קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
לא כתבתי מלא זמן
@אבימי כבר כועס עלי, כמעט לא מדבר איתי.
אתמול אמרתי אתה חייב להתיישב לכתוב, לפני שתתנוון.
לא ידעתי מה ועל מה, התחלתי, ומאחר וכידוע בחלק העלילתי אני חלש.
אבקש מכם ידידי, המשיכוני פרק ב.

אחת וחצי אחר חצות, אחרוני המתמידים כבר פרשו מהסטנדר, בית המדרש כמעט ריק, נורה צהובה ישנה זורקת אלומת אור בכניסה לחדר האוכל, אחרוני הליצנים פינו את קרנות הזווית ורק חתול בודד חצה בנחת את הרחבה.

שמואל חוזר מחתונה של בן דוד בגן אירועים מרוחק ראשו קצת מסוחרר אין הוא רגיל להאריך את הימים לשעות מאוחרות כל כך, שלושה טרמפים מאחוריו וכמה כוסיות של ויסקי, וכל חפצו להביט אל החלום מהכרית.

הוא מביט כה וכה, מציץ לבית המדרש שתיים מהמתמידים עדיין רכונים על הסטנדרים ועוד אחד מהצ'יקאבערס' ליד הארון מעיין.

הוא עובר דרך חדר האוכל השמם אולי נשאר שם איזה בסקוויט לפני שהוא נרדם, קצת חלב בכד שידע ימים וריחות טובים יותר והוא מזהה דרך החלון תנועה חשודה במסדרון הפנימיה.

הוא מביט לשם, לא זז, קופא על עומדו אבל גלגלי המוח רצים בטירוף, זה לא מישהו משלנו, מה הוא עושה כאן?

הוא רואה, זו לא פיג'מה זה לא ביגוד שלנו, גם התנועות, הוא בודק שוב, ורואה בכניסה עוד אחד, מתצפת. נראה שהוא בקשר עין עם ההוא שבמסדרון, איך הם לא זיהו אותו כשהוא נכנס? איך הוא לא שם לב אליהם? כנראה לא מכירים מספיק טוב את כל הכניסות, הוא לא מספיק לחשוב הרבה, ושומע רחש מאחוריו, ליבו נלפת הוא חושש, ושומע לחש, שמואל זה אני, אל תדאג, אבל מה אנחנו עושים, אין לי אומץ לזוז, אני כבר כמה דקות רואה אותם מסתובבים כאן ואף אחד לא שם לב.

שמואל שהפחד העלה אצלו את האדרנלין למוח, קיבל קצת ביטחון בשל החבר שלצידו, ובלי לחשוב הרבה, רץ בטירוף לתוך פנימיה סגר את הדלת הראשית מאחוריו וצרח: 'גנאאאאאאב' 'גנב בקומה שתיים', 'גנאאאאב'.

הבחור שהיה מאחוריו רץ למדרגות החירום וטרק את הדלת שם, ותוך שנייה שעטו עשרות לובשי פיג'מות שהכרית עוד על הפרצוף שלהם ברחבי הפנימיה, איפה הוא?

וכמו בתיאורו העסיסי של רבי אלתר כולם הצביע לשם ולשם בוקה ומבלוקה.
מספר נערים רצו למדרגת החירום, חלקם חזרו לבשר שהם ראו מישהו קופץ מחדר מאתיים ושש, אלא שחדר מאתיים ושש היה נעול, אף אחד כנראה לא התעורר שם, אף אחד לא יצא משם.

הדפיקות הנמרצות על הדלת לא הובילו לשום תוצאה ותולי הזריז כבר התפלח דרך חלון השירותים לתוך מאתיים ושש, כשכמעט כל הישיבה מסביב מצפה במתח שיפתח את הדלת מבפנים.

ומה שהוא ראה שם...
    • דיון
    648
  • נתן גלנט submitted a new Article:

    החלטתי לרוץ לכנסת - - -

    החלטתי לרוץ לכנסת, כן.
    הרצון נבע בי ממזמן. ראיתי את כל הכשלים סביבי, את היכולות שלי, את העתיד המבטיח הצפוי לי אם אעשה את זה כמו שצריך -
    והחלטתי לתפוס יוזמה, ולרוץ.
    חברים וידידים ניסו לרפות את ידיי עוד בתחילת המרוץ.
    הם אמרו: חבל לך, אתה לא בנוי לזה, אתה תתייאש באמצע, תעשה מעצמך צחוק.
    לא היססתי, הודעתי להם שעם כל הכבוד - אין לי כבוד לדעות לא מוסמכות של אנשים שאינם מומחים בתחום.

    יצרתי קשר עם אנשים חכמים, בדקתי את כל הנתונים, הם דווקא היו בעד, הם אמרו: תרוץ, יש לך סיכוי טוב להגיע לשם.
    פניתי לרב...

    Read more about this article here...
    • תודה
    Reactions: איסתרא בלגינא1 //
    0 תגובות
    מערכת בית פרוג submitted a new Article:

    יצירתיים? בואו לכתוב איתנו!

    חנן לחץ שוב ושוב על כפתור השלט שבידו, כאילו שאם ילחץ יותר פעמים ויותר חזק זה מה שיעזור.

    הוא עמד במרכזו של מגרש חניה ענק, כזה שרק מרחבי האינסוף של הנגב יכולים להציע, וסקר שוב ושוב את החניון, מחפש נואשות אחרי המאזדה 3 הלבנה שלו, אחת מני מאות רבות של רכבים בחניון, כשבתוכם כמות לא מבוטלת של רכבים מהדגם הזה.

    שוב ושוב הוא עבר על כל החניון, תוך כדי שהוא לוחץ על השלט כל הזמן, עד שהיה בטוח שכבר כיסה את כל החניון גם אם טווח השלט שלו היה עשרה מטרים, בוודאי כשהטווח של השלט שלו מאה מטרים, ומעולם הוא לא...

    Read more about this article here...
    לפני ימים ספורים פתחתי אשכול בפורום איש את רעהו, טחנתי וקדחתי.
    סיפרתי לכל העולם ואשתו כי יש להם סיכוי טוב לאחוז בקרוב בספר הנחשק 'תן לישון, געציל!', וזאת בתמורה להשתתפות ותמיכה מראש בקמפיין לגיוס ממון לשם הוצאתו.
    אל תשאלו, שיגעתי אותם שם, הודעות ארוכות, הסברים, שמאלץ, כל השטויות עם כל הזיקוקים והעניינים.

    ופתאום, כמו חץ שחור שמפלח לשתיים את החלום הכי וורוד - נזכרתי בזעזוע כי...
    ובכן...
    שכחתי להטריד את שוכני פורום כתיבה, כמה טיפשי מצידי.

    בושה וחרפה, חוסר שוויון זועק.
    את פורום ציירים כבר הספקתי להטריד (בנימוס, אני רק אורח שם)
    את פורום מעצבים גרפים כבר הספקתי להטריד (פחות בנימוס)
    את פורום איש את רעהו אני מטריד כל הזמן (
    ראו כאן)
    ופורום ספרות של פרוג - נהנה משקט אקסלוסיבי...
    טירוף, חוסר צדק, חוסר איזון!
    אז כמו שהחבר'ה בבג"ץ אוהבים, סוף סוף יש שוויון, והנה גם אתם שמעתם על הקמפיין החדש.
    אז הנה הלינק, בואו לתמוך, כי מעבר לכל ההומור - זה באמת באמת חשוב לי, לכם, לפורום פרוג, ולכל מי שבעד עידוד יצירה חדשה ושונה בנוף.
    מחכה לכם שם, נתן.

    https://headstart.co.il/project/45291
    זאת תגובתי הראשונה בפורום הזה. הייתי מגדיר את עצמי כמתחיל עם נסיון (זה לא תרתי דסתרי).
    הערותיכם תתקבלנה בברכה.


    עלילה מהוויות בחור אמריקאי שנודד ללמוד לארץ ישראל

    אוירא דארץ ישראל

    מיד כשנשקו גלגלי ספינת האוויר את אדמת הקודש, טרם נשמתי את אוירה, פצחה מקהלת 'שלום עליכם' מתוכו של המיקרופון שמעל ראשי, קולו צרוד מזה מרוב צלילי ה'דינג דונג' שבקעו לעיתים תכופות, נראים כמתוזמנים להעירני בכל פעם בה סוף סוף הצלחתי להירדם במשך הטיסה בת האחת עשרה שעות, קולו המקרטע של המגפון של המציל ב'קעמפ' ברור בהרבה מזה.

    מעבר לחלון ניסיתי לרוות את עיני במראות ארץ ישראל אותה אני מכיר רק מהתמונות, אך הם נתקלו ב'פועלים אתכם בכל החלטה' המרוח על דופן ה'שרוול'. מחשבותי נודדות על הארץ הנחשקת עליה שמעתי סיפורים על גבי סיפורים מאבי שנדד לכאן ללמוד תורה מאוסטרליה הרחוקה, כל פעם שרק החל לדבר מהתרבות הישראלית עלה מן חיוך של געגועים על פניו, ניכר על פניו שכמה שהוא סיפר לנו ומגלה טפח ממעלליו בארץ ישראל, הוא עדיין מכסה טפחיים.

    ההגירה שלי מהישיבה קטנה בבורו פארק לישיבת מיר שבארץ ישראל באה בעקבותיהם של אחי הבוגרים שגלו גם הם למקום תורה, הם הכינו אותי בעצות מיוחדות וחוקי הישרדות, בישיבה בכלל ובארץ ישראל בפרט, כל אחד עם הטיפ המיוחד שלו כשהוא מוסיף סיפור עסיסי מהוויותיו בארץ ישראל - באזהרה ובתנאי קודם למעשה שלא אספר להורים דבר וחצי דבר.

