד את השטח ואחפש את החולשות שלהם' הרהר בהגיון של צייד.

האוויר החם והיבש התחלף בפתאומיות לאוויר חנוק ולח כשהג'יפ החליק לעבר מערה שנחצבה באמצע שום מקום נהג הרכב החליף להילוך גבוה והרכב התייצב על מסלול אספלט סלול. הם נעצרו על יד כמה מחסומים לא מאוישים בדרך תוך שהם זורקים סיסמאות למצלמות האבטחה שאבטחו את המחסום.

המחסום האחרון היה מלא בלוחמים חמושים שעמדו בזוגות חלקם מאחורי עמודי בטון גבוהים. תושבי הרכב הורדו ממנו, ולמרות היכרותם עם חבריהם הג'יפ עבר סקירה מדוקדקת לראות שאינו ממולכד אחד החיילים תפש את ווצאלי בזרועו והוליך אותו בעדינות לעבר דלת שמאחוריה הסתתרה מעלית.

המעלית העשויה מרשתות ברזל נראתה כמו מעלית להעלאה והורדה של סחורות. ווצאלי שהיה מאובטח על ידי חייל אחד בלבד, שמע את נשימותיו של החייל באוזנו השמאלית ותכנן איך להשתלט עליו, החייל שקלט שגופו של ווצאלי דרוך להתקפה מיהר לתת לו כמה מכות מקת הרובה.

"אל תנסה אותי" אמר החייל בלחישה תן לי לסיים את המשמרת בשקט יש לי משפחה שמחכה לי.

"משפחה..?"חשב ווצאלי בקול רם. "למי נשאר משפחה אחרי הטבח הנורא? כנראה שמי שתפס אותי הם באמת הבולענים ששחטו במשפחתי."

המעלית שהייתה בנויה לנסיעה לרוחב טסה במהירות במרחב המוגדר, לא היה בה כפתורים ולא צג המראה איפה המעלית נמצאת, החייל ששמר על ווצאלי טיפף בידיו בעצבנות מחכה להגעה ליעד.

הדלת נפתחה, רעש של המון אנשים נשמע באוזניו, היה נדמה לו שהוא מזהה את השפה, הניב הכול-כך מוכר מרכס ההרים סלקומי מקום מגוריו.

החייל ניגש לווצאלי ולחש לו באוזן "אני הולך להוציא לך את המטלית מהעיניים אני מבקש ממך לשמור על שקט ולא להתפרע". "בסדר לא התפרע" הבטיח ווצאלי חיוך עקום "העיקר שתוציא את המטלית המצחינה מהפרצוף שלי."

החייל שלף סכין ארוכה מכיס נסתר במכנסיו וחתך במהירות את המטלית. אור חזק שטף את עניו של ווצאלי והוא ניסה להרים את ידיו בספונטניות להגן על עיניו, אך ידיו היו קשורות לאחור והוא נאלץ לעצום את עיניו בחוזקה.

ווצאלי פתח את עיניו בזהירות תוך שהוא מנסה להתנער מכמה ילדים קטנים שתפסו אותו ברגליו. הוא הביט סביבו נדהם "כל השבט כאן..." מלמל "אבל שחטו את כולם.. במו עיני ראיתי..."

"מישהו רוצה להסביר לי מה קורה כאן?" צרח ווצאלי בגרון ניחר. כל תושבי האולם השתתקו. אנשים נשים וילדיהם הסתובבו אליו בפליאה. הם היו ישובים על שרפרפים קטנים כשלצדם צלחות חרס מעלים אדים של דייסה דביקה שנראתה כמו ניסיון לא מוצלח להכין מרק חם.

אישה עם כיסוי ראש העשוי בגד טריקו ניגשה אליו באיטיות מרגיזה ווצאלי זיהה אותה כדודה רחוקה שלו. "איפה נעלמת חיוך עקום שלי חכנו לך שתחזור" אמרה האישה.

"איפה נעלמתי?" השיב תוך שהוא מרים גבה. אתם אלה שהובלתם לשחיטה על ידי הבולענים, רציתי להזעיק עזרה רציתי לקרוא לדוד מוג'ל הפוזל ולאחי ברינגו הקירח שיבואו להילחם עם האויב, אבל לא הספקתי והם הרגו את כולם..."

"לא רצת לשום מקום ילד שלי" אמרה תוך כדי שהיא מסתכלת עליו בעיניים שטופי דמעות. "קיבלת שוב התקף ונעלמת דרך האשנב הקטן גנבת את הג'יפ של המפקד סיריון וברחת אל מדבר השממה. יכולת להיהרג."

"התקף.. איזה התקף.. להיהרג...? הרי הם טבחו בכולם... אני לא מבין ראיתי הכול, ראיתי איך הם שוחטים את אבא את אמא את הילדים... אותך ואת כל השבט, ניסיתי להילחם אולי פצעתי כמה מהם אבל הם פצעו אותי בחזרה. נאלצתי לברוח להזעיק עזרה" סיים ווצאלי את סיפורו תוך שהוא מדגים עם ראשו אדם פצוע"

עשרות אנשים התגודדו סביב האישה שדיברה עם ווצאלי והתלחששו בשקט ניכר היה שהם מרחמים על ווצאלי. "לא בני הקטן" המשיכה הדודה בעלת כיסוי הראש לנסות לשכנע אתו שהוא טועה "אתה נלחמת עם אחיך שרצו למנוע ממך לברוח מהבית, נכנסת להתקף עמוק ובסופו של דבר ברחת, עד שהחיילים שלנו מצאו אותך ובעורמה החזירו אותך לבית שלך... נכון אדוני החייל?" פנתה לחייל ששמר על ווצאלי והלה הנהן בראשו.

"מה.. מתי.." גמגם ווצאלי "על מה את מדברת איזה התקף? מי תקף...? כואב לי הראש ואני רעב אפשר כוס מים.?"

כוס מים קרים הוגש במהירות על ידי אחד מהילדים ווצאלי התיישב על כיסא קטן שהוגש לו והשפיל את ראשו. מישהו - כנראה רופא דחף לו זריקה בצוואר, וצאלי ניסה להתנגד והזיז בפרעות את ראשו מצד לצד, עיניו האפורות התעגלו, וכעבור כמה רגעים הוא נרדם והונח לשכב על גבי מזרן דק ברצפת האולם.