    קמתי ממקומי וניסיתי לחלץ את עצמותי שאסרוהו ברהטים, תוך כדי שאני מנסה לשחזר לעצמי את כל ההכוונות וההוראות, דלתי המטוס נפתחו ואנשיו החלו להיפלט החוצה, לפתע אני שומע מאחורי גבי קול גברי ישנוני מרטן בקוצר רוח 'סליחה אפשר לעבור', תכף כשגילו רדרי מוחי את המילה 'סליחה' נפלטת מאי שם - נזכרתי באחי שרוליק ופעלתי לפי הוראותיו הקפדניות; 'כשאתה שומע את המילה הזאת נאמרת בסביבה שלך תראה להיעלם מהשטח תוך שנייה כי ה'סליחה' בישראל משמשת כמילת התנצלות הנאמרת לדחיפה הגונה שבדרך', נרתעתי ודילגתי מהמעבר אל תוך בין הספסלים ותפסתי מחסה לצד אחד הכיסאות.

    שרוליק גם סיפר לי שהישראלים מרוקנים את מושבי ה'ביזנעס קלאס' בצאתם את המטוס, ולא משאירים זכר של אוזניות או עדות כלשהו לשמיכה אוטמי אוזניים או מגן עיניים, אך בדרכי החוצה צדו עיני אוזניות שמיכות וכריות מיותמות - פזורות בהמוניהם במחלקת הביזנעס ולא היה איש שחס עליהם לקחתם איתו, אין ישראלי אחד שיכול לפרגן לעצמו מושב בביזנעס? תהיתי לעצמי, נשראתי ללא מענה.

    סחבתי את רגלי החוצה משני צדדי הדלת עומדים להם הדיילים ומקדמים את פני הנוסעים ב'שלום' חביבי, מלווה בחיוך נסוך על פניהם משל לא עסקו בשתים עשרה שעות האחרונות בלשרת את הנוסעים בפרך, לנסות להרגיע את הזקנה שהתלוננה שהתינוק שמאחוריה מזכיר לה זמנים לא טובים ושיזיזו אותו משם, ולשכנע את העלם שהתעקש שלא אוהב את ריח הבושם של הדיוטי פרי - שלאחר פתיחת המיכל אין החזרות... שרירי קודקודי התחילו לכאוב רק מלראות אותם נאלצים לחייך ממושכות מאוזן לאוזן.

    ◆ ◆ ◆

    עמדתי ליד המסוע והמתנתי בחוסר סבלנות למזוודה שתסכים לפגוש אותי שוב, אך היא בשלה לא התחשבה ברגלי הדואבות ונלאה מלשחרר אותי מההמתנה המעצבנת, כבר הספקתי לעזור לבחורצי'ק שרדף אחר המזוודה שלו שסובבה את המסוע בעליזות ולא הצליח לעצור אותה מסיבוביה. סוף סוף הגיעה גם המזוודה שלי חטפתי אותה וצעדנו לעבר היציאה.

    המשך יבוא?
    על מי בטחת כי מרדת בי - ישעיהו לו ה
    שמעתי סיפור מתוק
    בהרצאה של הרב שלום מאיר ולך

    היה "קמצן מופלג", שהצליח להסתדר בחיים בלי לשלם שקל, ישן בחדר מדרגות, לקח את הירקות שזורקים בשוק למאכל, קיבל בגדים יד שנייה.
    הוא החליט שהוא רוצה להתחתן, הוא ידע שבעיר שלו אף אב לא ייתן לו את בתו להינשא, לכן השאיל בגדים ויצא לעיר רחוקה לחפש אשה, שם השתדך עם בת זוגו, והביא אותה לעירו, בית הוא כבר היה מכרח לקנות, אבל לא היה בו כלום לא שולחן לא כסאות,
    היא הגיעה חשכו עיניה, הוא אמר לה זה מה יש !
    אח"כ הוא הביא לה אוכל עגבניות כמעט רקובות, ואמר לה זה מי יש!
    והיא הייתה בוכה ובוכה, עד שהתרגלה לחיים כאלה עם הקמצן והפסיקה לבכות.
    יום אחד הוא ראה שהיא שוב בוכה,
    הוא שאל אותה מה קרה היום ?
    היא סיפרה שקיבלה מכתב מהוריה שהם באים לבקרה בביתה החדש,
    הוא שאל אותה: "נו אז מה ? "
    היא אמרה לו איך אני יכולה לארח אותם ככה כשאין פה לא כסא ולא שולחן ? והם יראו באיזה תנאים ירודים אני חיה כל הזמן.
    אמר לה בעלה כמה זמן הם ישהו כאן בעיר,
    אמרה לו: יומיים,
    טוב, הודיע לה הענין מסודר,
    ביומיים אלו יהיה הכל, יהיה שולחן ומפה כסאות, כלי הגשה לסעודה צלחות סכו"ם.
    מה עשה ? הוא חיפש דרך איך להשיג הכל בחינם, עד שנודע לו על גמ"ח שמשאיל כלים לשמחות, הוא סבר שגם ביקור של חמיו וחמותו זה 'שמחה', והלך להשאיל כלים.
    הוא הגיע ושאל כמה עולה להשאיל כלים ואמרו לו הכל בחינם, רק מה שיישבר תצטרך לשלם,
    אמר "אם זה בחינם תביא הכל".
    לקח שולחן וכסאות יפים, מפה יפה צלחות, סכו"ם. סידר את הכל על עגלה עם ארגזים,
    ושאל: מי יסחוב לי את זה עד הבית ?
    אמר לו מנהל הגמ"ח: זה כבר לא בטיפול שלנו, אם תרצה יש למטה סבל בשם יוסי, תדבר איתו והוא יסחוב לך בתשלום.
    זה כבר לא היה בתכנית שלו, הוא יצטרך לשלם כסף על הובלה ?
    הוא ירד למטה מצא את יוסי, שאל אותו כמה תיקח לסחוב את כל ה'כבודה', אמר יוסי ב-30 ש"ח אני מביא לך את זה עד לבית.
    אמר לו טוב תיקח את זה.
    אמר לו הסבל, תשלם את הכסף,
    אמר לו הקמצן את הכסף אני משלם בתום העבודה.
    באמצע הדרך, אומר הקמצן, תראה אני חושב לתת לך משהו ששווה הרבה יותר מכסף,
    אמר לו הסבל, סיכמנו על 30 ש"ח
    אמר לו הקמצן, מה תעשה עם 30 ש"ח כסף בא כסף הולך, לי הייתה סבתא חכמה שנתנה לי 3 עצות שיסדרו לך את כל החיים, אני יגיד לך את העצות האלו וזה שווה הרבה הרבה יותר מכסף.
    אמר הסבל, נשמע מה העצות ונראה אם הם שוות,
    אמר הקמצן, אחרי שתדע את העצות כבר לא תרצה לסחוב לי, קודם תעשה את העבודה בסיום העבודה אני ייתן לך את העצות.
    אמר הסבל, ואם זה לא עצות טובות ? אך אדע שהעיסקה כדאית לי ?
    התווכחו והתווכחו עד שהגיעו לעמק השווה, הם יחלקו את הדרך לשלושה חלקים ועל כל חלק הוא ייתן לו עצה אחת.
    הסבל סחב כברת דרך ופתאום נעצר, שואל אותו מה קרה ?
    הסבל אומר שכבר עברו שליש מהדרך ועליו לומר את העצה הראשונה.
    אומר הקמצן, תשמע סבתא שלי הייתה חכמה גדולה, היא אמרה לי כך: "לעולם אל תאמין, אף פעם אל תאמין לאלו שיספרו לך שללכת ברגל זה יותר טוב מנסיעה באוטובוס, הרופאים יספרו לך כל מיני סיפורים, אבל תדע לך נסיעה באוטובוס היא הרבה יותר נוחה".
    הסבל שואל, מה החכמה פה ?
    את זה כבר ידעתי לבד ! אמר לו הקמצן, לא זה לא מה שאתה חושב, יש פה עומק תחשוב על זה.
    טוב, הסבל ממשיך, אחרי שליש נוסף הוא מבקש לשמוע את העצה השניה,
    אומר לו כך: תשמע סבתא שלי הייתה חכמה גדולה, היא אמרה לי כך: "לעולם אל תאמין, אף פעם אל תאמין לאלו שיספרו לך שלהיות רעב זה כמו להיות שבע. אין דבר כזה ! מי שאוכל מרגיש טוב, ומי שרעב מרגיש נורא".
    הסבל שואל, מה החכמה פה ?
    את זה כבר ידעתי לבד !
    אמר לו הקמצן, אתה מבין את זה שטחי, יש פה עומק תחשוב על זה.
    טוב הסבל ממשיך בדרך, והגיע לבניין, הוא אומר לו תגיד את העצה השלישית, אומר לו הקמצן, לא עוד לא הגענו תעלה את הכל עד קומה רביעית, הוא סוחב קומה ראשונה קומה שניה, מזיע מתנשף ומתייגע עד שסוף סוף הוא מגיע לקומה רביעית.
    ואז מפתיע אותו הסבל ואומר לו את העצה השלישית אני יגיד !
    שואל אותו מה קרה ? אני צריך לשלם לך עכשיו עם העצה השלישית, אומר הסבל, לא ! את העצה השלישית תשמור אצלך, לי גם הייתה סבתא מאוד חכמה, היא לימדה אותי כלל חשוב בחיים.
    לא צריך שהכלים יהיו למעלה, אפשר שהכלים יהיו למטה, ובאמרו זאת תפס את כל הכבודה העלה אותה על המעקה והשליך אותה ארצה לקרקעית הבניין...

    מה חשב לו אותו קמצן, כמה הוא יוכל לצחוק מהסבל -
    "על מי בטחת" כשצחקת מהסבל, לא חשבת שבסוף יש חשבון ?!


    זה המבט שנאמר בישעיה ואומרים אותו בסליחות של הספרדים, על מי בטחת כי מרדת בי, מה חשבת כשחיית בלי חשבון ובהפקרות ?
    לא חשבת שתצטרך לתת על הכל דין וחשבון ?!

    אמנם צריך לחזק את הבטחון שנצא בדימוס, אך טוב לחוש תחילה בהיבט הזה של הכנה ליום הדין.
    שנה טובה,
    כתיבה וחתימה טובה
    נתן גלנט submitted a new Article:

    טעותו הגדולה של עיסאם, אזרח סוג ב'...

    ליבו גנח, נפשו יללה, אפו נטף, עיניו צרבו. חום הנגב לא עשה לו טוב בכלל.
    עיסאם עמד בתור הארוך, מבטו מורכן אל הגלאקסי שאחז בידו, מלטף מידי פעם באגביות את שֵׂער הצדעיים של בן גוריון היהודי, שמשום מה נתקע לו על מסך הבית.
    הוא עלעל בשעמום בתמונות השמורות בזכרון המכשיר, בדק את ההודעות האחרונות שהתקבלו בוואטסאפ, הכניס את המכשיר לכיסו, הוציא שוב, הקיש על המסך שתי נקישות מהירות, קפץ לביקור זריז לפייסבוק - שקט, דממה, שום הודעה חדשה לא חיכתה לו.

    הוא בטש ברגלו את אבני החצץ הקטנות, ותהה בפעם המאה למה...

    Read more about this article here...
    מוקדש לדודה נחמה של @נתן גלנט, שגם הציע להעלות לפורום.

    הדודה שמתקנת שגיאות בעברית / בכָּל מילה שנייה / סליחה בכל מילה שנייה / היא תמצא לך כבר שגיאה / ומי שהיא נתקלת בו מסכן / ומה שלא תגיד היא תתקן / אז אם היא לא רואה אותך תשמח / ואם אתה רואה אותה – תברח!

    אני אומר נראָה / אז היא תגיד נראֶה / אני אומר לה מָה / והיא עושה לי מֶה / היא לא יכולה בלי זה / כי אצלה זה כבר טבע / אני אגיד שבעה / אז היא תגיד לי שֶבע / אני מסכים כבר לשֶבע / אז היא תגיד שבעה / אני נכנע - שבעה / אז היא תצרח: זה נקבה!

    אני אומר חֵצִי / היא כבר תחתוך אותי: חֲצִי! / כי מה שלא אגיד / היא כבר משהו תמציא / אני אומר עָפָר / אז היא אומרת אֵפֶר / אני אומר בית-ספר / - התכוונת בית הספר! / כי מה שלא תאמר / היא תתקן אותך מיד / אז מה בכלל הפלא / שהיא תמיד לבד!

    (מקור: רוביק רוזנטל)
    היות ולא העליתי חומר כבר הרבה זמן, אעלה כאן מאמר על פר"ש שאני כותב מדי שבוע באיזשהו מקום. בדר"כ אני לא כותב שם סיפורים, אבל במקרים כמו השבוע שמצאתי את עצמי ביום שלישי בלילה קרוב לחצות בלי מאמר (לאחר שזכיתי לארח בביתי את אחד מהיותר נכבדים בפורום דכאן) - אני פשוט כותב סיפור עם השלכה בנוגע לפרשה (והוא הנקרא משל, אליגורי"ה בלע"ז).

    המבקרים יבקרו, והנהנים יהנו:

    המשא, המסע, והמסר

    את חייו של פאיד אבו טאלב ניתן היה לחלק לשניים, אפשר היה לדעת זאת בקלות, ולו רק על סמך הצצה קטנה בפניו במשך התקופה עליה נרחיב להלן.


    חייו של פאיד התחילו והמשיכו באותו כפר קטן אי שם בפאתי רמאללה. שם לראשונה הוא דשדש יחף במבואות הבוציות של הכפר, ומשם הוא גם יצא לראשונה לעבוד אצל היאהוד.


    לא מפונק היה פאיד, ובכל זאת הייתה מלאכה אחת אותה הוא תיעב בכל מאדו - מלאכת נשיאת הג'ריקנים של המים מהברז שבמרכז הכפר, אל תוך הדוד שבגג ביתו אשר בפאתי הכפר. כבר בהיותו בן שמונה הטיל עליו אביו את המלאכה השנואה, ומאז לא רק שלא הצליח להתפטר ממנה, אלא שאף הוסיף בשנאתו אליה עשרת מונים.


    לא משאם של הג'ריקנים הוא שהעיק על פרצופו המכורכם של פאיד. גם לא הקנאה ביאהוד שלהם ברזים מצ'וכללים שאינם נצרכים להטענה תדירית. הייתה זו המציאות העגומה - בה הוא מגיע לביתו המרופט בתום יום עבודה מתיש בשמש הים תיכונית הקופחת, ולפני שהוא מצליח להכניס לפיו היבש מצמא טיפת מים עליו לצעוד את מאות המטרים בין מרכז הכפר לביתו, כשהג'ריקנים הכבדים על ידיו הקרועות ממאמץ, זאת לאחר שבני משפחתו כילו את תכולת הדוד עד טיפתו האחרונה. הוא אמנם נוהג לקלל אותם במלוא כריסו הרחבה ופיו הגמלוני, אבל אפילו שכלו הזעיר מבין כי מקללות לא יצאו מים, ושוב נכנע הוא לגורלו ויוצא אל הצעידה היומית הכה שנואה.


    הכל השתנה ביום מן הימים, רק שממש לא בזמן בו אמורים היו הדברים לקרות.


    באחד מימי הקיץ היותר חמים באזורנו, נקשו על דלתות ביתו של פאיד עובדים של הרשות המקומית, ומלמלו משהו על צנרת וחשבון מים ועוד כמה דברים שפאיד העדיף לא להראות שהוא לא מבין בכלל. מה שהוא כן הבין, זה שהם צריכים לעשות משהו עם הצינורות, ושמעכשיו יהיה זרם מים יותר טוב. הוא אפשר להם להתעסק עם הצינורות, והיה דווקא מבסוט לראות שבאמת הזרם נעשה טוב משהיה.


    רק שהחיים של פאיד המשיכו להיות עגומים, בגלל שלסחוב מים הוא לא הפסיק. האמת, שהוא שם לב שמאז הגיעו העובדים הללו נותרים עדיין מים בברזים כשהוא חוזר הביתה, מה שמאפשר לו לשתות לפני שהוא יוצא לצעידה השנואה, אבל מכיוון שהוא מעדיף להקדים את מילוי המים בדוד לכילויים - הוא שב ויוצא מיד לאחר ששותה לצעידת מילוי הדוד.


    ואז הגיע היום שפאיד כמו נולד בו בחדש. אמנם כמה גרמים נוספים של דעת בקדקודו החלול של פאיד היו הופכים את היום הלז ליום המביש בחייו, אולם מחמת שפאיד בורך במתנת הטיפשות, השתנו פניו מאותו היום ממכורכמים למחויכים.


    הדבר התרחש באמצעה של צעידת המים המדכאת. למולו של פאיד חלף בדיוק עימאד שכנו לכפר, שלא הבין בדיוק מה פשרם של הג'ריקנים. 'מה הדא?!' שאל עימאד, שניסה לנחש שמא שכנו השיג כמה גלוני דלק בזול. הייתה זו שאלה שהובילה לשיח חרשים, משום שפאיד לא הבין איך עימאד חושב שהוא יוכל להסתדר בלי מים, ועימאד לא הצליח להבין למה פאיד צריך לסחוב מים בעצמו.


    כנראה שעימאד ניחן במידה פחותה של ברכת הטיפשות משכנו פאיד. הסיבה להנחה זו, נעוצה בכך שאחר כמה משפטים סתומים בשיח החרשים, הבין עימאד את כל התמונה.


    פאיד - ברוחב דעתו, מעולם לא זכה להבין שחיברו את ביתו אל הצנרת האזורית, המובילה מים באופן קבוע היישר אל צינורות ביתו. כך בזכות טיפשותו הרחבה, סחב הוא במשך שנים רבות מים אל דוד המוביל אל צינורות שבלאו הכי זורמת בהם אספקת מים סדירה. ואכן, מאותו היום ואילך השתנתה באחת מצבת חייו של פאיד, שהפך לקורן מאושר כל אימת שפתח את הברז, ונזכר בכך שיותר אינו צריך לסחוב ג'ריקנים של מים בכוחותיו האחרונים.


    גם אנו נושאים על עצמנו השתדלויות ודאגות מיותרות


    נעים ואף נחמד להשתעשע על משבתו של פאיד החבוט, האידיוט, והביש גדא. אלא שמוטב נמתין קמעא טרם נעשה זאת, ונבדוק היטב את מצב הפאידיות האישית שלנו.


    כמה מעמסות של דאגות, כעסים, והשתדלויות מיותרות, אנו נושאים על גבנו השחוח לשווא?! הרי גם חיינו - בדיוק כמימיו של פאיד - זורמים בצינורות השפע מאתו ית' גם בלא כל מאמצי השווא שלנו (למעט הנכלל בחובת ההשתדלות), ועם כל זאת אנחנו ממשיכים לשאת על כתפינו הדלות את כל משא החיים לחינם?!


    עלינו להבין היטב, ולהשיב לתודעתנו, שהכל הכל הכל מאתו ית', ו'אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא א''כ מכריזין עליו מלמעלה' (חולין ז: ), ו'אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא' (יומא לח: ), כמו את שאר מאמרי חז"ל בעניין. לולא זאת, נמצא את עצמנו משך כל ימי חיינו סוחבים משאות מיותרות לחינם ולשווא, לא פחות מאותו פאיד אומלל נפש.