"הניחו אותו קשור וכסו אותו בשמיכה" אמר מי שנראה היה כרופא, כשיקום - נברר עם הבוס מה לעשות אתו.

כשהגעתי הביתה בבוקר עדיין לא הייתי לגמרי סגור על הצורה בה עלי להשתמש כדי להנחית עליה את ההפתעה שבאמתחתי.

גלגלתי את מפתחות האופל קורסה על אצבעי המורה, תנועה שתכננתי זמן רב, אלא שהסיבוב לא עלה יפה, אולי בשל האצבע הרועדת, וטבעת המפתח התהדקה על האצבע בחוסר גמישות.

בתכנון היה עלי להפטיר עכשיו בנונשלנטיות, מול עיניה המתעגלות: "בואי, יוצאים לנופש", לאסוף את התיק שהכנתי מבעוד מועד במסתור הכביסה ולצאת בלי להביט לאחור. היא תמחה, תשאל, תנסה לדלות פרטים, אבל אני אחייך חצי חיוך ואגיד לה בטון מסתורי, "אסביר לך הכל על כביש שש. נו, תמהרי, יש לנו הרבה להספיק".

בתכלס', ייתכן בגלל הגלגול הכושל של המפתח על האצבע, הכל השתבש. בעודי על המפתן, לפני שהספקתי לומר מילה, שמתי לב שהיא באמצע להתארגן ליציאה, וזה לא יכול היה להיות טוב. היא הבחינה בנוכחותי ושאלה: "מה אתה עושה פה? אתה לא מאחר לכולל?"

עדיין היה אפשר להציל את הפוזה אם לא הייתי מתחיל לגמגם: "לא.. כלומר כן. אבל... זאת אומרת, אני לא הולך היום כי אממ אנחנו – " זה היה הרגע בו נזכרתי בניסוח המתוכנן. ולפני שהצלחתי להתאפס עליו היא אמרה בקול לחוץ: "הכל בסדר איתך? אני פשוט חייבת לרוץ. אני יוצאת עם מינדי לקניות לחתונה והיא מה זה לחוצה. תגיד אתה יודע איפה שמתי את המטען שלי?"

"את יוצאת. עם מנדי... לקניות!" חזרתי אחריה באיטיות של אידיוט בלתי שימושי.

"כן" היא אמרה וגבותיה הורמו במפתיע. "יש בעיה עם זה? סיכמנו את זה כבר לפני שבועיים, את היום הזה אני מקדישה רק לה. אתה יודע, היא צריכה לאבזר בית. עוד שבועיים חתונה".

"אה", אמרתי כדי להרוויח קצת זמן. אבל המילה הקצרה הזו לא ממש מרוויחה זמן, שתדעו.

"אז הכל בסדר?" היא שאלה תוך כדי התארגנות, ובאותה שניה נתקלו עיניה בשלט הרכב שעל אצבעי השמוטה.

"כן, פשוט... חשבתי... טוב". פאוזה. "בואי, יוצאים ל – "

"מה זה? שכרת רכב?"

" – נופש..." השלמתי בחלישות.

היא עזבה הכל, למרות שלא בטוח שהחזיקה משהו ספציפי, וקמה בבלבול. "נופש??"

"כן", חייכתי חיוך אלסטי מתחנף מדי. "הפתעה!" והרחבתי את החיוך.

לקחו לה כמה שניות להתעשת. "וואו. מה זה לא מתאים היום יוסי. מה נופש עכשיו? מינדי מחכה לי בסנטר. אני ממש מאחרת..."

"אז תתקשרי אליה לבטל. כי, כי אנחנו יוצאים לנופש", אמרתי.

"אתה רציני? נופש? כאילו, באמת?"

"כן!" אני מתעודד קצת ומחפש את זיק ההתלהבות שבטח נמצא שם אצלה איפשהו, "נופש! כמו שרצינו כל כך הרבה זמן!"

היא הביטה בשעון ונראתה קצת מטושטשת. "אני רציתי? מתי? אולי תבטל? נעשה את זה פעם אחרת?"

"את רצינית? לבטל? כבר הזמנתי צימר וסידרתי את ה – "

"צימר?" היא הביטה בי כאילו צנון צנח לה על הראש.

"כן. בצפון. וגם דיברתי עם אמא שלי, היא אוספת את הילדים היום ו – "

"אמא שלך?" היא הביטה בי כאילו דלעת הוטחה לה על הבוהן.

"כן. היא דווקא ממש בסדר עם זה. היא אמרה שאין בעיה וש – "

"אני לא שולחת את הילדים לאמא שלך, שיהיה ברור. וחוץ מזה זה ממש לא לעניין עכשיו. לא התכוננתי ו... אולי בכל זאת תבטל?"

"אמרת את זה כבר", קולי השקט מכסה בקושי את החימה הפתאומית שמציפה אותי.

היתה שתיקה.

"אפשר למצוא להם סידור אחר.. אם את רוצה. לילדים..." אמרתי.

"כמה זה עלה לך, הצימר והרכב והכל?" היא שאלה.

"לא הרבה. מבצעים עכשיו בכל מקום".

"אולי תב – "

"אי אפשר לבטל".

"אבל... מינדי, אני..."

"תגידי לה שלא היום, היא בטח תבין".

בסוף ירדנו לחניה, היא הלכה לאט אבל אפשר היה לשמוע את מחשבותיה דוהרות עד להבנה שאין מוצא מהכיף הזה.

התיישבנו בקורסה, והקלקות חגורות הבטיחות הדהדו בעוצמה רבה ונותרו לעמוד בחלל המצומצם כמו סלילי עשן בצנצנת וואקום.

יצאנו לדרך.

עליתי על כביש שש, וכשראיתי על השילוט הפניה למושב תפרח בעוד 10 ק"מ, עלה בי חשש שיש רק תפרח אחת, והיא לא באזור קיאקי כפר בלום.

רציתי לדפוק על ההגה ולבכות, אבל לא רצית להעכיר את האווירה יותר ממה שהייתה מכוערת.

בצומת הנשיא עשיתי פרסה אלגנטית והבטחתי לעצמי למהר מאוד, אולי היא לא תשים לב שהדרך התארכה בשלוש שעות.

כשהגענו לכפר בלום השמש כבר לא הייתה צעירה כמו פעם. האתר היה שומם, ורק זקן אחד עם כלב נחיה אמר לנו שהעונה עוד לא התחילה, אבל יש טיולי ג'יפים כאן לא רחוק. וויתרנו. מהכביש שבענו והותרנו.