    הדבר מופיע מפורש בפרשת השבוע. בפרשה נאמר 'ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם'. התוה"ק מלמדת אותנו בזה, שמטרתו של המן הייתה להורות לאבותינו, ולנו בעקבותיהם, את המבט הנכון על כל ענייני החיים. מבט בו אנו רואים כי כל הנעשה על ידינו, ואפילו הלחם אותו אנו מכניסים אל פינו, אינו פועל דבר - כי אם 'מוצא פי ה'. זהו המבט שעלינו לאמץ לכל ארחות חיינו, המבט שמלבד חובת ההשתדלות כל פעולה אחרת אותה אנחנו פועלים מיותרת ואף מזיקה, ורק עלינו לבטוח בבוראנו היוצר ופועל כל, אשר הוא אבינו אוהבנו.
    את משחת השיזוף מרחנו באשמורת.

    אמרו שיהיה חם, ואנחנו לא ניקח סיכונים. שלושה ליטר לילד, ועוד עשרה ליטר לאבא. ומה עם האוכל? אז שלומי רצה שוקולד בלחם, וחיימקה העדיף דוקא חמאת בוטנים. ואני עוצם עין בכאב ומביט על המיטה, ואז על הכרית. כנראה שאין ברירה!

    מעולם לא ידעתי כמה אפשר להשתעשע עם שבילי הממרח. לעשות צורות ואז לטשטש אותם, וחוזר חלילה. אבא אתה ישן? שואל חיימקה. חס וחלילה! אני ממהר לסגור את הסנדוויץ כאילו זו תיבת אוצרות.

    ט-י-ו-ל!!! צווח שלומי ובעט בסביבה. לאחר שנסיונות ההרגעה לא צלחו. החלטתי לשלוח את הילדים לחכות למטה. אבל אבא, אמר הילד. הטנדר עוד לא הגיע.

    הטנדר... הטנדר... רגע?! הטנדר!!! מסך ערפל איים על שדה ראייתי. פרח לי לגמרי מהראש. איך שכחתי? הכתי על ראשי כמו כל הפעמים שאני שוכח משהו חשוב. מה עושים? נשאלה השאלה. לך תחפש נהג טנדר שיסכים להתעורר בשבילך בשלוש בלילה.

    אמרתי לכם! אמר הגדול מהבנים. אמרתי לכם שבסוף לא ניסע. הוא השליך את המיימיה ועזב לחדרו.

    הכל בסדר! הרגעתי את הילדים וקיויתי שכך יהיה. אנחנו נמצא מישהו. בשביל זה יש טלפון, שלפתי את הנייד. הם הביטו זה בזה ואז בי. טוב בואו נראה, מה יש לנו ב'נהג'. הו! הנה משהו מענין. 'נהג, שמעון מסיע לשדה תעופה' איתו בטח אפשר לדבר באמצע הלילה. צליל החיוג מעולם לא הציק כל כך. ורק אחרי תשעה כאלה הוא ענה.

    מי זה? נשמע חרחור

    שלום זה נהג הסעות? שאלתי

    מי זה? אמר הוא שוב.

    כן! בוקר טוב, מדבר כאן ישמעיה, אני מצטער על השעה. תקשיב. נתקעתי בלי טנדר ואני חייב טנדר לשעה הקרובה יש מצב שאתה מגיע?

    לא. אמר האיש וניתק.

    חבל על הזמן שלכם. צעק הגדול מחדרו. לא נוסעים וזהו.

    רגע רגע, נאחזתי בקרש אחרון. יש פה משהו מענין. בואו נחייג אליו נראה מה יש לו להציע.

    אם הייתי נהג הייתי עונה לאנשים בכל שעה, הבטחתי לעצמי באותו רגע. השעון גילה לי שעוד מעט כבר 'עלות השחר' ואת הנ"ץ ברשב"י כבר לא נספיק. הילדים ישבו מרוקנים על הריצפה, ממתינים להתפחות כלשהי.

    בואו נלמד משהו, הצעתי להם.

    הקטנים התקרבו בזריזות. כל הכבוד חיימקה, קראתי בקול שגם הגדול ישמע. כשיהודי נתקל בקיר, יש לו שתי ברירות. דיברתי גם לעצמי. יש לו אפשרות לחזור, ויש לו אפשרות להשען על הקיר, להוציא משקה קר ולהנות מהנוף. בואו נלמד משניות ברכות.

    אח.. היצר הרע, מה אני אגיד לכם. בקושי הספקנו שתי משניות והטלפון צלצל.

    כן שמעון.

    רד למטה! נשמע שיעול.

    מה קרה שהסכמת בסוף? הא? כל הכבוד לך שמעון. ילדים, אפשר לרדת. הו אז חזרה ההמולה לסלון. והילדים שבו לקפץ על מקומם. שלומי על תשכח את הכובע. הי חיימקה, אין צורך למרוח עוד פעם, מספיק פעם אחת. אשריך שמעון. שבתי לטלפון. אתה צדיק, תאמין לי אתה צדיק.

    עוד שיעול.
    באמצע הרחוב הירושלמי, בתוך אגנית אבן מעוצבת, היא נצבה:
    מזרקה מעוטרת, צבעה ירקרק, עקומה מעט, לא קשורה לכלום.

    עיניו נלטשו:
    אה?
    מזרקה?

    לשונו השתרבבה כמעצמה, והוא התקרב אל האגנית, בירך שהכל במבטא קזאחי חריף, ופתח את פיו לרווחה.
    כך הוא ישב דקה ארוכה, והתמוגג מטעמם העשיר של המים.
    אט אט, הוא הפשיל את גרביו, והניח את רגליו בתוך המים, מתענג על הקרירות הנעימה באמצע הקיץ.
    הלוואי, חשב, שהייתי יכול לשבת כך לנצח.
    המים, המים, גן עדן עליי אדמות.

    גן עדן?
    בעולם הזה?
    בחינם?
    ממש לא:
    יד כבדה נחה על כתפו, וקול גס ומלגלג פנה אליו:
    אדוני, תעוף מפה.

    הוא מצמץ אל השמש החזקה, והסתובב לאיטו בצער, בחן את הדובר:
    שוטר, שמנמנן, מקריח, משקפי שמש מגושמים על אפו. מדבר אליו שוב.
    אמרתי, צא החוצה.
    פה זאת לא בריכה. צא, צא מהר.

    הוא נענע בראשו לשלילה מוחצת:
    לא!
    לא!
    טוב לי כאן, אמר.

    השוטר חייך חיוך סרקסטי וגדוש באדנות:
    אתה היחיד.
    חוץ ממך כולם שונאים את הכיכר הזו, היא מזכירה לנו את הצרפתים שתרמו אותה, יאכסה.

    תוך כדי דיבור, השוטר התקרב אליו, ולחש לו באוזנו, מטווח אפס:
    צא החוצה אמרתי, אתה לא שומע? צא, צא, י'נעל.

    הוא התקשה לוותר על גן העדן, אך השוטר תחב יד שעירה בצווארנו, ומשך אותו אחורנית:
    פעם הבאה אני לוקח אותך ישר לאבו כביר, שם תשב לילה או שתיים, ויהיה לך את כל המן שבעולם לחשוב למה הצרפתים בנו פה מזרקה.

    כמה עוברים ושבים גיחכו, והוא כל כך השתוקק לשבת שוב על אדן האבן, לשכשך את רגליו בבריכה הקטנה, ולטעום את המים.

    הוא חיכה עד שהשוטר הניח לו לנפשו והתרחק, ואז הוא החל לדדות חזרה אל הבריכה, צמא ומשתוקק.

    תיירת מבוגרת צעקה לו:
    הוא עדיין מסתכל עליך, תיזהר, והוא מייד עשה את עצמו תמים, והוציא מכיסו טייפ מנהלים קטן, והושיט אותו קדימה.

    השוטר חזר, ולא הבין. מה בדיוק אתה עושה, אה?


    הוא הגיב באפאטיות קרת רוח: אני רק מקליט את המים, אמר, והקליט אותם ארוכות.

    אחר כך הוא ישב יומיים, והקשיב ברצף להקלטה, שוב ושוב ושוב, עד שהוא שוב הרגיש בתוך הבריכה, ממש ממש.
    גן עדן, גן עדן עליי אדמות.

    הוא התחיל לחבב את הצרפתים.
    חזרתי אחרי תקופת דמדום.
    את העלילה שמעתי בעבר, כתבתי ושיפצתי. מי שמכיר - יש אישור לגלות את הסוף כי גם הוא קיבל שיפוץ מאסיבי.

    --------------------------------
    פרק א'
    שעון מעורר טרדן הצביע על השעה שמונה שלושים וחמש, יעקב השתיק אותו בהינף יד ושקע בשנת בוקר עמוקה ושחורת חלום.

    בחלומו הייתה שעת לילה מאוחרת, גאולה ריקה ופתאום מרחוק הרמקול של קלצקין החל להכריז, הוא היטה אוזן והנה קלצקין מכריז על הלוויתו שלו "הלוויתו של הבחור יעקב לישינסקי זכרונו לברכה, תצא בעוד שלושים יום מביתו רחוב---".

    חרדה נפלה עליו, הוא רץ אחרי האוטו הקטן של קלצקין קלצקין ישב עם הרגליים על ההגה וכיוון את ההגה עם אצבעות הרגליים, יעקב התחנן שיפסיק "קלצקין אתה מעיר את כל השכונה – אמצע הלילה", אבל קלצקין לא עצר וראשים מנומנמים הציצו והיטו אוזן.

    כנפיו הירוקות של הונטילטור נואשו מללחום בצליפותיהם האכזריות של קרני השמש ואלה מצידן חבטו בפניו של יעקב ללא רחם, הוא התעורר מיוזע וכעוס והתמתח בחריקה על מיטת הסוכנות, עוד היום יעמוד על עזרא השרת שיתקין את מוט הווילון השמוט.