ניחמתי אותה שלפחות בצימר נוכל לשכוח מהכל ולנוח, ומחר נהיה יותר מאורגנים, היא התאמצה לחייך ואמרה שדווקא נחמד. ממש נחמד, הסכמתי איתה. והותרנו את השקר ההדדי הזה להתגלגל שם על גדות נהר הירדן.

אמרנו לקפוץ למירון, אבל השילוט לא היה ברור לגמרי והגענו לגבעת המורה. עצרנו כדי לקנות טרופית בקיוסק, ואז צלצל הטלפון. אמא שלי סיפרה שהקטנה בוכה כל הזמן ולא אוכלת והקיאה שלוש פעמים, אבל שלא נדאג ורק נהנה. היא מטפלת בה ומקסימום תקפוץ איתה לטרם. ניתקתי את הטלפון והחומצות בגרון השתוללו.

היא התחילה לבכות ואמרה בפשטות שהיא רוצה הביתה.

עלינו על כביש שש והתפללתי כל הדרך שהשילוט לא יפשל הפעם.

וליד צומת כפר קסם היא נרדמה בתנוחה מיוסרת, הצצתי בה ולחשתי לפס הצהוב לימיני: יום נישואין שמח.

טוב,
הכל התחיל כשנתבקשתי לכתוב על הסיפור ההזוי שמתפרסם השבוע בתקשורת ומחולל סנסציה.
רציתי לכתוב עד 800 מילים אבל זה יצא כפול.
עכשיו אני מגיש לכם אותו כמו תמיד לביקורת. אז תהיו חדים.
הסיפור מופיע כאן בקובץ המצורף. תוכלו להוריד אותו ולקרוא בנחת.
וכמו כן זרקתי אותו בתגובות הראשונות, להקל על ה'מצטטים' למניהם.
עשו חיל.

הייתי קטן כשאולמי שמוטניק המפוארים והחדישים נפתחו בקול תרועה רמה.

כל השטיבל רעש מזה, כל הזקנים עם הטבק שדבוק להם לשפם, דיברו על זה שהוא הולך לנטוש את היונים ומתחיל להיכנס בעסקי החתונות, איזה אחד עם מגבת ממורטטת על הכתף, התעקש לומר "עוד תראו שהוא עושה כסף גם מהיונים וגם מהאולם", אבל אף אחד לא הקשיב לו, כולם היו בטוחים ששמוטניק הולך לסגור את היונים ולפתוח אולם.

ושמוטניק לא היה פראייר, נכון שהוא קשר את המכנסיים בחבל, ונכון שהמשקפיים הישנים והמזוהמים שלו היו מחליקים לו בכל פעם שהתכופף, ורק חוט הסיקרא האדום שהקיף את קבר רחל, ואחר כך עלה על ידיות משקפיו, הציל אותם מנפילה חופשית על אבני המרצפת המזוהמים של השוק במאה שערים, אבל הוא הצליח לעשות גם וגם: גם יונים וגם אולם. והיו כאלה שטענו שהוא מצליח עם היונים רק בגלל האולם.

אבל אני ידעתי שהוא מצליח רק בגלל ביילא דבוירה, שבדיוק היום הכריזו ברמקול על : "הלווייתה של הצדקנית מרת ביילא דבוירה שמוטניק עליה השלום, אלמנת הרב החסיד ר' פסח בונים שמוטניק זצ"ל, תצא בשעה עשר וחצי מאולמי שמוטניק דרך בית הלוויות שמגר להר המנוחות!"

כי ביילא דבוירה הייתה באמת מסדרת את העניינים, ושמוטניק היה רק מתרוצץ, מהדק את המשקפיים לאפו, ושואל בקול מאנפף: "רק שתי יונים אתה צריך? בטוח שלא שתיים-עשרה?"

ואני הייתי עומד שם עם הסל, ואומר לו:"אמא אמרה רק שתי יונים" .

"שתיים-עשרה וחצי?!" הוא היה עושה את עצמו כאילו לא שומע, "עשרים ושתיים?"

"שתיים", הייתי עונה, "זכר ונקבה וזהו".

"טוב נו", היה נאנח, תופס יונה עם הידיים, אני פותח את נייר השעווה, והוא מניח אחת ושתיים, סוגר בחבל דק, מגלגל בניר עיתון נקי ומניח לי בסל.

"אינגלה", היה נאנח ומרים את הגבות, "ווען מושיח שוין געקומען?" היה שואל, ואני הייתי מושך בכתפיים, והוא היה מוציא מציצה בצורת תרנגול ומביא לי. "תמסור דרישת שלום לאבא".

"בסיידר" הייתי עונה והולך, אבל אחרי כמה רגעים הייתי חוזר כדי להסתכל על היונים.

ביילא דבוירה היתה מגדלת אותם בחצר שלה, שובך גדול וצפוף עשוי מעץ ומרשת, ויונים רבות הסתובבו בו בהמולה גדולה.

הסתכלתי על יונה גדולה עם נוצות לבנות יפות על הרגלים, היא הסתובבה בשובך ופיזרה את המזון בתנועות רגלים פראיות: "את אלה לא אוכלים", שמעתי את הקול של ביילא דבוירה במבטא פולני מעלי, "אלה אנחנו מגדלים בשבילינו, רק את האפורות אנחנו שוחטים בשביל החתונות".

"יש להם שמות?" שאלתי את ביילא דבוירה.

"ללבנים יש", היא לחשה, "שמעלקא, זה שם למעלה, טויבא זאת הגדולה, ובנימין יענקב זה הקטן שם בצד".

"איזה מין שמות זה?" שאלתי אותה, "זה לא שמות של יונים".

"נכון", היא אמרה, והפנים שלה פתאום הפכו לקפואות, היא התחילה לעשות כל מיני דברים, לקחה את הכלי של המים ושפכה אותו, ניקתה אותו במטלית עד שהוא נצץ, והחזירה אותו לתוך השובך.

לא העזתי לשאול על שם מי הם קרואים, אבל פעם תפסתי את ביילא דבוירה יושבת על כיסא נדנדה, מחזיקה את שלושת היונים הלבנות ושרה להן שיר ערש ביידיש, המשכתי להציץ דרך הווילון וראיתי איך היא מנשקת את היונה הלבנה הגדולה טויבא, ואחר כך את שמעלקא, ורק בסוף נשיקה ארוכה לבנימין יענקב, ובדיוק באמצע נכנס שמוטקין לחדר, והיא נבהלה מאוד, וצעקה משהו בפולנית, ושמוטניק הסתובב ויצא מהחדר בלי להגיד מילה.