    פתאום הבחין בכיתוב שחור ומכוער משורבט על הקיר מעליו "בעוד שלושים יום יבוא סופך". לרגע נחרד ונזכר בסיוט החלום אך מיד עלה חשדו, זה הוא ודאי קונדס חדש של נחצ'ה, כנראה שדיבר מתוך השינה ונחצ'ה זילברברג חמד לו לצון. מילא, עוד יתנקם בו בהזדמנות הראשונה.

    את נחצ'ה פגש כשהוא נוטל 'מים אחרונים', נחצ'ה כמו תמיד השית עצמו כמתמיה ויעקב אחז בידו והובילו אל החדר בתרועת נקמה, אלא שלפליאתו לא היה כל כיתוב על הקיר. על לשונו של נחצ'ה עמדו כמה משפטי מחץ אלא שכבר נטל מים אחרונים והיה מנוע מלדבר לכן רק סובב אצבע על מוחו והלך לו.

    הוא בחן שוב את הקיר ולא ניכרו סימני כיתוב מחוק, נראה שהיה זה מתוך החלום הנורא ההוא. מילא, יעשה הטבת חלום אחרי התפילה בזכרון משה. אלא שאחר התפילה נשכח ממנו כל העניין.

    הלילה הבא הביא עמו חלום חדש אך דומה: מועד ההלוויה הגיע אך המלווים בוששו רק חשין מהחברא קדישא עישן סיגריה ערבית והזמין אותו לעלות על מיטת החבלים. "מתים רק פעם אחת" ניחם אותו ועטפו בטלית. יעקב התיישב בבעתה ומיד הציצה אליו הכתובת על הקיר "בעוד עשרים ותשע יום יבוא סופך".

    רוח קרב קפצה עליו, היום יבוא חשבון עם נחצ'ה זילברברג הלץ, חברי חדר שכאלה טובים לשעתם אך כששעשועיהם חוצים את גבול הטעם - קשים הם כספחת. "הפעם אמצה אתך את הדין" קרא מול פני התם של נחצ'ה שסעד אותה עת את לחמו בביצה "לא יועילו לך ההתחכמויות". הד עלה בחדר האוכל ובחורים רבים מיהרו לחדרו לצפות בכתובת המשונה, אך הקיר כביום אמש – היה חלק ונקי מכתובות.

    מושפל ומבוזה, נטל את התפילין ויצא לזיכרון משה. היום זכר על בשרו את הטבת החלום אך די היה לו בבושות שספג ולכן וויתר עליה, רק נתן מטבע לצדקה. עד הצהריים עוד צקצקו בלשונות ונדו בראשים אך לאחריהם שבה השגרה.

    כששכב לישון לא זכר מאומה אך בוקר יום המחרת הביא אתו שוב חלום ביעותים – הפעם היה לבוש לבן וקורא ווידוי וכל מכה על לבו הייתה כאבן וכאגרוף ברזל, הכתובת הנעלמת על הקיר הופיעה במקומה הקבוע בסדר יורד "עשרים ושמונה יום".

    במחשבה קודמת למעשה לא שב על כסלו מיום אתמול ונמנע מצעדים נמהרים. מיד אחר שחרית נטל עיפרון ונייר וישב לשקול את צעדיו - "תחילה" אמר בדעתו "יש להציב מארב וללכוד את הכותב והמחוצף בשעת מעשה".

    לראשונה הרהר במשמעות החלום שנשנה ונשלש והכתובת התימהונית עמו, האמנם נשלח לו מסר עליון לשוב ולהתכונן ליום המיתה וחלף זאת עוסק הוא במרדף עקר ובחיפוש אשמים? יתכן שימיו כאן בעולם ספורים ומדודים והוא מכלה אותם בבטלה.

    הוא חישב את מספר הימים הנותרים והנה התאריך העולה הוא לא אחר מתשעה באב – היום בו חרב הבית ורבו צרות לישראל, נראה שביום הנורא הזה נגזר לסלקו מן העולם. לרגעים נרעד וחשב לפקוד את הכותל המערבי להעתיר בעד עצמו בטרם יטמון אותו שעון החול בעפר, לרגעים הניס את מחשבות הפחד מראשו ונאחז בפלך ההיגיון – אין זאת אלא שאלמוני משטה בו. וחוזר חלילה.

    בכל מקרה – כך החליט – חיזוק בתורה ובתפילה ודאי לא יזיק לבחור שכמותו שאינו מן המצוינים או השקדנים ואף גרוע מכך. יקפיד אפוא על קריאת שמע בזמנה ויוסיף על תלמודו ומי יתן ועל כל פנים יהיה זה עבור בניין בית המקדש במהרה בימינו.
    במוצאי שבת, אני השמים והספר התיישבנו בערסל.
    הרבנית באה לפרגן זירו מזיע, וברחה בצרחות רבות ובדילוגים, מצביעה עלי במפגיע.
    שמעתי אותה שואגת "זה! זה זה! זה איך קוראים לזהההה!" ואם אני זוכר נכון היה שם הרבה אההההה וקצת אעעעע.
    קורה שהרבנית ירום הודה מצביעה עלי וכל זה, אבל הדילוגים היו חידוש.
    נשים, משכתי בכתפי. בכתף שלי.
    והיה שם משהו. משהו תפוס כזה.
    דרוש מבט חטוף, ללא ספק.
    בהילוך איטי, העיניים ראשונות ורק אחר כך הצוואר הסתובבתי להסתכל.
    מעל הכתף שלי, גובהו חמש עשרה סנטימ', מביט בי פרצוף משולש ומשתומם, ממרחק אפס, ככה. אני בי והוא בו. הבטנו זה בזה, נצח או שניים.
    הוא השתעמם ראשון, והתחיל ללעוס לעצמו את הידיים. טוב.
    קוראים לזה גמל שלמה, צעקתי להיסטריה שבסלון.
    אני בעד דו קיום עם כל אשר נשמה באפו, ועל כן מה כ'פת לי שהוא יושב על הכתף שלי וזה.
    מסתבר שחלקנו את אותה השקפת עולם, אני וגמל שלוימלה. חווינו את הרגע מתוך הרהורים עמוקים, זה לצד זה. אדם וגמל שלומהו.
    פתאום, אמיתי, כן? שלמה גמלשטיין, התחיל להניע את הזרועות שלו בתנועות נמרצות, מצחיקות באופן מעורר התפרצות כזאת של בואההה. איך להסביר, כמו שמישהו יושב ושומע מוזיקת טראנס והוא רוקד בחימה, רק עם הכתפיים והזרועות בקצב פרטי משלו. אולי זה קטע של כל משפחת גמליק, אולי זה סלומו שלי הפרטי יש לו כשרון ואין לו עכבות קהל. לוידע.
    בואי, בואי תראי, הוא רוקד עם הידיים, קראתי למפרגנת הזירו.
    היה רגע של שקט ואז היא צעקה משהו שלא אכפת לה שהוא רוקד ואיכסעעע ועוד מילות גנאי ממש כלילות, לדעתי,על מחלקת החרקים. קולה היה חנוק כי הראש היה מעוך על התקרה, ממרומי הכסא ששמה על השולחן ונעמדה שמה. נשים, כבר אמרנו?
    וכמו בסיפור חסידי, באמצע הריקוד, התעלה גמלסקי מעלה מעלה אל עולמות עליונים. עף בטיל, נתקע בפלורוסנט של המרפסת ונעלם בשחור הליל. ככה.
    נשארתי אני והשקע על חולצתי. חור בלב השאיר לי שלוימי גמליוב. אני מתגעגע.
    הנה הוא. נכון נחמד? הוספתי לו כאן אביזרים שנדמה לי שהיו מתאימים לו, אם היה נשאר לכמה ימים.גמל שלמה אינק קטן.jpg
    העיר החדשה, אמר העולם והתכון ל'גאס-ווד'. רכבי הרחק ריחפו במקומם, עד שיקבלו אישור לגשת לעמדת הבידוק. העיר זרקה את האורות למרחקים. וברכבי הרחף ישבו הפליטים והביטו, בולעים קצת מהיופי המובטח. אמרו להם שכאן יהיה בטוח, לכאן הכותתים לא יעזו להתקרב. הם חייכו, תוך שהם מלטפים צלקות שנחרטו על זרועם. הילדים לא הבינו עדיין, אבל יבוא יום והם יצטרכו לדעת שהעולם לא מה שהיה פעם.

    עמדות הבידוק נבנו בצורת סער. קרני התרמו-לייזר איימו על אלו מבריחי גבול למניהם. מטרתם הייתה להפחיד, אך בפועל הם יצרו הילה כחלחלה על כל האופק. ימוס, ישב בתא הנהיגה ומחה את עיניו. הוא היה עייף ונאלץ כל רגע לקום ולהתיישר שוב בכורסת הנהג. מתי כל זה התחיל? שאל את עצמו שוב. ידיו היו זרוקות על הלוחות, אבל לא היה איכפת לו. הוא רק רצה לישון קצת. בהתחלה הוא לא הבין בהתחלה, אבל כשהמנועים נהמו פתאום הוא שם לב שידו מונחת על בקר המנוע. שוטה שכמותך, הוא נזף בעצמו וסילק את ידו. זה מה שחסר לי עכשיו, שלא יתנו לי להכנס.

    'יוסטל' היה מעל ראשו של הפקיד. עמדת הבידוק הייתה מוצפת באור חיור שהכריח אותו למצמץ. הוא שקל להפעיל את האפקט האופטי אבל אז התחרט. בזהירות הוא גישש עד למעגל האלקטרוזיפ עד שהכל כבה. הוא הניח את ידיו על ברכיו ולא זז. הקשתות האדומות עלו וירדו סביב רכב הרחק בקול זמזום. זזז... זזז... הקשתות שבו לתחתית והתחלפו לירוק. הוא נשם בליבו ולא זז.