ואז ביילא דבוירה התחילה לבכות כל כך, והעינים שלה הפכו למפל של דמעות, וכל כולה היתה עליבות גדולה, ובקול דק היא ייללה בקול גבוה, כמעט מלאכותי, וזה היה הרגע לסגור את הווילון וללכת עם הסל של היונים הביתה.

כל מיני נשמות עלובות וקלושות הסתובבו בחצר של שמוטניק, איש דק עם קסקט, עור כמט שקוף, מבט מבוהל בעינים ופיסת לחם להאכיל את היונים בידים הכחושות שלו, תמיד בשרוולים ארוכים, תמיד במעיל, ותמיד שותק.

שפרה שהיתה די זקנה, ודי נוירוטית, שהיתה אוכלת ארוחת צהרים אצל שמוטניק, ושמוטניק היה מביא לה כמה גרושים ושולח אותה הביתה שתביא גם אוכל לבעלה הנכה.

ובשתיים וחצי בדיוק היה שמוטניק לובש את החליפת שלושת רבעי האפורה שלו, שם את הקסקט על הראש וצועד לעבר האולם, ובסל הסגול שלו שכנו זוג יונים צלויות, מקושטות בחוט אדום מקבר רחל, מונחות על צלחת חרסינה יפה, וממולאות באורז וצימוקים וכל מטעמים שביילא דבוירה דחפה לתוכם.

הוא היה נכנס, מדליק את הונטילטורים הכחולים החדישים שהיו תלויים על התקרה, והם היו מתעוררים לחיים בגניחה קלה.

"תראה" הוא היה מדבר עם שרשבסקי הפויקער, "כשאנחנו היינו צעירים לא היו כאלה ונטילטורים, ואני לא מבין איך הסתדרנו בלי זה".

"אתם הייתם בפולניה", היה אומר לו שרשבסקי, ושמוטניק היה מסכים ומתחיל לעבוד.

ליד הדלת היה מטמון ששמוטניק הראה לי פעם אחת, ושם מתחת לקרטון גדול, היו מונחים האבטיחים של הקיץ, שהערבי של הומינר מהשוק היה מביא לו עם האופנים ומשאיר לו ליד הדלת, ומתחת לזה היו כל מיני פירות וירקות.

"שפע גדול יש אצלנו", היה שמוטניק מתפאר, "בבנויס לא תראה כזה אבטיחים, לכל היותר יפתחו שם איזה קארטופעל קוגעל, אצלנו זה לוקסוס, הומינר שומר לי את האבטיחים הכי טובים מהבוקר, וגם משלמים על זה כהוגן, ועכשיו תעזור לי לסחוב את האבטיחים למטבח".

ולאט לאט היו מגיעים הסבים לאולם, יושבים על כיסא מעץ וקוראים קפיטל תהילים, ואחר כך היו מגיעים כל המשפחה של הכלה, ופעם אחת הייתי בשעה שהגיעה הכלה, והביאו צלם מקצועי, וכל המשפחה נעמדו סביב הכלה, והצלם העמיד שם מצלמה וצילם אותם איזה כמה תמונות טובות, וכל השכונה עמדו שם והציצו על הצלם, אבל שמוטניק היה עצבני על זה, ורטן על זה שמעכשיו אם כל אחד יביא צלם, ויעשו תמונות, זה יקח הרבה זמן, ויאלץ אותו להגיע מוקדם יותר לאולם, ואולי יקח יותר חשמל על הונטילטורים.

אבל ביילא דבוירה עשתה לזה סוף. מי שרוצה צילומים שיעשה בבית שלו, ומה פתאום מכניסים פה את כל הדברים המודרנים לתוך מאה שערים. ושרשבסקי ששמע אותה הזכיר לה שבפולניה היו מביאים צלם לכל חתונה, וביילא דבוירה התעצבנה ואמרה שהוא מדבר שטויות, ובפולניה בכלל זה היו גויים, וזה בכלל לא דומה, ומי שלא היה בפולניה, שלא ידבר בכלל על דברים שהוא לא מבין.

ושרשבסקי היה שותק וממשיך לנקות את המקל תופים שלו, ומותח את העור של הסנר, ופעם אחת אחרי התקפה של ביילא דבוירה הוא אמר בשקט שגם מי שלא עבר את פרעות תרפ"ט שלא ידבר על דברים שהוא לא מבין, אבל הוא לא העיז לומר את זה לביילא דבוירה.

אבל לא היה עובר זמן רב עד שהרב היה מגיע בסערה לאולם, מדליקים את הנרות ומתחילים לצעוד לעבר החצר, שם ארבעה בחורים חסונים היו פותחים את החופה המיוחדת שנתרמה לעילוי נשמת הנספים בשואה, ומיד לאחר מכן היו נכנסים לחדר ייחוד הנקי והמצוחצח, שביילא דבוירה הקפידה לנקות כל יום בעצמה.

שתי יונים היו ממתינות לזוג על השולחן, נתונות בצלחת חרסינה, חוט אדום מקבר רחל על הצוואר שלהם, וקנקן מיץ וסיפולוקס עם סודה. והחתן כלה היו נוטלים ידים, ואוכלים מהקוויליטש ששברו להם מעל הראש, ואז היו טועמים מהיונים, והרבה סגולות היו בהם, וגם ברכות שביילא דבוירה בירכה עליהם.

ושרשבסקי היה קצר רוח, ועד שהחתן והכלה לא יצאו מחדר הייחוד הוא היה שומר על התופים מהילדים המופרעים שמנסים לגעת סתם בלי רשות, שתי מקלות תופים ביד מאחורי הגב, וביד השניה סיגריה בוערת בלי פילטר, אחוזה בשתי אצבעות כוויות וצהובות, והוא מרכל על כל העולם.

כמה בחורים צעירים מתפארת בחורים היו מתקבצים מסביבו, שואלים אותו שאלות על התופים, ומספקים לו המון תשומת לב ונושאי שיחה.

וברגע שחלון הקטן נראו פניה של ביילא דבוירה, אות וסימן הוא שהחתן והכלה יוצאים מחדר הייחוד, ושרשבסקי היה מכה בתופים, וכל הקהל היה רוקד קדימה ואחורה בשורות, "סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו ולכל ישראל, אמן", ואז מרימים את החתן על הכתפיים, וכולם שרים "דוד מלך ישראל, חי וקים!"