    שלום וברוכים הבאים לגאס-ווד. נשמע קול רובוטי. בכדי להשלים את הליך כניסתכם, עליכם למלא את שאלון הבטיחות. לפניו נפרש השאלון והוא מיהר להניח את אצבעו במקום המיועד, טביעת האצבע הופיע על המסמך. ולאחר רגע גם תמונתו הופיעה. הזהוי הושלם! נכתב ונאמר באותו רגע. הוא רוקן את האויר מראותיו, הכל בסדר, הוא לחש.

    מערכת לחץ אויר הניעה אותו עד לסוף העמדה. ואז גם המנוע שב לפעילות. 'תודה שבאתם לבקר בגאס-ווד' אמר הרובוט והשער נפתח.
    ==================================================================================
    סתם מתעניין! איך אתם ומדע בדיוני?
    והאם זה נראה לכם ראוי לציבור שלנו?
    ספרו לי על זה.
    • נעול
    • דיון
    468
  • אלישקף submitted a new Article:

    התראת בוקר טוב

    בבין הזמנים הגינה ריקה. אתמול הילדות טיפסו על הקירות עד שהתכנס הקבינט ואחרי דיון קצר וגריבת גרביים הלכנו לגינה.

    מי שהמציא את הביטוי "כרעם ביום בהיר" בטח מרקד בקברו כשיש להמצאה שלו התגשמות כל כך מעשית: השמים היו תכולים וזכים של חודש אב, אבל רעמים עמומים החלו להישמע...

    הרמתי עיניי אל ציפי גליק, שגם אבא שלהם הלך למינחמייריב בדיוק כמו אבא שלנו וזו-זו הסיבה שהן מנדנדות לאימא שלהן בגינה ולא בבית. היא הנהנה לשאלה שלא נשאלה: כן, אלו הפצצות בעזה או יירוטים...

    החלפנו פיט ופוט בנושא מלחמות...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    נתן גלנט submitted a new Article:

    עלילותיה של משפחה כשרה וצנועה בגן החיות התנכ"י, דוד חיים המודרני, ושלומי הצורח.

    בס"ד

    האשה אמרה: תחכה פה רגע, אני חייבת למצוא פח לטיטול של שלוימי.
    היא הלכה, שתי בנותיהם הלכו איתה, והוא נותר לבדו על יד העגלה, סופר את כמות קורות העץ במרחב הכניסה.
    הוא התחיל זמזם לעצמו שיר קטן שזכר מימי נעוריו, ניסה להעביר את הזמן. למול עיניו התור בקופות הלך והתארך, הלך והתארך.
    כאשר התור כבר השילש את אורכו המקורי, האישה חזרה, מתנשפת: אל תשאל, הפח היה מלא, חיפשנו שעה שלימה פח אחר, בסוף ראינו אוטו צבעוני של גלידה, רצינו לקנות ארטיק לנחמי, אבל לא היה לו עודף ממאתיים שקל, אבל ראינו את קגן...

    Read more about this article here...
    סיפור חדש לכבוד בין הזמנים שלכם! מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב!! בהגשת ג'ורג' הקזאחי!

    הרעיון הגיע דווקא מבוריס, למרות שהוא היה מוצלח.
    בוריס קבע עם כל המטופלים מראש, ואני פתחתי עמדה בפרדס של בני ברק.
    בוריס סידר לי שם יופי של פינה:
    שתי כורסאות, שולחן מהגוני מכובד בנוסח קזאחי, גנרטור קטן כדי להפעיל שלט מהבהב בעברית ובקזאחית 'קליניקה לטיפול רגשי ג'ורג'', וגם מאוורר חזק שמכוון אליי.
    מטופלים באו בזה אחרי זה לאורך כל היום, זה היה ממש ממש נהדר:
    ישבתי על כורסא, נהניתי משלווה ומשמש, וטיפולים הצליחו מעל למשוער. האווירה, הנוף, הפסטורליות, הכל ביחד פעל רק טוב בנפש רקובה של מטופלים שחורים מבני ברק.

    אבל היום אני מספר אתכם על מטופל הכי טוב שהיה לי, בדיוק בשעה אחת בצהרים.
    הוא היה די מבוגר, אולי בגיל שלושים או משו, וראיתי שהוא צריך נענוע קזאחי טוב, ושמחתי שהוא ידע לבוא אליי.
    אבחנתי מיידית בעיה שלו: משקל עודף, שמשפיע ישירות על מוטיבציה לעשות משהו מועיל, ובגלל זה התפתחה אישיות בעייתי מאוד של תלונות ונצלנות של כל הסביבה.
    אני יודע בדיוק איך עושים סדר עם מטופלים מהסוג הזה.

    ברגע שהוא התיישב על כורסא והבין כי המאוורר מגיע רק אליי, הוא פתח פה שלו והתחיל מתלונן, במנגינה מעצבנת:
    חם לי, חם לי, למה מאוורר לא מגיע אליי.
    זו הייתה הזדמנות נפלאה ללמד אותו את אבן הדרך בשיטת מילצ'אייב:
    לעולם לא תאשים מטפל רגשי בצרות שלך!


    הצבעתי על השמש, שאלתי:
    אני ביקשתי משמש ישראלית להיות רותחת?
    הם ענה בעייפות מותשת:
    לא.

    שאלתי:
    אני ביקשתי ממאוורר שלא יאוורר את כל בני ברק?
    לא.

    שאלתי, קצת בכעס:
    אני אשם יש לך משקל עודף בגלל דיאטות גרועות?
    הוא אמר לא, והסמיק.

    בדיוק לרגע הזה חיכיתי!
    ידעתי עכשיו זמן טוב לשחק לו בנפש.

    אמרתי לו לעמוד, והוא נעמד. ביקשתי ממנו לכוון טוב יותר את המאוורר עליי, ולהזיז את הכורסא שלו לשמש.
    הוא תהה, ועשה את מה ביקשתי, הפנים את ההתדדרות במצבו, ואמר בהלם:
    מר ג'ורג', חם לי מאוד! אתה יושב לך בצל, נהנה מהמאוורר, אני יושב בלי כלום, ועוד ביקשת ממני לשבת בשמש.

    נעצתי בו את העיניים הכי מאיימות שלי, השתדלתי להיראות פוטין בפגישה עם אובמה. נשפתי אוויר בקול נפץ, והוא נרתע והשתתק מייד, כמו דובון חמוד של בוזי' הרצוג.
    דאבורייש! פוטין יודע מה הוא עושה, כנראה.

    חיכיתי עוד כמה דקות, עד שנרגעתי לגמרי, בזכות בוריס. איזה מאוורר טוב! שאמנייע, כל הכבוד לו.
    שתיתי קצת מים מהצידנית עם הקרח שבוריס הכין לי, וכל פעם שמטופל ניסה לקום מכורסה לוהטת שלו - השמעתי את השריקה של פוטין מתי הוא כועס, ומטופל קפא והפסיק לזוז.

    אחרי רבע שעה פלוס מינוס, לא יודע בדיוק כי קצת נמנמתי, ראיתי כי מטופל הגיע למצב בשל: הוא היה אדמוני כולו, והזיל נחלים של זיעה.
    קמתי באדיבות, כמו מילצ'אייב לימד אותי.
    התקרבתי למטופל שקצת נרתע, התכופפתי אליו, ואמרתי לו את משפט המפתח לחיים טובים:
    תפסיק לחשוב ג'ורג' אשם במשהו, צ'יזמאאיק.


    הרחבתי:
    פעם אתה כועס ג'ורג', פעם אתה כועסת ממשלה, פעם אתה כועסת שכן מוזנח, ופעם אתה כועס אשתך או ילדים ישראליים שלך, רוצ'מאייעק. תתבגר, ותפסיק להתלונן כל כך הרבה.
    תשלים ותתמודד עם מה שאלוקים נתן לך, ותלמד שלפעמים אלוקים נותן לאחרים מאוורר ולך אין כלום, ותפסיק לקנא ולהסתכל על כולם בפרצוף עקום.

    מטופל כמעט הפסיק לנשום, ואני אמרתי לו לתת לי צ'ק ביד עכשיו, כי טיפול להיות נגמר עכשיו.
    הוא נתן, והתרחק בריצה קלה.
    צעקתי אחריו:
    אם תרצה לקבוע פגישת המשך, דבר עם בוריס.