ואחר כך "שאו שערים ראשיכם, והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד", וכל הילדים היו מחכים בצד, וכששרשבסקי היה מתחיל לשיר "עוד ישמע", כל הילדים היו עושים רכבת ארוכה ורצים בין החתן והרוקדים, ושמחה של צחוק של מצווה היתה מתפשטת באולמי שמוטניק, ושמוטניק בעצמו היה רוקד עם הסינר, ולפעמים כשהיה ממש עליז, היה שולף בקבוק של שליבוביץ מהמרתף של האולם, ומוזג ממש טיפה לכל אחד, בכוסיות קטנות מזכוכית.

"לחיים", היה אומר לכל אחד שקיבל, אבל הוא היה שותה ישר מהבקבוק ולאף אחד זה לא הפריע, כולם עמדו בתור וקיבלו את הטיפת שליבוביץ לתוך הכוסית, אמרו לחיים ושתו.

וכששמוטניק שותה, הוא משתכר, נופל על הרצפה, מדבר הרבה שטויות. ביילא דבוירה היתה עומדת בחלון, מזהירה אותו במבט קשוח שלא יעיז להשתכר.

יום אחד הוא באמת השתכר, זה היה כשפרצה שריפה בשובך, וכל היונים נשרפו, גם הלבנות. וביילא דבוירה ברחה לאיזה חצי יום לסוף סנהדריה, ורצה למקום שבו היה שטח ההפקר ועדיין לא היה נקי ממוקשים, ואחרי שכמעט מתה היא חזרה הביתה מפורקת לרסיסים.

ושמוטניק קנה אז יונים לחתונה מליבוביץ, ויצא להדליק את הוונטילטורים, ובתוך החתונה הוא לא ידע מה שלומה של ביילא דבוירה, והאם היא תשתקם, אבל אז שרשבסקי היכה בתוף, וכולם שרו "סימן טוב ומזל טוב", ושמוטניק יצא מהמטבח וראה את הפנים שלה בחלון של ביילא דבוירה.

ואז הוא הוציא את השליבוביץ הכי טוב שהוא מצא בשוק מחנה יהודה, שליבוביץ בלי הכשר, אבל ידוע שאפשר לסמוך עליו. מזג לכולם הרבה לחיים, ואת מה שנשאר שתה בלגימות גדולות.

ולשמוטניק אין אמצע, הוא או שפוי או שיכור. בין רגע הוא עלה על השולחן והתחיל לספר את סיפור החיים שלו, על לומז'ה, על נאצ'ק הסדיסט שנשך אותו בכיתה א', על הריח של השטרויזעל על האפל שטרודל, על מיידאנק וסוביבור, על היער של לונצק והפרטיזנים השיכורים, על המעגל שבו העמידו את הילדים הקטנים, על הבור האפל שנשאר לנצח בלב, על האדמה התחוחה שהוא ערם על קבר האחים, על השנאה העצומה לכל פולני או גרמני, ועל הילדים עצמם, לא סיפר.

ביילא דבוירה עמדה בחלון, דומעת ורוטטת מבכי כמו אז כשהצצתי דרך הוילון, כשהחזיקה את היונים עם שמות הילדים, ביילא דבוירה התרסקה כאן ליד החלון, קרסה על הרצפה וכמו התעלפה, מלצרים חסונים ממוסררה הרימו אותה והושיבו על הכיסא מנהלים של שמוטניק, ופרלשטיין השפריץ לה מים על הפנים.

ואז הלכתי הביתה, ויום אחרי זה זרקו אותנו מהדירה, כי היינו חייבים כסף למשכיר. כעסתי על אבא שלא שילם בזמן, והוא סתם מסבך את עצמו, כשאני אהיה גדול בחיים לא אהיה בחובות, בחיים לא יזרקו אותי מהדירה, כך הבטחתי לעצמי.

כיום אני יודע שלא עמדתי בהבטחתי, כי כבר הספיקו לזרוק אותי מהדירה, עברתי כמה דירות, ועיין חייב כסף לכל אדם שנתקלתי בו.

כשאני הולך ברחוב אני כבר לא רואה אנשים, רק מספרים, כבר שנים שלא הלכתי בקו ישר בצד אחד של הכביש, תמיד יהיה איזה בעל חוב שיגיע ממולי.

אני הולך בזיגזג, גורם לתאונות דרכים, כשהייתי בבני ברק ראיתי שכולם הולכים ככה, על הכביש, מעניין אם גם הם עושים את זה בגלל שהם בחובות.

רק כשהייתי בישיבה, פעם אחת קיבלתי טלפון מאבא, "שמוטניק נדרס", הוא סיפר לי, "כמו חתולה".

הוא לא הסתפק בתיאור הכללי, הוא גם פירט: "הוא נפל בבר אילן, ועלה עליו אוטובוס", הוא פרס את המילים כמו שהן על השולחן, מילים מדממות שעושות לא נעים בבטן. "נדרס כמו חתולה".

לא הלכתי להלוויה, לא יכול עם הלוויות, אני אלרגי למוות, שונא לנחם אבלים, מפחד מיתומים, מתרחק מאלמנות, מתעב קברים.

אבל עכשיו כשאני הולך בקצה הצפוני של מאה שערים, ובעוד פניה אחת אני אראה את אולמי שמוטניק המפוארים ניצבים לנגד עיני, כשלוחות עץ מכסים את החלונות, ושלט מתקלף מודיע על סגירת האולם ביז' בתמוז תשס"ג, בדיוק לפני חמש עשרה שנה.

ומול עיני שני פועלים שוברים את הלוחות שעל החלונות, פותחים את דלתות הזכוכית של האולם, ואני נכנס לתוך מוזיאון.

הונטילטורים הישנים הכחולים עדיין על התקרה, הערבים הדליקו אותם, אבל כל היתר השתנה, הקירות נצבעו באפור קודר, ורק פנסים קטנים האירו את המוצגים שעל הקירות, ציורים בפחם, ענקיים ומלאי סערה עיטרו את הקירות, ונעל של ילדה ניצבה על עמוד גבס באמצע האולם, מוארת בזרקור בודד.

"יד ושם וגלעד לקהילת ניז'נריק בפולניה

לשלושת ילדי הי"ד

טויבא, שמואל, ובנימין יעקב

השם ינקום דמם"

בקצה האולם עמד החלון ההוא, החלון של ביילא דבוירה, ריק ושחור, והחברה קדישא נכנסו עם המיטה, והניחו אותה על במה מיוחדת שהיתה בנויה במקום, זה היה מזעזע לפגוש אחרי כל כך הרבה שנים את ביילא דבוירה, ואי אפשר לומר לה כלום, אי אפשר לדבר איתה.

מסביב למיטה התאספו אנשים רבים שהכירו אותה מהיונים ומהחתונות, ילדים לא היו לה, הם נקברו ביער של לונצק. בצוואה שלה היא כתבה שהיא רוצה שהלוויה שלה תצא מהאולם, ומצווה לקיים דברי המת, אז הסכימו להוציא את הלוויה מכאן, מהמוזיאון הסודי שחוץ מאנשים בודדים איש לא ידע על קיומו.

פתאום נדלק האור בחלון של ביילא דבוירה, ומתוך החלון נשקפו פניו הקשישות של שרשבסקי הפויקער, הפעם מהצד הלא נכון של החלון. וכשהוא הציץ בחלון וראה את המיטה של מרת ביילא דבוירה שמוטניק עליה השלום מונחת במקום שבו היה יושב ומתופף, עיניו הקשישות דמעו, ובידים רועדות הוא כיסה את עיניו והתיפח לתוך הקפוטה החגיגית שלבש לשמחת אירוסי נכדו.

זה היה הרגע שבו שלפתי את המצלמה וצילמתי, את היד הזאת שמכסה עולם שלם שנגדע בזה הרגע, לא אשכח לעולם.

באופן ספציפי חשובה לי ביקורת על הקטע דלהלן. תזכו למצוות.

===================================

הוא התכסה בשמיכה עד מעל לתנוכי אזניו. הקרוואן להט מחום והצווארון המעומלן נספג במפלי זיעתו, אבל לא היה אכפת לו. השמיכה הזאת היא כמו עוגן עבורו; מסייעת לו להתכדרר, מפרידה בינו ובין העולם.

האופי הבהמי שלו מייאש אותו. למה המחשבות האלו מתבייתות דווקא במוחו? למה אף אחד מהחברים שלו לא מתעסק בשאלות המתחכמות האלו? ככה זה כשלא שקועים בלימוד. ככה זה כשפותחים סדק קטן ונותנים ליצר להיכנס. רגע אחד לא מתגברים ואחר כך זו בכיה לדורות.

לפני תקופה פתח את הלב בפני המשגיח. בכל זאת, ניסיון של עשרות שנים עם בחורים צעירים. גיסו שעיה, שלמד בישיבה לפני יותר מעשור, אמר לו פעם שהמשגיח הוא 'יחיד בדורו ממש' בחכמת הנפש.

המשגיח הקשיב לו ושתק. לכל אורך שתיקתו חייך חיוך רחב. היה משהו לא נעים בחיוך הזה. מתנשא. המשגיח אדם שפל ועניו בכל מהותו, לא יכול להיות שהוא מתנשא על תלמידים.

הוא התגבר על תחושת המבוכה והמשיך לפרוש את חיבוטי נפשו. בשלב מסוים השתתק. המשגיח כיווץ לפתע את החיוך, תפס במרפקו בעוצמה ונעץ בו מבט מיירא: "מוישהלה, לך ללמוד! שמעת? לך ללמוד! ללמוד ללמוד ללמוד!"

הוא הסמיק מאוד והאזניים שלו בערו. מה יש להן לאזניים שהן לא יכולות לקבור את הלהט העולה בהן?! הכל צריך להחצין?! מה זה כאן, בית יעקב?!

הוא הנהן בראשו, חייך חיוך מטושטש והלך לחפש לו כוס מים.

עצתו של המשגיח הוכיחה את עצמה לזמן מה, אבל כעת הוא שוב מקופל בשמיכתו באמצע היום. רוח נכאים משתלטת עליו והוא מקבל את מרותה בהכנעה.

כשהתעורר משנתו כבר האפילו השמים. הקרוואן היה חשוך, ותחושה מפויסת אפפה אותו. הוא התקשה להסתגל להמולת המסדרון ונכנס להתקלח ממושכות. כשיצא, ראה את המשגיח צועד מהורהר לבית המדרש, כפוף ומחויך. הוא לא סובל את החיוך הזה, אבל נעים לו עכשיו ושום דבר לא מוציא אותו מכליו.

שלום לכולם.
כעת אני אבקש ממכם לקרוא את הקטע הבא. שימו לב שהוא מאוד צפוץ ומאיים אבל תשתדלו להתגבר על זה.
אחרי שתקראו אני מעוניין להתייעץ אתכם על מקומה של הספרות המטושטשת נטולת אידיאולגיה.
צאו לדרך.
==============================================================
אין הרבה מחשבות שמשנות את האדם מן הקצה אל הקצה, ועוד סתם ככה ביום מעגלי מלא שגרה. גם שיכור חסר יציבות ידע להעמיד מחשבה כזו במקומה. חבל שהוא לא שיכור, כי אם היה כזה בודאי היה משיב בחיוב. אבל הוא מעדיף לדרוס את עצמו שוב ושוב עד דק. לטמון ראשו במים, או בחול. הוא מרגיש עכשיו כאילו נתקע בארובה של מפעל פחם, כל האופק מוחשך בכתמי אפר, שחור כמו מדרון. אפשר לחוש את הסכנה אבל קשה להגדיר אותה. הוא צועק לחושך ממתין לאיזה הד שיגאל אותו מספקותיו. שיבשר לו שהקרקעית רחוקה. גם הדעה שלו רחוקה כל כך. והוא נאחז את באריחים ביד יבשה וצועק לחושך שעוטף אותו. צועק, בועט, בוכה. הפחם נכנס לו בעיניים וחוגג שם בחופשיות. הוא ינפנף במברשת המרוטה אבל יעצור שוב כדי להשתעל עד כאב. ואז השיעול יעלם וישאר איזה כאב יתום, כזה שמכאיב בלי סיבה.

לכל ארובה יש סוף, אבל אין שום ערובה שזה יהיה סוף טוב. הטובים שבעיר יודעים איך לצלוח את החלקים המפויחים. איך לטפל בהם בלי ללכלך את הידיים. גם הוא מהטובים שבעיר. גם אם לא הרבה יודעים זאת, לו זה ברור כמו מסילה במכרה פחם. כשעוד היה צעיר לימים, שעה שהיה מחזיק מברשת צעצוע ומבריש את ליבו של עצמו, בגיל צעיר כל כך? הייתה סבתא מחניקה יבבת התרגשות. זכרונותיה חקוקים משל היו כתובת של מפעל או המפעל בעצמו. עוד לפני שזכה הדור לטכנולוגיות יומרניות. היה יוצא הסב בשקיעה. מקל קש גדול על שכמו. על פניו חיוך עוד יותר גדול. עד שיש להסתפק עם הוא מצחצח עם המקל או שמא אם החיוך. כשהיה שב סמוך לזריחה נדמה היה הוא לעוברים ושבים כמו גחל אבל חיוכו זהר דוקא בתוך כל השחור הכהה הזה. ובימים שלא הצליחה להירדם הייתה מכינה לו כוס תה חמים ועוגה קטנה. הוא היה לוגם בשתיקה, ראשו שעון לאחור מביט בקורות העץ שנמתחו על מעליו. הוא חושב על העבודה ועל המחיר. הוא מסכם לעצמו תמיד שהוא בסדר והוא עושה את מה שטוב לו ולמשפחתו.

מה זה משפחה? שואל לבו את הכליות. הוא מעדיף להמשיך לשתות, שיתעסקו בדברים חשובים יותר. הוא מגלגל את התה בסמטאות גרונו ממתין להם שיפסיקו לצרוב את קרביו. אוי, התה הזה טוב. מהרהר המנקה. את כל האשמורת השלישית הוא יקדיש למחשבות. יש מחיר לחושבים, הוא חושב. אבל הפירות שלהם מתוקים כל כך ששוה כל הבדידות הזו, כדאי הוא הפחם הזה כדי לזבוח אותו עבור מטרה אמיתית. שעה של קורת רוח בעולם מפויח. כמו מעיין צלול שמימיו צוננים, כזה שמטהר את הכתמים, מתנגדים להם עד זוב. ועכשיו הוא זך וצחור, גם עיניו מחייכות. הוא רואה עשן עבות נפלט מהנקיקים ומתפוגג ברוח עוד לפני ששמע על ארובות או מחשבות. שעה של קורת רוח, בתשובה ומעשים טובים.

אין עשן בלי אש, האמנם? בזוית עיניו העיר מתהפכת והוא בורח, מתפזר לצדדים כמו קיטור. הרוח מכה על עורפו בשעה שהוא נמלט. כמו אומרת, תזכור מי מצמץ ראשון. הוא מחזיק ביד את דור העתיד, ובשניה את עצמו. רץ הוא ככה, בערפל.

==============================================================

זהו עד כאן!
עכשיו ברשותכם בואו נדלג רגע על צורת הכתיבה שלי או על משפט כזה או אחר.
מה שאני תמיד שואל את עצמי זה, כמה אנחנו באמת רוצים לראות סיפורים כאלו?
סיפורים עם מוסר עמום, גם קו העלילה לא ברור, ההתרחשות לא מובנת, והסוף נקטע באכזריות מטרידה.
יש מבנכם שמתחברים לכתיבה?
ואם כן מה הם התחושות שמלוות אותכם?
תגדירו, תסבירו, לא יודע מה.. תעשו משהו!

זה קצר אמנם, אולי יום אחד נטפל בו, אבל זה בבחינת אל תמנע טוב וכו'.




הם למדו הלכות בכיתה, ברכת שהחיינו בבין המצרים. ואז קפץ לו אחד החצופים או הג'וליקערס' ושאל מתי מברכים שהחיינו כשמתפטרים מהרבי.
הוא מכיר את זה, הוא עדיין לא יכול להגיד שזה לא מזיז לו, אבל הוא כבר למד לבלוע.
אתה שואל מתי הרבי מברך שהחיינו? לא, עונה הילד, בחוצפה עסיסית. כזו שבעבר היתה מזכה אותו בסטירה הגונה ומצלצלת. הוא נתן בו מבט מצמית, ושאל שוב אתה שואל מתי מברכים על הילדים? אני אגיד לך, בדרך כלל הרבי מתגעגע לילדים בסוף שנה, בדרך כלל, אבל יש כאלו שהוא מברך עליהם שהחיינו.
בהפסקה הוא הלך לספר את זה בחדר מלמדים, ובדרך הוא חשב, שלפני חמש שנים הוא היה מאוד כועס, ונפגע, שכך מגיב לו ילד אחרי שנה, ואז הוא סיפר את זה למלמדים, ולפי התגובות הוא ראה מי עוד נפגע ומי כבר התרחק, יש כאלו שכבר עשר שנים מלמדים ואמרו שחייבים להעמיד ילד כזה במקום, ויש מי שאתמול נהיה מלמד ואמר שגם אנחנו היינו כאלו, ולא התרגש בכלל, אולי אפילו היה בכלל מחייך לילד הזה ואומר שהוא סתם ג'וליק.

שלום לכולם! אנא קחו כסא ושבו. כל אחד במקומו, שמישהו יסדר את המחיצה שם בסוף, תודה.

בואו נדבר על ביקורת.

כיוון שאנחנו אנשים עסוקים אני אחלק את השאלה שלי לשני חלקים:
למעמיקים ולADHD.