    חזרתי לכורסא שלי, שתיתי עוד קצת מים עם נגיעות של סליבה פאלינקה הונגרית עם 22% אלכוהול טוב, ונמנמתי בצל.
    הודיתי לאלוקי היהודים שבנה ארץ כל כך טובה, ונתן לג'ורג' חיים כל כך יפים.
    אהרן אוהב כחול.
    כשיש כמה גוונים של כחול אהרן רוצה להסתכל עליהם המון זמן. כשהוא עובר מגוון לגוון הוא משתנה יחד עם הכחול, והכחול האחר מביא אותו למקום אחר.
    כל סניף הבנק היה מכוסה בגווני כחול, פסים פסים פסים. את האיזון הפרה דלת הכניסה לסניף. זכוכית. אהרן מטה את הראש ומסתכל על הדלת הכהה. הדרך שהאנשים פותחים אותה, השרירים שלהם שמתקשחים ומתרפים, מעבירים לו את תחושת הכובד של הדלת. את הדרך שגל ההלם יעבור לו בשרירי הגב כשימשוך אותה.
    דף נופל לו מהידיים כשאנשים נדחפים עליו, מנסים לעבור את האיש שעומד באמצע הרחוב. הדף מעוקל שדרה לאורך, מקבל מהרוח הכוונה וממריא, חדור מטרה, אל השמים. אהרן לא רץ אחריו. זה רק הדף הראשון של החבורה. כתוב עליו רק השם לו, בקטן, בלי "ר' ", וכותרת; בגדרי בעלות בשותפין - וכותרת משנה, קטנה יותר - המסתעף מדין ערביתא בדברי ר"ן מלוניל.
    אהרן עבר על כמה כיווני דינים והחליט שלדף שהתעופף אין קדושה. הוא לא ירוץ אחריו. שארית הדפים שהחזיק ביד חשובה יותר. הוא מעך את ערימת הדפים שוב, מגלגל אותם לצורת אלה, ומרפה, מרגיש את הדפים מתרחבים ומתהדקים. מתהדקים ומתרחבים. המשקפים הזדחלו במורד אפו, גולשים על אגל זעה. כשהגיעו לנקודה מסוכנת, הוא החזיר אותם למוטב, ומשך באפו.
    שעות הבוקר תמיד היו בעינו עם ניחוח חופש קל. הפעמים הבודדות שהוא הסתובב בבוקר מחוץ הכולל היו כשנחמי לא קיבלה אישור לצאת ולשים את הילדים אצל הרופא, או בבין הזמנים. אנשים הסתובבו סביבו כמו נמלים שהוציאו להם את מכסה הקן. כמו אוגרים על הגלגל. מרוכזים כמו מיכואל הקטן כשהוא בונה בלגו.
    מנחם החברותא לא רצה להבין אותו. נחמי לא תוכל להבין אותו. זה לא נורמאל, צעק עליו מנחם במבטא האמריקאי שלו. אתה הורס לך לא רק את הרוחניות, גם את הגשמיות!
    תמים. גשמי. מאז שאשתו של מנחם התחילה לעבוד במחשבים משהו התרופף אצלו, זה בטוח קשור. פעם הוא היה איתו בכל עניין. אתמול, כשאהרן התנדנד בבית המדרש ושאג את התוכניות שלו, מתבל אותם בקטעים מהחבורא, ובקטעים מספרי מוסר מכל הדורות, מנחם ישב נוקשה, והחוויר. אהרן ראה את זה ומשהו נשבר בו. בלעבת. מנחם, הכשרן של הכולל, השס כמונח בקופסא, חברותא ללא יום הפסק כבר 16 שנה, חושב שזה מטורף. שזה לא רק לא נכון, שזה שגוי. מה השתבש בדרך.
    מנחם נעמד, רועד ומלמל, אהרען, לא, לא. הוא הניח את כוס הקפה סבולת הימים על השולחן, מרטיב את הרשבא. אהרן ראה את זה והגבות שלו התכווצו.
    אהרן, זה לא ככה, זה לא ככה. מנחם בקושי מצא את פאותיו. אהרן יישר את הגב, הסתכל לו בעיניים ואמר, ר' מנחם, זה אמת לאמיתה, ואני עושה את זה.
    מנחם תפס אותו בכתפיים וצעק כמו מתוך כאבים, אהרן. אם הגעת למסקנה שרכוש של בנקים אין לו בעלות אמיתית, אז מה. זה אומר שמותר לך לעשות את זה? אז מה אם זה נכון על פי החבורה. זה לא שלך, אהרן, זה לא שלך!
    אהרן נסוג ממנו, ובמשך חצי שעה תפר את החבורה שוב מכל הצדדים, אדום. כסף של בנקים אין לו בעלים רגיל. זו בעלות מעורפלת. הבנק הוא רק רשות שמחזיקה בו. למעשה, על פי הר"נ מלוניל זה כמו כסף שמופקר. יש רק מישהו ששומר עליו.
    מנחם עצר, הסתכל לו בעיניים וראה מה שראה, וצרח ממש - הקודש בורך הוא לא רוצה שתעשה את זה! אני אתן לך את הכסף. אני אדבר עם זוסמן מהגמח של הר נוף. אהרן הסתכל עליו ואמר, הייתי היום אצל זוסמן. הוא נותן רק 40 אלף, וגם זה רק לחודש. מנחם בהה בו, ומבט שונה מכל מה שהכיר בו, על פניו. אהרן הסתובב, סגר את הגמרא, חיבק אותה ויצא.

    אהרן עצם את העיניים, צמצם את ערימת הניירות שבידו, תחב אותה לכיס החליפה הפנימי.
    הוא החליף יד, והוציא מהכיס שבצד שני משהו אחר.
    לאט הוא הלך אל עבר דלת סניף הבנק, משך אותה אליו, קיבל בהקלת תודה את זרם האויר הקר.
    שלוש פעימות לב קשות, אחת אחרי השנייה. הוא צעד שני צעדים, הרים את ידו באוויר וירה פעמיים.
    זה שוד, הוא צעק כמיטב יכולתו.


    ****
    לאחר הפסקה ארוכה חזרתי לכתוב קצת. ביקור בבנק ואברך שישב לידי העלו לי לראש כיוון מופרע ומכמיר לב בו זמנית.
    האם הסיפור ברור פה?
    אם לא - אנא דברו.
    אני מניח שחלק מצורת הדיבור ההלכתית ישיבתית תהיה קצת קשה לחלק, אנא הגיבו ואשפר.
    תודה על כל תגובה, מראש.
    אבימי*****
    כתבתי כמה מילים בעניין הכל-כך נדוש של הסמארטפונים. אודה לחוו"ד.
    ---------
    ראיתי אותך, שכני היקר.

    עברתי לידך במקרה ברחוב, חיכיתי שתשים לב אליי, שתגיד לי "בוקר טוב". שנדרוש זה לזה בשלום.

    שמחתי לראות אותך. מזמן לא נפגשנו!
    האטתי את קצב צעדי כשהבחנתי בך מקצה הרחוב. התקדמתי לעברך בנחת. שמתי לב שאתה שקוע במשהו, חשבתי: "אוהו, אתה תשמח לראות אותי". יש לנו חברות ארוכת שנים! למדנו שנים רבות באותה הישיבה... ואחר כך בישיבה גדולה...

    הייתי עסוק, קצת מיהרתי, אבל בכל אופן חשבתי להקדיש לך כמה דקות. עברה תקופה ארוכה מאז ששוחחנו בפעם האחרונה.

    התקרבתי אליך.
    ואז ראיתי במה אתה שקוע.

    עמדת באמצע הרחוב הסואן, ואפך קבור עמוק עמוק במסך הקטן של המכשיר החכם. נזכרתי משום מה באשת לוט. נציב מלח. חשבת פעם איך מרגיש נציב מלח? הוא לא קשור לכלום, לא מתקשר עם הסביבה, לא מבחין בכלום. נציב מלח.

    הגעתי עד אליך. הבחנתי בזווית העין בידידך השחור, הקטן, האלקטרוני. אחזת אותו ביראת שמיים כזו. בכבוד. על המסך הקטן קפצו כל מיני הודעות. אולי מהחברים בקבוצה בוואטס'אפ? הודעה קבוצתית מהלימודים בפייסבוק? אולי בכלל קיבלת תזכורת על אירוע חברתי שמתרגש עליך בקרוב? אולי קיבלת עדכון חדשותי קריטי? לא יודע. לא שאלתי אותך. כלומר: לא יכולתי לשאול אותך. היית שקוע יותר מידי בצעצוע הקטן, ידידי היקר.

    עמדתי מושפל. לא הבחנת בי בכלל דקות ארוכות!

    בסוף נשברתי: אמרתי לך במאור פנים: שלום- שלום! מה שלומך?

    הרמת את העיניים, וראיתי שאתה בכלל לא ממוקד. "לא מפוקס" כמו שאומרים היום כל החבר'ה המגניבים.

    לקח לך כמה שניות בכלל להעביר הילוך. להזכר איפה אתה, איפה אני, ולחשוב על זה שבעצם... רגע! עדיין לא ענית לי בכלל על השאלה החברית...

    אמרת לי במהוסס: ב"ה, מצויין, מה איתך? עדיין לא סיימת את התשובה, ובלי ששמת לב זרקת הצצה חטופה אל המסך האחוז בידך.

    עניתי לך מה שעניתי, וגיחכתי לעצמי. יכולתי לומר לך גם ששלומי רע, ששלומי טוב, ששלומי נסע לשלומי (יש עיירה כזו בצפון, כך אומרים), שזכיתי בפייס. זה לא משנה, ממילא לא היית מקשיב לי.

    היית כל כך לא בעניינים, שלא הייתי מסוגל לנסות ולקשור איתך שיחה. בהית בי.
    ואז נשאבת בחזרה למסך הקטן. אני חושב שלא באשמתך, היית מוכרח: המכשיר צפצף צפצוף כפול. משמע: קיבלת הודעה חדשה! אין זמן לשטויות. אתה היית חייב להתעדכן. חייכת חיוך מוזר למקרא ההודעה. התחלת להקליד בחזרה כאחוז דיבוק. האגודלים שלך עפו כל מהר על המסך הקטן מזכוכית, שנזכרתי בתיאור הנלבב על עבודת הכוהנים בבית המקדש: הם העבירו כל כך מהר את מזרקי הזהב זה לזה- שראו פס רציף של זהב!

    פתאום נזכרת בי. "נפל לך האסימון" כמו שאמרו אבותינו בעת העתיקה, לפני עידן ועידנים. הסתכלת לי בעיניים, הסמקת קצת. נבוכות. חשבתי שהתפוח הידוע של ניוטון הכה בקודקודך. אמרת לי: אני מתנצל שאני לא מרוכז, אתה כבר עומד כאן כמה דקות ומנסה לדבר איתי. אבל כל הזמן מעדכנים אותי בחדשות: שמעת מה קורה בצ'ילה?! אני מוצף בהודעות.