מעמיקים - הנה:
כשאת או אתה מניחים לפני הקורא סיפור, בעצם הגשתם חלק ממכם עצמכם אל הזולת. הגשתם. שאפו על האומץ.
עכשיו מה.
האם אתם רוצים שיקרה משהו בהמשך?
אם אתם רוצים אישור-אישוש לכך שאתם עצמכם נפלאים, וכותבים באמת יפה, דרישתכם לגיטימית. אנשים אוהבים מסאז' טוב לנפש, מחיאות כפיים מאולם שלם שמריע להם ולהישג המרשים שלהם.
אבל. אבלללללל . בואו נהיה כנים, רובנו לא כותבים טוב. רחוק מזה. 99% מהעולם מורכב מאנשים שלא כותבים טוב מלידה, ולא גאיוני ארץ שהעולם פשוט מתמוטט לנוכח הכתיבה שלהם.
אז בואו נניח שאנחנו כותבים קצת פחות טוב ממה שיכלנו לכתוב אם היינו משתפרים. איך נשתפר? נקח קורס ארוך ויקר לכתיבה? סבבה. עדיין אתם כותבים לאנשים שהם לא המבקר הספרותי אנין הטעם שלך. אתם כותבים ומגישים לאנשים שאתם רוצים את חוות דעתם.
כעת הקטע הזה הוא גם קצת שלהם. הם ערבבו אותו עם עולמם וחייהם וזמנם, וכעת יש להם משהו חדש ביד. והם רוצים לספר על זה, והם מגישים את זה אליכם ואצלכם זה מקבל פן חדש , ואתם רוצים לספר על מה שיש לכם ביד וחוזר חלילה.
אז למה לא להקשיב? למה לא להוריד את האגו, שקיים, אצלי, אצלך, אצלו, אצלה, ולקבל מה שאנשים אחרים חושבים? לא לבלוע ללא בקרה ולהקשיב לכולם. להקשיב לאנשים שמתעסקים קצת בזה. למה יש תופעה בפורום של אנשים שאם לא יקבלו 17 תגובות של מעעעלללףףףף אוי הלב שלי - הם פשוט ייעלבו? והאם כולנו לא קצת ככה?
אולי הביע היא בהגדרת הפורום - הפורום הוא לא לוח מודעות לכותבים. נקודה. הוא לא בשיטת פרסם ושכח. כאן המטרה היא מקצועית - להשתפר, להקשיב להפתח לשיטות חדשות ולפנים של דעות אחרות על ספרות.
אז לדעתי האישית. ביקורת מקצועית חשובה ממחמאות. אפילו בהגדרת רווח - אתם תקבלו יותר מחמאות אם תהיו יותר מקצועיים. כמובן שמחמאות כנות הן טובות. למה לא, זה נפלא, אבל כאן זה לא העיקר. כאן הם כלי טוב - להעברת ביקורת!
חושבים אחרת? תנו לי ביקורת!

ולADHDים כמוני -
קטע כתיבה. מישהו\י העלה. אתם חושבים שטוב בעיקר להחמיא או בעיקר להעיר?

דברו. אחד אחד. כן, אתה שם.

מעלה כאן קטע קצר שכתבתי בעבר הרחוק על נושא הלחם במוצאי פסח (בספרות לוח השנה אינו אקטואלי
אשמח לביקורת- האם הקטע מוגזם מידי? חסר קשר?

(לא?) על הלחם לבדו יחיה האדם.....
הם עוטים על השלל כעדת זבובים המתלקקת בעצמות הצ'ולנט משבת.
רומסים כל הנקרה בדרכם, בלבם המשאלה חיה ונושמת, זועקת למימוש.
הם אינם בוחלים בשום דרך, בייחוד שמאחורי אפרכסותיהם הפצועות ניצבים עוד תריסר פיות זבי רעב, ונטושי חיך. אשר קיבתם כקול הקורא, ואינה מוכנה להיוותר בלא מענה.
ושליחי הקודש, העטורים בכל מילי דשליחותא, ותחנוניתא, נשלחים אל הזירה עטופת הקרבות והיגון.
ומוזהרים הם מראש לבל ירך לבבם למול הררי פניות קודמות. ולבל תנוח ידם מלשמור ולעשות...
והם כבמלחמת מצווה, מתעטרים בכל עוז. לשונם משתוקקת, מבוקקת, מתבקעת בדמעות תיאבון. חשים שחלפו שנים מאז טעמו טעם זה.... צביטה פה, דחיפה שם, צעקה פהשם.
והנה השקית המיוחלת בזרועותיהם האדומות ממאמץ. מזיעים, מלוחלחי פיאות ובעיקר מרוצים, הם פוסעים בבהילות השמורה למקרי חירום. למען לא יהפכו ראשונים לאחרונים, ובעיקר, הכי חשוב לאחוז בשקית בחרדת קודש, יען אמור תוכנה לכלכל פיות נתוני מצור, ובצורת, אשר לא טעמו טעם לחם מזה ימים רבים.
וכל הממתינים מתבשרים שישועתם קרבה לבוא,
וכמובן מכינים קיבתם לאושרה העתיד לבוא. ומתיישבים, ופורסים וסועדים.
ויסיימו הסעודה ב'כן נזכה לשנה הבאה'. בעסיסיות, ברכות, בקריספיות ובירושלים הבנויה!

בס"ד

בסיעתא דשמיא - נתחיל כאן מסורת צנועה, שבעזרת השם, ומתוך כוונה טהורה, תתפתח ותהיה כלי יקר ומועיל.

אני אעלה כל שבוע נושא די מופשט שעליו אבקש מכם לכתוב קטע שירה קצר.

כמה קצר? מאוד. תקצרו ככל האפשר עד לאיזון בין חוסר בהירות והרחבת יתר.
השיר הקלאסי מבחינתי יהיה בן כ4-6 שורות. אבל איך שתרגישו. קראתי גם משפט אחד קצר ולירי שריגש מאוד.

הנושא יתפרסם ביום חמישי כך שיהיה לכם את כל השבת לגלגל את זה בראש.


הנושא הראשון שלנו הוא -
שייכות
אתם לא מוגבלים למובן אחד או משמעות אחת - תנו מה שמתגבש לכם בראש ובצורה לירית.
חרוזים הם כמו קישוט - אל תתנו להם להרוס לכם את המסר. אתם יכולים לנטוש אותם לגמרי. עדיף.

הערות ודיון יהיו כרגיל - באשכול נספח נפרד. לכאן תעלו בבקשה רק את השיר שלכם והרחבה קצרה, אם תרצו.

ב.ה.נ.ו.

זכיתי לכתוב ספר, מסיפוריו של הרה"ק רבי מוט'ל מסלונים זצ"ל, מכתבי סבי תלמידו ר' אהרן ריזל ז"ל. כתבתי לפני כמה שנים ביומונים ועוד.
עכשיו עומד אני לקראת הוצאה לאור של ספר שני, ללא מטרת רווח (מצידי בכל אופן) ולזיכוי הרבים.
אשמח לקבל עזרה ושיתוף פעולה.
אני מודה מראש על כל הערה וטיפ שאקבל מכם.
שם הספר: פשוט לראות
התוכן: נפלאות השי"ת ושידוד מערכות הטבע ביד עבדיו - חכמי הדורות האחרונים
מסופר בו מהחזו"א, הרבי מריבניץ, רג"מ מזוועהיל, רד"מ מקרעטשניף, ועוד צדיקים.