    עוד לא הספקתי לשאול אותך ולהתעניין מה קרה בצ'ילה (אחר כך נודע לי. לא קרה שם כלום, סתם "הנפצה/ הכפשה" מרושעת.) וכבר תשומת הלב שלך נשאבה בכוח, בחזרה אל אדונך ואלוהיך שאחזת בידך.

    התחלתי לזוז הלאה. האוטובוס שלי כבר מגיע לתחנה הסמוכה.
    מילמלתי כמה מילות פרידה בנאליות והתחלתי לזוז הלאה, עליתי לאוטובוס. אפילו לא הבחנת, לא שמעת. היית שקוע.

    על סיפון האוטובוס הדחוק, דחוס בין עשרות נוסעים עייפים, חשבתי קצת עליך. שאבתי התחזקות מדמותך: הלוואי ואזכה להיות שקוע בדלי"ת אמות של תורה והלכה, כפי שאתה שקוע בדלי"ת אמותיה של האינטרנט.

    יהי זכרך ברוך, נציב מלח יקר.

    תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
    • דיון
    913
  • מערכת בית פרוג submitted a new Article:

    חלון הזדמנויות / שרה מגן

    ״מה הרגע הכי קנדי שלך?״ שאלה אותי חברתי אילה. כשחזרתי משהייה בת שבועיים בקנדה. היא תפסה אותי לא מוכנה, אבל היה לי ברור מאוד במה אני הולכת לשתף אותה.

    ״זו שאלה מעניינת״ השבתי לה ועצרתי רגע כדי לחשוב איך לנסח את הרגע הקנדי שלי "חלון הזדמנויות אני קוראת לרגע הזה"

    ----

    חשון תשע"ב. קנדה, מחוז אונטריו, טורונטו.

    אני מלווה מנותח השוהה בבית החולים הכללי Toronto General Hospital הממוקם ברחוב אליזבט.

    בית החולים שמתהדר בשני נכסים יחודיים.

    נכס ראשון ואנושי - ד"ר טירון דיוויד,...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    ליל שישי | נתן גלנט
    <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>


    מעשה נורא שהתקבל זה עתה במערכת, מיוחד לליל שישי.

    מעשה נורא שאירע לאבותינו בדור הקודם, באחת הישיבות החזקות והטובות בארץ הקודש.
    המעשה מחזק מאוד ובעל מסר נוקב, אך יש לקוראו בעיון.

    וכך היה מעשה.

    *

    סיר הצ'ולנט הועמד על ידי צוות הטבחים כבר ביום חמישי בערב, והטבחים השקיעו בו את כל כוחם. הם ידעו:
    עם ישראל זקוק למשיח, ולצ'ונט.
    משיח עוד לא בא, אבל צ'ונט יכול רק לקרב אותו. אהבת חינם, רבותיייי.

    הסיר היה גדול, רחב, וניחוחו נפלא.
    חלק מהבחורים אפילו התגנבו בליל שישי למטבח הישיבה, ישירות מהחלון הגבוה שאחמד תמיד שוכח לנעול, וטעמו בהנאה מעט מן התבשיל העילאי.

    לאחר חקירה קצרה שערך בבוקר יום השישי מר ז'ונג, הטבח ממלא המקום העובד רק ביום שישי ואחראי על הכנת חביתות ביום שישי, עלתה המסקנה הבאה:
    אין כל הוכחות לפשע, וכל הבחורים הכחישו כל קשר בינם ובין מפלס הצ'ונט הנמוך.

    אך זהו רק חלקו הראשון הזניח של המעשה.

    ההמשך, אירע ביום השבת עצמו.
    מוישל'ה, הצי'קאווער של עולם הישיבות, הגיש בעצמו את הצ'ונט במהלך סעודת הבוקר, על מנת להימנע מהאזנה כפויה לסדרת דרשות מאת מרנן ורבנן ראשי הישיבה.
    מוישל'ה היה יותר בעניין של צחוקים וחיוכים, פחות בעניין של ישיבה קשיחה על ספסל חסר משענת ונבירה משועממת בצלחת.

    מובן, שראשית לכל הוא הניח קערת צ'ונט רחבה על שולחן הכבוד, שולחנם של ראשי הישיבה, ובהמשך הגיש לפי הסדר קערות צ'ונט רותחות ומהבילות בשאר השולחנות.

    מטבע הדברים, הוא הקפיד להגיש לשולחן העלטערס את הקערות הראשונות, על מנת לנסות ולהיכנס לקליקה הכי נחשקת בישיבה. זה לא יעזור לו, כמובן, אבל הוא יבין את זה רק אחרי כמה שנות ניסוי ותהיה.

    תוך כדי שהוא מחלק את הצ'ונט, החלו הבחורים לטעום ממנו, ועננה עלתה על פניהם. הטעם מוזר, מלמלו בחוסר חשק.
    שא, שא, הכה הצ'יקאווער על השולחן. ראש הישיבע מדבר, שתקו.
    הם שתקו, וניסו שוב לטעום את הצ'ונט, אותה תוצאה. טעם לוואי מוזר ושונה.

    מוזר, משונה, קורה. אחרי הכל - מדובר באוכל ממטבח הישיבה, קורה.
    הבחורים אכלו לאט לאט את הצ'ונט, וחלקם התייאשו באמצע, הטעם היה פשוט לא מוצלח.

    אדהכי ואדהכי, רץ הצ'יקאווער החוצה מהמטבח, והכה בקול רעש גדול על השולחן הקרוב:
    מבקשים מהעוילם להפסיק לאכול את הצ'ונט.

    אמר, ורץ חזרה למטבח, נעל את הדלת, וחזר לבהות בזעזוע בתחתית סיר הצ'ונט.
    הוא לא הצליח להסיר את העיניים מהגופה של החתול השחור, ששכבה מעוותת בתחתית סיר הצ'ונט.

    ומאז, אחמד לא שכח אף פעם לנעול את כל החלונות של המטבח, במיוחד ביום חמישי בלילה.
    • דיון
    839
  • מערכת בית פרוג submitted a new Article:

    אצולה

    "מזל טוב לכם!" הפקיד מחליק את ידו לאורך עניבתו הארגמנית וקם ממקומו, רוכן בכדי ללחוץ את ידו של הלקוח, הנכבד לעת עתה... הגברת לצדו קמה אף היא ממקומה ומכתיפה את תיק הצד החום.

    רק היא חשה את ליבה הפועם בעוז, מוצף ברגשות הודיה לבוראה.

    "עשינו את זה, סוף סוף", יעקב משחרר אנחת רווחה. "אומנם זה רק התחיל, אבל נגמר".

    "הגדרה קולעת!" צוחקת אילה ומאיצה את הליכתה.

    "זהו, אני טס לכולל..." הוא נעצר על יד תחנת האוטובוסים. "בהצלחה עם הילדים, ו...תודה שלקחת חופש מהעבודה!"

    "נו זה ברור", מטעימה היא בחיוך. "אם...

    Read more about this article here...
    0 תגובות
    העגלות שעטו במורד החניון.

    מחול רשמי פתח את המרוץ, בעוד אני משתדל לשמור על השול הימני. בהתחלה ניסתי לגונן על שלישיית מגבונים לחים, אבל הם טסו בכח כבידה ונמרחו על עמוד הבטון. אוי, מה תגיד ריקי, הבטתי לרגע על המגבונים.

    ואז בא העיקול. ואני שאפתי את מירב הריכוז כדי שלא אפספס את הפניה. על הקיר למולי הוקרנו ב'לופים' תאונות ידועות של מרוצי עגלות כושלים. עמרם ביטון, מי לא זוכר אותו. אשף המרוצים שכבש כל פסגה אפשרית בדרך למקום הראשון. אבל המסכן איבד את קריירת חייו בסיבוב לא נכון, וככה התרסק על שער הכניסה, והכל, הוא יסביר לימים. הכל בגלל שהתעקש לענות לשיחה באמצע נסיעה. וכאשר עמרם פורש מהמרוץ הוא עובר לחלקת השיפוט. וככה זכינו לראות אותו יושב על כיסא גלגלים בתוך ביתן השומר. ועוד זכינו לשופט משכמו ואילך, שינופף לנו בשקית. האמת, שגם השקית עלתה לנו 10 אגורות. ובימים טרופים כמו אלו לא יכולנו להרשות לעצמנו מותרות.

    רק שאז משהו השתנה פתאום. אני זיהיתי שמישהו חדש הצטרף למרוץ, הוא ישב על מלגזה חשמלית שהובילה דגני בוקר, ועקף את כולם משל היה חללית במרוץ סוסים.

    הההייי!! זזהה ללללא הוגגןןן.... התנשמתי. ההוווא חשמללייי!!!

    נראה שדברי לא הובנו, כי המלגזה האיצה את נסיעתה וצמצמה את המרחק. זה חסר לי עכשיו, שאאבד את מקומי המובטח למלגזת דגני בוקר.

    עצור מיד! צעק ההוא על המלגזה.

    חוצפן! נטרפה דעתי, לא רק זה שנכנס למרוץ שלא כדין, הוא דורש ממני לעצור. מה זה פה? זה מרוץ, או גן? ע-מ-ר-ם!! צעקתי לעבר הביתן. תעשה משהו!

    בעינים דומעות ראיתי אותו עוקף אותי, שחצן שכמותו, הבטתי בפניו. הוא הביט בי כאילו אני פציינט וסימן לי לעצור. וגם צעקותי לא הועילו כי המלגזה עקפה אותי ונאלצתי לבלום וכן לאבד תבנית ביצים.

    האיש מחה את ריר הביצה מהמלגזה והישיר את משקפיו. הוא שלף חותמת מכיסו ואמר:

    קבלה בבקשה...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה